ע.פ. 481/81 - מחמוד אבו זינה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 557/80 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לוין וגב' נתניהו כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
המערער והמנוח היו קרובי משפחה ועבדו יחד במאפיה בחולון. באחד הערבים אירעהתקרית בין השניים והמנוח פגע במערער. בכיסו של המערער היה אולר מתקפל ובמהלך התיגרה ניסה להוציא את האולר אך לקול צעקותיה של פועלת במאפיה (להלן העדה) החזירו למקומו. בתום העבודה הציעה העדה למנוח שלא יעזוב את המאפיה מחשש שיפגע ע"י המערער ואף נעלה את הדלת. אותה שעה ארב המערער למנוח ברחוב וכאשר יצא המנוח מהמאפיה התפתחה תיגרה ובאשר לאירועים קיימות שתי גירסאות בפני ביהמ"ש. גירסה אחת של המערער בהודעתו במשטרה, שלפיה כשארב למנוח החזיק כבר ביד את האולר כשהוא פתוח וגירסה אחרת של העדה שתוך כדי תיגרה כאשר המנוח תפס את המערער בצוארו הוציא המערער את האולר ודקר את המנוח. גירסה זו הועלתה גם ע"י המערער בביהמ"ש. בפסה"ד אימץ ביהמ"ש המחוזי את הגירסה של המערער כפי שנמסרה למשטרה, לעומת הגירסה השניה והרשיע אותו בעבירה של רצח. מכאן הערעור.
השופט ש.לוין (דעת הרוב):
א. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי לא היה נסיון לישב את הסתירה בגירסאות בשלושת הנקודות העיקריות, היינו אם הכין המערער את האולר מראש לפני, התקרית השניה; אם בוצעו הדקירות כשהמערער עומד מאחורי המנוח או מולו; אם בוצעו הדקירות כשהמנוח תפס את ראשו של המערער וחנקו. מתוך בדיקת הדברים יש להניח לזכותו של המערער שהאירוע השני אירע כפי שהעידה העדה ושהאולר נשלף מכיסו של המערער רק כשהמנוח ניסה לחנוק את המערער.
ב. השאלה היא אם לפי גירסת העדה הוכחה כוונת הקטילה. לחובת המערער פועלים השיקולים הבאים: הדקירה הראשונה היתה באיזור הלב; היא היתה עמוקה ביותר ואין זה מתקבל על הדעת כי דקירה כזו תבוצע רק כדי לחבול במנוח; מדובר בשתי דקירות בזו אחר זו; המערער ארב למנוח כדי לנקום בו. כנגד שיקולים אלה ניתן להביא שיקולים לזכות המערער: שהוא התנפל על המנוח בידים ריקות והאולר הוצא מהכיס רק במהלך התקרית; שהמערער בשום מקום בהודעתו לא רמז שהיתה לו כוונת קטילה ואת הכוונה, אם היתה כזו, יש להסיק מן הנסיבות; הדקירות בוצעו כשהמנוח תפס את צווארו של המערער וחנק אותו; לא היו עדויות על תקריות אלימות בין השניים לפני המעשה הנדון ואם זמם המערער לפגוע במנוח אין זה בטוח שנתגבשה בו כוונת קטילה.
ג. גם אילו הוכח שהמערער פתח את האולר לפני התקרית השניה, לא בטוח שנתגבשה בלבו כוונת קטילה, להבדיל מכוונה לגרום למנוח חבלה חמורה. כבר נפסק שגם יריה בכוון הקורבן אינה משמשת בהכרח ראיה בדבר כוונת קטילה, וכך יש דקירות בגוף הקורבן שנועדו לפצוע בלבד. בעניננו אין לומר שהוכחה בודאות כוונת קטילה.
השופט בייסקי (דעת מיעוט):
א. כשהערכאה הראשונה אינה מכריעה בין שתי גירסאות העולות מהראיות כי אז זכאי נאשם להנות מהגירסה הנוחה לו יותר אך אין זה המקרה שלפנינו. גם אם בהכרעת הדין לא נאמר במפורש שביהמ"ש התייחס לתאורה של העדה כלא אמין או לא מדוייק, הרי מקביעותיו של ביהמ"ש בענינים השונים שהועלו על הפרק עולה שהוא אימץ את גירסת המערער במשטרה. כיון שהערכאה הראשונה הכריעה בין שתי הגירסאות יהא בכך משום התערבות בממצאיה, אם ביהמ"ש העליון יקבע ממצאים שונים מאלה שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ב. השאלה העומדת להכרעה היא אם עפ"י הנסיבות והראיות הוכחה כוונת הקטילה והתשובה לכך היא חיובית. מבין שלושת היסודות הדרושים להוכחת מעשה רצח, הוכחת כוונת הקטילה היא הקשה ביותר, באשר לא די שהנאשם היה מודע למעשהו שהוא עלול להמית, אלא הכרחי להוכיח כי רצה בתוצאה זו. ביסוד זה טמונה החלטה שבצפונות הלב וזאת לא קל להוכיח בראיות ישירות. בדרך כלל פתוחה לפני ביהמ"ש הדרך להעריך את התנהגותו ומעשיו של הנאשם ולהסיק מהם את המסקנות, ובין היתר ניתן לעתים להסיק קיום ההחלטה להמית על פי אופיו של המעשה, אגב יישום ההנחה כי מתכוון אדם לתוצאה הטבעית של מעשהו. הנחה זו משקלה יגדל ככל שמערכת הנסיבות מובילות על פי ההגיון לגיבוש מסקנה שהמעשה לא היה אינצידנטלי או ספונטני, אלא היתה שאיפה להשיג את התוצאה. עדיין יוכל הנאשם להביא ראיות ולשכנע שההנחה ההגיונית והמסקנה הלכאורית אינה דווקא כזאת כדי לשמש הוכחה מספקת להרשעה, אך בעניננו לא הצליח המערער לעשות כן. הנסיבות בעניננו מצביעות על המסקנה שהיתה למערער כוונת קטילה.
השופטת נתניהו: בפס"ד נפרד הצטרפה למסקנתו של השופט לוין.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו עו"ד מ.זיו למערער, עו"ד גב' ליבנת למשיבה. 17.3.82).
ע.א. 201/80 - ישראל ארגמן ואח' נגד חיה ברנפלד
*הארכת מועד שנקבע בפס"ד (בקשה להארכת מועד שנקבע בפסק דין - הבקשה נתקבלה).
