ע.א. 435/81 - זנזורי מרי ואח' נגד מהצרי שמואל ואח'
*הפרת הסכם מכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 733/80 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא י. כהן ובייסקי נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת).
ב- 22.5.80 נחתם זכרון דברים בין המערערים לבין המשיבים בדבר מכירת דירת המשיבים למערערים בסכום של 830,000 ל"י. בעת החתימה שלם המערער 65,000 ל"י ולגבי היתרה נקבע בסעיף 5 להסכם כי הסך 765,000 לא ישולם "ביום העברת הזכויות בדירה ומסירת החזקה בה לידי הקונה". מועד הביצוע של מסירת החזקה והעברת הזכויות נקבע בסעיף 7 האומר "המוכרים מתחייבים למסור את החזקה... כנגד תשלום מלוא מחיר הדירה עד ולא יאוחר מתאריך 1.11.80 וכבגד העברת הזכויות בדירה ורישומן ע"ש הקונה". לכאורה יוצא מכאן כי התשלום של היתרה צריך להתבצע יחד עם מסירת החזקה והרישום אך בא סעיף 16 לזכרון הדברים וקובע כי "מוסכם... כי הועיל והקונה צריך להביא כסף מחו"ל... וכי כיוון ששילם... חלק קטן בלבד, הרי חוזה מכר... יחתם ביןהצדדים כאשר יבוא הקונה לארץ בחדש אוקטובר 1980, וכי במועד חתימת החוזה... ישלם הקונה למוכרים סכום של 715,000 ל"י... והיתרה תשולם במועד העברת הזכויות ורישומן ע"ש הקונה". יש לציין כי למעשה גרה המערערת בדירה כשוכרת כך שבידיה היתה למעשה החזקה בדירה. באוקטובר חזר המערער מחו"ל וביום 31.10.80 נפגש עם המשיבים אצל עו"ד המיצג את הנוכרים והביא עמו שתי שקים ע"ס 715,000 לאי כשאלה מחולקים ל- 54000 שקל ול- 21,000 שקל. כיון שעד לאותו תאריך לא סידרו המוכרים את התשלומים השונים שהיה עליהם לשלם, וכולל תשלום המשכנתא, התנה המערער כי השיק ע"ס 50,000 שקל יופקד בידי עו"ד של המוכרים ומסר להם לאחר שיביאו אישורים על התשלומים השונים שהתחייבו לפי זכרון הדברים. המוכרים סרבו ונערכה פגישה נוספת בין הצדדים ב- 2.11.80 והפעם הביא המערער שני שקים בנקאיים לפי החלוקה הנ"ל וחזר על הצעתו הנ"ל והמוכר מצדו הביא אישור מהבנק כי המשכנתא היא על כ- 14,000 שקל. המשיב דחה את הצעת המערער לקבל חלק מהכסף ושהיתרה תופקד והענין הגיע לביהמ"ש בו ביקשו המערערים אכיפת ההסכם. בבית המשפט המחוזי התעוררה השאלה מהו פירוש סעיף 16 להסכם ותחולתו לעומת סעיפים 5 ו- 7 להסכם ומי מבין הצדדים הפר את ההסכם ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי פירוש סעיף 16 להסכם היה צריך המערער לשלם למשיבים בעת חתימת ההסכם את הסכום של 715,000 ל"י, בחודש אוקטובר, כנגד קבלת החזקה, ואילו העברה היתה אמורה להתבצע מאוחר יותר והקונים לא יכלו להתנות את התנאי שהמערער התנה בעת התשלום ולפיכך הוא הפר את ההסכם. מכאן הערעור.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט) :
א. סעיף 16 נועד לפצל את ענין תשלום היתרה כך שחלק ישולם בחדש אוקטובר כנגד מסירת החזקה וחלק בעת הרישום. אין יסוד לקבוע שפיצול זה בא למעט מהתחייבות המשיבים לבצע גם את העברת הזכויות לא יאוחר מאשר 1.11.80. משלא העבירו המשיבים את הזכויות למערער עד ל- 1.11.80 הרי הפרו בכך את התחיבותם לפי סעיף 7 להסכם.
ב. יחד עם זאת אם רצה המערער בקיומו של ההסכם ולא בביטולו מחמת הפרה היה עליו לקיים את התחייבותו, חרף ההפרה של המשיבים, ע"י תשלום באוקטובר של הסך 71,500 שקל שכן חיוב זה וחיוב המשיבים להעביר עד אותו יום את הזכויות בדירה אינם מטיבם "חיובים שלובים" או "מקבילים" אפילו "נפגשו" באקראי באותו מועד.
ג. השאלה היא איפוא אם התנאי שהתנה המערער כי הסך 54000 שקל יופקד בידי עו"ד של המוכרים היה בנסיבות המקרה משום הפרת ההסכם מצד המערער. התשובה היא שלילית. עד לאותו תאריך לא רק שהמשיבים לא העבירו את הזכויות ע"ש המערער אלא שגם לא סלקו את המשכנתא ולא פרעו את התשלומים למיניהם ובנסיבות אלה היה סירובו של המשיב לקבל את הצעת המערער, בגדר "שימוש בזכות" שלא בדרך המקובלת ובתום לב במובן סעיף 6 לחוק המכר. סביר הוא שקונה העומד לפרוע את החלק הארי ממחיר הדירה ונוכח לדעת שהמוכרים לא עשו את המוטל עליהם לקראת העברת הזכויות יהיה חרד לזכויות ולעומת זאת לא היה טעם סביר בנסיבות הללו לסירובו של המשיב. ההגינות והיושר כמקובל בין הבריות אינם מתיישבים עם סירובם של המשיבים והמבחן בכגון דא הוא אובייקטיבי.
ד. גם אם מותר היה למשיב לדמות את התשלום המותנה בנסיבות האמורות גם אז אין לראות בהתנהגותו של המערער הפרה יסודית למרות שכתוב בהסכם שכל מועד או סכום האמורים בזכרון הדברים הם תנאי עיקרי להסכם. לא הרי איחור בביצוע התשלום כהרי הצעתו תוך התנאה שהיא לפחות על סף המותר, גם אם לא עברה סף זה. יתרה מזאת, קביעה גורפת כזאת ספק אם יש לה נפקות. לפיכך היה על המשיבים לנקוט בהליכים לפי סעיף 7 ב' לחוק התרופות ואפילו היו עושים כן אין ספק שביטול החוזה מחמת אותה הפרה הוא בלתי צודק. מכאן שוב שהמפר הוא המשיב ומן הראוי להורות על אכיפת ההסכם.
ה. משהגיעה השופטת בן פורת למסקנה שיש לקבל את הערעור ולאכוף את ההסכם עברה לדון בשאלת הצמדת התשלום שהקונים צריכים לשלם למוכרים והבהירה עמדתה באשר למקרים שבהם יש להתנות את האכיפה בתשלום הכסף כשהוא צמוד ובנסיבות המקרה הגיעה לכלל מסקנה כי יש לצוות על אכיפת ההסכם כנגד תשלום היתרה של המחיר בתוספת %60.
