ע.פ. 593/81 - שמחה מנדלבאום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחווי בירושלים בת.פ. 146/80 הערעור על ההרשעה נדחה ועל מומרת העונש נתקבל).
המערער היה מנהל במספר חברות שעסקו בהשקעה במקרקעין ובניה. הבעלות בחברות היתה בחלקה בידי משקיעים זרים מקנדה. כשביקשו המשקיעים לצאת מעסקי החברות נחתמו בין אחת החברות שנוהלה ע"י המערער, ובין המשקיעים שלשה הסכמים שבתם נמכרו למשקיעים שלוש דירות. היו אלה הסכמים מסובכים עם התחייבויות שונות, אך ביסודם היו הסכמים למכירת הדירות. בגין שתיים מהדירות הנ"ל שנמכרו שנית לתושבים ישראליים הורשע המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בערעור טוען הסניגור כי אין בהסכמים עם הלקוחות הישראליים כל טענת עובדה כי הדירות משוחררות מכל שעבוד או תביעה, אלא יש בהם התחייבות להעביר את הדירות על שם הקונים בבוא העת כשהן חופשיות מכל שעבוד, ועד לבוא זמן ההעברה, תוך שבה מיום מסירת החזקה, יכולה היתה לעמוד החברה בהתחייבותה להעביר את הדירות. אך גם אם לא היתה יכולה לעמוד בהתחייבויות לא היתה כאן אלא הפרת הסכם שתרופה אזרחית בצדה ואין בכך כל עבירה פלילית. עוד טוען הסניגור כי שתיקה יכולה להוות מצג רק כשחלה חובת גילוי בחוק, עלהמערער לא היתה כל חובה בחוק לגלות לקונים הישראליים את דבר ההתקשרות עם הקונים הקנדים, על הקונים הישראלים היתה חובה להזהר ולבדוק את הרישום בספרי האחוזה ואילו בדקו היו מגלים שנרשמו הערות אזהרה לטובת הקונים הקנדים.
א. העובדה שהמעשה מהווה הפרת הסכם וחוסר תום לב לצורך דיני חוזים אינה שוללת את האפשרות שהמעשה יהיה גם עבירה פלילית. יתכן שהתנהגות תביא לבטלות החוזה בתחום האזרחי בלי שתהיה בעלת אופי פלילי, ומאידך יש והתנהגות המביאה לידי ביטול החוזה בתחום האזרחי תקבע גם אחריות בתחום הפלילי.
ב. לאור עדותם של עוה"ד שייצגו את הקונים הישראלים תמוהה הטענה שעל הקונים היה לבדוק את הרישומים בספרי האחוזה. המערער סיכם אתם כי עוה"ד של החברה הוא שיטפל ברשום הערות האזהרה לטובת הקונים הישראלים ורשאים היו הקונים לסמוך על עורך הדין מבלי לבדוק בעצמם את הרישומים שבספרי האחוזה.
ג. עפ"י הגדרת המרמה בחוק העונשין, יכולה זו להעשות גם ע"י התנהגות ולאו דווקא על ידי מצג פוזיטיבי. גם העלמת עובדה יכול שתעלה כדי מרמה. בנסיבות המקרה דנא העלמת העובדה בדבר הסכמי המכירה לקונים הקנדים מהווה מצג חיובי שאינו אמת והמערער אחראי בפלילים אם היתה לו הכוונה הפלילית.
ד. אין לקבל את הטענה כי להסכמים עם הקונים הקנדים לא היה תוקף באשר היו רק פיקציה ונעשו למראית עין, ולחילופין מחמת שהופרו ע"י הקנדים ואינם מחייבים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה ובצדק לאור נסיבות המקרה. אין הדבר משנה כהוא זה לענין חובת הגילוי לקונים הישראליים ולענין הכוונה הפלילית של המערער אם ההסכמים עם הקנדים היו הסכמים אמיתיים למכירת הדירות או נעשו רק להבטחת השקעותיהם, ואם הופרו ע"י הקנדים ואם לאו. המערער צריך היה לדעת שהקונים הקנדים עשויים לעשות שימוש בהסכמים אלה שעל פניהם נותנים להם זכויות והוא גם ידע בעת חתימת ההסכמים עם הישראלים כי למעשה הקנדים כבר החלו בהליכים משפטיים בגין אותם חוזים ואת התוצאות של הליכים אלה לא יכול היה לצפות מראש. הוא לא יכול היה על כן להניח באמונה כנה כי עד שיגיע מועד ההעברה יסתיימו ההליכים המשפטיים עם הקנדים לטובת החברה הישראלית.
ה. גם הכוונה הפלילית הוכחה דיה. בנסיבות הנ"ל אין המערער יכול להשמע בטענה כי האמין בתום לב ובכנות שההסכמים עם הקנדים אין בכוחם לשמש מניעה להעברת הדירות לקונים הישראלים בבוא העת. העובדות כולן היו בידיעת המערער והעלמתן היתה מכוונת. הכלל הוא שמחשבה פלילית פירושה עשיית המעשה האסור תוך ידיעה שהוא יגרום לתוצאה שהחוק רוצה למנוע אותה ומתוך רצון להביא לאותה תוצאה. על התביעה להוכיח שהמערער פעל בכוונה להשיג את התוצאות האסורות ואת זאת היא הוכיחה.
ו. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים לחומרה ולקולא וכולל העובדה שזו העבירה הראשונה של המערער, שהיא בוצעה לפני 7 שנים, והיו בפני ביהמ"ש עדויות על אפיו הטוב של המערער. בצדק העיר ביהמ"ש המחוזי כי שכיח הוא שעבירות הצווארון הלבן מבוצעות על ידי אנשים שעברם נקי ובכך אין שיקול לקולא. המעשה חמור ביותר וגרם סבל ומצוקה רבה לקונים הישראלים שנכפתה עליהם התדיינות ממושכת שארכה, שנים עם הקונים הקנדים שאת תוצאותיה טרם ניתן היה לדעת בעת הדיון בערכאה הראשונה. חמורה העבירה במיוחד כשהמערער הוא עורך דין ואף שלא פעל ככזה בנושא הדיון, הרי זכה באמון אלה שבאו אתו במשא ומתן ובכללם עוה"ד של הקונים הישראלים. העבירה בוצעה אומנם בשנת 1975 אבל גם בהתחשב בכך לא היה העונש מופרז בחומרתו. ברם לאחר מתן גזר הדין הושג הסכם בין המשקיעים הקנדים לבין המערער והקנדים ביטלו את תביעותיהם נגד הקונים הישראלים. רק בשל התפתחות זו ניתן להקל בעונשו של המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על 15 חדשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. תוסייה כהן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 19.4.82).