בינואר 1980 הצהיר ביהמ"ש המחוזי על בטלותם של הסכמים שנחתמו בין בעלי הדין עקב הפרתם בידי המבקשים. ביולי 1981 פסק ביהמ"ש העליון בערעור כי פסק הדין יעמוד בעינו, אלא אם תוך ששה חדשים תבוצע חלוקה של הנכס ותבוצע העברה על שם המשיבה, וכן ישלמו המבקשים למשיבה סכום של 30,000 שקל. הסכום שולם כאמור אך עוד בטרם תמה תקופת ששת החודשים עתרו המבקשים לביהמ"ש העליון להארכת המועד בשלושה חדשים נוספים. מן האמור בתצהיר יוצא כי המועד של ששה חודשים היה אמור להספיק לבצע את החלוקה וההעברה, אלא שבגלל טעותה של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה הוחזק החומר במשך 3 חדשים ללא כל טיפול חרף פניות חוזרות ונשנות של המבקשים, ולפיכך לא יספיקו לבצע את הפעולות תוך ששת החודשים כאמור. הבקשה נתקבלה.
פרקליט המשיבה מעלה שתי טענות: ראשית, אין ביהמ"ש מוסמך להיזקק לבקשה, לאחר שסיים את מלאכתו; שנית, אין צידוק להיעתר לבקשה. באשר לטענה הראשונה - כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי יש לו סמכות להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין. אשר לשאלה אם יש מקום במקרה שלפנינו לעשות שימוש בסמכות זו - כדי למנוע פגיעה גורפת בכלל של "גמר מלאכה" יש מקום להאריך מועד שנקבע בפסק דין רק במקרים נדירים ביותר, כאשר הפגיעה בצדק הנובעת מאי העתרות לבקשה היא קשה ובולטת. לפיכך, אילו התברר שהמועד של ששה חודשים שנקבו בו המבקשים בדיון הקודם היה מוטעה בדיעבד, לא היה מקום לתת ארכה. ברם, כאמור, הערכת הזמן מלכתחילה לא היתה מוטעית ואילמלא אירוע בלתי צפוי של טעות של הועדה המחוזית ניתן היה להשלים את ההליכים במועדם. כיון שכך ומאחר שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק, בהתחשב בכך שלמבקשים יגרם נזק עצום אם העיסקה תבוטל, בעוד שלמשיבה לא יגרם כל נזק אם הביצוע ידחה לזמן קצר, וכן המבקשים הזדרזו והגישו בקשתם עוד לפני תום המועד של ששה חדשים, וכן המשיבה לא הציעה להחזיר למבקשים את הסכום שקיבלה מהם, כל אלה מטים את הכף למען לתת את הארכה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד א. רינוןלמבקשים, עו"ד ש. ורשה למשיבה. 23.3.82).
ע.א. 36/80 - אמין אליאס נוויצר נגד עיסא ראג' נוויצר ואח'
*בעלות במקרקעין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הוא דודם של שלושת המשיבים, יליד 1900 שהיה רוב השנים בחו"ל. המחלוקת הינה לגבי שטח קרקע של כשני דונם בנצרת. על השטח עמד בית בן שלושה חדרים שנבנה לפני 1939 ולאחר מכן הוגדל על ידי תוספת מבנים ובסופו של דבר פוצל לשלוש חלקות במסגרת הסדר קרקעות. בהתאם להחלטת פקיד ההסדר נרשמה כל אחת משלושת החלקות בבעלות אחד משלושת המשיבים, בני אחותו של המערער. המערער טוען כי הוא רכש מאמו את כל החלקה בשנת 1931, בעוד שלפי הרישומים הוא רכש שליש מהחלקה, וכנגדו טוענים המשיבים כי אמנם רכש שליש מהחלקה מאמו, אך נתן את השליש הזה במתנה לאחותו, אמם של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן רכש המערער את השליש אך הוא נתן אותו במתנה לאחותו, וכן קבע בהוראה חילופית שאם יקבע בערעור שהמערער לא נתן את השליש שלו מתנה לאחותו, יהיה המערער זכאי לשליש, אך גם במקרה כזה לא ירשם שמו של המערער כבעלים, אלא ינהגו לפי סעיף 23 לחוק המקרקעין ותופעל לטובת המשיבים זכות המקים מבנה על מקרקעין של אחר לרכשם כנגד תמורה. הערעור נתקבל בחלקו.
אשר לטענת המערער כי רכש את כל החלקה ולא רק שליש ממנה מאמו - הראיות שהובאו אינן תומכות בגירסתו של המערער, ובענין זה חובת ההוכחה היתה עליו והוא לא הצליח לעמוד בנטל חובה זו. אין צורך לדון בטיב זכויותיה של אחות המערער שאותן היקנתה לשלושת בניה לגבי שני השליש הנותרים של הנכס, כי אפילו יימצא שהיא תפסה את המקרקעין שהיו שייכים לאמה, או אפילו לאיש זר, והחזיקה בהם שלא כחוק, הרי היעדר זכויותיה אינו מקנה זכות בעלות למערער. תובע בתביעה כזו הנדונה כאן יכול להצליח בתביעתו רק על יסוד בעלותו הוא ולא על יסוד הוכחה כי הנתבע מחזיק ברכוש שאינו שלו כל עוד לא הוכיח שזכאי הוא התובע לקבל אותו רכוש.
אשר לטענת המשיבים כי אמם קיבלה את הנכס מתנה מידי המערער מיד לאחר שרכש את החלק מידי אמו - בענין זה חובת ההוכחה על המשיבים והם לא עמדו בנטל חובה זו. אין גם מקום לטעון טענת התישנות, שהרי לא היתה חזקה נוגדת לא מצד האם ולא מצד אחות המערער ובניה המחזיקים בזכותה. לפיכך יש לקבל את ערעור המערער בענין זה ולקבוע כי שליש מהנכס שייך לו ויש לרושמו על שמו.
אין לקבל את הוראתו החילופית של בית המשפט המחוזי כי אם יתברר שהשליש לא ניתן במתנה יופעל סעיף 23 לחוק המקרקעין. שאלה זו לא היתה בדיון אלא צצה ועלתה בסוף הדיון במסגרת הסיכומים, כך שלא היתה הזדמנות למערער להביא את גירסתו העובדתית, בנקודות היכולות להיות במחלוקת בהתאם להוראות סעיף 23. אם רוצים המשיבים בכך, הם יכולים להעלות בתובענה נפרדת את ענין זכויותיהם לפי סעיף 23 לחוק המקרקעין.
(בפני השופטים: שמגר, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד שניאור למערער, עו"ד אבוחנא למשיבים).