מ"מ הנשיא י. כהן (דעת הרוב):
אין לומר שהמוכרים הפרו את זכרון הדברים וע"כ אין לתת צו אכיפה. הקשיים שנוצרו נובעים מהניסוח הלקוי של זכרון הדברים אך אין ספק שתנאי התשלום בהוראות סעיף 16 של זכרון הדברים הם שהיו מוסכמים על הצדדים ובמידה ויש סתירה בין סעיף זה ובין הוראות הסעיפים הקודמים יש להעדיף את מה שנאמר בסעיף 16. לפיכך היו צריכים הקונים לשלם את הכסף ולחתום על החוזה במשך חודש אוקטובר, עד סוף החודש, שכן לא נקבע תאריך מדוייק באותו חודש, ומשהתנה המערער תנאים לתשלום זה לא צריך היה המשיב לקבל את התנאים. אין אפשרות ליישב את הוראת סעיף 7 בדבר ביצוע ההעברה עד 1.11.80 עם הוראת סעיף 16 שחתימת החוזה תהיה במועד בלתי מסויים בחודש אוקטובר שכן כידוע יש צורך בפרק זמן מסויים כדי להכין את כל הדרוש לשם ביצוע ההעברה וכל עוד לא נחתם החוזה לא צריכים היו המוכרים להכין תיק במשרד רישום המקרקעין. כיון שאין לישב את הוראת סעיף 16 של זכרון הדברים עם ההוראה של ביצוע העברה עד 1.11.80 הרי המסקנה היא שלפי הוראות סעיף 16 לא היו המוכרים חייבים לבצע את ההעברה עד לאותו תאריך אלא לעשות את הפעולות הדרושות לביצוע ההעברה תוך זמן סביר אחרי חתימת החוזה. המוכרים היו מוכנים לחתום על חוזה על פי אותם התנאים שנקבעו בזכרון הדברים ולא היו צריכים להסכים לתנאי של הפקדת הכסף.
השופט בייסקי: הסכים בפסק דין נפרד לפסק דינו של מ"מ הנשיא י. כהן.
(בפני השופטים:מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד א. הרגיל למערערים, עו"ד ש. קמחי למשיבים. 19.4.82).
ב.ש. 347/82 - סלח זיו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהוא תושב קלקיליה הואשם כי ביחד עם אחרים נטל אוטובוס ללא רשות, נסע למסגריה בכפר- סבא שם עבד, התפרץ לתוכה, ויחד עם האחרים גנבו רכוש בערך של 100,000 אלף שקל. בעת ביצוע העבירה היתה תלויה ועומדת תביעה אזרחית של משפחת העורר נגד בעל המסגריה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. במשטרה הודה העורר למעשה בהשתתפות בפריצה אלא שלטענתו נעשה הדבר בנגוד לרצונו והוא אולץ על ידי אחד הנאשמים האחרים להשתתף במעשה. מאידך טוענים הנאשמים האחרים שהעורר הוא שהציע את ההתפרצות. טוען הסניגור כי אין לעורר עבר פלילי, כי הוא כבר עצור למעלה משלשה חדשים, וכי הוא מאורס לנערה בירדן ומתכוון לנסוע לשם לשאת אותה לאשה. ברם, מדובר בעבירה רצינית שלכאורה בוצעה לפי הצעת העורר תוך מעילה באמון מעבידו וערך הרכוש שנגנב הוא רב. למעשה, העובדה שבדעת העורר לנסוע לירדן ולהשתקע שם עומדת לו לרועץ ומעוררת חשש כי אם ישוחרר שוב לא יופיע למשפטו.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. קלמנוביץ לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 27.4.82).
ב.ש. 337/82 - הרצל זכאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום ובו מיוחסות לו שתי סדרות של עבירות. האחת, כליאת שוא, נסיון לאינוס ומעשה מגונה בכפיה והשניה כליאת שוא ואינוס. המקרה הראשון מיוחס לנערה שהעורר פגש באקראי, לאחר היכרות קצרה הוביל אותה לדירתו, נעל את דלת היציאה ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. היא סרבה ואז איים עליה שיעשה זאת בכח. היאביקשה פסק זמן "על מנת להרגע" ואז יצאה אל המרפסת בקומה השלישית וקפצה. כתוצאה מכך נחבלה ואושפזה תקופה ארוכה בבית חולים. לאחר המעשה נעצר העורר ושוחרר בערובה. כחודשיים לאחר מכן שוב פגש נערה ולאחר שבילו במקומות שונים הוליך אותה אל דירתו, נעל את הדלת, דרש ממנה לקיים עמו יחסי מין תוך איום בשימוש בכח ולבסוף אנס אותה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור הצביע על כך כי בשני המקרים מדובר בעבירות מין הדורשות סיוע לעדויות המתלוננת וסיוע כזה אינו נמצא בחומר הראיות. לעומת כן טען התובע כי בשלב הנדון אין צורך בהוכחת סיוע ומכל מקום יש סיוע כזה. מבלי להכנס לשאלה אם יש צורך בראיות סיוע בשלב זה, צודק התובע כי לכאורה נמצא הסיוע
בכל אחד משני המקרים. במקרה הראשון קפצה הנערה מקומה שלישית ועצם הקפיצה מהווה לכאורה סיוע לעדותה של הנערה. רק מצב נפשי סובייקטיבי של חוסר ברירה עשוי היה לגרום לה לבצע מעשה מסוכן זה במטרה להנצל ממעשה האונס הבטוח שממנו חששה. אשר למקרה השני - קיימת עדותה של אם הנערה על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת כאשר הגיעה הביתה. אין לבטל כלאחר יד עדות זו של האם בטענה כי היא שמרנית וכי העובדה שהבת קיימה יחסי מין עם גבר זר גרמה לה להעיד כפי שהעידה. הסניגור בקש להתעלם מן העובדה שמדובר בשני מקרים דומים ולהסתכל בכל מקרה כאילו אחד ויחיד הוא, וכן ביקש לדחות את קביעתו של השופט דלמטה כי מדובר ב"שיטה" על פיה נהג העורר בשני המקרים כאחד. יש להניח שבמשפט התעוררה השאלה של עדות "שיטה" ויש להתיחס כאן לענין זה בקצרה. מתוך החומר עולה כי לכאורה יש משום שיטה במעשיו של העורר כפי שהם עולים מתאורי המתלוננות. בשני המקרים הופעלה שיטה דומה: העורר רכש את אמון הנערה בכך שלא גילה להיטות להפגש עמה מיד, נהג לשוחח עמה ולהתעניין במעשיה, טייל עמה וצילם אותה ורק אח"כ משעלתה לחדרו מרצונה הטוב שינה את ארחותיו, הפך לתוקפני ואלים, לא בחל באיומים, נעל את דלת היציאה ויצר אצל הנערה תחושה של חוסר אונים ואי יכולת להתנגד. בהתחשב בכל הנ"ל יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. גז לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 2.5.82).
