תקציר סביר כרך י"ט חוברת 13

ע.א. 398+530/80 - רמה שחר נגד חיה שור ואח'

*מזונות מן העזבון לאלמנה.
(ערעורים על החלטות ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.ע. 382/79 והמ' 2280/79 - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).

.
המנוח יוסף שור השאיר אחריו אלמנה, היא המשיבה, וכן בת מנישואין קודמים, היא המערערת. הוא ציווה את כל רכושו לבתו, פרט לסכום של 5,000 ל"י, בכפיפות לתנאי שהאלמנה תצא מן הדירה שבה התגוררו בני הזוג. חלקו של המנוח בדירת המגורים, שהיתה רשומה על שמו ועל שם אשתו המנוחה, הועבר על ידו על שם בתו כשנתיים לפני פטירתו וכן ויתר המנוח לטובת בתו על שמינית מן הדירה שבאה לו בירושה מאשתו המנוחה. למנוח היו חשבונות בנק ובהם כספים שהגיעו כפיצויים מגרמניה, וחשבונות אלה נוהלו כבר שנים מספר על שמו ועל שם בתו. כמו כן נתן המנוח לבתו מתנה, בתוך שנתיים לפני פטירתו, דירה כסידור לקראת נישואיה. האלמנה תבעה מזונות מן העזבון ולצורך זה ביקשה כי יראו כחלק מן העזבון את החשבונות המשותפים בבנק בשלמותם, חמש שמיניות של דירת המגורים המשותפת, וכן את הדירה שנרכשה עבור הבת לקראת נישואיה .
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בכל הנוגע לדירה שניתנה לבת כמתנה לקראת נישואיה בהתבסס על סעיף 23 לחוק הירושה שלפיו אין לראות כחלק מן העזבון לצורכי מזונות, מה שניתן במתנה כפי הנהוג בנסיבות הענין. יתרה מזאת, סעיף 63 מקנה לביהמ"ש שיקול דעת אם לכלול מתנה בעזבון וביהמ"ש ציין כי גם אלמלא חל סעיף 23 הנ"ל לא היה כולל בעזבון את הדירה. אשר לחשבונות הבנק קבע ביהמ"ש כי מחציתם שייכים לעזבון וביחס למחצית השניה, על מנהל העזבון להגיש לביהמ"ש תובענה שבה ייקבע אם זו שייכת לבת או לעזבון. באשר לדירת המגורים של בני הזוג, קבע ביהמ"ש כיאין לכלול את השמינית מירושת האשה הראשונה במסגרת העזבון ומאידך כלל בעזבון את מחצית הדירה של המנוח שניתנה לבת בתוך השנתיים שלפי פטירתו. כן התיר לאלמנה להמשיך להתגורר בדירה עד תום 40 חודש מעת הפטירה.
בענין המזונות קבע ביהמ"ש כי האלמנה מקבלת מביטוח לאומי 5,300 ל"י לחודש, יש לה הכנסה של 600 ל"י מהשכרת דירה שבבעלותה,וכן יש בידיה 104,000 ל"י במטבע חוץ, וסכום זה שומרת האלמנה, לטענתה, לעת זיקנה כשתכנס לבית אבות. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להביא בחשבון את רכושה של האלמנה, היינו הדירה והסכום של 100,000 אלף ל"י, לצורך המזונות, מאחר ואין להשאיר אותה מחוסרת כל ולהפקירה לעת זיקנה ללא משען ומשענת. מאידך הביא בחשבון את קיצבת הביטוח הלאומי ואת ההכנסה משכר דירה, נתן דעתו לרמת חייהם של המנוח ואשתו, וקבע שהאלמנה זקוקה ל- 16,000 ל"י לחודש עבור מחיה ומדור. בהתחשב בהכנסות אחרות שיש לה, חייב את העזבון בסך 10,000 ל"י לחודש שמתוכו 6,500 ל"י עבור מדור ו- 3500 למזונות. כל עוד גרה האשהבדירה היא תקבל 3,500 ל"י מזונות חודשיים מן העזבון צמוד למדד של חודש מאי 1980.בפסק דינו הבהיר ביהמ"ש כי "החלטה זו היא למזונות זמניים עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש וכמובן שיוכל כל צד לבקש את שינויה של החלטה זו...". בינתיים הגישה מנהלתהעזבון תובענה בענין המחצית השניה של חשבונות הבנק ונפסק כי אלה שייכים לבת. מכאן הערעור והערעור הנגדי.
א. המערערת טענה שיש לראות בהחלטת ביהמ"ש פסק דין סופי שניתן אחרי בירור מלא של התובענה, אך לשם הסרת ספק הגישה גם בקשה לרשות ערעור. באשר למהות כספי הפקדונות בבנק הוגש ערעור נוסף ושני הערעורים נשמעו ביחד. השאלה אם צריך להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור, התעוררה מאחר וביהמ"ש המחוזי כינה את הכרעתו בשם "החלטה" וכן באשר לגבי נושא מוגדר של שאלת הבעלות בפקדונות לא הכריע ביהמ"ש אלא פסק שיש לבקש הוראות מבית המשפט ושאלה זו הוכרעה בנפרד. המשיבה טוענה כי גם בפסיקת מזונות
כשלעצמם דבקה זמניות השוללת ממנה את סופיות ההכרעה שהיתה פוטרת את המערערת מן החובה לבקש רשות ערעור. שאלת הערעור, ברשות או בזכות, חייבת להבחן לאור הוראות סעיף 152 לחוק הירושה, הקובע כי החלטת ביהמ"ש לפי סעיפים מסויימים ניתנת לערעור בזכות וכל החלטה אחרת טעונה קבלת רשות. לפי סעיף זה עולה כי על ההחלטה לפי סעיף 63 לחוק הירושה באשר למתנה שניתנה יש ערעור בזכות ובנושאים אחרים ברשות בלבד. מאחר ויש ערעור בזכות בנושא אחד, הרחבת העזבון, ניתן לערער אף ללא רשות מיוחדת בכל הנושאים הנילווים האחרים הכלולים באותה החלטה.
אגב, אילו נבחנה שאלת הערעור עפ"י אמות המידה הכלליות, הרי שההחלטה העיקרית שעליה נסב הערעור, המתייחסת לענין זכותה של האלמנה למזונות, היא החלטה סופית המסיימת את הדיון בנושא האמור ולפיכך יש בה ערעור בזכות. כמו כן, החלטה לענין שיעור המזונות איננה זמנית לאור מהותה של ההכרעה, פרט לכך שכל החלטה בענין מזונות יכולה לידון מחדש עם שינוי הנסיבות. מכאן שנתון משפטי זה המתייחס לאופיה של ההכרעה בעניני מזונות אין בו כדי לשנות ממעמדה של ההחלטה כפסק דין סופי ותהיה כותרתה אשר תהיה. יתרה מזאת, כשמשלבים ביחד נושאים בהם ההכרעה היא סופית בנושא שאין בו עדיין הכרעה סופית, אין בכך כדי לשנות, לצורך הערעור, מסופיותה של ההחלטה המקנה לה מעמד של פסק דין. אולם לאור האבחנות שאותן עושה חוק הירושה, באשר לזכות ערעור, דרושה רשות ערעור בכל הנושאים שאינם בגדר הרחבת העזבון, אך נוכח מהותו של הענין יש להעניק רשות ערעור בכל הנושאים הללו.
ב. אשר לשאלה אם זכאית האלמנה למזונותיה מן העזבון - ביהמ"ש קבע ממצאים לענין צרכיה של האלמנה ונושא צורכי האלמנה דרושה בו החלטה טרומית כדי לקבוע אם זכאית האלמנה למזונות. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי, שבדק את כל הנתונים הקשורים לענין והגיע למסקנה שהאשה זקוקה למזונות, וברגע שהיא זקוקה למזונות היא הופכת לזכאית למזונות. באשר לקביעה אם האשה זקוקה למזונות, היה זה מחובתו של ביהמ"ש לתת דעתו לרכושה של האלמנה ולהכנסותיה, אך באשר למידת ההתחשבות הרי זו במסגרת שיקול דעתו של ביהמ"ש ושיקול דעת זה צריך להיות מופעל באופן סביר.
ג. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע שאין להתחשב ברכושה של האלמנה. אין הצדקה לכך שפלוני ישמור בידיו מקורות כספיים כאשר הוא מתכונן אותה עת ליטול מבתו היחידה של מי שהלך לעולמו את כל הרכוש והמקורות הכספיים אותם הותיר האב. יש להכריע בכל מקרה לאור נסיבותיו, ועל ביהמ"ש לבחון את מהותם של כל המקורות הכספיים ולהחליט לאחר מכן איך להביא את כל המקורות בחשבון. אין ביהמ"ש צריך לדאוג לערובות מפני סיכונים תאורטיים, ואם יש לאלמנה רכוש שיכול לקיימה, אין לכאורה הצדקה לכך שייקבעו מזונות רק בשל חשש תאורטי שמקורותיה של האלמנה יאבדו לה או יתבלו בשלב כלשהו. ביהמ"ש דן בענין עפ"י מערכת הנתונים כפי שהם קיימים בעת שהנושא נמסר להכרעתו. ברם, אם מתברר כבר בעת הדיון כי הסכום העומד לרשות האלמנה יוכל להספיק רק לזמן קצוב וקצר יחסית, כמו בעניננו, רשאי ביהמ"ש לכלול נתון זה במסגרת שיקוליו. לפיכך צריך היה ביהמ"ש לקבוע לאלמנה מזונות, שכן המשאבים הכספיים שבידיה אינם יכולים להספיק לאורך ימים, ומאידך צריך היה לקחת בחשבון את המשאבים שבידי האלמנה ומכיוון שלא לקח אותם בחשבון יש להפחית במידת מה מסכום המזונות ולהעמיד אותם על סכום של 8000 ל"י לחודש, שמתוכן 2,500 ל"י למזונות ו- 5,500 ל"י למדור וזאת צמוד כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ד. לענין מתנות שניתנו לבת - ביהמ"ש רשאי לראות כחלק מהעזבון את מה שנתן המוריש במתנה תוך שנתיים לפני מותו, למעט מתנות שניתנו לפי הנהוג
בנסיבות הענין. החלטה כאמור היא בגדר שיקול דעת ולא בגדר הקניית סמכות אשר חובת הפעלה לצדה. בנסיבות המקרה רשאי היה ביהמ"ש לקבוע שרכישת הדירה לנשואין היתה בגדר מתנה הניתנת לפי הנהוג בנסיבות הענין, ומכל מקום מדובר במתנה שלגביה רשאי ביהמ"ש להפעיל שיקול דעתו כדי לא להכלילה בעזבון. בנסיבות המקרה רשאי היה ביהמ"ש להביא בגדר שיקוליו שבקשת האלמנה מרחיקת לכת בתוכנה, ואילו נענו לה היה בכך למעשה כדי לשלול מן הבת כל חלק בעזבון האב, דבר שאין לו הצדקה בנסיבות הענין. מטעם זה אין גם להרחיב את העזבון באשר לשמינית של הדירה שעליה ויתר המנוח.
ה. אין ממש בערעור הבת ככל שהדבר מתיחס עקרונית להכללת מחצית הדירה שבה התגוררו בני הזוג במסגרת העזבון וכן באשר למחצית הפקדונות שבחשבון האב והבת.
ו. אשר למחצית החשבונות הרשומה על שם הבת - אין להרחיב את העזבון על מחצית זו. צירופה של הבת לחשבונות אלו כשותפה מלאה נעשה שנים הרבה לפני הפטירה. פתיחת חשבון משותף יכולה לשמש ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שותפות בכל הנוגע לחשבון. ברור בעניננו שהיתה למנוח כוונה חד משמעית לקיים שותפות מלאה עם בתו היחידה, ואין ספק כי מעמדה של הבת לגבי המחצית האמורה הוא מעמד של שותפה. ניתן היה להעלות רק את השאלה מהו שיעור הכספים שניתן לבת בעת שנפתח החשבון המשותף, שכן במשך הזמן קלט החשבון כספים נוספים שהגיעו מפיצויים מגרמניה. לא הובאו פרטים על כניסת הכספים לחשבונות וממילא לא נבחנה השאלה אם יש דין מיוחד לכספים שנכנסו בשנתיים האחרונות. בכל מקרה יש לקבל את הגישה שקבע ביהמ"ש העליון בעבר, כי ניתן להעניק ע"י מתנה זכות למחצית של יתרת חשבון בנקאית, כשיתרה זו עשויה להשתנות מידי פעם בפעם. הווה אומר, המתנה היתה מידית וניתנה בשנת 1972 כשנוצר השיתוף בחשבון, אך היקפה תלוי בתנודת החשבון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר עו"ד י. נביא למערערת, עו"ד מ. כסיף למשיבה. 22.3.82).