ע.א. 61/80 - מנהל מס שבח נגד אשר אלבוים ואח'
*חישוב מס שבח בנכס שמחציתו דירה ומחציתו מקרקעין (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
המשיבים רכשו בספטמבר 1978 מחציתה של חלקת קרקע ומחציתו של בית מגורים דו- משפחתי אשר עליה. בעת הקניה שלד הבית היה גמור, היה חיבור מים וטיח פנים, והיו משקופים ודלתות, ואילו חדר המדרגות החיצוני לא היה קיים עדיין ופיתוח החוץ לא נסתיים. בגין הקניה חייבים המשיבים בתוספת מס והמחלוקת היתה מה שיעור התוספת. התקנות קובעות שיעור מוקטן של תוספת מס בגין דירת מגורים לעומת מבנים ומקרקעין אחרים. המערער סבר כי דירת מגורים הינה רק דירה שכבר הושלמה ואינה עוד בשלבי בניה ואילו המשיבים טענו כי גם דירה שהיא בשלבי בניה כבר נחשבת לדירת מגורים. ועדת הערר פסקה פה אחד כי חרף העובדה שהדירה טרם הושלמה ולא היתה ראויה למגורים של ממש בעת הרכישה יש לראותה לצורכי התקנות כדירת מגורים. מחלוקת אחרת בין הצדדים היתה אם התשלום בשיעורים הקבועים לדירת מגורים חלים על כל הרכישה או שיש להבדיל בין הדירה לבין הקרקע שמסביבה. בשאלה זו פסקה הועדה ברוב דעות כי הדין עם מנהל מס שבח והחליטה להחזיר את הענין למערער כדי שיוציא שומה חדשה, תוך אבחנה בין המבנה לבין השטח הבלתי בנוי. ערעורו של מנהל מס שבח נדחה וערעור המשיבים נתקבל בחלקו.
לאחרונה הוכנסו שינויים בתקנות מס שבח ונקבע כי דירת מגורים הינה דירה המשמשת או מיועדת לשמש מגורים, ודירה שבנייתה טרם נסתיימה למעט דירה שאין עימה התחייבות מצד המוכר לסיים את הבניה. כאשר נעשתה העיסקה הנדונה עדיין לא היה התיקון הנ"ל בתקנות ועדיין לא היתה הגדרה של הביטוי דירת מגורים. בענין זה קבע ביהמ"ש העליון כי מבחינת המגמה החקיקתית של ייחוד דירת מגורים כקטגוריה נפרדת לענין תוספת מס, דין אחד חל על רוכש דירת מגורים גמורה ובלתי גמורה.
אשר לשאלה מה דינה של חלקת הקרקע שבצד דירת המגורים, האם היא עומדת כיחידה נפרדת של זכות במקרקעין או נגררת לדירת המגורים - תקנות תוספת מס מתייחסות לשאלה זו באשר לזכות במקרקעין שהיא בנין ובצדו מצויה קרקע ואין התקנות מתיחסות לשאלה זו בענין דירת מגורים. במצב דברים זה יש
להשיב על השאלה עפ"י המבחנים הכלליים הקבועים בתקנות תוספת מס. על פי גישה זו זכות במקרקעין שהיא דירת מגורים כוללת לא רק את הקרקע שעליה בנויה הדירה, אלא גם קרקע שבצדה המשמשת את דירת המגורים ושהיא נגררת לה כגון חצר וגינה. לפיכך יש לאשר את עמדת בית המשפט המחוזי באשר להחזרת התיק למנהל מס שבח אך יש להוסיף הערה כי המנהל יעשה את השומה לגבי הקרקע בחלקה כדירת מגורים כאשר הקרקע משמשת את הדירה בחלקה ונגררת לה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. שפי למערער,עו"ד י. ברינט למשיבים. 15.4.82).
ב.ש. 289/82 - ניסים נדיר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש עמד בקשרי עבודה עם תכשיטן וביקר בדירתו. לאחר מכן קשר קשר עם אחרים לבצע שוד בביתו של התכשיטן ומסר לחבריו פרטים על הדירה. בעת נסיון השוד ע"י חבריו לקשר פתח התכשיטן בצעקות ואלה נמלטו. המשפט נתמשך זמן רב שכן המבקש שהודה במשטרה במעשה כפר בביהמ"ש ובמשך כל הזמן היה המבקש משוחרר בערבות. בסופו של דבר החליט המבקש להודות בעובדות ונדון לשנה אמת מאסר בפועל ושנה אמת מאסר על תנאי. טענתו העיקרית של המערער הינה כי בהשוואה לעונשים שנגזרו על הקושרים האחרים עונשו חמור מדי, ואם לא יידחה ביצוע המאסר עד שיתברר הערעור עשוי הוא לשבת במאסר תקופה העולה על זו שביהמ"ש העליון יאשר. הבקשה לדחיית המאסר נדחתה. השאלה העומדת על הפרק היא אם יש סיבות מיוחדות שלא לבצע את המאסר והתשובה לכך היא שלילית. ההליכים של המשפט נתמשכו תקופה ארוכה מדי, וזאת בחלק העיקרי בגין המבקש דוקא, ובכך אין כדי להפחית מחומרת העבירה. דחייה נוספת של ביצוע העונשים יהיה בה שחיקה נוספת של המטרה שאותה באו ההליכים העונשיים לשרת. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד אופק למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 4.4.82).
ב.ש. 216/82 - אלברטו פורטלאונה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בחנות תכשיטים ובית מלאכה לצורפות בוצעה פריצה בה ריתכו שתי כספות וגנבו מתוכן תכשיטים ויהלומים בשווי של כ- 50 אלף דולר. המשטרה שחשדה בעוררים נטלה מדירותיהם פרטי לבוש ובבדיקה מעבדתית נמצאו עליהם שבבים וחלקיקים מותכים המכילים פליז, זהב וכסף בהרכב התואם את אלה שנמצאו במקום האירוע. השניים הואשמו בביצוע הפריצה וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. בעת הדיון ביקש הסניגור להגיש תצהירים של העוררים ובהם פרטי גירסתם באשר לחלקיקים שנמצאו על בגדיהם, אך ביהמ"ש סירב לקבל את התצהירים וטיפל בבקשת המעצר בדרך המקובלת, היינו על יסוד חומר הראיות שבתיק המשטרה וטיעוני ב"כ הצדדים. ביהמ"ש העליון החליט לפנים משורת הדין לשמוע את גירסת העוררים ואלה העלו גירסה אשר לדעת ביהמ"ש אין בה כדי להסביר, ואפילו בדוחק, את המצאות שביבי הצבע של הכספת הגדולה על בגדי העוררים. אינו דומה המצב כאשר מבקשים על יסוד ראיות לכאורה מעצר עד תום ההליכים, למצב שבו מבקשים הרשעה על יסוד ראיות אלה. על כן אין להקיש על הענין דנא
מההלכה שנפסקה במקרה אחר כי אין די במציאת חלקיקים מתכתיים על בגדי חשוד, הדומים לאלה שנמצאו בזירת הפשע, כבסיס בלעדי להרשעה בפלילים. נוסף לכך, באותו מקרה היה מדובר בחלקיקי ברזל שהוא חומר נפוץ ולא בהרכב מתכתי מיוחד כמו פליז, כסף וזהב. לשני העוררים הרשעות קודמות והעבירה המיוחסת להם היא חמורה הן מבחינת ערך הגנובים והן מבחינת תיחכום הביצוע.
(בפני: השופטת בן פורת 12.3.82).
