בג"צ 654/81 - אלברט אלקרט נגד שר הפנים ואח'
*פיטורי קצין משטרה שהואשם בגניבה וזוכה בדין(העתירה נדחתה בעיקרה פה אחד ונתקבלה בחלקה ברוב דעות)
העותר שהיה קצין חבלה במשטרת ת"א נעצר באוגוסט 1977 כחשוד בגניבה וקבלת רכוש גנוב. בהיותו במעצר פוטר מהשירות ביום 30.8.77 על ידי מפכ"ל המשטרה בתוקף סמכותו עפ"י פקודת המשטרה. בתום החקירה ביקש הסניגור לבטל את הפיטורין ולהסתפק בהשעיית העותר עד שיוכרע דינו אך בקשתו נדחתה. ביום 22.10.77 הוסבר לסניגור כי נגד העותר נפתחו תיקים פליליים באשמות גניבה והחזקה ברכוש גנוב וכי "באשמת גניבה הוא הודה ולא יכול ליתן הסבר סביר ומניח את הדעת לכלל הרכוש שנתפס ברשותו". כיום אין חולק כי באותו שלב לא הודה העותר בגניבה וכי הכתוב בנדון כאחד מנימוקי הפיטוריןבטעות יסודו. העותר ובא כוחו לא העמידו את המפכ"ל על טעות זו. העמדתו לדין של העותר נשתהתה עד דצמבר 1978, למרות שהעותר ביקש כל הזמן להחיש את ההליכיםולבסוף זוכה מן האשמה. עתירת העותר תינה כי יוצהר שהפיטורין בשעתו לא היו חוקיים וכן כי יוחזר לעבודתו. למעשה עיקר הבקשה היא שהפיטורין דאז יוכרו כמבוטלים ובמקרה כזה יקבל העותר משכורת מאז ועד לפיטורין אם יוחלט כיום לפטרו.
השופט בייסקי:
א. לטענת המשיבים כי מאחר והעותר לא הודיע מיד למפכ"ל על טעותו בענין ההודיה באשמת הגניבה יש לראות בכך ויתור על טענה זו והעותר מנוע להעלותה בשלב הנוכחי - יש ושתיקת בעל דין בנסיבות שבהן חובה עליו לדבר ולהעמיד את הצד שכנגד על טעותו, תחשב כויתור על טענה שהיה מקום להשמיעה. אולםיש נסיבות שבהן גם שתיקה לא תגרום באופן אוטומטי לסתימת הטענה גם אם יטענו נגדו השתק ועדיין הרשות בידו להראות שטעה או הוטעה או שמטעם אחר הנובע מהנסיבות לא קם השתק. בענין דנא הסניגור כתב למפכ"ל כי העותר אינו מסוגל להבין למה פוטר וכי לא עבר כל עבירה שהיא. מכאן דברים ברורים וחד משמעיים שהעותר לא הודה במעשה שיוחס לו בעת החקירה, ומאחר ומכתב זה נכתב חודש לאחר הפיטורין, אין ליחס לעותר ויתור המגיע כדי השתק, בכך שלא הגיב פעם נוספת למכתב הכולל בין היתר את הטעות האמורה בדבר הודיה כביכול במשטרה.
ב. במכתב של המפכ"ל נאמר בסופו "נשוב לדון בענינו של מרשך לאחר שביהמ"ש יחליט בענינו". סיומת זו היה בה כדי לסיים כל התכתבות נוספת באותו שלב ולהצביע על נכונות לחזור לנושא בתום ההליכים המשפטיים. בכך יש תשובה לטענה השניה של המשיבים כי מאחר ומעשה הפיטורין היה באוגוסט 1977 והפניה לבג"צ היתה רק ב- 1981 יש בכך שיהוי מטעם העותר. בהתחשב באמור אין לראות שיהוי בהתנהגות העותר. אכן, בג"צ לא יושיט סעד לעותר הישן על זכויותיו ומשהה פעולות לתיקון המעוות שנגרם לו אך עשויות להיות גם נסיבות, אם כי נדירות ויוצאות מהכלל, שבהן זמן שחלף לא יהא בעוכרי העותר וזאת כאשר עצם הפניה לבג"צ מותנה באירוע או התרחשות שאינם תלויים בעותר. בנסיבות המתוארות ולאור האישומים החמורים שיוחסו לעותר על בסיס ראיות לכאורה שהיו נגדו, פנייה לבג"צ בטרם הסתיים המשפט הפלילי היתה מחוסרת כל תועלת וסיכוי. לכן אין לבוא בטענה לעותר על שחיכה עד שהסתיים משפטו הפלילי כדי לפנות לבג"צ. ואכן, מיד כשנסתיים המשפט הפלילי בזיכוי פנה העותר לבג"צ.
ג. אשר לשאלה אם מלכתחילה היו מוצדקים הפיטורין של העותר - לפי פקודת הקבע של המשטרה מוסמך המפכ"ל לפטר שוטר, להשעותו או להורידו בדרגה אם הוכח להנחת דעתו שהשוטר התרשל או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא את תפקידיו. שיקול דעתו של המפכ"ל לענין אי ההתאמה -"מבחינה אחרת" נרחב למדי ואינו מצומצם רק לטוהר המידות שהוא לכל הדעות יסוד ראשוני שיוכל אדם להימנות עם כוחות המשטרה. הסמכות לפיטורין על רקע טוהר מידות אינו מותנה בכך שהשוטר יורשע תחילה בפלילים. שוטר אינו מתאים למלא תפקידו, בין השאר, גם בגלל מעשה עבירה המיוחס לו והנמצא בחקירת הגורמים המוסמכים, גם אם טרם הוגש כתב אישום ומכל שכן אין צורך שכבר יצא חייב בדינו.
ד. שאלה אחרת היא אם במקרה דנן מוצדק היה להפעיל נגד העותר את האמצעי הקיצוני של פיטורין לפני שהתברר המשפט כי הרי החוק מסמיך את המפכ"ל לנקוט אמצעים פחות חמורים מפיטורין. ברם גם שיקול דעת זה מסור למפכ"ל ובחירת אחד האמצעים המפורטים בפקודה אינה בהכרח תלויה בהרשעה בדין אלא בהוכחה להנחת דעתו של המפכ"ל שהאיש אינו מתאים להיות שוטר. אומנם הודאה של העותר בדבר אשמתו לא היתה כאן ונימוקו זה של המפכ"ל היה מוטעה, אולם לאחר החקירה נמצאו בידי המשטרה ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות לכאורה, ובאלה די לפי פקודות הקבע של המשטרה כדי לפטר שוטר. אם כי פקודות קבע אלה אין להן תוקף של דין מחייב הרי ניתן לראות בהוראותיהן קוים מנחים לצורך הפעלת שיקול הדעת של המפכ"ל עפ"י פקודת המשטרה. שונה היה המצב אילו נעשו הפיטורין רק על יסוד ההנחה המוטעית של הודאה שהודה כביכול העותר, ענין ההודאה הועלה כאחד הנימוקים לאחר הפיטורין כשהעותר ביקש לדעת את הסיבות לפיטוריו, והסיבה העיקרית היא בעצם פתיחת התיקים הפליליים.