בג"צ 496/81 - קשוע אללטיף נגד מנכ"ל משרד החינוך ואח'

*תקינות מכרז למנהל בית ספר (הצו הפך להחלטי).

במכרז לתפקיד מנהל בית ספר בכפר טירה ניגשו 6 מועמדים ובכללם העותר והמשיב הרביעי. לפי תקנות חינוך ממלכתי צריך המינוי להיעשות ע"י מנכ"ל משרד החינוך בהתייעצות עם גורמים שונים, ולשם כך הקים המנכ"ל ועדות בוחנים שמתפקידן להמליץ בפניו על המינויים. בועדות אלה משתתפים נציגים של אותם גופים שבהם צריך המנכ"ל להתייעץ. בבית הספר בטירה היתה הועדה מורכבת מ- 5 חברים והם: מנהל האגף לחינוך ולתרבות לערבים מר קופלביץ, סגן ראש המועצה המקומית בטירה מר קאסם, נציג הסתדרות המורים מר סאלח, הממונה על החינוך היסודי לערבים מר שמאי והמפקח האזורי מטעם משרד החינוך מר דסאו. ששת המועמדים רואיינו ע"י הועדה ומתוכם נפסלו ארבעה על אתר ונותרו העותר והמשיב הרביעי (להלן הזוכה). אחרי דיון בועדה הוחלט ברוב דעות של 4 חברים נגד דעתו של דסאו להמליץ בפני המנכ"ל למנות את הזוכה ואילו דעתו של דסאו היתה כי יש להמליץ על מינוי העותר. המנכ"ל קיבל את המלצת הועדה ומינה את הזוכה למנהל בית הספר ועתירת העותר נגד מינוי זה נתקבלה.

