תקציר סביר כרך י"ט חוברת 17

ע.א. 723/80 - לה נסיונל חברה לבטוח בע"מ נגד שאול חיים

*שחרור חברת בטוח מחיוב עפ"י פוליסה כאשר המבוטח לא גילה פרטים מהותיים בהצעת הביטוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1256/77 - הערעור נתקבל).

המשיב עסק במכירת מוצרי חשמל לחנויות כשנהגו מוביל אותם במכונית של המשיב ששימשה מעין "חנות ניידת". המשיב ביטח תחילה את המכונית והסחורה אצל חברת אליהו ושם אירעו לו שני מקרים של פריצה, האחד כאשר נגנבה מכונית אחרת שהיתה שייכת לעסק ונגנבה מתוכה סחורה ומקרה שני- פריצה למחסן וגניבת סחורה. המשיב ביקש מחברת אליהו להגדיל את סכום הביטוח ומשזו סרבה פנה למערערת. אחיו של המשיב שימש כסוכן הביטוח שלו והוא שפנה למנהל המערערת והציג בפניו דוגמא של פוליסת ביטוח, של חברת אליהו. וביקש שתי פוליסות, האחת לרכב האחת לסחורה. בדוגמאשניתנה ע"י אחיו של המשיב היה סעיף שבו צויין כי מותקנת מערכת אזעקה במכונית ושאליה מחוברים גם החלונות של הרכב. בהצעת הביטוח שחתם המשיב לא ציינה העובדת כי החלונות מחוברים למערכת האזעקה ואילו בפוליסה שהוצאה ע"י המערערת נאמר כי החלונות מוגנים ע"י מערכת האזעקה. בפוליסה יש סעיף שאם למבוטח יש הערות באשר לתנאי הפוליסה עליו להחזיר את הפוליסה תוך 7 ימים לחברת הביטוח ע"מ לתקן אותה. המשיב שם לב לכך שבפוליסה מדובר על חיבור החלונות למערכת האזעקה והוא טילפן לפקידה של המערערת (להלן הפקידה) והודיע לה שאין אצלו חיבור של החלונות למערכת האזעקה וכי הוא לא מוכן לחבר את החלונות למערכת זו. הפקידה השיבה לו שיקבל פוליסה מתוקנת בתוך זמן קצר. בפוליסה של הרכב נשאל המשיב אם היו לו תאונות או נזקים כל שהם במשך 7 השנים האחרונות "בקשר עם רכב השייך לו" אושבו השתמש ותשובתו לכך היתה שלילית. שאלה כזו היתה בפוליסה באשר לסחורה. כמחצית השנה לאחר עשיית הביטוח נגנב הרכב ונמצא פרוץ ללא הסחורה שהיתה בו. המערערת סרבה לשלם למשיב את דמי הביטוח שבעיקרם התייחסו לסחורה שנגנבה, וזאת, בסיכומו של דבר, משני טעמים: כי בניגוד לפוליסה לא היו החלונות מחוברים למערכת האזעקה והגניבה נעשתה ע"י פריצת החלונות של הרכב; כי המשיב נתן תשובה כוזבת לשאלה אם היו לו תאונות או נזקים כל שהם בקשר עם הרכב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערערת על שני חלקיה ומכאן הערעור.
השופטת נתניהו:
א. התשובה לשאלה בדבר נזק קודם בפוליסה של הרכב, לא היתה נכונה כי בעבר נגנבה מכונית אחרת של המשיב ונגנבה ממנה סחורה. השאלה התיחסה לא רק לרכב המבוטח אלא לרכב השייך למשיב. בשאלה אין עירפול ואין אי בהירות שיכולים להצדיק את ההסבר שנתן המשיב כי הבין שהכוונה היא דווקא לרכב זה. גם הטענה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש כי התשובה לא היתה כוזבת באשר השאלה התיחסה לתאונה או לנזק ואילו במקרה הקודם לא ארעו לא תאונה ולא נזק למכונית אין בה ממש. אין יסוד בראיות כאילו בגניבה הקודמת לא נגרם נזק לרכב. יתירה מזאת, השאלה התיחסה לא לתאונה או נזק לרכב אלא לתאונה או נזק "בקשר" לרכב. מוצרי חשמל ואלקטרוניקה הם סחורה הקוראת לגנב וכשזו נמצאת ברכב היא מגבירה את סיכון הגנבה והפריצה של הרכב עצמו, וכשהמבוטח מתבקש להשיב על שאלה בדבר נזק בעבר "בקשר" לרכב הרי העלמת העובדה בדבר הפריצה הקודמת מהווה מתן תשובה כוזבת לשאלה זו.
ב. השאלה בדבר נזק קודם היתה בפוליסה של ביטוח הרכב ולא בזו המתייחסת לביטוח הסחורה. טוען ב"כ המערערת כי שני הביטוחים נעשו בפועל כעיסקה אחת, והמשיב העביר את שניהם יחד מחברת אליהו ולא פיצל את הביטוחים. ברם, מכאן אין להסיק שדין אחד לשני הביטוחים, שכן עובדה היא שהוצאו שתי פוליסות נפרדות. ואולם אם תשובה כוזבת לענין בטוח הסחורה אין כאן, אי גלוי
עובדה שהיא מהותית בעיני מבטח סביר בבואו להחליט אם לקבל את הסכון, היה כאן. על פי עדות מנהל המערערת ועל פי המבחן של מבטח סביר,אילו מבטח כזה היה יודע על פריצה קודמת היה מסרב לבטח או דורש תשלום פרמיה מוגדלת. זאת ועוד, בהצעת הביטוח שעליה חתם המשיב, הוא הצהיר כי לא הסתיר שום עובדה העשויה להשפיע על הסכון המבוטח. מכאן שאם הסתיר עובדה העשויה להשפיע על הסכון הרי שנתן הצהרה כוזבת.
ג. אשר לאי חיבור התלונות למערכת האזעקה - כאן היה שוני בין הצעת הביטוח לבין הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי ראה בפוליסה קבול של המערערת את הצעת המשיב, והקבול לא תאם את ההצעה, אלא היה זה קבול תוך שנוי שכמוהו כהצעה חדשה שאותה לא קיבל המשיב. ביהמ"ש המחוזי עשה פרופוזיציה משפטית המאפשרת פיצול והפרדה בין חלקי הקבול שלגביו הגיעו הצדדים לאחידות דעים לבין אותם חלקים שלא הגיעו לאחידות דעים. גישה זו היא מלאכותית. עפ"י הראיות ובהתיחס לטופס שהיה צריך לשמש כדוגמא ואשר נמסר למנהל המערערת אין לומר שלא היתה אחידות דעים בין הצדדים בדבר הצורך לחבר את החלונות למערכת האזעקה.
ד. בעמוד הראשון של הפוליסה נאמר כי "המבוטח מתבקש לבדוק בעיון את הפוליסה ובמקרה של אי דיוק להחזירה לחברה תוך שבוע ימים לשם תקון". אם אכן הכילה הפוליסה אי דיוק הרי הדרך שלפיה היה צריך המשיב לפעול היא כאמור בפוליסה. ברם הוא לא החזיר את הפוליסה אלא טילפן לפקידה של המבקשת וזו הבטיחה שיקבל תיקון לפוליסה. תיקון כזה הוא לא קיבל והוא לא המשיך לטפל בנושא. בכך לא יצא המשיב ידי חובתו על פי תנאי הפוליסה.
ה. אשר לתוצאה בדבר אי קיום התנאי של הגנת החלונות - בפוליסה צויין במפורש כי הנאמר והמודפס בה מהווה המשך לתנאים המצורפים ברשימה ושניהם ביחד מהווים את פוליסת הביטוח. הפוליסה חלה כפוף לכל התנאים וההגבלות, ומכיוון שאחד התנאים לא נתמלא לא חלה חבותו של המבטח לפי הפוליסה. אמנם, ההתניה הנדונה מנוסחת בצורה גורפת, אך כשמדובר בתנאי שבו מתחייב המבוטח לקיים מצב דברים שהוא מהותי לסכון, אין סיבה שלא לתת לו את המשמעות המלאה של תנאי מוקדם שרק בכפוף לו חלה חובת השיפוט של המבטחת.
השופטת בן פורת:
בפסק דין נפרד תמכה במסקנות המשפטיות של השופטת נתניהו הן לענין התנאי בדבר חיבור החלונות למערכת האזעקה, והן בכל הנוגע להצהרה הכוזבת הנוגעת להעדר תאונות או נזקים קודמים. השופטת בן פורת התיחסה להודעה הטלפונית של המשיב לפקידה של המערערת ועמדה על כך כי הודעה לפקידה אינה מהווה מסירת הודעה לאיש מוסמך המייצג את החברה. לפעמים יש הרשאה מכללא מכח המעמד וסביר להניח שמנהלה של חברה רשאי גם לחתום בשמה, אך נטל הראיה בדבר קיום הרשאה מכללא "מכח המעמד" רובץ על מי שמבקש להסתמך על הרשאה כזו. השופטת בן- פורת התייחסה גם לשאלת ההצעה והקבלה בהצעת הביטוח, בהוצאת הפוליסה ובקבלתה. כן התייחסה לכך שתיקונו של כתב הפוליסה מחייב גם הוא כתב לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני ולכן ההודעה הטלפונית לא הספיקה.

