תקציר סביר כרך י"ט חוברת 14

ע.א. 593/79 - חוה מימוני נגד דוד ואוגניה פרלמן

*ביצוע בעין של הסכם מכר מקרקעין
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 609/78 - הערעורים נדחו בעיקרם).

המערערת החזיקה בנכס המצוי בשכונת מלחה בירושלים. בזכרון דברים שנערך בין הצדדים ביום 13.2.78 התחייבה המערערת להעביר את זכויותיה בנכס למשיבים. המערערת מתוארת בזכרון הדברים כבעלת זכות בלעדית לחכירה לדורות ממינהל מקרקעי ישראל לגבי הנכס, ונקבעה תמורה של 450,000 אלף ל"י, שמתוכן ישולמו 400,000 אלף ל"י עד ליום 15.3.78 והיתרה של 50,000 אלף ל"י עם מסירת החזקה בפועל עד ליום 15.6.78. כמו כן הוסכם על פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך 100,000 אלף לא בנוסף לכל סעד משפטי אחר שהצד המקיים יהיה זכאי לו. המערערת היא אשה גרושה חסרת השכלה פורמלית אך היה לה יעוץ משני אנשים שהבינו בנושא והם בעלה לשעבר ובן דודה. המשיב הוא עו"ד המשמש כסגן פרקליט בכיר במחוז ירושלים אך מעולם לא עסק בעניני נדל"ן הוא נועץ בחברו שהוא עו"ד בעל נסיון בשטח זה והלה הסביר לו, לפני שהלך לחתום על זכרון הדברים, כי יש לתת את הדעת על ציון החמיר בזכרון הדברים, פירוט מועדי התשלום ומסירת החזקה, וכן הציע לו שיכתוב כי המערערת היא "בעלת זכות בלעדית לחכירה לדורות". המשיב הציע למערערת כי תיעזר בעו"ד, אך היא סירבה והסתפקה ביעוץ שקיבלה משני יועציה כאמור. חתימת זכרון הדברים נעשתה בביתו של האח והויכוח ניטש בשאלה מי ישא בתשלומי החובה השונים, והוסכם בין היתר כי המערערת תשלם דמי הסכמה ומס שבח.
לאחר חתימת זכרון הדברים הביעה המערערת דאגה באוזני המשיב בקשר להתחייבויותיה בענין מס שבח ודמי הסכמה, ושלושה ימים אחרי חתימת זכרון דברים הלך המשיב עם המערערת למינהל כדי להסדיר את רישום זכויותיה שלה בנכס, שכן עד אותו זמן גם הזכויות שלה לא היו רשומות. התברר כי למערערת לא היו זכרות פורמליות בכלל בנכס, אךהמינהל הסכים למכור לה את הנכס תמורת 3000 ל"י בלבד ובו במקום נחתם הסכם לפיו רכשה המערערת מהמינהל את זכויות הבעלות בנכס. עם רכישת הבעלות היתה פטורה המערערת מתשלום דמי הסכמה וכן התברר שאין היא חייבת לשלם מס שבח על העיסקה הנדונה. ביום 15.3.78 נחתם ההסכם הפורמלי בין המערערת לבין המשיבים ובהסכם זה חוזרים הצדדים, בשינוי פרטים בלתי משמעותיים, על המוסכם בוכרון הדברים. למרות שכברהיה ידוע כי מדובר בבעלות ולא בזכויות חכירה עדיין השתמשו בחוזה בכך שלמערערת זכויות חכירה בנכס והלא מתחייבת להעבירם למשיבים. יועציה של המערערת התווכחו על כל פרט בחוזה ועמדו על כך כי ימחק החיוב של 500 ל"י לכל יום של איחור במסירת החזקה, משום שחיוב כזה אינו נכלל בזכרון הדברים. לאחר כמה ימים ניגשו המשיב והמערערת לחנות של אחיה ושם שינה המשיב את הכתוב בחוזה וכל מקום שנאמר "זכות חכירה לדורות" רשם "זכות בעלות" הוא והמערערת חתמו בראשי תבות על התיקונים. המשיב שילם למערערת את מלוא הסכום פרט לתשלום האחרון של 54000 אלף ל"י שמועד פרעונו היה עם מסירת החזקה.
ביום 30.4.78 הודיע עו"ד של המערערת למשיב כי המערערת מבקשת להגיש תביעה נגד המשיב על רמאות, וכי המערערת דורשת תוספת של 350,000 אלף ל"י שכן היא מכרה לו זכות חכירה לדורות ולמעשה היא מוסרת לו זכות בעלות. משסירבה המערערת לקיים את חיוביה פנה המשיב לביהמ"ש וקיבל פסק הדין המחייב את המערערת להעביר את הבעלות והחזקה בנכס למשיבים נגד תשלום של 50,000 אלף ל"י כשסכום זה צמוד מיום 15.6.78, וכן פסק שעל המערערת לשלם למשיבים דמי שכירות של דירה ששכרו לתקופה של שנתיים בסך 120,000 אלף לא בצרוף הצמדה, אך לא פסק למשיבים פיצויים בגין עגמת נפש ואי נוחות. על הקביעות השונות נסבו הערעור והערעור שכנגד.
א. המערערת העלתה שלוש טענות שענינן תקפות החוזה, והן: כי רשאית היתה לבטלו מפאת קיומה של זכות בעלות במקום זכות חכירה; כי הכנסת השינויים מזכות חכירה לבעלות בחוזה לוותה בהטעיה; טענת עושק. אין חולקין כי ישנו הבדל גדול במחיר בין בעלות לחכירה לדורות, וקיימים הבדלים בין שני סוגי זכויות קניניות אלה. אילו היה כאן מקרה שבו טעה אדם ומכר נכס בעלים בחשבו שהוא מוכר זכויות חכירה בלבד, היה מקום לדון בביטול החוזה על יסוד טעות זו. אולם במקרה שלפנינו התפתחו הדברים בצורה אחרת.
ב. בשעת חתימת זכרון הדברים סברו הצדדים שמדובר בזכות חכירה, אך מנוסח זכרון הדברים ברור שהכוונה היתה להעברה ממש של כל זכויות המערערת, תהיינה מה שתהיינה, והיא לא השאירה לעצמה כל חלק מהן. התיקונים שהוכנסו בחוזה על דעת המערערת באו לעדכן את פרטי המוסכם בין הצדדים ואין כאן טענה תקפה של טעות. טענת טעות יכלה להתקבל אילו סברה המערערת שיש בידיה נכס חכור והתברר לה שיש לה נכס עם זכות בעלות. ברם כאשר נערך זכרון דברים לא היו בידיה זכויות כלל, אולי זכויות שביושר, אך לא זכויות חוקיות. רק לאחר שהתחייבה להעביר את הנכס רכשה באפס מחיר את זכויות הבעלות המתלוות לאותו נכס. ברור מתוך הראיות כי כל מה שרצתה המערערת בעיסקה היה למכור את הנכס על כל הזכויות הנלוות אליו ולא משוב מה הן ובלבד שתקבל תמורה של 450,000 אלף ל"י.
ג. ב"כ המערערת טוען כי המשיב ניצל את חולשתה השכלית וחוסר נסיונה של המערערת וע"כ קיימת עילת עושק לצורך ביטול ההסכם. סעיף 18 לחוק החוזים הדן בעושק מעלה שני יסודות - ניצול שניצל הצד השני את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית וכו', וכן כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. רק בהצטבר שני יסודות אלה קיימת עילת עושק המאפשרת ביטול החוזה. במקרה שלפנינו המערערת לא הצביעה על כך שתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל וכי המשיבים ניצלו את חולשתה או חוסר נסיונה.
ד. אשר לפיצויים בגין הפרת החוזה - המשיבים שילמו עבור דמי שכירות לשנתיים 120,000 אלף ל"י. מסכום זה יש לנכות 10,000 ל"י עבור חודשיים, שכן התברר שגם אילו נמסרה החזקה בזמן היו צריכים המשיבים להכניס שיפוצים בדירה, כך שהיו צריכים להתגורר חודשיים בדירה שכורה. המשיבים לא צריכים היו לבטל את השכירות בדירה האחרת לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שכן כל עוד לא הפך פסה"ד לסופי בערעור עדיין לא יכלו לדעת אם יקבלו את החזקה בדירה ואם לאו, וכן שמא יתקבל הערעור ויצטרכו להחזיר את הדירה. אשר לטענת המערערת כי בתחילה נקבע בחוזה פיצוי של 500 ל"י לכל יום איחור במסירת החזקה ופיסקה זו נמחקה מתוך החוזה, וכן שנקבע פיצוי קבוע ומוערך מראש של 100,000 ל"י. שתי טענות אלה אין בהן כדי לפגום בחיוב שקבע ביהמ"ש המחוזי. אומנם החיוב בסך 500 ל"י עבור כל יום של איחור בטל עקב מחיקתו, אך נשארה זכות הצד המקיים כי הצד המפר יפצה אותו בהתאם לחוק. גם הסכם הפיצויים המוסכמים אין בו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים עבור הנזקים שנגרמו לו. הוראה בחוזה הקובעת סכום מסויים כפיצוי קבוע ומוערך מראש נותנת בידי הצד המקיים את הברירה לתבוע סכום זה לפי
החוזה או לתבוע לפי חוק החוזים את שיעור הנזק שנגרם לו במקום הפיצוי הקבוע והמוערך מראש.
ה. צודקים המשיבים בערעור הנגדי כי צריך היה לפסוק להם פיצוי עבור עגמת נפש ואי נוחות. בית המשפט העליון כבר פסק בעבר פיצויים בגין עגמת נפש ואי נוחות, תוך עשיית שמוש בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), וגם בענין דנא יש מקום לפסוק פיצוי כזה. לפיכך נקבע סכום של 10,000 ל"י בגין עגמת נפש ואי נוחות, פיצוי למשיבים.
ו. אשר לטענת המשיבים נגד שערוך הסך 50,000 אלף ל"י וטענתם כי לאור התנהגות המערערת לא היה עליהם לשלם את הסכום כשהוא משוערך - אומנם המערערת לא עמדה בתנאי החוזה ועקב כך נגרמו למשיבים נזקים, לרבות עגמת נפש ואי נוחות, אך עבור נזקים אלה קיבלו את פיצוייהם. יחד עם זאת זכאית המערערת לתמורה ראויה עבור הנכס שמכרה ובהחלטה שלא לשערך את הסכום הנ"ל יהיה משום קיפוחה. אין לשלול הצמדה מתוך מניע של הסתייגות מגישתו או עמדתו של החייב במהלך הדיון.

