ע.א. 543/79 - לזר דוד נגד פורצ'סטר בע"מ
*דחיית בקשה לגביית עדות בחו"ל.
* סדר הבאת ראיות.
* פסיקת הפרשי הצמדה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 908/78 - הערעור נדחה)
החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן
בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה נגד המערער בשנת 1978 היא תבעה קרן חוב בסכום של כ-85 אלף ל"י בצירוף הפרשי הצמדה עד ליום הגשת התביעה וכן ריבית מקסימלית.למערערת ניתנה רשות להתגונן בטענה שמנהל המשיבה הודיע למערער כי הוא מקבל בחלקן טענות שהעלה המערער נגד החוב ושהמשיבה מוותרת על תשלום חשבונות מסוימים. הבעיה היתה לגבי טיב סחורות שסופקו למערער בשנת 1974. המועד למשפט נקבע ליוני 1979 ויומיים לפני המועד ביקש המערער להורות על גביית עדותו של מי שהיהמנהל המשיבה מחוץ לתחום השיפוט. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוק שהיא הוגשה אחרי קדם המשפט ולא ניתנה סיבה לאיחור. לאחר מכן החליט השופט שעל המערער להתחילבהוכחות, ב"כ המערער ביקש דחייה באשר המערער נמצא בחו"ל, השופט סירב לדחות את המשך הבירור, בעלי הדין לא הביאו ראיות והשופט שמע את טענותיהם ונתן פסק דין. בפסק הדין חוייב המערער לשלם את קרן החוב כשהסכום צמוד למדד המחירים לצורכן מינואר 1975 עד לתשלום בפועל. מכאן הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לדחות את הבקשה לגביית עדות מי שהיה מנהל המשיבה בחו"ל. התביעה הוגשה במאי 1978 ואז גם הוגשה בקשה לרשות להתגונן ובאותה עת צריך היה להיות ברור למערער כי תהיה חשיבות לעדותו של העד אך הבקשה לגביית עדות זו בחו"ל הוגשה כעבור יותר משנה וזאת יומיים לפני המועד שנקבע לשמיעת המשפט. קבלת הבקשה היתה גורמת לדחיית המשפט. בעל דין הרוצה בגביית עדות מחוץ לתחום השיפוט חייב לפנות לביהמ"ש לקבלת רשות ללא השהיה.
ב. אין פגם בכך שביהמ"ש החליט כי על המערער להתחיל בהבאת הוכחות למרות שהוא היה הנתבע. המערער שהיה הנתבע הודיע שהוא טוען רק טענה של ויתור ע"י התובעת ולפיכך לא חלק על שום עובדה שבכתב התביעה. מכאן שהודה בעובדות המפורשות בכתב התביעה, אלא הביא טענות עובדה אחרות שעליו להוכיחן ועל כן עליו להתחיל בראיות. אמנם הוא חלק גם על דרישת המשיבה לשלם לה הפרשי הצמדה, אך בכך לא היתה כל מחלוקת עובדתית אלא הכחשת המערער שהמשיבה זכאית לקבל הפרשי הצמדה שהיתה מבוססת על טענות משפטיות.
ג. אשר לטענה שביהמ"ש לא היה מוסמך לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות עילת התביעה אלא מיום תחילתו של התיקון בחוק המסמיך את ביהמ"ש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית - טענה זו אין לקבל. אכן הריבית הנפסקת ע"י ביהמ"ש הוא ענין מהותי ולא ענין דיוני, ועל כן אלמלא הוראה מפורשת בחוק לא היה לשינוי בשיעור הריבית והצמדה תחולה רטרואקטיבית, אולם התיקון בחוק המאפשר פסיקת הפרשי הצמדה קובע במפורש כי ביהמ"ש רשאי לחייב הפרשי הצמדה מיום היווצרות עילת התביעה, וכוונת המחוקק הינה גם לתקופה שלפני חקיקת התיקון.
ד. אשר לטענה שהמשיבה השהתה במשך למעלה מ-3 שנים את הגשת התביעה ועל כן אין לחייב את המערער בתשלום הפרשי הצמדה מיום היווצרות עילת התביעה אלא
מיום הגשת התביעה - פסיקת הפרשי הצמדה מהתקופה שקדמה להגשת התביעה היא בשיקול דעתו של ביהמ"ש. למרות שהמשיבה לא הביאה כל סיבה לאיחור בהגשת התביעה אין עילה למנוע ממנה קבלת הפרשי הצמדה מיום היוולד עילת התביעה שהרי מדובר בחוב בעל אופי מסחרי. בתקופה של פיחות ממשי בערך המטבע, הפרשי הצמדה אינם מענישים את הנושה אלא מעמידים אותו במצב שצריך היה להימצא אילו נפרע החוב בזמן. כתוצאה מפסיקת הפרשי הצמדה לא נגרם נזק לנתבע שכן הוא משלם לתובע את הערך הממשי של כספו של התובע שהיה בידי הנתבע ושממנו היה יכול להפיק את מלוא ההנאה.
השופט אלון: מסכים.
השופטת בן פורת:
חזרה על דעתה כי הוראות חוק פסיקת ריבית הן דיוניות ולא מהותיות, בניגוד לפסיקת הרוב בעבר בפסק דין קודם כי מדובר בענין מהותי. היא ציינה כי אילו ענין פסיקת ריבית והצמדה היה מהותי ולא דיוני ספק אם היתה מסכימה שניתן לפסוק הצמדה לתקופה שלפני החוק החדש. ניתן לפרש את החוק כך שאין הוא קובע מפורשות שביהמ"ש רשאי להטיל הפרשי הצמדה גם עבור התקופה שלפני תחילת החוק רק משום שמדובר בענין דיוני ולא מהותי היא מסכימה שביהמ"ש יכול לקבוע את החיוב גם לתקופה שלפני תחילת החוב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד מוריץ למערער, עו"ד ח. לרנר למשיבה. 82. 20.1).
ע.א. 780/80 - שלמה דדש ואח' נגד אברהם חונוביץ ואח'
*ביטול דחיית ערעור בשל אי הגשת עיקרי טיעון (הערעור נתקבל).