ע.פ. 613/81 - אברהם דהאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לפריצה ולגרימת חבלה חמורה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 80\349 - הערעור נדחה)
עד התביעה, שותף בדבר עבירה, יוסף חיות (להלן חיות), בא עם חברו, אחיו הצעיר של המערער, לקראת חצות הלילה, לבית המערער. המערער הציע לחיות להשתתף עמו בביצוע עצר בחוילה בהרצליה והלה הסכים. המערער הובילו לפרדס, הוציא שקית ניילון ממחבוא ומתוכה נטל אקדחים, נתן אחד לחיות ואחד נטל לעצמו, וכן שני זוגות כפפות, מדים צבאיים וכובע גרב בשבילו ובשביל חיות. משם עברו דרך פרדסים לביתו של אחד אינגבר, המערער נכנס לתוך הבית ויצא משם עם צעיף שיחודו בכתובת מסויימת המודפסת עליו. מביתו של אינגבר הלכו השניים לחוילתו של העד ברזילי והחלו לפרק סורג של חלון, הופתעו על ידי בעל הבית והחלו לברוח. הם עברו גדר תייל, אקדחו של חיות נפל ונפלט ממנו כדור, כן נורו עוד יריות וחיות נפגע בכדור בגבו. בתמיכת המערער הגיעו השניים לביתו של אינגבר, שם החליפו בגדים וחיות הועבר לבית חולים. חיות הכחיש תחילה
השתתפותו באירוע אך שעות אחדות לאחר מכן הודה בנסיון לשוד ולמחרת מסר הודעה מפורטת על חלקו הוא ועל חלקו של המערער בשוד. גם בעל החוילה העיד על הנסיון לשוד ועל יריות שנורו לעברו וכי הוא השיב באש באקדח שהיה ברשותו. המערער נעצר למחרת האירוע כשעל גופו פצעים וסיפר שנחבל בקטטה יום קודם לכן במגרש כדורגל. כן סיפר כי בערב הקודם חזר לביתו בין השעה 10 ל- 11 ונשאר עם אחותו עד הבוקר. בהודעותיו במשטרה לא גילה על דבר ביקוריו אצל אינגבר. במקום האירוע נמצא הצעיף שנלקח מאינגבר. בביהמ"ש סיפר המערער על קטטה במגרש כדורגל ועל טיפול רפואי שקיבל למחרת היום. כן סיפר בעדותו כי יצא מביתו בשעה 9 והסתובב בלי להיפרד מחבריו כיון שלמחרת היום צריך היה להתחיל בריצוי עונש מאסר של שנה שביצועו נדחה. במסגרת זו, כך סיפר, ביקר אצל אינגבר וביקש ממנו צעיף אך לטענתו לא זה הצעיף שנמצא ליד החוילה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של חיות, לא האמין לעדותו של המערער, הרשיע את המערער בנסיון שוד וגזר עליו 7 שנים מאסר. מכאן הערעור
א. הסניגור הצביע על תמיהות וסתירות בעדותו של חיות, אך אין למצוא פגם בשיקולי ביהמ"ש המחוזי אשר בחן את עדותו של חיות על רקע התמיהות והסתירות שהסניגור מצביע עליהן ומצא את העדות ראויה לאמון. לא זו בלבד שאין דרכה של ערכאת ערעור, מלבד במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, להתערב בממצאי ביהמ"ש קמא, אלא במקרה דנן בחן ביהמ"ש בקפדנות את סיפורו של המערער שהעלה בעדותו בניגוד לגירסתו המקורית ועל רקע כל יתר הנסיבות החליט שלא להאמין למערער. המערער לא נתן הסבר לשוני הקיצוני בין גירסתו במשטרה לבין הסיפור שהשמיע בביהמ"ש, כשם שלא הסביר כיצד הסתובב פצוע שעות ארוכות אף שפצעיו הצריכו טיפול ורק למחרת, כשצריך היה להתייצב לרצות את ענשו, הובא לטיפול בבית חולים. כמו כן אינגבר העיד כי בביקור הראשון שהיה אצלו המערער באותו לילה הוא לא היה פצוע ורק בביקור השני היה פצוע, ולפי עדות בעל החוילה עברו הבורחים דרך גדר תיל ושם נפגע המערער. כך שלא מדובר בהתרשמות חיצונית של ביהמ"ש בענין המהימנות, שגם היא מסורה לערכאה הראשונה, אלא בהעדפת גירסה אחת שהיא מהימנה ועומדת במבחן הנסיבות והראיות לעומת גירסה בלתי נאמנה מבחינת ההתרשמות שעל פניה היא נסתרת הן עפ"י ההגיון הפשוט והן עפ"י מכלול הנסיבות והראיות.
ב. הסיוע העיקרי לעדותו של חיות הוא הצעיף שנמצא בזירת העבירה, אותו צעיף שזוהה ע"י אינגבר כצעיף שנתן למערער. בכך אין להתערב ואין לקבל את גירסת המערער שמדובר בשני צעיפים שונים. כמו כן עדותו של אינגבר על מועדי שני הביקורים של המערער אצלו יש בה סיוע לגירסת עד התביעה.
ג. הסיוע בשני העניינים האמורים השתרע על חלק נכבד מחזית הראיות וזה כבר מעבר לנקודה ממשית השייכת לענין, שבה בלבד די להרשעה כשהעד העיקרי הוא שותף לעבירה. צודקת גם ב"כ המדינה כי שקריו של המערער בעניינים מהותיים אף הם בבחינת סיוע כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. נתקיימו בהקשר זה כל המבחנים בענין סיוע בשקרי הנאשם. גם האליבי שהעלה המערער הופרך ולא רק שלא הוכח. תחילה טען המערער שהיה עם אשתו משעה 10- 11 בלילה עד הבוקר, ולא רק שהאשה לא אישרה גירסה זאת, אלא המערער עצמו העיד לאחר מכן כי לא היה כלל עם אשתו באותן שעות. אין צורך להפריך את האליבי מפי עדים חיצוניים כשהנאשם עצמו לא טען יותר לגירסתו המקורית. שינוי החזית רק הוסיף שקר נוסף על שקרים אחרים.
ד. המערער מתרעם על כך שהורשע בעבירות מעבר לכתב האישום. ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי המערער ירה אחת היריות בכיוון בעל החוילה, תוך נסיון
לגרום לחבלה חמורה ויכול היה להרשיעו בנשיאת נשק למרות שהואשם בהחזקת נשק בלבד. ביהמ"ש יכול היה לשנות את סעיף האישום לאחר שהוכח שהמערער הוציא את הנשק מהמחבוא ונטל אותו איתו. אשר לטענה שלא היה סיוע לענין זה - אין הסיוע צריך להשתרע לאורך כל החזית ודי בסיוע לגבי נקודה ממשית הנוגעת לענין.
ה. באשר לטענה נגד הרשעת המערער בנסיון לביצוע שוד מזויין בנגוד לסעיף 402 כשבעבירה זו לא הועמד כלל לדין - סעיף החיקוק שאוזכר בכתב האישום, באשר לעבירה של קשירת קשר לביצוע שוד, הינו "עבירה על סעיף 499 בקשר עם סעיף 402 לחוק העונשין". אכן מנסח כתב האישום היה מיטיב לעשות אילו הפריד את הקשר לביצוע שוד מהנסיון לביצוע שוד ולא היה כורך שתי הוראות החיקוק ביחד, אך אין צידוק לבטל את ההרשעה בנסיון לשוד. מסכת העובדות בכתב האישום מפורטת ביותר וכוללת את כל העובדות והפרטים לענין נסיון השוד המיוחס למערער, והלכה למעשה בעיקר נגד נסיון השוד נוהלה הגנתו של המערער ולכך הוא היה ער מתחילתו של הדיון ועד סופו. לאור סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי יש לבחון אם כשהרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה שהוכחה, אף שלא צויינה בכתב האישום, קופחה הגנתו והתשובה לכך היא שלילית. המערער בחר בקו הגנה של הכחשה טוטאלית של השתתפותו באירוע כלשהו ביחד עם חיות ומשנכשלה הגנתו זו כליל ונמצא שבשקר יסודה, על המערער לשאת בתוצאות הנובעות מהעובדות שהוכחו ואינו יכול לטעון כי הגנתו קופחה או שלא היתה לו הזדמנות סבירה להתגונן.