טענות העותר היו בין היתר: נציג הסתדרות המורים מר סאלם הוא ידיד אישי של הזוכה; הזוכה הוא גיסו של ראש המועצה המקומית בטירה והוא הפעיל אמצעי שיכנוע יחד עם סגנו לטובת המשיב; הכישורים של העותר עלו על כישוריו של הזוכה ולולא הגורמים הפסולים הנ"ל היו ממנים את העותר. העובדה שסאלח הוא ידיד אישי של הזוכה לא הוכחשה ע"י המשיבים וכאמור הזוכה הוא גיסו של ראש המועצה המקומית. הוברר כי ראש המועצה רצה שמועמד אחר מבין הששה יתמנה ולשם כך התקשר עם קופלוביץ וביקר אצלו יחד עם סגנו קאסם וביקשו כי יתמנה המועמד המועדף על ידם. קופלביץ הודיע כי יחליט לגופו של ענין לאחר ישיבת הועדה ואכן בתום הישיבה החליטו שלא לקבל את המועמד המועדף האמור של ראש המועצה. בא כח העותר רואה בועדת בוחנים כנ"ל ועדת מכרזים לכל דבר וענין ואולם אם כי יש דמיון רב בין תפקידי ועדה מייעצת כזו ובין תפקידי ועדת מכרזים הרי לא בכל דבר וענין הסייגים לגבי דרך פעולתה של ועדת מכרזים חלים גם על ועדה מייעצת או על ועדה הממליצה על מינוי מועמדים למשרה ציבורית.
בפסקי הדין שניתנו בענינים של מכרזים שבהם פעלה הועדה המייעצת עולה כי היכרות קודמת בין מועמדים ובין חברי ועדה שדנה במינויים אין בה פגם ואינה פוסלת את חברי הועדה מלדון בענין המינוי, ולעומת זאת קירבה משפחתית בין מועמד לבין חבר ועדה או ראש רשות מקומית שמינה את החבר עלולה בנסיבות מסויימות לפסול מינוי. מ"מ הנשיא י. כהן הביע דעתו שאין זה רצוי להחיל על דרכי פעולה של ועדת מינויים את כל הדינים החלים בועדת מכרזים ולדוגמא אין הוא רואה פסול בכך שחבר בועדה מעין זו, ששוכנע מטעמים כשרים כי יש להעדיף מועמד מסויים, יתקשר עם חברי ועדה אחרים לפני ישיבת הועדה ויביע את דעתו. מעשה שידול כזה לא נראה כפסול כל עוד השיקולים כשרים ואותו חבר לא גיבש עמדה סופית אלא פתוח לשכנוע.
במקרה שלפנינו הצליח העותר להראות שנמנע דיון הוגן במועמדותו והכרעה בענין המינוי לא נפלה רק על פי כישורי המועמדים. כאמור היתה קיימת ידידות אישית בין הזוכה ובין אחד מחברי הועדה ואם כי ידידות זו לא פסלה את חבר הועדה הרי היה עליו להודיע בישיבת הועדה על יחסי הידידות שבינו לבין הזוכה ומן הראוי היה שהוא ימנע מהצבעה. יתכן שבענין זה בלבד לא היה משום פגם רציני כדי לפסול את החלטת הועדה, אך קיים פגם נוסף, רציני יותר, והוא שאחד מחברי הועדה נלווה אל ראש המועצה והשתתף בפניה ליו"ר הועדה עוד לפני שרואיינו המועמדים וביקש להמליץ על מועמד מועדף. מועמד זה אמנם נפסל אחר כך בישיבת הועדה אך תמיכה בלתי מסוייגת כזו יכולה להצביע לכאורה על כך שהוא לא שקל את כישוריהם של כל המועמדים אלא נקט מראש עמדה שיש למנות אדם שראש המועצה רוצה ביקרו, אכן חזקה לכאורה ששליח ציבור עוסק בתפקידו באמונה, אך חזקה זו נתערערה נוכח העובדות הנ"ל ולא ניתן כל הסבר למעשה זה. לפיכך יש לערוך מכרז חדש למשרה בפני ועדת בוחנים בהרכב שונה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ניר לעותר, עוה"ד ש. צור וש. ברמה למשיבים. 29.3.82).

בג"צ 257/81 - אירנה אלטר נגד בית הדין הרבני ואח'

*סמכות בי"ד רבני (הצו הפך להחלטי).

העותר והמשיב השלישי (להלן המשיב) נישאו בנישואים דתיים בחיפה בינואר 1948, בשנת 1952 עזבו את ישראל ומאז הם מתגוררים
בחו"ל. בשנת 1972 עזב המשיב את העותרת, בביתם בגרמניה, ועבר לגור בשוודיה שם נשא אשה אחרת. הוא נקט בשוודיה בהליכים משפטיים לגבי נשואיו עם העותרת ובשנת 1979 פנה לבית הדין הרבני בבקשה להצהיר על ביטול נישואיו לעותרת בנימוק שהוא אינו יהודי. בית הדין החליט תחילה שאין לו סמכות לדון בענין, אך לאמר מכן החליט החלטה לגופו של ענין. העותרת ערערה לבית הדין הגדול ופנתה גם לבג"צ בטענה שאין לבית הדין סמכות לדון בענין טענת העותרת בדבר חוסר סמכות בית הדין מתבססת על כך שהמשיב טוען שהוא אינו יהודי, שני בעלי הדין אינם תושבי ישראל והעותרת אינה אזרחית ישראלית. עתירת העותרת נתקבלה. בתשובתו מסכים המשיב שאין לבית הדין סמכות לדון בענין, אלא שלדעתו לא נזקק להכרעה בבקשתו לבית הדין וביקש פס"ד רק כחוות דעת להגיש בביהמ"ש בשוודיה. טענת המשיב הינה איפוא שהעותרת אינה כלל צד לדיון בבית הדין כי אין הוא צריך אותה שם כצד.
אין ספק כי הענין הנדון בבית הדין הוא ענין שבין שני בעלי הדין ומה גם כשמדובר על הצהרה לבטלות נישואין, ואין זה דיון בין המשיב לבין בית הדין בלבד. מכאן שלא היתה סמכות לבית הדין לדון בענין ולא יכול היה להיזקק לנושא. בתי הדין ובתי המשפט בישראל לא נועדו למתן מוות דעת ערטילאיות, אלא נועדו לצורך פסיקה בסכסוכים בין צדדים. כשנקבע מה שנקבע ע"י בית הדין בסמכותו השיפוטית אין קביעה זו יכולה להיחשב כחוות דעת תאורטית אלא כפסק דין בין יריבים. כיון שכך לא היתה סמכות לבית הדין להיזקק לבקשה והחלטות בית הדין בטלות כיון שניתנו מחוסר סמכות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עוה"ד ד. רותם וא. צוברי לעותרת, עו"ד מ. נאמן למשיב. 31.3.82).

בג"צ 179/81 - שבתאי שלום נגד אליהו עמר ראש המועצה אור עקיבה ואח'

*פסילת חברי מועצה מקומית (הצו הפך להחלטי).