השופט בייסקי:
בענין מתן ההצהרה הכוזבת הסכים לפסק דינה של השופטת נתניהו שבגין כך יש לקבל את הערעור, בציינו כי יש לראות את שני הביטוחים כמקשה אחת ואם ניתנה הצהרה כוזבת באשר לפוליסת הביטוח של הרכב חלים הדברים גם לענין ביטוח הסחורה שכן שתי הפוליסות כרוכות זו בזו.
מאידך הסתייג בכל הנוגע לנימוק של אי קיום תנאי בענין חיבור החלונות למערכת האזעקה. לדעתו, משטלפן המשיב לחברת הביטוח ונענה ע"י הפקידה כי תיקון ישלח אליו, שוב אין הוא קשור באותו תנאי ולא חייב היה לשלוח את הפוליסה לתיקון. אשר לסמכות הפקידה להבטיח לשלוח תיקון הפוליסה - אין המערערת יכולה להסתתר מאחורי העדר סמכותה של הפקידה גם אם בפועל היא לא טיפלה בענינים אלה. מסתבר שעם פקידה זו בא המשיב בדברים בעניני הביטוח מבלי שהפנתה אותו לאיש אחר, היא קיבלה את ההודעה והבטיחה את אשר הבטיחה, ואין אנשים העוסקים עם חברה חייבים לחקור אם הענינים שהם בתחום הנהול או הארגון הפנימי נעשו כהלכה.

(בפני השופטים: גב' בן- פורת, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד ש. אייל למערערת, עו"ד א. רוזן למשיב. 29.3.82).

ע.א. 234/80 - זכריה גדסי נגד נורית גדסי ואח'

*שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).

הצדדים נישאו בשנת 1952 ולהם חמישה ילדים. במשך הזמן עבדה האשה כעקרת בית וכעוזרת במשק בית. יותר מאוחר פתחו בני הזוג חנות ירקות ושניהם עבדו בה. מלפני הנשואין היתה למערער דירה על חלקת קרקע שקיבל במתנה מאמו ולאחר הנשואין הרחיבו בני הזוג את הדירה וכשהחנות שגשגה בנו על הבית המקורי קומה נוספת. הבניה הנוספת ערכה שני שליש מהנכס כפי שהוא קיים כיום. במשך חיי הנישואין היו מריבות בין בני הזוג והיא עזבה מפעם לפעם את הבית אך חזרה אליו. ב- 1971 עזבה האשה לצמיתות את הבית. היא הגישה תובענה להצהרה כי הדירה שייכת לה במחציתה מכח שיתוף בנכסים ותביעתה משתרעת גם על אותו חלק מהנכס שהיה שייך לבעל לפני הנשואין. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והערעור על כך נדחה.
המערער טוען כי מעולם לא היתה לו כוונה לשתף את המשיבה ברכוש, גם לא בזה שנבנה במאמץ המשותף של שניהם; כי חיי הנשואין לא היו חיי הרמוניה ולפיכך לא קמה ההנחה בדבר כוונת השיתוף בנכסים; לחילופין, כי אין הנחת השיתוף חלה על הקרקע והמבנה המקורי שהיו בבעלות המערער לפני הנישואין. טענות אלה אין לקבל.
לענין הכוונה של שיתוף בנכסים - יסודה של הגישה בדבר שיתוף בנכסים, בהנחה של קיום הסכם בין בני הזוג. אין באים לעשות עבור הצדדים הסכם ולא לחלק ביניהם את הרכוש בדרך הנראית לביהמ"ש כצודקת, אלא הנחת השיתוף מייחסת לצדדים כוונת שיתוף בנכסיהם ויוצרת חזקה של כוונה כזאת מעצם אורח חיי הנשואין שבו לא שמרו בני הזוג על קו הפרדה של שלי - שלי ושלך - שלך, אם כי יש דעה מחמירה הדורשת גם ראיה, אפילו קלושה, להוכחת הכוונה בדבר שיתוף בנכסים.

אשר לאורח חיי הצדדים בעניני רכוש - שני בני הזוג עבדו וכל ההכנסות קיבל המערער כשהאשה קונה את כל הדרוש לה והמערער משלם. לצדדים לא היה חשבון בנק. הדברים הנ"ל אינם מצביעים על כך שהיתה כוונה שהכל יהיה שייך למערער. דברים אלה מעידים שכל ההכנסות נכנסו לקופה משותפת ולא היה קו הפרדה בין שלו לבין שלה. מה שברור מעדויות בני הזוג כי לאחר בניית התוספת על המבנה שמימונה בה מהקופה המשותפת סרב המערער לדרישת האשה לרשום את המחצית על שמה. ברם סרוב זה אין בו כדי לסתור את הנחת השיתוף העולה מאורח חיי הנישואין במשך תקופה של כ- 20 שנה. אורח החיים המשותף של בני הזוג ומערכת היחסים שנוצרה ביניהם בפועל הם שמעלים את החזקה בדבר הסכם השיתוף ואין הצד האחד יכול באופן חד צדדי להתכחש לזכויות הצד השני .
אשר לצורך בחיי שלום בין בני הזוג - בתחילת דרכה של הלכת השתוף הושם הדגש על חיי שלום והרמוניה בין בני הזוג והדרישה לשלום בית היתה דרישה מינימלית להוכחת הכוונה של הצדדים לקיים שיתוף נכסים. ברם בפסיקה מאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פרוד של ממש. בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום לדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים. אורח החיים שניהלו הצדדים במקרה דנא עונה על דרישה זו על אף המריבות שנפלו בין בני הזוג והביאו את המשיבה לעזוב את הבית מדי פעם לזמן מה.
לשאלה אם חלה הלכת השיתוף גם על המגרש והמבנה המקורי - ככל שהדבר נוגע לרכוש שנרכש לפני הנישואין אין הנחה בדבר כוונת שיתוף וכוונה כזאת טעונה ראיה שאותה ניתן להסיק מנסיבות המקרה. בעניננו יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה הנדונה. התוספת למבנה מומנה בחלקה הגדול מהקופה המשותפת, מדובר בנכס ששימש כולו למגורי המשפחה ולענין נכס כזה קלה מידת הראיה הנדרשת להוכחת כוונת השיתוף מאשר בנכס עיסקי. לשני בני הזוג היו אלה נישואיהם הראשונים ובכל הנוגע לעניני כספים ניהלו קופה משותפת ללא קו הפרדה. כל אלה מעידים לא רק על כוונה לשתף את המשיבה בתוספת שנבנתה מהקופה המשותפת והמהווה מבחינת שוויה את החלק הארי של הנכס, אלא גם על כוונה לכלול בשיתוף זה את כל אשר להם בנכס ולמזג בו גם את החלק שהיה למערער לפני הנישואין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ע. ימיני למערער, עו"ד פלדמןלמשיבים. 22.4.82).