ב.ש. 348/82 - מנשה שבת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא פקיד בכיר העומד בראש יחידת משרד הפנים בעכו. הוגש נגדו אישום ובו אחד עשר פרטים בעבירות שוחד. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור טען כי האישום מתבסס בעיקרו על עדותו של עד מדינה שיש להתייחס אליו בזהירות, העורר חולה ושהותו במעצר מסכנת את בריאותו כי אין אפשרות בתנאי המעצר להבטיח לו טיפול רפואי דחוף לו הוא זקוק בשל מחלתו. כן הוא טוען שלנאשם אין עבר פלילי, אין זו עבירה של אלימות ואין חשש של השפעה על עדים. דין הערר להידחות. אם עדי התביעה יימצאו אמינים כי אז קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישום, העבירה היא חמורה בנסיבותיה כשמדובר בפקיד בכיר כאמור, והשאלה היחידה היא אם אין להמנע ממעצר בשל מצב בריאותו של המבקש. נראה כי ניתן לספק לו את הטיפול הרפואי בבית המעצר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד א. טויסטר למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 4.5.82).
ב.ש. 307/82 - מדינת ישראל בגד יעיש אברג'ל
*הארכת מעצר בתום שנה לפי סעיף 49 (שוד) (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בביצוע שוד, כאשר יחד עם אחרים פרץ לדירה ובנשק איים על בעל הדירה כי יהרגו אם לא יתן לו מפתחות לכספת שבדירה, משלא נמצא המפתח נטלו את הכספת שהכילה כלי כסף ותכשיטים בשווי של 300,000 שקל והסתלקו מהמקום במכונית כיבוי אש גנובה, פרצו את הכספת והוריקו את תוכנה. הארוע התרחש ביום 9.2.81, אך המשטרה לא הצליחה לאתר את המשיב עד ליום 30.3.81 ואז הוא נעצר והוצאה נגדו פקודת מעצר לצורך המשך החקירה. ביום 8.4.81 הוגש נגדו כתב אישום. ביהמ"ש ראה ראיה לכאורה בכך שנמצאה טביעת אצבע של המשיב על אחד
מהפריטים הגנובים ולנוכח מכלול העדויות וחומרת האשמה החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. שמיעת ההוכחות היתה אמורה להתחיל ביוני 1981 אך מסיבות שונות נדחתה שמיעת הראיות, נתקיימו בינתיים מספר ישיבות שבהן נגבו עדויות התביעה, ובינתיים תמה שנה אחת מיום הגשת כתב האישום. המדינה ביקשה הארכת המעצר לפי הוראת סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי. התובע טען כי הדחיות התרחשו שלא באשמת הצדדים וכי יש חשש שהמשיב יתחמק מהמשפט וכן התייחס לחומרת המעשים המיוחסים למשיב וחומר הראיות שיש נגדו. לעומת זאת טענה הסניגורית כי טיעוני התביעה יפים לענין מעצר עד תום ההליכים אך לא להארכת המעצר לפי סעיף 49 וכי בניגוד לדיון במעצר עד תום ההליכים שבו מקילים עם התביעה ודי בחומרת העבירה כדי להצדיק את המעצר, יש להחמיר עם התביעה ולהמנע מהארכת מעצר עם תום השנה. בקשת המדינה נתקבלה.
גישתו של המחוקק היא כי כאשר הנאשם במעצר עד תום ההליכים יש לסיים את המשפט בתוך שנה, ובתום השנה, אם המשפט לא הסתיים, יש לשחרר את הנאשם. ברם, ניתנה סמכות לשופט בית המשפט העליון להאריך את המועד לפי שיקול דעתו, והשאלה הדורשת הכרעה היא השיקול שעל פיו יופעל אותו שיקול דעת. בענין זה לא רצוי לקבוע מבחנים הילכתיים נוקשים ויש להשאיר את שיקול הדעת גמיש תוך הפעלתו הלכה למעשה ממקרה למקרה. השופט ברק הסתייג מההחלטה בהמ' 119/74 פד"י כ"ה (1) 585 שבה נאמר כי בתום שנה למעצר הנאשם אין להאריך את המעצר כאשר הדיון לא התקיים ברציפות יום יום עד גמירא. גישה זו כובלת את שיקול הדעת השיפוטי יתר על המידה. במסגרת שיקול הדעת השיפוטי לפי סעיף 49 רשאי בית המשפט לקחת בחשבון את חומרת העבירה, הוא רשאי להתחשב בכך אם המבקש יתיצב למשפט לאחר שישוחרר ואם יש בשחרור כדי ליצור סכנה של השפעה שלא כדין על עדים. כל אלה מהווים שיקולים בדיון על מעצר עד תום ההליכים ואין סיבה שלא לראות בהם גם נימוקים במסגרת שיקול הדעת לפי סעיף 49. כן ביהמ"ש רשאי להתחשב בשאלה אם המשפט עומד להסתיים בהקדם. שופט הדן במסגרת סעיף 49, יטיב לעשות אם לא ינסה להעריך את סיכויי הצדדים עפ"י חומר הראיות העומד בפני הערכאה הראשונה. ביהמ"ש יוכל להתחשב בהתנהגות הצדדים ובנסיבות שהביאו להתמשכותו של המשפט וכיוצא באלה שיקולים. בהתחשב בכל הנתונים יש להאריך את המעצר.
אשר לחשוב שנת המעצר אין לקבל את טענת הסניגורית כי הוא צריך להעשות מיום המעצר בפועל ולא מיום הגשת כתב האישום. המחוקק קבע תקופות קצובותכאשר תחילתה של כל תקופה נקבעה על פי האמור בהוראה הדנה בענינה, ובאשר למעצר עד תום ההליכים מתחילה השנה מיום הגשת כתב האישום.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מזור למבקש, עו"ד גב' לידסקי למשיב. 11.4.82).
ב.ש. 352/82 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על המעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחר בתקיפת המתלונן, נער בן 17, הכוהו בפניו, דקרוהו בסכין בגבו וכן ירו באקדח בכף רגלו ובכך גרמו לו חבלה חמורה. ביהמ"ש הורה על מעצר שני הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה. הנאשמים הכחישו במשטרה כל קשר עם התקרית וגם המתלונן אינו מוכן להאשים איש בגרימת החבלה. עיון בחומר החקירה מעלה כי קיימות בתיק ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד
העורר. הוכח ששני הנאשמים הביאו את המתלונן לאחד העדים על מנת שיעניק טיפול רפואי למתלונן, וכן קיים בתיק תמליל של שיחה בין שני הנאשמים המצביעה לכאורה על קשר ביניהם לבין התקרית ועל כוונתם להמציא גירסאות כוזבות ולהשפיע על עדים המעורבים בפרשה. בהתחשב בחומרת העבירה ובהעדר גירסה של ממש בפי העורר בדבר הארוע נשוא האישום, וכן בחשש הממשי של נסיון להשפיע על עדים, יש לאשר את המעצר.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.5.82).
ב.ש. 363/82 - משה רייך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים וקשירת קשר לביצוע פשע וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר הוא קבלן באיזור אלקנה והתביעה מייחסת לו פניה לבעל קרקע למכור לו אדמותיו שבכפר עציון אך הלה סירב. העורר פנה, לפי כתב האישום, לאחד מתושבי הכפר ושדלו להוציא בסחיטה את חתימת בעל הקרקע על מסמך של מכירת הקרקע. התושב גייס שלושה אנשים ואלה הוציאו באמצעי אלימות, לרבות הצמדת אקדח לראשו של בעל הקרקע, את חתימתו כנ"ל. הנאשמים האחרים כבר הועמדו לדין והורשעו ואילו העורר מכחיש שהוא יזם את המעשים האמורים. ביהמ"ש המחוזי ציין שיש ראיות לכאורה נגד העורר כמי שיזם את התכנית האמורה וכמי ששידל את האנשים לבצע את המעשה הנדון ובכך אין להתערב. בנוסף לחומר הראיות לכאורה יש לציין שהעבירות הן מפגעי הזמן וחמורות הן במיוחד בנסיבותיהן כאמור. החשש של השפעה על עדים אף הוא יש לו תימוכין מסויימים. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהוראת המעצר.