(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד מ. מזובר למערערת, עו"ד י. רובין למשיבים. 6.4.82).

ע.א. 768/81 - אברהם נאור נגד אביבה נאור

*החזקת קטין (הערעור נדחה).

לבני הזוג בת שנולדה ב-1976. ההורים התגרשו ב-1978 ועפ"י הסכם הגירושין נקבעה החזקת הבת אצל האם. ביולי 1978 מסרה האם את הבת לאב כשהבת חולה והאם נמצאה במשבר עקב הגירושין. מאז נמצאת הבת אצל האב והיא מטופלת למעשה ע"י הוריו. באוגוסט 1979 עתר האב לביהמ"ש המחוזי כי החזקת הילדה תהיה בידיו. הוגשו מספר תסקירים של שתי עובדות סוציאליות, האחת הגרה במקום מגורי האם ואחת הגרה במקום מגוריו של האב. כל אחת מהן ממליצה שהבת תהיה מוחזקת בידי ההורה הנמצא במקום מגוריה של העובדת. השתים הופגשו כדי לתת חוות דעת אמידה, ולמעשה עולה מתוך חוות הדעת שכל אחד משני ההורים מסוגל להחזיק ולגדל את הבת. ביהמ"ש המחוזי החליט כי יש להחזיר את הבת לאם בציינו שכאשר כל אחד מההורים מסוגל להחזיק בילדה, עדיף שזו תגדל בבית אמה הטבעית. כן קבע שיש לקצר את שהות העברת הילדה כדי שזו כבר תתאקלם בבית האם לפני שתעבור מגן הילדים לבית הספר. הערעור נדחה.
עיקר טיעונו של האב כי הילדה היתה במשך שלוש וחצי השנים האחרונות בביתו ויש להשאירה אצלו. באשר לקביעת החוק כי ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם - טען כי יש סיבות מיוחדות במקרה הנוכחי שלא לפסוק כך. טיעון זה אין לקבלו. אין ספק כי טובתו של הילד היא הקובעת בידי מי תהיה החזקה, וכאן בדין הגיע בית המשפט למסקנה שיש להעבירה לידי האם. הכלל כי הבת אצל אמה מבוסס על נסיון החיים כי הבת צריכה את קירבת האם וטיפולה, בין השתיים מתרקם קשר מיוחד שבא לידי ביטוי בכל תקופות חייה של הבת ולא רק בהיותה
בגיל הרך. כאשר יחסר לבת קשר זה הרי החוסר יורגש לא רק בילדותה אלא ישפיע על התפתחותה וגישתה לחיים באופן כללי. העובדה שהיתה תקופה שבה הרגישה האם שאינה יכולה להחזיק בבת והעבירה אותה לאב לא צריכה להשפיע לגבי העתיד.
(בפני השופטים: שמגר, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד טאוסיג למערער, עו"ד נ. וייס למשיבה. 15.4.82).