ה. אשר לשאלה אם לאחר שזוכה העותר בדין מן הראוי לבטל את הפיטורין ולהחזירו לשרות - פסק דין של זיכוי לא בהכרח מכשיר את הנאשם להיות מוחזר לשרות במשטרה. לענין השיקולים בדבר התאמת אדם לתפקיד משטרתי אין המוסמכים לכך כבולים לדיני הראיות הנוקשים ושיכנוע מעבר לספק סביר. לצורך קביעת טוהר המידות בדבר התאמה לשמש כאיש משטרה, גם קריטריונים פחותים מכך עשויים להספיק כדי מסקנה שלילית. משבודקים את מימצאיו של ביהמ"ש המחוזי הרי המסקנה היא שאין העותר מתאים להיות מוחזר לשירות. בצד מסקנת הזיכוי עפ"י אמות מידה המקובלות בהליכים פליליים, מצויים בהכרעת הדין ממצאים, הערות ותמיהות שיש להם השלכה ישירה לשיקול התאמת העותר לתפקיד במשטרה.
מסקנתו של השופט בייסקי היתה איפוא כי מכיון שהפיטורין בשעתם היו צודקים ומכיון שאין להורות על החזרת העותר למשטרה אין גם לפצותו מכל וכל. שונה היתה דעתם של השופט ש. לוין והשופטת בן - פורת בענין זה.
השופט ש. לוין:
מן החומר המצוי כיום, ברור שאין עילה להתערב בעמדת המשיבים שלא להחזיר את העותר למשטרה. המחלוקת האמיתית בין בעלי הדין היא אם ובאיזו מידה זכאי העותר לשכר עבור תקופת הביניים שלאחר פיטוריו ועד לפסק הדין. אם תפסו הפיטורין מלכתחילה לא יזכה העותר בשכר כל שהוא מאז פיטוריו
והמאבק על הפיטורין הוא למעשה מאבק על השכר. אין לקבוע בבירור כיצד היה המפכ"ל נוהג אילמלא סבר שהעותר הודה בעבירות הגניבה. אין אפשרות לשחזר עתה את הלך מחשבתו של המפכ"ל ולא מן הנמנע שרק היה משעה את העותר כשם שיתכן שגם באין הודאה מצדו היה מפטרו. בדיעבד אומנם נמצאו הפיטורין מוצדקים, אך אין אנו יודעים אם מלכתחילה היה העותר מפוטר או מושעה. בנסיבות אלה אין זה מעבר לכוחו של בג"צ להגיע מנימוקים של צדק לתוצאה שתתן ביטוי מחד גיסא לאי היותו של העותר ראוי לשרת במשטרה, מהטעמים הידועים לנו בדיעבד, ומאידך גיסא לתת משקל מה לשיקול שמא לא היה העותר מפוטר מעבודתו אילמלא הטעות. לפיכך יש לדחות את העתירה בכפוף לכך שהפיטורין יחשבו כנכנסים לתוקפם ביום 31.12.78 כך שעד אז יקבל העותר את משכורתו.
השופטת בן- פורת:
מסכימה לתוצאה של השופט לוין ומציינת כי לנוכח פסק דין הזיכוי אין העותר מתאים לשרת במשטרה. ברם אין בנימוק זה ולא כלום עם השאלה בדבר תקפותם או בטלותם של הפיטורין כאשר נעשו ואשר התבססו הן על הודאת העותר כביכול והן על ראיות אמרות, ואין לדעת כיצד היה מחליט המפכ"ל אילו ידע שהעותר לא הודה. אילו עמד ספק זה לבדו מן דין היה לראות את הפיטורין כבטלים והעותר היה זכאי למשכורת מלאה עד לזיכוי בדין, ורק אז ניתן היה לפטרו תוך תשלום פיצויים. ברם אין עובדה זו עומדת לבדה. אילו נהג העותר כשורה ובתום לב, היה חייב להפנות ללא דיחוי את תשומת לבו של המפכ"ל לטעות הנדונה ולא די בכך שמתוך מכתביו ניתן היה לראות שהוא כופר באותן אשמה. לפיכך השאלה היא אם לאור מכלול הנסיבות שהן יוצאות דופן במיוחד, ייעשה צדק אם בג"צ ישאיר את הפיטורין על כנם חרף העובדה שהעותר כפר באשמות ומבלי לדעת כיצד היה המפכ"ל מחליט אילו עמד על טעותו. שני הצדדים היו נגועים באשם מסויים. בנסיבות אלה ולאור העובדה שיש בהלכה הפסוקה תמוכין להשקפה שבג"צ מוסמך במקרה מתאים לחייב בפיצוי, הרי במקרה יוצא הדופן שלפנינו יעשה צדק אם חרף תקיפות הפיטורין ישולם לעותר כפיצוי סכום כסף הזהה למשכורת עבור תקופה שראשיתה בתאריך הפיטורין וסופה ביום 31.12.70 כאילו פוטר רק בתאריך האחרון.
(בפני השופטים: גב' בן- פורת, בייסקי, ש. לוין. עו"ד עצמון לעותר, עו"ד גב' בן אור למשיבים. 13.5.82).
ע.פ. 731/81 - יוסף עמר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של פריצה וגניבה כשמדירה אחת גנב רשימה ארוכה של טובין ובפריצה השניה גנב רכוש בשווי של 50 אלף ל"י, וכן ביקש לקחת בחשבון תיק נוסף התלוי ועומד נגדו שענינו פריצה וגניבה. על כל אלה נדון המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני עונשים של מאסר על תנאי של
תשעה חדשים ושל ששה חדשים הכל במצטבר, כך שעל המערער לרצות עונש של 33 חדשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי המאסר הכולל ארוך יתר על המידה ואולם העבירות שבהן הורשע חמורות הן כשלעצמן ועל רקע גל הפריצות הפוקד אותנו. העבירה בוצעה כשנגד המערער היו תלויים שני עונשי מאסר על תנאי. למערער עבר פלילי נוסף ובתסקיר שרות המבחן אין המלצה שתניע את ביהמ"ש להקל בעונש.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיב. 21.4.82).