(בפני: השופט אלון עו"ד לידסקי לעורר, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 9.5.82).
ב.ש. 362/82 - ציון גניש ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שני העוררים הואשמו בעבירות של סחיטה בכח ובאיומים. בהתאם לעובדות שבכתב האישום ביצעו את העבירות נגד המתלונן במטרה שיתן להם 1,500 שקל לקניית כמות חשיש. דרישה זו הופנתה אל המתלונן לאחר שכבר פנו אליו ודרשו שיספק להם את החשיש בעין. כשסרב לתת להם את מבוקשם הכוהו בכל חלקי גופו והוציאו מכיסו שטר של מאה שקל. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. כשנתן ביהמ"ש את הצו היתה בפניו עדות המתלונן שנגבתה לפי סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי ועדות זו מהווה ראיה לכאורה לעובדות הנ"ל. ביהמ"ש סבר כי עבירות של סחיטה בכוח ובאיומים הן חמורות מאוד ובעבירות מסוג זה מן הראוי לעצור עד לגמר ההליכים. השופט היה עד לכך שהמתלונן כבר העיד ואין חשש להשפעה על עדים אלא שלדעתו חומרת העבירה היא דומיננטית. בערעור טוען הסניגור כי היו בפני ביהמ"ש עדויות שלכאורה מעוררות ספק בנכונות עדותו של המתלונן וכן כי העוררים שוחררו בערבות במהלך הדיונים למשך 24 שעות ובמשך זמן זה הוכיחו שאין להם כוונות לברוח או להשפיע על עדים. כן ציין שאין להם עבר פלילי והעבירות האחרונות שלהם היו במקרה אחד לפני 1973 ובמקרה השני לפני 1975. לעומת זאת טענה התובעת כי ביהמ"ש העליון יבדוק רק את שיקוליו של בית המשפט קמא על מנת לראות אם טעה או לא, ובענין זה אין לומר שהשופט טעה שכן עדות המתלונן מהווה הוכחה לכאורה וביהמ"ש צדק כאשר שיקול החומרה של העבירה היה לנגד עיניו.
אין לקבוע חד וחלק שביהמ"ש העליון יבדוק רק את נכונות החלטותיה של הערכאה הראשונה ויקבע את נכונותם או מופרכותם של שיקולים אלה. ביהמ"ש העליון יעביר תחת שבט ביקורתו נסיבות כל מקרה ומקרה ויקבע אם על אף חומרת העבירה יש הצדקה להתחשב בשיקולים המיוחדים של המקרה עצמו. בעניננו לא חלה כל טעות בשיקולי ביהמ"ש בהתייחסו לעדות המתלונן כראיה לכאורה ובהליכים אלה אין מקום לשקול את מהימנות הראיות. כמו כן נכון שעבירת סחיטה היא חמורה כשלעצמה ויש גם חומרה רבה בנסיבות המקרה דנא. ברם מטרת הסחיטה מצד העוררים היתה השגת כמות קטנה יחסית של חשיש ואין כל אינדיקציה שהתנהגות זו לא היתה מקרה חד פעמי. לכך יש לצרף את העובדה שאין להם לאחרונה הרשעות ובהתחשב בכל אלה ניתן לשחרר את העוררים בערבות.
(בפני: השופט יהודה כהן עו"ד מ. זיו למבקשים, עו"ד גורני למשיבה. 6.5.82).
ב.ש. 332/82 - נעמה מוסיוב ואח' נגד דניאל מוסיוב
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעכב ביצוע פסק דין חלקי עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
בין המערערת למשיב מתנהלים דיונים ובשעתו ניתן צו מניעה שאסר על המשיב להכנס לדירת בני הזוג פרט לביקורים כדי לראות את הילדים. בפסק דין סופי חלקי הוחלט כי צו המניעה יפוג תוקפו בסוף מרץ 1982. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור וביקשו לעכב את ההוראה המגבילה את תחולת צו המניעה עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. ב"כ המשיב טען כטענה טרומית שיש לדחות את הבקשה על הסף באשר המבקשים לא ביקשו קודם את התליית פסק הדין מביהמ"ש המחוזי שנתן את ההחלטה וזאת על פי הוראות תקנה 429 לתקנות סדר הדין. טענה זאת אין לקבל שכן יש בתקנה 432 (ג) כדי להקנות לביהמ"ש לערעורים סמכות לתת את הסעד הנדון לאחר שהוגש ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש קמא. לגופו של ענין מאחר והערעור עומד להשמע בקרוב אין לבטל את הצו. קיים חשש, כי יש בעצם העובדה שהערעור על פסק הדין תלוי ועומד וטרם ניתנה בו הכרעה, כדי להוות גורם מחמיר ומגרה שירחיק את ההרמוניה המינימלית מבני הזוג ויש תועלת בכך שבמשך שבועות אלה לא יהיה המגע בין בני הזוג אינטנסיבי ע"י שיחזור הבעל לדירת הזוג.
(בפני: השופט בך. עו"ד ח. אליגון למבקשים, עו"ד מ. בר- שלטון למשיב. 23.4.82).
ב.ש. 44/82 - אררט חברה לבטוח בע"מ נגד יוכבד חנקין ואח'
*שיהוי בהגשת בקשה להחלפת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המשיבות הגישו תביעת פיצויים נגד המבקשת ונהגת מכונית, עקב תאונת דרכים שבה נפצעה המשיבה הראשונה על ידי רכב שבו נהגה הנהגת. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 20.7.81 וכתב ההגנה הוגש באיחור, ביום 13.11.81, בהסכמת בא- כח התובעות. ביום 14.1.82 הוגשה הבקשה לשינוי מקום הדיון והעברתו לתל- אביב וטענת המבקשת היא כי אמנם יש לה סניף בחיפה אך המרכז הוא בתל- אביב, העדים הרבים שיהיה צורך לשמוע במהלך המשפט מתגוררים בת"א, ושם גם מתגוררות התובעות ותהיה זו הכבדה יתרה אם המשפט יתקיים בחיפה. ב"כ המשיבות לא חלק על כך שהעדים עובדים או מתגוררים בת"א אך לטענתו יש לדחות את הבקשה מכיוון שהוגשה באיחור, כעבור יותר מחמשה חדשים אחרי מסירת כתב התביעה למבקשת. לטענתו העברת התובענה לביהמ"ש בת"א שבו
התור לשמיעת משפטים אזרחיים ארוך למדי, תגרום למשיבה נזק ניכר, במיוחד בהתחשב בכך שמאז שהוגשה התביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה עברו כבר 10 חדשים והתביעה תוכל להתברר בחיפה תוך זמן קצר. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
מן הראוי לדקדק עם בעל הדין המוסיף בעצמו להשהיית הבירור ע"י איחור בהגשת הבקשה להעברה כשמדובר בהעברת הדיון לביהמ"ש בת"א, העברה אשר תגרום להשהייה רבה בגמר הדיון בתביעה. אומנם בין הגשת כתב הגנה ובין הגשת הבקשה עברו חדשיים בלבד, אך כבר זמן לא רב אחרי שהמבקשת קיבלה את כתב התביעה היה צריך להיות ברור לה שבמשפט זה, מבחינת הנוחות, יש לברר את התביעה בת"א והיתה צריכה להגיש אז את הבקשה. העובדה שבהסכמת ב"כ התובעות הוגש כתב הגנה באיחור לא הצדיקה את השהיית הבקשה להעברת הדיון במשך למעלה מחמשה חדשים.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד מ. זינגר למבקשת, עו"ד י. וינברג למשיבות. 4.5.82).
