תקציר סביר כרך י"ט חוברת 21

ע.א.815/81 - יעקב כליפא ואח' נגד אלי שאול ואח'

*בניה על שטח הרכוש המשותף.
* ביטול הסכמה לבניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 94/81 - הערעור נתקבל)
החלטה - הנשיא לנדוי.
המערערים הם בעלים של שתי דירות בבית בן 4 דירות בירושלים. המשיבים הם בעלי דירה הצמודה לדירת המערער שבקומת תקרקע. המערערים רוצים להוסיף חדר לדירותיתם והמשיבים הביעו התנגדות להקמת החדר. הועדה המקומית אישרה תוספת חדר לכל אחת משתי הדירות של המערערים, חדר מעל חדר, וקבעה שגם המשיבים יוכלו לבנות כשירצו לעשות כן המפקח על בתים משותפים קיבל את בקשת המשיבים והוציא צו מניעה נגד המערערים כשמהחלטתו עולה כי שנתיים לפני הגשת הבקשה לצו מניעה היתה אסיפה של דיירים ובה הסכימו המשיבים כי המערערים יבנו את החדר כפוף לכך שיכינו תוכנית מדידה חדשה שבה לא יקופחו המשיבים באחוזי הבניה כשהם ירצו לבנות, אך סבר כי הם רשאים היו לבטל את הסכמתם. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים כי הוא הבין את פסק דינו של המפקח כאילו אין הוא קובע ממצא שהמשיבים הסכימו לבניה, ומכיון שמדוברבבניה על רכוש משותף אין המערערים יכולים לבנות כשהמשיבים לא הסכימו לכך. מכאן הערעור.
א. המערערים טענו שהחזקה בחצר הבנין חולקה לפני זמן רב בין השכנים וחלקו של כל אחד מהם גודר וכי הם רוצים לבנות בשטח שלהם, וכן כי מאזן הנוחיות הוא לטובתם. בענינים אלה לא ניתנה להם רשות ערעור לאחר שהטענות נדחו על ידי הערכאות דלמטה. רשות הערעור ניתנה רק לטענה שהמשיבים הסכימו עקרונית לבניית החדרים הנוספים. המדובר באסיפה כללית של דיירי הבית שדנה בענין שיפוצים בבית, ולטענת המערערים העלו את בקשתם לבניה והמשיבים הסכימו לכך ובלבד שקוי הבניה ישונו. על יסוד הסכמה זו הכינו המערערים תוכנית חדשה של קוי בניה אך אז התנגדו המשיבים. אחד המערערים הציע לבנות על חשבונו מרפסת סגורה לדירת המשיבים, אך הם לא הסתפקו בכך ודרשו שהמערערים יבנו על חשבונם חדר דוגמת החדרים שהם בונים לעצמם. בהצעה זו ראו המשיבים נסיון סחיטה ודחו אותה.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי כשסבר כי מהחלטת המפקח על בתים משותפים אין עולה ממצא ברור שהמשיבים הסכימו באסיפת הדיירים לבניה הנדונה. פסק דינו של המפקח מראה שהוא קיבל את טענת המערערים כי הסכמה כזו אכן ניתנה, אלא שלדעת המפקח בוטלה ההסכמה ועם ביטולה אין המערערים יכולים לבנות על הרכוש המשותף.