ע.פ. 641/80 - פסח מושייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח - (הערעור נדחה).
המערער והמנוחה היו נשואים כשנתיים והנשואין לא עלו יפה. החיים המשותפים היו רצופים חיכוכים וסכסוכים ובבוקר יום קטילתה של המנוחה התחדש הריב בין השניים. המערער שהוא חייל בשירות סדיר עזב את ביתו בבוקר לבסיס הצבאי וחזר עם ערב. שוב התפתח ריב בבית כשאחות המנוחה היתה שם והמערער נטל את נשקו ועזב את הדירה. לאחר מכן ירדו מהדירה המנוחה ואחותה ואז ירה המערער באשתו וגרם למותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
המערער מסר הודעה למשטרה מיד לאחר שנעצר רבה סיפר כי יצא את ביתו לאחר הריב, עשה מספר סיבובים מסביב לבית ואותה עת שמע כי המנוחה מקללת אותו אם כי לא ראה אותה. הוא הכניס את המחסנית לרובה "בשביל לעלות לבית ולירות באשתי ברובה כי היא הרגיזה אותי מהקללות שלה, וכשהגעתי לתחילת המדרגות ראיתי את אשתי... דרכתי את הרובה ויריתי בה שתיים שלוש כדורים בשביל להרוג אותה ולהתפטר ממנה לכל החיים...". במשפטו ניסה המערער לטעון כי אינו זוכר כלל מה קרה משום שקיבל מכה בראשו כשיצא מביתו אך ביהמ"ש העדיף את הודאת המערער במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי בהודאת המערער יש כדי לבסס את כל היסודות הנדרשים לשם הרשעת המערערת בעבירת רצח ובכך אין להתערב. לדעת ביהמ"ש הוכחו הכוונה והעדר הקינטור וכן הוכח כי המערער היה אחראי למעשיו ולא פעל מתוך יצר לאו בר כיבוש שמקורו במחלת נפש. אין לומר כי ביהמ"ש טעה במסקנותיו הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, שילון. החלטה - השופט ברק. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 25.4.82).
ע.פ. 846/81 - אשר כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה וחומרת העונש (הערעור באחד מסעיפי ההרשעה נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער נתפס יחד עם נאשם אחר כשהוא נוסע במכונית שנגנבה על ידי השני. משנעצרו השניים ע"י השוטרים ניסה המערער בהסברים כוזבים להתרחק מכל קשר עם המכונית והרכוש המובל בה עוד לפני שהשוטרים פתחו את תא המטען של המכונית. משנבדק תא המטען נמצאו בו חפצים שנגנבו בהתפרצות. הנאשם השני הודה באשמת הפריצה והגניבה ותמך בטענת המערער כי המערער לא ידע על הרכוש הגנוב שהובל במכונית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע גם את המערער בפריצה וגניבה בקבעו, מחמת הספק, שהפריצה בוצעה יום לפני שנתפסו המערער וחברו במכונית, ואת ההרשעה בפריצה וגניבה ביסס ביהמ"ש על ההנחה הנובעת מחזקתם התכופה של השניים ברכוש הגנוב, וכן על דברים שהמערער אמר בחקירה המשטרתית ועל העובדה שעוד לפני שהשוטרים בדקו את תא המטען כבר
השתדל המערער, בהסברי כזב, להתרחק מכל קשר עם המכונית ביהמ"ש גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי והפעיל מאסר על תנאי בחופף. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש יכול היה להרשיע את המערער על פי הראיות שהוכיחו במידה מספקת כי החזיק ביודעין ברכוש גנוב יחד עם חברו. ברם בנסיבות הענין, כאשר הרכוש הובל רק למחרת יום הפריצה, והנאשם האחר הוא שגנב את המכונית לא היה זה בטוח להפעיל את הנחת החזקה התכופה כדי להרשיע את המערער בהשתתפות בגניבה כי בעובדות שהוכיח אין די כדי לבסס הנחה כי המערער השתתף בעצמו בפועל בגניבה יום קודם לכן. לפיכך יש לבטל את ההרשעה בגניבה ופריצה ולהרשיע את המערער בקבלת רכוש גנוב ביודעין שהושג בדרך של פשע.
באשר למידת העונש - אין להתערב בו. הנאשם השני יצא בעונש קל מזה של המערער ואולם הלה לא היה לו שום עבר פלילי בעוד המערער הוא עבריין מועד שמאחוריו הרשעות לא מעטות. ניתן בו אמון ע"י מתן רשיון ללכת חופשי לגבי חלק מתקופת מאסר שריצה ותוך תקופה זו ביצע את העבירה החדשה. לפיכך אין להקל עמו למרות השינוי בסעיף ההרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה 4.4.82).
ע.פ. 170/81 - אלפרד בוקובזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי אלימות וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של מעשי אלימות ובעבירת סמים ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שמונה עשר חדשים כששנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער עבר שורה של בדיקות פסיכיאטריות ומסתבר כי היו לו עליות וירידות במצבו הנפשי ומכאן גורם עבירותיו. כאשר מצבו הנפשי של המערער תקין הוא מתפקד ללא דופי. שירות המבחן סבור כי יכולה להיות תועלת בכך אם יהיה גורם טיפולי סמכותי שיסייע בידי המערער לאחר תום ריצוי המאסר בפועל. לנוכח המלצת שירות המבחן הוחלט כי מתוך תקופת המאסר על תנאי שהופעלה רק שלושה חדשים יהיו מצטברים.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שיאון למערער, עו"ד רות רבין למשיבה. 19.4.82).
