ע.א. 130/80 דוד ביטון נגד חלמיש חברה לשיקום בת"א
*מעשה בית דין.
* אחריות בנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2432/73 - הערעור נדחה).
המערער, סוחר צמיגים, איחסן צמיגים בחלקת מקרקעין ביפו השייכת למינהל מקרקעי ישראל. הוא נדרש לפנות את הצמיגים ומשלא עשה כן נעשה הדבר על ידי המשיבה בעזרת המשטרה. הצמיגים אוחסנו במגרש אחר שבבעלות המינהל לאחר שחברת חלמיש ביטחה אותם, מישהו שילח בהם אש והם נשרפו. בתביעתו נגד המשיבה טען המערער כי היתה לו זכות על פי דין להניח את הצמיגים במקום שבו הניחם מלכתחילה ופעולת הפינוי נעשתה שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי סרב לדון בשאלה זו באשר לדעתו קיים "השתק פלוגתא" כי כבר נפסק בערכאות שהחזקתו של המערער בשטח היתה שלא כדין וכי היתה בה משום הסגת גבול שהתירה למי שמחזיק במקרקעין כדין להשתמש בכח כדי להוציא את החלקה מידי התופס. הדיונים המשפטיים הקודמים בענין החלקה היו מגוונים. במקרה אחד פנה המערער לבג"צ נגד שר המשטרה בכל הנוגע להתנהגות המשטרה בפינוי המקרקעין ועתירתו נדחתה. באשר לדיון זה טען המערער שבהחלטת בג"צ אין משום הכרעה היוצרת השתק פלוגתא שהרי בג"צ איננו יכול להכריע בזכויות במקרקעין. דיון משפטי אחר היה הליך פלילי בבימ"ש השלום נגד המערער בשל הסגת גבול בחלקה הנ"ל ולטענת המערער אין ההליך הפלילי יכול להיות השתק פלוגתא בענין הנדון. הליך נוסף היה במשפט אזרחי שבוניתן צו מניעה נגד המערער, לפי בקשת רשות הפתוח ומדינת ישראל, באשר לשימוש בחלקה זו. לטענת המערער התנהלו ההליכים בתיק האזרחי הנדון בין צדדים אחרים ואינם יכולים ליצור השתק פלוגתא. בסכומו של דבר דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה של המערער נגד המשיבה ומכאן הערעור.
א. אין צורך לדון בשאלה מה מעמדה של ההכרעה השיפוטית בבג"צ כאשר נדחתה עתירת העותר נגד הגורמים אשר לפי טענתו "התערבו שלא כדין בסיכסוך חזקה בינו ובין חברת חלמיש" שכן די בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בתובענה האזרחית שבה נבחנה והוכרעה השאלה הנדונה כאן. ביהמ"ש שדן בבקשה לצו מניעה היה מוסמך להכריע בסוגיה המשפטית האמורה ולא דן בשאלה באופן אינצידנטלי בלבד. אשר לטענה כי ההכרעה באותו תיק נפלה בין צדדים אחרים, היינו בין המערער לבין רשות הפתוח ומדינת ישראל ואילו חברת חלמיש לא היתה צד לה - גם טענה זו אינה יכולה לסייע בידי המערער. מנכ"ל חברת חלמיש העיד שהחברה קיבלה את החלקה מידי המינהל כדי לבנות עליה. הוסבר כי מדובר בחברה ממשלתית עירונית שפעלה מטעם אלו שיסדוה ואשר הפעילוה בשליחותם למען המטרה של שיקום ואיכלוס. עפ"י ההלכה יכולה טענת השתק פלוגתא שתעלה לא רק בין אותם בעלי דין אלא גם בין בעלי דין וחליפיהם והוא הדין לגבי שליחיהם. אגב, גם פסה"ד בתביעה הפלילית בקשר להסגת גבול יכול להיות בעל משמעות משפטית בענין דנא. הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי.
ב. הצמיגים נשרפו ולא התברר איך נגרמה האש. טענת המערער היא שנטל הראיה רבץ על המשיבה מאחר והאש פרצה במקרקעין שבחזקתה וזאת לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין. ברם, סעיף 39 חל כשהנתבע מעלה אש ברשותו וזו מתפשטת אל אדמת השכן, אך אין הסעיף חל כשהנזק נגרם באותם מקרקעין שבהם פרצה האש. אולם עיקר השאלה איננה על מי חובת הראיה, אלא מהי האחריות שרבצה על המשיבה מבחינת מהותה והיקפה ואם אכן עמדה בה או שמא נתחייבה ברשלנות.
ג. לטענת המערער רשלנות המשיבה מתבטאת בכך שלא הפקידה על הצמיגים שמירה מיוחדת. לפי הנתונים היתה המשיבה בגדר שומר חינם על הצמיגים והיקף אחריותה נובע מהוראות חוק השומרים לגבי שומרי חינם. התגבשות יסודות השמירה אינה תלויה בעריכת הסכם בין הבעלים לבין השומר ודי שפלוני מוצא עצמו מחזיק כדין בנכס שאינו שלו. שומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו הוא שומר חינם ובעניננו לא היתה למשיבה כל טובת הנאה מהשמירה. להיפך היו לה טירדות בכל הנוגע לשמירה על הצמיגים של המערער. כיון שכך אחראית המשיבה כשומר חינם כאשר הנכס ניזוק ע"י רשלנותה אך רשלנות כזו לא הוכחה כאן.
ד. המשיבה ביטחה את הצמיגים על חשבונה, הן על שמה והן על שם המשיבה. המערער ביקש ללמוד מנוסח פוליסת הביטוח שיש לראות במשיבה שומר שכר. מערכת העובדות שהביאה לאחסון הצמיגים היתה ברורה בפני ביהמ"ש ובדברים שנאמרו בהצעת הבטוח ובפוליסה לא יכול היה להיות כדי לחדש דבר לענין טיב היחסים בין המערער לבין המשיבה. טיב יחסים אלה הוכרע על פי המענה לשאלה אם נתקבלה טובת הנאה עבור החזקת הצמיגים והתשובה לכך כאמור היא שלילית. המשיבה לא יכלה ליהפך לנאמן או למקבל קומיסיון מפני שכך תוארו היחסים בהצעת הביטוח.
ה. חברת הביטוח סרבה לשלם את דמי הנזק בטענה כי חברת חלמיש איננה הבעלים ולא המחזיקה בפקדון ואין לה זיקה לשיפוי הנזקים, ואילו המערער לא הגיש הצעה לביטוח הרכוש ועל כן אין לו זכות למימוש הפוליסה שהוצאה לבקשת חברת חלמיש. אכן, המערער התמהמה בפנייתו לחברת הביטוח כי חשב שצריך להפנות את דרישותיו רק למשיבה אך טענת חברת הביטוח מעוררת לכאורה ספקות מבחינה משפטית, ועיקרו של דבר היא מצערת מבחינת תוצאותיה. אחרי שקיבלה את הצעת הביטוח וגבתה את הפרמיה ראוי היה שחברת הבטוח לא תתנער מכל אחריות בטענות שהותירו את בעל הצמיגים ללא כלום.