ג. הוכח כי בהסכמת המשיבים הוזמנה תכנית חדשה לשינוי קוי הבניה. טענת המשיבים כי המדובר היה בהזמנת תוכנית לצורכי גינון ואחזקת הרכוש המשותף מופרכת על פניה. בעצם הטענה הזו יש משום "הודאה והדחה", לאמור, שהתכנית החדשה הוזמנה על דעת המשיבים, ומשנפלה "ההדחה" כלומר, הטענה שהוזמנה לצורך גינון, הרי יש בהזמנת התכנית ראיה חזקה לגירסת המערערים שהמשיבים הסכימו לבניה בתנאי שהתנו.
ד. משנקבע כי המשיבים נתנו את הסכמתם אין לקבל את עמדת המפקח שיכלו לחזור בהם מהסכמתם. עקב הסכמת המשיבים שינו המערערים את מצבם לרעה, עברו כשנתיים מבלי שהמערערים נקטו פעולה של השגת שיכון אחר משום שסמכו על הסכמת המשיבים. הם השקיעו כספים ומאמצים בהכנת תוכנית חדשה לקוי בניה. על ידי מודד, הכנת תוכנית בניה, וטיפול בהגשת התוכנית לעיריה.
לנוכח כל אלה נוצרה מניעות מטעמי צדק המונעת מן המשיבים חזרה מהסכמתם ללא טעם סביר לשינוי זה מעמדתם המוצהרת. מניעות זו עומדת למשיבים לרועץ בתור טענת הגנה מספקת של המערערים בפני השימוש המאוחר שמבקשים המשיבים לעשות בזכותם הקניינית.
ה. הסכמת המשיבים ניתנה בעל- פה וכבר הוחלט שהסכמה בין בעלי דירות בבית משותף לשמוש ייחודי ברכוש המשותף על ידי אחד מהם אינה עיסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 של חוק המקרקעין. אין לקבל את הטענה כי למרות זאת טעונה ההסכמה מסמך בכתב, היינו רישום בספר הפרוטוקולים של האספה הכללית של בעלי הדירות, כמצוות סעיף 71 של חוק המקרקעין. סעיף זה מדבר על צורך ברישום ספר הפרוטוקולים כאשר ההחלטה צריכה לחייב בעל דירה שרכש את זכותו בדירה לאחר ההחלטה שמדובר בה, אך כאשר מדובר בבעל דירה שהוא עצמו נתן את ההסכמה הרי ההסכמה מחייבת גם אם לא נרשמה בספר הפרוטוקולים.
השופט לוין - מסכים ומוסיף: לא זו בלבד שהמשיבים הסכימו לבניה מלכתחילה ולא יכלו לחזור בהם לאחר שהמערערים נכנסו להוצאות, אלא שלאחר מכן היתנו את הסכמתם בתנאים שיש בהם משום סחיטה, ובנסיבות אלה הגשת תובענה למתן צו מניעה על ידם היא שימוש שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב בזכותם אפילו היתה להם זכות כזו.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, ש. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד ש. תוסייה כהן ומ. כהן למערערים, עו"ד דן סופר למשיבים 8.7.82).