ב.ש. 239+254/82 - מוניר עודה ואיחסין הרבוש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שני העוררים יחד עם חמישה אחרים עומדים לדין על עבירות התפרצות רבות שבוצעו החל בפברואר 1980 וכלה בדצמבר 1981. שניהם כבני 20 ולהרבוש הרשעות קודמות ואילו עברו של עודה נקי. הרבוש הואשם ב- 13 התפרצויות והודה במשטרה בביצוע 10 מהן אם כי בשלב זה הוא טוען כי ההודאה אינה משקפת את האמת וכי ניתנה על ידו מחמת לחץ שהופעל עליו. עודה הואשם ב- 12 התפרצויות והודה במשטרה בביצוע 9 בלבד וגם הוא מתכחש להודאתו ומודה עתה בשתי התפרצויות בלבד. לטענת התביעה נמצאו חלק מן הגנובים אצל אחד העוררים. טענת הסניגור הינה כי שני העוררים הופלו לרעה לעומת שלושה מבין שבעת הנאשמים אשר שוחררו בערבות. התביעה מציינת כי אחד מאלה ששוחרר הוא בעל עבר נקי ומיוחסות לו רק מספר קטן של התפרצויות, נאשם אחר שוחרר באשר מיוחסת לו רק עבירת הקשר לביצוע העבירות ואילו באשר לאחד מאלה ששוחרר ציינה בא כח התביעה שהנימוקים לכך אינם נהירים לה ומכל מקום אפילו אין הצדקה עניינית לשחרורו של אותו נאשם, אין בכך כדי להצדיק חזרה על אותה טעות לגבי העוררים. הערר נדחה.
בהתחשב בריבוי מקרי ההתפרצות המיוחסים לשני העוררים וקיומה בשלב זה של הודאתם במשטרה גוברת הדאגה לציבור על פני הנסיבות האישיות. פריצות לשם גניבת רכוש התרבו ויש לתמוך במגמה לעצור את גל הפריצות גם ע"י מעצרם של נאשמים שנגדם קיימות ראיות מספיקות לכאורה. במקרה דנא קיימות ההודאות של הנאשמים במשטרה ושאלת קבילותן ומשקלן של ההודאות מקומה בעת הדיון במשפט ולא זה המקום להיכנס לבירור שאלה זו. מדובר בהתפרצויות שנמשכו על פני תקופה ארוכה ונגנב במהלכם רכוש רב ובנסיבות אלה אין הצדקה לסטות מהקו של מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת גב' בן פורת. עוה"ד הרצוג וקלמנוביץ לעוררים, עו"ד גב' ארד למשיבה. 26.3.82).

ע.א. 135/80 - בכור נגיט נגד בכור לידה

*מזונות (הערעור נדחה).

הורי המשיבה התגרשו בשנת 1974 ובהיות המשיבה, בתו של המערער, בת 15 תבעה בבית המשפט מזונות מאביה. בית המשפט דחה על הסף את התביעה מן הטעם שבעבר פסק ביה"ד הרבני מזונות למשיבה, ונמשכת סמכות בית הדין הרבני בענין המזונות. עפ"י סעיף 37 לחוק בתי המשפט הועברה התביעה לבית הדין הרבני, וזה פסק כי לא ידון במזונות הילדה באשר היא בת 15 ואין
לחייב את האב לפי דין תורה במזונותיה. בעקבות החלטה זו ביקשה המשיבה בביהמ"ש לחדש את הדיון בתביעת המזונות שלה, אך שוב נדחתה הבקשה על הסף, באשר לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט לא היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה לאמר שהדיון הועבר לבית הדין הרבני. חזרה המשיבה ופנתה לבית הדין הרבני, אך זה שוב החליט שלא לדון בענין וקבע כי הוא סוגר את התיקים. לאמר מכן הגישה המשיבה לבית המשפט תביעה למזונותיה, ושוב טען המערער שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין שהיה בהחלטות בית הדין הרבני שלא לזכות את המשיבה במזונות. הפעם נדחתה טענת המערער ובית המשפט נכנס לבירור התביעה לגופה ופסק שעל המערער לשלם מזונות לבת. הערעור נדחה.
האב אינו יכול לפטור עצמו ממזונות ילדו גם אחרי שהגיע לגיל 15. מגיל זה חובת המזונות היא שלא מדין תורה אלא מדין צדקה בלבד, אך בהתקיים התנאים לחיוב מדין צדקה, זהו חיוב במלוא מובן המילה שאת קיומו כופים על האב. משסגר בית הדין את התיק שהיה תלוי ועומד בפניו, מבלי לדון בו לגופו, חדלה הסמכות הנמשכת שהיתה לבית הדין על יסוד הליכים קודמים, ואין לראות בהחלטת בית הדין מעשה בית דין. גם ההחלטה הראשונה של בית הדין שמדין תורה אין האב חייב לזון את בתו, אינה יכולה לחסום בפני המשיבה את הדרך להגשת תביעה חדשה כעבור שתי שנים, שבהן היו הנסיבות עשויות להשתנות, שהרי הפסיקה בתביעת מזונות לעולם אינה סופית.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"די. נוה למערער, עו"ד א. פודהורצר למשיבה. 31.3.82).

ע.א. 250/81 - יוסף זאגא נגד אליהו רז

*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער והמשיבה נישאו באוגוסט 1979 והנישואין לא עלו יפה. המערער התנהג כלפי המשיבה באלימות, הוא אדם בלתי יציב בעל נטיות להתפרצויות, וגישתו היא שהתנהגות באלימות היא נורמה מקובלת ואשה אינה מבינה שפה אחרת. ביהמ"ש אסר על המערער להכנס לדירת המגורים של בני הזוג ובאשר לכך שהאשה עזבה אותו הרי יש לה אמתלא מבוררת לאי היותה עמו ולפיכך היא זכאית למזונותיה. אשר לסכום המזונות קבע בית המשפט המחוזי כי ללא קשר לחובת המשיבה לעבוד, הרי עבדה הלכה למעשה בעוד שהמערער המתמחה במשפטים אינו משתכר די, ולפיכך פסק רק מזונות סמליים של 250 שקל צמודים למדד ספטמבר 1980. הערעור והערעור נגדי נדחו
המערער גם טען כי הורי האשה הבטיחו לפרנס את בני הזוג וכן התחייבה האשה לעבוד ולפרנסו כל עוד הוא לומד. טענות אלה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. בערעור חזר המערער והעלה טיעוניו אלה נגד חיובו במזונות, ואילו המשיבה טוענת שהסכום שנפסק לה נמוך מדי. לטענתה היא פטורה מחובה כל שהיא לעבוד ולהתפרנס. אין ממש בערעורו של המערער. טענתו שהמשיבה התחייבה לפרנס אותו לא הוכחה וממילא אין צורך לדון במשמעות המשפטית של הבטחה כזו אילו היתה מוכחת. די לציין כי התחייבות כאמור איננה יכולה להיות תקפה כאשר הצד שמבקש להנות ממנה נוהג באלימות ומכה את מי שחייב לדעתו לפרנסו. באשר לחישוב המזונות - ביהמ"ש המחוזי נהג כלפי המערער בהתחשבות יוצאת דופן, אשר ספק אם היה ראוי לה, כאשר קבע את שיעור
המזונות לא עפ"י כושר ההשתכרות של המערער, אלא מתוך התחשבות עם התמחותו במשפטים. שיעור המזונות נמוך גם אם מקובלת הגישה של ביהמ"ש המחוזי שהמשיבה חייבת להמשיך בעבודתה. ברם מאחר ונותרו רק חודשים מועטים עד תום ההתמחות, והואיל ושיעור המזונות יכול שיועלה עם שינוי הנסיבות, אין לשנות עתה את שיעור המזונות באופן מהותי כמתבקש לאור מכלול הנסיבות של הענין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ד. ברקול למשיבה. 24.3.82).

ע.א. 297/80 - גיל אלקטרוניקה בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*היטל על מלאי בעקבות שינוי שער המטבע (הערעור נדחה).