ו. אשר לחומרת העונש - אין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש חרג מעבר למקובל באשר להטלת עונשים אחידים עבור עבירות זהות. אכן משתדלים בתי המשפט לשמור על עונשים אחידים יחסית לגבי עבירות דומות, אך זאת כאשר בצד הדמיון שבעבירות יש גם נסיבות דומות ביחס לנאשמים השונים ובכל יתר הגורמים שיש לקחתם בחשבון בגזירת הדין. השיקולים רבים ומגוונים וסוג ומהות העבירות הוא רק אחד מהם, אמנם בעל משקל רב. בעניננו חיות היה בן 17 בלבד והוא נגרר אחרי המערער שפיתה אותו למעשה הפשע. עובדה זו בלבד יש בה משום חומרת יתר. למערער הרשעות קודמות ולחיות לא היו הרשעות קודמות, חיות נפצע וניצל בנס ובכך נענש וכן שירות המבחן רואה סיכוי רב לשקמו בקלות. לכן יכול היה ביהמ"ש להבחין בעונשים בין השניים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אהרון למערער, עו"ד גב' ד. חן למשיבה. 5.5.82).
ע.א. 129/81 - עדאקי אהוד נגד עדאקי אורן ואח'
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת. מ. א. 3993/78 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער והמשיבה נישאו במאי 1974 ומנישואיהם נולד המשיב היחסים התערערו מיד לאחר הנישואין כשהמשיב היה בן חודשיים וחצי הגישה המשיבה תביעת מזונות עבורה
ועבור הבן. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות של 1,800 לא לחודש וכן חייב אותו לשאת בהוצאות שכר דירה, מיסים ותשלומי קופ"ח. בדצמבר 1978 הגישה האשה תובענה חדשה, נשוא הערעור דנא, ובה תבעה 5,600 לא לחודש משנות עבורה ועבור הבן. סכום זה מפורט כדלהלן: כלכלה 2,800 ל"י מעון 1,500 ל"י, רפואה 200 ל"י, עוזרת 500 ל"י וכו'. בנוסף לכך תבעו מדור בצורת דירה שתירשם על שם התובעים וכן תשלומי מיסים והוצאות אחזקת הבית. התביעה נתמכה בתצהיר שאישר כי סכום המזונות הדרוש הוא 5,600 ל"י. הבעל התגונן בטענה שאמצעיו מוגבלים כי האשה עובדת ויש לה אמצעים ואין הוא צריך לתת לה מזונות, כי הסכום שהוא משלם בפועל מכח פסק הדין הראשון הכולל את קיצבת הילד המשתלמת ע"י המוסד לביטוח לאומי הינו למעלה מ- 2,000 ל"י לחודש וזה די לסיפוק צרכי הבן ולמקרה שיחוייב בתשלום מזונות שלח הודעה לצד ג', לאם, להשתתפות במזונות הקטין. ביהמ"ש דחה את התביעה למדור שכן הבעל משלם את הוצאות החזקת הדירה הנוכחית של התובעים וכן נדחתה תביעת האם למזונותיה היא. מאידך דחה ביהמ"ש את הודעת צד ג' לאם. על אלה אין ערעור. הערעור הוא על החיובים שהטיל ביהמ"ש כמזונות לקטין, בסכומים צמודים למדד דצמבר 1978. היינו: מזונות לבן על פי התביעה בתוספת דמי טיפול סכום כולל של 3,150 ל"י שיעודכן אחת לשלושה חדשים, הוצאות מעון לילד, וכשיגדל - הוצאות גן ילדים ולימוד בביה"ס תשלום הוצאות הבית (מים, חשמל, גז), תשלום הוצאות קופ"ח, וכן נקבע כי קיצבת ביטוח לאומי תועבר לאם. מכאן הערעור
א. הטענה הראשונה של האב היא כי ביהמ"ש המחוזי פסק ב- 1975 מזונות ויש לראות בפסק דין זה החלטה סופית, שכן לא חלו שינויים של ממש מאז אותו פסק גדין שיצדיקו בחינה מחודשת של החיוב. טענה זו אין לקבל הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית. אכן הכלל הוא שיש לחתור לסופיות הדיון ואם הליך מסתיים בפסק דין חלוט אין אחריו ולא כלום והרי זה מעשה בית דין. אולם דמי מזונות מהווים חריג לכלל האמור ואם השתנו הנסיבות ניתן לחדש את הדיון בנושא המזונות, לברר את העובדות החדשות ולפסוק בנושא מחדש. בענין דנא, אכן השתנו הנסיבות באופן שמוצדק לדון מחדש בענין המזונות. פסק הדין הראשון ניתן בתחילת 1976 ללא הצמדה ולנוכח הגברת האינפלציה יש הצדקה לדון מחדש בענין המזונות. כמו כן כאשר נפסקו לראשונה דמי המזונות היה הילד כבן 3 חדשים בלבד ובעת הגשת התביעה החדשה הוא היה כבן 3 שנים ואין ספק שצורכי ילד בן 3 עולים מכל הבחינות על צרכי תינוק. כמו כן דמי המזונות שנפסקו לראשונה כללו את צרכי האשה כי זו היתה לאחר לידה ולא עבדה ובינתיים חזרה לעבודה ואינה זכאית למזונות.
ב. טענת המערער כי התובעים לא הוכיחו את סכום המזונות שיש לפסוק לטובתם בדין נדחתה. המשיבים ציינו בכתב התביעה כי סכום המזונות הדרוש הוא כ- 5,600 ל"י והביאו פירוט של סכום זה למרכיביו. האם בתצהירה אימתה את העובדות ובמהלך המשפט לא נחקרה בנושא זה. לפיכך אין לפסול את הסכום עשל 5,600 ל"י כסכום בסיסי שבהתחשב בו יקבע ביהמ"ש את סכום המזונות המגיע לבן.
ג. השופט לקח את הסכום של 5,600 ל"י כסכום בסיסי, הפחית ממנו את הסכום של 1,300 ל"י שנתבע עבור מעון שכן הטיל חיוב נפרד בכל הנוגע למעון ואת הסכום שנותר חילק לשניים משום שהסכום שנתבע היה עבור האם והבן. אין לקבל את השקפת הבעל כאילו צריך היה לפסוק עבור הבן רק 35 אחוז מהסכום המשותף ואין לומר שצורכי הבן נופלים מצורכי האשה. השקפה זו אינה מבוססת על עובדות מוכחות ואינה אלא אומדנא בלבד.