ב.ש. 19/82 - פנחס פוגל נגד שרה פוגל ואח'
*עיכוב תשלום מזונות עד לערעור (בקשה לעיכוב תשלום מזונות עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיבה הרביעית (אשת המבקש) ולילדיה מזונות. הסכום שנפסק לאשה הוא 900 שקלים מיום פסק הדין לפני כשנה וחצי וסכום זה גדל עם הזמן בהיותו צמוד. הוגש ערעור על פסק הדין וביהמ"ש העליון התבקש לעכב את ביצוע החיוב עד לאחר הערעור. הבקשה נדחתה החלטית בינואר 1982 ככל שמדובר במזונות הילדים ואילו באשר למזונות האשה הוחלט לקיים בירור נוסף. הטעם לכך היה כי נושא היחסים שבין הבעל לבין אשתו וטענת הבעל כי אשתו זנתה תחתיו והיא בבחינת מורדת שאינה זכאית למזונות, עמד אז לדיון בפני ביה"ד הרבני שאמור היה לפסוק בנושא. ביה"ד הרבני אכן קבע כי האשה היא בבחינת מורדת וציווה עליה לקבל גט מאת בעלה. פסיקה זו מחזקת את טענת הבעל שיש לשחררו מתשלום מזונותיה.
מבלי לקבוע עמדה החלטית לגופו של ענין, שהרי ההרכב שידון בערעור יצטרך להתייחס לגופן של, הטענות, נראה על פני הדברים כי בפי המבקש טענות הראויות להשמע וקיימת אפשרות סבירה כי ישוחרר מתשלום מזונות. במצבה החומרי של האשה ובמערכת היחסים המעורערת בין הצדדים, ישנו חשש שאם יזכה המערער בערעורו לא יצליח לגבות בחזרה את הכספים ששילם אלא בקשיים מרובים. כמו כן יש למשיבה מקורות כספיים שיאפשרו לה לקיים עצמה במשך הזמן עד שיוכרע הענין סופית והיא יכולה לעבוד כפי שעבדה בעבר. לפיכך יש לעכב את החיוב שחוייב המבקש לשלם מזונות לאשתו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גולן למערער, עו"ד קופמן למשיבים. 26.4.82).
ב.ש. 328/82 - כרמית פרג ואח' נגד אמנון פרג
*עיכוב ביצוע החלטה עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשות, אם וילדתה בת השנתיים, היה בידם צו מניעה זמני נגד המשיב שאסר עליו להכנס לדירת המגורים של בני הזוג. לאחרונה ביטל בית המשפט המחוזי, בפסק דין חלקי, את צו המניעה הזמני והמבקשות ערערו על כך לבית המשפט העליון. הן ביקשו לעכב את ביצוע ההחלטה עד לשמיעת הערעור ובקשתן נדחתה.
התביעה למתן צו מניעה נגד המשיב יכולה היום להשמע רק מטעם הילדה, שכן תביעתה של האשה באותו נושא נדחתה על הסף בהיות תביעתה ל"מדור שלו" חלק מתביעת מזונות, ותביעה למזונות מטעם האשה מתנהלת בפני בית הדין הרבני, ואין היא יכולה לפנות לביהמ"ש המחוזי באותו ענין. מחומר הראיות עולה כי הילדה קשורה מאד אל אביה והעובדת הסוציאלית סבורה כי הקשר בין האב והבת מיטיב עם הילדה. אמנם עלול להווצר מצב שבו המתח הרב שבין ההורים יזיק גם לבריאות הילדה, אך אין ראיה חד- משמעית בכיוון זה. עוד עולה מההחלטות הקודמות של ביהמ"ש המחוזי שהצו המקורי ניתן בעיקר בהתחשב בעובדה שבאותה עת הניקה האם את התינוקת הפעוטה ובית המשפט רצה להעניק לאם ולבת שלווה מיוחדת בתקופת ההנקה. הלכה פסוקה היא שצו מניעה מסוג זה אין בו משום פתרון לבעיות שבין בני הזוג, אין הוא צריך להיות אינסופי ויש לתתו במקרים נדירים בלבד, כשהדבר חיוני כדי להגן על אחד מבני הזוג או הילדים בפני אלימות פיזית או פגיעה רוחנית מצד בן הזוג השני. בעניננו סבר ביהמ"ש קמא כי אין הטענות נגד המשיב מגיעות למידת חומרה שיש בה כדי להצדיק את המשך צו המניעה ובשלב זה אין להתערב בכך.
(בפני: השופט בך. 25.4.82).
ע.א. 58/80 - בשבסקי בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*היטל מלאי בעקבות ניוד המטבע (הערעור נדחה).
המשיב הטיל על המערערת היטל מלאי על טובין שהיו בידיה לפי חוק הסדרים בעקבות ניוד המטבע, תשל"ח- כאשר טענת המערערת היתה כי היא חבה חוב של 100,00 דולר לספק האמריקאי של הסחורה וכי חוב זה עונה על תנאי הפטור לפי סעיף 26 של החוק הנ"ל. המשיב לא קיבל את טענת המערערת, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש עמד על תנאי אספקת הסחורה ותנאי ההלוואה של 10,000 דולר והגיע למסקנה שאין קשר בין תנאי הספקת הסחורה ע"י הספק האמריקאי ובין קבלת ההלוואה של 100,000 דולר אשר לא מתוכם משלמת המערערת את החובות השוטפים בגין אספקת הסחורה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ד. שימרון למערערת, עו"ד ל. מרגלית למשיב. 13.5.82).
ע.א. 680/80 - עזבון המנוח צבי פריימן ואח' נגד חברת קו צינור נפט ואח'
*טענה כי תאונה בספינה מהווה "תאונת דרכים" (הערעור נדחה).
המנוח צבי פריימן נהרג בתאונה כאשר יצא בסירה עם קבוצת צוללנים לעבודות בדק, קפץ למים ונתקל בלהבי מדחף הסירה שנתקו את מערכת הנשימה. בעקבות התאונה הגישו המערערים תביעה לפיצויי נזיקין נגד המשיבים ולאחר מכן ביקשו לתקן את כתב התביעה ולצרף עילה שלפיה מותו של המנוח נגרם עקב פגיעה אגב שימוש בספינה שהיא בבחינת כלי רכב מנועי בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השאלה שהגיעה להכרעה בבית המשפט היתה אם ספינה היא בגדר "כלי רכב" לצורך חוק נפגעי תאונת דרכים, ואם יש לראות תאונה בים כתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי השיב על שתי השאלות בשלילה וגם ביהמ"ש העליון אישר קביעה זו בציינו שאין לראות ספינה ככלי רכב לצורך אותו חוק ואין הים נחשב לדרך לצורך תאונת דרכים לפי אותו חוק.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אברמזון למערערים, עו"ד ב. זיגר למשיבים. 25.4.82).