ע.פ. 32/81 - יעקב שמש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא כבן 40, נשוי ואב לתשעה ילדים. הוא עבד במפעל תעשייתי ביקנעם וביקש להקים קיוסק על דרך ציבורית וללא היתר כדין. למרות דרישות חוזרות ונישנות לא סילק את המבנה שהקים עד שראש המועצה נתן הוראה על סילוק הצריף וההוראה בוצעה. בתגובה לכך בא המערער לביתו של ראש המועצה כשהוא חמוש באקדח ושם מצא תינוק בן ששה חודשים, הסבתא של התינוק, עוזרת בית ומטפלת. המטפלת ניסתה לקחת את התינוק מן העריסה אך המערער החזירו לעריסה, ניתק את הטלפון וסילק את המטפלת והעוזרת מהדירה. הוא צעק כי ראש המועצה חיסל את פרנסתו ועל כן יהרוג אותו, את תינוקו ואת הסבתא. זו החלה לצעוק ואז ירה המערער שתי יריות בתינוק, אחת בתיקרה ואחרונה בבטנו הוא. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה
הסניגור תיאר את הרקע האישי של המערער וכן כי אין לו הרשעות קודמות וכל שביקש הוא להרחיב את מקור הפרנסה כדי לקיים את בני המשפחה. כמו כן יש עכשיו קשיים חברתיים למשפחה עקב המעשה שעשה המערער. אין ספק כי המערער גרם לעצמו ולבני משפחתו סבל רב אך כשבוחנים את השאלה אם העונש חמור מדי הרי התשובה לכך היא שלילית. פגיעה ביודעין או בכוונה בתינוק בן ששה חדשים על ידי שימוש בכלי יריה הוא ביטוי להתנהגות שאיננה רק אלימה אלא גם בלתי אנושית. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן הרקע האישי של המערער ונתן משקל להודאה בעובדות ולחרטה שהביע אך יחד עם זאת שקל נכונה את כל הנתונים שהיו בפניו ואין להתערב בגזר הדין .
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 19.4.82).
ע.פ. 922/81 - יצחק הראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ממעביד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד כקופאי בתנובה ובתאריכים מסוימים רשם שסכום פלוני הועבר לחשבון תנובה בבנק ואילו למעשה הועבר סכום קטן יותר. כך נטל המערער לעצמו כ- 70,000 שקל. הוא הורשע בדין ונדון לחמשה עשר חודשים מאסר בפועל וחמשה עשר חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10,000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי הרישומים יכלו לנבוע מטעות בתום לב ואין בהם כדי להוות תשתית להרשעה בגניבה, בעיקר כל עוד לא הוכח על ידי עריכת מאזן שאמנם חסר לתנובה סכום שבגניבתו הואשם המערער. הוא טוען כי יתכן בימים שבהם היו אי התאמות הוציא המערער הוצאה מסויימת מבלי שרשם אותה וחסר זה יש בו כדי לתרץ את ההפרש בין הסכום שאמור היה להכנס לבנק לבין הסכום שהוכנס בפועל. לטענת הסניגור על התביעה להוכיח כי מסמך כזה איננו קיים. אין לקבל טענות אלה. היתה עדות שהמערער ידע את עבודתו ויכול היה לבצעה באורח עצמאי ואין לומר שטעה. אשר להעדר הוכחה שהעבירה נעברה (קורפוס דליקטי) הרי הלכה פסוקה היא בישראל שאין צורך בהוכחה כזאת להבדיל מנקיטה בזהירות אפילו כאשר ההרשעה מבוססת כולה על הודאה (יחד עם דבר מה) מחוץ לכתלי בית המשפט, קל וחומר כשההוכחה באה מפי עדי התביעה. אשר לעונש - מדובר בגניבה ממעביד שהיא חמורה מעצם טיבה ולמערער גם עבר פלילי. אכן יש נסיבות אישיות לקולא אך אפילו אם מביאים אותן בחשבון אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.4.82).
ע.פ. 719/81 - חסאם קוטינה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של תווך וסחר בסמים כשכולן נעשו עם שוטר מוסווה. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על שורה של פסקי דין שבהם ניתנו עונשים קלים יותר ואילו התביעה הביאה פסקי דין שבהם העונשים היו חמורים ואולם במקרים מסוג זה אין תועלת רבה בהצבעה על פסקי דין אחרים, כי העיקר הוא בנסיבות כל מקרה ומקרה ונסיבות אלה שונות מענין לענין. במקרה שבפנינו מדובר באדם שכבר נדון בעבר
פעמיים למאסר שנה, פעם של עבירת סמים ופעם בשל קבלת דבר במרמה ולא נרתע מביצוע העבירות הנדונות. מסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 22.4.82).
ע.פ. 106/82 - שמעון חמו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*גרימת חבלה וחומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער זרק בדירתו צלחת על אשתו וגרם לה חתך בסנטר. למחרת היום כשהיו המערער, אשתו ואחותה במשטרה למסירת עדות בענין הפציעה, התפרץ המערער לחדר החקירות ואמר לגיסתו "את לא מעורבת בענין זה, אל תגידי שום דבר...". כתוצאה מכך סרבה זו למסור הודעה במשטרה. המערער הודה בעובדות והורשע בפציעה בנסיבות מחמירות ובהדחה בחקירה ונדון לששה חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ארבעה חדשים חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לטענת המערער העונש שכבר ריצה די והותר בו שכן ישיבתו בבית הסוהר קשה עליו ולמעשה נענשים המשפחה והילדים הזקוקים לאביהם ברם, מדובר במקרה של אלימות בעל כלפי אשתו, שבעקבותיה עברה האשה למעון לנשים מוכות יחד עם ארבעת ילדיה. תופעה שלילית זו מחייבת ענישה הולמת ואין לומר שהעונש כבד מדי. ביהמ"ש דלמטה התחשב בכל הנתונים הפועלים לזכותו של המערער, שהודה בעבירות, שלא תכנן את מעשיו מראש ושהוא מטופל בילדים קטנים וכן התחשב בבקשת אשתו שלא להטיל עליו מאסר בפועל. כל אלה משתקפים יפה בפסק הדין שקבע כי מאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף באופן שבתיק הנדון העונש למעשה אינו כבד.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה.21.4.82).
ע.פ. 559/81 - שמעון ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפריצה לחנות וגניבת רדיו טייפ וקסטות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי לתקופה של שנתיים מצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא יליד 1960 וכבר יש מאחוריו שורה ארוכה של הרשעות בעבירות רכוש ונסיונות השקום שנעשו לא העלו דבר. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי שאין ברירה אלא לשלוח את המערער למאסר לתקופה ארוכה.עקרונית צדק ביהמ"ש המחוזי, אך מתברר כי עקב עונש המאסר בוטל רשיונו של המערער להתהלך חופשי בגדרה של תקופת מאסר קודמת כך שיצטרך לרצות שש שנים מאסר בפועל. עקב גילו הצעיר של המערער ניתן לקצר במידת מה את תקופת המאסר כך שמתוך שלוש שנות המאסר שהוטלו בתיק זה תהיה שנה אחת חופפת את עונשי המאסר על תנאי שהופעלו.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 11.3.82).