ד. שגה ביהמ"ש המחוזי כשחייב את האב גם בתשלום הוצאות קופ"ח וגם בסעיף "רפואה" שנכלל במסגרת הסכום הכללי שנקבע. ראוי היה שהשופט יפחית מהסכום המהווה בסיס החישוב גם את מרכיב הרפואה. אין לקבל את טענת הבעל
כי באותה מידה יש גם להפחית את ההוצאה בגין העוזרת. הוצאה זו דרושה בהתחשב בכך שהאשה עובדת ודווקא משום שהיא עובדת פטר ביהמ"ש את הבעל מלשלם מזונותיה. יכול היה ביהמ"ש לחייב את הבעל בתשלום חלק מהוצאות העוזרת שהרי כך מתאפשר לאשה לעבוד באופן מלא ובעקיפין נחסך מהאב חיוב גבוה פי כמה שבתשלום מזונות לאשה.
ה. השופט חייב מיוזמתו את הבעל לשלם לאם סכום של 1,000 ל"י לחודש דמי טיפול בילד בנוסף לסכום המזונות. אכן ביהמ"ש מוסמך לחייב בעל לשאת בהוצאות טיפול בילדו ולהורות לשלם סכום זה לאם, אך עליו לבחון את התשתית העובדתית שתצדיק את החיוב. במקרה דנן אין בכתב התביעה כל עובדה בנושא זה והתובעים לא כללו מרכיב כזה בסכום המזונות המהווה את בסיס התביעה. בנסיבות אלה היה צריך לתת לבעלי הדין להתייחס לסוגיה זו.
ו. אשר לטענת הבעל שצריך היה לנכות מסכום המזונות את דמי הביטוח הלאומי ולא להוסיפם שהרי כך נוהגים בתי המשפט בדרך כלל - אין קביעה זו מדוייקת. ביהמ"ש כולל בסכום דמי המזונות את קיצבת הביטוח הלאומי כשהוא לא מביא בחשבון את הקיצבה כשהוא קובע סופית את החיוב במזונות אך במקרה דנן כשהשופט קבע בפסק הדין הראשון את סכום המזונות היה זה סכום שעליו מתווספת הקיצבה ויתכן שהשופט בפסק הדין השני ביקש להמשיך בדרך זו ולפיכך ציין במפורש שקיצבת המוסד לביטוח לאומי תועבר ישירות לידי התובעת. קביעה זו היתה מיותרת אלמלא התכוון השופט שהקיצבה תתווסף לסכום המזונות ולא תהיה חלק מסכום המזונות שחוייב המערער. על כל פנים גם בענין התשלום של המוסד לביטוח לאומי וגם בענין דמי הטיפול לא הובהרו הנקודות די צרכו. לפיכך יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שישוב וידון בשתי נקודות אלה ויבהיר את החלטתו לאחר הדיון.
(בפני השופטים: הנשיא י.כהן, ברק, ד. לוין. עו"ד אלחנן לוי למערער, עו"ד גב' נירה דסקין למשיבים 24.6.82).
ע.א. 762/81 - אהרון הלוי נגד ציונה הלוי
*קביעת סכום חוב עפ"י הרישומים בתיק הוצל"פ (הערעור נתקבל).
בשנת 1979 הגישה המשיבה, אשתו של המערער, ללשכת הוצל"פ תביעה לגביית יתרת חוב של 5,000 ל"י המגיע לה לטענתה עבור מזונות שלה ושל ילדיה לתקופה עד ליום 30.9.74. ראש ההוצל"פ קיבל טענת "פרעתי" של המערער, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור של המשיבה וקבע כי לפי חוק ההוצל"פ, חייב הטוען שמילא אחרי פסק הדין עליו הראיה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הטענה שחוב נפרע צריכה להיות מוכחת על יסוד ראיות עצמאיות ולא די ברישומי לשכת ההוצאה לפועל. סיכומו של הסכום נערך על יסוד הרישומים שבתיק ההוצל"פ ובכך לא די לדעת ביהמ"ש המחוזי. על כן קיבל את הערעור וקבע את הסכום של החוב על יסוד החומר שבפניו. הערעור נתקבל.
בערעור העלתה המשיבה טענה טרומית שלפיה המערער לא הגיש הודעת ערעור כנדרש בעקבות קבלת רשות הערעור ועל כן אין לדון בענינו. טענה זו יש לדחות. לענין נימוקי הערעור חל האמור בתקנה 378 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולענין הגשת כתב ערעור והמצאת העתקים נוספים של הבקשה לרשות ערעור הרי אם לא הוקפד על כך על ידי המערער, נבע הדבר מכך שההחלטה בדבר סיכומים בכתב נכללה בהחלטה למתן רשות לערער, ושילוב וכריכה אלו הם שהוליכו את המערער לעריכת הסיכומים. לפיכך אין לפסול את ההליכים.
חייב הטוען פרעתי עליו הראיה, אך אין להגביל את טיבה של הראיה. מי שמוטלת עליו חובת הראיה יכול להסתמך על כל הראיות שבפני ביהמ"ש וכולל
הראיות המוגשות ע"י הצד שכנגד. גם הרישומים בתיק ההוצאה לפועל שנערכו ע"י הרשויות המוסמכות לכך אינם יכולים לשמש לעיתים כראיה. כל ענין נבחן לפי נסיבותיו, היינו טיב הרישום, מהותו ומשקלו מול יתר הראיות, ואין יסוד להחלטה שראש ההוצאה לפועל היה צריך להתעלם מן האמור בתיק ולדרוש ראיות עצמאיות מידי המערער. אין ביהמ"ש העליון עוסק בביקורת חשבונות ועל כן לא יבדוק את החשבונות ולא את טענת המשיבה שנפלה טעות חשבונית בחישובי ראש ההוצאה לפועל. יש להחזיר את התיק ללשכת הוצאה לפועל לסיכום החשבונות לאור מכלול הראיות ולבדיקת הטענה בדבר טעות חשבונית והטענה כי היתה הודאה בשיעורו של החוב בהתכתבות שבין הצדדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ג טלמור למערער, עו"ד ד. מרקמן למשיבה. 3.6.82).
ע.א. 342/81 - כהן מורגני נגד כהן רחל ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבים, האשה ושני קטינים, מזונות בשעור של 600 שקל לחודש מיום 1.1.79 ועד יום 1.1.81 צמוד לממד אוגוסט 1979 ואילו מיום 1.1.81, כאשר אחד הבנים יגיע לגיל בגרות, יהיה התשלום שני שליש מהסכום הנ"ל. הערעור נדחה בעיקרו.
בני הזוג חתמו במרץ 1980 על הסכם בו התחייב הבעל בתשלומים שונים תמורת ביטול ההצמדה. ביהמ"ש קבע שההסכם אינו תקף כלל לגבי הילדים, ובאשר לאשה - אינו תקף הן משום שהאשה לא ידעה על מה היא חותמת והן באשר הבעל לא קיים את החיובים שנטל על עצמו וממילא ההסכם אינו מחייב את האשה. הערעור נסב הן על סכום המזונות, הן על ההחלטה שההסכם אינו מחייב, והן על כך שהחיוב הוא מיום 1.1.79 למרות שהתביעה הוגשה באוגוסט 1979 ולא נתבקש בה כי יפסקו מזונות למפרע מינואר 1979. כן נטען כי משהגיע אחד הבנים לגיל בגרות צריך לנכות מחצית מהסכום ולא רק שליש. הערעור נתקבל באשר לתחילת החיוב במזונות.