(בפני השופטים: שמגר, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד מ. אופנהיים ות. מתניה למערער, עו"ד ליפשיץ למשיבה. 12.5.82). בג"צ 707/81 - שפרה שוורץ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'
*עיון חוזר של הועדה המחוזית בענין רשיון בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בבנין בת"א גרים העותרים בשתי דירות בקומת קרקע והמשיבים 2-3 (להלן המשיבים) מתגוררים בשתי דירות מעל לדירות העותרים. המשיבים הגישו בקשה לועדה המקומית להרחבת דירתם על ידי בנית תוספת כשזו אינה חורגת מאחוזי הבניה שטרם נוצלו. הועדה דנה בבקשה כבבקשה להקלה והחליטה לאפשר את הקמת התוספת לא רק למשיבים אלא לכל הדירות בבנין. במסגרת זו הגישו העותרים התנגדות אך זו נדחתה ואילו ועדת הערר קיבלה את עררם של העותרים וזאת "הואיל והבקשה לא הוגשה כחוק, לא כל בעלי הזכות בשטח חתמו על הבקשה להיתר". לאחר שעבר המועד לפי סעיף 11 לחוק התיכנון הגיש אחד מחברי הועדה בקשה לדיון חוזר והועדה החליטה לערוך דיון חוזר אך לא מטעמו של חבר הועדה אלא באשר "השאלה מי צריך
לחתום על הבקשה להיתר בניה... שאלה קשה היא ויש להכריע בה בצורה מעמיקה". עתירת העותרים נדחתה.
נכון כי דרישת חבר הועדה לקיום דיון חוזר היתה פגומה שכן באה לאחר הזמן ואולם סעיף 11 הנ"ל מעניק זכות לחבר ועדה המחוזית לדרוש דיון חוזר אך אין הוא בא למעט מסמכויות מליאת הועדה לחזור ולשקול את החלטות הועדה אם נתקיימו תנאים המצדיקים לעשות כן. אם בעקבות הפניה של אותו חבר החליטה הועדה שמן הראוי לבחון את ההחלטה הקודמת מחדש מחמת שיקולים כבדי משקל הרי היא מוסמכת לעשות כן. אכן, דיון מחודש כזה צריך להיות רק במקרים חריגים, שכן כרגיל זכותו של האזרח לדעת אם בידיו החלטה סופית ומחייבת ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא, אך לפי ההלכה קיימים חריגים לא מעטים שאם נתקיימו אין לדקדק עם הרשות המינהלית ויש לאפשר לה לחזור ולעיין בהחלטה קודמת. זאת לא רק כאשר קיימות נסיבות עובדתיות מסויימות שלפי דעת הרשות הציבורית מצדיקות דיון חוזר אלא גם במקרה של טעות משפטית, אם כי במקרה כזה יש להקפיד עוד יותר כששוקלים אם לפתוח את הדיון מחדש. הענין דנא הוא אחד מאותם מקרים חריגים. לפי ההסכם בין עמידר לחוכרים רשאי כל אחד מהמשתכנים לבנות מבלי להזדקק להסכמת השכן ויש מקום לטענות לכאן ולכאן אם צריכים חתימת כל הדיירים. לפיכך בדין החליטה הועדה לשוב ולדון בענין.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, שיינבוים. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד קוגלר לעותרים, עו"ד צור לועדה המחוזית. 27.4.82).
בג"צ 296/82 - חאלד עבד אל נבי ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*מתן אפשרות לעצירים בטחוניים להבחן בחינות בגרות (העתירה נדחתה).
שלושת העותרים, תלמידי כיתה י"ב של בית ספר תיכון, הורשעו בדין על פי הודייתם בעבירת בטחון שהעונש המירבי עליה הוא מאסר עולם. עתירתם היא כי יאפשרו להם להשתחרר לקראת בחינות הבגרות או שיאופשר להם להבחן בין כתלי בית המעצר. עתירתם נדחתה.
אשר לעתירה לשחרור - משהוצא צו מעצר נגד העותרים עד תום ההליכים ודינם טרם נגזר מחייב הצו הקיים וכבר מטעם זה אין להיעתר לבקשה. אין כל הצדקה גם להתערב בהחלטת ראש המינהל האזרחי שאין זה מקרה חריג וכי לפי הקריטריונים הקיימים אין להיענות לבקשות מסוג זה. להבדיל מכמה נאשמים אחרים בקשר לאותו מעשה אשר אתם נעשתה עיסקת טיעון שכנגד הודייתם תסתפק התביעה בתקופת המעצר שישבו בפועל, מייחסת התביעה לעותרים את היוזמה של רגימת רכב אזרחי שעבר בדרך ירושלים חברון והתביעה מבקשת על כן להחמיר בעונשם וכבר השמיעה עד מטעמה. הדיון נדחה לאמצע חודש יוני כדי להשמיע עדי תביעה נוספים לקראת גזירת הדין. העותרים יכלו לקצר את הדיון אילו הודו מיד במה שממילא, וללא עסקת טיעון, הודו בו לאחר מכן. אילו נהגו כך הרי כל הדיון היה תם ונשלם מזמן. אם בחרו העותרים לכפור באשמה וטענו שהודאתם מחוץ לכתלי בית הדין אינה קבילה כראיה הרי שגרמו במו ידיהם להארכת הדיון. כאשר מי שמופקד על כך פעל לפי הקריטריונים הקיימים לא נותר לבג"צ אלא לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד עוויסאת לעותר, עו"ד יאראק למשיבה.2.6.82).
בג"צ 484/81 - לילה וקים נגד .מנכ"ל משרד החינוך ואח'
*פניה לבג"צ לפני מיצוי כל ההליכים המינהליים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה מאת מנכ"ל משרד החינוך אישור בכתב על אי התנגדותו להעסקתה בהוראה לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, בקשתה נידונה ע"י האגף לחינוך ותרבות לערבים ואגף זה הודיע לב"כ העותרת על דחיית בקשתה בעוד שלפי החוק צריך מנכ"ל משרד החינוך לדון בענין. לאחר שהוגשה העתירה דן בנושא המנכ"ל עצמו, הזמין את העותרת ושמע את טענותיה ולאחר כל אלה הגיע גם הוא למסקנה שאין לתת לה את האישור המבוקש העתירה נדחתה. בנסיבות הנדונות השאלה היא אם על בג"צ לדון בעתירה או שמא על העותרת למצות את זכות הערר לשר החינוך והתרבות הניתנת לה עפ"י החוק. אין בג"צ דן בענין אלא לאחר מיצוי כל ההליכים האחרים. יתכנו מקרים חריגים שבהם נדרשת ההחלטה על אתר או שקיימות נסיבות יוצאות דופן ההופכות את התהליך האחר לבלתי יעיל או חסר טעם, אך בעניננו אין חריג כזה ואין כל סיבה מדוע לא תפנה העותרת בערר לשר כפי שהחוק מאפשר לה. (בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שיינבוים. עוה"ד אבו חוסיין ואניס לעותרת, עו"ד ש. צורלמשיב. 10.5.82).