ב.ש. 204/82 - מדינת ישראל נגד אליהו צרויה
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש בדצמבר 1981 כתב אישום שלפיו פרץ לביתם של המתלוננים ובידו סכין שלופה ומשהתעוררו המתלוננים דקר אותם ואלה נזקקו לטיפול רפואי. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לכך. הישיבה הראשונה של המשפט נקבעה ליום 29.12.81 ובישיבה זו הורה ביהמ"ש כי הנאשם יבדק בדיקה פסיכיאטרית וכי חוות הדעת תוגש לישיבה שנועדה ליום 24.1.82. באותו יום נתקיים דיון והתברר שהמשיב לא נבדק כלל ולא ניתן הסבר לכך ע"י התביעה. הישיבה נדחתה ליום 28.2.82 אך שוב לא הוגשה חוות הדעת הפסיכיאטרית לביהמ"ש אלא נשלחה בטעות לפסיכיאטר המחוזי. הדיון נדחה ליום 2.3.82 אך גם ביום זה לא הומצאה חוות הדעת לביהמ"ש, אם כי תוכנה נמסר ועל פיה כשיר המשיב לעמוד לדין. המשיב עצמו לא הובא לאולם ביהמ"ש וכל נסיונות ביהמ"ש להביאו עלו בתוהו. על רקע נסיבות אלה החליט השופט המחוזי כי "נראה כי קצרה יד הרשויות למלא אחר הוראות ביהמ"ש" והורה על שחרור המשיב ממעצרו. הערר נתקבל.
שרשרת של מחדלים הביאה לידי כך שביהמ"ש לא יוכל למלא את תפקידו במועדו, אך אין לומר כי בנסיבות המקרה מוצדק להביע. את ביקורתו על מחדלים אלה בדרך של שחרור הנאשם ממעצר. על ביהמ"ש לשקול מחד גיסא את חומרת המעשה המיוחס למשיב והפגיעה באינטרס הציבורי אם ישוחרר ומאידך את האינטרס הציבורי הנובע מן הצורך להבטיח מילוי הוראות ביהמ"ש. בנסיבות הענין, בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים למשיב ובהתחשב בעובדה שהבדיקה הפסיכיאטרית נסתיימה והתעודה כבר מצוייה ולפיה המשיב כשיר לעמוד לדין, וכן כי התקלות אירעו בשל שיבושים בתום לב, אין להורות על שחרור המשיב.
(בפני: השופט ברק. עו"ד לירן לעוררת, עו"ד מועלם למשיב. 4.3.82).
ב.ש. 224/82 - יואב אטיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לבית מגורים יחד עם אחרים וגניבת טלויזיה ומערכת סטריאופונית בשווי של כ- 30 אלף שקל, וכן בשיבוש הליכי חקירה לשם יצירת אליבי כוזב באשר הניע שני אנשים למסור למשטרה הודעה כוזבת כאילו היו איתו בצוותא כאשר בוצעה ההתפרצות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. עברו של העורר נקי אך לאור חומרת העבירות, בעיקר בכוחן המצטבר, החליט השופט על המעצר חרף משקל הנסיבות האישיות. שיבוש הליכי חקירה לשם יצירת אליבי כוזב, הוא מעשה חמור ביותר הטומן בחובו חשש למעשים דומים אם צו המעצר יבוטל. הסניגור הצביע על סתירות בהודעות השנים שלגביהם הואשם העורר כי הניעם למסור הודעות כוזבות, וכן על כך שרק שותף
לדבר עבירה מסבך את העורר במעשה ההתפרצות ושותף זה הוא על סף פיגור שכלי. אעפ"כ אין לבטל את צו המעצר. מהודעות העדים עולה בבירור טענה של השפעה למסירת עדות כוזבת והעובדה שהעד להתפרצות סובל מפיגור שכלי עוד מחמירה את החשש של השפעה עליו.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד דגן למבקש, עו"ד מזוז למשיבה. 21.3.82).
ב.ש. 173/82 - אליהו סויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין שני מקרים של קבלת נכסים שהושגו בפשע וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. המבקש הינו כבן 20, משרת כעת בצה"ל והעבירות בוצעו תוך כדי השירות. הסניגור ציין כי אין זה ודאי שביהמ"ש יגזור על העורר מאסר בפועל, בהתחשב ברקעו המשפחתי והעובדה שזו הסתבכותו הראשונה בעבירה רצינית ואין לעוצרו כבר מעתה עד תום ההליכים, העשויים להימשך בעיקר באשר יידרש תסקיר קצין המבחן דבר שיצריך זמן. יתר על כן, העורר הודה בעבירות המיוחסות לו ואין הוא מתכונן לחזור בו מהודאתו. בנסיבות אלה לא התנגדה גם התביעה לשחרור בערובה וביהמ"ש העליון הורה על כך.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד דינון לעורר, עו"ד רבין למשיבה. 2.3.82).
ב.ש. 205/82 - חיים גדבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושה שודדים רעולי פנים הגיעו בשעה 6.30 אחר הצהריים במכונית מרצדס לסניף בנק הפועלים בגדרה ושדדו 80 אלף שקל מכספי הבנק. אצל אחד הנאשמים (להלן יעקב) מצאה המשטרה אלפיים שקל שמקורם, לפי מספרם, בכספת של הסניף שנשדד. גם העורר מואשם בביצוע השוד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
קיימת עדות של אחד (להלן יגאל) המתיימר לזהות את העורר כאחד משלושת הנוסעים במכונית המרצדס אך לא זו בלבד שיגאל הוא עבריין אלא שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו והציע למשטרה את שירותיו רק שבועות מספר לאחר השוד כשישב במעצר ולטענת הסניגור המטרה היתה להשיג את שחרורו. כמו כן מצביע הסניגור על סתירות בין דבריו של יגאל לבין דבריהם של שניים מחבריו שהיו יחד איתו באשר למכונית המרצדס שראו בתוכה שודדים. אילו אכן היו אלה פני הדברים היה ממש בטענות הסניגור ואולם קיימות ראיות נוספות התומכות בגירסת התביעה. העורר הודה במשטרה כי ביום השוד נסעו שלושת הנאשמים יחדיו וכי הוא היה עד שעה מאוחרת בלילה בחברתו של יעקב שבחזקתו נמצאו כספים שנשדדו בבנק. גם יעקב מסר בהודעתו כי היה עם העורר עד שעה מאוחרת בלילה ובהתחשב בדמיון שבשתי הגירסאות נראה לכאורה שיש תיאום גירסה מראש. על כל פנים גירסת העורר היא שהיה בחברתו של יעקב בשעת השוד וגירסה זו מהווה בנסיבות הנדונות ראייה עקיפה כבדת משקל לאשמה המיוחסת לעורר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד מ. מרוז למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.3.82).