לענין סכום המזונות ציין ביהמ"ש המחוזי שהמשיבה עובדת כעוזרת משק בית ומשתכרת כ- 770 שקל לחודש, וכן היא מקבלת קיצבת ביטוח לאומי עבור אחד הבנים והמערער שעבד כקבלן משנה טען שאינו עוסק כבר במקצוע. ביהמ"ש לא האמין למערער בדבר המשכורת שלו וכן ציין כי אמת המידה המשמשת לקביעת החיוב היא היכולת של השתכרות המערער ולא כמה שהוא משתכר, כי אין סיבה לכך שלא ימשיך בעסקי הקבלנות או ניהול מזנון שעסק בהם בעבר. בכך אין להתערב. אשר להסכם האמור - יהיה תוקף ההסכם אשר יהיה אין בכוחו להגביל את זכויות הילדים הקטינים וחובתו של המערער לשאת במזונותיהם בעינה עומדת. הילדים היו רשאים לתבוע מזונותיהם והסכום של שני שליש שנפסק לטובתם מהסך 600 שקלים לחודש אינו מופרז כלל ועיקר. כמו כן יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי כאשר אחד הבנים יגיע לגיל הבגרות ינוכה מהסכום שליש אחד בלבד. אשר למזונות האשה - אין צורך להכנס לבירור השאלה המשפטית אם יש תוקף להסכם שכן קיים ממצא עובדתי שהמערער לא קיים את החיובים שנטל על עצמו לפי ההסכם וממילא אין הסכם בר תוקף שלפיו מוותרת האשה על מזונותיה. צודק המערער רק בכך שתחילת חובת שיעור המזונות צריכה להיות מיום הגשת התביעה ולא מיום 1.1.79. בכתב התביעה לא נתבעו מזונות לגבי התקופה שקדמה למועד האמור. ממילא אין צורך לדון בכלל אשר לפיו
יכולה היתה המשיבה לתבוע מזונות לגבי התקופה שקדמה להגשת התביעה רק אילו הוכיחה כי לוותה כסף לקיומה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. מימון למערער, עו"ד א. ברץ למשיבים. 30.5.82).
ע.א. 397/81 - אהרון הלל נגד אברהם הלל
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הוא בנו של המשיב ומזונותיו נפסקו תחילה ב- 1976 בשעור של 980 ל"י לחודש צמודים למדד יוקר המחיה. המערער פנה עתה לביהמ"ש המחוזי וטען כי חל שינוי בנסיבות מאז שנפסקו לו המזונות ב- 1976 ולפיכך ביקש לדון מחדש בשיעור המזונות ולהגדילם. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדות האם בדבר ההוצאות שיש לה באשר למזונות הבן וקבע את שיעור המזונות בסכום של 1,720 שקל לחודש החל ממאי 1981. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי לא פירט במה הוא רואה את שינוי הנסיבות למרות שזו היתה עילת התביעה של המערער אך נושא זה לא הועלה בערעור ואין להתייחס אליו. הערעור מתייחס לטענות העובדתיות בדבר שיעור ההוצאות של המערער ולטענת המערער נתקפחו זכויותיו כי אילו היה ממשיך לקבל מזונותיו לפי הפסיקה משנת 1976 היה זוכה למזונות בסכום העולה על הסכום שנפסק עתה. אכן, יתכן ולא היה מקום לבדוק מחדש את צרכיו של המערער אך הוא אינו יכול להלין על כך שהרי הוא זה שפנה לביהמ"ש וטען שחל שינוי בנסיבות המחייב קביעה חדשה של סכומי המזונות. אם נענה ביהמ"ש ובחן מחדש את כל הנתונים אין לבטל עתה קביעה זו ולהחליט שלא היה מקום לשינוי שיעור המזונות כפי שהמערער ביקש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ר. בטט למערער, עו"ד ש. שעשוע למשיב 3.6.82).
ע.א. 363/81 - יואכים פייגה נגד רועי פייגה ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
המשיב, יליד 1968, בנו של המערער נמצא אצל המשיבה, אשת המערער. בני הזוג גרים בנפרד. עם האב חי בן אחר יליד 1962. בעבר חוייב המערער לשלם למשיב מזונות בהתאם להסדר פשרה שאושר כפסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי. בדיון נשוא ערעור זה ביקש המשיב להגדיל את סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. ערב הגשת התביעה באוגוסט 1980 הגיע סכום המזונות לפי הפסיקה הקודמת לכדי 2,350 ל"י לחודש וביהמ"ש המחוזי הגדיל את הסכום והעמידו על כ- 11,000 ל"י צמוד למדד ומעודכן אחת ל- 4 חודשים. הערעור נדחה.
לצורך הענין שלפנינו אין נפקא מינה אם פסק הדין הקודם ניתן על יסוד הסכמת הצדדים או על יסוד הכרעה המתבססת על העדויות שנשמעו במשפט. בשני המקרים תמה בכך ההתדיינות בין הצדדים בשלב הקודם ונוצרה נקודת המוצא הפסוקה לכל תביעה עתידה. פסק דין מזונות אינו יוצר מחסום בפני התדיינות חוזרת אך זאת בכפיפות לתנאי מפורש ודווקני שחל שינוי מהותי בנסיבות. שינוי בלתי משמעותי צריך להיספג על ידי הצדדים החייבים להתאים עצמם לשינוי מבלי לשוב ולפנות לערכאות. אם טוען צד כי נפל פגם בהסכם אשר על יסודו ניתן פסק הדין שבהסכמה, פתוחה בפניו הדרך לבקש את ביטול ההסכם על ידי פניה נפרדת לערכאות. כל עוד ההסכם שריר אין הצד יכול להתנער מפסק הדין שניתן על יסוד ההסכם.
מי שמבקש להוכיח גידול בצרכים ושינוי מהותי בהם כאשר בעבר ניתן פסק דין בהסכמה, חייב להוכיח את המצב ששרר בעבר כשהגיעו הצדדים להסכמה ולהצביע על השינוי שחל מאז ולהוכיחו. ביהמ"ש המחוזי בחן את הענין לגופו, דן בהיקף השתכרותה ובמצב בריאותה של המשיבה השניה שהיתה צד ג' בתובענה. התברר שהמשיבה נפגעה בשתי תאונות דרכים ומצב בריאותה הכללי התערער, וכן גדלו ההוצאות הרפואיות עבור המשיב הסובל ממחלה וכן זקוק לטיפול שיניים וכו'. לאור מכלול הענינים ניתן לקבוע, לא בלי היסוס, שלמסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מל שינוי בנסיבות יש על מה לסמוך. לענין זה די בכך שהמסקנה האמורה היא בגדר האפשר במידה כזאת שיהיה בה כדי להצדיק אי התערבות של ערכאת הערעור בענין המסור לשקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שלא חרג מתחום הסבירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. קורץ למערער, עו"ד א. אליגון למשיבים. 3.6.82).
ע.א. 360/81 - יעקב בן סימון נגד ענת בן סימון ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שלושת ילדיו הקטינים הנמצאים אצל אמם וערעורו של המערער נתקבל בשל כך שלא ניתן לו להביא ראיות באשר לשאלה אם אמנם שניים מן הילדים גרים עם האם או גרים עמו.