בימ"ש השלום חייב את המערערים לשלם למשיבים סכומי כסף שונים וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המערערים על הסף באשר לא הגישו עיקרי טיעון. בתחילת הדיון בביהמ"ש המחוזי הסביר פרקליט המערערים את מחדלו בכך שהיה חולה, וציין בטיעונו כי יש בידיו עיקרי טיעון כדי להגישם וכל מה שנאמר בהם הוא שהוא חוזר על פרטי הודעת הערעור. הוא ביקש מביהמ"ש לדחות את הישיבה במידה והוא דורש הגשת עיקרי טיעון מפורטים. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הערעור על הסף. הוא לא היה מוכן לדחות את הדיון בערעור למועד אחר כדי לאפשר הגשת עיקרי טיעון, וכן סבר כי בהגשת מסמך המפנה לכתב הערעור במועד שמיעת הערעור לא יצאו המערערים חובת הגשת עיקרי טיעון, אם כי המשיבים לא התנגדו לדרך זו. דין הערעור להתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כנראה שבעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון אינו רשאי בשום מקרה לטעון את ערעורו, ואולם ביהמ"ש לא הופנה לתקנה 404 א'(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי שעל פיה הוסמך ליתן לבעל דין רשות מיוחדת לטעון את ערעורו אף ללא הגשת עיקרי טיעון. אין לעשות שימוש בסמכות זאת ברוחב לב, אך יש לתת את הדעת לקיומה ואין יודעים מה היתה עמדת ביהמ"ש המחוזי לו נתן דעתו לסמכות האמורה. יתר על כן, דינו של
בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון וביהמ"ש לא הרשה לו לטעון את ערעורו כדין בעל דין שלא התייצב לדיון בערעור, ואז לפי תקנה 408(3) "יתברר הערעור או ימחק או יידחה למועד אחר הכל כפי שיחליט ביהמ"ש". אין פגם בכך שביהמ"ש סירב לדחות את שמיעת הערעור למועד אחר, אך היה עליו לשקול אפשרות של בירור הערעור ללא שמיעת פרקליט המערערים. אילו שיווה ביהמ"ש המחוזי לנגד עיניו את מגוון האפשרויות והיה מגיע למסקנה שיש למחוק את הערעור, לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו, בהתחשב בכך שלאחרונה רבו המקרים שבהם נמנעים בעלי דין מלהגיש עיקרי טיעון במועד או בכלל ובכך עשויה להיגרם תקלה לא רק לבעלי דין שכנגד אלא גם ובעיקר לביהמ"ש. על כן אין לעודד ציפיות בלב בעל דין שאינו מגיש עיקרי טיעון שיתעלמו ממחדליו אך כאמור על ביהמ"ש לשקול את הדבר לגופו. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין, הוסיפו הנשיא לנדוי והשופט ד. לוין. עו"ד מ. מצא למערערים, עו"ד מ. אילני למשיבים 31.1.82).
ע.א. 651/79 - רגינה סלמן נגד מרדכי סלמן
*שיתוף משאבים של בני זוג (הערעור נדחה).
בני הזוג נישאו לפני כ-30 שנה ומזה כ-12 שנה יש ביניהם סכסוכים שהגיעו לבתי הדין ולביהמ"ש. לבני הזוג 7 ילדים. האשה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה כי יוכרז שבמשך שנות נישואיהם נוצר ביניהם שיתוף משאבים ביחס לדירת המגורים של בני הזוג ומכונית פרטית הרשומות על שם המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי התובעת, כשנישאה, לא הכניסה מאומה, והנתבע וקרוביו דאגו גם לביגוד שלה מיום החתונה וגם למגורים במשך כל השנים, כי הורי הנתבע ואחיו היו מעורבים בהשקעותיו וגם המכונית ניתנה לו לפני שנים במתנה ע"י אחיו ואחר כך הוחלפה מידי פעם. הערעור נדחה. טענת האשה היא כי גידלה את שבעת הילדים וניהלה את משק הבית ולכן מגיע לה חלק ברכוש המשותף. אין צורך להיכנס בערעור זה לויכוח בין שתי האסכולות, בסוגיה של שיתוף משאבים שהיתה בפסיקת ביהמ"ש העליון לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג. גם לפי השיטה שעצם חיי נישואין הרמוניים בין בני זוג, כאשר הבעל טורח לפרנסת המשפחה והאשה צופיה הליכות הבית וכאשר אין קו הפרדה ברור בין הרכוש של כל אחד מהם, מהוים ראיה לכאורה לשיתוף הנכסים, וגם אם על כוונת הצדדים לשיתוף נכסים יש ללמוד לפי קנה מידה אובייקטיבי ולאו דוקא לפי המושגים הנהוגים בחוג זה או אחר של הציבור, הרי מורות העובדות שלא היה כאן שיתוף בנכסים. במשך שנות הנישואין הראשונות נרכשו הנכסים לא רק מעבודת המשיב אלא תוך עזרה חומרית ניכרת מאת אביו ומאת בני משפחה אחרים ולפיכך אין כאן מקרה שבו כלל ההכנסות של בני הזוג נתמזגו ונכנסו לקופה משותפת. ברכישת הנכסים השתתף גורם חיצוני שאין לו דבר עם מאמציהם המשותפים של בני הזוג. לזה יש להוסיף שמעולם לא התנהל חשבון בנק משותף בין בני הזוג ושהמשיב ניהל את עניני הרכוש על דעת עצמו מבלי להיוועץ במערערת.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ג. מאק למערערת, עו"ד צ. הילר למשיב. 14.1.82).
ע.א. 602/81 - יהושע בן ציון נגד ל.ד. קומיסר עו"ד ואח'
*מתן יפוי כח ע"י פושט רגל לנאמנים בפשיטת רגל (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הוכרז כפושט רגל בשל חוב של 25 מליון ל"י שחוייב בו במשפט פלילי, בתור קנס העומד לגבייה כחוב אזרחי, וזאת בעקבות
הרשעתו במעשי גניבה ומרמה. שני המשיבים הם נאמנים בפשיטת הרגל והם חושדים שלמערער נכסים בחו"ל הניתנים למימוש. לשם גילוי נכסים דרשו, על יסוד סעיף 56(ב) לפקודת פשיטת הרגל, שהמערער יתן להם יפוי כח כללי. ביפוי הכח נכללו סעיפי פתיחה המציינים את העובדה שהמערער הוכרז כפושט רגל וכן ניתן בו כח לנאמנים להעביר את יפוי הכח לעורכי דין. המערער סירב לתת את יפוי הכח בנוסח המוצע והביע נכונות לתת יפוי כח מיוחד לצורך מסויים כל עת שידרש וכן התנגד להקדמה המציינת שהוא פושט רגל. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת הנאמנים והורה למערער לתת יפוי כח כללי בנוסח שהציעו והערעור נדחה בעיקרו. ביהמ"ש העליון החליט כי יפוי הכח שינתן לא יכלול סעיפי הפתיחה כאמור ומאידך דחה את טענתו העיקרית של המערער שאין צורך במתן יפוי כח מפני שנכסיו של פושט רגל מוקנים ממילא לנאמנים בפשיטת רגל, ואילו פושט הרגל עצמו מנוע מלטפל בנכסים שהיו שלו, ומכאן שאינו חייב ואף אינו רשאי לתת יפוי כח ביחס לנכסים אלה. נכון שנכסיו של פושט הרגל בארץ מוקנים לנאמנים מכח הדין ולגביהם אין צורך ביפוי כח, אבל לא כן הדבר ביחס לנכסים המצויים בחו"ל. אם כי צו קבלת הנכסים מתייחס גם לנכסים בחו"ל, הרי תוקפו המעשי של הצו בחו"ל תלוי בדיניה של כל מדינה ומדינה ויכולה להיות מדינה שיש צורך באישור הצו הישראלי ע"י ביהמ"ש המקומי ודבר זה יצריך הליכים חדשים בבתי משפט מקומיים. לפיכך אם ינתן יפוי כח כנדרש לא יהא צורך בהליכים מיוחדים. אין גם לקבל את טענת המערער כי יהיה זכאי לדרוש דין וחשבון על פעולות הנאמנים לפי דיני השליחות כאילו היה זה יפוי כח רגיל שנותן אדם לחברו. יפוי הכח במקרה דנא ניתן על יסוד פקודת פשיטת הרגל, ואין לחייב את המשיבים בחובת דיווח מחוץ לנדרש מהם על פי דיני פשיטת הרגל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד י. דורון למשיבים. 21.1.82).