העותר ביקש לצוות על המשיב כי יפסול שני חברי המועצה המקומית (להלן המשיבים) משום שמקום מגוריהם אינו בתחום שטח השיפוט של המועצה המקומית אור עקיבה. בקשת העותר נתקבלה. הצו על תנאי ניתן ע"י בג"צ במרץ 1981 ובאפריל שלח המשיב לשני חברי המועצה הודעה כי הוא פוסל אותם מלהיות חברי המועצה. השניים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה להכריז כי הודעות הפסילה בטלות וביוני 1981 המשיבים התייצבו לדיון בביהמ"ש ואילו ראש המועצה לא התייצב לדיון ולא הגיב בתצהיר לבקשת המשיבים, וביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את הודעת המשיב בדבר פסלות המשיבים מלכהן כחברי מועצה. כפי שמתברר לא חשפו שני חברי המועצה בתצהירים לביהמ"ש המחוזי את מלוא העובדות החשובות לענין. המשיבים טענו בבג"צ כי דינה של העתירה להידחות משני טעמים: ראש המועצה פעל לפי מה שנתבקש ממנו בעתירה ושלח את הודעות הפסילה כך שיצא ידי חובת הצו הנדרש; ביהמ"ש המחוזי בהכרעה שיפוטית המהווה מעשה בית דין החליט שהודעת הפסילה בטלה ועל כן אין על בג"צ לדון בענין. אין לקבל טענות אלה.
מהחומר שבפני בג"צ עולה שהודעת הפסילה ששיגר ראש המועצה היתה לתפארת המליצה בלבד וכדי לצאת ידי חובה אך בו זמנית, ובדרך המעוררת תמיהות, לא התייצב בפני ביהמ"ש המחוזי להגן על אותה הודעה. ראש המועצה שנבחר לייצג את המועצה בנאמנות ובהגינות התנהג בצורה הרחוקה מלהניח את הדעת ומעוררת מורת רוח וספיקות כבדים עד כמה ייצג במקרה זה את ענינה של
הרשות המקומית בצורה הולמת. גם המשיבה, חברת המועצה שלגביה ניתן הצו על תנאי, התנהגה בצורה שלילית בדרך שבה הציגה את העובדות בבימ"ש המחוזי ובדרך שבה היא מבקשת לתאר את העובדות בפני בג"צ ונסיונה להסתתר מאחורי פסק הדין של ביהמ"ש בחיפה. אין לראות בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי סוף פסוק לענין והוא חייב להתברר בצורה מתאימה, ממצה ועניינית בפני הערכאה המתאימה עפ"י העובדות כפי שהן מוסיפות להתקיים כיום. לפיכך הפך הצו להחלטי.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עוה"ד נחליאלי, יאראק ושחטמן למשיבים. 22.3.82).

בג"צ 594+602/81 - אגודת ועד העדה הספרדית נתניה נגד שר הדתות, ודוד דומברוביץ נגד שר הדתות.

*הרכב מועצה דתית (העתירה הראשונה בוטלה ובעתירה השניה הפך הצו להחלטי).

ועד העדה הספרדית (להלן ועד העדה) זכה ביום 15.6.81 לצו על תנאי בבג"צ 282/81 ביחס לחידוש הרכב המועצה הדתית בנתניה ובאותו בג"צ התנגד ראש העיריה לאשר מינוי חמישה מועמדים של העותרת בנימוק שהעיריה מינתה את נציגיה בלי ייצוג למפד"ל מתוך הנחה ששר הדתות ימנה נציגים של המפד"ל, ואילו שר הדתות שפרש בינתיים מן המפד"ל לא מינה נציגים ממפלגה זו ולכן אין לאשר את הרכב המועצה כפי שביקשה העותרת. בינתיים חל מפנה בעמדת העיריה ובאוקטובר 1981 חתם נציג העיריה בשם העיריה עם נציג ועד העדה ובהסכמת בא כח המדינה על הסכם שלפיו למעשה הושאר הרכב המועצה הדתית ללא נציגות מתאימה למפד"ל. הסכם זה אושר ע"י בג"צ. בעקבות זאת פנה העותר דומברוביץ לשר הדתות ודרש שלא לאשר את הרכב המועצה. לבג"צ פנו ועד העדה שביקש לחייב את שר הדתות לפעול בהתאם לאותו הסכם ומאידך פנה דומברוביץ לבג"צ וביקש שלא לקיים את ההסכם. עתירת ועד העדה בוטלה ועתירתו של דומברוביץ נתקבלה.
אין הסבר לתהפוכה בעמדתו של ראש עירית נתניה שחלה בין תצהיר התשובה לבג"צ 282/81 לבין עמדתו כאשר נציגו חתם על הסכם לאישור ההרכב המקפח את המפד"ל. עתה תומך שר הדתות למעשה בעמדה של דומברוביץ ולא בעמדת ועד העדה אך הוא סירב לפעול לפי דרישתו של דומברוביץ באשר ראה עצמו קשור בהסכם שאושר ע"י בג"צ. בעקבות העתירות דנא החליט בג"צ שאין לקיים את ההסכם מאוקטובר 1981. אשר לצו שנתן בג"צ בתיק 282/81 - לא היה בו אלא חזרה על הסכם שנעשה בין הצדדים והעתירה עצמה בוטלה ללא מתן צו אופרטיבי. ההסכם אינו יכול לעמוד מפני שראש עירית נתניה לא היה מוסמך לחתום עליו. לפי חוק שירותי הדת היהודיים צריכה מועצת העיריה לקיים את ההתייעצות עם שר הדתות בענין הרכב המועצה הדתית ובענין זה צריכה מועצת העיריה לפעול כמועצה ולא באמצעות ראש העיריה כטענת ועד העדה. גם לפי מהות הנושא ברור שמועצת העיריה היא החייבת לדון בו על מנת שההרכב האישי של מומלצי העיריה יקבע אחרי משא ומתן בין נציגי הסיעות השונות במועצה.
אשר לטענת ועד העדה שקיימת חזקה בדבר תקינותם של ההליכים במועצת העיריה - אכן טענה זו נכונה היא אך אין זו אלא חזקה בלבד ובמקרה דנן נסתרה החזקה ע"י הודעה מפורשת של ראש העיריה שהנושא לא הובא לדיון ואישור מועצת העיריה. אין גם לומר שדומברוביץ השתהה יתר על המידה בפנייתו לבג"צ.

אנשי המפד"ל היו רשאים להניח שראש העיריה יגן על האינטרסים שלהם בעתירה 282/81 בהתאם לאמור בתצהיר התשובה של ראש העיריה ולא חייבים היו לבקש להצטרף כצד לעתירה ההיא. מששינה ראש העיריה את עמדתו פעל המפד"ל בזריזות סבירה ובא כח העותר פנה אל שר הדתות מיד ותוך שבועות ספורים הגיש את עתירתו לבג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד י. גרין וד. גלס לדומברוביץ, עו"ד מ. קורינלדי לועד העדה, עו"ד בייניש לשר הדתות. 25.3.82).

בג"צ 689/81 - יעקב בן אברהם נגד ראש מועצת טירת הכרמל ואח'

*הצורך בישיבה מיוחדת להדחת סגן ראש מועצה מקומית (הצו הפך להחלטי).