בג"צ 39/82 - אלעזר הנפלינג ואח' נגד ראש עירית אשדוד ואח'

*הקפדה על קיום חוק עזר לשמירת שבת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים 3- 1 ממלאים תפקידים במוסדות או באגודות באשדוד ולהם ענין מיוחד בשמירת השבת. העותר הרביעי הועסק בעבר כמפקח שלא בשכר לשם שמירת קיומו של חוק העזר בדבר פתיחת בתי עסק וסגירתם בשבת ולאחרונה בוטל מינויו. העותר החמישי הוא בעל מזנון באשדוד והעותר הששי הוא מנהל תחנת מוניות בעיר. העותרים מלינים על כך שחוק העזר בענין פתיחת בתי עסק וסגירתם בשבת איננו מקויים וכי העיריה אינה נוקטת צעדים כדי לגלות את העבריינים ולהביאם לדין. העותר הרביעי מתרעם על כך כי בוטלה הסמכתו כמפקח והעותרים 6- 5 טוענים שהם נפגעים בפרנסתם בשל כך שיש בעלי מזנונים או שירותי מוניות הפועלים גם בשבתות ובכך הם זוכים ביתרון בכל הנוגע לרכישת לקוחות. עתירת העותרים נדחתה.

לענין עתירתו של העותר הרביעי - השופט שמגר סבר כי לא ניתן להעניק סמכויות של מפקח או של שוטר למי שאינו נתון עפ"י דין למרותה של הרשות המעניקה לו סמכויות סטטוטוריות וממילא לא ניתן היה למנות את העותר הרביעי למפקח. מאידך סבר השופט יהודה כהן כי לפי החוק אין הגבלה במינוי מפקח שאיננו עובד הרשות, אך גם לדעתו יש לדחות את העתירה שכן אותה רשות שמינתה את העותר כמפקח היא גם הרשות היכולה שלא להאריך את מינויו ולבטל את המינוי. השאלה היא אם הרשות שביטלה את המינוי פגעה בזכות מהותית של העותר והתשובה לכך היא שלילית. לא קיים חיקוק המורה או המחייב את ראש העיר לחדש את המינוי של העותר לאחר שפג תוקפו של המינוי הקודם.
אשר לעותרים 3- 1 הרי בהתאם לפסיקת בג"צ אין להם עמידה בעתירה בכל הנוגע לאכיפת חוק העזר. מעבר לכך, מדובר על טרוניה בדבר ביצוע עבירה ופתוחה בפני העותרים הדרך של פניה לרשות המוסמכת תוך כדי הצבעה על הפרת חוק ע"י אלה שמפירים אותו, אך צריכים המתלוננים להתיחס לאירוע מוגדר במקום ובמועד מסויימים שבהווה או בעבר, מאחר ואין לדרוש מרשויות התביעה הכללית שיתיחסו לטענות כלליות או סתמיות של ביצוע עבירות.
אשר לטענת העותרים 6- 5 כי נוצרה הפליה לגביהם שאינם פותחים את עסקיהם בשבת ואלה שכן פותחים רוכשים לקוחות - הרשות המקומית נוהגת עפ"י מדיניות פלונית ככל שהדבר נוגע לשירותי מוניות ולדברי אוכל והיא איננה מצמידה מדיניותה לבעלי עסקים מסוימים דווקא אלא לסוג של עסקים. אין איפוא מצב שבו מועדף פלוני בתור שכזה ומוענקת לו הזדמנות שאיננה ניתנת לאחרים. אין כאן טענה שהעיריה נוהגת כלפי אחרים בצורה.אחרת מאשר היא מוכנה לנהוג כלפי העותרים ולפיכך אין הפליה.

(בפני השופטים: שמגר, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד א. גורן לעותרים, עו"ד נ. בן תור למשיבים. 4.5.82).

ע.א. 90+287/81 - נעמי יוסף ואח' נגד יוסף יוסף

*סמכות ביהמ"ש בתביעת מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת והמשיב נשואים מזה 21 שנים. בשנים האחרונות החלו ביניהם סכסוכים. ביום 16.10.80 פנה הבעל לבית הדין הרבני בתביעה נגד האשה לחייבה בקבלת גט "ובכרוך לגירושין וגם עוד טרם יבוצעו הגירושין לפסוק כי הוא פטור ממזונותיה והיה והוא חייב בהם - לפסוק שיעורם, וכן לפסוק בענין החזקת הילדים ומזונותיהם וכן בענין הרכוש...". בכתב תביעתו פירט המערער את השתלשלות היחסים המשפחתיים ובין היתר את ההדרדרות החמורה שחלה ביחסים שבין הצדדים והתנהגותה האלימה של אשתו. למחרת יום הגשת התביעה הגישה האשה לבית המשפט המחוזי תובענה בשמה ובשם חמשת ילדיה שענינה חיוב הבעל בתשלום המזונות. באשר לילד אחד נדחתה התביעה משום שהוא כבר בגיר וכן נדחתה התביעה באשר למזונות האשה מחמת שהענין נדון בביה"ד הרבני. הערעור נדחה בעיקרו.
דין הוא כי משהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין יהיה לבית הדין שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה. על פי הפסיקהאין די בכך שאחד מבני הזוג הקדים ותבע בביה"ד גירושין וכרך את ענין המזונות, אלא יש לברר אם אמנם התביעה כורכת בצורה מפורשת וברורה את עניני המזונות בענין הגירושין, ולהשתכנע כי אותה כריכה בכנות נעשתה. משך הזמן
שעבר בין הגשת תביעת הגירושין לבית הדין ובין הגשת תביעת האשה למזונות אינה קובעת לענין זה, גם אם היא מעוררת חשש מסויים. אין מחלוקת שתביעת הבעל קדמה לתביעת האשה וכי כריכת ענין המזונות היתה מפורשת וברורה. על כן יכולה האשה להצליח בערעורה רק אם תשכנע את ביהמ"ש שאין כנות בכריכת המזונות בתביעת הגירושין וזאת היא לא הצליחה.
קיימת מחלוקת על מי נטל ההוכחה בשאלת כנות הכריכה, אם הוא על שכמו של בעל הדין המבקש לפסול את סמכות ביהמ"ש המחוזי או על שכמו של בעל הדין הטוען כי הכריכה אינה כנה, אבל במקרה זה אין צורך לקבוע עמדה בסוגיה זו שכן ביהמ"ש המחוזי סבר שהבעל לא רק הוכיח שהקדים להגיש את תביעת הגירושין אלה שגם כרך בה בכנות ענין המזונות. מהעמדה שנקט הבעל כי יש לפטור אותו בכלל מתשלום מזונות אין ללמוד שתביעתו אינה כנה. מותר לו להניח כי בנסיבות הקיימות יש לשחררו מתשלום המזונות בכלל, אך פתוחה הדרך בפני בית הדין לא לקבל דעה זו ולקבוע מזונות לאשה ושיעורם לכן אין סתירה בכך שהמשיב ביקש מביה"ד לחילופין שיקבע את סכום המזונות.
אשר לסכום המזונות לילדים - ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת עבור 4 ילדיה 1,750 שקל החל מיום 15.11.80 כשסכום זה צמוד ואין להתערב בקביעתו. לפי פסיקת השופט השתכר הבעל בעת הדיון 34000 ל"י לחדש בלבד ויכול היה להגיע למסקנה כי רמת המחיה של בני המשפחה היתה מאז ומתמיד צנועה והוצאות בני הבית למחייתם היו מוגבלות. בשני ענינים אלה של גובה הסכום שהבעל משתכר ורמת החיים של המשפחה אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי. אין ביהמ"ש בדרגת הערעור מתערב בקביעות אלו של הדרגה הראשונה. רק בענין אחד נתקבל ערעור המערערים והוא חיוב הבעל בתשלום שכר לימוד למוסדות חינוך (ישיבה ובתי ספר) שבהם לומדים הילדים.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ל. שנהב למערערת, עו"ד ד. ומ. טיטונוביץ למשיב. 29.4.82).