ע.א. 740/80 - ליאורה מלכי נגד חיים מלכי וחברת מלון ריץ בע"מ
*בקשה לביטול החלטת חברה על הפיכת מניות רגילות למניות נדחות (הערעור נדחה).
המערער והמשיב הם אחות ואח ולהם עוד שני אחים. אמם נפטרה בשנת 1974. לפני פטירתה היתה בעלת 39 אלף מניות רגילות בחברת מלון ריץ בע"מ (המשיבה), ואלף מניות היו של המשיב. בפועל החזיק המשיב ביפוי כח מאמו במשך שנים ועל פיו שלט בעניני החברה והיה אף רשאי למכור את העסק. בקשת האם היתה שאם ימכר העסק יתחלק הפדיון ל-4 חלקים כדי שכל אחד מהילדים יקבל רבע. כן ביקשה את האחים שיוותרו על חלקיהם בדירת המגורים שלה לטובת המערערת. האם אושפזה בבית חולים ועמדה בפני ניתוח ואז הציע לה המשיב להעביר החלטה שלפיה המניות הרגילות שבידיה יהפכו למניות נדחות והוסבר לה כי המשיב יראה עצמו גם בהמשך הדרך נאמן של כל האחים והאחיות ויתן רבע לכל אחד מהם. המטרה היתה לעקוף את מס העזבון והמנוחה הסכימה לעשות כרצונו. לאחר פטירת האם ויתרו האחים על חלקיהם בירושתה כך שהמערערת הפכה ליורשת יחידה. כוונת האחים היתה להעניק לאחותם את דירת המגורים שהרי המניות הנידחות ערכן מזערי. אז לא נקטה המערערת כל פעולה כדי לגרום שההחלטה בדבר הפיכת המניות לנידחות תוכרז כמבוטלת. לאחר מכן ביקשה האחות כי ההחלטה הנ"ל תוכרז כמבוטלת, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. די באיחור שחל בפנייתה של המערערת לביהמ"ש המחוזי כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתביעתה. מובן מאליו שהאחים לא היו מוכנים להכיר בה כיורשת יחידה אילו חששו שההחלטה בדבר הפיכת המניות לנידחות תותקף בערכאות ועלולה
להפוך למבוטלת. מכאן ששינו את מצבם לרעה על סמך העובדה שלא קם חולק על תוקפה של ההחלטה. למעלה מהצורך יאמר שהטענות של המערערת המטילות דופי בכשרות ההחלטה להפוך את המניות לנידחות אין להן יסוד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. המערערת לעצמה, עו"ד גב' ר. יפהלמשיבים. 5.1.82).
ע.א. 225/80 - יעקב בדיל ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכות המכס להחרים סחורה שהובאה ללא היתר כאשר היבואן הוכרז כחולה שאינו יכול לעמוד בדין פלילי (הערעור נדחה).
המערער ייבא סחורה לישראל ללא היתר כנדרש לפי פקודת הסמכויות בעניני יבוא ויצוא, הועמד לדין פלילי וביהמ"ש החליט שחלות עליוהוראות החוק לטיפול בחולי נפש והפסיק את ההליכים המשפטיים נגדו. מאידך פעלו רשויות המכס על פי הפקודה הנ"ל והחרימו את הסחורה שיובאה. טענת המערער היתה כי אם נפסקו ההליכים המשפטיים והתיק נסגר - ויהיה זה אף בשל מחלת נפש - אין גם בידי שלטונות המכס סמכות להחרים את הסחורה, שכן ההחרמה היא פעולה עונשית היכולה להתלוות להליכים פליליים, אך יכולה לעמוד בגפה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והערעור על כך נדחה. סמכותו של פקיד המכס בקשר לסחורה שיובאה ללא היתר אין לה קשר להרשעה פלילית. המחוקק יצר את סמכות ההחרמה והפריד בינה מבחינת הפעלתה ותוקפה לבין ההליכים הפליליים כך שהאחד אינו תלוי בשני ויכולה הסחורה להיות מוחרמת גם אם לא ניתן לנקוט בהליכים פליליים בשל טעם כלשהו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. בלוםלמערערים. עו"ד ד. שפי למשיבה. 6.1.82).
ע.א. 400/80 - קצין התגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה נגד צילי
*הכרה בהורים של חיילת שנפטרה כחיילת שנספתה במערכהשדה ואח'
(הערעור נתקבל).