ב.ש. 227/82 - מדינת ישראל נגד אלי גרמה ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים מואשמים בעבירת רצח ושוד ושניים מהם מואשמים בעבירת רצח נוספת. כתב האישום הוגש ביום 19.3.81 כך שמלאה שנה מעת הגשת כתב האישום. המשפט הגיע למעשה לשלב של סיום שמיעת העדים אך חלו עיכובים בקיום הרצוף של הדיון כתוצאה מריבויו של החומר. מאחר ותמה השנה מבקשת הפרקליטות את הארכת המעצר לשלושה חדשים נוספים לפי הוראות סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה. אכן, גם כשמדובר בנאשם בעבירת רצח, אשר לפי סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי אין לשחררו בערובה, הרי משעברה השנה יש לשחררו מן המעצר. הסעיף הקובע כי יש לשחרר נאשם בתום שנה מהגשת כתב האישום, אם משפטו לא נסתיים, חל הן לגבי מקרה שבו עצור הנאשם כתוצאה משיקול דעתו של ביהמ"ש והן כשמדובר במי שעצור בעבירה אשר לפי החוק אין לשחררו בערובה. בתום השנה יש לשחרר כל נאשם שמשפטו טרם נסתיים. ברם לגופו של ענין יש מקום להפעלת הסמכות לפי סעיף 49 ע"י ביהמ"ש העליון ולתת הוראה להמשך המעצר לשלושה חדשים. באשר לכך יש לתת את הדעת לאופיו של האישום ולהתקדמות ההליכים המשפטיים הקרובים לסיומם וכן כי לא חלו עיכובים בשל פעולות פסולות של התביעה הכללית.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. ראובני למבקש, עוה"ד מ. לב ובר למשיבים. 19.3.82).
ב.ש. 223/82 - מדינת ישראל נגד דב שיפמן
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת חצי ק"ג מריחואנה, שלא לשימוש עצמי. לפי כתב האישום רכש את הסם מידי אחד תמיר המתגורר בטבעון ושילם שבעת אלפים שקלים. לצורך הוכחת האישום נשענת התביעה בעיקרה על הודעתו של תמיר כי הוא מכר את הסם וכן על דבריו של עד נוסף. המשיב שהוא סטודנט באוניברסיטת חיפה ביקש לדחות את הדיון בענין מעצרו כדי שתיערך בדיקת פוליגרף, ואכן נערכה בדיקת פוליגרף ע"י המשטרה וזו הצביעה על אמירת שקר מצד המשיב ונערכה בדיקת פוליגרף במכון פרטי ושם עלה כי המשיב דובר אמת. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי אכן יש בידי התביעה ראיות לכאורה, אך לאור ממצאי הפוליגרף יתכן והמשיב דובר אמת ועל כן החליט ביהמ"ש, לאור עברו הנקי של המשיב, על שחרורו בערבות. הערר נתקבל.
בשלב זה של הדיון לא ניתן לדחות אמינות דברי העדים, שכן השופט אינו שומע את דבריהם כשאלה עומדים במבחן החקירה. אין צורך להיכנס כאן לשאלה אם היה נכון להעניק לבדיקות הפוליגרף מעמד של ראיות קבילות למעשה, כי בכל מקרה אין הבדיקות הסותרות זו את זו יכולות לגרוע מן הראיות לכאורה שבידי התביעה. העבירה היא חמורה ועברו הנקי של המשיב אינו יכול להכריע. נוכחנו לאחרונה לדעת כי גם טובים ובעלי עבר נקי נגררו לסחר בסמים והגורם המכריע בשאלת המעצר בעבירת סמים אינו יכול להיות עברו ורקעו החברתי של הנאשם אלא נסיבותיה ופרטיה של העבירה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. טפיירו לעוררת, עו"ד ב. שגיא למשיב. 15.3.82).
ב.ש. 222/82 - מאיר פרץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בכתב אישום מיוחסות לעורר ולשניים אחרים (להלן גדעון ורוני) שתי עבירות של קשירת קשר לבצע סחיטה באיומים וביצוע סחיטה באיומים. לטענת התביעה נודע לרוני כי המלוננת, אשת איש, נפגשת בחשאי עם גבר אחר, הוא העביר את המידע לעורר ולגדעון, העורר התקשר בטלפון למתלוננת והציג עצמו כחוקר פרטי בדורשו 10 אלפים שקל תמורת המידע שיש בידיו. לטענת התביעה נפגש עם המתלוננת בקשר לדרישתו ולאחר מכן טילפנו לה פעמים מספר ושוב נפגשו עמה גדעון ורוני ולבסוף התלוננה במשטרה. למרות חומרת העבירה החליט ביהמ"ש לשחרר את גדעון ורוני בערבות בנימוק שהם הודו בעבירות המיוחסות להם ואין לחשוש להשפעה על המתלוננת ולעומת זאת הוחלט שהעורר ישאר במעצר מתוך חשש שמא יגרום לשיבוש הליכי המשפט וישתדל להשפיע על המתלוננת. חשש זה נובע איפוא מן העובדה שהעורר כופר באשמות המיוחסות לו. הערר נתקבל.
אין זה מוצדק במקרה המסויים לנהוג מידה שונה בנאשמים שהודו ובעורר העומד בכפירתו. לעורר עבר נקי והראיה המסבכת אותו בעבירות היא של המתלוננת שזיהתה אותו כמה חדשים לאחר פגישה יחידה אתו ולא מן הנמנע שטעות בידה. אמנם לא זה השלב לשקול מהימנות עדים, אך כאשר התשתית הראייתית של התביעה אינה נראית מוצקה יש בדרך כלל לתת משקל רב יותר לחזקת החפות, אלא אם כן מדובר בעבירה שחומרתה מחייבת לשמור על הציבור מפני הנאשם אפילו מוטלת אשמתו בספק ניכר. לפיכך הוחלט שאין הצדקה לנהוג בעורר אחרת מאשר בחבריו רק מחמת כפירתו. יש לשחררו בערבות גבוהה כדי להרתיעו מכל נסיון לבוא במגע עם המתלוננת ואם ינסה לבוא עימה במגע תחולט הערבות.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד מ. מוסק לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה 12.3.82).
ב.ש. 219/82 - אחמד טראבין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
למערער מיוחסות עבירות של גניבת רכב והסוואת זהותו ע"י הסרת לוחיות הזיהוי והשתלת לוחיות של רכב אחר ממודל יותר ישן ומכירתו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. מקרי גניבת רכב והעלמם ע"י מעשי זיוף מתוחכמים הפכו למכת מדינה ולציבור ענין רב בעקירתו של נגע זה. על העורר לפרנס את אשתו ואשת אחיו וכן 16 ילדים שלו ושל אחיו, ואולם מצבו הכלכלי איתן ואין סכנה שהתלויים בו ידעו חרפת רעב. קיימת תשתית עובדתית המספיקה לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר וכמו כן היו עדים במשטרה שסיפרו על נסיונות מצד העורר להשפיע על אנשים שונים להעלות גירסות כוזבות הנוחות לו. בכל הנסיבות אין לקבל את הערר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד סלע לעורר, עו"ד מזוז למשיבה. 19.3.82).