בג"צ 37/82 - מודול בטון בע"מ נגד עירית חולון ואח'

*אי זכיה במכרז לבניית בית ספר ועניני שיהוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עירית חולון פרסמה מכרז לבנית בית ספר והמציעים נדרשו להציע את הצעותיהם לתכנון בית הספר כולו ולבניית חלק ממנו. בחודש אוקטובר 1981 המליצה ועדת המכרזים של העיריה לקבל את הצעת המשיבה השלישית (להלן המשיבה) ועשרה ימים יותר מאוחר נחתם החוזה בין העיריה ובין המשיבה. העתירה הוגשה ע"י העותרת שלושה חודשים לאחר החלטת ועדת המכרזים ולטענת העותרת צריך היה להעדיף את הצעתה שהיתה זולה בהרבה מהצעת המשיבה. עתירתה נדחתה.
אין לקבל את טענת המשיבים בדבר שהוי מצד העותרת בפנייתה לבג"צ, שכן העותרת לא הצליחה לקבל מהמשיבים את החומר הנוגע למכרז ולדיוני הועדה ולכן לא יכלה לפנות לבג"צ במועד. מאידך, אין ממש בטענה שהמשיבים עיכבו בכוונה מסירת אינפורמציה מעבר למה שנאמר לעיל, שהרי את האינפורמציה העיקרית שהיא לא זכתה במכרז מסרו לעותרת מיד. לביקורת שלילית ראויה המשיבה על התנהגותה הפסולה שהפרה את צו הביניים של בג"צ והמשיכה בעבודות של הכנת השטח לבניה. ברם כל הדברים הנ"ל אינם מכריעים את גורל העתירה לכאן או לכאן. לגוף הענין דין העתירה להכשל.

המכרז היה כאמור גם לתכנון וגם לבצוע ושיטה זו מקובלת לבנינים מסוג זה. על פי שיטה זו אפשר לקבוע בתנאי המכרז רק הנחיות כלליות (פרוגרמה) שבמסגרתן חופשי המתכנן, הממלא לאחר מכן גם את תפקיד הקבלן, לתכנן את הבנין כאוות נפשו. ברור ששיטה זו משאירה שקול דעת רחב בידי מוציא המכרז, להעדיף תכנית זו או אחרת מאלה שהוצעו, ומקשה לאחר מכן את ההשוואה בין התוכניות עפ"י שיקולים אוביקטיביים, כך שהיא פותחת פתח לסכנת העדפה של תוכנית פלונית מטעמים פסולים אך בעניננו לא הצביעה העותרת על העדפה מטעמים פסולים. ועדת המכרזים לא היתה רשאית לסמוך ידיה על הצעת העותרת שחרגה חריגה של ממש מההנחיות (הפרוגרמה) שכל מציע חייב היה למלא אחריהן. החריגה התיחסה למידות של הפרוזדורים וחדרי המדרגות אשר בתוכנית של העותרת היו צרים מדי ולא ענו על דרישות הבטיחות וכן לענינים אחרים שהיו בהנחיות של המכרז. במכרזים בשיטה הנדונה אין מחיר המבנה הגורם הבלעדי המשפיע על מסירת העבודה אלא גם טיב התכנון והכמויות הנובעות ממנו. ואולם, וזה עיקר, הפער הקיים לכאורה בין המחירים נובע "מחסכון" שחסכה העותרת בשטחים שונים של הבניה המוצעת, וכן בכך שהצמידה את המחירים לחודש קודם לעומת ההצמדה של המשיבה, כך שלמעשה אין לראות בהצעת העותרת הצעה זולה ביותר. בהתחשב בכל הנ"ל יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, בך. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד ש. אייל וגב' פייגנבוים לעותר, עוה"ד צ. טויסטר, צבר ומ. בלטר למשיבים 5.5.82).

בג"צ 80+420/80/251/81+568 - אברהם דקו ואח', יפת לוי ואח' נגד שר החקלאות ואח'

*החכרת מקרקעין ע"י המינהל (התנגדות לצווים על תנאי - הצווים בוטלו).

ענינה של העתירה חלוקת 500 דונם קרקע ע"י מינהל מקרקעי ישראל באזור כפר פוריה. יפת לוי היה בשעתו יו"ר הכפר. הקרקע הוחכרה לועד הכפר אך הלכה למעשה עובדה ע"י יפת לוי ובני משפחתו. בשנת 1977 חדל לוי לכהן כיו"ר ועד כפר פוריה, פרץ סכסוך בינו לבין חלק מתושבי הכפר באשר לזכויות החכירה של הקרקע והשמוש בה. הענין הגיע לביהמ"ש ובכלל זה התנהל משפט בביהמ"ש השלום בטבריה. הסכסוך הביא את המינהל לדיון בשאלת עתידה של הקרקע. בבימ"ש השלום בטבריה הגיעו הצדדים לידי הסכם של פשרה שלפיו הצדדים ישתפו פעולה להחשת הדיון בענין הקרקעות בפני ועדת ההחכרות המחוזית של מינהל מקרקעי ישראל ועם מתן ההחלטה הסופית של הועדה תהא לכל צד אפשרות לעתור לבג"צ לשם שינוי החלטת הועדה. זו החליטה כי 130 דונם יוחזרו ליפת לוי ו- 330 דונם יועמדו לרשות ועד פוריה. יפת לוי ערער בפני ועדת הערר הארצית וזו החליטה לשנות את החלוקה באופן ש- 200 דונם יוחזרו למשפחת לוי ו- 260 דונם לחקלאים אחרים בפוריה.
באשר לכל ההליכים הנ"ל פנו לבג"צ שתי הקבוצות ובג"צ החליט שאין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר הנדונה: ההחלטות השונות של המינהל לקחו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים, נתנו להם את המשקל המתאים והגיעו בסופו של דבר לידי החלטה שגם אם היא עשויה להיות שנויה במחלוקת בין אנשי תכנון חקלאי סבירים, הרי אין לומר עליה שזו החלטה שועדת תכנון חקלאית סבירה לא היתה רשאית להגיע אליה בנסיבות הענין. כיון שכך אין להתערב בגוף ההחלטות.