המנוחה רחל שדה, בתם של המשיבים, גוייסה לצה"ל באפריל 1972 ועקב ליקויים בריאותיים (שגרון- אי ספיקה מוטורלית וכו') נקבע לה פרופיל רפואי 67. לאחר טירונות וקורס טכני הוצבה בתפקיד של מפעילת מחשב. מחמת הליקויים הבריאותיים מנעו ממנה מאמץ גופני ובשלב מאוחר יותר אושרה לה לינת בית וכן אוכל בית. מחודש אוגוסט 1972 היתה בטיפול בגין כאבים חוזרים והפרעות בכליות, אושפזה מספר פעמים ולנוכח תופעות קליניות מחשידות כוונו הבדיקות לחשש של מחלה נדירה (להלן לופוס). אישפוז באפריל 1973 לא גילה סימני לופוס וביוני אותה שנה שוחררה המנוחה מהשרות עם פרופיל רפואי 24. במאי 1974 נערכה לה בדיקה ונמצאו תאים העשויים לתמוך באבחנת הלופוס. עם שחרורה מצה"ל הגישה המנוחה תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) להכיר בנכות עקב השרות, תביעתה נדחתה וועדת הערעורים קיבלה את תביעתה. היא התייחסה בהחלטתה לסבירות כי החיילת סובלת מלופוס, אם כי לפניה היו חוות דעת שונות ובכללן שאין לקבוע ממצא של לופוס וכי מדובר במחלת כליות מסויימת. הועדה קיבלה את ערעורה של החיילת במובן זה כי "הנכות ממחלות הכליה והפקקת תיראנה כמחלות שהוחמרו עקב השרות" ובגין אלה הועמד שיעור הנכות על 24 אחוז. החלטה זו שלא ערערו עליה הינה סופית על פי חוק הנכים. החיילת נפטרה בדצמבר 1977, ועם התפתחות המחלה התברר סופית כי היא חולה במחלת הלופוס, ולמעשה אין חלוקי דעות שתחילת המחלה בשנת 1968 או 1969, ומה שנראה אז כשגרון או דלקת כליות וכדו' היו למעשה סימפטומים של מחלת הלופוס. ההורים תבעו מאת המערער
להכיר בהם כהורי חייל שנספה במערכה, המערער דחה את התביעה וערעור המשיבים נתקבל ברוב דעות ע"י ועדת הערעורים. דעת הרוב היתה כי מכיון ש"אותה מחלה, אשר הוכרה כמחלה שהחמירה - היא שהיתה אחרי כן לסיבת מותה של המנוחה... יש כאן רצף עובדתי-משפטי... איננו יודעים מדוע החמרת המחלה שדי היה להכיר בה כנכות - אינה תופסת לגבי היותה גורם למותה של המנוחה?..." דעת המיעוט היתה כי המדובר בתביעה חדשה בנושא אחר ותובעים שונים ויש לדון בתביעה מתחילתה באורח בלתי תלוי מתוך האספקטים של הקשר בין מחלת הלופוס עם השרות מחד והקשר בין הלופוס להופעת המוות מאידך. הערעור נתקבל.
בועדת הערעורים בהליך הקודם נידונה האבחנה של מחלת הלופוס אך לא היתה קביעה כי מחלת הלופוס נגרמה או הוחמרה עקב השרות. הועדה אימצה את הדעה כי אין בטחון שמדובר במחלת הלופוס ולפיכך קבעה כי מחלות הכליה והפקקת יש לראותן כמחלות שהוחמרו עקב השרות. בנסיבות אלה אין בסיס לקביעת הרוב כי אותה מחלה שהוכרה כמחלה שהחמירה היא שגרמה את מות המנוחה.
גם בהנחה שממצאים שנעשו בהחלטות עפ"י חוק הנכים מחייבים את קצין התגמולים וועדת הערעורים לפי חוק משפחות החיילים שניספו במערכה, הרי קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה שבה ניתנה כבר החלטה סופית אם נתגלה על סמך ראיות חדשות כי אותה החלטה בטעות יסודה. בעניננו נתווסף חומר רפואי רב וכן ממצאים ברורים כי בכל המיחושים והתופעות מאז שנת 1968 קיים רצף שמקורו במחלת הלופוס הבסיסית שאובחנה בוודאות רק מאוחר יותר.
לגופו של דבר מדובר במחלה קטלנית שהתפתחותה איטית אשר מקורה וסיבתה אין לה קשר עם השירות הצבאי ותחילתה לפניו. גם אם בתקופת השירות היתה החמרה במחלת הכליות והפקקת, תופעה ידועה במחלה זו, ואלה הוכרו כמוחמרים עקב השירות, הרי המוות לא בא כהמשך להחמרות אלה, אלא כהתקדמות טבעית של מחלת הלופוס הבסיסית.
אשר להסתמכותם של המשיבים על הלכת בוסנו הידועה, שבמחלוקת בין שתי אסכולות יש לקבל את דעת האסכולה המקילה עם החייל - כאן אין מחלוקת בין שתי אסכולות. אין לומר שדי לו לתובע להצטייד בחוות דעת התומכת בתביעתו כדי ליצור בכך יריבות של שתי אסכולות ולהישען על הלכת בוסני. יתירה מזו, גם המומחה אשר לכאורה תומך בעמדת המשיבים הרי למעשה אין הוא תומך בה. לצורך קביעת מסקנה יש לייחס משמעות וחשיבות לא רק למשפט המסכם של חוות הדעת אלא גם ליתר הדברים שבפי אותו מומחה שמא אין המסקנה שבסוף עולה בהכרח מפרטי הדברים. בבדיקת אותה חוות דעת שהמשיבים מסתמכים עליה עולה שאין קשר בין מחלת הלופוס לבין השירות וכי תחילת המחלה מספר שנים לפני תחילת השרות.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, שילה, החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' א. ראב למערער, עו"ד א. חורש למשיבים. 14.1.82).
ע.א. 359/81 - כוכבא בועייז ואח' נגד הוצאות מקור בע"מ
*ערעור ללא רשות על החלטה לדחות התנגדות לבצוע שטר (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה בהוצל"פ בקשות לביצוע שיקים נגד המערערים,אלה הגישו התנגדויות והרשמת של בימ"ש השלום החליטה לקבל את ההתנגדות.המשיבה ערערה בפני שופט בימ"ש השלום, כאמור בסעיף 12 לפקודת הרשמים,והשופט החליט לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הרשמת ולדחות את
"בקשת המשיבים לרשות להתגונן". המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי לקבלת רשות לערעור על החלטה זו, אך שופט ביהמ"ש המחוזי סבר שמדובר ב"פסק דין" שהערעור עליו בזכות, ולא ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות, ולכן דחה את הבקשה. המערערים קיבלו רשות לערער לביהמ"ש העליון ובערעור נקבע שאכן היתה למערערים זכות לערער על החלטת שופט בימ"ש השלום ולא היו זקוקים לקבלת רשות ערעור, ומכיון שלא הגישו ערעור הרי בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשתם. החלטת בימ"ש הדוחה התנגדות שהוגשה כנגד בקשה לביצוע שטר הינה "פסק דין" ולא החלטה אחרת ויש לערער עליה לערכאה גבוהה יותר לפני הרכב של שלושה. עם מתן ההחלטה הדוחה את ההתנגדות תם הדיון בתיק ונשלם לפי המבחן הפרוצדורלי המקובל ביחס להבחנה בין החלטה אחרת לבין פסק דין. זאת להבדיל מהחלטת בימ"ש הדוחה בקשת רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר ש"החלטה אחרת" היא, כל עוד לא נתן ביהמ"ש בעקבותיה "פסק דין" שאז ההחלטה האחרת נבלעת בפסק הדין. ביהמ"ש העליון בירר גם את השאלה אם יכולים המערערים להוושע מהוראות סעיף 12 (ג) לפקודת הרשמים והגיע למסקנה שאין אותו סעיף חל על המקרה הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד א. גורןלמערערים, עו"ד ב. סלע למשיבה. 31.1.82).