ע.פ. 13/82 - מדינת ישראל נגד משה בוכרים
*קולת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בביצוע שלושה מעשי התפרצות לבתי מגורים וגניבת רכוש בשווי רב וכן בגניבת שטיח מידי
רוכל בחוצות עיר. אחת ההתפרצויות היתה לדירת אדם שנשא אשה ביום המקרה והמשיב שידע זאת ניצל את העובדה כדי להתפרץ לבית, במקרה אחר עקב אחר תנועותיה של המתלוננת כדי לדעת את שעות צאתה מדירתה וגם כאן ניצל זאת כדי לפרוץ לדירה ובמקרה השלישי פרץ לדירתו של גבאי בבית הכנסת האר"י בצפת ובין הרכוש שנגנב היו שקיות בד שהכילו מטבעות שונים במטבע זר, תרומות שנאספו למען בית הכנסת. לקראת גזר הדין הוגש גליון ההרשעות הקודמות שכלל ששה עשר הרשעות של פריצה וגניבה ועבירות נוספת. זמן לא רב לפני ביצוע העבירות הנדונות השלים המשיב ריצוי עונש של 40 חודשי מאסר שהוטלו עליו בגין 33 עבירות נגד הרכוש. כמו כן היה תלוי נגדו עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי. למרות כל הנ"ל החליט ביהמ"ש המחוזי להקל בעונשו של המשיב. השופט היה מודע לכך כי המשיב החל את דרכו בתחום הפשיעה ממש בילדותו וסבר כי ראוי לעשות נסיון לנפץ את מעגל הפשיעה שהמערער נקלע לתוכו ולהושיט לו יד משקמת ומסייעת. לפיכך גזר השופט למשיב ארבעה חודשים מאסר בפועל שיהיו חופפים את המאסר על תנאי שהופעל, ואלמלא כן היה פוטר לחלוטין את המשיב מעונש מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העובדות מדברות בעד עצמן ואין להעלות על הדעת כי חרף עובדות אלה יזכה המשיב לעונש כה מופלג בקולתו. כאשר באים לבחון את הגישה החדשה שנקט בה ביהמ"ש המחוזי, גישה שהיא חריגה ומרחיקת לכת בנסיבות המקרה, מן הראוי לבדוק היטב אם קיים רקע עובדתי שיצדיק התייחסות שכזו, ואם קיימת תוכנית שיקומית שתציב את המשיב על דרך חיים תקינה. ניתן לבחון רקע זה על ידי קבלת תסקיר של שרות המבחן, ואפשר לעמוד על עובדות המצדיקות תקוה ואמון מחודש במשיב עפ"י ראיות המובאות לביהמ"ש. אולם במקרה דנן לא נעשה דבר מאלה ואין כל רקע עובדתי המצדיק את האמון שנתן השופט במשיב ובדבריו שמעתה ואילך ייטיב את דרכו. באין רקע כזה מחטיאה הענישה במקרה דנן את העיקר - הגנת הציבור מפני מעללי המשיב. היה יסוד להטיל על המשיב עונש חמור משמעותי, אך מדיניות ביהמ"ש העליון היא שאין הוא ממצה את הדין בעת הערעור ובנוסף לכך התפתחו הדברים כך שפסק הדין בביהמ"ש העליון ניתן יומיים לפני שחרור אפשרי של המשיב מהכלא. בהתחשב בכל אלה החליט ביהמ"ש העליון כי עונשו של המשיב, יחד עם המאסר על תנאי שהופעל, יהיה 14 חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד בן אור למערערת, המשיב לעצמו. 4.4.82).
ע.פ. 875/81 - איסמעיל אבו זייד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ יחד עם שניים אמרים למפעל תעשייתי והשלושה גנבו מכונות תפירה, בדים ורכוש בשווי כולל של 150,000 שקלים. אצל אחד הנאשמים נתגלו שש מכונות תפירה ששווין 60,000 שקלים ואילו יתרת הרכוש לא נתגלתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. לטענת המערער העונש חמור מדי בהתחשב בכך שהוא נשוי ומטופל בחמישה ילדים, ומאחר שאביו מת עליו לדאוג גם לכלכלת שמונת אחיו החורגים שכולם קטינים. כן הוא טוען ששותפיו למעשה יצאו בעונשים קלים בהרבה, האחד נדון ל- 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 8,000 שקל והשני נשפט לששה חדשי מאסר על תנאי ולתשלום 2,500 שקל. לדעת
המערער עקרון אחידות הענישה מחייב איזון רב יותר בעונשים. ברם על אף כל אלה אין להתערב במידת העונש.
אשר למצבו המשפחתי של המערער - אין לו אלא להלין על עצמו אם בעקבות העבירה שביצע נמצאים בני ביתו במצוקה. ראוי היה שיתן דעתו לסבל שיביא על בני ביתו לפני שביצע את המעשה. באשר לאחידות הענישה - זו חלה ומופעלת כאשר משוים בין נאשמים שנסיבותיהם האישיות דומות ושעה שמדובר בעבירה זהה. בעניננו - למערער הרשעות קודמות ובמספר ניכר ובכללן פריצה לבתי עסק והחזקת רכוש גנוב וכן עבירות אלימות. הוא כבר נדון בעבר לעונשי מאסר לתקופות משמעותיות אך לא למד את הלקח ולא חזר למוטב. שונות העובדות לחלוטין בשני השותפים למעשה העבירה. האחד עברו נקי לחלוטין והשני יש לו הרשעה קודמת אחת של קבלת נכסים גנובים. כמו כן השותף שנדון ל- 24 חודשי מאסר על תנאי לא הורשע בפריצה אלא בקבלת רכוש גנוב ואם כי גם זו עבירה חמורה, הרי קיים בינה לבין פריצה הבדל שיש בו כדי להשפיע על הענישה. כמו כן אצל אותו נאשם נתפסו ששת המכונות שהוחזרו לבעלים ואילו הרכוש הנוסף ששוויו 90,000 שקל שהמערער אחראי לגביבתו לא הוחזר לבעליו. אשר לשותף השני - הוא צעיר מהמערער בשש שנים וזהו הבדל משמעותי היכול ללמד על כך שהמערער היה המוביל והרוח החיה במעשה הפריצה, והוא עבריין מועד שהתנסה בעבירות מסוג זה. די בהבדלים המשמעותיים הנ"ל כדי לשלול את ההזדקקות למדיניות אחידות הענישה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 5.4.82).