הועלתה בעתירה הטענה כי לאחר ששני הצדדים הסכימו בפני ביהמ"ש בטבריה כי המחלוקת תועבר להכרעת ועדת ההחכרה המחוזית ומכיוון שאין בפשרה הסכם באשר לזכותו של מי מהצדדים לערער לפני ועדת הערר הארצית, הרי שההחלטה המחייבת היא החלטת ועדת ההחכרות המחוזית ולא החלטת ועדת הערר הארצית שהגדילה את חלקה של משפחת לוי. טענה זו אין לקבל. שאלת הערעור בפני ועדת הערר הארצית לא עלתה כלל שעה שחתמו הצדדים על הסכם הפשרה ולא נתנו דעתם על כך. ממילא מתבקש כי פרושו של הסכם הפשרה יעשה עפ"י המבחנים האובייקטיביים של האדם הסביר. עפ"י גישה זו, כאשר ענין לנו בהחכרת קרקע השייכת למינהל מקרקעי ישראל ובנוהלי החכרה שנקבעו ע"י המינהל והכוללים בחובם ערעור לועדת הערר, אין ליחס לצדדים בהסכם הפשרה את שלילתה של זכות הערר לועדת הערר הארצית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. לוי לועד הכפר, עו"ד א. ירון למשפחת לוי, עו"ד א. בן- טובים למשרד החקלאות. 27.4.82).

בג"צ 53/82 - ש.א.ז. חברה לשרותים בע"מ נגד המועצה המקומית מצפה רמון ואח'

*אי זכיה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בנובמבר 1981 פרסמה המשיבה מכרז לפינוי האשפה בתחום שיפוטה, כשעבודה זו כוללת שני פריטים: פינוי אשפה ביתית ע"י משאית שם נדחסת האשפה כשהיא סגורה בתוך חלל המשאית ופינוי פסולת אשפה תעשייתית שבתפזורת. בין המציעים במכרז היו העותרת והמשיב השני (להלן המשיב). בשנים שלפני כן כבר עסק המשיב באותה עבודה עצמה אך במכרז שלפני האחרון הפסיד אותו ובשנתיים האחרונות הוא לא עסק באותה עבודה. הצעת העותרת היתה לעשות את העבודות הנדרשות במחיר של 104,000 שקל לחודש והצעת המשיב היתה לעשותה במחיר של 125,000 שקל לחודש וועדת המכרזים החליטה להעדיף את הצעת המשיב למרות שהיתה יותר יקרה. עתירת העותרת נדחתה.
ועדת המכרזים סברה שלעותרת אין הכושר הדרוש לביצוע העבודות, מפני שאין לה נסיון קודם בפינוי אשפה בשיטות הנ"ל אם כי יש לה נסיון בפינוי אשפה ממחנות צה"ל שם שיטת העבודה היא אחרת. המשיבה רגישה לשוני שבשיטות האיסוף כדי למנוע מכת זבובים קשה. לכן ועדת המכרזים העדיפה את הצעת המשיב שהיה לו נסיון קודם בשיטת האיסוף הנהוגה במצפה רמון כי הוא ביצע את העבודה במשך מספר שנים להנחת דעתה של המשיבה. יצויין עוד שלעותרת אין כיום הציוד הדרוש לשיטת העבודה הנדונה וכן כי משרדה של העותרת הוא בבאר- שבע בעוד המשיב מתגורר במצפה רמון והמשיבה לא סמכה על הבטחות העותרת כי מנהל עבודה מטעמה יתגורר במצפה רמון וכן גם באשר לעובדים שיבואו לעבוד במקום.
לפי צו המועצות המקומיות בעניני מכרזים תמליץ ועדת המכרזים על ההצעה הזולה ביותר, אך היא יכולה להמליץ על המלצה שאיננה הזולה ביותר בהתחשב בכושרו של בעל ההצעה לבצע את החוזה המוצע או לעמוד בתנאיו. כיון שכך יכלה המשיבה להתחשב בעובדה שלמשיב נסיון וכושר לבצע את העבודה כאמור. טענת העותרת כנגד הנימוקים של ועדת המכרזים היא כפולה: שנסיון קודם בעבודה אינו נוגע לכושר לבצע את העבודה ולחילופין שצריך היה לציין בתנאי המרכז שנסיון קודם בשיטה הנדונה הוא תנאי לקבלת העבודה. שתי טענות אלה
יש לדחות. אין ספק שנסיון קודם בהפעלת השיטה הוא יתרון חשוב ואין להפריד בין כושרו של המציע לבין נסיון קודם. כמו כן לא היתה חובה לציין בתנאי המכרז - שאחד התנאים הוא נסיון קודם בעשיית העבודה. כמו כן יכלה המשיבה להתחשב ביתרון של המשיב שהוא מתגורר במצפה רמון. יתכן שיתרון זה לא היה שקול כנגד המחיר הזול יותר שהציעה העותרת, ואולם את עיקר ההצדקה להעדפת המשיב יש לראות בנסיון הקודם שהיה לו באותה עבודה באותו מקום, נסיון שמניח את דעתה של המועצה המקומית.
לאחר שהועדה פסלה את הצעת העותרת וקיבלה את הצעת המשיב ניהלה מו"מ עם המשיב והוא הוריד את המחיר לסכום של 103,000 שקל. כיוון שמשא ומתן התנהל לא לפני שנדחתה הצעת העותרת אלא לאחר מכן אין פסול במשא ומתן זה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, שיינבוים. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד נ. מזור לעותרת,עו"ד ש. קדם למשיבה. 18.4.82).

בג"צ 130/82 - מרדכי סופר ואח' נגד ראש עירית הרצליה ואח'

*טענת פגם בהליכי אישור מסי ארנונה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עיקר עתירתם של העותרים, שהם חברי מועצת עירית הרצליה מסיעת הליכוד, לבטל החלטת מועצת העיריה שנתקבלה בישיבה שלא מן המנין, ביום 24.2.82, בה אושרו שעורי הארנונה הכללית לשנת 1982/83. עילת העתירה היתה שלהזמנה לאותה ישיבה לא צורפו המסמכים הדרושים, דהיינו טיוטת ההצעות שעמדו לדיון עם דברי ההסבר, וזאת בנגוד לפקודת העיריות המחייבת את צרוף המסמכים להזמנה. עתירת העותרים נדחתה.
העותרים אינם ראויים, בשל התנהגותם, לסעד של בג"צ לביטול החלטת מועצת העיריה. לצורך זה הביא בג"צ בחשבון את מגבלות המועדים שבתוכם על מועצת העיריה לפעול בנושא של אישור הארנונות לשנת הכספים החדשה, עליה לסיים את הדיון עד ליום 1.3.82 ואת ההחלטה עליה לפרסם עד ליום 15 למרץ. לכן, היה על העותרים לעורר בכל ההקדם את טענתם בדבר הפגם שמצאו בהזמנה לישיבה מיום 24.2.82. כאשר קיבלו את ההזמנה ביום 17.2.82 בלי שצורף אליה החומר הדרוש, יכולים וחייבים היו להתריע על כך מיד בפני ראש העיריה. אילו עשו כן עדיין אפשר היה לקבוע מועד חדש לישיבה תוך תקופת עשרת הימים עד ליום 1 במרץ ולשלוח הזמנה חדשה בצרוף החומר החסר. העותרים ישבו בחיבוק ידים בידעם שבינתיים חולפת תקופת 10 הימים ורק ביום הישיבה עצמה מיחו לראשונה על אי מסירת החומר במועד ונמנעו מלהשתתף בישיבה. בהתחשב בהתנהגות זאת יש לראות בשתיקת העותרים השהייה ובעטיו של שיהוי זה אין העותרים יכולים להשמע בעתירה זו בטענתם "הכבושה" שההזמנה היתה שלא כדין.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, בך. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ד. פון וייזל לעותרים, עו"ד ע. טויסטר למשיבים. 3.5.82).