העותר היה סגן ראש המועצה טירת הכרמל ועקב נסיונו להדיח את המשיב מתפקידו החליט המשיב לכנס את המועצה המקומית לישיבה שלא מן המנין כשהוא קובע על סדר היום את העברת העותר מתפקידו כסגן היו"ר ובחירת סגן חלש. ואמנם נתקיימה הישיבה והוחלט ברוב דעות להעביר את העותר מכהונתו ובישיבה נוספת שנתקיימה לאחר שבועות מספר נבחר סגן אחר במקום העותר. עתירת העותר לבטל החלטה זו נתקבלה.
השאלה שהתעוררה היתה אם בישיבה שלא מן המנין שנועדה להדיח את הסגן מותר היה להעלות גם סעיף של בחירת סגן חדש או שהישיבה היתה צריכה להיות מיוחדת להעברת הסגן מתפקידו. בג"צ קיבל את עמדת העותר כי באותה ישיבה אסור היה להעלות נושאים נוספים ומכיון שהועלו נושאים נוספים על סדר היום יש לראות את ההחלטה להעביר את העותר מתפקידו כבטלה. המחוקק קבע כי ישיבה שבה ידונו בהעברת ראש מועצה או סגן ראש מועצה מתפקידם צריכה להתקבל "בישיבה שנקראה במיוחד" לענין זה, ומשראה המחוקק להשתמש במונח "ישיבה מיוחדת" ולא אמר בפשטות "ישיבה שלא מן המנין" שמע מינה שהוא רצה שישיבה כזאת, שלא מן המנין, תהיה ישיבה מיוחדת במובן זה שהיא תוקדש רק לדיון בהעברת הסגן מתפקידו. לפיכך יש לראות את ההחלטה להעביר את העותר מתפקידו כבטלה, ואין נפקא מינה שההחלטה למנות סגן אחר במקום העותר לא נתקבלה באותה ישיבה אלא בישיבה אמרת.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ד. פון וייזללעותר, עו"ד מ. עמר למשיבים. 15.4.82).

בג"צ 170/81 - סלמן סלמה נגד ראש המועצה המקומית טורעאן

*שלילת סמכויות מסגן ראש מועצה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בישיבת המועצה המקומית טורעאן במאי 1979 הציע המשיב את מועמדותו של העותר כסגן שני לראש המועצה לפי סעיף 15 של חוק הרשויות המקומיות בסמכויות מוגבלות לפיתוח ולבנין, העותר נבחר כסגן שני, וראש המועצה אצל לו, באישור המועצה, תפקידים וסמכויות לפיתוח ובנין עפ"י הוראות סעיף 17 של החוק הנ"ל. בדצמבר 1979 מחה העותר במכתב למשיב על כך שלא ניתן לו להשתמש בסמכויות שהוקנו לו ונענה ע"י המשיב כי אצילת הסמכויות לסגן אינה מונעת מהמשיב עצמו להשתמש באותן סמכויות. בינואר 1980 הודיע המשיב לעותר כי הוא שולל ממנו את הזכות למילוי הסמכויות שהוקנו לו. שלילה זו נעשתה ללא אישור המועצה. עתירת העותר נדחתה.
טענת העותר היא שכשם שאין ראש המועצה רשאי לאצול מסמכויותיו לסגנו אלא באישור המועצה כך אין הוא רשאי לבטל אצילת סמכויות אלא באישור
המועצה. טענה זו נדחתה. סמכויות ראש המועצה קבועות בצו המועצות המקומיות וכאשר נאצלות סמכויות אלה לסגנו הרי הסגן ממלא את תפקידו של ראש המועצה ומשתמש בסמכויותיו. מאחר ומדובר בסמכויות שהחוק העניק לראש המועצה לכן כשהוא רוצה להאציל סמכויות אלה לסגנו אין הוא רשאי לעשות כן ללא אישור המועצה. ברם כשהוא מבקש לשוב ולשאת בעצמו בחובה ובנטל המוטלים עליו מכח החוק אין לחייבו לקבל את אישור המועצה. אין מדובר כאן במינוי של נושא תפקיד שמעת המינוי הממנה אינו נושא עוד באחריות וזו עוברת לממונה בלבד, כך שע"י ביטולו של המינוי יתהווה חלל ריק. כאשר ראש המועצה אוצל מסמכותו הוא נשאר מקור הסמכות ובעל הסמכות עפ"י החוק. אצילת הסמכות דומה ליפוי כח שניתן לשלוח כאשר השולח יכול להמשיך ולפעול בעצמו וכן יכול הוא לבטל את יפוי הכח. אין זה משנה אם ביטול האצילה נעשה בצורה עקיפה, ע"י כך שהאוצל עצמו משתמש במלוא הסמכויות ובכך מרוקן את האצילה מתוכנה, כפי שעשה המשיב בתחילה, או שהדבר נעשה בצורה ישירה ע"י הודעה מפורשת על ביטול האצילה כפי שעשה המשיב לבסוף.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ז. טריינין לעותר, עו"ד וליד סאלח למשיב. 29.3.82).

בג"צ 800/80 - מוניות הקריה בע"מ נגד עירית קרית ים

*רשיון עירוני להקמת תחנת מוניות (העתירה נתקבלה).

ענינה של עתירה זו בקשת העותרים לקבל הסכמת העיריה כי המינהל יקצה קרקע לעותרים להקמת תחנת מוניות באזור מסויים בקרית ים, וכן יחוייב ראש העיר להוציא לעותרים רשיון לפי חוק רישוי עסקים להפעלת התחנה באותו מקום. עתירת העותרים נתקבלה. במסגרת פסק הדין קבע בג"צ כי: כאשר התוכנית להקים את התחנה נוגדת תוכנית מיתאר חדשה שאושרה בועדה המקומית אבל טרם אושרה ע"י הועדה המחוזית, אין העיריה יכולה לסרב לאשר את הקמת התחנה, כל עוד לא אושרה התוכנית ע"י הועדה המחוזית. זאת בהתחשב בכך שהעותרים קיבלו על עצמם להעביר את התחנה למקום אחר כאשר תאושר תוכנית המיתאר האוסרת קיום התמנה במקום שבו יורשו להקימה; הנימוק שנותנת העיריה כי בעבר ביקשו חלק מן המשיבים (גם הם בעלי מוניות שיש להם תחנה במקום אחר) להעביר את תחנתם למקום המבוקש עתה והעיריה סירבה להם ועל כן היא רואה עצמה חייבת לסרב גם לעותרים - אין בו ממש, שהרי סירוב קודם אינו יכול למנוע מתן המגיע לעותרים. הנימוק שהניע כנראה את המשיבים לסרב מתן הרשיון, כי מוטב שלא תקום תחנה שניה של מוניות בתחום העיריה, אינו יכול לעמוד שכן טעמים כלכליים של מניעת התחרות עסקית אינם יכולים להצדיק סירוב לתת רשיון לפי חוק רישוי עסקים.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י.כהן, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. מרגלית לעותרים, עוה"ד ש. קמני וא. בלכמן למשיבים. 25.3.82).