ב.ש. 275/82 - מדינת ישראל נגד יחיא דהאן
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע שוד, כאשר הוא עם שניים אחרים התנפלו על אדם שיצא ממועדון קלפים ושדדו ממנו מטבע חוץ ושרשרת יקרה. בעת ביצוע השוד היה המשיב, לפי כתב האישום, מזויין
באקדח. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור בערבות והערר על כך נתקבל. העבירה חמורה ביותר ולאור אופיה ונסיבותיה לא יכולה להיות משמעות מכרעת להיעדרן של עבירות קודמות. נימוק שהועלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הצורך בהגנת שלומו של הציבור בשלב הדיוני הנוכחי, נובע מן החומרה של השוד המזויין ודי בנתון זה כדי להצדיק את מעצר המשיב. אשר לקביעת ביהמ"ש כי הראיות בענין שקולות - יש ראיות לכאורה ובהן הודעותיהם המפורטות של השותפים לדבר עבירה המסתייעות בכך שהמשיב היה יחד עם השותפים הללו כשהמשטרה תפסה בידי השותף את השרשרת שנלקחה בשוד. המשיב הכחיש את מעורבותו בעבירה וביהמ"ש המחוזי ראה הכחשה זו כעובדה שהפכה את הראיות לראיות שקולות. מסקנה זו אין לקבל. אם יש נגד פלוני ראיות מפורטות הכורכות אותו בביצוע העבירה, אין ראיות אלה הופכות לשקולות רק בשל כך שהחשוד מכחיש את העבירה המיוחסת לו. ראיות הן בגדר ראיות לכאורה גם אם אין הן כוללות בתוכן הודאה של החשוד.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' א. ראב לעוררת, עו"ד ש. בירגר למשיב. 24.3.82).
ב.ש. 221/82 - עזרי שעבלי ויהודה שעבלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים עצורים בגין עבירות לפי פקודת הסמים כאשר אחד מהם הואשם בסחר והשני בהחזקת סמים. בשעתו הוגש ערר נגד צו המעצר והוא נדחה ועתה הוגש ערר על החלטה שניה שניתנה בעקבות בקשת העוררים לעיין מחדש בשחרורם בערבות. טעמם הוא שעברו חדשים רבים מאז המעצר בספטמבר 1981 והדיון טרם החל. תחילה נקבעו חמישה ימים לחדשים פברואר ומרץ לשמיעת המשפט אך אלה בוטלו ונקבעה ישיבה אחת לאפריל 1982 ולא נקבעו תאריכים נוספים. זוהי טענה רבת משקל אך מצד שני יש להביא בחשבון את חומרת העבירות המיוחסות לעוררים. באיזון בין חזקת המפות של העוררים לבין השיקולים הנעוצים בטובת הציבור יש לאשר את המשך המעצר. עם זאת קבע ביהמ"ש שעל פרשת התביעה להסתיים עד אמצע חודש מאי ואם לא תסתיים יהא בכך משום נסיבה חדשה שתצדיק עיון מחדש בשחרור בערובה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד משולם למבקשים, עו"ד בן אור למשיבה. 12.3.82).
ב.ש. 218/82 - חיים כהן ושות' ואח' נגד שרה ממן
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
המערערת היא חברה משפחתית שכל מניותיה הן בידי המבקש השני ואשתו. המבקש הוא המנהל היחיד והמשיבה היא אחותו. המשיבה נתנה בו אמון ושילמה לו בשנת 1974 100 אלף לירות על חשבון רכישת דירה במחיר של 150 אלף ל"י ואחר כך הוסיפה לו עוד כ- 8 אלפים דולר. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשים לשלם למשיבה פיצויים בגין הפרת חוזה סכום של 1.4 מליון שקל והבקשה לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור נדחתה. כנימוק לעיכוב הביצוע טוען המבקש שהמשיבה, בלי לציין שמדובר באחותו, הוא תושבת קנדה ואם ערעורו יתקבל לא יהיה ניתן לקבל חזרה את הכסף. אולם שקילת סיכוייהם של המבקשים שערעורם יתקבל ונסיבותיו של המקרה מביאים למסקנה שאין לבקשה יסוד. המשיבה נתנה לאחיה טבין ותקילין לפני שנים רבות ואין להניח לכספה לרדת לטמיון. אין יסוד לטענה הסתמית שהמבקשים לא יוכלו לגבות את הכספים אם יזכו בערעור.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד פודים למבקש, עו"ד ליאון למשיבה. 19.3.82).
ב.ש. 418/81 - אליהו חברה לביטוח ואח' נגד דורון נגר
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להעברת דיון בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שאליו צריך היה להגישה מלכתחילה עפ"י נתוניה. הבקשה נדחתה. התביעה הוגשה ביום 18.9.81 וכתב ההגנה הוגש רק ביום 1.12.81 כאשר פרקליט המשיב, שהוא התובע, הסכים להגשת כתב ההגנה באיחור. התנהל משא ומתן בין הצדדים ביוזמת פרקליט חברת הביטוח. בינתיים הפסיד התובע זמן בקביעת תביעתו לקדם משפט, והשהייה נוספת בעטיים של פרקליטי חברת הביטוח חלה כאשר ביקשו לדחות את שמיעת הבקשה להחלפת מקום הדיון מינואר 1982, מן הטעם שפרקליטי חברת הביטוח היו בחו"ל או עסוקים במשפטים אחרים. ברם מדובר ב- 6 פרקליטים וניתן היה למצוא אחד מהם שיבוא ויטען בבקשה זו במועדה. כאשר ההשהייה הכפולה הזאת מצטרפת לטעם של התובע שהוא העומס המוטל על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, יש יסוד מספיק להשאיר את התביעה בחיפה, ומה גם שאין בכך הכבדה על פרקליטי המבקשים ועל עדיהם.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מנדלבוים למבקשים, עו"ד תירוש למשיב. 16.3.82).
ב.ש. 200/82 - עלי דיב נגד אסעד אדריס
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה שעל המבקש להעביר בלשכת רישום המקרקעין חלקת מקרקעין על שם המשיב והמבקש ביקש כי ינתן צו לעיכוב הביצוע עד לאחר שמיעת הערעור בביהמ"ש העליון. המשיב הודיע לביהמ"ש כי הוא מוכן לכך שינתן צו שיאסור עליו את העברת הקרקע או מתן זכויות בה לאחרים וביהמ"ש המחוזי החליט שלא לעכב את ביצוע פסק הדין בכפוף לכך שתירשם הערה כהצעת המשיב. הערר נתקבל. בקשה לעיכוב שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה. כלל גדול הוא שהגשת ערעור לא תעכב ביצוע החלטה שעליה מערערים. העיכוב יכול שיהא מוצדק אם יתברר שבמידה והמערער יזכה בערעור ויהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. בעניננו אין נסיבות כאלה. להיפך, ההחלטה לרשום הערת אזהרה כאמור מונעת היווצרותן של זכויות חדשות בידי צד ג' ולא קיים החשש שבמידה והמבקש יזכה בערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד זכי כמאל למבקש, עו"ד ח.יעקובי למשיב. 9.3.82).