בג"צ 270/82 - ההסתדרות הכללית של העובדים ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*הפסקת טיסות אל על בשבת משיקולים שאינם עסקיים (העתירה נתקבלה).
הממשלה החליטה להפסיק טיסות אל על בשבת וזאת על יסוד קוי היסוד של הממשלה שענינם הסכם קואליציוני ושמירת ערכים של תורת ישראל וכד'. העותרים פנו לבג"צ נגד ההחלטה הנ"ל כשהם מבססים את עתירתם על שתי טענות עיקריות. האחת, כי ההחלטה נוגדת את ההסכם הקיבוצי בין חברת אל על ובין העותרת וועדי העובדים וכן היא נוגדת צו ביניים שניתן ע"י בית הדין לעבודה; והטעם השני, כי חברת אל על היא חברה ממשלתית ולפי חוק חברות ממשלתיות על חברה ממשלתית לפעול לפי שיקולים עיסקיים שעל פיהם נוהגת לפעול חברה לא ממשלתית ואם קבעה הממשלה שיקולים אחרים צריכים אלה לקבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת ובעניננו לא נתקבל אישור כזה. הטעם הראשון של העתירה נדחה והטעם השני נתקבל והצו הפך להחלטי עד שהענין יובא בפני ועדת הכספים.
לענין ההסכם הקיבוצי והחלטת בית הדין לעבודה - השאלות שבמחלוקת הן בסמכות בית הדין לעבודה ואין על בג"צ לדון בהן. חששם של העותרים שמא יימנע בית הדין להחליט בדבר בטלות החלטות שלטוניות, כי לא יראה את עצמו מוסמך לעשות כן, הוא מחוסר יסוד. ההלכות המרובות שנפסקו בבג"צ בדבר סמכויות בתי משפט ובתי דין לדון ולהחליט דרך אגב בענין בטלות פעולות והחלטות שלטוניות, ידועות היטב ובית הדין לעבודה יפעיל את סמכותו בהתאם להלכות אלה. מאידך צודקים העותרים כי לפי חוק החברות הממשלתיות כאשר שיקולים של הפעלת החברה אינם עיסקיים אלא שיקולי פעולה אחרים, צריך להתקבל אישור ועדת הכספים של הכנסת להחלטה זו, ובענין זה ניתן הצו נגד הממשלה שלא להפעיל את ההחלטה עד לאישור ועדת הכספים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין בך. החלטה - הנשיא י. כהן. עוה"ד א מי- טל וחוטר ישי לעותרת עו"ד גב' א. שקד למשיבים. 10.5.82).
ב"ש 381/82 ניסים ויצמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (עררים של המבקש ושל המדינה באשר להחלטת ביהמ"ש המחוזי בענין מעצרהמבקש - שני העררים נתקבלו).
העורר נעצר ביום 22.4.82 כחשוד בבצוע מספר
ניכר של עבירות התפרצות וגניבה, למחרת היום נתן שופט שלום פקודת מעצר נגד המבקש ל- 10 ימים לפי בקשת המשטרה ועררו של המבקש על אותו צו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וע"י ביהמ"ש העליון. עשרת ימי המעצר נסתיימו ביום 3.5.82 והמשטרה ביקשה הארכת פקודת המעצר ל- 7 ימים נוספים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה והחליט לשחרר את העורר בערבות עצמית של 2,500 שקל. המשטרה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערר המדינה וציווה על מעצר העורר ל- 7 ימים אך קבע כי העורר יוכל להשתחרר בערבות כספית או בנקאית של 100,000 שקל וערבות צד ג' של 250,000 שקל. המדינה הגישה ערר על ההחלטה וביקשה הארכת צו המעצר תוך הודעה כי במשך יומיים יוגש כתב אישום נגד המבקש והמדינה תבקש מעצר עד תום ההליכים ואילו העציר הגיש ערר על גובה סכום הערבות שקבע ביהמ"ש המחוזי. שני העררים נתקבלו.
באשר לערר המדינה - בנסיבות המקרה החמירו בתי המשפט יתר על המידה עם המשטרה. העורר הודה בעת החקירה המשטרתית בביצוע 10 התפרצויות ובביהמ"ש התכחש להודאה אך הודה בביצוע 7 התפרצויות יתכן ש- 10 ימים יכולים בדרך כלל להספיק לביצוע חקירה מהסוג הנדון אך אם להפחית מתקופה זו שתי שבתות, יום העצמאות ויום הזכרון שנכללו באותה תקופה, וכן שתיק המשטרה "טייל" בין הערים השונות עקב העררים שהוגשו, ניתן להבין שלמשטרה דרושים מספר ימים נוספים. לפיכך מן הדין שהעורר ישאר במעצר למשך יומיים נוספים מתאריך ההחלטה כדי לאפשר למדינה להשלים את החקירה ולהחליט בדבר הגשת כתב אישום. מאידך, מוצדקת תרעומת העורר על גובה סכום הערבות שקבע ביהמ"ש המחוזי שהוא פי 40 מזה שקבע בימ"ש השלום. בעשותו זאת העמיד ביהמ"ש המחוזי בפני העורר משימה בלתי אפשרית. כי ממה נפשך : אם סבר השופט שיש להחזיק את החשוד במעצר עוד מספר. ימים היה עליו לומר זאת במפורש ולצוות על המעצר ואם סבר שאין הצדקה להארכת המעצר צריך היה לקבוע תנאי ערבות כאלה שיש סיכוי לעציר מסוגו של העורר לממשם. לפיכך יש לקבל גם את עררו של העורר במובן זה שאם לא יוגש כתה האישום תוך יומיים כאמור יוכל העורר להשתחרר בערבות עצמית של 10,000 שקל וערבות צד ג' של 25,000 שקל.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד גב" ר. רבין למשיבה. 7.5.82). ב.ש. 443/82 - שמעון שושן ושמעון מלכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני המבקשים נעצרו עד תום ההליכים באשמת פריצה לחנות וגניבת מערכות וידאו בשווי של 370,000 שקל. הערר נדחה הסניגור טוען שהראיות מצביעות על כך שעד התביעה הראשי שהתביעה מיחסת לו מעשה תווך במכירת המכשירים, הוא הוא הפורץ והמבקשים הם המתווכים לפי בקשתו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לטענה זו ובצדק אמר כי די בכך שיש נגד המבקשים ראיות לכאורה כי הם הפורצים, ראיות המתבססות על החזקה התכופה שבידיהם. למבקש הראשון שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות פריצה, תקיפה, אלימות ואחזקת רכוש גנוב בעוד עברו של המבקש השני נקי לגמרי. ברם, חומרת העבירה וערכו הרב של הרכוש שנגנב הם שיקול המצדיק מעצר שניהם עד תום ההליכים. עבירות הפריצה הפכו למכת מדינה ויש לעשות הכל כדי לבערן. יש לכלול עבירה זו בין העבירות שחומרתן מצדיקה, באין נסיבות מיוחדות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, הן על מנת להגן על הציבור והן
כדי לשמש הרתעה, גם כאשר לנאשם יש עבר נקי לגמרי. העבר הנקי של המבקש השני לא יעמוד לו לכן, מה גם והוא קשור במעשה העבירה של המבקש הראשון שיש לו עבר עשיר בעבירות כאמור.