ע.פ. 224/81 - עמר בן שאול כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד בכך שתלש שרשרת מצווארה של המתלוננת ונטלה, באחזקת נשק שלא כדין ובפריצה וגניבה, וכן צורפו תיקים נוספים בעבירות של החזקת סמים ושל התחזות לאדם אחר תוך הפרעה לשוטרים ונסיון להברחת עציר. בגין כל אלה נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל עונש של שנה וחצי מאסר על תנאי מצטבר לעונש הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות למרות גילו הצעיר והתסקיר של שרות המבחן מציין שמדובר באדם בעל דפוסי התנהגות עברייניים, והשרות לא ראה להמליץ המלצה טיפולית למערער משום שסבר שאין בכוחו של המערער להימנע מעבירות. הסניגור טען כי תקופת המאסר ארוכה מדי והטעים כי העבירות בוצעו כאשר המערער היה מכור לסמים וכי לאחר הכרעת הדין נגמל המערער משימוש בסמים. נוכח עברו הפלילי של המערער לא החמיר עמו ביהמ"ש יתר על המידה וצדק ביהמ"ש שהעדיף את טובת הציבור על נסיבותיו האישיות של המערער. אין כל אישור לכך שבשלב הנוכחי חלה הטבה כלשהיא בצריכת הסמים ע"י המערער. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 27.4.82).
ע.פ. 543/81 - מרדכי שרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של פריצה וגניבה ושל אחזקת רכוש גנוב ונדון למאסר על תנאי ולתשלום קנס. הערעור על ההרשעה נדחה.
ההרשעה בפריצה היתה מבוססת על עדויות עדי התביעה שהיו מהימנים על ביהמ"ש המחוזי. לפי עדויות אלה נראו שני אנשים קרוב לחצות לילה ליד מנות בתל- אביב, באותו זמן נופץ חלון ראוה של החנות ושני אנשים נמלטו מהמקום. אחד העדים רדף אחריהם ולא הצליח להשיגם ואז הזעיק את המשטרה. אותו זמן נראו שני אנשים משוטטים במרחק של כ- 60 מטר ממקום הפריצה ושוב נשמע קול ניפוץ זכוכית. השוטרים החלו לרוץ לאותו כיוון ולאחר מרדף נעצרו שני האנשים שאחד מהם הינו המערער. כאשר הובא המערער למקום הפריצה הראשון זוהה מיד ע"י העד שראה את המקרה מההתחלה. בעדותו בביהמ"ש אמנם לא זיהה העד את המערער אך העיד כי זיהה בודאות את המערער מיד לאחר המקרה כאחד משני מבצעי הפריצה. עדותו היתה מהימנה על ביהמ"ש וכן האמין השופט לעדות אנשי המשטרה אשר ראו את המערער ועוד אדם בורחים ביחד והסבריו של המערער באשר להמצאותו באותו מקום היו סותרים ומלאים דברי שקר. עפ"י הראיות הנ"ל ניתן היה להרשיע את המערער בפריצה. גם הרשעה באחזקת רכוש גנוב עומדת על יסוד איתן, שכן בדירה שבה גר המערער נמצאו חפצים מסוימים שנגנבו לפני כן בפריצה לדירה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד בן אור למשיבה. 4.4.82).
ע.פ. 863/81 - מוסאי קזובשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר ליצוא 80 ק"ג חשיש מישראל לוינה וביבוא הרואין לישראל ונדון בגין עבירת הקשר לעונש המירבי של 7 שנים מאסר בפועל ובגין יבוא ההרואין נדון ל- 10 שנים מאסר שמתוכן 7 וחצי מאסר בפועל כששני עונשי המאסר בפועל חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין זה נכון שביהמ"ש המחוזי סבר שבוצעה העבירה המושלמת ולא רק קשירת קשר והחמיר כביכול יתר על המידה. ביהמ"ש היה ער לכך שמדובר באשמה של קשירת קשר אם כי העיר שהיו עובדות המצדיקות אשום בעבירה עצמה. גם הודאת המערער באשמה שבאה רק לאחר שנתפס ושתוף הפעולה מצדו ונכונותו להעיד נגד חברו לעסקים אין בהם מאומה להצדיק הקלה בעונש. שתוף הפעולה של המערער אינו מצביע דווקא על חרטה כנה וכוונה לחזור למוטב, אלא מתישב עם נסיון לקנות לעצמו יחס אוהד מצד הרשויות. גם בטענת המערער שהופעלו נגדו איומים בוינה אין ממש, ומתוך תמלילי שיחות טלפוניות עולה המסקנה שהמערער הוא דמות מרכזית בעסקה. העונש אינו חמור כלל בהתחשב בחומרת העבירות ובכמויות שמדובר בהן וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער שהחליט ששתי תקופות המאסר תהיינה חופפות. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד ש. תוסיה כהן וגנשולי למערער, עו"ד גב' ש. דותן למשיבה. 22.4.82).
ע.פ. 695/81 - מרק רובינסקי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ייבא מצרפת כ- 14 גרם הרואין, הודה בעובדות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי הסם יובא על ידו בשל התמכרותו לסמים וכי התמכרות זו נעלמה ואיננה עוד ועל כן ראוי להקל בעונשו. אין לקבל גישה זו. הכמות שמדובר בה היא גדולה ביותר וניתן להפיק ממנה כמאתיים מנות בערך כספי ניכר. לנוכח חומרת העבירה אין העונש מוגזם כלל
ועיקר. ביהמ"ש דלמטה כבר לקח בחשבון את מצבו האישי של המערער, את תלאותיו ואת התמכרותו לסמים.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 21.4.82).
ע.פ. 217/82 - פאוזי נדאף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשר לבצע שוד בצוותא תוך שמוש בנשק ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער טען בביהמ"ש המחוזי, והתובעת היתה מוכנה לקבל כנכונה את הטענה, כי הודח לבצוע העבירה על ידי סוכן המשטרה. כמו כן המאסר בפועל שהוטל על המערער הוא מאסרו הראשון. בשים לב לכך שהתביעה היתה מוכנה לצאת מתוך הנחה כי ההצעה לבצע את השוד באה מסוכן המשטרה יש להקל במדת מה בענשו של המערער. אולם, מכיון שנסיבות העבירה היו חמורות ובמהלך ביצוע ההסכם הפלילי נעשו פעולות של גיוס אנשים נוספים כדי להשיג את מטרת הקשר, וכן הושג נשק שחולק בין המשתתפים אין זה מן הראוי לפטור את המערער מריצוי מאסר בפועל כפי שביקש הסניגור. בכל הנסיבות יהא המאסר בפועל שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בך, שיינבוים. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 25.4.82).