ב.ש. 82+132/82/110 - רוחמה רובינשטיין נגד פרץ רוזנברג
*פרסום בקשה לפירוק חברה(הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש בקשה לפירוק חברת עין טל בע"מ ולפי תקנות החברות יש לפרסם מודעה ברשומות ובעיתון על הגשת הבקשה לפירוק תוך מועד מסויים לפני בירור הבקשה. המבקשת טענה שבסופו של דבר לא ינתן צו לפירוק החברה וכדי שלא יגרם נזק לחברה ביקשה שביהמ"ש ימנע את הפירסום כאמור. הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בשלב זה אין עליו להחליט בבקשת הפירוק או בקיומה של עילת הפירוק, אלא עליו לבחון אם יש יסוד לבקשה לפירוק. כדי לזכות בצו למניעת פירסום על המתנגד לבקשת פירוק לשכנע את ביהמ"ש שאין למבקש סיכוי להצליח בבקשת הפירוק וכאן אין המצב כך. השופט הגיע למסקנה שתביעת המשיב לפירוק החברה אינה מחוסרת יסוד ואין למצוא פגם במסקנה זו.
(בפני: מ"מ הנשיא י.כהן. עו"ד אחיעזר למבקשת, עו"ד רענן למשיב. 19.3.82).
ב.ש. 252/82+בר"ע 129/82 - דוד אור ואח' נגד דוד בלו
*בר"ע 129/82- עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה לתשלום תכוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים וביהמ"ש פסק למשיב סכום של 150 אלף שקל על חשבון כאב וסבל ו- 25 אלף שקל על חשבון הפסד השתכרות למשך שנה. המבקשים ערערו בטענה שבמסגרת תביעה לתשלום תכוף אין ביהמ"ש מוסמך לפסוק תשלום עבור כאב וסבל. לכאורה טענת המבקשים ממשית ועל כן הורה ביהמ"ש העליון לעכב את ביצוע ההחלטה בדבר התשלום עבור כאב וסבל עד לבירור הערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י.כהן. עו"ד קליין למבקשים, עוה"ד מלחי ואגור למשיב. 19.3.82).
בר"ע 190+191/81 - ענת כוכב ואח' נגד דקלה בע"מ ואח'
*בקשה למתן צו מניעה (הבקשה נדחתה).
המבקשים רכשו דירה מהחברה המשיבה, התקיימה בוררות בין הצדדים ובמסגרת זו ויתרו המבקשים על דירתם תמורת תשלום מסויים, הם טענו כי החברה לא שילמה את התשלום ושבזה הפרה החברה את ההסכם ולפיכך חזרה למקומה תביעתם לקבלת הדירה. בינתיים מכרה החברה את הדירה למשיבים האחרים (להלן המשיבים) והמבקשים ביקשו צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לתפוס חזקה בדירה. דא עקא שבפני ביהמ"ש הוגשו תצהירים שלפיהם כבר תפסו המשיבים חזקה בדירה, אם כי המבקשים טענו שאין אמת בדבר. ביהמ"ש החליט שלא להוציא צו מניעה כמבוקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. יש להתחשב במצב כפי שהוא היום ואין חולק שהקונים החדשים בינתיים תפסו חזקה בדירה. אין אפשרות לתת צו מניעה תוך התעלמות ממציאות זו, כאשר מציאות זו נוצרה מבלי שהמשיבים הפרו צו של ביהמ"ש ותוך כדי טענתם שהזכויות בדירה הן שלהם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. עו"ד צנעני למבקשים, עו"ד ע. לוין למשיבים. 21.3.82).
בר"ע 92/82 - חיידר ביאדסי נגד מדינת ישראל
*רשות לערער על מאסר בעברות תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג בשטח עירוני במהירות מופרזת שעה שהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה. הוא נדון לתשלום קנס של 10 אלפים שקל, פסילה לשנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי וכן למאסר בפועל של 3 חדשים. הבקשה היא לערער על המאסר בפועל בלבד והבקשה נדחתה. למבקש הרשעות קודמות רבות בעבירות נהיגה שונות, המעידות עליו שהוא נהג בלתי זהיר שאינו שומר על חוקי התנועה אם כי עד כה התמזל מזלו ולא גרם לתאונות. טוען הסניגור כי אחרי שהמבקש נפסל מלהחזיק ברשיון ולפני ביצוע העבירות הנדונות קיבל בדאר את טופס רשיון הנהיגה לאותה שנה ושילם את אגרת הרשיון, ברם אין בכך טעם לקולא. המבקש היה נוכח בעת משפטו וידע על פסילתו ואדם מסוגו חייב להבין שטופס הרשיון נשלח אליו כדבר שבשיגרה ושאין בזה כדי לשנות את צו הפסילה שהיה קיים נגדו. יתירה מזו, עפ"י פקודת התעבורה אף חייב היה להודיע לרשות הרישוי שהוא נפסל מלנהוג כאשר הגיע אליו טופס הרשיון.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ותד דקה למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 30.3.82).
בר"ע 3/82 - אורנה זוהר ואח' נגד לונזל בע"מ
*רשות ערעור על הוראת הוצל"פ למכירת מניות (הבקשה נדחתה) אביהם של שני המבקשים הראשונים, מורנו מיוחס, הוכרז
כפושט רגל. בידי מיוחס היו שתי מניות הנהלה בחברה לבנין היא המשיבה השלישית (להלן החברה). ראש ההוצאה לפועל הרשה לכונסי הנכסים שנתמנו למכור את מניות ההנהלה הנ"ל למימוש משכון שנתן מיוחס כערב לתשלום חוב למשיבה והמניות נמכרו. לשני המבקשים הראשונים לא היו זכויות בשתי מניות ההנהלה בחברה, אבל הם בעלי מניות רכושיות בחברה והם טוענים שבתור שכאלה יש להם ענין במניות ההנהלה והם זכאים לערער על החלטות ראש ההוצאה לפועל ביחס אליהן בתור מי שרואים עצמם נפגעים ע"י החלטות אלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עוד לפני מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי עשה הנאמן הסכם עם המשיבה ובו הסדרים לזכויות בשתי מניות ההנהלה שנרכשו ע"י בתו של מנהל החברה המשיבה. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש הממונה על הליכי פשיטת הרגל של מיוחס. המבקשים מעלים טעויות שונות בדבר פגמים ברישום המשכון שבו מישכן מיוחס את המניות ובהליכי המכירה, אך אין להתייחס לטענות אלה כאשר הנאמן בפשיטת הרגל של מיוחס לא עוררן אלא השלים עם מכירת המניות. אם המבקשים הם הבעלים של המניות הרכושיות כי אז אביהם החזיק במניות ההנהלה כנאמן שלהם ומאחר שכיום בא הנאמן בפשיטת הרגל במקום האב עליהם לתקוף תחילה את פעולתו של הנאמן שהסכים למכירת המניות ולא את ההחלטה למכור את המניות. אם יצליחו בכך יוכלו לעורר מחדש את השגותיהם על מכירת המניות בהוצאה לפועל ע"י הגשת תובענה לביטול המכירה. לעומת זאת אם שני המבקשים מחזיקים במניות הרכושיות בתור נאמנים עבור אביהם, כי אז אין בהשגותיהם על מכירת המניות של אביהם אלא נסיון לעקוף את הקניית זכויותיו של האב לנאמן בפשיטת הרגל. אשר לחברה, המבקשת השלישית, לה בתור שכזאת ודאי אין ענין משלה בבירור השאלה מי זכאי להחזיק היום במניות ההנהלה שלה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. רובין למבקשים. עו"ד מ. שיין למשיבה.4.4.82).