(בפני: השופטת נתניהו עו"ד ח. קאזיס למבקשים עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 16.6.82). ב.ש. 429/82 - יהושע בן עזרא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
קיימת עדות של שוטר סמוי כי קיבל מהעורר הצעות לעיסקות בסמים וכן קיבל בפועל מידי העורר המחאות נוסעים גנובות של דולרים בסכום ניכר. כמו כן קיימת עדות כי העורר הציע לשוטר שעון זהב, יהלום, מטבע זהב וכו'. באשר לעסקות הסמים, הרי אלה לא בוצעו וגם העסקה האחרונה לא בוצעה כי העורר אמר לשוטר כעבור מספר ימים שמכר את חפצי הערך לאחרים הוגש נגד העורר כתב אישום וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לגבי ההצעות שלא מומשו אומר הסניגור כי בהודעתו במשטרה מיד אחר מעצרו אומנם לא הכחיש העורר את תוכן הדברים שנאמרו על ידו לשוטר, אך טען שבכלל לא התכוון לבצע את ההצעות והן היו בבחינת דברים סתמיים, שסתמיותם מוכחת ע"י אי קיום הפגישות שנקבעו בין העורר לשוטר לשם מימוש העסקות. ברם, ביחס להוכחת כוונה פלילית שלא נכללה בין יסודותיה כוונה מיוחדת, מסיקים את הכוונה מן המעשה הפלילי, בדרך של היקש הגיוני. ביהמ"ש מסיק מעצם עשיית המעשים על ידי הנאשם, שהוא התכוון להביא לתוצאות הנובעות מהם. בעבירות המיוחסות לעורר לא נדרשה לפי החוק כוונה מיוחדת והכוונה הפלילית משתמעת מהמעשים הפליליים עצמם. "המעשים הפליליים" הם הדיבורים שדיבר העורר וההצעות שהציע. במצב הראיות כאמור יצטרך העורר להרים את נטל השיכנוע שהוא לא התכוון מלכתחילה להגשים את הדברים שהוסכם עליהם. יתר על כן, אין מחלוקת שהעורר קיבל מהשוטר סכום כסף מסויים כדי לנסוע למבשרת ירושלים ולהביא משם 5 גרם הרואין. עובדה זו תעמוד לעורר לרועץ כשיבקש לשכנע כי לא היתה לו כוונה פלילית. יכול להיות שהעורר יוכיח כי אין להתיחס באמון לעדות השוטר, אך בשלב זה אין שוקלים את מהימנות הראיות. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות ביחס להצעות ולעיסקות שלא נתגשמו בפועל, לא כל שכן שבנוסף לכך הודה העורר בהעברת המחאות גנובות לשוטר. צירוף העבירות האלה עם העבירות באישומים האחרים מהווה שרשרת של עבירות שכל אחת מהן חמורה כשלעצמה ובהצטרפותן מהוות גל של מעשים פלילים המצדיקים את המאסר.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד פרנקו למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 3.6.82). ב.ש. 404/82 - יחיאל כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר האשם בהדחת קטינים לסם מסוכן, אספקת סם והחזקתו ושימוש בו וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. העבירות הנדונות הן חמורות ביותר ובתי המשפט מצווים בדרך כלל לעצור נאשמים בעבירות סמים עד תום ההליכים ברם, יתכנו מקרים של שחרור נאשמים בעבירות סמים במקרים מיוחדים אם יש הצדקה לכך עפ"י העובדות והנסיבות האישיות של הנאשמים. בעניננו מצא השופט ראיות לכאורה נגד העורר והחליט שמבחינת האינטרס הצבורי אין לאפשר לעורר להלך חופשי עד לגמר דינו. טוען הסניגור כי מאחורי העבירות הנראות חמורות לפי
ניסוחן הכללי מסתתרות עובדות שאין בהן חומרה יתירה ולא יהא מוצדק להתעלם מהנסיבות האישיות של העורר, וכן כי לפי הראיות לכאורה השתתף העורר בכעין מסיבה או מפגש בבית קפה בשרון, בין המשתתפים היו גם הקטינים שאמרו בעדותם כי העורר נתן להם חשיש בעוד העורר מכחיש האשמה זו וטוען שמישהו אחר נתן לשני הקטינים סם לעישון והוא עצמו לא השתתף בחינגא.
מתברר כי הקטינה שמדובר בה למעשה אינה קטינה כי היא נולדה בשנת 1963 והקטין נולד בשנת 1964 כ כשהעורר עצמו הוא יליד 1962. ראיות לכאורה יש לעובדה שבמפגש יחידי שיש עליו עדויות ספציפיות עבר העורר עבירות אחזקה, אספקה ושימוש בסם מסוכן בזה שהביא אתו משיש למסיבה וכיבד את הצעירים יצוין כי הוא לא דרש תשלום עבור הסם. מבחינת הדחת הקטין לשימוש בסם יש במעשהו של העורר עבירה של הדחה לפי פקודת הסמים, אבל מבחינת הדחה במובן הפשוט והמקובל של המילה לא היתה זו ההזדמנות הראשונה ששני הצעירים השתמשו בסם. המסיבה הנדונה היתה כשנה לפני שהענין נתגלה ומאז ועד עתה לא הובאו כל אשמות נגד העורר. אין לו גם הרשעות קודמות, הוא מרוויח את לחמו בעבודות קשות ואין חשש שיחזור על מעשים כאלה בעתיד. בהתחשב בכל הנסיבות ניתן לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד א. גנז לעורר עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 27.5.82). ב.ש. 415/82 - מדינת ישראל נגד ציון זנטי
*שחרור בערובת (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשלושה אישומים של תווך בעיסקות סמים, אחזקה ברכוש חשוד כגנוב ונסיון לקשירת קשר לסחר ברכוש גנוב. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בעבירות הנ"ל, וציין כי הוא ער למדיניות הקיימת ביחס לנאשמי סמים שיש לעוצרם עד תום ההליכים, אעפ"כ קבע כי יש נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל הנ"ל נסיבות אלה הן, לדעת ביהמ"ש המחוזי, נסיונו של המשיב לרכוש מקצוע של מנופאי שיוכל להשתקם ולשקם את משפחתו והנסיבות האישיות גוברות על הכלל שיש לעצור עבריין כאמור. הערר נתקבל.