ע.פ. 385/81 - דוד אבוטבול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבעה אישומים של סחר בחשיש תוך תקופה של חדשים אחדים ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו עונש של שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נסיבות העבירות חמורות במיוחד. מדובר בתחנה לממכר סמים שהתנהלה על ידי המערער ואשתו בדירתם, הסמים נמכרו, בשלושה מקרים, לשוטר סמוי. למערער קופה גדולה של הרשעות קודמות בחלקן עבירות סמים ונדון כבר לא אחת למאסר בפועל. הסניגור ביקש להתחשב בנסיבות האישיות של המערער ואולם טיב העבירה, נסיבותיה ומידת ההשתרשות בה הם כאלה שחייבים לתת את הדעת בראש וראשונה לשיקול של טובת הציבור ושלומו. המערער קיים תחנה למכירת סמים ולא חס על אלה שנזקקו לו וסיכן בריאותם. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהעבירות בוצעו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער, אין העונש חמור.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד רם למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 3.5.82 1).
ע.פ. 854/81 - מימון ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה לדירה וגניבת תכשיטים בשווי של 8,000 שקל ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על גילו הצעיר של המערער וחוסר היחס בין ערך הגניבה לתקופת המאסר וכן טען כי השופט השתמש בלשון בוטה ועוינת כלפי המערער ומכאן החומרה בה נקט בגזר הדין ויש להקל בעונש. ברם המקרה
הוא חמור ביותר. המערער שהוא בן 21 יש לו כבר 120 תיקים במשטרה בעבירות נגד רכוש וכן 20 הרשעות, ואם כי אין לומר שלמערער אין תקוה שיחזור למוטב, תקוה כזו קיימת ויכול ותתגשם אם המערער יעשה מאמץ נפשי הדרוש לכך, אולם שרות המבחן מנער ידיו מהמערער ובמצבו הנוכחי מהוה המערער סכנה קשה לשלום הצבור ולרכושו. אין להסכים עם דברי השופט שהפתרון היחידי לפריצה הוא הכנסת הפורצים לתקופות ארוכות לבתי הסוהר, וכן אין להסכים עם דברי השופט "כי הגיע הזמן שהחברה תחזיר לו כגמולו" על שהוא מטריד את החברה ללא הרף בהתפרצויותיו, שכן גם בהתפרצויות אין המאסר פתרון יחידי וכן אין מטרת דרכי הענישה להשיב לפלוני כגמולו. לגופו של דבר אין להתערב בגזר הדין שהרי ביהמ"ש מצווה לשמור על הציבור ורכושו ולהבטיח לו מידה מינימלית של ביטחון רכושו. העונש שהוטל אינו חמור בהתחשב בכך שמדובר בעבריין בעל עבר פלילי כה עשיר.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שינבויים. החלטה - השופט אלון. עו"ד גורן למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 12.5.82).
ע.פ. 728/81 - יהושע מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי כשהסכום הכולל עולה על ששה מליון לירות. העבירות נעברו בתקופה של כשנה וביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי כשבתוך ארבע שנים אלה חופפות שנה וחצי מאסר שהוטל לפני כן על המערער בתיק אחר. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות מרמה וריצה בעבר עונשי מאסר. בהתחשב בעבר הפלילי העשיר של המערער ובכך שלמעשה שנה וחצי מארבע שנות המאסר חופפות מאסר אחר אין לומר שביהמ"ש החמיר מדי עם המערער.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד גב' מור למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 9.5.82).
ע.פ. 757/81 - פנחס ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות וגניבה ובעבירה של תקיפת שוטר ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שני מאסרים על תנאי של ששה חדשים ושל שנתיים באופן שהעונש הכולל שהוטל על המערער הוא 4 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור ציין כי עברו הפלילי של המערער מסתכם בעבירות שנעברו בהיותו בן 18 ועברו שלש שנים מאז ועד ששוב ביצע את העבירות נשוא ערעור זה. כמו כן שרת בצבא ללא כל בעיות ומפקדו המליץ עליו. הסניגור הדגיש כי זה מאסרו הראשון של המערער וכי הוא לומד בבית הסוהר ואינו מתערב בחברה העבריינית ויש לו סיכוי לפתוח דף חדש של חיי עבודה הוגנים, אך תקופת המאסר הכוללת ארוכה מדי וקיים חשש שאם יהיה עליו לרצות תקופה זו הוא לא יוכל לעמוד בפני הסיכונים האורבים לו בין כותלי בית הכלא. שרות המבחן העיר כי לא הצליח ליצור קשר עם המערער כנראה בשל ציפיות שהיו לו ושלא באו לידי הגשמה בשלב גזר הדין בערכאה הראשונה, אך עם זאת ציין שהמערער מגלה כוחות חיוביים בבית הסוהר ומן הראוי לקצר את תקופת המאסר הכוללת.
ביהמ"ש העליון החליט להקל בעונש בציינו כי העונש שהוטל בגין העבירות דנא איננו חמור כשמדובר ב- 18 חדשים מאסר בפועל. כמו כן בנסיבות הענין היה הכרח להפעיל את המאסרים על תנאי והשאלה היחידה היא אם קיימים נימוקים מיוחדים שיצדיקו החפפת חלק מן המאסרים על תנאי למאסר החדש שהוטל. התשובה לכך היא חיובית. ראשית, עונש המאסר הכולל כבד בנסיבות הענין ואם כי מצוות המחוקק היא שבדרך כלל מאסר על תנאי מופעל יצטבר הרי על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את התמונה העונשית הכוללת המתקבלת ובעניננו העונש הכולל כבד יתר על המידה. שנית, המערער מגלה כוחות חיוביים ועושה מאמצים לשיקומו באופן שקיימת תקווה שעם שחרורו מבית הכלא הוא יבחר בדרך הישרה ועונש מאסר ממושך מדי עשוי לסכן גישה חיובית זו. בהתחשב בכל הנ"ל יהיה חלק מן המאסר על תנאי שהופעל חופף באופן שהמאסר הכולל שהמערער ירצה יהיה 36 חדשים.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד ס. יונה למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 25.4.82).