ע.פ. 29/82 - מדינת ישראל נגד מנחם שטרנהיים

*קולת העונש (קבלת רכוש גנוב ומרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב קיבל תעודת זהות ורשיון נהיגה ביודעו שאלה גנובים, וכן המחאות נוסעים גנובות בסכום כולל של כ- 44 אלף דולר. באמצעות הצגת רשיון הנהיגה הגנוב קיבל רשיונות נהיגה בינלאומיים על שמו של בעל הרשיון הגנוב. פעמיים יצא לאירופה ושם פדה במרמה חלק
מההמחאות שהיו ברשותו. בביקורו השני ניסה לפדות 3 המחאות בבנק ואז נעצר. לאחר שהפקיד את דרכונו במשטרת לונדון שוחרר בערבות, אך הוא עזב את לונדון והופיע בקונסוליה הישראלית בבריסל וביקש תעודת מעבר בנימוק שדרכונו הושחת, ובתעודת מעבר זו הגיע לישראל. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. עבירותיו המתוחכמות של המשיב חייבו ענישה משמעותית הרבה יותר מזו שהוטלה עליו, ואם אין ביהמ"ש העליון ממצה עם המשיב את הדין הרי זה בגלל הנוהג שלא למצות את עומק הדין בעת ערעור על קולת העונש. אי לכך הוחלט כי המאסר בפועל של המשיב יעמוד על 27 חדשים והמאסר על תנאי על שנה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד גב' ערני למערערת, עו"ד י.שחם למשיב. 25.3.82).

ע.פ. 67/82 - אהרון להב נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (מעילה ע"י גזבר מועצה מקומית) (ערעור על חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).

המערער עבד כגזבר המועצה המקומית מעלות תרשיחה. בפברואר 1979 הורה להכין פקודת תשלום ושיק על סך 10 אלפים ל"י לפקודת אדם בשם אלון, בטענת שוא שהכסף מגיע לאותו איש, אך הוא נטל את השיק לעצמו וגבה את סכום השיק. בהיות הנאשם משוחרר בערבות עזב את הארץ לתקופה ארוכה כך שכתב האישום הוגש רק ב- 1982. לנאשם הרשעות קודמות מרובות בעבירות שונות, רובן עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה, אך בעבר נדון למאסרים על תנאי בלבד. עתה נדון לתשלום קנס של 75 אלף שקל או 18 חודשי מאסר תמורתו, ושני מאסרים על תנאי של שנה ושל שנה וחצי הוארכו נוספות. המערער לא שילם את הקנס והחל לרצות את עונש המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
העבירה הנדונה בוצעה ע"י המערער כחודש אחרי שהוטל עליו מאסר על תנאי של 18 חדשים עבור שורה של עבירות מרמה. עתה מעל באימון שניתן בו ע"י המועצה שמינתה אותו לתפקיד של הגזבר, והעובדה שעברה תקופה מאז ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום נובעת מכך שהמערער יצא מן הארץ בעת שהיה משוחרר בערובה ולא ביקש רשות מביהמ"ש ליציאה זו. לא פעם הודגש שיש חומרה רבה בעבירה של גניבה בידי עובד. בכל הנסיבות מן הראוי להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה לא קצרה. בקביעת העונש המתאים לא ימצה ביהמ"ש שלערעור את הדין עם הנאשם. אי לכך הוחלט לבטל את הקנס ולהטיל על הנאשם מאסר בפועל של שנה וחצי וכן הופעלו שני המאסרים על תנאי של שנה וחצי ושל שנה כשמתוכם 6 חדשים יצטברו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 17.3.82).

ע.פ. 618/81 - שמעון ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה וזיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון למאסר של 6 שנים בפועל בגין שורה של עבירות מרמה וזיוף, שבהן קיבל במירמה מיליונים של לירות בשנים 1979- 1978. סכומים אלה לא הוחזרו ברובם המכריע. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן מאסר של 6 שנים אינו עונש קל, אך בנסיבות הענין אין לומר שהעונש מופרז לחומרה. למערער עבר של מעשי עבירה מאותו סוג, וכבר
נדון בעבר לתקופות מאסר שונות. בנסיבות אלה אין מנוס ממאסר לתקופה ארוכה כדי להגן על הציבור מפני המעשים הנפשעים של המערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד ד. לאלו למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 28.3.82).

ע.פ. 667/81 - יפה ועקנין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בדירה אשר בחזקתה הבלעדית של המערערת נמצאו כ- 1900 כדורי אדולן, למעלה מ- 600 גרם חשיש וכן אקדח טעון ודרוך עם שתי מחסניות וכדורים. היא נדונה לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי פירט את תולדות המערערת שעברה טרגדיה משפחתית בהיותה צעירה ובעקבות זאת שהתה במוסדות חינוך שונים ולא השתלבה בהם. כל הטיפולים שטיפלו בה במשך הזמן לא מנעו את הדרדרותה. אין לה הרשעות קודמות, אך במשך שנים ניהלה אורח חיים בשולי החברה. ביהמ"ש המחוזי היה עד לכל הנסיבות האישיות והדגיש שהוא מתחשב בהן בקביעת גזר הדין. ביהמ"ש העליון ציין כי העונש אינו חמור מעבר למקובל, עם זאת ביקש דו"ח שרות המבחן, ומשהוגש הדו"ח מסתבר כי אין לראות סיכוי ממשי להשתלבותה של המערערת בחברה מחוץ לכותלי בית הכלא. כיון שהעונש אינו חמור יתר על המידה היתה הצדקה לקצרו אילו היה סיכוי ממשי שהמערערת תינתק משולי החברה שבהם היא חיה. באין סיכוי כזה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.3.82).

ע.פ. 237/81 - ראובן ועקנין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

נגד המערער ואחד דהאן הוגש כתב אישום, שלפיו נכנסו לדירת המתלוננת כשהם רעולי פנים וחמושים בסכינים, קשרו את ידיה ורגליה ואיימו עליה בסכין מוצמד לגופה, גנבו ממנה תכשיטים שונים וכסף מזומן. השניים הודו בעובדות הנ"ל. דהאן נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והמערער נדון לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים שמתוכן ששה חדשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מתברר כי הרוח החיה בתכנון השוד היה אחד סימן טוב מזרחי שהופיע כעד תביעה ולאחר שביהמ"ש דלמטה ציין שיש לבדוק את הענין הועמד מזרחי לדין ונדון לשנתיים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 25 אלף שקלים. טוען הסניגור כי קיים פער בעונשים בין שלושת השותפים למעשה השוד ולא מוצדק שהמערער ישא בעונש החמור ביותר מבין השלושה. אין לקבל טענה זו. למערער עבר פלילי עשיר ביותר - הוא הורשע בביצוע למעלה ממאה עבירות והעבירה הנדונה בוצעה כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. זאת ועוד, מהמאסר על תנאי שהופעל - רק חצי שנה מצטברת, כך שלמעשה הוטל על המערער בגין מעשה השוד עונש שאינו עולה בהרבה על עונשו של דהאן.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד ח. מויאל למערער, עו"ד גב' נ. בן- אור למשיבה. 22.3.82).