טענת ערעור ראשונה של המערער היתה כי ביהמ"ש המחוזי היה נטול סמכות לדון בענין מאחר ומתנהלים הליכים משפטיים בפני בית הדין הרבני. בטענה זו אין ממש שכן מתוך המסמכים עולה כי ההתדיינות בבית הדין נוהלה ע"י האשה ולא ע"י הילדים והתדיינות של האם אין בה כדי לחסום דרכם של הילדים לביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע למזונותיהם מאביהם.
מאידך יש לקבל את טענת המערער נגד סרוב ביהמ"ש לאפשר לו להביא כעדים שניים מן הילדים שיעידו כי הם נמצאים אתו וכן באשר לדחיית בקשתו כי הדיון בענין המזונות יידחה כדי שיוכל להזמין עובדת סוציאלית שתעיד שהילדים נמצאים אצלו ולא אצל האם. אכן, פרקליטו של המערער יכול היה להבטיח מראש את הופעת העובדת הסוציאלית ולא לבקש דחייה כאשר נקבע מועד לדיון, אך מאחר ומדובר בנושא בעל משמעות לענין קביעת שיעור המזונות והאב הביא עד מטעמו שאישר את גירסתו, ראוי היה שתשמענה גם העדויות האחרות לפני שביהמ"ש יחליט להעדיף את העדות של האם שלא נסתייע בנקודה זו בצורה כל שהיא. זאת ועוד, נמסרה הודעת צד ג' ונושא זה נשאר ללא הכרעה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי האם אינה יכולה לתרום לפרנסת הילדים אך אין בכך הכרעה מפורשת בהודעת צד ג'. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לשמוע את העדים של המערער וכן להכריע בענין הודעת צד ג'.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. גולדברג למערער, עו"ד א. פרי למשיבים. 3.6.82).
ע.א. 552/81 - יהודה גדעוני נגד עדינה גדעוני ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1966 ולהם חמישה בנים. מזה כארבע שנים חיים בני הזוג בנפרד. האשה עזבה את הבית ועברה אל הוריה, שני הבנים הגדולים נמצאים בפנימיות ושלושת האחרים נמצאים אצל משפחות אומנות. המשיבה תבעה מזונות למדורה ומזונות עבור ילדיה. לענין המדור נקבע
כי האשה היתה אצל ההורים אך חייה שם בלתי נסבלים ונאלצה לעזוב את הבית, היא מתגוררת אצל חברותיה באשר אין ידה משגת לשכור דירה, ובאשר לילדים הרי הם באים אליה לחופשות מפעם לפעם וביהמ"ש קבע כי הילדים זקוקים לקשר עם האם ויש לעודד קשר זה. באשר לביקורים אלה ביקשה האשה מזונות מהאב וביהמ"ש קבע סכום של 750 שקל לחודש לצורכי אירוח הילדים וכן קבע 1,200 שקל לחודש למגורי האשה. ביהמ"ש האמין למשיבה כי המערער היכה אותה והתנהג באלימות באופן שהיתה לה אמתלה מבוררת לאי היותה עם בעלה. הערעור נדחה.
המערער טען כי אין ידו משגת לזון את בני משפחתו אך דבריו לא היו אמינים בעיני ביהמ"ש ובכך אין להתערב. כמו כן אין להתערב בממצאי ביהמ"ש באשר לצורכי האם עבור אירוח ילדיה ועבור מדורה. בסכומיו בערעור העלה ב"כ המערער בקשה כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות נוספות ואולם לא זו הדרך לבקש שמיעת ראיות נוספות בערעור כאמור בתקנה 415 לתקנות סדר דין האזרחי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד אילן וידרמן למשיבים. 25.5.82).
ע.א. 254/81 - שלום חבה נגד אביבה חבה ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות אשתו ובתו הקטינה. ביהמ"ש קבע כי במועד ההחלטה משתכר המערער 25,000 ל"י והוא נמצא מחוץ לבית לפי צו ביהמ"ש שאסר עליו את הכניסה לדירת בני הזוג עקב התנהגותו כלפי המשיבה. ביהמ"ש חילק את הכספים שמשתכר המערער לחמש ידות וקבע שתי ידות למערער, שתי ידות למשיבה ויד אחת לקטינה באופן שהמשיבות יקבלו 151000 ל"י לחודש מזונות מהמערער צמוד למדד של פברואר 1981 ואילו למערער שתי ידות, היינו 10,000 ל"י לחודש. הערעור נתקבל בחלקו.
הבת לומדת בפנימיה והאב טוען בערעורו שאין הצדקה לפסוק מזונות לבת המתגוררת בפנימיה מאחר ואין הוצאותיה על המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון שיקוליו את העובדה שהבת נמצאת רוב הזמן בפנימיה ועל כן התייחס רק לשהייתה בבית אחת לשבועיים. הבת זכאית לכיסוי הוצאות כיס כל שהן מאביה גם בהיותה בפנימיה וראוי היה על כן שביהמ"ש יקבע שני סכומי מזונות נפרדים במקום סכום גלובלי אחד משותף לשתי המשיבות יש על כן להעמיד את סכום ההוצאות להן זכאית הבת על 300 שקלים לחודש ואת שיעור מזונותיה של האם יש להעמיד על שתי ידות, לפי אמת המידה של ביהמ"ש המחוזי, הינו 1,000 שקל לחודש. באשר לצורכי האשה אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי לנוכח מכלול הנתונים שהיו בפניו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. בן שלמה למערער, עו"ד ס.א. שויק למשיבים. 25.5.82).
ע.א. 203/81 - אליעזר צור נגד אלון צור ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער ואמו של המשיב, שהוא יליד 1970, התגרשו ובהסכם הגירושין הסכימו ההורים ביניהם כי האב ישלם עבור מזונות המשיב 1,200 ל"י לחודש. המשיב תבע בביהמ"ש המחוזי מזונות בשיעור גבוה יותר והביא ראיות בדבר צרכיו למחייתו. המערער הגיש הודעת צד ג' שהופנתה הן לאם והן לאביה
בטענה ששניים אלה נטלו על עצמם התחייבות לשפותו אם יחוייב במזונות העולים על השיעור שנקבע בהסכם. ברם הסתבר שאביה של המשיבה לא נתן כלל ערבות ולא חתם על הסכם הגירושין. גם באשר למשיבה נדחתה הודעת צד ג', וביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה חולה, עברה ניתוח לב פתוח ונישאה בשנית אך נפתחו הליכי גירושין בינה לבין בעלה השני. ביהמ"ש בדק את צורכי האשה וקבע כי אין לחייב אותה בשיפוי מחמת אמצעיה הדלים. בסיכומו של דבר הגדיל ביהמ"ש המחוזי את סכום המזונות שהאב חייב לשלם עבור המשיב ודחה את הודעת צד ג' ואת הדרישה שהאשה תשתתף במזונות הקטין. הערעור נדחה.