ע.א. 498/80 - מדינת ישראל נגד קדר בע"מ ויאיר גולן
*פיצוי על נזקי גוף בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיב השני (להלן התובע) עבד אצל המשיבה הראשונה (להלן המעבידה) העוסקת בשיווק מערכות למיזוג אויר ובהתקנתן. בפברואר 1978 נשלח התובע עפ"י הוראות המעבידה לפרוק מטען של חלקי מערכת מיזוג אויר ממשאית צבאית באזור סנטה קטרינה. התובע נעזר במנוף שהיה מורכב על מכונית אחרת ותוך כדי נסיון להרים את אחד הארגזים נפל התובע מארגז המשאית ונחבל קשות. הוא הגיש לביהמ"ש השלום תביעה נגד המעבידה ונגד מדינת ישראל לפיצוי על נזקי גוף. המעבידה הגישה בקשה לדחות את התביעה נגדה על הסף מפני שלפי הנטען בתביעה זכאי התובע לפיצוי מאת המדינה כבעלים של המשאית על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ונוכח "לימוד העילה" לפי סעיף 8 של חוק הפיצויים אין לו עוד זכות תביעה נגד המעבידה בעילת נזיקין לפי פקודת הנזיקין. בימ"ש השלום דחה את בקשת המעבידה, ובערעור החליט ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות כי יש למחוק את התביעה נגד המעבידה והערעור על כך נדחה.
השאלה היא אם התאונה היתה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, דהיינו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכבובין בעמידתו", ושאלה זו מתפצלת לשתיים: האם היה "שימוש ברכב" ואם כן האם "נגרמה" התאונה "עקב" אותו שימוש ברכב. התשובה לשתי שאלות אלה היא חיובית. אין לקבל את הטענה כאילו תאונה היכולה להיחשב כתאונת עבודה, כמו התאונה דנן, שהנפגע בה זכאי לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי יוצאת מגדר תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. יתכן שתאונה תהיה גם תאונת דרכים וגם תאונת עבודה לפי נסיבותיה, אם כי לפי סעיף 8 של חוק הפיצויים אין להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין ביחס לתאונה שהיא תאונת דרכים לפי אותו חוק.
אשר לשאלה אם היה זה "שימוש ברכב מנועי" שגרם לנזק הגופני שסבל המערער - התשובה היא חיובית. בחוק צויין כי "תאונת דרכים" יכולה להיגרם "בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו" ואין לתת למלים אלה פירוש מצמצם. את המונח
"עמידה" יש לפרש כפשוטו בלשון בני אדם. אכן לא בכל מצב של עמידה של רכב יש משום "שימוש" בו, ומושג "השימוש" דורש מרכיב נוסף על עצם מרכיב העמידה שבהגדרה. אין צורך לקבוע כאן מה הוא בדיוק המרכיב הנוסף הדרוש כדי שרכב גם בעמידה יוכל לגרום ל"תאונת דרכים" שכן בעניננו די בכך שפריקת המטען מן המשאית היתה בגדר השימוש בה. אין הבדל בדבר שהרמת המשא לא נעשתה באמצעות המנוף שהיה מותקן על אותה משאית אלא בעזרת מנוף של משאית אחרת. העיקר הוא בעצם פעולת הטעינה או הפריקה בתור חלק אינטגרלי של השימוש במשאית. גם באשר לשאלה אם התאונה נגרמה עקב השימוש במשאית התשובה היא חיובית. קשה להפריד שאלה זו הפרדה עיונית חדה מן השאלה אם היה כאן שימוש בכלי רכב במובן הגדרת החוק. אין ספק שתהליך הפריקה שבו עסק התובע בתור חלק מהשימוש במשאית היה הגורם הממשי לנפילתו ממשטח המשאית. הטענה שאותו נזק גופני היה יכול להיגרם לתובע גם אילו נפל מאיזה משטח אחר, ולאו דוקא ממשטח המשאית, אינה רלוונטית לענין הקשר הסיבתי בין הנזק ובין תאונה זו כפי שקרתה בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ראב למערערת, עו"ד ויינברג למעבידה, עו"ד א. ינון לתובע. 28.1.82).
ע.א. 296/81 - מטודי דוד ואח' נגד עזבון המנוח משה מטודי ואח'
*התערבות בממצאים עובדתיים בתביעה נגד עזבון (הערעור נדחה).
המערער הוא קשיש בן למעלה מ-90 שהתגורר בדירה עם בנו המנוח משה מטודי (להלן - המנוח). המנוח נספה בתאונת דרכים בפברואר 1979 והשאיר חשבונות בנקאיים על שמו ובהם מאות אלפי לירות. יורשי המנוח הם שלושת בניו ושתי בנותיו. המערער תבע לעצמו את הכספים שבחשבונות הנ"ל בטענה שהוא נתן אותם לבנו והבן הפקידם כנאמן שלו. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן את גירסת המערער בזהירות ובקפדנות, כמתבקש כשמדובר בתביעה נגד עזבון ובנישול אפשרי של יורשים מירושתם והגיע לכלל מסקנה שלא ניתן לסמוך על עדות המערער ובמסקנה זו אין להתערב. אין יסוד, בנסיבות המקרה, לסטות מן הכלל שאין מתערבים בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתביעה נגד עזבון וכאשר יכולה להישאל השאלה היכן היה המערער בכל אותן שנים כשבנו היה בין החיים, מדוע לא בא בתביעתו, במיוחד לאחר שהבן, לגירסתו, סירב למסור בידיו כספים להשקעה ברכישת חנות לצורך עיסקות ברמלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד סלטוןלמערער, עו"ד לזר למשיבים. 4.2.82).
ע.א. 632/80 - אילן אופק ואח' נגד מורטוזה טורקיאן
*הקטנת סכום פיצויים שנקבע בהסכם * הפרשי הצמדה (הערעור נדחה בעיקרו).
