ב.ש. 304/82 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים.
(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם נאשם אחר, בנסיון לרצח. השניים הואשמו בכך שתקפו את המתלונן ודקרו אותו בסכין בחלקים שונים של גופו בכוונה לגרום למותו. למרות הניסוח הגורף של כתב האישום, אין מחלוקת כי החבר לבדו דקר את המתלונן לאחר שהוציא לפתע סכין מכיסו, והתביעה מאשימה את העורר בתור שותף לעבירה. ביהמ"ש המחוזי ראה בראיותהתביעה הוכחה לכאורה לשותפותו של העורר בביצוע עבירה של נסיון לרצח, ובהתחשב בחומרת העבירה החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
א. מתוך חומר הראיות עולה ספק אם זה מקרה מתאים לתת צו מעצר עד תום ההליכים. אין כל הסבר לתקרית הנדונה. התביעה מודה שאין היא יכולה להצביע על מניע כל שהוא למעשה התקיפה, ואף המתלונן מסר שלא רב עם אף אחד מהנאשמים ואינו מבין מדוע הוא הותקף. העדר המניע חל אמנם לגבי שני הנאשמים, אך אין בו משמעות ביחס לדוקר בפועל, שביחס אליו גם נטען שהוא סובל מהפרעות נפשיות, אך יש בו משמעות לגבי העורר שטוען שלא היה שותף למעשה.
ב. המתלונן מסר מספר גירסאות ביום האירוע שבהן לא הפליל את העורר כלל למרות שהכירו מקודם. רק יותר מאוחר מסר הודעה במשטרה כי העורר היה יחד עם חברו, כי החבר דקר אותו והשניים ברחו, אבל העורר לא התערב ולמעשה הופיע רק לקראת הסוף. למחרת היום בהודעה נוספת למשטרה מסר המתלונן כי העורר היה נוכח בעת התקיפה וגם אז הדגיש שהעורר לא התערב. מגירסת המתלונן עולה כי הנאשם השני לקח את המתלונן הצידה, היכה אותו, הוציא סכין ודקר אותו, אך אין כל ראיה שהעורר ידע בדבר סכין שהיתה בחזקתו של חברו, ולא כל שכן בדבר כוונה להשתמש בסכין נגד המתלונן. בהעדר ראיה כזו יהיה קשה מאד לשכנע בית משפט בדבר קיום כוונה מצד העורר לסייע לחברו בגרימת מותו של המתלונן. ההלכה לפיה לא ניתן להרשיע אדם בתור שותף למעשה הריגה שבוצע ע"י אחר בנשק, חם או קר, בהעדר הוכחה על דבר ידיעה מצדו שאמנם אותו נשק מצוי בידי המבצע העיקרי, מצאה כבר ביטוי בפסק דין של ביהמ"ש העליון.
ג. לא נטען כי קיימים נימוקים לצו המעצר חוץ מחומרת העבירה, כגון חשש להשפעה על עדים, חשש מבריחה וכד'. לזאת יש להוסיף שהעורר הוא יליד 1965 שלא ישב מעולם בבית סוהר ושלא הורשע עדיין בפלילים.
ד. גם בית המשפט המחוזי היה ער לכל הנ"ל אך הוסיף כי העבירה של נסיון לרצח היא כה חמורה עד שהיא עצמה מהווה נימוק מספיק להעתר לבקשת המדינה. אכן אין ספק שעבירה של נסיון לרצח היא בין העבירות שחומרתן הרבה מצדיקות בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים, אך מאידך לא יקבל ביהמ"ש בענין זה החלטה באופן אוטומטי על סמך סעיף האישום החמור בלבד, אלא יבדוק כל
מקרה על פי נסיבותיו. מצד אחד אין לקבל את טענת הסניגור שרק אם על סמך חומר הראיות נראית ההרשעה כמעט ודאית או קרובה מאוד לכך יש לצוות על מעצר הנאשם, אלא גם כאשר סיכויי הצלחתה של התביעה נראים פחות מכמעט ודאיים ונראים שקולים יכול ביהמ"ש לתת צו מעצר בנסיבות מתאימות. ואולם מאידך כאשר על אף קיום הוכחות לכאורה מתרשם בית המשפט על רקע נסיונו שהשאלות העשויות לעורר ספק באשמת הנאשם מתבקשות מאליהן, ויש לו סיכויים סבירים לכאורה לצאת זכאי, אזי יימנע ביהמ"ש בדרך כלל מלצוות על המעצר.
ה. ניתן לחלק לשני סוגים את המקרים שבהם רצוי לשחרר נאשם בערובה: כאשר העבירה חמורה וההוכחות איתנות ומשכנעות אך הנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי, או בגלל מצבו המיוחד של הנאשם כגון מצב בריאותו, אינן מצדיקות את המעצר; כאשר העבירה היא חמורה אלא שחומר הראיות, אם כי יש בו פורמלית משום הוכחה לכאורה, אינו נראה משכנע וסיכויי ההרשעה רחוקים מלהראות טובים ובטוחים. את המקרה דנא יש לסווג בקטיגוריה השניה מבין שני סוגי המקרים הנ"ל ויש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בך עו"ד ד. מקרין לעורר, עו"ד בן- אור למשיבה. 11.4.82). בג"צ 376/81 - מ. לוגסי ואח' נגד שר התקשורת ואח'
*תכנון התקנת טלפונים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירה זו ענינה התקנת טלפון אצל העותרים שיש להם משרד עורכי דין ברעננה. הם מחכים לטלפון מספר שנים ומדורגים לפי סדרי העדיפות הנהוגים בדאר לענין התקנת טלפונים. העותרים מלינים על כך שהמשיבים יישמו תכנית פיתוח רשת טלפונים, לגבי אזור החיוג שלהם, כשהתכנית חרגה מהשיטה הנהוגה שלפיה היו מגיעים לתור שלהם, והונהגה תכנית של משבצת גיאוגרפית ובמסגרת תכנית זו חוברו למרכזת החדשה מנויים של כפר סבא בלבד הנמצאים באותו אזור חיוג. לטענת העותרים יזכו עתה בכפר סבא בטלפונים כאלה שמבחינת סדר העדיפות צריכים להתחבר אחרי העותרים. דרישתם היא כי המשיבים יפעלו בהתאם לשיטה הישנה ויבטלו את תכנית הפתוח הגאוגרפית. עתירתם נדחתה.