המערערת עוסקת ביבוא מכשירי חשמל, כגון טלויזיות ומערכות סטריאו ועם חקיקתו של חוק הסדרים בעקבות ניוד המטבע, (1977), הוטל על המערערת היטל מלאי בגין מלאי שהיה ברשותה "ביום הקובע". המערערת ביקשה להשתחרר מחובת התשלום בטענה כי המלאי הוא "מלאי מת" המצוי בבעלותה, אך לא בשליטתה, תקופה העולה על 3 שנים. המשיב ערך בדיקה וגילה כי המלאי נמכר ברובו בדרך הרגילה סמוך לאחר היום הקובע, בקצב מכירה סביר, ובמחיר מכירת העולה על המחיר בו נמכרה אותה סחורה לפני היום הקובע, וסרב להעניק פטור מהיטל בתור "מלאי מת". השגתה של המערערת וכן עררה נדחו והערעור על כך נדחה.
טענה המערערת כי המלאי אכן היה בבעלותה אך לא ברשותה ובאחזקתה שכן הטובין היו במחסני המכס - מבלי לדון בשאלה האם לפי חוק ההסדרים הנ"ל צריך שהטובין יהיו ברשותו או בפיקוחו של העוסק כדי שמנהל המכס יוכל לקבוע שהמלאי אינו מלאי מת, הרי שאין לומר בעניננו כי הטובין שהיו במחסני המכס לא היו ברשותה או בפיקוחה של המערערת. טובין המאוחסנים במחסנים ע"י מנהל אגף המכס יש לראותם כנתונים "ברשותו או בפיקוחו" של עוסק לענין החוק הנ"ל. הביטויים "ברשותו" ו"בפיקוחו" הם רבי משמעות ועל השופט לבחור באותה משמעות העולה בקנה אחד עם המטרה החקיקתית של החיקוק אותו הוא מפרש. עוד נטען כי לפני שמנהל המכס קובע שטובין כאמור הנמצאים אצל עוסק למעלה מ-3 שנים אין לראותם כמלאי מת עליו לקבוע לעצמו כללים מנחים באשר למהותו של המלאי המת - אכן בכך צודקת המערערת, אך לפי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי אכן קבע לעצמו המשיב הנחיות באשר לגישה בענין מלאי בענפים המסחריים השונים מתי יש לראותו כמלאי מת ומתי לא. אין לקבל את הטענה שהנחיות אלה הינן בנות פועל תחוקתי שיש לפרסמם ברשומות. לגופו של ענין קבע ביהמ"ש המחוזי שהטובין נמכרו לאחר היום הקובע כאמור לעיל ועובדה זו מצביעה על כך שאין לדבר על מלאי מת ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד פ. רובין למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 21.4.82).

ע.א. 528/79 - כלל סחר בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*הכרה בתשלום מע"מ עבור ארוחות לעובדים לצרכי ניכוי תשומות (הערעור נתקבל).

במפעלה של המערערת מצויה מסעדה המופעלת על ידי קבלן פרטי, זו מספקת ארוחות לעובדי המערערת תמורת סכומי כסף שהמערערת
משלמת לבעל המסעדה. העובדים משלמים עבור הארוחות סכומים קטנים בלבד. על הכספים ששילמה המערערת לבעל המסעדה, הוסיפה מס ערך מוסף וקיבלה חשבונית מע"מ. המערערת ניכתה את מס התשומות בגין חשבוניות המס, אך מנהל המכס התנגד לכך וחייב את חשבון המערערת בסכום התשומות שניכתה. המערערת הגישה השגה על החיוב, ההשגה נדחתה וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת. הערעור על כך נתקבל. בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון בעבר מס ערך מוסף המשולם ע"י מפעל למסעדה, המספק ארוחות לעובדי המפעל, על כספים הניתנים לבעל המסעדה ע"י המפעל, ניתן לניכוי כמס תשומות. אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בעבר בענין זה: השירות שהמסעדה נותנת לעובדים הוא שירות שניתן ע"י המסעדה לבעלי המפעל ושירות זה ניתן לצורכי עיסקו של בעל המפעל ולפיכך ניתן לנכות את המע"מ כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 16.3.82).

ע.א. 280/80 - משה ושרה בן זאב נגד גוב ארי חב' לבנין בע"מ

*בקשה להצהרה כי חוזה מכירת דירת עומד בתקפו (הערעור נדחה).

המערערים ביקשו פסק דין הצהרתי שחוזה מכירת דירה ע"י המשיבה למערערים עומד בתוקפו וכי הודעת ביטול החוזה שניתנה ע"י המשיבה אינה תופסת. התובענה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
המערערים לא שילמו למשיבה במועדו שיעור אחד מהתשלומים בסך 150,000 אלף ל"י כאשר לפי תנאי החוזה מהווה אי תשלום במועד הפרה יסודית של החוזה. בקדם משפט נקבעו שתי פלוגתאות: האם היה צידוק לעיכוב בתשלום עקב העובדה שהדירה נבנתה בשטח קטן מן המוסכם; האם חבו המערערים בתשלום הסכום כשלא קיבלו מבנק את המשכנתא שתשמש מקור לתשלום הסכום. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים נמנעו מלשלם את התשלום הנ"ל ללא כל קשר לטענותיהם בדבר שטח הדירה, ויתרה מזאת במועד התשלום עדיין לא היה ידוע מה יהיה שטח הדירה שיקבלו וכן לא העלו המערערים אי פעם את הטענה כי לא ביצעו את התשלום בגין שטח הדירה. אשר לפלוגתה השניה - המערערים לא עשו דבר כדי להשיג מהמשיבה את ההפניה לבנק לצורך קבלת המשכנתא ונמנעו מלעשות כן באמתלאות סרק וכשכבר נמסרה להם ההפניה הרי בתירוצים שונים לא פנו אל הבנק אלא לאחר חודשיים וממצה כאשר הבנק לא נתן את ההלוואה עקב האשראי. המשיבה נתנה למערערים ארכות חוזרות ונשנות לשלם את הכסף אך אלה לא נענו. כמו כן לפי האמור בהסכם אין בהשגת המשכנתא משום תנאי הפוטר את המערערים מתשלום במועד הקבוע בהסכם. בנסיבות אלה ביטול החוזה היה כדין. אין תימוכין לטענה שהביטול לא נעשה בתום לב וגם אם ניתן היה מבחינה משפטית לבדוק את הצדקת הביטול - ועל כך אין לחוות כאן דעה - הרי הביטול היה צודק לגופו של ענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד בלום למערערים, עו"ד ולנר למשיבה. 5.4.82).