ע.א. 682/81 - יונית פריד נגד יוסף פריד
*מניעת מזונות בטענת "מורדת" (הערעור נתקבל).
המערערת הגישה תביעת מזונות נגד בעלה וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף בשל העדר עילה, בהסתמכו על כך שלפני כן נתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים, ביום י"ט אלול תש"מ, החלטה, החוזרת על החלטה קודמת שלו מיום ה' בתמוז תשל"ט, שבה קבע כי דינה של האשה כדין מורדת. הערעור על כך נתקבל.
בין שתי ההחלטות של ביה"ד הגיע הענין לבית הדין הרבני הגדול והוא ביטל את ההחלטה הראשונה של בית הדין וקבע שהאשה איננה מורדת. לאחר מכן פנו הצדדים לבית הדין וביקשו להסיר עיקול מסויים, בלי שבית הדין התבקש לשוב ולהתייחס לשאלה אם האשה מורדת ואם לאו, ובית הדין קבע מעצמו כי האשה היא מורדת וכי לבית הדין הגדול לא נהיר כלל במה מדובר. לדעת ביהמ"ש המחוזי, לפי המשפט העברי, הולכים אחרי פסק הדין האחרון מבחינה כרונולוגית, ולפיכך, כך סבר, עליו להסתמך על ההחלטה האחרונה של ביה"ד הרבני האזורי ולא להתחשב בהחלטה הקודמת של בית הדין הגדול שביטל את ההחלטה הראשונה של בית הדין האזורי. בכך טעה בית המשפט המחוזי.
גם אם בית הדין התיימר בהחלטה השניה שלו לתת הצהרה מחייבת, ודבר זה מוטל בספק, הרי החלטת בית הדין בטלה על פניה. הכלל "הילכתא כבתראי" (הלכה כאחרונים) שעליו סמך בית המשפט המחוזי אין ענינו לכאן מפני שהוא דן בזכותו ובכוחו של כל דור של פוסקים בהלכה לסטות מפסיקתם של פוסקים בדורות קודמים, ואין לזה ולא כלום עם חילוקי דעות בין בתי דין שונים שפסקו באותו סיכסוך עצמו. לפי הפסיקה של בג"צ חייב בית דין רבני איזורי לפעול לפי החלטת בית הדין הגדול ואין בית הדין האזורי יכול להתעלם מהחלטת בית הדין הגדול. עצם הקמת בית הדין הרבני הגדול לערעורים יצרה מבנה הירארכי של מערכת השיפוט הרבני והמסקנה המתבקשת היא שאין ערכאת שיפוט נמוכה מוסמכת להמרות פיה של ערכאת ערעור. לפיכך אין תוקף להחלטה שנתן בית הדין האזורי כי האשה היא מורדת ובית המשפט המחוזי חייב היה להתעלם ממנה.
אשר לטענת ב"כ המשיב כי בענין מזונות המערערת היה מעשה בית דין של בית המשפט המחוזי בתביעה קודמת של האשה כי אין הבעל חייב לה מזונות - גם טענה זו אין לקבל. בתביעה הקודמת חזרה בה האשה עצמה בתחילת הדיון מתביעתה למזונות עבורה והשאירה את התביעה למזונות עבור הילד, וביהמ"ש המחוזי החליט לגבי מזונות האשה עבור עצמה כי "תביעת האשה למזונות נדחית כמחוסלת". אין לראות בהחלטה זו מעשה בית דין שכן המערערת עצמה חזרה בה בתחילת הדיון מהתביעה למזונותיה והיה בכך משום רצון להפסיק את תביעתה לפי תקנה 154 לתקנות סדר דין האזרחי וביהמ"ש נעתר לבקשה זו. השימוש במלים "התביעה נדחית כמחוסלת" לא היה מדוייק ולא יכול היה להפסיק את הדיון לפי תקנה 154 ולאחר מכן אין התובע ממשיך בתובענתו רשאי ביהמ"ש להפסיק את הדיון לפי תקנה 154 ולאחר מכן אין התובע ממשיך בתובענתו רשאי בית המשפט לדחות את התביעה אך זאת לא קרה כאן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. ליבוביץ למערערת, עו"ד א. פרי למשיב. 22.4.82).
ע.א. 250/80 - חיים ויינשטיין ואח' נגד אורי מולדובן ואח'
*הפרת הסכם מכירת מקרקעין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערים הם תושבי ארצות הברית, המערער הראשון ייפה את כוחו של אביו למכור חלקת קרקע שיש לו בישראל והלה חתם על זכרון דברים עם מתווך שקנה את החלקה עבור קונים נסתרים. הקונים הנסתרים הם המשיבים והחלקה נמכרה במחיר של 604000 ל"י. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ובהסדר פשרה נחתם הסכם ישיר בין המערערים לבין המשיבים שלפיו נמכרה החלקה למשיבים במחיר של 700,000 ל"י בשלושה תשלומים כפי שמפורט בהסכם. באשר לתוספת מס נקבע שזו תחול על הקונה ומס שבח מקרקעין יחול על המוכר. הקונים ביקשו לכתוב בהסכם כי המתיר הוא סופי והמוכרים התנגדו לכך והדבר לא נכתב בהסכם. הקונים שילמו את שני התשלומים הראשונים לפי החוזה והיו מוכנים לשלם את יתרת המחיר. מצד שני לא עמדו המוכרים בהתחייבותם והענין הגיע לביהמ"ש שקבע כי על המוכרים לבצע את העברת הנכס על שם הקונים ועל הקונים לשלם את יתרת המחיר כשהוא צמוד למדד. הערעורים של שני הצדדים נדחו.
עיקר טענת המוכרים הינה כי מנהל מס שבח ראה בעיסקה הנדונה - שתי עיסקות לצורך מס, האחת בין המערערים לבין המתווך והשניה בין המתווך לבין הקונים ולפיכך חייב במס שבח עבור כל עיסקה בנפרד. טוענים המערערים שכך הוגדל תשלום מס שבח ועל הקונים לשלם את המס עבור עיסקת הביניים כי המתווך היה שליחם. לטענתם, כיוון שהקונים לא שילמו אותו חלק של המס אי אפשר היה לבצע את ההעברה ולא הם שהפרו את החוזה אלא הקונים. המערערים לא פירטו מה ההפרש בין מס שבח שהיה צריך להשתלם אילו היתה זו עיסקה אחת לעומת המס שהוטל למעשה, והמשיבים טענו שלמעשה המס הוקטן ולא הוגדל. ביהמ"ש התיחס לנקודה זו וקבע כי עדיין עומדת למוכרים זכות לתבוע מהקונים את ההפרש במס, אך לגופו של ענין פסק שאי תשלום המס הכללי ע"י המוכרים ואי העברת הנכס היה הפרה של החוזה. אין ספק שכך הדבר.