ע.פ. 192/81 - משה ז'טביק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג אוטובוס בשעת ערב ביום גשום ברחוב הותיקים בפתח - תקוה. רוחב הכביש 7 מטר ולשני צדדיו אבני שפה. הכביש היה רטוב ושדה הראיה של המערער היה כ- 100 מטר. הוא יצא מתוך עקומה שבכביש וכאשר היה כ- 50 מטר אחריה בא מולו קטנוע עם סירה בה ישבה אשה שהיתה בחדש השביעי להריונה. נהג הקטנוע ששם לב כי האוטובוס נוסע בצד שמאל, במסלול של הקטנוע, סטה שמאלה ואז חזר האוטובוס לימין שלו כך ששני כלי הרכב התנגשו. נוסעי הקטנוע נפצעו, אשתו של הנהג נזקקה לנתוח קיסרי והוולד נפטר אחרי מספר שעות. בימ"ש השלום זיכה את המערער בקבעו כי נותר רווח מספיק לתנועתו של הקטנוע בצד הימני של הדרך שלו ולא היתה הצדקה לנסיונו להמלט לכוון שמאל. לדעת בימ"ש השלום, אם חשב רוכב הקטנוע שדרכו נחסמה חייב היה לעצור ולהישאר בימין הדרך. ביהמ"ש ציין כי נסיונם של נהגים הוא שנהג שאינו מצוי בימין הדרך שב מיד לצד ימין כשהוא מגלה רכב הנוסע מולו ולפי זה צריך היה נהג הקטנוע לכלכל את נהיגתו. מכאן מסקנתו כי אפילו הפר המערער את כללי התנועה, הרי שסטייתו של רוכב הקטנוע היתה כה חורגת מכללי הנהיגה ומידת רשלנותו כה גבוהה עד שהיה בהתנהגות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין עבירת הנאשם לבין אירוע התאונה. לנוכח מסקנה זו לא ראה ביהמ"ש השלום צורך להכריע בשאלה אם היה קשר סיבתי בין מות הילד לבין התאונה וזיכה את המערער.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע שהזיכוי אינו יכול לעמוד על כנו. התנהגות רוכב הקטנוע לא נראתה לביהמ"ש המחוזי כבלתי סבירה או כחריגה לאור מכלול הנתונים שנוצרו בשטח וביחוד כשמדובר בתגובה אינסטינקטיבית. העובדה ששני כלי הרכב נעו זה מול זה במהירות אטית באופן יחסי, לא היה בה כדי להשפיע על מסקנה זו ומה גם ששיקול הדעת במצב חירום אינו דומה לשיקול לאחר מעשה והמסקנה במבט אחורה לפיה ניתן היה לנקוט בדרך חילופית אין בה כשלעצמה כדי להטיל אשמה על נהג הקטנוע. זאת ועוד, קבע ביהמ"ש המחוזי, אף אם התרשל רוכב הקטנוע לא היה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין התאונה שאירעה. עצם הימצאו של האוטובוס במסלול שאינו שלו הוא החטא הקדמון שהביא לאירוע התאונה. על כן
הרשיע את המערער והחזיר את הענין לבימ"ש השלום כדי שיכריע אם יש קשר בין התאונה לבין מות הוולד וכדי שיגזור את העונש לאחר שמיעת טיעונים. הערעור נדחה.
אין לקבל את טענת הסניגור כי ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לקבוע ממצאים בשבתו כערכאת ערעור. בפני ביהמ"ש המחוזי היתה הודעת המערער במשטרה בה אמר "אני לא מבין איך אני נסעתי בצד שמאל". אין לקבל את הפירוש של הסניגור כי המערער הביע תמיהה על גירסת המשטרה המייחסת לו נסיעה בצד שמאל. אין לפרש את המלים הנדונות אלא כפשוטן ומה גם שבחקירה של העדים לא הונח יסוד לפרשנות שונה של הדברים שצוטטו. מדובר ביום גשום ובשעות הערב והנסיעה שלא לימין הדרך נבעה ככל הנראה מהתנופה של היציאה של האוטובוס מן העקומה שבכביש. ברור שהאוטובוס בגודלו ובמידתו תפס חלק נכבד של הצד השמאלי של הכביש ואם כי יתכן כי עפ"י מדידה מדוייקת לאחר המעשה יכול היה הקטנוע להמשיך ולחלוף לצד האוטובוס הרי השאלה היא אם יצר המערער ע"י דרך נהיגתו איום וסיכון שיכלו להניע נהג סביר הבא מן הכיוון הנגדי, לנקוט באמצעי החירום כפי שננקט על ידי נהג הקטנוע. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב ומסקנתו סבירה ומתקבלת. גם לענין הקשר הסיבתי יש לאמץ את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. בנסיבות שבפנינו צריך היה נהג האוטובוס לצפות כי סטייתו החזקה לשמאל הדרך תחייב כל נהג שיבוא ממול בתגובה שעלולה להביא להתנגשות ודי היה בכך כדי להכריע את הכף לחובת המערער.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ש. פסקא למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.4.82).
ע.פ. 59/82 - משה כהן ואלון אושרי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה
(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
בבית משפט השלום בתל - אביב מואשמים המערערים בעבירות של הספקת סם מסוכן. המערער השני הוא בנו של טוביה אושרי ולפי כתב האישום השיגו השניים סמים עבור טוביה אושרי שהסתתר אז בירושלים. לאחר מכן נדון טוביה אושרי למאסר עולם בעבירה של רצח. באישום בענין הסמים כפרו שני המערערים באשמה והשופט שמע את הראיות ובאחת הישיבות הודיעה התובעת שסיימה את הוכחותיה בכפוף להופעת עד אחד נוסף שהוזמן ולא הופיע. על כך העיר השופט בשאלה מדוע אין גומרים את התיק וכן אמר שהתרשמותו היא שאלון אושרי זקוק לטיפול שיקומי בהשגחת שירות המבחן. למשמע דברים אלה ביקש הסניגור שהשופט יפסול את עצמו מלדון בתיק אך בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה.
באשר לשאלה מדוע אין גומרים את התיק אין בכך עילה לפסילת השופט. יותר רצינית היא הטענה שלא מן הראוי היה לומר לאלון אושרי שהוא זקוק לטיפול שיקומי בהשגחת שירות המבחן. השופט הסביר בהחלטתו כי מכיון שהמערער הוא בנו של טוביה אושרי שנדון למאסר עולם הרי אם יידחה ערעורו של האב יהיה הבן זקוק לטיפול שיקומי ותמיכה וחיזוק כדי שיוכל לעמוד בנטל שילווה אותו. אין להטיל ספק בכך שאכן זו היתה כוונת השופט אך מוטב היה לא לומר את הדברים בגלל הסכנה פן לא יובנו בדרך הנכונה על ידי המערער. ברם, הדברים הנ"ל שנאמרו בנסיבות האמורות אינם מצדיקים פסילת השופט מלהמשיך במשפט. אין חשש של משוא פנים מצד השופט ואין לראות בדבריו קביעת כל עמדה לגבי אשמתו של המערער אושרי או אשמת חברו.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' מור למערערים, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 4.5.82).