לפי העובדות שבכתב האישום הניבו פעולות התיווך של המשיב עיסקאות מכר של סמים לסוכן המשטרתי. באשר לאחת ההצעות לרכישת סמים הרי זו באה ביוזמת המשיב ללא הדחה מצד הסוכן המשטרתי. נראה שהמשיב לא עסק בתיווך מקרי אלא הלך בגדולות כשהציע עיסקה של 1.2 ק"ג חשיש אשר משום מה לא יצאה לפועל. את העבירות ביצע, לטענת העוררת, בתקופה שהיה תחת חסות מנהל התעסוקה בקטמונים שהשיג לו עבודה וגם דאג להשתתפותו בקורס למנופאים. עובדות אלה מראות שהעיסוק בתיווך בסמים אינו נמצא, בעיני המשיב, בסתירה לאורח החיים שמנהל התעסוקה התווה לו. בעניננו השיקולים האישיים של המשיב אינם דוחקים הצידה את השיקול של הגנת הציבור בפני סוחרים ומתווכים בעיסקות סמים ולא היתה הצדקה לשחררו בערבות.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד מושכל למבקשת, עו"ד ברדוגו למשיב. 25.5.82). ב.ש. 412/82 - מדינת ישראל נגד מרדכי אילוז
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בארבעה אישומים הכוללים: תיווך בעיסקת חשיש בין מוכר החשיש לבין הקונה שהיה סוכן משטרתי. את הסם העביר המשיב לקונה ולמחרת היום קיבל את התמורה כדי למוסרה למוכר. תמורת התיווך קיבל מידי השוטר חתיכת חשיש; אספקת ואחזקת
סם ושימוש בו; נסיון לסחר בסמים; עישון חשיש יחד עם אחרים כשהמשיב מספק את הסיגריות המכילות את הסם ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בתנאי הגבלה מסויימים ביחס לחופש התנועה שלו. ביהמ"ש אימץ את החשש שהעלה הסניגור שמא מדובר בשני אנשים בעלי אותו שם. השופט סבר שחומר הראיות מעורר ספק כזה ולא יהא זה צודק להחזיק את המשיב במעצר. הערר נתקבל.
ביהמ"ש טעה ביחסו חשיבות לגירסות השונות ביחס לכתובת של המשיב. בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים אין ביהמ"ש נותן את דעתו למשקל ההוכחות ולסתירות הנמצאות בהן. לגופו של ענין אין להקל בחשיבותן של העבירות המיוחסות למשיב. בתי המשפט מתייחסים בחומרה רבה לעבירות סמים ורק במקרים יוצאי דופן משוחררים נאשמים בערבות. אילו היה המשיב מואשם בעבירות של החזקת סם בכמות קטנה לצריכה עצמית ניתן היה אולי לשקול שחרור בערבות, אך כאן מדובר בפעולת תיווך שבה נטל המשיב חלק פעיל, הפעולה לא היתה מקרה חד פעמי ופעולות כאלה מראות שהתנהגות המשיב מהווה סכנה לציבור ומן הדין לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד גב' ד. וכסלר למבקשת, עו"ד ש. מרכוס למשיב 25.5.82). ב.ש. 421/82 - מדינת ישראל נגד שלמה ודיעי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בשתי עבירות סמים. לפי האישום הראשון מכר לשוטר סמוי אצבע חשיש תמורת 250 שקל ולפי האישום השני הציע לשוטר סם מסוג ל.ס.ד. בשווי של 500 שקל. את ה- ל.ס.ד. זיהה השוטר לפי העטיפה שבה הוא נמצא. ביהמ"ש המחוזי מצא שאומנם אפשר לזהות סם כשמדובר על חומר שיש לו ריח אופיני מיוחד, כגון חשיש, וכשיש לאדם המזהה נסיון בסם, אך במקרה דנן לא השתמש השוטר בחוש הריח שלו אלא זיהה את הסם לפי אריזתו. לפיכך, כראיה לכאורה אין הזיהוי האמור מצדיק את מעצר המשיב עד לסיום ההליכים. באשר לאישום הראשון של מכירת חשיש, ציין הסניגור כי השוטר הסמוי אינו טוען שהכיר את המשיב היכרות מוקדמת ולא נערך מסדר זיהוי כפי שמן הראוי היה לערוך. בגין כך סבר ביהמ"ש שאין זו ראיה מספיקה לעצור את המשיב. הערר על כך נדחה. בשני הענינים צדק ביהמ"ש המחוזי שאין הצדקה לעצור את המשיב עד לסיום משפטו.
(בפני: השופט יהודה כהן עו"ד לי- רן למבקשת, עו"ד פרנקו למשיב. 27.5.82) ב.ש. 410/82 - מדינת ישראל נגד שמעון אלקיים
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשמונה אישומים, שבעה מהם בעבירות סמים ואחד בהחזקת המחאות נוסעים גנובות. ראיות המשטרה מבוססות בעיקר על פעולות סוכן משטרתי שחדר בין פעילי הסמים בירושלים והיה עם העבריינים חודשים מרובים עד שגרם למעצרם. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה בציינו כי שקל הרבה בדבר "למרות שאני סבור... שאכן מדובר במשיב ולא במישהו אחר, מכל מקום אין להוציא מכלל אפשרות שבלב השופט שישמע את המשפט עלול להוותר ספק בדבר היות המשיב זהה... וספק כזה יפעל כמובן לטובת המשיב... נראה לי שיש לתת למשיב בשלב זה - ליהנות מאותו ספק...". הערר נתקבל.
ההלכות הפסוקות ע"י ביהמ"ש העליון והמנחות את בתי המשפט בהליכי מעצרים הן בעיקר אלה: ביהמ"ש רשאי לתת צו מעצר כאשר קיימות ראיות לכאורה בתיק; ביהמ"ש אינו רשאי לשקול את הראיות מבחינת מהימנותן שכן שאלה זו תידון במשפטו של הנאשם; ביהמ"ש יכול להסתמך על חלק מעדות הנראית בעיניו נאמנה ולהתעלם מחלקים אחרים מן העדות. ביהמ"ש המחוזי התעלם מהלכות אלה שהן נחלת הכלל ודן בעניינו של המשיב לפי שיקול העומד בניגוד להלכות האמורות. יש ראיות לכאורה על זיהוי המשיב על ידי הסוכן המשטרתי ולא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי נוכח המגעים הרבים שהיו בין הסוכן המשטרתי לבין המשיב במשך תקופה של למעלה משלושה חדשים. השוטר ישב עם המשיב גם בתא מעצר אחד והם קיימו שיחות ביניהם כמכירים. בכל הנסיבות לא היה מקום לשחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט יהודה כהן עו"ד גב' ד. וכסלר למבקשת, עו"ד בר חיים למשיב. 27.5.82). ב.ש. 418/82 מדינת ישראל נגד דוד מלכה
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשלושה אישומים: החזקת סם, כאשר במשך שנה, קנה מדי חודש, 10 גרם הרואין מסוחר סמים במטרה לסחור בסם; כי באחד הימים פירסם מאן דהוא בין חבריו שהוא זקוק לכלי נשק לבצוע רצח והעורר הבטיחו כי יגנוב עבורו נשק ממחנה צבאי וע"כ הואשם העורר בקשירת קשר לביצוע פשע; כי העורר ניסה יחד עם אחרים להחביא גופתו של אדם שנרצח ואשר גופתו הוטמנה בקברה של אשה בבית הקברות בקרית אתא. מספר פעמים באו המשיב ואחרים למקום כדי לבצע את זממם אך הם לא הצליחו, ולפיכך הואשם העורר בנסיון להשמדת ראיה ולשבש הליכי משפט. בקשת התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים נדחתה והערעור על כך נתקבל.