המוכרים התחייבו לשלם את מס השבח ולגבי היחסים שבין שני הצדדים ברור כי יש לראות את העיסקה כעיסקה אחת שנעשתה בשני שלבים כיוון שהחוזה השני לא היה אלא תוצאה של פשרה שנבעה ממחלוקת לגבי תוקפו של זכרון הדברים. כאשר נחתם החוזה ציפו המוכרים שהם יצטרכו לשלם את מס השבח עבור כל העיסקה ולא העלו על הדעת כי העיסקה תפוצל וכי המתווך או שולחיו יצטרכו לשלם מס עבור עיסקת הביניים. פיצול העיסקה בא כהפתעה והמוכרים רצו להבנות ממנה והעובדה שהקונים לא הסכימו לכך אינה יכולה להוות עילה בעיני המוכרים שלא לקיים את החוזה. טענת המוכרים אינה מתיישבת עם החובה לנהוג בתום לב בקיומו של חוזה.
אשר להתנאת האכיפה בתשלום היתרה כשהיא צמודה - טענו המוכרים שלא די להצמיד את היתרה אלא יש לשערך את מחיר הנכס ועל הקונים לשלם בהתאם את היתרה ואילו הקונים טענו שאין לחייב אותם בהצמדה כיוון שלא הם שהפרו את ההסכם, ולחילופין כי הם הפקידו את יתרת המחיר בניירות ערך צמודים ואלא לא הדביקו את עליית המדד. ביהמ"ש העליון התיחס להנחיות המדריכות בענין קביעת ההצמדה בתשלום יתרת המחיר, והגיע למסקנה כי בדין פסק ביהמ"ש המחוזי כפי שפסק. הוא ציין כי בזמן ניהול המשא ומתן סירבו המוכרים כי יכתב בחוזה שהמחיר הוא סופי ואכן עובדה זו לא נכתבה בחוזה, כך שהקונים היו מוזהרים שיתכן ותבוא תוספת למחיר. כמו כן שליח המוכרים איפשר לקונים
לבנות על הנכס וחסך מהם התיקרות של מחיר הבניה, הסכום הושקע בנירות ערך צמודים אשר בחלוף הזמן יהיו שווים למחירם הנומינלי דהיינו ההצמדה למדד יוקר המחיה ולאור כל הנסיבות האמורות יש לאשר את חיובו של ביהמ"ש המחוזי ותנאיו.
(בפני השופטים: ברק, בד, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד בר חיים למערערים, עו"ד מינקוביץ למשיבים. 29.4.82).
ע.א. 602/80 - חנה אוסטין נגד מנהל מס רכוש
*חיוב במס רכוש (הערעור נדחה).
במרץ 1965 חייב ביהמ"ש המחוזי את עירית ראשון לציון להעביר למורישה של המערערת נכסים מסויימים. המקרקעין לא הועברו למנוח או ליורשיו ונשארו רשומים על שם עירית ראשון לציון, באשר על הנכס רבצו חובות למס רכוש שתשלומם הוא תנאי לביצוע העברה על פי סעיף 54 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. המשיב תבע מהמערערת את מס הרכוש בהסתמכו על הגדרת הבטוי "בעל" בסעיף 1 לחוק מס רכוש, המערערת הגישה ערר בפני ועדת עררים ועררה נדחה, כן נדחה ערעורה על ידי ביהמ"ש המחוזי, וגם הערעור על כך נדחה. לפי ההגדרות בחוק ניתן לחייב בתשלום המס את האדם אשר אליו "העביר" בעל המקרקעין את המקרקעין ולטענת המערערת לא נתקיימה העברה על שמה. אין לקבל טענה זו. לפי החוק יכול המשיב לחייב את בעל המקרקעין או את בעל הזכות במקרקעין בתשלום המס ואין צורך כי הרישום לבעל החדש יתבצע. בהנתן פסק דין המחייב את הבעל הרשום של המקרקעין להעבירם לטובת אחר קמה לטובת הזוכה זכות הבעלות וחייב הוא בתשלום מס הרכוש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. 21.4.82).
ע.א. 665/80 - מדינת ישראל נגד נפתלי ארנשטיין
*פיצוים בגין תאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב עבד כחשמלאי במספנות חיל הים והגיש תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה בשנת 1974. המערערת כפרה הן באחריותה לתאונה והן בטענת המשיב שנגרם לו נזק. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיב שנפגע בתאונה וכי על המערערת לפצות אותו. נעשה חישוב הפיצויים המגיעים למשיב מ- 1974 ועד 1979 וכן בגין הפסד השתכרות בעתיד. המערערת חוייבה לשלם למשיב כ- 375,000 ל"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. ערעורה של המערערת נתקבל בחלקו.
תחילה. נדרש ביהמ"ש העליון לטענת המערערת נגד החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי באשר להעלאת טענות בפני מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש. בקשר לטענות ועובדות שהוגשו למומחה הרפואי ע"י המערערת הורה ביהמ"ש למומחה שלא להתיחס לחלק מטענות ועובדות אלה. ביהמ"ש העליון ציין כי אכן נראה שהשופט החמיר יתר על המידה עם המערערת בהוראה הנ"ל אך לא נגרם בכך עיוות דין של ממש למערערת, וחוות הדעת של המומחה הרפואי נראית כמבוססת היטב על בדיקות שונות שנערכו.
ב"כ המדינה טוענת כי הפגיעה שנגרמה למשיב היא נוירוזה פוסט טראומטית, מחלה המסתיימת עם גמר ההליכים המשפטים, ולפיכך לא היה מקום לפסוק הפסד השתכרות עבור התקופה שלאחר פסק הדין. אין לקבל טענה זו שכן בחוות הדעת של המומחה הרפואי לא נאמר דבר על כך שהנכות תחלוף. הבדיקה של המומחה
נעשתה כשש שנים אחרי התאונה והוא קבע שבמצב הנפשי של המשיב לא יחול שיפור.
טענה אחת של המדינה יש לקבל, והיא שעל ביהמ"ש היה להביא בחשבון- רווחים שהרוויח המשיב בעיסוקו בביטוח לאחר שעות העבודה במקום עבודתו. בגין קיצור שעות העבודה בשנים 1974- 1979 נקבע פיצוי של הפסד השתכרות, וכתוצאה מאותו קיצור שעות העבודה יכול היה לעבוד בביטוח לאחר שעות העבודה. ביהמ"ש המחוזי ראה בהכנסות אלה הכנסה ממקור נפרד שאין לו קשר עם עבודות המשיב אצל המערערת ועם התאונה ותוצאותיה, ולפיכך לא הביא בחשבון הכנסות אלה לעומת ההפסדים בעבודה. גישה זו אינה מתאימה למציאות, שכן העובדה שהמשיב יכול היה לעבוד בשעות אחה"צ נובעת מכך שקיצר את שעות העבודה במקום עבודתו, ועל כן אין לומר שלהכנסה מעסקים אלה אין חשיבות לענין הפסדי ההשתכרות עקב התאונה. עם זאת אין להפחית את מלוא הסכום שהרוויח כי יתכן שהיה מרוויח סכום מסויים מעסקי ביטוח בכל מקרה, ולפיכך יש לנכות מחצית מהסכום שהרוויח היינו כ- 125,000 ל"י. סכום זה זהה פחות או יותר עם הסכום שנפסק לו עבור הפסדי השתכרות לאותה תקופה. עם זאת אין לנכות סכום כל שהוא מהפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד שנקבע בסך 95,000 ל"י עבור 14 שנים עד למועד הפרישה מהעבודה של המשיב. הסכום שנפסק עבור תקופה ארוכה למדי אינו מוגזם, בהתחשב בכך שאין זה ברור אם המשיב יתמיד בעיסוקו בביטוח ואם ההתמסרות לעבודה זו תאופשר לו גם בעתיד על ידי המעבידה שלו.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד א. ראב למערערת, עו"ד שיפמן למשיב. 6.5.82).