בג"צ 323/81 - יוסף וילוזני נגד ביה"ד הרבני ומרים וילוזני

הערכת דירת בני הזוג כפנויה או תפוסה לצורך רכישתה ע"י אחד מבני הזוג. תחולת חוקי הגנת הדייר בפסיקת ביה"ד הרבני.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העותר והמשיבה השניה (להלן המשיבה) נישאו ב- 1971 ונולדה להם בת בשנת 1972. הם התגוררו בדירה הרשומה על שם שניהם בחלקים שוים ולאחר זמן נתגלעו ביניהם סכסוכים והאשה נאלצה לעזוב את הדירה בגלל התנהגותו האלימה של הבעל. הדיונים נתמשכו שנים ובסיון תש"מ החליט בית הדין הרבני הגדול כי לאור ההתנהגות האלימה של הבעל כלפי אשתו יש יסוד איתן לטענתה שאינה יכולה לגור עמו ועל כן חייב את הבעל לגרש את האשה והחזיר את התיק לבית הדין האזורי שיפסוק בעניני הממון שביניהם. בית הדין פסק כי הדירה של בני הזוג תחולק בין שני הצדדים בחלקים שוים, וכי כל אחד מהצדדים רשאי לקנות את חלקו של הצד השני בדירה אך לבעל זכות קדימה. בית הדין קבע עוד כי הערכת הדירה תהיה כדירה פנויה למרות שהבעל גר בדירה. הבעל ערער לבית הדין הגדול וגם הוא פסק כי על פי ההלכה יש לראות את הדירה כפנוית ולא כתפוסה. הוא הוסיף וקבע כי בית הדין מתחשב בחוק הגנת הדייר לענין זה ולפעמים הוא פוסק שיש להעריך את הדירה כתפוסה, כשבן הזוג עוזב את הדירה מרצונו, ואולם כשבן הזוג שעזב אתהדירה עשה זאת מחמת לחץ של בן הזוג השני שהרע לו והתנהג כלפיו באלימות, אז אין לראות את בן הזוג כנוטש את הדירה, אלא כמי שמוסיף ומחזיק בה ולכן יש לראות את הדירה כפנויה. בבג"צ האריכו הצדדים בטענותיהם בשאלה אם נהג הבעל באלימות, או בטענה נגדית של האשה והיא השקיעה את רוב הכסף בדירה, אך בענינים אלה בג"צ לא דן
בכלל, בציינו שאין לבג"צ אלא פסק דינו של בית הדין שחייב את הבעל במתן גט לאשתו ושפסק כי הבעלות בדירה משותפת היא לשני הצדדים בחלקים שוים. השאלה היחידה שנותרת לדיון בבג"צ היתה אם צריך היה בית הדין לפסוק שהדירה תמכר כתפוסה או כפנויה בהתחשב בנתונים שנקבעו על ידו.
א. לטענת הבעל כי לפי הדין העברי יש להעריך את הדירה כתפוסה - שתי תשובות לטענה זו: האחת - אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסיקת בית הדין הרבני ואין הוא בודק אחריו את פסיקתו אם היא תואמת את הדין העברי. סמכות זו מסורה בידי בית הדין הגדול היושב לערעור ומבחינה זו אין לאחר פסיקתו ולא כלום; התשובה השניה: אמנם לפי המשפט העברי כשאחד מבני הזוג נוטש את הדירה מרצונו החפשי והשני נשאר לגור בדירה מוערכת הדירה כדירה תפוסה, וכך אומנם נאמר בפסק דינו של בית הדין, ואולם בעניננו נקבע כי האשה עזבה את הדירה על כורחה ושלא מרצונה, בשל התנהגותו האלימה של הבעל, ובכגון דא רואים אותה ממשיכה להחזיק בדירה יחד עם בעלה.
ב. לטענת הבעל שבתי הדין הרבניים כפופים לחוקי מדינת ישראל וחייבים לפסוק על פיהם ולכן צריך היה בית הדין לפסוק לפי חוקי הגנת הדייר - גם טענה זו אין לה עמידה. בתי הדין שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה שהעניק להם סמכות זו והסמכות שהוענקה להם על פי החוק היא לדון בענינים שבסמכותם על פי המשפט שלפיו דן בית הדין הרבני, היינו המשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת שעל בית הדין לדון לפי אותה הוראת חוק. כשהמחוקק לא הורה במפורש לבית הדין לדון לפי חוק המדינה, דן בית הדין בענין שבסמכותו על פי המשפט העברי ואין בג"צ מתערב אלא אם היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בענין שבפנינו דן בית הדין בענין קביעת זכויות בני הזוג בדירה המשותפת שהיא בסמכות שיפוטו ומאליו מובן שבית הדין פוסק בקביעת זכויות אלה על פי הוראות המשפט העברי שחלות בענין.