באשר לעבירה ראשונה אומר ביהמ"ש המחוזי כי מאחר והמשיב לא הועמד לדין על סחר בסמים אלא על אחזקתם והוא מודה בכך, אין לעצרו עד תום ההליכים. אשר לאישום השני אומר ביהמ"ש כי ספק אם ניתן להרשיע את העורר על סמך הראיות שבידי התביעה. אשר לאישום השלישי אומר ביהמ"ש המחוזי כי אכן נעשו מספר נסיונות לחלץ את הגופה של הנרצח והנסיון להשמיד ראיות מהווה עבירה חמורה עד מאוד, אך לדעת ביהמ"ש הצהרת התביעה שקיים חשש כי הנאשם עשוי להשפיע על עדי התביעה אין בה כדי להצדיק מעצרו עד תום ההליכים. לעורר הרשעות קודמות במספר ניכר, הן בעבירות נגד הרכוש והן נגד הגוף וביניהן עבירות בעלות אופי אלים במיוחד וכן עבירות סמים. בידי התביעה ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון והשלישי, ואין צורך לדון באשר לעבירה השניה. העבירות באישומים הראשון והשלישי חמורות במהותן ובנסיבותיהן. מדובר בסם קשה ומסוכן ביותר המשחית את הבריאות ומאיים על חיי מי שנזקק לו והכמות שמדובר בה ניכרת ונועדה על כן לסחר. בעבירה כגון דא יש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא הדין באשר לנסיון של השמדת ראיות, עבירה החותרת תחת אפשרות קיום הליכי משפט תקינים והשמדת ראיות על ידי העלמת גופתו של מי שנרצח, היא מן החמורות בסוג זה של עבירות שיש בהן משום שיבוש הליכי משפט. עבירה כגון זו מעוררת חשד סביר כי מי שהואשם בה עלול לשבש הליכים לקראת בירור משפטו. חשד זה חמור במיוחד לגבי העורר שיש לו עבר עשיר של עבירות אלימות. בכל הנסיבות לא היה מקום לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט אלון עו"ד גב' אחיטוב לעוררת, עו"ד קדרי למשיב. 26.5.82).
ב.ש. 420/82 - חנניה אלמקייס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של הדחה בעדות ושיבוש הליכי משפט, בכך שאיים על שתי המתלוננות שעמדו להעיד במשפט פלילי שהוגש נגד בנו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. מדובר בעבירה חמורה שפשתה כנגע ומותרת תחת אשיות המשפט והליכיו. איומי העורר היו בעלי אופי חמורים והושמעו לפני שהמתלוננות עמדו להעיד. אמנם הן העידו בינתיים אבל בעבירות מסוג זה מעצם טבען קיים חשש שהעורר יאיים עליהן בקשר למשפט שהוגש נגדו. על כן מן הראוי היה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אעפ"כ יש לשחררו ערובה, לאחר שהגיש בערר תעודות רפואיות המצביעות על מצב בריאותו הרופף של העורר. הוא בן 62 ואין לו עבר פלילי ולפי התעודות הרפואיות הוא סובל בכליותיו והפרעות אורולוגיות שונות ונמצא בטפול רפואי שוטף. בנוסף לכך, לרגל העיצומים טרם נקבע תאריך למשפט והעורר עצור מזה 20 יום. גם במקרה של הדחה בעדות יש לפעמים נסיבות מיוחדות ויוצאות מן הכלל שעל ביהמ"ש להתחשב בהן ואלה קיימות במקרה שלפנינו.
(בפני: השופט אלון עו"ד קדרי לעורר, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 26.5.82). ב.ש. 425/82 - מדינת ישראל נגד מכאל בלולו
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים) (ערר על שחרור בערבות - הערר נדחה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום, יחד עם נאשם אחר, בגין אישומים הנוגעים לסחר בחשיש. בכתב האישום שבעה אישומים ורק שניים מתיחסים למשיב. לפי כתב האישום לא ביצע המשיב בעצמו בפועל את מכירת הסם אלא היה שותף למשא ומתן שקדם למכירה. למשיב הרשעות קודמות בעבירות רכוש אך לא בסמים. הנאשם השני נעצר עד תום ההליכים ואילו המשיב שוחרר בערבות. הערר על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיות לכאורה נגד המשיב, הורה על שחרורו בערבות. הגביל את המשיב בתנועותיו וקבע כי לא יצא מפתח ביתו בשעות מסויימות ויתייצב במשטרה. אכן בדרך כלל נוהג ביהמ"ש בעבירת סחר בסמים לעצור את הנאשם עד תום ההליכים וזאת לנוכח התפשטות נגע הסמים המסכן את שלום הצבור ובריאותו. מהותה של עבירה זו שמי שחשוד בה חשוד שימשיך בעיסוקו העברייני גם כשהוא מצפה למשפט. ברם גם בעבירה חמורה זו אין לעצור את הנאשם אלא כשקיימות ראיות לכאורה, במידה שניתן להסיקן מתוך עיון בחומר ללא שמיעת העדים והראיות. ביהמ"ש המחוזי מצא שאין ראיות לכאורה כאלה ולאחר העיון בחומר הראיות עולה שאין להתערב במסקנה זו. ביהמ"ש המחוזי גם הביא בחשבון את העובדה שהמשיב צורף לכתב האישום שבו אישומים רבים נגד. הנאשם השני, דבר שיביא להארכה ניכרת של הבירור המשפטי. השוטר הסמוי שהוא עד מרכזי באישומים משמש כעד בכמה עשרות משפטים נוספים דבר שעלול לדחות את המשפט לזמן ניכר. בכל הנסיבות צדק ביהמ"ש המחוזי כששחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' ע. ראובני לעוררת, עו"ד ר. בר חיים למשיב. 1.6.82). ב.ש. 437/82 - יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר יחד עם אחרים הוגש כתב אישום בגין החזקת סמים בכמויות מסחריות וביהמ"ש המחוזי הורה
לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. שוטרים באו לערוך חיפוש בדירתו של העורר, שבה התגורר באותו הזמן כאורח גם אחיו של העורר. משנכנסו השוטרים לדירה סגר העורר את החדר שבו נמצא והשוטרים הצליחו להכנס לתוכו רק לאחר שפרצו את הדלת. מתחת למזרון המיטה בה ישן העורר נמצאו 270 גרם חשיש ובמטבח נמצאו עוד 5 בקבוקי אדולן. העורר טען כי הסם שייך לאחיו, במהלך החקירה הכחיש האח שייכות לסם, אך לאחר מכן נטל האח על עצמו את האחריות לשייכות לסם וב"כ המדינה טענה כי עשה כן משום שהוא סובל ממחלת נפש ואחריותו בפלילים מוגבלת. בשלב הנוכחי אין צורך להתיחס לאמינות הודעת האח. הסם לא רק שנמצא בדירה בה מחזיק העורר ושולט בה אלא בחדר במיטה בה ישן המערער, ובכך בלבד ראיה לכאורה שהסם שייך לעורר. כמו כן משהבחין העורר בכניסת השוטרים הוא נעל את דלת החדר ועובדה זו מתווספת לבסיבות המלמדות שהיתה לעורר סיבה שלא לאפשר לאנשי המשטרה להכנס לחדר שבו היה הסם. כשמדובר בעבירות סמים אין להרשות לעוסקים בכך להלך חופשי מחמת הסיכון שימשיכו לעסוק בכך עד שיתברר המשפט לא כל שכן כשמדובר בכמויות מסחריות.