בג"צ עמד בשלושה פסקי דין של השופטים שמגר, בעל פסה"ד העיקרי, גב' בן פורת ואלון על מידת התערבות בג"צ בפעולות רשות מינהלית באשר לענינים שיש להם פתרונות וסדרי עבודה שונים. כן התעכב בהרחבה על דרך הפעולה המינהלית בתום לב, מתי ניתן לראות היעדר תום לב בפעולת הרשות, וכן ההשלכה של סעיף 61 בחוק החוזים (חלק כללי) באשר לתום לב בחוזה על פעולות בתום לב של המינהל, וחובת המינהל לנהוג בתום לב ללא הקשר לסעיף הנ"ל. בסיכומו של דבר קבע בג"צ שאין לראות חוסר תום לב בפעולת המשיבים ואין פעולתם בלתי סבירה כך שאין להתערב בתכנית הפתוח הנדונה של המשיבים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. עוה"ד לוגסי וגריפלד לעצמם, עו"ד ש. צור למשיבים. 4.4.82).
ב.ש. 296/82 - אברהים אלפראבין נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בגין גניבת רכב, זיוף לוחות הזיהוי ומספר שילדה וביהמ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. הערר נדחה. טען הסניגור כי חומר הראיות שבידי התביעה אין בו כדי לבסס, ולו לכאורה, אישום נגד המבקש. ברם מתוך עיון בחומר עולה כי אם הראיות ימצאו אמינות יש בהן תשתית ראייתית מספקת לכאורה. המעשה חמור בנסיבותיו, שכן מקרי גניבה של כלי רכב והעלמם עקב מעשי זיוף מתוחכמים הפכו למכת המדינה, ויש לציבור ענין רב בעקירתו של נגע זה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ש. שגב לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 5.4.82). ע.פ. 328/81 - מחמוד קטאב נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער והמנוח היו בני דודים, שניהם תושבי חן- יונס: המערער היה בעת האירוע בן 23 והמנוח בן 18, שניהם עבדו בבת ים במפעלים הסמוכים זה לזה וחיו חיי ידידות. באחד הערבים, בשעה 30:9 ביקר המערער בחן- יונס בבית קרובי משפחה, שם פגש את דודו ואת בן דודו אחיו של המנוח, פרצה תיגרה מחמת סכסוך כספי ואחיו של המנוח דקר את המערער ופצעו בצוארו ובכתפו. למחרת בשעה 30:5 לפנות בוקר בא המערער למקום עבודתו של המנוח, שם עבד המנוח במשמרת לילה, ואמר לו להתלבש ולצאת אתו לדרך. המנוח התלבש ויצא עם המערער. אחד העובדים (להלן העד) היה נוכח בעת שהמערער קרא למנוח, ומכיון שהדבר נראה בעיניו חשוד הלך העד אחרי השניים שהתרחקו מן המקום. הוא ראה אותם משוחחים כאשר לפתע מכה המערער בחפץ שבידו בגופו של המנוח, אם כי מחמת המרחק לא הבחין מה הוא החפץ. המנוח נפל במקום והעד הזעיק את המשטרה. לאחר מכן נעצר המערער כשהוא עמד להכנס למונית והוא סיפר לשוטרים כי דקר את חברו בשבר בקבוק וכי הוא מתכוון לנסוע לחן- יונס כדי להסגיר את עצמו למשטרה שם. ביום האירוע ולמחרתו מסר המערער מספר הודעות במשטרה. הוא סיפר כי בעקבות האירועים שאירעו עם דודו ובן דודו הוא לא ישן כל הלילה ובבוקר לפני שיצא לבת- ים שתה רבע בקבוק קוניאק ונטל אתו סכין, ומחמת השתיה היה שתוי. כן העלה גירסה שכאשר אמר למנוח שבני משפחתו פגעו בו, המנוח הצדיק זאת ואף תפס שבר בקבוק וניסה לדקור אותו והוא שלף את הסכין ודקר את המנוח. גירסה זו נגדה את גירסתו של העד שראה את השניים הולכים ולפתע הרים המערער את אתידו ובה חפץ מסויים ותקף את המנוח. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת המערער וקיבל את גירסת העד והרשיע את המערער בעבירת רצח. הערעור נדחה.
המערער קם בבוקר בביתו נטל סכין מטבח ויצא לדרך כאשר אף פעם לא היה יוצא עם סכין, נסע מהלך כשעה וחצי מחן- יונס לבת- ים, קרא החוצה את בן דודו וללא כל התכתשות קודמת תקע בו סכין. הרי זה מקרה מובהק של רצח, ומאורעות הלילה הקודם יכולים לשמש מניע למעשה. טען המערער כי המדינה לא הוכיחה העדר התגרות בתכוף למעשה וכן טען טענת שיכרות והגנה עצמית. לענין שתית אלכוהול לא האמין ביהמ"ש המחוזי למערער. הסיפור על הקוניאק לא סופר על ידי המערער בהודעותיו הראשונות במשטרה ביום המקרה אלא למחרת. המערער טען כי קיבל את הבקבוק ממעבידו אך לא הביא כל ראיות לכך ולא הביא כמוצג
את הבקבוק כדי להראות ששתה רבע ממנו. מן הראוי להוסיף שסתם שיכרות אינה מהווה הגנה אלא יש להוכיח את הנסיבות המפורטות בחוק העונשין. אפילו האמין ביהמ"ש למערער ששתה אלכוהול, עדיין לא היה מקום לקבוע, כנדרש בחוק, שהמערער לא ידע בשעת מעשהו מה הוא עושה או שאסור לו לנהוג כפי שנהג. לשוטר שעצר אותו אמר שהוא דקר את המנוח, וכן שהוא מתכוון לנסוע לחן- יונס כדי להסגיר את עצמו.
אשר לטענת התגרות - אילו היה המערער, לאחר שהותקף ע"י בן דודו, פוצע את מי שפגע בו, או מישהו מבני משפחתו בו במקום אולי אפשר היה לקבוע כי פעל כתוצאה מהתגרות בתכוף כמשמעותו בחוק. הכלל לגבי התגרות בתכוף ("קנטור") הוא, שלפני הזמן שבוצע הרצח באה התנהגות מרגיזה ופרוביקטיבית מצד הקרבן או מצד אדם אחר ששללה מהנאשם את כח השליטה העצמית, כך שבמצב נפשי זה ובטרם יהיה סיפק בידו "להתקרר" ביצע את המעשה. בנסיבות שלנו פרק הזמן שעבר בין הפגיעה שנפגע המערער ובין הדקירות שדקר את הקרבן אינו מאפשר לראות את ההתגרות כהתגרות בתכוף. אשר לטענת הגנה עצמית - יכול היה ביהמ"ש לקבל את עדותו של העד שלא היתה כל פעולה מצד הקרבן קודם שהמערער תקף אותו.
(בפני השופטים: שמגר, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ע. חורי למערער, עו"דגב' ד. וכסלר למשיבה. 30.3.82).