ע.פ.23/82 - צבי הראל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (השמטת הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שהוא כבן 36 עוסק בטכנאות טלויזיה והורשע ב-4 עבירות של השמטה בזדון מדוחו"ת שהגיש לשנות המס 1975 - 1978 בסכום כולל של כ- 200 אלף ל"י, וכן בעבירה של אי רישום
הכנסה בסך 80 אלף ל"י בשנת המס 1979. הוא נדון ל-4 חדשים מאסר בפועל, 14 חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 40 אלף שקל. בערעור על עונש המאסר ביקש הסניגור כי המאסר יועמד על 3 חדשים כדי שהמערער יוכל לבקש עבודות חוץ. הערעור נדחה. הונאת שלטונות המס היא עבירה שיש להתייחס אליה בחומרה רבה, מטרה שהמחוקק נתן לה ביטוי הולם בעונש המירבי שבצדה. כרגיל העונש ההולם עבירות של השמטת הכנסות בזדון הוא מאסר בפועל. המערער הוא נכה אך יחד עם זאת הוא מפרנס את עצמו כטכנאי טלויזיה ומתפקד כראש משפחה. כל הטענות של הסניגור כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. לשם הבהרת החומרה של מעשי המערער יצויין, לדוגמא, כי בשנת 1975 הסתכמו הכנסותיו לפי הדו"ח ב-13 אלף ל"י ולמעשה הגיעו הכנסותיו ל-55 אלף ל"י. יש לעקור מן השורש את נגע עבריינות המס הפוגעת בהכנסות הציבור וההרתעה חייבת להתבטא במאסר לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד הנדלר למערער, עו"ד מושכל למשיבה. 10.3.82).

ע.פ. 188/80 - מחמוד זהאלקה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (השמטת הכנסות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהשמטת הכנסות בכוונה להתחמק ממס בדוחו"ת שהגיש לפקיד השומה באשר לשנות המס 1976 ו-1977. לשנת המס 1976 הגיש המערער דו"ח שלפיו הכנסתו הסתכמה ב-51 אלף ל"י, לאחר מכן הגיע להסכם עם פקיד השומה בו הצהיר על הכנסה של 150 אלף ל"י וחקירה העלתה שבאותה שנה היתה הכנסתו 230 אלף ל"י. ביחס לשנת 1977 הצהיר תחילה על הכנסה של 62 אלף ל"י, בהסכם עם פקיד השומה תיקן את הדו"ח והצהיר על הכנסה של 225 אלף ל"י והתברר כי הכנסתו הסתכמה ב-425 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 חדשים מאסר בפועל, 8 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 42 אלף שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לחומרה המהותית שבעבירות כאשר מדובר בהעלמת הכנסה שהיא גדולה פי 4 או 5 מן הסכום המוצהר, וכי גם לאחר שניתנה למערער הזדמנות לתקן את המעוות הגיש הצהרה לא נכונה. מאידך התחשב ביהמ"ש לקולא בעובדה שהמערער הודה במעשיו הן בביהמ"ש והן בתהליך החקירה, כן התחשב בעברו הנקי ובמצבו הנפשי והחומרי וכן שלקה בהתקף לב. לדעת הסניגור לא נתן ביהמ"ש המחוזי משקל מספיק לנסיבות המקילות והוא מעלה עוד שתי נסיבות הראויות להתחשבות: לאחר גזר הדין סבל המערער משטף דם מלווה בשיתוקים והוא זקוק לטיפול ומעקב רפואי מתמיד; מאז נגזר דינו בפברואר 1980 חלפו שנתיים וזה עינוי דין למערער. ברם, ביהמ"ש העמיד את תקופת המאסר על 4 חדשי מאסר ולא פחות מזה כי ביקש להדגיש את העובדה שהמערער שחטא בעבירות כנ"ל ראוי שיאסר בכלא ולא יזכה לאפשרות של עבודת חוץ. עיקרו של העונש הוא להרתיע עבריינים ואת זאת ניתן לעשות רק ע"י מאסר בפועל. העובדות החדשות שאירעו לאחר גזר הדין אין בהן כדי להצדיק התערבות במידת העונש. באשר לעינוי הדין הנטען - יש לתמוה על השמעת הטענה, שהרי אלמלא עוכב ביצוע עונש המאסר היה הערעור נשמע ומסתיים עוד לפני כשנתיים, וחסד שנעשה ע"י ביהמ"ש שעיכב את ביצוע המאסר אל לו למערער להיאחז בו כדי להשמיע טענה של עינוי דין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ג. שחטמן למערער, עו"ד ח.ברנזון למשיבה. 16.3.82).

בר"ע 145/82 - ויטה פרידמן ואח' נגד בז'ה קייזר, מנהלת עזבון המנוח איתמר קייזר ואח'

*בקשה לערער על החלטת העונש (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לפירוש סעיף מסויים של צוואת המנוח איתמר קייזר. בעת בירור הבקשה ניתנה החלטה על ידי השופט בה הרשה למבקשים לחקור את מנהל העזבון (המשיב השני) בענינים מסויימים. הלה התחיל להעיד ונחקר מטעם המבקשים, אך לאחר שנרשם מלק מעדות המשיב השני נתן השופט החלטה בה אמר שהמבקש אינו מנהל את הדיון כראוי ולפיכך הוא דוחה את המשך הדיון ומטיל על המבקש הוצאות הישיבה. המבקש טוען כי לא ניתן לו להמשיך בחקירת העדים וכן מתרעם על כך שחוייב בתשלום הוצאות. אין סיבה לתת רשות לערער. הדיון בבקשת המבקשים טרם הסתיים אלא נדחה למועד אחר. בדרך כלל אין להביא ענין בפני ערכאה יותר גבוהה, אלא לאחר גמר הדיון, כשניתן פסק דין או החלטה אחרי בירור הענין. אין לסטות מכלל זה במקרה דנא. אם אחרי גמר הדיון יהיו המבקשים סבורים שזכותם קופחה עקב ההחלטות הנ"ל יוכלו אז להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על ההחלטות הנדונות.

(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 16.4.82).

ע.א. 857/80 - ישראל ורבקה גרינץ נגד משה ואיטה סבו

*הבסיס לקבוע שכ"ד (הערעור נדחה).

המשיבים ממזיקים בשכירות מוגנת בדירת מגורים שהיא בבעלות המערערים. אלה הגישו לבית הדין לשכירות תובענה לקביעת דמי השכירות בעקבות השינויים שחלו מכח תקנות הגנת הדייר תשל"ח. השכירות החלה עוד בשנת 1952 ואז נקבעו דמי שכירות מוסכמים. עם התקנת תקנות הגנת הדייר מ- 1966 דרשו המערערים הגדלת דמי השכירות, הענין הגיע לבית המשפט ודמי השכירות נקבעו בסכום של כ- 67 ל"י. מאז עודכנו דמי השכירות מפעם לפעם ועם כניסתן לתוקף של תקנות תשל"ח עמדו דמי השכירות על 300 ל"י לחודש. בעלי הדין לא הסכימו על שיעור דמי השכירות לפי תקנות תשל"ח והענין הגיע לבית הדין לשכירות. השאלה שבמחלוקת הינה עפ"י איזה בסיס יש לחשב את התוספת עפ"י תקנות תשל"ח. התקנה קובעת כי הבסיס לתוספת יהיו "מדמי השכירות שהשתלמו ערב תחילתן של תקנות אלה". המשיבים סברו כי הבסיס לקביעת התוספת הם דמי השכירות שהשתלמו בפועל ערב תחילתן של התקנות, ואלה היו 300 ל"י לחודש, ואילו לדעת המערערים הבסיס הוא דמי השכירות שהיו מגיעים בעד אותה דירה ערב תחילת התקנות בהתחשב בכל התוספות שהמערערים היו זכאים להן עפ"י תקנות משנות שהותקנו במרוצת השנים. בסוגיה זאת אימץ בית הדין לשכירות את עמדת המערערים וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והערעור על כך נדחה.
סעיף 44 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי "בדירה שבעל הבית לא השתמש כלל בזכותו להעלות דמי השכירות בהתאם לתקנות הגנת הדייר תבוא התוספת לא על דמי השכירות היסודיים אלא על דמי השכירות שהיו מגיעים בעד אותה דירה סעיף זה אינו חל על הענין דנא, שכן בעל הבית ניצל את זכותו ודמי השכירות הועלו מכח תקנות תשכ"ו, בעוד סעיף 44 (ב) מדבר על דירה שבעל הבית "לא השתמש כלל" בזכותו להעלות את דמי השכירות בהתאם לתקנות תשכ"ו. לפיכך
התוספת לדמי השכירות צריכה להקבע על פי בסיס דמי השכירות ששולמו בפועל ערב תחילת התקנות המשנות.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ד. גרינץ למערערים, עו"ד ע. חרלף למשיבים. 22.3.82).