אין לומר שביהמ"ש חרג מסמכויותיו כאשר הגדיל את סכום המזונות. הסכם הגירושים בין ההורים אין בו כדי לגרוע כהוא זה מזכותו של הקטין. לאור גילו של הקטין ומדין צדקה חייבת גם האם במזונותיו אך אין בכך כדי לפטור את האב מן החובה לשאת במזונות הבן, וביהמ"ש רשאי לכלול את מצבה הכספי של האם בחשבון שיקוליו כשהוא פוסק שיעור המזונות שהאב חייב בהם. חזרה על טענות עובדתיות שהועלו בפני ערכאה ראשונה ונדחו אין בה כדי להוסיף למשקלן של העובדות או כדי להניע את ערכאת הערעור להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד בן ציון באיער למערער, עו"ד א. באר למשיבים. 30.5.82).
בג"צ 255/82 - ריצ'רד רימל נגד רונית רימל
*הוצאת ילד מהבית בגרמניה והבאתו ארצה (העתירה נדחתה).
העותר והמשיבה נישאו בגרמניה המערבית בשנת 1973, שם מקום מושבם הקבוע ושם נולדו שני ילדיהם, האחת ב- 1975 והשני ב- 1979 . בפברואר 1982 לקחה המשיבה את הילדים, ללא הסכמת העותר, מהמשמורת המשותפת שבה היו בדירת בני הזוג, והביאה אותם ארצה. בעת המעשה היו שני בני הזוג נתינים גרמניים אחרי שהמשיבה ויתרה על אזרחותה הישראלית בארץ היא הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי ובה טענה כי בעלה, העותר, התאכזר כלפיה, גירש אותה מהבית ועל כן באה ארצה עם הילדים וכי יש לה הורים ומשפחה בחיפה, הגישה בקשה לאזרחות ישראלית עבורה ועבור הילדים ולטענתה טובת הילדים מחייבת את השארותם בארץ והמצאותם בחזקתה. עפ"י בקשתה נתן ביהמ"ש המחוזי צו זמני במעמד צד אחד שעל הקטינים להמצא בחזקת המשיבה. בעתירה דנא מבקש העותר החלטה שיש להחזיר לו את הילדים. העתירה נדחתה.
תחילה טען העותר טענת חוסר סמכות של ביהמ"ש המחוזי, אך חזר בו מטענה זו ואכן לפי ההלכות שנפסקו בבג"צ מוסמכים גם ביהמ"ש המחוזי וגם בג"צ לדון באותו נושא, אך על בג"צ להכריע מי משני בתי המשפט המוסמכים צריך לדון במחלוקת הנדונה. בנסיבות שתוארו לעיל נראה שקיימת מחלוקת בתום לב בין בני הזוג באשר להחזקת הילדים וטובתם, ולגבי שאלה זו והמחלוקת העובדתית אם התנהג העותר באכזריות כלפי המשיבה ואם לאו, יהיה צורך בשמיעת עדים, ודרך הדיון המקוצרת הנוהגת בב"צ אינה מתאימה לבירור שאלות אלה. כיון שכבר קיים הליך שבו ניתן לברר את כל השאלות שבמחלוקת, נראה כי עדיף שהענין יתברר בביהמ"ש המחוזי ולא בבג"צ ושם יוכל העותר להעלות את כל הטענות שהוא מעלה בבג"צ בענין הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, בך. עו"ד א. שניאור לעותר. 10.5.82).
ע.פ. 748/81 - שמעו קבסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נמלט מכלא מעשיהו שם ריצה מאסר של שנתיים, פרץ לדירה וגנב מתוכה אקדח ותחמושת ולאחר מכן הסתתר בבניין. כאשר הגיעו למקום אנשי המשטרה והמשמר האזרחי ואיש המשמר האזרחי עלה במדגות הפתיעו המערער, הצמיד אקדח לעורפו ותוך איומים נטל ממנו רובה קרבין שהחזיק. הוא שחרר את איש המשמר האזרחי והחל לירות לעבר אנשי המשטרה ופצע אחד השוטרים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 7 שנים מאסר מצטבר למאסר שריצה המערער והערעור על חומרת העונש נדחה.
גליון ההרשעות הקודמות של המערער משתרע על פני 8 דפים. כבר בגיל צעיר עלה המערער על דרך הפשע ומבחינה נפשית הוא נמצא על סף של פיגור. שרות המבחן סבר כי אילו נמצאה מסגרת טיפולית סגורה צריך היה לכלוא את המערער בגידרה, אך אין מסגרת כזו ולאור מצבו של המערער ואי יכולתו להימנע מביצוע עבירות לא המליץ שרות המבחן על דרך טיפולית כלשהיא. הסניגור טוען כי תקופת המאסר ארוכה מדי בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובאפשרויות שבעתיד ינסה להשתקם, דא עקא שהעבירות הנדונות הן חמורות, המערער הוא אדם מסוכן לציבור ויש להעדיף את ענינו של הציבור על פני נסבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד א. ברוכין למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה.27.4.82).
ע.פ. 3/82 - אלימלך גולדפיין נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושניים מחבריו פרצו קיר של חנות אריגים וגנבו סחורה בשווי של 110,000 שקלים כשהם נעזרים במכונית גנובה שבה נהג המערער. ביהמ"ש גזר למערער 15 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי העונש חמור מדי כי זה מאסרו הראשון וכן כי על שני הנאשמים האחרים הוטלו עונשים קלים למרות שהובאו אצלם בחשבון עבירות נוספות. ביהמ"ש המחוזי עיין בתיקי הנאשמים האחרים וציין בגזר הדין כי העונשים שהוטלו על שניים אלה אכן היו קלים מאוד ובקביעת העונש של המערער התחשב השופט בעובדות אלה. אין ספק שלולא העובדה שעל חבריו של המערער הוטלו עונשים קלים במיוחד הוא היה מטיל על המערער עונש יותר חמור. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 22.4.82).
ע.פ. 51/82 - נסים אליהו ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי התפרצויות לבית ספר בנצרת עלית וגניבת רכוש רב וכן בשורה של התפרצויות נוספות וגניבת רכב ובגין כל אלה נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל כך שהמאסר בפועל יהיה 6 חדשים והמאסר על תנאי 18 חודש.
אין ספק שהעונש אינו חמור בהתחשב במספר ההתפרצויות שבהן הורשע המערער, אולם שירות המבחן מאמין כי בהכוונה מתאימה אפשר להעלות את המערער על דרך הישר. הוא שירת בצה"ל ומאז שוחרר בערבות המשיך לשרת תוך
שיפור ניכר בתיפקודו. קיים סיכוי שצה"ל יאפשר את השלמת השירות הצבאי של המערער ומסגרת זו תאפשר לו להתרגל למשמעת ולחזור לחיים תקינים. עברו של המערער כמעט נקי ועד כה לא נדון למאסר. בבית הסוהר הוא אסיר עבודה המועסק כטכנאי ומתפקד יפה. בנסיבות אלה ובהתחשב בחרטה שהביע המערער הוחלט להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד מושכל למשיבה. 5.4.82).
ע.פ. 336/81 - מיכאלי אלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת, אשה כבת 74, הוציאה מהבנק 51,000 ל"י ובדרכה לביתה, כשהיא מלווה על ידי בתה, התנפל עליה המערער, הכה אותה, הפיל אותה ארצה פצע אותה ושדד ממנה את כספה. חיילים שהזדמנו למקום תפסו אותו ואף הפליאו את מכותיהם בו. ביהמ"ש גזר על המערער 6 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים במצטברהערעור על חומרת העונש נתקבל.