ע.פ. 625/81 - אשר אלוז נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (קבלת נכסים שהושגו בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע, כאשר תיווך בכמות גדולה של שעונים, מחשבים וטרנזיסטורים בעסקה אחת, ומכשירי צילום בעיסקה אחרת כששווי העיסקאות כ- 300.000 אלף ל"י בשנת 1979. הוא נדון ל- 4 שנים מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. בעבירות אלה היו מעורבים שניים אחרים ואחד מנימוקי הערעור הינו כי לשניים האחרים נגזר עונש קל בהרבה מאשר למערער. כמו כן טוען הסניגור כי ביהמ"ש שגזר את העונש היה מושפע מסיבוב קודם של המשפט, כשהמערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, וביהמ"ש העליון ביטל את ההליך והחזיר את הענין להרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי. כן טוען הסניגור שהמערער הוא נכה בשיעור של %100 בעקבות תאונת דרכים ותנאי המאסר קשים עליו. נימוקים אלה לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש העליון.
לענין הנכות - בתי המשפט משתדלים להתחשב במחושי אסירים וסבלותיהם, אך לעתים אין מוצא אלא לגזור גם על כאלה מאסר, מה גם שאותה נכות לא הפריעה להם לבצע את העבירות. אשר לטענה כי ביהמ"ש היה מושפע בגזר דינו מהעונש שהוטל בסיבוב הראשון של הדיונים - אין לטענה זו על מה שתסמוך, והשופט ציין במפורש שאין הוא מתחשב בעונש שהוטל בסיבוב הראשון, וכי הוא שוקל וקובע את העונש עפ"י הנסיבות שהוכחו לפניו. אשר לטענה בדבר אחידות העונשים - אכן מבחינת מדיניות הענישה משתדלים בתי המשפט שלא לחרוג מהטלת עונשים אחידים על הנדונים באותה עבירה, אך זאת כאשר הנסיבות של העבריינים השונים באותה עבירה זהה או דומה. על ביהמ"ש לתת דעתו לנסיבות האישיות של הנאשמים ולעברו של כל אחד מהם וגורמים אלה וכן אחרים משפיעים על שיעור העונש שיוטל על כל אחד מהנאשמים. השאלה היא תמיד אם
ביהמ"ש התחשב בכל הגורמים והשיקולים שיש לקחתם בחשבון בבואו לגזור את הדין על כל נאשם בנפרד. בעניננו אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער, וכן הצביע ב"כ המדינה על השוני בין חלקם של הנאשמים האחרים לבין מלקו של המערער בעבירות הנדונות.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן וגב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. גושן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 31.3.82).
ע.פ. 706/81 - עוזי גובס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לתחנת דלק ברחובות וגניבת קופסאות שמן וזאת כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 18 חדשים בגין עבירת פריצה אחרת. ביהמ"ש הפעיל את המאסר על תנאי וגזר על המערער 20 חדשי מאסר שמהם 10 חדשים חופפים את המאסר שהופעל ו- 10 חדשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הביע חרטה על מעשהו והדגיש שנשא אשה ונולד לו ילד והוא מבקש לשנות את דרכו. כן הביא אישור ממפעל תדיראן, שבו הוא עובד בתחום בית הכלא, כי הינו מתפקד כהלכה והובעה נכונות על ידי המפעל להעסיקו גם לאחר השחרור. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות המקרה כאשר קבע כי מחצית העונש החדש יהיה חופף. המערער הספיק לצבור הרשעות רבות מאז שנת 1973, והקמת המשפחה והילד שנולד לו לא הביאו לשינוי בהתנהגותו, שכן את העבירות נשוא הדיון דנא ביצע לאחר שנישא.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, גב, נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב, ר. סוכר למשיבה.31.3.82).
ע.פ. 693/81 - אריה ברוכיאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום ובו ששה פרטי אישום בגין אספקת סמים, פרט אחד בגין שימוש בסמים, ושני פרטים שענינם גניבה מבית עסק. המערער נדון ל- 30 חדשי מאסר בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי עבירות הסמים אינן חמורות בנסיבותיהן, שכן מדובר באספקת סם ע"י המערער לחברו, עפ"י בקשתו של האחרון על רקע של חברות וידידות, מבלי שהמערער ידע שמדובר בשוטר סמוי. אכן ביהמ"ש דלמטה נתן דעתו לאופי המיוחד של עבירות הסמים בציינו כי הוא מתייחס אליהן כאל שמוש עצמי בסם, אך ראה את עיקר החומרה בעבירות ההתפרצות והגניבה שבהן גנב המערער סחורות בלמעלה מחצי מליון ל"י. למערער עבר של למעלה מ- 50 עבירות ואין העונש חמור יתר על המידה.
ביהמ"ש העליון ציין כי לפי הראיות נוצרה מערכת יחסים מיוחדת במינה בין השוטר הסמוי לבין המערער ובמסגרת זו בילו השוטר ואשתו יחד עם המערער ואשתו והשוטר אף "לחץ" על המערער לבצע עיסקות סמים תוך שהמערער מסרב. התנהגות זו של השוטר המוסווה מחייבת במינה ובדיקה מחודשת של ההנחיות הפנימיות באשר להתנהגותם של שוטרים מוסווים ויישומן הלכה למעשה. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד א. פרויד למשיבה.22.3.82).
ב.ש. 297/82 - דוד שאולי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלושה מעשי שוד תוך החזקת נשק ובעבירת התפרצות ובית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ראיות התביעה מתבססות בעיקר על עדותו של עד במדינה, שותפו של העורר, ועל עוד עדות של עדה ובטענותיו טען הסניגור כי עדויות השניים סותרות זו את זו בפרטים שונים ולא יהיה זה בטוח לבסס עליהן את הרשעת העורר בשלב זה אין על ביהמ"ש לבחון את שאלת מהימנותו של עד המדינה, שהיא שאלה שתיבחן במשפט עצמו והשאלה הניצבת עתה היא אם עדות השותף, בהנחה שתמצא אמינה, יש בה כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר. התשובה לכך בעניננו היא חיובית.
ממשיך הסניגור וטוען כי אפילו אמינה עדותו של עד המדינה הרי בהיותו שותף לעבירה צריך סיוע לעדותו וסיוע כזה אינו מצוי. ברם, בשלב המעצר שאלת הסיוע אינה רלוונטית שכן הקשרו של הסיוע הוא בשלב ההרשעה או הזיכוי. בשלב המעצר אין לדעת כלל מה תהיה עמדתו של הנאשם במשפט, מה תהיינה אז ראיות הסיוע הקבילות שבידי התביעה, ויתכן והנאשם ימסור גירסה שתימצא כדבר שקר ושקרים אלה עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה הכללית, וכן יתכן שהנאשם יבחר לשתוק ושתיקה זו עשויה לשמש כסיוע. נמצא שהעדות הדורשת סיוע היא הראיה אשר על פיה תיבחן שאלת המעצר ולא ראיית הסיוע, ואילו ראיות הסיוע ייבחנו במשפט עצמו.