ג. בהקשר לכך יש לציין שבית הדין הגדול קבע שפסיקתו תואמת את חוק הגנת הדייר וכי בית הדין קלט את דיני הגנת הדייר מכח המנהג. בענין זה מרחיב השופט אלון את הדיבור על שאלת קליטת דין המדינה בדרך המנהג לתוך המערכת השיפוטית של בית הדין הרבני ומערכת המשפט העברי. כן מתעכב השופט אלון על שאלת "דינא דמלכותא דינא" במשפט העברי, ובעניננו כאמור החליט בית הדין שלפי חוקי הגנת הדייר יש לראות את הדירה כפנויה ולא כתפוסה. ד. דירת בני הזוג היא רכושם המשותף ולולא הוראות חוק הגנת הדייר ודאי שיש להעריך את הדירה כפנויה גם אם אחד מבני הזוג גר בה בפועל. בית הדין הרבני כאמור מכיר בתוקפם המחייב של חוקי הגנת הדייר מכח מערכת המשפט העברי עצמה והואיל וכך ערך הדירה נקבע לא על פי הבעלות המשותפת לפי המשפט העברי אלא בהתחשב עם המגורים והחזקה בה לפי חוק הגנת הדייר. בית הדין פירש את הוראות חוק הגנת הדייר כך שבמקרה דנן יש לראות את הדירה כפנויה ולא כתפוסה. כאן מעלה הבעל את הטענה שעל פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון יש לראות במקרה דנן את הדירה כתפוסה על ידי הבעל לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובית הדין הרבני חרג מפסיקה זו. ברם, גם אם לפי פסיקת ביהמ"ש העליון יש לראות הדירה כתפוסה ע"י הבעל, אין סיבה לבטל את פסק דינו של בית הדין. המחוקק לא חייב את בית הדין להזקק להוראות חוק הגנת הדייר וממילא גם לא לפסיקה המפרשת הוראות חוק זה, כאשר הוא מחליט בענין
זכויות בני הזוג בדירת מגוריהם. אומנם קיבל על עצמו בית הדין מרצונו את חוקי הגנת הדייר והוא מחליט בהתחשב בהוראות חוק הגנת הדייר, אך מובן הוא שבית הדין מיישם הוראות אלה ומפרש אותם על פי הבנתו ודרכו.
ה. גם לפי פסיקתו של ביהמ"ש העליון אין לראות בדירה דנן דירה תפוסה. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר המדבר על חלוקת נכס כשאחד מהשותפים מחזיק בדירה מתייחס לכך שהשותף מחזיק בדירה חזקה יחודית כדין והשותף האחר הסכים להחזקתו הבלעדית. כאשר החזקה הבלעדית של השותף היא בניגוד לרצון השותף האחר, בין אם מלכתחילה פלש לדירה שלא בהסכמת שותפו ובין שמלכתחילה החזיק בדירה בהסכמת השותף אך כעבור זמן התנגד השותף לאחזקה בלעדית זו, כי אז אין הוא מחזיק בדירה באופן בלעדי כדין והוא לא יהיה לדייר מוגן לפי סעיף 33.
ו. בע.א. 288/71, עזבה האשה את הדירה עם בתה הקטינה והבעל נשאר לגור עם שני ילדיהם, וביהמ"ש פסק שיש לראות את הדירה כתפוסה ע"י הבעל. אין להקיש משם לעניננו. השופט אלון הביע את הדעה שבכלל יש לסטות מההלכה שנפסקה באותו מקרה ואולם גם אם ההלכה הנ"ל עדיין תקפה יש לצמצמה ולהשאירה במסגרת העובדות שאירעו באותו ענין. ממילא לא תחול הלכה זו במקרים שבהם פרטי העובדות שונים. עניננו שונה באופן מהותי מהמקרה הנדון, בכך שבעניננו יש פסק דין שלפיו בני הזוג חייבים להתגרש וחלוקת הדירה דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים. משחייב בית הדין את הבעל לתת גט לאשה שוב אין בני הזוג יכולים לגור ביחד וממילא אין לבוא בטענה לאשה מדוע לא בקשה צו לחזקה משותפת עם הבעל בדירה, טענה שהיוותה את הנימוק המכריע בפסיקתו של ביהמ"ש בע.א. 288/71, שהרי מכח פסק הדין לגירושין מנועה היא מלבקש צו כנ"ל.
השופט ש. לוין - מסכים ומוסיף: אפילו שיקפה הילכת ע"א 288/71 את הדין המחייב, אין ההלכה חלה מקום שבו נאלצה האשה לעזוב את הדירה המשותפת עקב אלימותו של הבעל. מטעם זה הוא מסכים שיש לדחות את העתירה. עדיין שאלה היא אם אין חוק הגנת הדייר בחינת דין קוגנטי המחייב גם את בית הדין הרבני אך שאלה זו אינה טעונה הכרעה כאשר בית הדין ראה לנהוג על פי חוק הגנת הדייר ולא כל שכן כאשר פירושו מקובל גם על בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט אלון עו"ד גב' פרפורי לעותר, עוה"ד מ. בר שלטון ומ. סירקיס למשיבים 19.5.82).