בג"צ 588/81 - מחמד עבדאללה ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון

*סלילת כביש ראשי הכולל גישה תת קרקעית לאתר ללא מעבר ישיר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבים סללו כביש המהווה את אחד מצירי התנועה המרכזיים המחבר את כביש צומת גולני- מדד עם כביש עמיאד. כתוצאה מכך נמנעה מהעותרים הגישה לשדותיהם בדרכי העפר שבהם נהגו להשתמש בעבר. פתרון לבעיה ראה המשיב בבניית מעבר מתחת לכביש שדרכו יעברו העותרים לשדותיהם, ואילו העותרים טוענים כי המעבר התת קרקעי אינו
פותר את הבעיה לשביעות רצונם וכי הם דורשים כי יעשו סידורים של חציית הכביש תוך הצבת תמרורים שיהיה בהם כדי להבטיח את בטיחותם. המשיב סבור כי פתרון כפי שמציעים העותרים ייצור סיכון בטיחותי לאלה המשתמשים בכביש. העותרים העלו גם טענת הפליה בטענה שבמקומות אחרים עשו סידורים של חציית הכביש תוך הצבת תמרורים. העתירה נדחתה.
השאלה מהו הפתרון התכנוני הראוי נתונה לרשויות התכנון. אין בג"צ מתכנן ואין בידיו הכלים שהוא יכול לבחון מהו הפתרון התכנוני היעיל יותר והטוב יותר. בקורתו של בג"צ היא מטבעה בקורת ערעורית והוא שואל את עצמו אם בנסיבות המקרה הפתרון התכנוני שנבחר הוא פתרון שמתכנן סביר היה עשוי לאמצו. אם התשובה היא בחיוב כי אז לא יתערב בג"צ בהחלטת הרשויות המוסמכות לכך, גם אם קיימות אפשרויות אחרות שגם בהן עשוי היה מתכנן סביר לבחור. אין יסוד להניח כי הפתרון של המעבר התת קרקעי הוא פתרון בלתי סביר וע"כ פסול. המתכננים הצביעו על כך שחציית הכביש ע"י כלי הרכב כפי שדורשים העותרים יהיה בו כדי לסכן את המשתמשים בכביש ואין לומר שנימוק זה אינו נכון ואינו סביר. אשר לטענת ההפליה - אין בה ממש ולו מן הטעם שלא הונח לה כל בסיס ראייתי מספיק. טענה סתמית וכללית בדבר הפליה אינה מאפשרת התיחסות ענינית ותכליתית. אין בג"צ יודע מהם המקרים שעליהם מדברים העותרים האם הם דומים לענין דנא או שונים ממנו. בנסיבות אלה יש לדחות טענה זו.

(בפני השופטים: ברק, בך, שינבויים. החלטה - השופט ברק. עו"ד ס. ג'אבר למערערים, עו"ד א. בן- טובים למשיב. 22.4.82).

בג"צ 202/81 - סעיד מחמוד טביב ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*הפקעת מקרקעין בגדה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

שנים עשר העותרים, רובם תושבי קלקיליה, שנים מהם מתו לפני הגשת העתירה אך הם "חתומים" על תצהירים כשעורכת הדין לנגר מאשרת את חתימתם, ואחד מהם ברור שהוא לא חתם אלא בנו חתום בשמו ואיש אינו ידוע אם הוסמך לכך, פנו לבג"צ בעתירה נגד שר הבטחון שענינה הפקעת מקרקעין לצורך כביש בקטע קלקיליה שכם. עתירת העותרים נדחתה.
בג"צ ציין בחומרה את העובדה שעו"ד לנגר אישרה בתצהיר כי ביום פלוני הופיעו בפניה האנשים שזיהו את עצמם ע"י תעודות זהות ובחלקם מוכרים לה באופן אישי, כאשר מתברר ששניים מתו מזמן ואחד מהם כלל לא הופיע אלא בנו הופיע. בג"צ גם קבע כי העותרים הגזימו בתצהיר ונתנו עובדות בלתי נכונות. כיון שכל העותרים באו ביחד וחתמו יחדיו על התצהירים, די בכך שחלק מהם הצהירו הצהרות כוזבות כדי שעובדה זו תפגע בכולם. מכאן שיש לדחות את העתירה מחמת חוסר נקיון כפיים של העותרים. כמו כן השהו העותרים את הגשת עתירתם עד לאחר שינוי פני השטח על ידי המשיבים וגם מחמת השיהוי יש לדחות את העתירה. ברם גם לגוף העתירה אין לה יסוד.
הפגיעה במקרקעין היא מזערית והתועלת שתצמח לכל האזור רבה לאין שעור לעומת הפגיעה בעותרים. הם אף ציינו במפורש שהבעיה שלהם איננה הפגיעה בהם וכי אפילו ירויחו הרבה מן ההפקעה הם מתנגדים לה. לטענתם יקל הכביש על האחזות יהודית העומדת לקום במקום ולכך הם מתנגדים. ברם אין יסוד לטענות העותרים לא נגד דרך הרכישה של המקרקעין ולא נגד מטרת הרכישה.
בשני המישורים האלה נהגו המשיבים לפי החוק הבינ"ל ולפי החוק הקיים בשטח מן התקופה הירדנית. ב"כ העותרים מסתמכת על אמנת האג הרביעית ובג"צ כבר יצא במספר פסקי דין מתוך הנחה שאמנה זו חלה על מעמד המינהל בשטחים של יהודה ושומרון ובחן תקפותה של חקיקה ישראלית לאורה. הן לפי אמנת האג והן לפי החוק הירדני החל בשטח אין לומר כי צו ההפקעה ניתן שלא כדין.
אשר למטרת הרכישה - כבר נפסק שאם המטרה הדומיננטית היא עניני בטחון ומטרה אחרת, כגון מטרת התנחלות היא משנית לצורכי הבטחון כי אז ההפקעה הינה בתוקף ומאידך כאשר צורכי ההתנחלות הם המטרה הראשונית וצורכי הבטחון הם רק משניים לא אושרה ההפקעה. בעניננו יש לומר כי צרכי הבטחון הם המטרה הדומיננטית של סלילת הכביש. מדובר בקטע כביש אזורי בכוון מערב- מזרח הבא לחבר את כביש ראש העין קלקיליה אל כביש קלקיליה שכם בצורה של עקיפת העיר קלקיליה. כביש זה הוא אחד מרשת הכבישים האזוריים העוברים את יהודה ושומרון לאורכה ולרוחבה. יש להניח כי רשויות הבטחון שנטלו על עצמם משימת תכנון וביצוע רשת כבישים זו, שעלותה מגיעה לסכומים אדירים, לא עשו זאת מטעמים של הקלה על התחבורה האזרחית וכי השקול הראשוני היה ההיבט הצבאי למקרה של מלחמה כאשר יהיה צורך בהעברת גייסות לאורך ולרוחב יהודה ושומרון. כבישים רחבים, ישרים וקצרים שלא יעברו בתוך ישובים הם בעיתות מלחמה נכס איסטרטאגי בעל חשיבות ראשונית.השיקול הצבאי יש לו חשיבות רבה גם בעיתות רגיעה כאשר לא אחת אוכלוסיה מסויימת מתנכלת לתנועת אנשי צבא וגם לתנועה של אזרחים העוברים בתוך מקומות ישוב או בסמוך אליהם. המסקנה היא כי שיקולים צבאיים ובטחוניים היו השיקולים הדומיננטיים בבחירת התוואי ולפיכך אין פסול בו.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד גב' פ. לנגר לעותרים, עו"ד גב' ד. בניש למשיבים).