(בפני השופט: ברק. עו"ד י. שפטר לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 5.4.82). ב.ש. 295/82 - חני צעידי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם עם שני נאשמים נוספים בהתפרצות למחסן נשק של חברת מקורות וגניבת תשעה תת- מקלעים מדגם עוזי, מספר אקדחים ותחמושת. בשלב יותר מאוחר מכרו הנאשמים שמונה תת מקלעים לסוכן משטרתי שהושתל על ידי המשטרה לנהול משא ומתן עם הנאשמים, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. העורר הוא היחידי שהגיש ערר על החלטה זו. הסניגור אינו חולק על כך שמדובר בעבירה חמורה ביותר המצדיקה כשלעצמה מעצר עד תום ההליכים, אך זאת בתנאי שיש הוכחות לכאורה לביסוס האישום ולדעתו אין נגד המבקש ראיות כאלה, ויש לעותר סיכויים טובים לצאת זכאי. הערר נדחה. קיימות בתיק ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר. האישום מבוסס בעיקר על הודעתו של סוכן המשטרה ומגירסתו עולה כי העורר השתתף בשיחה עימו בדבר מכירת הנשק ושבנוכחות העד נמסר ע"י העורר חלק מן הכסף ששולם עבור הנשק. העורר עצמו, כשנתבקש למסור את גירסתו בדבר הפגישות שקויימו עם הסוכן המשטרתי סרב להגיב על חלק גדול מהשאלות ולכאורה ניתן גם לראות בתגובה זו משום חיזוק מסויים לעדות הראשית של התביעה, אשר היתה למעשה מספקת כדי להוות ראיה לכאורה נגד העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 6.4.82).
ב.ש. 321/82 - משה חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בכך כי קשר קשר לגניבת מכונית, זייף שילדת רכב ושיבש הליכי משפט בכך שהורה להעלים מנוע כלי הרכב, פירק מנוע של רכב גנוב והשתמש ברכב שלא כדין וללא ביטוח. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. המבקש הוא ללא עבר פלילי רלבנטי ואין חשש שלא יתיצב לדינו. ברם קיים חומר ראיה לכאורי והעבירות המיוחסות למבקש בנסיבותיהן חמורות הן, בעיקר לאור התופעה הנפוצה לאחרונה של גניבת רכב וזיוף מספרי רכב.
(בפני: השופט ברק. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד זילברמן למשיבה. 19.4.82). ב.ש. 334/82 - שמעון לוזון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין התפרצות לבתי מגורים בחמש הזדמנויות וגניבת פרטי רכוש שונים. ביהמ"ש הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים והערר נדחה. ראיות התביעה מתבססות בעיקר על עדות שמסר במשטרה אחד טייבי נגד העורר. בשלב זה אין מקום לבחון את מהימנות עדותו של טייבי ועל פי מה שמסר בהודעתו יש תשתית ראיתית לכאורית נגד העורר. כמו כן קיים לכאורה סיוע לעדות זו. עיקר טענתו של הסניגור היא שטייבי לא נעצר עד תום ההליכים ובכך הופלה המבקש לרעה. התביעה הסבירה שיש שוני מהותי בין טייבי לבין המבקש בעיקר בכך שלטייבי אין עבר פלילי ואילו למבקש עבר פלילי. אכן שוני זה הוא משמעותי בעניננו ודי בו כשלעצמו כדי להסיר טיעון זה מעל הפרק. העבירה המיוחסת למבקש היא חמורה בנסיבותיה, למבקש עבר פלילי ניכר ומצויות ראיות לכאורה שלפיהן איים גם המבקש עצמו על טייבי. בנסיבות אלה מוצדק המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ישראל למבקש, עו"ד מכנס למשיבה. 23.4.82). ב.ש. 311/82 - אברהם מרגלית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו שלח אש במזיד בעגורן ששימש לפירוק מבנים במושב תלמי יוסף וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש ציין כי קיימות ראיות לכאורה וכן המעשה הוא חמור וקיים חשש להישנותו ולפיכך יש לעצור את העורר. טוען הסניגור שהראיות שבידי התביעה אינן בטוחות מספיק וכי אין חשש להישנות המקרה. לדעתו התשתית הראייתית מבוססת על הודעתו של עד בשם צייגר ועד זה שיקר ושקריו הוכחו במכונת האמת ברם, מהימנות עדותו של צייגר תבחן במשפט עצמו ובשלב זה אין כל סיבה שלא לבסס על פי התשתית הראייתית לכאורית הנדונה את הצדקת המעצר כשמדובר בעבירה חמורה בנסיבותיה.
(פני: השופט ברק. עו"ד א.קדרי למבקש, עו"ד גב' שפי למשיבה. 5.4.82).
ב.ש. 180/82 - בנו יצחק נגד בנק אמריקה בע"מ
*מתן ארכה (בקשה למתן ארכה - הבקשה נדחתה).