ע.א. 655/80 - מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו ואח'

*אחריות בנזיקין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1724/77 הערעורים נדחו בעיקרם).

המערערת ביקשה לעשות שינויים במבנה שהחזיקה לצורכי המפעל שלה, ובכלל זה להרוס חלקים מהמבנה ולבנותם מחדש. את מלאכת ההריסה של מחיצות בתוך הבנין מסרה
לשותפות בשם האחים מרציאנו. המנוח בא למפעל עם טרקטור וביקש להתחיל בהריסה, במקום לא נמצא נציג מטעם המערערת וגם לא מנהל עבודה שיהיה מופקד על כל הקשור בביצוע תקין של עבודות ההריסה. עם תחילת העבודה התמוטט קיר וקופחו חייו של אליהו מרציאנו. המשיבים, אשת המנוח ובניו, תבעו בנזקין את המערערת וכן את אחיו של המנוח שהעסיק את המנוח. המנוח שהיה בעל נסיון בהפעלת טרקטור עבד כשכיר אצל השותפות, האחים מרציאנו, ואת העבודה ביצע עפ"י הוראותיהם. התובעים ייחסו לנתבעים, בין היתר, את עוולות הרשלנות בכך שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה, לא סיפקו למנוח ציוד מתאים, לא נתנו לו הוראות מתאימות לביצוע העבודה וכן הפרו הוראות שבחיקוק בכל הנוגע לכללי הבטיחות בעבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן הנתבעים אחראים לתאונה עקב כך שהפרו הוראות חקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבטיחות וכמו כן יחס למנוח רשלנות תורמת של 15 אחוז. באשר לנתבעים בינם לבין עצמם קבע כי אחריות השותפות מגיעה לכדי %80 ואחריות המערערת לכדי %20 כששני המזיקים אחראים כלפי המשיבים הדדית למלוא הנזק. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבעים לשלם סכום של 13 מליון ל"י, מחצית הפרשי הצמדה וריבית על סכום של 600,000 ל"י מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין וכן תשלומי הוצאות ושכר טירחת עו"ד. שני הצדדים ערערו על מסקנות פסה"ד. בפסק הדין נדונו בהרחבה מעמדו של המנוח - אם היה עובד של המערערת או של השותפות, או היה קבלן עצמאי, מעמדה של המערערת בקשר לאותה עבודת בניה והאם יש להתיחס אליה כאל מזמין העבודה אצל קבלן ראשי או שהיא היתה מבצעת הבניה ונעזרה בקבלנים שעבדו בשרותה, והאם היתה השותפות מבצעת עבודה או קבלן עצמאי בשרות המערערת, ואם יש להתייחס אליה כאל קבלן ראשי ובתור שכזה קבלן ראשי יחיד. ביהמ"ש דן בהרחבה באחריות המעסיק - המעביד, בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה וכן מכח דיני הרשלנות. כן נדונה אחריות המערערת למילוי החובות המוטלות על מבצעי הבניה לפי תקנות הבטיחות בעבודה בין אם מרציאנו היה קבלן ראשי אחד מתוך אחדים ובין אם היה קבלן משנה.
ביהמ"ש העליון סבר כי הטלת %15 של רשלנות תורמת על המנוח היתה נמוכה מדי ויש להעמיד את האשם התורם על %30. מאידך נתקבל הערעור הנגדי של המשיבים ביחס לחישוב שיעורי הפיצויים. ביהמ"ש סבר כי שני השינויים מקזזים זה את זה ולפיכך אין להתערב בשני סכומים אלה ככל שהענין נוגע לחישוב הפסד שכר העבודה. מאידך נתקבלה השגת המשיבים על כך שלגבי הסכום של 600,000 ל"י, שהוא סכום הפיצוי שנותר בלתי מכוסה ע"י תשלומי המוסד לביטוח לאומי, יהיו הפרשי הצמדה וריבית רק בשיעור של מחצית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. חישובי השופט היו מבוססים על רמת ההשתכרות של עובדים מיום אירוע התאונה בשנת 1972 ועד ליום מתן פסק הדין ב- 1980, ומכיון שלא היתה יציבה והיו עליות שכר שונות נקט כבסיס לחישוביו ממוצע במסגרת תקופה זו. עקרונית נכונה גישה זה אולם נראה שביהמ"ש לא נתן דעתו במידה מספקת לעובדה שדווקא בשנים האחרונות חלה עליה תלולה ברמת השכר בגלל האינפלציה הדוהרת. לכן ראוי לקבוע את הממוצע וגם את החיוב בהפרשי הצמדה וריבית בדרך שונה שתעניק למשיבים פיצוי הולם וריאלי יותר לפיכך נקבע שהסכום של 600,000 ל"י ישא הפרשי הצמדה וריבית מלאים אך זאת רק מספטמבר 1978.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. ויסלגס למערערת, עו"ד מ. ליפשיץ למשיבים. 21.4.82).