בג"צ 81+103/82/558+622 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הכרזה על קטין כ"קטין נזקק" (העתירה נדחתה).

ענינה של העתירה הליכים בקשר לקטין והכרה בו כ"קטין נזקק" והוצאתו מידי הוריו ומסירתו לידי משפחה אומנת. תחילה הוצא הקטין מבית ההורים ע"י פקידת סעד ללא הוראה שיפוטית וזאת בתוקף סמכותה עפ"י חוק הנוער כאשר היא סבורה שהקטין נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה וכדומה. לאחר מכן ניתנו החלטות ביניים ע"י ביהמ"ש בדבר החזקת הקטין מחוץ לבית הוריו כאשר לטענת העותר היו ליקויים שונים בהליכים, ולבסוף ניתן צו ביניים של ביהמ"ש, שלגביו אין עוררים שניתן כדין והיה בו הארכת צו הביניים הראשון ל- 90 יום נוספים. עתירת העותר נדחתה.
במסגרת פסק דינו קבע בג"צ כדלהלן: פקיד סעד יכול לנקוט אמצעי חרום של הוצאת קטין מבית ההורים למשך שבוע ימים ללא אישור ביהמ"ש אם מתקיימים תנאים מצטברים או מוגדרים, היינו שלדעת פקיד הסעד הקטין הוא נזקק לפי תנאי החוק וכן כי נשקפת סכנה לקטין או שהוא נזקק לטיפול רפואי דחוף שאינו סובל דיחוי; גם לביהמ"ש מסורה הסמכות לתת החלטות ביניים ולאשר אמצעי חירום, אך בעוד ביהמ"ש רשאי לתת צווי ביניים ולהאריכם, הרי אם נותן פקיד סעד החלטה בדבר נקיטת אמצעי חרום אין תוקף להחלטה לאחר שחלף שבוע ממתן ההחלטה אלא אם כן זו אושרה ע"י בימ"ש; אין להחזיק קטין שהוצא ממשמורתם של ההורים אלא אם יש צו בר תוקף ובהעדר צו אין פקיד הסעד יכול
לחזור ולהשתמש בסמכותו באמצעי חרום. הסמכות שהוקנתה לפקיד הסעד הוגבלה באופן מפורש רק להוצאת הקטין בפעם הראשונה מידי ההורים ורק למשך שבוע ימים. אכן יכול והקטין יוחזר להורים בתום לב ולאחר מכן שוב יראה לפקיד הסעד שנשקפת לו סכנה וכו' אז הוא יוכל לשוב ולהפעיל את אמצעי החרום למרות שכבר עשה כך בעבר, אך רק אם מדובר על מערכת נסיבות נפרדת וחדשה ולא על הארכת תוקף של החלטה מוגדרת בדבר הוצאת הקטין ממשמורת האחראי עליו שהחלה כבר ועדיין נמשכת.
תחום סמכותו של שופט נוער הפועל בבימ"ש שלום פלוני הוא בדרך כלל בתחום סמכותו של בימ"ש השלום האמור ולפיכך יש להפנות את הבקשות לצווים כאמור לביהמ"ש המוסמך. אולם רשאי פקיד הסעד להגיש את הבקשה לבית משפט אחר אם לדעתו יהיה זה לטובת הקטין שאותו בית משפט ידון בבקשה ולפיכך אין מקום לטרונית העותר נגד העובדה שהבקשה לדון בענינו הוגשה לא לבית המשפט שתחום סמכותו משתרעת על פני העיר שבה נמצא הקטין.
על אחת מהחלטות הביניים של שופט הנוער ערער העותר לביהמ"ש המחוזי אך עד שהגיע מועד הדיון כבר נגמרה התקופה של אותו צו ביניים והחלה התקופה של צו ביניים חדש. ביהמ"ש המחוזי סרב לדון בערעור בקבעו כי הצו שעליו הוגש הערעור ממילא כבר אינו תקף ואילו באשר לצו החדש לא הוגש ערעור. עמדה זו לא נתקבלה על דעתו של בג"צ. ערכאת הערעור איננה צריכה לראות עצמה מוגבלת לדיון בהחלטה מסויימת של שופט נוער הניתנת לתקופה קצובה רק בשל כך שהתקופה של החלטת הביניים המסויימת חלפה בינתיים. אין הצדקה לכך שביהמ"ש המחוזי ידחה את הערעור רק בשל כך שתמה בינתיים תקופתו של הצו המסויים שבקשר אליו הוגש הערעור, אם החזקתו של הקטין מחוץ לרשות האחראי עליו עדיין נמשכת מכח צו שיפוטי נוסף. אם האחראי על הקטין יצטרך להגיש כל פעם ערעור חדש על כל החלטת ביניים הבאה בעקבות החלטת ביניים קודמת והחלטות הביניים תהיינה לתקופות קצרות הרי לא ישמע ערעורו לעולם והדעת אינה סובלת תוצאה כאמור.
בסופו של דבר, לגופה של העתירה דנא, היא נדחתה מן הטעם שגם אם הצווים הקודמים וההחלטות של פקיד הסעד הקודמות לא היו כדין, הרי בינתיים יש צו ביניים שהוא תקף ולפיכך הוצאת הקטין מרשות הוריו היא במסגרת חוקית כעת.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, בך. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. דוד לעותר, עו"ד ש. צור למשיבה. 13.5.82).

ע.פ. 535/81 - ישראל דנינו ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בהתפרצות לחנות של צורף, פריצת הכספת וגניבת תכשיטים ודברי זהב בשווי של כ- 3 מליון ל"י. הפריצה אירעה ע"י שבירת מנעול של חנות שכנה ופריצת חור בקיר שבין שתי החנויות. הפירצה היתה בקוטר של כ- 30 ס"מ כך שהפורצים צריכים היו לזחול פנימה. על בגדי השניים נמצאו למחרת היום שבבים של מתכות זהב כדוגמת השבבים שהיו על הריצפה במקום השוד ועל יסוד ראיות נסיבתיות הורשעו השניים בדין ונדונו לשלושים חודשי מאסר וכן הופעלו נגדם מאסרים על תנאי. הערעור נדחה.
לענין השבבים שנמצאו ושנבדקו - הרי הפעולה בוצעה ע"י ראש המעבדה לסימנים וחומרים במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, והלה מסר פרטים על מומחיותו וביהמ"ש החליט לסמוך על עדותו ובכך אין להתערב. אומנם, הקווים
הדומים שנמצאו בשבבים על בגדי המערערים ובשבבים בחנות המתלונן אינם מאפשרים השוואה של זהוי מלא כמו בטביעות אצבעות, אך אין ספק שקווי הדמיון מצמצמים את היקף האפשרויות של מציאות מקורות אחרים בהם יכלו המערערים לקלוט שבבים כאלה על בגדיהם. המערערים גם נשאלו במשטרה אם הם ביקרו בחנויות של צורפים וענו בשלילה מוחלטת, רק בביהמ"ש ניסו לחזור בהם מאמירה זאת. על כל פנים היתה עדות כי שבבים כאלה אינם עפים ברוח ואם נמצאו על בגדי המערערים הרי שהמערערים באו במגע עם השבבים וזאת ע"י זחילה לתוך החנות כשהחלקיקים נמצאו על הריצפה. הנסיבות שהוכחו בקשר להתפרצות ולגניבה מובילות למסקנה היחידה שהמערערים הם שביצעו את העבירות האלה ומשקלן טמון בכך שהן מבססות עובדות אוביקטיביות חשופות לטעות אנוש. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. החלטה - השופט יהודה כהן. עו"ד מלצר למערערים, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 13.5.82).