ע.א. 119/81 - שלמה שפילבנד נגד חיה גסטהלטר

*קביעת שכ"ד (הערעור נדחה).

המערער הינו בעל דירה שבה המשיבה היא דיירת מוגנת. השכירות החלה בשנת 1960 והשוכרים היו המשיבה ובעלה המנוח. משך שנות השכירות היו נקבעים דמי השכירות מתוך הסכם בין המערער לבין המנוח, לאחר משא ומתן בע"פ שבו הוסכמו דמי השכירות, בהתחשב. בשינויים בתקנות. את החישוב היה עורך בעלה של המשיבה. לראשונה נשלחה דרישה לפי החוק ע"י המערער למשיבה בינואר 1979 עם תחילתן של תקנות הגנת הדייר, תשל"ח. כאשר נשלחה הדרישה עמדו דמי השכירות על 142 ל"י לחודש, כפי שנקבעו מתוך הסכמה בדצמבר 1977. הדרישה היתה לקביעת דמי שכירות לא בהתאם למה ששולם אלא לפי דמי השכירות שצריך היה לשלם. לטענת המערער הושפעו דמי השכירות מההפחתה לדיירים מוגנים ששילמו דמי מפתח, וכאשר נגמרה תקופת ההנחה מספר שנים לפני כן הוא לא ביקש את התוספת מתוך חוסר ידיעה. באשר לשאלה אם בדרך כלל חייבים לשלם את התוספת לדמי השכירות כפי ששולמו למעשה או שיש לעדכן את דמי השכירות אם נסתיימה בינתיים תקופת דמי המפתח, כבר נפסקה הלכה כי יש לעדכן את דמי השכירות כך שהבסיס יהיה דמי השכירות שצריך היה לשלם אילמלא ההפחתה של דמי המפתח. השאלה היא אם הלכה זו צריכה לחול בעניננו שכן המערער לא תבע עדכון דמי השכירות בתום תקופת ההפחתה והמשיך לקבל דמי שכירות מוסכמים. בית הדין לשכירות קבע כי הדין עם המערער וכי את דמי השכירות צריך לחשב לפי הסכומים שצריכים היו להשתלם בפועל, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי הבסיס הוא הסכום ששולם בפועל ערב התקנות והערעור נדחה.
בית הדין לשכירות הציג את הפלוגתות בין הצדדים ואימץ 3 נקודות מוצא: שבעלי הדין הסכימו על דמי השכירות וקבעו אותם לאחר תום תקופת ההפחתה; דמי השכירות שנקבעו היו על בסיס שכלל הפחתה בגין תשלום דמי מפתח; הסיבה שלא הותאמו דמי השכירות בתום תקופת ההפחתה היתה נעוצה בכך שבעל הדירה לא ידע את זכותו לדרוש תיקון בסיס דמי השכירות. בית הדין קבע כי אין כל הוראה שעל בעל הבית לתבוע את תיקון הבסיס והוספת הסכומים שהופחתו מיד לאחר שפג ההסכם האחרון והוא רשאי לתבוע את התיקון כל עוד לא חלפה תקופת ההתישנות; וכן שעל הסכם בדבר דמי השכירות חלים עקרונות חוק החוזים ובין היתר סעיף 14 לחוק המאפשר ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו, בין טעות בעובדה ובין טעות שבחוק שני הצדדים לא ידעו על הטעות ולפיכך רשאי ביהמ"ש לבטל את החוזה אם ראה שמן הצדק לעשות כן. בית הדין היה בדעה שטעמים של צדק מחייבים לתקן את בסיס דמי השכירות באופן שהטעות לא תחייב את המערער. הערעור נתקבל כאמור ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון אישר את עמדת ביהמ"ש המחוזי אם כי לא מטעמו.
בית המשפט העליון סבר כי נקודת המוצא של בית הדין לשכירות שדמי השכירות שנקבעו בגין הדירה הנדונה במרוצת השנים היו על בסיס שכלל הפחתה
עקב תשלום דמי המפתח והוא הדין בדמי השכירות המוסכמים האחרונים אין לה אחיזה בחומר הראיות. לפי חוק הגנת הדייר רשאים הצדדים בתחום המקסימום והמינימום להסכים על דמי שכירות ובעניננו כל השנים נגבו דמי שכירות מוסכמים בין הצדדים. כך היה כאשר התקיימו לגבי הדירה כללי ההפחתה בגין דמי מפתח וכך גם לאחר תום התקופה. בעלי הדין רשאים היו להסכים על שיעור דמי השכירות בגבולות המינימום והמקסימום גם אם הם פחותים מדמי השכירות שיכלו להגיע אליהם ובשום מקום בעובדות המוסכמות לא מצינו כי המנוח חישב את דמי השכירות בהתחשב בהפחתה. עפ"י תיאור הדברים ניתן להסיק שבחר להעמיד את דמי השכירות על סכום שהביא בחשבון את גבולות המינימום והמקסימום וכן את שיעור התוספת המקובלת כמו כן לא צדק בית הדין כי מדובר כאן בטעות שמן הצדק לתקנה. בין בעלי הדין התנהלו היחסים למישרין במשך שנים, המערער חסך לעצמו בדרך זאת את הטורח לבוא מפעם לפעם בדרישות לתשלום תוספות ואפשר שחסך לעצמו גם את ההתדיינות בבית הדין. אין כאן טעות שמידת הדין מצדיקה ביטול חוזה הפגום בטעות יסודית.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לין. עו"ד ע. חרלף למערער, עו"ד י. גורטלר למשיבה. 10.3.82).

ע.א. 82/80 - מנהל מס רכוש נגד דורותי אברהם

*גביית מס רכוש מהבעלים או מהמחזיק (הערעור נתקבל).