למערער הרשעות קודמות רבות והמעשה שבוצע על ידו חמור. עונש של 6 שנים מאסר בגין העבירה האמורה אינו חמור עד כדי שיצדיק להתערב בו. בצדק ציין ביהמ"ש המחוזי כי יש להתייחס לעבירות מסוג זה בחומרה ביחוד כשהן מבוצעות על אנשים קשישים ובמיוחד כאשר ביצוע מעשים כאלה הופך לחזיון נפרץ. טען הסניגור בהסתמכו על פסקי דין שניתנו בעבר כי ביהמ"ש חרג מרמת הענישה המקובלת במקרים כגון זה. אם אומנם נכון שבתי המשפט הקלו בעבר ברמת הענישה לגבי עבירות כאלה הרי הגיעה השעה להחמיר בדין ומה גם כשמדובר בבעל הרשעות קודמות במספר רב, שביצע את העבירות כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו וכאשר הוא משוחרר ברשיון ובהיותו נתון לפיקוח קצין מבחן. עם זאת, לנוכח תקופת המאסר הארוכה שיהיה על המערער לרצות, ונוכח העובדה כי יתכן וביהמ"ש העליון מאשר כאן הטלת עונש מאסר על המערער לתקופה העולה על תקופת המאסר שהיתה מקובלת במקרים כאלה עד כה, מן הראוי להקל עמו לענין הפעלת המאסר על תנאי. אי לכך יהיה המאסר על תנאי שהופעל חופף למאסר החדש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד רובין למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 29.4.82).
ע.פ. 649/81 - שמעון לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד טביעות אצבעות (הערעור נדחה).
חנות לממכר מזכרות בקיסריה נפרצה בלילה ובמהלך החקירה הועתקו טביעות אצבעות מדלת נגררת של ויטרינה מזכוכית הנמצאת מאחורי הדלפק. כשלושה חדשים מאוחר יותר נלקחו טביעות אצבעותיו של המערער והוברר כי טביעות האצבעות שנמצאו בויטרינה הן של המערער. על יסוד ראיה זו הורשע המערער בהתפרצות לחנות וגניבה מתוכה והערעור נדחה.
אין המערער חולק כי אכן אלה טביעות אצבעותיו אך לטענתו כיון שהוא עצמו עובד בקיסריה כמלווה תיירים, יתכן וביקר גם בחנות האמורה ובהזדמנות כזו עשוי היה לנגוע באותה ויטרינה. ברם, משנחקר המערער לראשונה על ידי המשטרה התכחש כלל לעובדה שביקר אי פעם בחנות זו. אותו שלב טרם ידע המערער כי נמצאו טביעות אצבעותיו בחנות. את האפשרות שאכן ביקר בחנות העלה בביהמ"ש אבל גם אז לא אמר בוודאות שביקר בחנות עם תיירים. הסניגור העלה את הטענה כי גם אם התכחש המערער בהודעותיו במשטרה כי ביקר אי
פעם בחנות יש לזקוף זאת לרצונו להתרחק ממעשה העבירה ואין שקר זה צריך להיות בעוכרו. ברם הסבר זה נשמע מפי הסניגור ביום הטיעון בערעור אך לא נשמע מפי המערער עצמו כהסבר. כמו כן הויטרינה מצויה מעבר לדלפק והמבקר רואה את המוצגים ממרחק מבלי להגיע לויטרינה. הלכה פסוקה היא שעצם מציאת טביעת אצבע של נאשם במקום המעשה עשויה להספיק להרשעתו אלא אם הוא נותן הסבר מתקבל על הדעת לכך ואין די באפשרות תיאורטית של ביקור במקום והשארת טביעת אצבעות. בעניננו, לא זו בלבד שתחילה הכחיש המערער ביקור בחנות אלא שביהמ"ש לא האמין כי אמנם ביקר שם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 22.4.82).
ע.פ. 801+864/81 - אליהו בטון ומרדכי אלמקייס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לשוד וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
במרץ 1981, בשעות הצהרים, ביצעו שני אנשים נסיון לשוד בחנות תכשיטים בפתח- תקוה. אחד מהם שלף אקדח והשניים היכו את המתלונן. הם נמלטו מהמקום מבלי שלקחו דבר מהחנות. אחד הבורחים, אלמקייס, נתפס בקירבת מקום ואילו השני הצליח להמלט. בטון שהוא גיסו של אלמקייס נעצר לאחר מכן. השניים הכחישו את האשמה. אחרי שביהמ"ש נתן את הכרעת הדין, הודה אלמקייס שהיה נוכח בחנות בעת הנסיון לשוד, יחד עם אדם אחד שאת שמו אינו רוצה לגלות, ומעשי האלימות נעשו ע"י האדם האחר מבלי שידע על כוונותיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים ודן את ביטון ל- 5 שנות מאסר ואת אלמקייס ל- 3 שנות מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הערעור של אלמקייס מחוסר כל יסוד. כעת אין הוא כופר בכך שהיה נוכח בחנות בזמן הנסיון לשוד. גירסתו החדשה כוזבת בעליל וכן גירסתו המקורית, ונימוקי ביהמ"ש המחוזי שפורטו בפסק הדין יש להם על מה שיסמכו.
אשר לביטון - המתלונן לא הצביע עליו במסדר זיהוי כעל אחד ממבצעי העבירה. עד אחר הצביע על ביטון במסדר זיהוי שנערך שבועיים לאחר המקרה ואמר "אני חישב שזה האיש, אני לא רוצה לקבוע את הגורל של אף אדם, אני רק חושב". בביהמ"ש שוב נתבקש העד לזהות את ביטון והוא אמר "אמרתי במסדר שלא זיהיתי את הנאשם בוודאות אך זיהיתיו ב- 95 אחוז... גם היום אני מצביע על... כי הוא נראה דומה לאיש שרדפתי אחריו". ביהמ"ש המחוזי התרשם שהעד הוא עד אמת וזהיר. ביטון טען שאין לסמוך על הזיהוי באשר העד לא היה בטוח בזיהוי ומשום שמסדר הזיהוי נערך שבועיים אחרי המקרה וכן המתלונן ועוד אדם שהיתה להם הזדמנות לראות את השודדים לא זיהו אותו. אין לקבל טענות אלה.
העובדה שהמתלונן ואדם אחר לא הצביעו על המערער יסודה בתופעה הנפוצה שעדים מפחדים לזהות אנשים שביצעו מעשי עבירה. אשר לזיהוי החיובי של העד המזהה - יתכן כי אילו היה זיהוי זה הראיה היחידה נגד ביטון הוא היה זכאי להנות מהספק. ברם, היו ראיות נוספות המחזקות במידה רבה את הזיהוי. גם כשהזיהוי אינו במלוא הוודאות יש ערך ומשקל לעדות מזהה כזו, אלא שאין להשתית הרשעה עליה ולשם ביסוס ההרשעה יש צורך בהוכחות מסייעות שיש בהן כדי לאשר את נכונות הזיהוי. הוכחות מסייעות כאלה קיימות במקרה דנן.
אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי בהתחשב בחומרת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. המערערים לעצמם, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 26.4.82).