ע.פ. 531/81 - מסרי חוסני נגד מדינת ישראל

*הרשעת בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של החזקה וסחר בסם מסוכן ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של 8 חדשים ושל 18 חדשים במצטבר. הערעור נדחה. הסניגור העלה ספקות לגבי מהימנות עדותו של השוטר המוסווה וכן את החשש שמא נפלה טעות בזיהוי. ברם ביהמ"ש שקל את העדויות בזהירות והגיע למסקנה שאפשר לסמוך על השוטר בדבר זיהוי האדם שממנו רכש את הסמים. אין עילה להתערבות במסקנה זאת. אשר לעונש - אכן המערער יצטרך לרצות מאסר לתקופה שאיננה קצרה, אך אין להקל בעונש, בהתחשב בכך שבין הסמים שנמכרו היה גם הרואין שהוא סם קטלני ולמערער הרשעות קודמות מרובות ובכללן עבירות סמים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד דוד כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 23.3.82).

ע.פ. 114/81 - צופיה שבילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת פקיד לשכת העבודה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה מובטל מעבודה, הוא בא ללשכת העבודה ודרש שיכירו בו כמובטל כדי שיקבל דמי אבטלה. הוא לא נענה והוצע לו מקום עבודה מצויין, אך זה לא מצא חן בעיניו. הוא השמיע כינויי גנאי לפקיד ואף היכה את העובד. בגין מעשים אלה נדון ל- 45 ימי מאסר בפועל וששה וחצי חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת הסניגור היא שהמערער מצא בינתיים עבודה ואם יעדר ממנה 45 ימים הוא עשוי לאבד אותה, והדבר חמור במיוחד כשמדובר באדם מבוגר בן 54 המטופל באשה וילדים התלויים בו. אולם בנסיבות אישיות אלה כבר התחשב השופט עד קצה האפשר, שכן כנגדן עומדת טובת הציבור ואלה המשרתים אותו באמונה. לא יתכן שעובד הציבור יהיה חשוף להתעללות מצד הנזקקים לשירותיו ויש לעקור תופעה זו מן השורש. אם יופחת העונש או יומר בשירות לתועלת הציבור תוחטא המטרה של הגנה ראויה על שלום עובדי הציבור. יש לקוות שריצוי העונש לא יגרום לאובדן מקום העבודה, אך חרף השיקול שקיים סיכון מסויים אין להקל בעונש.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גלעד למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 10.3.82).

ע.פ. 665/81 - מאיר איציקסון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הוא כבן 36 ועברו נקי. הוא התחתן ונישואיו לא עלו יפה. בעקבות סיכסוכים אירע כי המערער תקף את אשתו, התנהלו הליכים משפטיים והוצא צו האוסר עליו להתגורר בדירה המשותפת. ביום האירוע התקיים בירור משפטי בבקשה למזונות, המערער חוייב בתשלום מזונות וביהמ"ש הירשה לו לבקר בדירה כדי להוציא חפצים אישיים. בביקור, נכחו פרקליטו, אשתו ופרקליטה וכן אמו של המערער. בעת הביקור פרצה האם בזעקות מרות ובבכי ואז היא הוצאה מהדירה בעזרת המערער. לפתע נטל המערער גרזן, פגע בפרקליטה של אשתו, וכן רדף אחרי אשתו והיכה אותה בגרזן פעמים רבות. היא נפגעה באופן חמור, בפיה, ובצלעותיה ונאלצה לעבור סידרה של ניתוחים פלסטיים. המערער נדון ל- 13 שנות מאסר בפועל והערעור על
חומרת העונש נתקבל. עפ"י חוות דעת רפואית אין המערער סובל ממחלת רוח אך הוא בעל אישיות פרנואיטית. המעשה שבוצע הוא חמור ויש להוסיף לכך כי לפני התקרית כתב המערער מכתב לידידתו בפריס ביחס לאשתו כי "מי שחוטא צריך לקבל עונש". הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער שהוא בעל עבר נקי וניהל חיי עבודה תקינים, וכן עמד על האוירה המתוחה ששררה באותו יום בדירה. תוך היסוס החליט ביהמ"ש העליון להקל בעונש ולהעמידו על 10 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד סער למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 29.3.82).

ע.פ. 594/81 - מדינת ישראל נגד אברהם אלוני

*נטילת כספים מאגודה שהנאשם עמד בראשה (הערעור נדחה).

הארועים נשוא כתב האישום ארעו בשנת 1973, לפני הבחירות למועצה המקומית קרית שמונה, כאשר המשיב כיהן כראש המועצה המקומית. בין היתר שימש גם כיו"ר ההנהלה של אגודה צרכנית שיתופית, יו"ר סניף מגן דוד אדום בעיר, ואגודה של שירות רפואי לילי בעיר. בכל שלושת המוסדות הנ"ל עשה המשיב כבתוך שלו, משך כספים והעביר כספים מחשבון לחשבון, כשחשבון אחד עמד בחובה וחשבון שני עמד בזכות, ופעולות רבות עשה בדרך של מתן הוראות בע"פ ללא תעוד בכתב. לקראת הבחירות הקים המשיב רשימה עצמאית והעביר מחשבון האגודה לחשבון הרשימה סכום של חמשת אלפים לירות. לאחר מכן נתן הוראות שונות להעביר מאגודה אחת לשניה סכום הנ"ל ובסופו של דבר לא ברור מה בדיוק היו תוצאות ההעברות. הפרשה התגלתה רק בשנת 1977, כאשר אחד משותפיו לרשימה הפך ליריבו. המשיב הועמד לדין בעבירות שונות שנוגעות לגניבה בידי מורשה, גניבת רכוש וכדומה. הוא זוכה בבית המשפט דלמטה והערעור על כך נדחה.
בשלושה פסקי דין נפרדים עמדו הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן והשופט בייסקי על הבעיות השוגות הסובבות ענין זה. בין היתר הובהר כי בגין הזמן הרב שעבר, פטירתו של אחד הגזברים שהיה קשור בהעברות הכספים, וכן חוסר תיעוד נוכח מתן הוראות שונות ע"י המשיב בע"פ, אין זה בטוח שהמשיב רצה לשלול עולמית את הכסף מהאגודה ולא התכוון להחזיר את הכסף מיד כשתהיה לו אפשרות לכך. השופטים התייחסו במיוחד לבעיה של הרשעה בגניבה כשכוונתו של הנוטל להחזיר את הכספים.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי. עו"ד י. בן- אור למערערת, עו"ד א. קוזלובסקי למשיב. 14.3.82).

ע.פ. 663/81 - מורי אברהם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).

לפי עדויות שוטרים שהגיעו לחיפוש בביתו של המערער בקשר לסמים, מצאו את המערער עומד מחוץ לבית נשען על קיר, וכאשר עצרו השוטרים בקרבתו ראו אותו זורק מהיד לתוך חור שבקיר דבר מסויים. לאחר מכן גילו שם סמים. משנתבקש להיבדק בבדיקה של "טבילת ידים" אם החזיק סמים סירב המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדויות השוטרים שראו את המערער זורק דבר במקום מסויים ולאחר מכן נמצאו שם סמים, וחיזוק לראיות אלה מצא בכך שהמערער סירב להיבדק בדיקה של טבילת ידיים. הערעור נדחה.