המנוח מקס אברהם היה הבעלים הרשום של 36 דונם קרקע חקלאית, נפטר ב- 1974 וציווה את הנכס לאשתו היא המשיבה. בני הזוג היו תושבי ארה"ב ובעובדה שהיא גרה במרחקים וכן שהיתה התנגדות לקיום הצוואה נעוצה הסיבה לכך שחלפה תקופה של 4 שנים עד שקויימה הצוואה והנכס נרשם על שם המשיבה. מיום פטירת המנוח ועד לרישום המשיבה כבעלים נשאר הנכס רשום על שם המנוח אך החזיקו בו מסיגי גבול שעיבדו את האדמות ובפני ביהמ"ש צויין כי אנשים אלה עיבדו את הקרקע מזה 25 שנה. בפני ועדת הערר ובפני ביהמ"ש לא נחשפה זהותם של האלמונים שעיבדו את הקרקע. מנהל מס רכוש חייב את המשיבה בתשלום מס רכוש עבור תקופת הביניים, ועדת הערר קבעה כי אין לחייב את המשיבה בתשלום מס עבור תקופת הביניים, שכן לא היתה רשומה כבעלים תקופה זו, וביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי "מיום שהבעל הרשום נפטר היורש על פי דין או על פי צוואה הוא הבעלים בין אם הוא דאג לרשומו כבעלים ובין אם לא". מכאן לכאורה שהוא קיבל את ערעור מס רכוש, אך מחמת טעות נסתיים פסק הדין "הערעור נדחה". מנהל מס רכוש הגיש בקשה לתקן טעות קולמוס ויחד עם זאת ביקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, הרשות ניתנה והערעור נתקבל ונקבע שהמשיבה חייבת בתשלום מס הרכוש.
חוק מס רכוש מתייחס לכמה אפשרויות, או שקיים בעלים רשום ומוכר רשום, או בעלים רשום ומחזיק במקרקעין, או כשנפטר או נעדר הבעלים או העביר את זכותו לאחר להחזיק בהם או להנות מהם וכדומה. יתכן מצב שבו נעדר בעל הרכוש או נפטר ובתקופת הביניים מסיג גבול מנצל את המצב ותופס את המקרקעין ומעבד אותם. במקרה כגון זה, כאשר יש "מחזיק" שהוא מסיג גבול ו"זכאי להחזיק" כגון יורש, רשאי גובה המס לגבות מזה או מזה לפי בחירתו. בחירה זו אסור שתהיה שרירותית אלא חייבת להיות ענינית, והקושי או הקלות שבגביה מותר שיהיו מן השיקולים העיקריים. בחירה זו מצומצמת לפי משמעות
החוק למקרים של תקופת הביניים בין פטירה ורשום זכויות הירושה והעדרותו של אדם "נעדר" כך שבענין שלפנינו רשאי היה גובה המס לתבוע את מס הרכוש מהמשיבה שהיתה הזכאית להחזיק במקרקעין וכן רשאי היה לתובעו מאותם "אלמונים" שעיבדו את הקרקע. המשיבה לא עשתה כל נסיון להניע את מנהל מס רכוש לגבות את המס מהמחזיקים ואף לא נקבה בשמותיהם. לפי הנסיבות יותר קל היה לגבות את המס מהמשיבה ואין לבוא בטרוניה עם מנהל מס רכוש שהטיל עליה את המס.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן ד. לוין שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד א. בראל למשיבה. 30.3.82).

ע.א. 834/80 - חיים עידאן נגד מדינת ישראל

*אחריות בנזיקין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער עבד בנגריה של המכון הממשלתי למחקר ביולוגי ותוך כדי עבודתו נפל, נפצע ואושפז וסובל עד היום מתוצאות הנפילה. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי המערער לא היה בריא כבר לפני הנפילה, סבל מגיל 16 ממחלה ניוונית של השרירים ומחלה זו הלכה והחמירה, לא היתה לו יציבות מספיקה ואיבד מפעם לפעם את שיווי משקלו ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המדינה כי המערער התחלק ביום התאונה ונפל מעצמו, ולא קיבל את גירסתו של המערער ביחס לנסיבות התאונה, אלא קיבל גירסתו של העד מורדוך שהוא החזיק פלטה של עץ והלך בעקבות המערער כשהמערער לפתע עצר והסתובב ואז פגע מורדוך עם הפלטה במערער והמערער נפל. ביהמ"ש המחוזי קבע שחלה החמרה במצבו הבריאותי של המערער בעקבות התאונה וכי יש לייחס החמרה זו בחלקה לתאונה. בגין המחלה היתה לתובע לפני התאונה נכות של 65 אחוז וביהמ"ש קבע שבעקבות התאונה גדלה הנכות ב- %25. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המדינה שגם בלעדי התאונה היה המערער מגיע למצב של 100 אחוז נכות ולא יכול היה לעבוד לפיכך קבע פיצויים בהנחה שהמערער מסוגל היה להמשיך ולעבוד עד גיל 65 אלמלא התאונה. בקשת המערער כי ייקבע שהמדינה אחראית ישירות לתאונה נדחתה וביהמ"ש המחוזי קבע כי באשר למידת הזהירות הנדרשת הרי נקטה בכל הצעדים שהיתה צריכה לנקוט. מאידך ראה בהתנהגותו של מורדוך, אשר בנסיבות הענין צריך היה לשמור על מרחק בינו לבין המערער ביודעו את מצבו של המערער, התרשלות שהמדינה אחראית לה בתור מעסיקתו של מורדוך. הערעור והערעור הנגדי נדחו.
אשר לענין אחריותה הישירה של המדינה - מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה מעוגנת בראיות אשר מהן עלה שהמדינה דאגה לסדרי עבודה תקינים ובטוחים. לפי הראיות לא היו ליקויים בסדרי העבודה או בסדרי הפיקוח עליה. אין לבוא בטרוניה עם המדינה אשר העסיקה את מורדוך. אכן, הוא היה עובד בלתי מקצועי אך הוא הועסק במידה רבה כדי לסייע בידי המערער בביצוע עבודות הדורשות מאמץ פיזי, ובכך עשתה המדינה הכל כדי שלא תצטרך לפטר את המערער ושהיא תוכל להעסיק אותו. מורדוך קיבל הוראות מפורשות להיזהר בעת שהוא מגיש את העזרה למערער מאחר והמערער רוב הזמן לא היה בשיווי משקל מלא וקל היה להוציאו משיווי המשקל. המערער עצמו קיבל בשעתו ברצון את ההסדר שלפיו הועסק מורדוך ע"מ לסייע לו. אשר למצבו הבריאותי של המערער לפני התאונה - קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר החמרת המחלה לפני התאונה ונכותו היתה מעוגנת בראיות שהיו בפני ביהמ"ש ובכך אין להתערב.
באשר לערעורה של המדינה הטוענת כנגד הטלת אחריות שילוחית עליה - המדינה היתה מעבידה של המערער והיתה ערה למגבלותיו הגופניות. אנשים שעבדו עם המערער ידעו כי יש להתחשב בחוסר היציבות שלו. המדינה הסכימה להעסיק את המערער למרות מגבלותיו הגופניות ודאגה בצורה נאה לנסיון לשקם את המערער, אך יחסה ההוגן לא פטר את המדינה ועובדיה מן החובה להיות זהירים במיוחד בעת עבודתו של המערער כדי לא לעשות פעולה שיכולה לערער שיווי משקלו. מורדוך חייב היה לשמור מרחק הליכה מתאים מן המערער כדי למנוע פגיעה בו עקב תנועה פתאומית של המערער לנוכח חוסר היציבות שלו. משלא שמר על מרחק כזה הרי הוא אחראי לתאונה והמדינה אחראית באחריות שילוחית כמעסיקה של מורדוך.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 25.4.82).