(בפני: השופט בייסקי. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 15.6.82). ב.ש. 446/82 - רפאל שוקרון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשמדת ראיות וסיוע לאחר מעשה בכך שהסתיר את אחיו החשוד במעשה רצח וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. לעורר שתי טענות עיקריות: כי מדובר באח ויש להתייחס בפחות חומרה למעשה כאשר אין מדובר בסיוע לעבריינים סתם אלא בקשרים משפתיים; כי בעבירה של השמדת ראיות יש עוד חשודה המופיעה כעדה במשפטו של העורר ואשר לא הוגש נגדה כתב אישום והיא לא נעצרה. שתי הטענות יש לדחות.
עם כל ההבנה ליחסים בין אחים הרי מדובר בסיוע בעבירה חמורה של רצח ע"י הסתרה ואין ליחס לקירבה המשפחתית משמעות מיוחדת. העבירה נעברת גם כשהסיוע הוא לבן משפחה קרוב והשאלה של רגשות עשויה לשמש שיקול, אם בכלל, לכל היותר, לענין שיעור העונש. אשר לשותפה למעשה השמדת הראיות - נגדה לא הוגש כתב אישום והיא מופיע בכתב האישום נגד העורר כעדה בלבד. כבר מסיבה זו אין לומר שביהמ"ש נהג כלפי העורר אחרת מאשר לשותפה. יש גם שוני בכך שהעבירה המיוחסת לעורר בוצעה תוך כדי היותו מהלך חופשי ברשיון מריצוי עונש של 10 שנים בגין מעשה שוד וכן יש לו הרשעות קודמות כל אלה מן הדין שיעמידו אותו על זהירות מיוחדת לבל יסתבך בעבירות, לפחות באותה תקופה. העורר גם טוען שמצבו הבריאותי אינו תקין ואכן בהיותו בכלא באשמת ביצוע שוד נזקק לטיפול רפואי, אך הוא יוכל לקבל גם עתה את הטיפול הרפואי. מה גם שמצבו הבריאותי היה ידוע לעורר כאשר הסתבך, לכאורה, בעבירות הנוכחיות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מזור למבקש, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 16.6.82). ב.ש. 436/82 - ציון שמשי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין יחד עם אחרים באישום של קבלת נכסים גנובים שהושגו בפשע, חטיפה, תקיפה בנסיבות
מחמירות, סחיטה בכוח ובאיומים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הראיות לכאורה מבוססות על שלושה: הודעותיהם של המתלוננים במהלך החקירה; שיחה מוקלטת בין הנאשמים והמתלוננים; תעודות רפואיות שלפיהן נמצאו חבלות בגופותיהם של המתלוננים המיוחסות לנאשמים. הסניגור סבור כי לא היה מקום להסתמך על הודעות המתלוננים שהם עבריינים מועדים כאשר הסכסוך נשוא האישומים הינו בין שתי קבוצות עבריינים על רכוש גנוב. כמו כן הוא טוען שיש סתירות לרוב בשיחה המוקלטת עד כי אין לתת אימון אף לאותם חלקים שמהם עשויה להשתמע אחריות לאישומים וגם באשר לחבלות סבור הסניגור שקיים ספק אם מקורן במתלוננים. ברם בטיעונו מבקש הסניגור כי ביהמ"ש הדן בהוצאת צו מעצר יבחון ויבדוק את מהימנות הראיות המובאות בפניו ויתן דעתו על מהימנותם ואמינותם על עדי התביעה לעומת עדי ההגנה, אך אין זה תפקידו של ביהמ"ש הדן בבקשת המעצר. באותו שלב על ביהמ"ש לבחון אם הראיות שבידי התביעה יש בהן להוכיח לכאורה את האישומים ואין על ביהמ"ש להכריע באותו שלב בענין המהימנות, דבר שיקבע ביהמ"ש הדן לגופו של ענין. גם הטענה שמדובר בעדי תביעה שהם עבריינים וכי הרקע הוא סיכסוך בין שתי קבוצות עבריניות אין בה כדי לשנות את פני הדברים. גם עדויות של עבריינים עשויות לשמש בסיס להרשעה ובודאי יש בהן ראייה לכאורה אם מאותן עדויות עולה האישום הנדון. גם מציאת סתירה או סתירות בעדויות אין בה כדי לפגום בראייה לכאורה ובמקרה הנוכחי רשאי היה ביהמ"ש לראות במערכת המשולשת של הראיות - ראיות לכאורה מספיקות כדי לצוות על המעצר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד חקק למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.6.82). ב.ש. 434/82 - מדינת ישראל נגד ויקטור בן לולו
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בשתי התפרצויות לבתי כנסת בבאר שבע וגניבת ספרי תורה כשהראיות שבידי המדינה הן הודעותיו של אחד בשם לוי שהיה ככל הנראה מעורב בפריצות רבות לבתי כנסת וגניבת כששים ספרי תורה. ביהמ"ש סרב לעצור את המשיב עד תום ההליכים והערר נדחה.
הטעם היחיד שהועלה למעצר עד תום ההליכים היה חומרת העבירות המיוחסות למשיב. אכן, במקרים מיוחדים טעם זה לבדו יכול שיהא בו די כדי לצוות על מעצר, ואולם כאשר זה הטעם היחיד למעצר המבוקש מחייב הדבר שהראיות לכאורה תהיינה איתנות וחד משמעיות יותר מאשר במקרים שבהם קיימות עילות נוספות למעצר, כגון שהנאשם עלול לסכן את הציבור, או להתערב במהלך החקירה, או להשפיע על עדים. בעניננו בחן ביהמ"ש בדייקנות את הראיות ואת תוכן ההודעות השונות של לוי והגיע למסקנה שאין די בהן כדי לצוות על המעצר, וכן התעוררה השאלה אם מספקת העדות המסייעת המתבטאת בכך שלוי זיהה את בית המשיב נוכח התכחשות המשיב לכל היכרות עם לוי. משקלן של הראיות לכאורה בעניננו אינו מספיק כדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אשר לטענת ב"כ המדינה שרוב המואשמים בגניבת ספרי התורה, אם כי לא כולם, עצורים ושחרור המשיב יביא לגל בקשות שחרור של האחרים - אין זה יכול להוות שיקול בערר זה. ממילא לא כל הנאשמים עצורים וכל מקרה צריך להיות נידון לגופו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' וכסלר למבקשת, עו"ד קאזיס למשיב. 3.6.82).
ב.ש. 353/82 - דניאל חנוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ברצח ונעצר בשעתו עד תום ההליכים אך לפני שנתבקש להשיב לאישום חזרה בה התביעה מכתב האישום, לאחר שהתעורר חשד כי היו פגמים בגביית הודייתו והעורר שוחרר ממעצרו. מספר שוטרים הועמדו לדין בקשר לגביית ההודאה, בגמר משפטם זוכו השוטרים וכתוצאה מכך החליטה התביעה להגיש כתב אישום חדש נגד העורר בעבירת רצח וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר על כך נדחה.