למשיב היו שתי חלקות קרקע בראשון לציון, הוא התקשר בהסכם עם המערערים, בו התחייבו לבנות עבורו מבנה תעשייתי על אחת מהחלקות והוא התחייב בתמורה להעביר להם את החלקה השנייה ולשלם להם סכום של 460 אלף ל"י. החלקה הועברה למערערים והם החלו בעבודות הבניה אך הקמת המבנה לא הושלמה. בשאלה מי מבין הצדדים הפר את ההסכם קבע כבר ביהמ"ש העליון בערעור קודם במשפט הנדון כי המשיב הפר את ההסכם, וכן קבע אז כי אין לאכוף את ביצועו. ביהמ"ש העליון החזיר בשעתו את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מה שיעור הבניה שהושלמה ע"י המערערים ושבגינה מגיע להם תשלום וכן מה
הסכומים שקיבלו המערערים ומה סכום הפיצויים שלהם זכאים המערערים. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאים בענינים הנ"ל ובאשר לפיצויים קבע כי הפיצוי של 100 אלף ל"י שנקבע בהסכם מהווה למעשה קנס וכי יש לשלם למערערים פיצויים של 25 אלף ל"י בלבד צמוד מיום הגשת התביעה, ובאשר לסכום שעל המערערים לשלם למשיב קבע ביהמ"ש המחוזי כי סכום זה יהיה צמוד מיום הגשת התביעה. הערעור נדחה בעיקרו. לענין אחוז העבודה שבוצעה ע"י המערערים ושווי אחוז זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי מדובר ב-40 אחוז שבוצעו ובהתאם לראיות שהובאו אין להתערב בממצא זה. לענין הפיצוי בשיעור של 100 אלף ל"י - אין לקבל את טענת המערערים שהצליחו להוכיח שאכן נגרם להם נזק בגובה סכום כזה. הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הפרת החוזה ולפיכך בדין נכנס ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלה מה הוא סכום הפיצויים שיש לקבוע. צודקים המערערים בטענתם שמן הראוי היה להעריך את הנזק הצפוי בסכום יותר גדול ויש לקבוע סכום של 50 אלף ל"י שאותו יכלו הצדדים לצפות מראש. כן אין ממש בטענות המערערים נגד החיוב בהפרשי הצמדה וריבית. החיוב בהפרשים בא לבטא את הערך הממשי של הסכום שנפסק ואין סיבה לשלול אותו מתובע שלזכותו נפסק סכום כסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד מ. ברנדויין למערערים, עוה"ד מ. בן עם וד. גבור למשיב. 21.1.81).
ע.א. 668/79 - יפה ראובינוף נגד רוזה מוסאיוף
*תביעה נגד בעלים של מקרקעין על יסוד מסמכים שלא הובהרו די צרכים (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה מחלוקת בין משפחתית של יורשים שונים באשר לבנין בירושלים. מדובר בנכסים שהיו של מורישים שנפטרו לפני שנים רבות, וכאשר גם היורשים נפטרו לפני עשרות שנים ויורשיהם ויורשי יורשיהם הם המתדיינים באשר לאותו בית. הבית רשום על שם הנתבעים ואילו המערערת הסתמכה על הצהרה של הנתבעים כי הבית נרשם על שמם כשם מושאל וכי למעשה הוא שייך למורישה של המערערת. אולם מסמכים מאוחרים יותר שנחתמו ע"י הצדדים סותרים את ההודאה הנ"ל והנתבעים הסתמכו על אותם מסמכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערת והערעור על כך נדחה. ההנמקה של דחיית הערעור הינה בעיקרה שהענין לא התלבן כראוי ומכיון שהנכס רשום על שם הנתבעים והתובעת לא מימשה את זכויותיה על פי המסמך - ההודעה במשך עשרות שנים, הרי מחמת השיהוי אין להיעתר לתביעתה כאשר הנתבעים אינם יכולים עוד להבהיר את מהות המסמך הראשון והמסמכים המאוחרים יותר הסותרים את המסמך הראשון שכן כל הנוגעים בדבר כבר הלכו לעולמם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, שילה. עו"ד מ. אהרוני למערערת, עו"ד גב' מזובר למשיבה. 8.1.82).
ע.פ. 428/81 - יגאל סאלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בביצוע שתי עיסקאות של סחר בסמים, בפעם האחת מכר לסוכן משטרתי גרם אחד הרואין ובפעם השנייה חצי גרם, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שהמערער ביצע את העיסקאות משום שפחד מפני הסוכן המשטרתי שפנה אליו בבקשות לסמים. גם אם נכונה ההנחה שהמערער פחד מפני הסוכן, אין לשכוח שמדובר בהספקת סם קשה שעל חומרתו אין
צורך להכביר מלים. הכמות שמדובר בה מספיקה למנות סם רבות והסכנה הטמונה בתיווך ובמכירתו היא רבה ואף הרסנית. למערער 18 הרשעות קודמות ולא למד לקח מעונשים שהושתו עליו. אי הענקת "רשיון חופש" ע"י ועדת השחרורים איננו שיקול שעל ביהמ"ש להביאו בחשבון.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד גב' נ. ליבנהלמשיבה. 12.1.82).
ע.פ. 366/79 - אברהם קדוש נגד מדינת ישראל
*הפקעת צו מבחן (בקשה להפקעת צו מבחן - הבקשה נתקבלה).
בשעתו הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי בביצוע עבירות פריצה וגניבה ונדון לשנה מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. בערעור שהוגש על גזר הדין החליט ביהמ"ש העליון להקל בעונש ולהעמיד את תקופת המאסר על תנאי על שנתיים בלבד והנימוק לכך שבעזרת שירות המבחן יוכל המערער להשתקם. בהסכמת המערער החליט ביהמ"ש להעמידו בפיקוחו של שירות המבחן לתקופה של שנתיים. בבקשה הנדונה עתה נאמר ששירות המבחן נתקל בקשיים של שמירת קשר תקין עם המערער ומשום כך אין שיקומו עולה יפה, ועל כן מבקש שירות המבחן לבטל את צו המבחן. הבקשה נתקבלה בהתחשב בכך ששירות המבחן אינו יכול לעמוד במה שהוטל עליו בצו המבחן לענין שיקום המערער. עם הפקעת צו המבחן אין בידי ביהמ"ש לנקוט בכל אמצעי שהוא נגד המערער שבהתנהגותו הביא לביטולו של הצו. מצב דברים זה אינו משביע רצון ויש לתקן את החוק באופן שביהמ"ש יוסמך לנקוט סנקציה נגד מי שהורשע בדין והועמד למבחן אך מונע בהתנהגותו קיום הוראות צו המבחן.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה-השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 3.1.82)
ע.פ. 777/81 - איתן אליחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ובשימוש ברכב ללא רשות. בפעם האחת פרץ יחד עם אחר למפעל לעיבוד מתכת וגנב חצי טון אלקטרודות לריתוך, מקדחת יד ומשחזות ובמקרה השני פרצו השניים למסגריה וגנבו אקדח מסמרים וציוד נוסף. המערער נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער מקים בית מלאכה לעבודת פחחות ועבר את העבירה עקב רצונו להגיע להישגים כלכליים מהירים. שירות המבחן הביע חשש שמא התחברותו של המערער עם עבריינים בכלא תזיק לו ולפיכך המליץ על קיצור תקופת המאסר. ביהמ"ש העליון החליט שלא להתערב במידת העונש, בציינו כי העונש אינו חמור גם אם מתחשבים בעובדה כי זו ההרשעה הראשונה של המערער. מול הנזק הרב הנגרם לקורבנות ההתפרצויות יש צורך להציב ענישה מרתיעה. ההתפרצות לרכושו של אחר כדי לקדם את ההישגים הכספיים של עובר העבירה הפכה לתופעה תדירה ושגרתית ומבצעי העבירה מתעלמים מן הסבל הרב שהם גורמים לקורבנותיהם. לפיכך יש לנסות ולהרתיע את המערער ואחרים כדוגמתו ע"י הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. גנס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 3.2.82).