ע.א. 573/81 - כסיף רחלה ואח' נגד כסיף רם

*מזונות ומגורים משותפים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת והמשיב הם בני זוג. היא ושני ילדיה מתגוררים בדירה שגודלה כ- 300 מטר ואשר נרכשה ע"י הורי המערערת והורי המשיב. בין בני הזוג מתנהלים דיונים ממושכים, ותקופה מסויימת היה צו של ביהמ"ש שאסר על המשיב להיכנס לדירת בני הזוג. לבסוף החליט ביהמ"ש בפסק דינו הסופי כי למשיב מותר לחזור. לבית המגורים של בני הזוג. ביהמ"ש לא התעלם מכך כי התנהגות המשיב כלפי המערערת במשך השנים היתה רצופה עלבונות, התנכלויות, השפלה וגידופים ולעתים אף מכות, אך אלה לא הגיעו לכדי התאכזרות פיזית. כמו כן בתקופת הביניים שהמשיב היה מחוץ לדירה אף נתקיימו יחסי אישות בין בני הזוג מכל הנסיבות החליט ביהמ"ש המחוזי שאין לאסור על הבעל חזרה לדירת בני הזוג, ואחד הנימוקים לכך היה גם כדי לתת לצדדים הזדמנות של התפייסות. ביהמ"ש העליון קיבל בנושא זה את הערעור בציינו כי בהתחשב בהתנהגות הבעל בעבר יש לדאוג למדור שקט לאשה והילדים ובהתחשב במה שאירע לאחר פסה"ד אין כבר סיכוי של התפייסות בין הצדדים. עם זאת, בהתחשב בגודל הדירה ובאפשרויות החלוקה החליט ביהמ"ש כי יש לחלק את הדירה באופן שבחלקה יתגורר המשיב ובחלקה המערערת והילדים.ביהמ"ש המחוזי גם קבע מזונות של 5,000 שקל לחודש שעל המשיב לשלם למערערת ובסכום המזונות אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד מ. כספי וד. ליבוביץ למערערים, עוה"ד א. מולודיק וא. ריזל למשיב. 15.4.82).

ע.א. 656/79 - מורי גרינפלד נגד יעקב קירשן ואח'

*פירוק שותפות

(הערעור נדחה).

ביולי 1975 נחתם הסכם בין המערער לבין המשיב בו התקשרו השניים בשותפות שמטרתה הוצאה לאור של ספרים המתייחסים ליצירותיו של המשיב המכונות "דריי בונס" (עצמות יבשות). במסגרת השותפות היה אמור המערער לטפל בכל הקשור בפרסום ובהוצאה לאור של יצירות המשיב. הם הספיקו להוציא ספר אחד, אך המשיב טען כי המערער אינו נותן לו חשבונות ואינו מעביר לו כספים, כי נהרס האמון שנתן במערער ולפיכך הודיע למערער כי הוא מבטל את השותפות. המערער טען בתשובה כי אין המשיב יכול לבטל את
השותפות, ושוב הודיע המשיב למערער על ביטול השותפות ודרש חשבונות באשר לתקופה של קיום השותפות. המערער סרב לתת חשבונות ואז הגיש המשיב בקשה לביהמ"ש למתן הצהרה כי הסכם השותפות בטל, וכן להורות למערער לתת חשבונות למשיב. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה.
לפי פקודת השותפויות, כאשר נוצרה שותפות ואין בה מועד לסיומה, תתפרק השותפות בתאריך שנקב השותף בהודעתו על רצונו לפרק את השותפות, ואם לא נקב בתאריך הרי היא תפורק בתאריך שבו נמסרה הודעה ע"י שותף אחד על פירוק השותפות. המערער מודע לקביעה זו של החוק, אך לטענתו חל בעניננו האמור בסעיף 41 לפקודת השותפות, שאם נתכוננה שותפות לשם עסק אקראי יחידי תפורק השותפות עם סיום העסק, ולדעתו השותפות דנא נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי, היינו הוצאת יצירותיו של המשיב המכונים דריי בונס. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבל פירוש כה רחב של המושג עסק אקראי יחידי, ואכן על פני הדברים ברור שהשותפות קמה למען עיסקה כוללת רחבת היקף.
טוען המערער כי אפילו מדובר בשותפות רגילה אין זה מן הראוי שביהמ"ש יתן פסק דין הצהרתי המאשר את דבר פירוק השותפות כיון שהמשיב נהג באי נקיון כפיים וכן משום השיהוי הרב שחל בהבאת הענין להכרעת בתי המשפט. טענה זו אין לקבל. הטענה הנדונה יכולה להישמע כאשר הסעד שביהמ"ש מתבקש להושיט הוא סעד שביושר על פי טבעו וטיבו. נכון שפסק דין הצהרתי הוא סעד של יושר, ותקנות סדר הדין מסמיכות את בתי המשפט להעניק סעד הצהרתי ובלבד שהענין גופו הוא בגדר סמכותו השיפוטית של אותו בימ"ש. סעד כזה ינתן כאשר התובע מוכיח שבידו הזכות שתינתן לו ההצהרה המבוקשת וכי קיים מצב המצדיק מתן ההצהרה, וכן כי מן הראוי לשריין את הזכות ע"י מתן פסק דין שישתיק כפירה והכחשת הזכות בעתיד עקב מעשה בית דין. סמכות זו כפופה לכך שאין נסיבות מיוחדות המניעות את ביהמ"ש שלא להיעתר לבקשה. ביהמ"ש אינו חייב לתת סעד הצהרתי אפילו קיימת זכות או מתקיים המצב שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן נקודת המוצא היא שהדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק. בהתחשב בכל הנ"ל המסקנה היא שבדין ניתנה ההצהרה בעניננו.
אשר לטענת השיהוי - השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק עדיין דחיית תביעה למתן סעד ועל אחת כמה וכמה סעד הצהרתי. לא על נקלה ישלול ביהמ"ש סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שיעשה כך חייבים להתקיים תנאים מסויימים הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ואלה טעונים הוכחה. שיהוי אינו חוסם את התביעה אלא בהתקיים התנאים כדלהלן: השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה, הורע מעמד הצד שכנגד עקב השיהוי, קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו עקב השיהוי. צודק המשיב כי מרגע שמימש את זכותו להביא לסיום השותפות לא צריך היה לכאורה לפנות לביהמ"ש, וראוי היה שהשותפים יסיימו את ההתחשבנות ביניהם לבין עצמם. ככל שמדובר בפירוק השותפות די במשלוח ההודעה ואם נזקק המשיב לסעדי ביהמ"ש, הרי זה לא בא לענין פירוק השותפות אלא בעיקר כדי לקבל דוחו"ת כספיים. התביעה הוגשה בתוך 14 חדשים מיום פירוק השותפות ואין זו תקופה ארוכה עד כדי שתיחשב לשיהוי בנסיבות המקרה.