ע.פ. 830/81 - ישראל מיה ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה וערעורו של המערער הראשון על חומרת העונש נתקבל).

המערער הראשון הוא גיסו של המערער השני ומועסק ע"י המערער השני במוסך שלו. לקוח פלוני בא למוסך ומסר שם את מכוניתו לתקון ואחר התקון היה ויכוח בעניני התשלום ואז עזב הלקוח את המקום במכונית יחד עם שניים מחבריו. שני המערערים רדפו אחריהם במכוניתם והדביקו אותם. התפתחה קטטה וכתוצאה ממנה שניים מנוסעי המכונית של המתלונן נדקרו בסכין ונזקקו לאישפוז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הראשון נטל סכין מהמכונית שלו ובעזרתה ביצע את הדקירות והמערער השני נטל חלק בתקיפה ולשם כך השתמש במוט ברזל. המערער הראשון נדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי והמערער השני נדון לששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על הרשעה נדחה וערעורו של המערער הראשון על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים.
המערערים טענו כי לא הם שתקפו את יושבי המתלוננים אלא הללו תקפו את המערערים ונפגעו בדקירות סכין כאשר המערערים התגוננו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה עובדתית זו ואכן לפי חומר הראיות בדין עשה כן. למערערים אולי היתה תביעה אזרחית נגד האחרים אך הם לא חיפשו פתרון משפטי לגביית החוב אלא באו לכפות על המתלוננים תשלום החוב. כוונת האלימות עלתה ממערכת הנסיבות שיצרו המערערים ומי שנהגו כלפיו בדרך הזו רשאי היה להתרשם כי הכוונה היא לנהוג כלפיו באלימות ולא בדרכי נועם ושיכנוע. נוסף על כך, את הסכין שבה נעשה שמוש נטלו המערערים עמם כשיצאו מהמכונית, ומכל מקום לא היתה הצדקה לשמוש בסכין גם אילו המתלוננים היו מגלים התנגדות אלימה לחסימת דרכו של הרכב שבו נסעו.
אשר למידת העונש - חומרה מיוחדת נובעת מן השמוש האלים בסכין כדי ליישב מחלוקת כספית. עם כל זאת הוחלט להקל עם המערער הראשון בהתחשב בכך כי האירוע אירע לפני 4 שנים וכן הובאו בפני ביהמ"ש עדויות של קבוצת אנשים המטפלת בשיקום ואלה המליצו כי תינתן למערער הזדמנות ולא לפגוע במאמצים שהושקעו בו עד עתה. לפיכך שונה העונש כאמור.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הלוי למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.5.82).

בג"צ 173/82 - מבני פלס בע"מ נגד עירית נהריה ואח' (בקשה למתן צו על תנאי)

*פסילת הצעה במכרז בגין פגם בערבות

- הבקשה נדחתה).

המשיבה פירסמה מכרז להקמת בית ספר, מקלט ואולם התעמלות, ועל פי תנאי המכרז חייב היה כל מציע לצרף ערבות בנקאית בשעור של חמשה אחוזים מגובה הצעתו. גם העותרת הגישה הצעה וכאשר נפתחו ההצעות התברר כי הצעת העותרת היא הזולה ביותר אך הערבות הבנקאית שצורפה היתה על סכום של 145,000 שקל במקום 1,037,000 שקל. הדבר נמסר לעותרת וזו פנתה מיד לבנק ולמחרת היום הוצא כתב ערבות נוסף על סכום של 1,305,000 שקל שנשלח בו ביום לועדת המכרזים, תוך ציון העובדה כי נפלה טעות סופר ובמקום ליתן ערבות של 1,450,000 שקל ניתנה ערבות של 145,000 שקל. העותרת הסבירה את העובדה שהזמינה ערבות של 1,450,000 שקל במקום 1,037,000 שקל בכך שלא רצתה שהמתחרים ידעו מהו הסכום שאותו נקבה בהצעתה. ועדת המכרזים שבה ודנה בענין והחליטה לפסול את הצעת העותרת בגלל הפגם שנפל בסכום הערבות. עתירת העותרת לבג"צ נדחתה.
טענת העותרת היא כי היתה טעות סופר בכתב הערבות של הבנק ובערבות הנוספת ציין הבנק כי "ערבותנו זו באה להשלים" את הערבות הקודמת "שאמורה היתה להיות על סך 1,450,000 שקל במקור". העותרת אומרת כי יש לאפשר לה לתקן את הטעות ובכך להביא להגשמת האינטרס הציבורי הטמון בחסכון כספי הציבור שכן הצעתה היא הזולה ביותר. המשיבים טענו לעומת זאת כי ממסכת העובדות המצויינות בעתירה נובע שאין לעותרת תום לב או כי לפחות קיים ספק בתום לבה. על כל פנים, טענו, כי פגם בערבות יש בו מקום כדי לפסול הצעה אפילו מקורו בתום לבו של המציע. עקרונות היסוד של דיני המכרזים מבקשים להבטיח את האינטרס הציבורי לשויון ולטוהר המידות, תוך שמירה על האינטרס העסקי של המציע. מגישה זו הוסק הדין, כי פגם בערבות יש בו כדי לפסול הצעה. הטעם לכך, שעקרון השויון בין המתחרים מחייב שויון בדרישות הערבות ופגם בערבות פוגע בעקרון היסוד של דיני המכרזים ודינו לפסול את ההצעה. מן הגישה המחמירה ניתן לסטות רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, כגון פליטת קולמוס או מקרים אחרים בהם פעל המציע בתום לב וחזות המסמך מעידה על דבר הטעות, ואין על כן להזקק בענין זה לראיות חיצוניות. בענין שלפנינו אין לראות מקרה יוצא דופן. כתב העתירה עצמו יש בו כדי לעורר ספקות באשר לתום לבה של העותרת, לא נתברר כלל היכן נפלה הטעות ומיהו הטועה, האם טעתה העותרת בחישוביה או שמא טעה הבנק בהוצאת הערבות וגם לשון כתב הערבות הנוסף מנוסחת בצורה מעורפלת למדי ואין זה ברור מתוכו שהבנק הוא שטעה במתן הערבות. גם סכום הערבות של 1,450,000 שקל מעורר תמיהה, שכן סכום זה גדול ב- 40 אחוז מזה המתבקש עפ"י הצעת העותרת, ואין להבין מה טעם ראתה לתת ערבות כה גדולה העולה בממון לכשעצמה. ברם אפילו נפלה הטעות בתום לב, גם אז לא היה מקום להכשיר את הצעת העותרת שכן חרף התקלה, ביחסים שבין העיריה לבין הבנק, הערב חב רק בסכום הערבות שנתן תחילה, ובתביעת העיריה "בעל המכרז" למימוש הסכום המלא היתה לבנק הגנה טובה.