השופט שמגר בפסק דינו ציין כי קיימות שתי שאלות בענין דנא: האם חלה על המערער חובה להסכים לבדיקה של "טבילת ידיים"; והאם רשאי ביהמ"ש למצוא חיזוק לראיות בעובדה שהמערער סירב להסכים לכך. תשובת השופט שמגר לשתי השאלות היא חיובית. אשר לשאלה של חובת חשוד להבדק ב- "טבילת ידיים" סבר השופט שמגר כי חובה זו הינה תוצאה מן הסמכויות שהוענקו לשוטר העוצר אדם לחפש בכליו או בגופו, וטבילת ידיים היא בגדר חיפוש בגופו. אשר לשאלה השנייה סבר כי ביהמ"ש רשאי לראות חיזוק לראיות התביעה בסירוב המערער להסכים לבדיקה זו. כשם שאי מתן עדות, גם לפני שהחוק קבע זאת, יכול היה להוות חיזוק לראיות התביעה, גם אם הדבר לא שימש עדות כשלעצמו, וכשם שרשאי ביהמ"ש להביא בחשבון שראיה פלונית שהיתה בידי ההגנה לא הובאה בפני ביהמ"ש, כן הדבר ביחס לאי הסכמה זו. אין להסיק מכך שאי שיתוף פעולה בחקירה, או התנגדות מחשידה אחרת מהווה בכל הנסיבות ראיה נגד הנאשם. כשביהמ"ש בוחן את התנהגות הנאשם ומפעיל את הגיונו ונסיון החיים שלו, הוא נותן דעתו לדברים המושמעים בפניו ע"י הנאשם, ויכולות להיות נסיבות שבהן ישכנע הנאשם את ביהמ"ש כי יש לו הסבר אחר לכך מדוע לא היה מוכן לשתף פעולה כאמור.
השופט בייסקי ציין כי רשות הערעור ניתנה רק בשאלה אם סירובו של המערער להיבדק בבדיקת טבילת ידיים יכול היה לשמש ראיה לחובתו ולפיכך על ביהמ"ש העליון לדון בענין זה בלבד, והתשובה לכך היא חיובית. מאידך, אין צורך, בנסיבות המקרה, להכנס לשאלה אם יש חובה על הנאשם להסכים לטבילת ידיים ואם פעולה זו היא במסגרת של חיפוש בגופו של הנאשם. כיון שאין צורך להכריע כאן בשאלה זו אין להתייחס אליה במסגרת הערעור.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. עו"ד קרביץ למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 15.3.82).

ע.א. 705/79 - פלוני נגד פלוני ואח'

*אבהות (הערעור נדחה).

המשיב הראשון הוא יליד 1977 והמשיבה השניה היא אמו. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי נולד המשיב מיחסיהם של המערער והמשיבה. הובאו עדויות לא מעטות, הן מצד המשיבה שביקשה לתמוך טענתה בעדויות נוספות שהצביעו על הקשרים הממושכים בין המערער לבינה במשך מספר שנים, והן מצד המערער שהכחיש שהוא אביו של המשיב. ביהמ"ש נתן אמון בדברי המשיבה והתיחס בחוסר אמון לדברי המערער וקבע כי המערער קיים יחסים עם המשיבה בתקופה הרלונטית. ביהמ"ש ציין כי לשם הוכחת אבהות אין צורך במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, ודי במידת ההוכחה הנובעת ממאזן ההסתברות ובהתאם לאמת מידה זאת קבע כי המערער הוא אביו של המשיב. הערעור נדחה.
ערעורו של המערער הוא במהותו ערעור על ממצאים עובדתיים וקביעות של מהימנות. המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור וגם אלה מטרתן לערער את אמינות העדים. הבקשה להגשת ראיות נוספות נדחתה לא רק בשל כך שקבלתן נוגד את הכללים המנחים עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי, אלא בעיקר בשל כך שהראיות לא יהיה בהן כדי לסייע בידי ביהמ"ש להכריע בענין העומד בפניו. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאים על יסוד עדויות לא מעטות שתיארו את מערכת היחסים בין המערער למשיבה. לא מדובר על פגישה מזדמנת או קשר קצר מועד,
אלא קשרים שנמשכו תוך הפסקות תקופה לא מעטה. ממצאים אלה הם בשל אופיים בגדר ראיות נסיבתיות שהרי לענין קיום היחסים ממש העידה המשיבה בלבד, ובכך אין תופעה יוצאת דופן, כי במשפטים מסוג זה קיימת בדרך כלל, לענין קיום היחסים ממש, עדות של האשה בלבד.
לא היה מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש העליון הציע לצדדים לערוך בדיקת רקמות שיכולה לקבוע, עפ"י ההתפתחות המדעית הקיימת, מסקנה המשחררת את ביהמ"ש מן הצורך בראיות נסיבתיות. הובהר למערער כי בהעדר תוצאה של בדיקת רקמות התומכת בגירסתו אין עילה לפסילת ממצאי הערכה הראשונה. למרות זאת הוא סרב באופן נחרץ והחלטי לעבור את בדיקת הרקמות. אין אפשרות לכפות את קיומה של הבדיקה, אך זכותו של המערער שלא להסכים לבדיקה אין בה כדי לשלול את סמכותו הטבעית של ביהמ"ש להסיק מן הסרוב, בנסיבות מסויימות, את המסקנות המשתמעות ממנו. במקרה דנא היה יכול להיות בסירוב כאמור משום חיזוק לממצאי ביהמ"ש המחוזי אם היה צורך בכך.

(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד באר למשיבים. 6.4.82).

ע.א. 522/81 - טובה אברהם ואחרים נגד דוד אברהם

*מזונות

(הערעור נתקבל בחלקו).

המערערות הן אשתו ובתו הקטינה של המשיב. הן תבעו מזונות בביהמ"ש המחוזי והמשיב ביקש למחוק את התובענה על הסף מחוסר סמכות באשר הענין נדון בפני בית הדין הרבני. הוברר כי האשה הגישה לבית הדין תביעת גט ומזונות, ובית הדין פסק שעל הבעל לגרש את האשה, וכן הגישה תובענה נפרדת לבית הדין למזונות עבורה ועבור בתה, והמשיב חוייב שם לשלם מזונות לבת. ביהמ"ש המחוזי הסיק מכך כי האשה תבעה מזונות עבורה בבית הדין וכן כי הבת הקטינה תבעה מזונות בבית הדין באמצעות אמה וזכתה לפסק דין, ואם היא רוצה לשנות את פסק הדין עליה לפנות לבית הדין הרבני. כיון שכך החליט שאין לו סמכות לדון בענין. הערעור נתקבל בחלקו.
אין יסוד לערעורה של האשה באשר למזונותיה, שכן תביעתה לגט ולמזונות בבית הדין הולכת ונמשכת, הדיון בה טרם הסתיים, ולפיכך נתונה שאלת המזונות שלה לסמכות בית הדין הרבני. שונה המצב באשר למזונות הבת. זו לא היתה צד לתביעת הגירושין שבה נכרכה תביעת המזונות, אלא תובענה אשר בסופה התגבש החיוב של מזונות עבור הבת שצמח מתוך הדיון במזונותיה של האשה. הדיון בבית הדין שבו נתבקשה הגדלת סכום המזונות נוהל ע"י האשה בשמה מבלי שהקטינה היתה צד לדיונים הללו, וכל שנפסק לאשה עבור הילדה והטיפול בה בהתדיינות בין ההורים, אין בו כדי לחסום דרכה של הבת לתבוע מזונותיה בביהמ"ש המחוזי.