ע.פ. 502/81 - אייל אבוטבול נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (תקיפה וגרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא בן 20 הורשע בשורה ארוכה של עבירות וביניהן השגת גבול פלילית, תקיפה וגרימת חבלה, איומים וגרימת נזק בזדון וכדו'. הוא נכנס לבתי קולנוע ללא כרטיסים יחד עם חבריו שגם להם לא היו כרטיסים, פגע בסדרנים בבתי הקולנוע ואיים עליהם וכן פרץ לחנויות וגנב. בגין כל אלה נדון ל-3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר לימים אך כבר הורשע במעשה אלימות, שימוש בסמים ונהיגה ברכב ללא רשיון, הוא כבר נדון למאסר בפועל של 15 חודש, וביהמ"ש המחוזי מצא כי בנסיבות הקיימות אין מנוס מאשר להטיל על הנאשם עונש מרתיע ולהגן על הציבור ממעלליו. אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה-השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיב. 5.1.82)
ע.פ. 379/81 - יצחק הירש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הובאה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר להונאת נושיו ע"י ביום שוד יהלומים שהיו מבוטחים בסכום גדול וביהמ"ש לא שלח אותו לבית הסוהר. הוא נקנס לתשלום 62 אלף שקל על יסוד סעיף 63(א) של חוק העונשין, בתור הסכום המהווה פי שלושה מטובת ההנאה שהיתה למערער, כי בדרך מרמה זו "חסך" לעצמו כביכול את הריבית למשך שנה בערך שהיה עליו לשלם לנושיו כדי להניעם שימתינו להחזרת החובות שהיה חייב להם. הערעור נסב על סכום הקנס שהוטל והוא נדחה. הסניגור טען כי מאחר שהיה עוד שותף לקשר הפלילי , אפשר היה להטיל על המערער קנס רק כדי מחציתו של סכום זה. בטענה זו אין ממש, ולו רק בשל כך שסעיף 63(א) מדבר לא רק בטובת הנאה שהנאשם השיג לעצמו, אלא גם בטובות הנאה שהשיג לאחר, כך שאפילו נקבל את הרעיון של חלוקת טובת ההנאה, עדיין מצטרפות שתי טובות ההנאה למלוא הסכום. אין לומר שבכך מקבל ביהמ"ש העליון את רעיונו של הסניגור מעיקרו של דבר. לפיכך נידחה הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ש. לוין. עו"ד מ. עצמון למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 10.1.82).
ע.פ. 122/81 - מאיר רביבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין התפרצות לבית מגורים וגניבה נדון המערער ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נגד מידת העונש נדחה. הסניגור טען בישיבה קודמת של ביהמ"ש כי המערער סובל מאסטמה קשה ואינו יכול לעמוד בתנאי המאסר, הדיון נדחה כדי שיוגש דו"ח רפואי ומתוך הדו"ח עולה שהמערער סובל מברונכיטיס מתונה ומלבד זאת אין פגם במצב בריאותו. הסניגור התרעם על צורת עריכת התעודה הרפואית אך אם התנגד לכך יכול היה להביא תעודה רפואית משל עצמו. לגופו של ענין, אין להתעלם מהעובדה שלמערער כ-50 הרשעות קודמות נגד הרכוש, וביניהן עשרות פריצות. לנוכח עברו של המערער אין לומר שביהמ"ש החמיר בגזירת הדין.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה- השופט שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.1.82)
ע.פ. 881/81 - מדינת ישראל נגד רג'ח בן פארס אלראישי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ב-3 עבירות של סחר בסם מסוכן כאשר מכר 3 פעמים כ-3 גרם חשיש לשוטר מוסווה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב הרשעות קודמות מרובות, והוא הורשע כבר פעם בעבירה של סחר בסמים ונגזר עליו עונש של שנה וחצי מאסר בפועל, ואחרי שריצה עונש זה לא למד לקח והמשיך בעיסוק בסמים. העובדה שהוא השתכר סכום לא גדול כפועל נקיון ושהוא מחוסר כל השכלה לא היתה צריכה להביא להקלה כה מפליגה בעונש. לפיכך יש לקבל את הערעור, אך בהתחשב בכך שמדובר בערעור על קולת העונש אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין עם הנאשם. לפיכך יהיה העונש שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. עו"ד לירן למערערת, עו"ד א. כהן למשיב. 5.1.82)
ע.פ. 885/80-שועה נסים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה תוך ביצוע שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הגיע בשעות הצהריים יחד עם אחר לביתו של הקורבן חסן על פונסי, קשיש וערירי שהיה לבדו בדירה, כדי לשדוד את כספו. המערער התגנב לדירה והיכה את המנוח מאחור והפילו. תוך כדי נפילה נפגע המנוח בגולגלתו בקצה המיטה ונשאר מוטל על הריצפה, ואז המערער דרך על גופו והמשיך להכותו. כאשר הקורבן החל לצעוק סתם המערער את פיו בסדין והמשיך להכותו. לאחר מכן נטלו המערער וחברו 15 ל"י מהדירה והסתלקו. הקשיש נפטר כעשרה ימים לאחר השוד עקב פגיעה בגולגלתו. המערער הוא בן 20 וביהמ"ש המחוזי קיבל תסקיר שירות המבחן המפרט את הרקע המשפחתי האישי של המערער והמשבר שעבר עליו לפני כן. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 13 שנות מאסר בציינו כי זו מידת העונש על פי המידה המקילה שבין השופטים שישבו לדין. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם יש יסוד לתקוות שרות המבחן שהמליץ על קיצור תקופת המאסר כי לא אפסו הסיכויים לשקם את המערער אין להתערב במידת העונש. אכן, בכל עבירה ותהיה זו החמורה ביותר, משווה ביהמ"ש לנגד עיניו גם את הנסיבות האישיות של הנאשם שבפניו, אך יחד עם זאת אין אפשרות לקבוע מראש דפוסים שעל פיהם ייקבעו הסיכום והמשקל של המרכיבים השונים המשפיעים על מידת העונש. עתים גובר משקלם של השיקולים האישיים ולעתים נסיבות הפשע ותדירותה של תופעה עבריינית מעניקות משקל יתר לגורם ההרתעה שבענישה, בפניו נסוג משקלם היחסי של השיקולים האישיים. המעשה דנא חמור ביותר ומקומם בשל אובדן צלם האנוש שבא לידי גילוי והתוצאה הקטלנית מוסיפה כשלעצמה על הרושם המזעזע העולה מתיאור הפשע. האכזריות שגילה המערער הפכה כדי התנהגות בלתי אנושית כשהמערער דרך על קורבנו והפליא בו מכותיו. הנסיבות האכזריות של מקרה זה והמציאות הכללית של התנהגות בלתי אנושית כלפי זקנים וערירים מחייבים מתן משקל מלא לגורם ההרתעה. ביהמ"ש מצווה לא רק לחוס על האדם שנשפט בפניו, אלא גם על יצורי אנוש אחרים. זאת ע"י הטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.2.82).