ב"כ של המבקש הופיע בבית המשפט העליון להגשת ערעורו אך לא מצא במזכירות את העובד המטפל בערעורים אזרחיים. לאחר המתנה של חצי שעה עזב את המקום מתוך הנחה שטרם חלף המועד הקבוע להגשת הערעור ונותר לו זמן נוסף לכך. מקורה של הנחה זו בטעות משרדית, שכן המזכירה רשמה בטעות את מועד פסק הדין בבית המשפט דלמטה - 20.1.82 במקום 10.1.82. בינתיים עבר המועד והבקשה להארכת מועד נדחתה. הפרקליט יכול היה להשאיר את ערעורו במזכירות שהרי אין חובה למסור אותו לעובד מסויים וערעורים נשלחים גם באמצעות הדאר. גם אם רצה למסור אישית את הערעור ולא מצא את העובד יכול היה לפנות לרשם או לסגנו או למזכיר הראשי. הפרקליט לא נהג כך מחמת הטעות המשרדית שנגרמה ע"י מזכירתו וטעות של עו"ד או משרדו אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד, ובמקרה דנא צריך להראות טעם מיוחד שיירשם.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד נ. ששון למבקש, עו"ד ד. וקס למשיבה. 21.4.82). ב.ש. 326/82 - מדינת ישראל נגד האזם קוואסמה
*בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (בקשה לפי סעיף 49 לחוק סדרי הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בבית הדין הצבאי בלוד ובו יחסו לו הנחת שתי פצצות בתאריכים שונים בירושלים שבכוחן היה לגרום למוות ובנוסף לכך השתתפות בהתאגדות אסורה. בית הדין הצבאי נתן פסק דין שבוטל ע"י בית הדין הצבאי לערעורים והענין הוחזר לבית הדין הצבאי בו עומד להתחדש משפטו של המשיב. כיון שהיה עצור למעלה משנה וטרם ניתן פסק דין ביקשה המבקשת, עפ"י הוראת סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי, כי מעצר המשיב יוארך לתקופה של שלשה חדשים. הנימוק הוא החומרה הרבה של העבירות המיוחסות למשיב. הסניגור התנגד להארכת המעצר בטענה כי יש למשיב סיכוי טוב לצאת זכאי וכי בתקופת הביניים בה היה משוחרר הוא התייצב לדיונים ולא ניסה להמלט. בקשת המדינה נתקבלה. בהתחשב בחומרת העבירות יש מקום לצוות על מעצר לתקופה של שלשה חדשים נוספים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד בן אור למבקשת, עו"ד פנחסי למשיב. 21.4.82). ב.ש. 271/82 - נשאט בן אחמד סבחא נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש שימש כאח בבית חולים לחולי נפש והורשע בעבירה של בעילת אשה הלקויה בנפשה. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי, כשדעת מיעוט בבית המשפט המחוזי היתה שיש להטיל מאסר על תנאי בלבד. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל פסק הדין וביקש לדחות את ביצוע גזר הדין עד למתן פסק הדין בערעור. בקשתו נתקבלה.
אכן ההלכה היא שאין לשחרר נאשם בערובה לאחר שהורשע בדין אלא במקרים חריגים, כמו כן אין להתעלם מהנסיבות המחמירות כשמדובר במגע בין אח בבית חולים לאשה הנתונה להשגחתו, ואולם על אף כל אלה מן הדין להיעתר לבקשה וזאת על סמך משקלם המצטבר של השיקולים דלהלן. בערעור .מתעוררת בעיה משפטית נכבדה באשר לפירוש סעיף 346 לחוק העונשין. השאלה היא אם עבירה זאת נעברת גם כאשר המגע המיני מתקיים בשעה שהאשה, שהיא חולת
נפש נמצאת אותה שעה ברמיסיה, מקיימת את המגע המיני מתוך רצון ונקבע לגביה שהיא מבינה היטב את טיב מעשיה ומסוגלת להבחין בין טוב ורע. טענת הסניגוריה היא שפרוש מחמיר יביא לתוצאה שאשה במצב כזה אף פעם לא תוכל לקיים יחסי אישות עם גבר כל שהוא. מבלי להביע דעה לכאן או לכאן על משקלה של הטענה, מתעוררת בערעור זה בעיה משפטית נכבדה. נוסף לכך יש לציין כי דעת מיעוט של ביהמ"ש המחוזי היתה שדי להטיל מאסר על תנאי ואין צורך במאסר בפועל ואם יצליח הסניגור לשכנע את ביהמ"ש העליון לאמץ את דעת המיעוט ישלל מן המבקש, לפחות באופן חלקי, פרי הצלחה זו אם ייכלא כבר בשלב זה. כמו כן לנאשם אין עבר פלילי והיה משוחרר בערבות עד עתה. נוסף לכך הושעה המבקש מעבודתו בבית החולים הנ"ל והוא עובד כרגע במוסד לילדים מפגרים כך שאין חשש שיעבור עבירות נוספות מאותו סוג. לא נטענה כל טענה נגד המבקש על שימוש באלימות, לחץ או פיתוי כלפי האשה. כמו כן מצבו המשפחתי של המבקש חמור ובמיוחד מחלתו האנושה של אביו. אף אחד מהנימוקים הנ"ל לכשעצמו לא היה מספיק כדי לקבל את בקשת המבקש, אך ,ש4כשמסתכלים על התמונה בשלמותה יש בה כדי להטות את הכף לטובת השחרור בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד מסארוה למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 23.4.82). ב.ש. 312/82 - דוד יוסף נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשבוש מהלכי המשפט ונדון לששה חודשים מאסר בפועל. הוא הגיש ערעור ויחד עם זאת ביקש לעכב את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. הסניגור טוען כי יעבור זמן רב עד שיישמע הערעור ובינתיים ירצה המערער את העונש רובו ככולו, במיוחד באשר יש לשמוע ערעור זה יחד עם ערעור אחיו של המבקש שהואשם בכתב אישום אחד עמו ושמיעתו של ערעור זה עשויה לקחת זמן ניכר. דין הבקשה להדחות. משנגזר דינו של הנאשם למאסר, עליו להתחיל מיד בריצוי העונש אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות לדחות את ביצוע המאסר. נסיבות כאלה אין כאן. באשר לתקופת המאסר הקצרה שהוטלה יש להתחשב בכך בקביעת שמיעת הערעור שתעשה בהקדם האפשרי.