אין לקבל את טענת הסניגור כי לאחר שבוטל האישום הקודם והנאשם שוחרר ממעצרו אין סמכות לביהמ"ש לשוב ולעוצרו כשמוגש נגדו כתב אישום חדש. סעיף 50 לחוק סדר דין הפלילי הדן בנאשם שהליכי המשפט נגדו נפסקו אינו ענין לכאן ואין בו כדי למנוע מעצר מחודש כאשר מוגש כתב אישום חדש. אשר לטענה כי סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל בעניננו שכן הסעיף הנ"ל חל כאשר נאשם היה עצור ואילו בענין דנא לא היה העורר עצור לפני שנדונה שאלת שחרורו בערובה - טענה זו אין לקבל משני טעמים. ראשית, סעיף 31 לחוק הוא עצמו מהווה מקור סמכות של ביהמ"ש לעצור נאשם אשר מיוחסת לו עבירה שדינה מאסר עולם. שנית, ביהמ"ש דלמטה קבע כי הלכה למעשה נעצר המבקש לפני הדיון על פי סעיף 31 לחוק והיה עצור על פי סעיף 20 לחוק. אכן, סמכות המעצר כנגד נאשם שמיוחסת לו עבירה שדינה מאסר עולם מעוגנת בהוראת סעיף 20 ואילו הוראת סעיף 31 לחוק אין ענינה אלא איסור שחרור בערובה של נאשם שנעצר עפ"י הסמכות הנתונה לביהמ"ש בסעיף 20 לחוק.
אשר לטענת הסניגור כי על כל פנים מוסמך ביהמ"ש לשחרר את המבקש ממעצרו בלא ערובה וכי מן הראוי שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכות זו בעניננו שכן העורר אינו מסוכן לצבור ואין חשש שלא יתיצב לדינו וכי ישפיע על עדים - גם טענה זו אין לקבל. לכאורה ניתן היה לומר כי משנשללה סמכות ביהמ"ש לשחרר נאשם בערובה כאשר מיוחסת לו עבירה שדינה מאסר עולם ממילא נשללת גם סמכותו לשחרר נאשם כזה ללא ערובה אך לא כך פורש הדין ע"י ביהמ"ש העליון והלכה היא שביהמ"ש מוסמך לשחרר נאשם כאמור ממעצרו בלא ערובה. יחד עם זאת עפ"י גישה זאת השימוש בסמכות חייב להעשות בזהירות רבה ובעיקר במצבים שבהם לא קיימת תשתית ראיתית מספקת לאישום. אין הדבר כך בעניננו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ט. נדשי לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 6.5.82). ע.פ. 829/81 - מיכאל רואש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצת מכונית וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצת מכונית וגרימת נזק בזדון למכונית כדי לגנוב מתוכה ופריצה לדירה ביפו וגניבה. המקרים אירעו בחודש מאי 1981 ומסתבר כי באפריל אותה שנה הורשע המערער בגניבה וביהמ"ש נהג עמו בחסד וגזר דינו למאסר על תנאי למרות הרשעותיו הקודמות ולמרות שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי אחר. בגין המעשים נשוא ערעור זה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי לתשעה חודשים הערעור על חומרת העונש נדחה
הסניגור טען כי המערער מכור לסמים ומתדרדר למעשי עבירה בגלל הצורך לממן רכישת סמים. כן טען כי המערער צריך לעבור טיפול גמילה אולם, תקופת
מאסר של שנתיים בגין שתי העבירות, כשזו מוטלת על אדם שיש לו כבר חמש הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש, אינה תקופה ארוכה מדי המצדיקה התערבות בה. כל ענין התמכרותו של המערער לסמים אינו גורם המצדיק הקלה בדין. להיפך, העובדה שעבריין מכור לסמים מגבירה את החשש שכל עוד לא יגמל מחולשתו יהווה סכנה ממשית לציבור. עובדות מקרה זה מאשרות את החשש האמור שהרי חודשיים לאחר שהוטל על המערער מאסר על תנאי חזר לסורו משום שלא יכול היה לעמוד בלחץ ההתמכרות לסמים. אשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר ולא בחופף - מדיניות המחוקק היא שהפעלת מאסר על תנאי תהיה מצטרפת לכל עונש אחר להוציא מקרים יוצאי דופן, שאם לא כן תשלל כל תועלת מעונש המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין יהודה כהן, גב' נתניהו עו"ד קריסטל למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה 4.5.82).
ע.פ. 588/81 - חיים עטיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד בכך שתלש בכח שרשרת מצווארו של המתלונן ובשלוש עבירות של גניבה בכך שאיים על תלמידי בתי ספר שיתנו לו שרשרות ואלה נכנעו לדרישתו. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה המערער מכור לסמים ואת מעשיו הוא מבצע כדי לממן רכישת סמים. הוגשה חוות דעת פסיכיאטר הממליצה על מתן טיפול גמילה למערער למשך 6 חודשים וביהמ"ש המחוזי הורה כי בתקופת ששת החודשים לפני תום תקופת המאסר ינתן לו טיפול גמילה כזה. ביהמ"ש העליון. העיר כי לפי הנתונים התנהגות המערער בבית הכלא היא תקינה ולפיכך קיים סיכוי כי ועדת השחרורים תנכה שליש מהמאסר וישוחרר ברשיון. ברור שועדת השחרורים תבקש לדעת מה עלה בטיפול הגמילה ואם המערער הצליח להיגמל מהתמכרותו לסם לכן רצוי שטיפול הגמילה ינתן למערער כששה חדשים לפני ריצוי שני שליש מתקופת המאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו עו"ד גרוס למערער. 4.5.82). ( בר"ע 259/82 - שמואל פלטו שרון נגד עדין חברה לשיווק בע"מ ואח'
*צו מניעה זמני
(הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש צו מניעה זמני נגד המשיבים שיאסור עליהם לסחר שיקים שקיבלו ממנו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ייגרם למבקש נזק אם השיקים יסוחרו לאחרים שכן גם נגד צד שלישי יוכל המבקש להעלות כל טענה שיש לו נגד המשיבים בגין אותם שיקים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מתן צו מניעה זמני הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא. אומנם מטרת צו מניעה זמני היא שמירה על המצב הקיים, אך ברור שאין לתת צו מניעה זמני כאשר השינוי במצב הקיים אינו עלול לגרום נזק של ממון לבעל דין המבקש את מתן הצו. בעניננו, כאמור, סיחור השיקים לא יגרום כל נזק למבקש. יתכן שהמבקש יצטרך לשאת בהוצאות משפטיות מסוימות כדי להתגונן בפני הליכים נוספים על פי השיקים הנ"ל, אך אין די בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה זמני ועל כל פנים אין בענין זה שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות לערער לבית המשפט העליון. (בפני: הנשיא י. כהן עו"ד פ. זלצר למבקש. 21.6.82).