ע.פ. 856/81 - שמעון מזרחי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של גרימת חבלה ואיומים. בהקראת כתב האישום כפר המערער בעבירות שיוחסו לו והשופט הודיע לו כי המשפט יתקיים בתאריך 12.4.81. באותו יום המערער לא הופיע והשופט שמע עד תביעה בהיעדרו וקבע את המשך המשפט ליום 26.11.82. באותו יום הופיע המערער והשופט שמע עדות קצרה אחת ודחה את המשך שמיעת העדים לתאריך אחר. שלושה ימים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לשופט שיפסול את עצמו, הבקשה נדחתה ע"י השופט והערעור על כך נתקבל. לפי סעיף 132א לחוק סדר הדין הפלילי יכול נאשם לבקש משופט שיפסול את עצמו ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות. טוענת ב"כ המדינה כי המערער החמיץ את המועד מכיון שהדברים שהשמיע השופט, שבגינם הוא מבקש את פסילתו, נאמרו ביום 26.11.81, לאחר מכן נמשך המשפט באותו יום, ואילו בקשת הפסילה הוגשה רק 3 ימים לאחר מכן. אין לקבל טענה זו. המערער לא היה מיוצג ע"י סניגור, הישיבה באותו יום היתה קצרה ביותר, ובנסיבות אלה אין להגיד שהגשת הבקשה כעבור שלושה ימים אינה ממלאת אחרי הוראת החוק.
מסתבר שבהופיעו ביום 26.11.81 בביהמ"ש התרעם המערער על כך שביהמ"ש שמע עדים בהיעדרו, בציינו כי בעת שהמשפט נדחה לאותו תאריך לא נאמר לו ע"י השופט שאם לא יופיע יימשך המשפט שלא בנוכחותו כדרוש לפי סעיף 119א לחוק סדר הדין הפלילי. לדברי המערער הגיב על כך השופט בדברים "גש אלי חמור" וכאשר עמד המערער על יד השופט אמר לו השופט "חמורצ'יק" בבקשו ממנו שיעיין בפרוטוקול. השופט נתבקש לכתוב את הערותיו ביחס לכך, והעיר כי הנאשם הפגין גישה עויינת מופגנת להליכים, ולתעלולי הנאשם הגיב ברוח טובה והיתולית בהשתמשו במילה "חמורצ'יק". השופט הבהיר שלא ראה סיבה מספקת לפסול את עצמו מלהמשיך לדון במשפט, אלא ראה בבקשת המערער טיעון פסול וטרדני. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור, לאחר שסקר את הפסיקה הנוגעת לפסילת שופט עקב השמעת הערות או עלבונות כלפי הנאשם, בהשוואה לפסילת שופט מחשש שהוא נוגע בנשוא הדיון. בכל הנתונים החליט מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון להורות על העברת המשפט לשופט אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר.רבין למשיבה. 26.2.82).
בג"צ 129/81 - אגד נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לערור על צו בענין מחירי הסעות בנסיעות מיוחדות
(העתירה נדחתה).
העותרת עוסקת בין היתר במתן שירותי הסעה בנסיעות מיוחדות ואלה הם בגדר שירות בר פיקוח כמשמעותו עפ"י חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. ההיתרים הניתנים להסעות באוטובוסים בנסיעות מיוחדות מוגבלים בהתאמת מחיר השירות למחיר היציג המתפרסם ע"י הרשויות המוסמכות והעותרת ביקשה לערור על המחיר שנקבע ע"י הממונה על המחירים. בפני ועדת הערר טענו המשיבים כי לעותרת איננה עומדת זכות הערר מאחר ולא מדובר על צו אישי שניתן לערור עליו בפני הועדה, אלא על צו כללי שאין אפשרות לערור עליו. בקשת העותר לבג"צ היתה להורות למשיבים כי יקבעו את ההיתר לעותרת כצו אישי ולא כצו כללי. העתירה נדחתה.
מסתבר כי מלבד העותרת יש עוד כ- 160 גורמים אחרים העוסקים בהסעות מיוחדות כאמור, אם כי העותרת היא הגורם הגדול ביותר העוסק בנושא זה. המשיבים רואים לקבוע תעריפי מקסימום לכל העוסקים בהסעות ועל כן אין לחייב את המשיבים בפרסומו של היתר אישי דוקא כאשר כלליותו של ההיתר - מתבקשת מן הנסיבות. זאת ועוד, קביעת התעריפים היא תולדה של מדיניות כלכלית ובתור שכזו היא מסורה לשיקול דעת המשיבים. הטענה בדבר הפסדים כספיים של העותרת מוכחשת ע"י המשיבים. אין לחייב את המשיבים לפרסם היתרים אישיים לכל אחד מן העוסקים במתן השרות רק כדי שהם יוכלו לערור בפני ועדת הערר. בפני בג"צ גם לא עומדת השאלה אם תעריף זה או אחר מוצדק לגופו על פי מרכיביו והמדיניות המונחת ביסודו, כי בג"צ לא ישים עצמו כועדת ערר על קביעת מחירים שהיא ביטוי למדיניות כלכלית, אלא אם כן נתקיימו הנסיבות יוצאות הדופן שבהן מתערב בג"צ בהיעדרה של דרך משפטית אחרת, בפועלה של רשות מינהלית. כל קביעה שמהותה פיקוח על המחירים נובעת בדרך כלל מן המגמה לרסן את עליית המחירים ויתכנו מחלוקות בין קובעי המחיר לבין נותן השרות אשר מגמותיהם אינן עולות תמיד בקנה אחד. אין זה בטוח כלל כי מחלוקת כאמור כשלעצמה יכולה לבוא על פתרונה בפני ועדת ערר אילו היתה זו מוסמכת לדון בענין.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בך. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. כספי וא. ברימר לעותרת, עו"ד מ. שקד למשיבים. 6.4.82).