ע.פ. 549/81 - זיאב ואדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש- הערעור נדחה).
המערער שהוא יליד 1960 הורשע בהשתתפות בשוד של נהג מונית, כאשר הוא יחד עם שניים אחרים תקפו את הנהג ושדדו את כספו. ביהמ"ש גזר למערער עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. על אף הנסיבות המקילות אין העונש חמור מדי והוא גם תואם את זה שהושת על שותפיו לדבר עבירה של המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 11.2.82)
ע.פ. 118/81 - מוחמד אבו עלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע ב- 4 עבירות של סחר בסמים, כאשר בין הסמים שעסק בהם היה גם הרואין, ובהתחשב בחומרת העבירות נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 5 אלפים שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. בהתחשב בחומרת העבירה אין המאסר שהוטל חמור יתר על המידה. באשר לקנס שהוטל הרי ביהמ"ש העליון החליט בשעתו לבטל קנס דומה שהוטל על אחיו של המערער שהורשע יחד אתו, ובעקבות זאת הסכימה ב"כ התביעה שעונש זה יבוטל גם לגבי המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. עו"ד גב' חרמון למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה 8.2.82)
ע.פ. 919/81 - מוסטפה אצליח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש- הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ-400 גרם חשיש ונדון לששה חדשים. מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי אין מדובר בעבריין מועד וכן העלה את נסיבותיו האישיות של המערער וביקש לבטל את המאסר בפועל ואת תשלום הקנס. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בציינו כי מדובר בכמות סמים שהיא מסחרית ובהתחשב בעונשים המוטלים בעבירות סמים בולט העונש בקולתו. כל מה שצריך היה לקחת בחשבון לקולא כבר נעשה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד ר. רבי למשיבה. 9.2.82)
ע.פ. 811/81 - ללית צרפתי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת ואדם נוסף הועמדו לדין על פי כתב אישום שענינו פריצה לחנות וגניבת תכשיטים. הנאשם השני הואשם בביצוע מעשה הפריצה והמערערת הואשמה בקבלת נכסים שהושגו בפשע. ביהמ"ש המחוזי זיכה את הנאשם השני מחוסר ראיות מספיקות ואילו את המערערת הרשיע בעבירה על פי סעיף 411 לחוק העונשין וגזר עליה עונש של 75 אלף שקל או שנה אחת מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - נערך חיפוש בבית אביו של הנאשם השני שם התגוררו הנאשם והמערערת שהיא חברתו, ונמצאו מוטמנים
בבית תכשיטים שונים וכן נמצאו ענודים על צוארה ועל ידיה של המערערת תכשיטים. בתום פרשת ראיות התביעה טען הסניגור כי אין על המערערת להשיב על האשמה, אך ביהמ"ש קבע שעל פי כלל הראיות שהובאו הוכחו לכאורה עובדות, באשר למערערת, שאינן מפורטות בכתב האישום, המעלות את האפשרות שעל פיהן יש לשקול הרשעתה בעבירה נרחבת יותר על פי סעיף 411. ביהמ"ש נהג כדין ועל פי סמכותו כשחייב את המערערת להשיב על האשמה בהיקף רחב. מהאמור בכתב האישום, כי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך אותו לעשות כן. ניתנה למערערת הזדמנות להתגונן כנגד האשמה גם בהיקפה החדש. אשר לטענה שלא הוכח כי התכשיטים הנדונים הם אלה שנגנבו- אכן כל אחד מן התכשיטים כשלעצמו לא היה בו ייחוד יוצא דופן שניתן יהיה להצביע בוודאות על תכשיט פלוני כתכשיט שנגנב מן המתלונן באותה פריצה, אולם חלק מאותם התכשיטים היה בהם משהו מייחד ויוצא דופן וחלק אחר התאים מבחינת סוג התכשיטים והרכבם למה שנגנב באותה פריצה. הזיהוי על פי מכלול הראיות מוביל לכלל מסקנה מסתברת שאמנם כן התכשיטים שנתגלו על גופה. של המערערת ובדירה תואמים את התכשיטים שנגנבו . מול המשקל המצטבר של הראיות לכאורה, לא השמיעה המערערת כל גירסה משלה בחקירה ובעדות. בנסיבות אלה הופכת האשמה כמוכחת לא רק לכאורה אלא מעבר לספק. אשר לטענה שלכל היותר אפשר היה להרשיע את המערערת בביצוע עבירה לפי סעיף 412 של קבלת נכסים שהושגו בעוון - מדובר ברכוש רב שנתגלה והרכב הרכוש וטיבו וכן האופן שבו ניסו להסתירו מצביעים על כך שלא מדובר ברכוש שנגנב בדרך רגילה אלא ברכוש שהושג בדרך של פשע. למסקנה זו אפשר היה להגיע גם על פי ההלכה של ההחזקה התכופה. אשר למידת העונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מור למערערת, עו"ד גב' ליבנה למשיב. 18.2.82).
ע.פ. 736/81 - נג'די חביב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה)
(ערעור על חומרת העונש- הערעור נתקבל). המערער הורשע בפריצה לבנין וגניבת טובין בשווי של 90 אלף שקל ונדון ל-18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי וכן נפסל מלקבל רשיון נהיגה ל-3 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער בעיות משפחתיות מיוחדות ובהיותו במאסר הגיע למצב דכאוני עד שעשה נסיון לאבד עצמו לדעת. אין מאחוריו עבר פלילי רציני וזו הפעם הראשונה שנשלח לבית הכלא. ביהמ"ש העליון ציין כי כשלעצמו אין העונש חמור יתר על המידה, אך החליט להקל בעונש מתוך התחשבות בכך שזו הפעם הראשונה שהמערער נשלח לכלא ויש לקוות שילמד לקח ולא יחזור לדרך הפשע. כמו כן הודה מיד בביצוע העבירה ונקב בשמות שני אנשים אחרים שהיו יוזמי המעשה אך אלה לא הועמדו לדין באשר לא נמצאו די ראיות נגדם. בהתחשב בכל האמור יהיה העונש שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. קדרי למערער, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 16.2.82)