(בפני: השופט ברק. עו"ד י. לויט למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.4.82). ב.ש. 290/82 - רוני בן שושן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא אחד מחמשה נאשמים שהואשמו בעבירה של סחיטה באיומים של 15,000 אלף ל"י מאת אחד יוסף אברהמשווילי (שנרצח למחרת היום, מעשה שאינו מיוחס לנאשמים). העורר הוא צעיר כבן 18 ללא עבר פלילי וכל הנאשמים האחרים הם בעלי הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
השיקולים של ביהמ"ש היו כי מדובר בעבירה חמורה ובידי התביעה תשתית ראיתית המספיקה לכאורה להרשעה, וכי חרף גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי אין לנהוג בו אחרת מאשר בשותפיו, היות והיה יחד עם הארבעה האחרים ולפי עדות אלמנת המנוח הוא היה אחד הפעילים בפעולות שנעשו נגד בעלה. טענת
הסניגור היא שאין מדובר בסחיטה מאדם תמים אלא ממי שנחשב כגנב של הכסף אותו נדרש להחזיר. יתרה מזו, בינתיים העידה האלמנה במשפט ואמרה דברים התומכים לכאורה בגירסת העורר שהמתלונן גנב מבית הוריו את הכסף. אולם במסגרת הערר יש להתיחס למצב שהיה קיים בעת שהשופט נתן את החלטתו, ובאותו שלב יחסה האלמנה לעורר שימוש בכח כלפי בעלה המנוח וגם השמעת איום כלפיו אם לא יתן את הכסף. לאור המצב דלעיל כשאשת המנוח העידה על חלקו הפעיל של העורר באיומים אין פסול בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אם המצב הראייתי השתנה באופן משמעותי לאור עדותה של האלמנה בינתיים, פתוחה הדרך בפני העורר לבקש עיון חוזר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד י. לויט לעורר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 11.4.82). ב.ש. 270/82 - שלום קטן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערעור על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם באספקת כ- 370 גרם חשיש לאחת חדוה היימן ובית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגורית טוענת שהגירסה המפלילה נשענת בעיקרה על עדותה של היימן ולטענתה עדה זו אינה יציבה בנפשה ואינה ראויה לאמון. הסניגורית טוענת שבין השניים התקיימו שתי שיחות שהוקלטו ומתוכן עולה שהעורר הוא חף מפשע. ברם הסניגורית הצביעה על קטעים מסויימים של תמליל השיחה הראשונה, וגם מזו אין עולה כי העורר מתנער מהמעשה המיוחס לו, אלא מביע משאלה שהעדה תיטול על עצמה את הכל באשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. על כל פנים, אם מהתמליל של השיחה הראשונה אין להסיק מסקנה ברורה לכאן או לכאן, הרי בתמליל של השיחה השניה מבטיח העורר לעדה לממן הוצאות עו"ד עד 100,000 ל"י ותמורת זאת שתיקח על עצמה את האשמה. לכאורה יש בשיחה זו כדי לתמוך בגירסתה של העדה שהעורר הוא שסיפק לה את הסם. לעורר הרשעות קודמות וכבר ישב בכלא וכן תלויים נגדו מאסרים על תנאי. אשר לטענה שהוא חולה לב הרי הוא כבר ריצה בעבר הלא רחוק כמה חדשי מאסר וכן קיים מעקב תמידי בכלא אחר מצב בריאותו.
(בפני: השופטת בן פורת, עו"ד גב' כ. חנוך למבקש, עו"ד נ. בן אור למשיבה. 29.3.82). ב.ש. 335/82 - שרלי סרום נגד מדינת ישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים -
*מעצר עד תום ההליכיםהערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העורר לעיין עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר נעצר באוגוסט 1981 ומאז הוא נתון במעצר. הוא מואשם בהשתתפות בפריצה נועזת ומתוחכמת לתוך בנק דיסקונט בכוונה לפצח את כספת הבנק, כאשר לצורך ביצוע המעשה הביאו הפורצים כלי עבודה שונים; ועבירה שניה המיוחסת לעורר היא התפרצות לבית המכס ופריצת הכספת במקום וגניבת שלשה אקדחים. יש הוכחות לכאורה נגד העורר ולמעשה עיקר הטענה היא שהעורר מוחזק כבר במעצר למעלה משמונה חדשים, שהמשפט מתנהל בעצלתיים תוך התעלמות מסעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי המחייב את שמיעת המשפט ברציפות, עד כה נשמעו רק עדים מעטים מתוך הרשימה הארוכה של עדי התביעה ואין סיכוי לסיום שמיעת המשפט עד פגרת בתי המשפט. לעומת זאת עמד התובע על חומרת העבירות וכן כי קיימת סכנה שאם ישוחרר העורר
עלול הדבר לגרום להפעלת לחץ על עדים שטרם העידו או טרם סיימו את עדותם. בין היתר הצביע על כך שאחד העדים סטה בעדותו בביהמ"ש מגירסתו הקודמת ומסר כי עשה כן מתוך פחד. כמו כן לעורר הרשעות קודמות מרובות.
בדחותו את הערר ציין השופט בך כי תוך עיון בהשתלשלות הענינים מתעורר הרושם שלא כל החלטות הדחיה בתיק היו מחויבות המציאות וקיים חשש שהמשפט לא יסתיים במהרה. ברם, אם כי יש להצטער על אחזקת העורר במעצר ממושך אין מקום לשחררו בשלב זה. זאת בהתחשב בחומרה הקיצונית של העבירות לרבות האופן המתוכנן והמתוחכם בו בוצעו וכן בעברו הפלילי של העורר ובסכנה של השפעה על עדים אם יתהלך חופשי.
(בפני: השופט בך. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 214.82). ב.ש. 341/82 - מדינת ישראל נגד יחזקאל זיגל
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות, יחד עם אחרים, לדירת מגורים מתוך כוונה לגנוב. מכתב האישום עולה שהפורצים הצליחו לחדור לדירה בשעה 10 בליל הסדר כשבעלי הדירה לא היו בבית. שכנים שמו לב לאירוע, התקשרו למשטרה והפורצים נסו מהמקום. התביעה מתבססת בעיקר על הודעתו של השכן כי ראה שתי דמויות שהסתלקו וזיהה בודאות את המשיב כאחת משתי הדמויות האלה. המשיב גר בקרבת מקום ומוכר לעד היטב. כמו כן סיפר כי שמע את האדם השני קורא לחברו בשם "יחזקאל" ואמנם זה שמו הפרטי של המשיב. העד לא הצליח לזהות את הדמות השניה באומרו שהוא לא ראה את פניו. באשר למשיב אמר העד שראה אותו במרחק של 25 מטר וזיהה אותו בבירור. למשיב רשימה ארוכה של עבירות קודמות ובכללן עבירות התפרצות וגניבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בנימוק אחד ויחיד והוא שעולה מהודעת עד הראיה ואשתו כי תנאי הראות במקום הנדון לא היו טובים, ולכן יתכן ויתברר במשפט שזהוי המשיב על ידי העד איננו חד משמעי כפי שנראה הדבר לכאורה. השופט מציין שאלמלא שיקול זה היה מצווה על מעצר המשיב. הערר נתקבל.