ע.א. 219/80 - בית חלקיה מושב עובדים בע"מ נגד יחזקאל אפרתי ואח'
*סדרי הצבעה מחייבים להוצאת חבר מאגודה שותפית(הערעור נדחה).
ביולי 1979 נתקיימה אסיפה כללית של חברי האגודה השיתופית המערערת ונכחו בה 35 חברים. בהצבעה חשאית היו 21 פתקים בעד הוצאת המשיב מן האגודה, 10 היו נגד ו- 4 פתקים היו ריקים. התעוררה שאלה אם כדין נתקבלה החלטה להוציא את המשיב מהאגודה שבה הוא חבר. סעיף 7 של תקנון המערערת דן בהוצאת חברים וקובע כי "מותר להוציא חבר מהאגודה אם יצביעו בעד הוצאתו שני שלישים מהחברים הנוכחים באסיפה הכללית.".אם אומנם מדובר בחברים נוכחים הרי לא היו שני שליש בעד הוצאת המשיב מן האגודה. ברם טענה ב"כ המערערת, שאליה הצטרף גם נציג היועץ המשפטי לממשלה, שהרוב הדרוש של שני שליש אינו ממספר הנוכחים באסיפה, אלא ממספר המצביעים בה, והם מסתמכים על הוראות תקנה 12 בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), כי החלטה מיוחדת מתקבלת ברוב של לפחות שני שליש מקולות המצביעים באסיפה, וכי במנין קולות המצביעים לא יובאו בחשבון קולות הנמנעים. לטענת המערערת גוברת הוראה 12 הנ"ל של תקנות האגודה השיתופיות על הוראות תקנון האגודה, שהרי עפ"י הוראות התקנות במידה ויש סתירה בין הוראות התקנות לפי הפקודה לבין תקנון האגודה עדיפות התקנות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בהסתמכו על תקנה אחרת מתקנות האגודות השיתופיות, שלפיה בענין הוצאת חברים מהאגודה קובע תקנון האגודה ובלבד שלא יקלו בדרך של הוצאת חברים מהאגודה. כיון שכך עדיפה הוראת התקנה של תקנון האגודה המחמירה בענין הוצאת חברים מן האגודה וקובעת כי חייבים להיות שני שליש מכלל
הנוכחים באסיפה בעד הוצאת החבר ואין די בשני שליש מכלל המצביעים. הערעור על כך נדחה.
כיון שכך אין כבר צורך להחליט מה דין הפתקים הריקים. נציג המערערת טען כי דין הפתקים הריקים כדין מי שלא השתתפו בהצבעה ואילו ב"כ המשיב טען כי דין הפתקים הריקים כדין מי שכן השתתפו בהצבעה ואז שוב אין רוב להחלטה להוציא את המשיב מהאגודה אפילו די בשני שליש מהמצביעים. ביהמ"ש העליון העיר כי לנוכח ההחלטה הקודמת כי צריך שני שליש מכלל הנוכחים אין עוד צורך להתיחס לשאלה זו, אך דרך אגב העיר כי לדעתו אכן דין הפתקים הריקים כדין מי שלא השתתפו כלל בהצבעה וכאשר מדובר ברוב קולות המצביעים אין הפתקים הריקים באים בחשבון המצביעים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד ר. רבה למערערת, עו"ד ע. פלס למשיב, עו"ד ר. יארק ליועץ המשפטי. 21.4.82).
בג"צ 236/82 - איגוד עתונאי החוץ ואח' נגד ממשלת ישראל
*סיקור פינוי סיני ע"י עתונאי חוץ (העתירה נדחתה).
ענינה של העתירה הגבלות שהוטלו על עתונאי חוץ לסקר מבצע פינוי פתחת רפיח, ימית, ומרחב שלמה. בעת בירור העתירה הודיע ב"כ המשיבים כי הרשויות המוסמכות מוכנות לאפשר סיקור הפינוי, אך מספר הנציגים של עתונאי חוץ יוגבל עד 16 ובכלל זה צוותי טלויזיה. אשר לשאלה מי יהיו הנציגים אין השלטונות מתערבים בכך והדבר נתון להכרעת העיתונאים עצמם. ב"כ העותרים ביקש צו שיאפשרו לכל עתונאי החוץ לסקר את הארוע ולפי דבריו מספר העתונאים הוא כמאתיים. מאידך טענה ב"כ המשיבים כי נוכחות מספר רב של עתונאים לא רק שיכביד על ביצוע הפינוי, שהוא מטיבו מבצע מסובך, אלא עלול ללבות את ההתנגדות לפינוי. העתירה נדחתה.
גם ב"כ העותרים מודה שנוכחות עתונאים עלולה להכביד על ביצוע הפינוי, אך לטענתו עקרון חופש העיתונות הוא כה מקודש שמן הראוי להתעלם מההכבדה על השלטונות. בג"צ היה מוכן לשעות לטענה זו לו היה מדובר בהכבדה בלבד ואילו היה מדובר באירוע רגיל שאיננו יוצא דופן. ברם מדובר במבצע פינוי מיוחד. עצם ביצוע הפינוי חייב את השלטונות להוציא צו סגירה של האזור, ואין להטיל ספק בכך שנוכחות מאות עיתונאים עלולה לא רק להכביד על מבצע הפינוי אלא גם להשפיע על כל מהלך הפינוי בכוון שלילי ביותר, עד כדי גרימת סכנת חיים. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת השלטונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. עו"ד מ. בלטר לעותרים, עו"ד גב' ד. בינישלמשיבים. 20.4.82).
בג"צ 112/82 - מרגלית רבינוביץ ואח' נגד ראש עירית ת"א ואח'
*רשיון למזנון במגרשי התערוכה בת"א
(העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים מבג"צ כי יתן צו לעירית ת"א שתעניק להם רשיון למזנון בשטח מגרשי התערוכה בת"א. העתירה נדחתה. כבר בחודש פברואר 1979 הובהר לעותרים שהמשיב מסרב להוציא רשיון בנימוק שהאזור מיועד למטרות שאינן מאפשרות קיום עסק מסוג זה. מאז לא פנה העותר לבג"צ אלא המשיך לנהל את עסקו ללא רשיון למרות שהוגשו נגדו תביעות פליליות ורק בתום שלש שנים הגיש את עתירתו. כבר מחמת השיהוי דינה של העתירה להדחות. מה גם שמתווספת לכך העובדה כי במשך כל התקופה ניהל העותר עסק ללא רשיון וכך הוא נוהג גם בעת שמיעת עתירתו.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. ברם לעותרים 5.5.82).