נכון שמעדויות עד הראיה ואשתו עולה שתנאי הראות לא היו אופטימליים, אך כאשר העד אומר כי ראה את החשוד במרחק 25 מטר בלבד והוא מזהה אותו בודאות כאדם המוכר לו היטב, וזאת לאחר שהיתה לו הזדמנות להסתכל גם בפניו, הרי עדות זו מהווה ראיה לכאורה שיש בה בסיס למתן צו מעצר עד תום ההליכים. העובדה שעד הראיה לא הצליח לזהות-את הפורץ השני אין בה כדי להחליש את הזיהוי הודאי של המשיב. יש לציין שהסניגור לא טען כל טענה נגד האוביקטיביות של העד או שיחסה לו מניע כל שהוא להעליל עלילה על המשיב. נימוק נוסף בעד המעצר הוא הפרכת האליבי של המשיב, שאמר בהודעתו במשטרה כי כל אותו ערב לא עזב את הבית ואילו אחותו אמרה שבשלב מסויים של ליל הסדר עזב האח את הבית ואין היא יכולה לקבוע בודאות מתי חזר.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' וכסלר למבקשת, עו"ד פ.מרכוס למשיב. 21.4.82). ב.ש. 325/82 - דורון ערב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר היה שוטר בבית המעצר באבו - כביר כאחראי על אסירים, והואשם בקבלת שוחד ממספר אסירים
כדי לאפשר הכנסת חבילות שהיו אמורות להכיל סמים, בבקשת "שוחד מיני" מחברתו של אחד האסירים בהבטחה שיטיב עם החבר שלה, ובמסירת סכין גילוח לאחד האסירים על מנת שהלה יבצע חבלה חמורה בפניו של אסיר אחר שהלשין על העורר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. המעשים המיוחסים לעורר חמורים וכן יש חשש שהוא עלול להשפיע על עדים אם יתהלך חופשי. אשר לחומר הראיות - יש ראיות אמינות לכאורה כדי לבסס את האישומים ובכלל זה יש לציין כי העורר עצמו הודה שהעלים עין לפחות מהחדרת חבילה אחת מן החוץ ושקיבל סכום של כ- 700 שקל מאסיר, אם כי הוא טוען שמדובר בהלואה ולא במתנה, ואין הדבר משנה בשלב זה. כמו כן מודה העורר שמסר סכין גילוח לאסיר אשר לפי טענת התביעה הוטל עליו ע"י העורר לפגוע באסיר אחר. יש גם ראיות לכאורה באשר לשוחד המיני. למותר לציין באיזו חומרה יש להתיחס אל איש משטרה המועל בתפקידו לשמור על אסירים ומקבל טובות הנאה תוך הבטחה של הושטת עזרה בדרכים שונות. שבעתיים חמור הדבר שהושטת עזרה לובשת צורה של מתן אפשרות להברחת חפצים לתוך בית המעצר, מעשה שיש בו סיכונים ברורים מכל ההיבטים לרבות ההיבט הבטחוני. גם ענין השוחד המיני הוא מעשה בזוי שקשה להגזים בחומרתו. נוסף לכך יש לציין את החומרה של הברחת סכין הגילוח שיש בה כדי להצדיק את החשש שהביע ביהמ"ש המחוזי כי קיימת סכנה שהעורר עלול לנסות להשפיע על עדים בצורה זו או אחרת.
(בפני: השופט בך. עו"ד צורן למבקש, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 21.4.82). מ.ח. 1/82 - רינה בלישע נגד מדינת ישראל
*בקשה למשפט חוזר כאשר ניתן צו עיכוב הליכים (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
נגד המבקשת ונגד בעלה הוגשו כתבי אישום שבהם הואשמו כל אחד בתקיפתו של השני. בני הזוג במשותף ביקשו מן היועץ המשפטי לעכב את ההליכים וביום 18.3.81 נתן היועץ המשפטי הודעה על עיכוב ההליכים בשני המשפטים. לפני כן הספיק בית משפט השלום להרשיע את המבקשת בתקיפה ודן אותה לתשלום קנס כספי ומאסר על תנאי, ביהמ"ש המחוזי ביטל את המאסר על תנאי, אך דחה את הערעור על ההרשעה, ביום 5.7.81. עד אותה עת עדיין לא ידעה המבקשת על ההודעה בדבר עיכוב ההליכים ולכן לא העלתה את הנושא בביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת הספיקה ההודעה על עיכוב ההליכים להגיע אל בית המשפט שדן באישום נגד הבעל וההליכים נגדו עוכבו. עתה טוען הסניגור כי עיכוב ההליכים הוא עובדה חדשה שלא היתה ידועה למבקשת ויש בה כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיעו בתי המשפט ולפיכך יש כאן עילה לעריכת משפט חוזר. הבקשה נדחתה. אין כאן עובדה חדשה שהיה בכוחה לשנות את התוצאות. סמכותו של היועץ המשפטי לעכב את ההליכים ניתנת להפעלה "לפני הכרעת הדין" ועל כן לא היתה ההודעה על עיכוב ההליכים יכולה להשפיע עוד על הדיון במשפט נגד המבקשת ולא יכלה לשמש עילה בערעור לביטול הכרעת הדין של הערכאה הראשונה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. בירגר למבקשת, היועץ המשפטי י. זמיר למשיבה. 18.4.82).
בג"צ 228/82 - הרצל ובלפור מקק נגד אגודת הסופרים העברים
*דחיית בקשה לקבל חברים לאגודת הסופרים (העתירה נדחתה).
העתירה מכוונת נגד המשיבה לתת טעם מדוע לא יתקבלו שני העותרים כחברים באגודה. מן העתירה עולה כי ועד המשיבה דחה מדי פעם בפעם את בקשות העותרים ולטענת העותרים אין צדוק להחלטה זו. העתירה נדחתה. אין להביא את העתירה להכרעה בפני בית המשפט, שכן אם הדין עם העותרים אין מניעה לכך שיגישו בענין זה תביעה בפני בית המשפט המחוזי המוסמך לדון בכך. אין מקום לכך שבג"צ יבדוק את הכללים המנחים אגודה כמו המשיבה בקבלת חברים חדשים ואת הבצוע הנאות של כללים אלה הלכה למעשה, כאשר פתוחה הדרך בפני העותרים להשמיע את תרעומתם בפני בית משפט רגיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון בך. 20.4.82).
בג"צ 199/82 - קיי חניונים בע"מ נגד אתרים בחוף ת"א ואח'
*בקשה לעריכת מכרז חוזר (העתירה נדחתה).
העותרת היא חברה פרטית והמשיבה חברה ציבורית. עפ"י התקשרות חוזית בין השתיים שתוקפה הוארך לאחרונה עד סוף מרץ 1982 נמסרה לעותרת הזכות להפעיל תחנת דלק ושירותי סיכה בפרויקט כיכר נמיר בתל אביב. במרץ 1982 הודיעה המשיבה לעותרת כי אינה מרוצה מהתפתחות התחנה ואין בדעתה להאריך את החוזה. במכתב נוסף הודיעה המשיבה לעותרת כי ועדת המכרזים של המשיבה החליטה למסור את התחנה לידי המשיב השני. עתירת העותרת היא לחייב את המשיבה לערוך מכרז חוזר לגבי מסירת התחנה ולהזמין את העותרת כי תגיש הצעתה למכרז. העתירה נדחתה באשר אין הצדקה לכך כי תתברר בפני בג"צ, שכן יכולה העותרת לקבל כל סעד דרוש, לרבות צו אכיפה וצו מניעה, בבית המשפט המחוזי. בית המשפט הפנה בפסק דינו לבג"צ 159/81 (פד"י ל"ה (3) 596) בו נפסק כי ביהמ"ש המחוזי מוסמך להושיט לעותרות באותו ענין סעד נגד חברה ממשלתית ולפיכך אין מקום כי בג"צ ידון בענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, בך. החלטה - השופט בך. 1.4.82). בג"צ 197/81 - אילת פרידמן נגד ראש עירית אילת ואח'
*בקשה למתן רשיון להשכרת סירות בחוף אילת
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בסוף שנת 1979 בקש העותר להפעיל בקטע החוף באילת, במרחק 500 מטר מהגבול הבינ"ל עם ירדן, עסק הכולל קיוסק ותחנה להשכרת סירות. העותר פנה לעיריה ובינואר 1980 נמסר לו על ידי מחלקת התברואה כתב המפרט את הדרישות שעליו למלא כדי לקבל את הרשיון. העותר מילא אחר התנאים שהומצאו לו. ביוני 1980 קיבל העותר מכתב ממנהל מחלקת התברואה של העיריה כי בקשתו לרשיון אושרה, אך עליו להמציא אישורים שונים וגם את אלה המציא. גם אז לא קיבל את הרשיונות ובאוקטובר 1980 הודיעו לו כי המשטרה מסרבת לאשר את הבקשה, כי קטע חוף זה אינו מיועד לסירות באשר והיה בכך סיכון למתרחצים, וכן כי המקום קרוב לגבול הבינ"ל עם ירדן וקיימת סכנה כי הסירות ייסחפו אל מעבר לגבול והמשטרה או חיל הים יאלצו להתערב כשם שכבר קרה בעבר.
העותר לא המתין להוצאת הרשיון אלא פתח את העסק. את הקיוסק הפעיל במבנה שהיה במקום, שיפצו והרחיבו על ידי תוספת בניה ללא רשיון ותחנת השכרת הסירות הפעיל ולמטרה זו רכש מספר סירות וגלשנים בלי לקיים הוראות בטיחות המתחייבות אף לגבי אלה שיש להם רשיון. הוגשו נגד העותר דוחו"ת על
ביצוע עבירות של השכרת סירות ללא רשיון. לאחר שהגיש את העתירה הפסיק העותר את הפעלת התחנה להשכרת סירות, ובאשר לקיוסק - הוא הרס את התוספת שבנה ללא היתר אך הוא ממשיך להפעיל את הקיוסק במבנה המקורי ללא היתר. בינתיים חתם שר הפנים על צו הרחבת מקומות רחצה ובו קבע כי קטע החוף שבו מדובר הינו חוף רחצה ובאשר לחוף רחצה אסור על פי החוק לקיים שייט בסירות. הוספת קטע של חוף רחצה מוכרז נעשתה במסגרת מדיניות כללית כדי לשריין מקומות רחצה לאוכלוסיה לאחר צמצום אזורי הרחצה עם הנסיגה מסיני. עתירת העותרת כי בג"צ יורה למשיבים להעניק לו את הרשיון לעסק על שני חלקיו נדחתה.
ההתפתחות שחלה עם הרחבת איזור הרחצה למקום הנדון התרחשה אמנם לאחר שהעותר ביקש את הרשיון, אך מכיון שהרשיון מעולם לא הוצא כדין אין להתעלם מהתפתחות זו, שכן קביעת האיזור כחוף רחצה מוכרז מונע ממילא את האפשרות להוציא כעת רשיון באותו מקום להשכרת סירות. אין לקבל את טענת העותר שהוא זכאי לרשיון תוך התעלמות מההתפתחות שאירעה בינתיים משום שבזמנו הדבר לא היה אסור והרשיון הובטח לו. אכן, נחתם הרשיון לפני שהגיע אישור מן המשטרה, אך על אף ההחתמה המוקדמת המתינו בהוצאת הרשיון עד שיתקבל האישור וכאמור התנגדו אנשי המשטרה למתן האישור. השיקולים של מניעת הפרעה לציבור ע"י השכרת סירות לשייט במקום שמתרחצים בו והסכנות שמא הסירות המתחילות את זינוקן בקרבת הגבול ייסחפו אל הגבול הם שיקולים רלוונטיים שהרשויות רשאיות לשקול, וגם אילו עמדה לעותר זכות מוקנית לנהל עסקו במקום זה דווקא, עדיין אין זה פסול להעדיף את האינטרס של הציבור בכללותו על פני האינטרס של העותר. אין לשכוח שלעותר מעולם לא היה רשיון לנהל את עסק הסירות באותו מקום.
זאת באשר להשכרת סירות, ואילו באשר לקיוסק טען ראש העיריה כי המבנה של הקיוסק חסר תנאי תברואה מינימליים וכן כי לא תורשה הקמת מבנה כל שהוא שישמש קיוסק באותו מקום. ואולם מלכתחילה הסכים ראש העיר לתת רשיון באותו מקום להקמת קיוסק, ואילו בטענות אלה בלבד היתה תלויה ההכרעה יתכן והיה מקום להטיל ספק אם הנימוקים אומנם אמיתיים. ואולם, גם בהקשר זה יש לקחת בחשבון את האירועים המאוחרים יותר. כשראש העיר תמך בתוכנית העותר, נועד הקיוסק להיות עסק נלווה לזה של השכרת סירות ובנוסף לכך חל שינוי הנובע מהכרזת אותו קטע כחוף רחצה שיש בו לכשעצמו כדי להעמיד דרישות תיכנוניות חדשות ונוספות לאור שינוי היעוד.
בנוסף לכך אין העותר ראוי לסעד של בג"צ באשר בא בידים שאינן נקיות. כלל הוא כי מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות החוק ויוצר עובדות במטרה כי הרשות תכנע לדרישותיו לא יזכה לסעד של בג"צ. אמנם יתכנו מקרים יוצאים מן הכלל שבהם יעדיף ביהמ"ש את שיקול טובתו של העותר על השיקול שהוא בא באי נקיון כפיים, כגון כשסגר את העסק אותו פתח ללא רשיון לפני שפנה לבג"צ, ואותם מקרים חריגים, מן הראוי לבחון לגופם לפני שנועלים שערי בג"צ מחמת אי נקיון כפיים. אולם בעניננו אין למצוא צידוק להתנהגות העותר. לתוספת הבניה מעולם לא ביקש היתר וגם אם הרס את המבנה שבנה שלא כדין לפני שפנה לבג"צ, הרי לא הפסיק לנהל את הקיוסק בלי רשיון, וכך הוא נהג גם כשהתייצב לדיון בעתירה.
(בפני השופטים: אלון ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד י. גרין וע. לוי לעותר, עוה"ד י. בצלאל וש. צור למשיבים. 21.4.82).