ע.א. 177/80 - שמשינס חברה קבלנית בע"מ ואח' נגד אהובה דברה ואח'

*פיצויים בגין ליקויים בבניית דירות (הערעור נדחה).

המערערות הינן חברות בניה והמשיבים קנו אצלן דירות. המשיבים תבעו פיצויים בגין לקויים בדירות וביהמ"ש המחוזי חייב את המערערות בתשלום הפיצויים. ביחס למרבית הליקויים קיבל את טענות המשיבים שהבנייה היתה גרועה, מתחת לרמה המקצועית הדרושה בבניה מסוג זה, וביחס למקצתן נמצא שהעבודה לא בוצעה בהתאם לתוכנית הבניה ולמפרט הטכני שעל פיהם נעשו חוזי הקניה של הדירות. ביהמ"ש ראה את חובת הקבלן לבנות בניה מקצועית ראויה על פי תנאי מכללה בחוזה הקניה. הערעור נדחה.

בקביעת סכומי הפיצויים למשיבים סמך ביהמ"ש על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים ודחה את חוות הדעת של המומחה מטעם המערערים ובכך אין להתערב. העובדה שנמצאו טעויות זעירות בחוות הדעת מטעם המשיבים אין בה כדי לשנות את התוצאה. לא על פי דקדוקי עניות כנטען ע"י המערערות תתערב ערכאת ערעור בהתרשמות השופט ששמע את המומחים והעריך את מידת מומחיותם. אין המערערות יכולות גם לסמוך על המסמכים שחתמו המשיבים כי הדירות הן במצב תקין, שכן המערערות הן שאילצו את קוני הדירות לחתום על המסמכים כתנאי למסירת המפתח לדירה. אשר לטענה שאין לחייב את המערערות לשלם פיצוי כספי כי הן היו מוכנות לתקן את הטעון תיקון - מעיקרו של דבר לא היו המערערות יכולות, לפי החוזה עם המשיבים, לפטור עצמן מן הדרישה לפיצוי כספי כאשר המשיבים לא היו מוכנים לקבל, במקום פיצוי, תיקון בעין של הליקויים. החוזה מטיל על המוכר אחריות "עבור מיגרעות שתתהוונה בדירה" ולא נאמר כיצד על המוכר לעמוד באחריות זו, בתיקון בעין או בפיצוי כספי. אילו הסכימו המערערות לתקן את כל הליקויים היה ביהמ"ש אולי יכול לתת פסק דין בדרך של צו לתיקון בעין. ואולם המערערות היו רחוקות מלהודות בליקויים ומשכו את המשיבים הלוך ושוב משך תקופה של שנים ואז ודאי שלא יכלו לבוא בטענה על שום מה נקבעו פיצויים במקום לאפשר להם לבצע את התיקונים.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד שטראוסמן למערערות, עו"ד חריף למשיבים. 4.7.82).

ע.א. 711/80 - חיים בן- תורה נגד שמעון אלקובי ואח'

*פיצויים עקב גרימת נזק בתגרה (הערעור נתקבל בחלקו).

בתגרת שכנים הרים המערער אבן והיכה בה על ראש המשיב, גרם לו שבר בגולגולת שמתוצאותיו סובל המשיב עד היום. ביהמ"ש המחוזי קבע את הנזקים שנגרמו למשיב והמחלוקת הינה באשר לתרומת הרשלנות של המשיב. ביהמ"ש המחוזי העריך את חלקו של המשיב בשליש בלבד וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והעמידה על חצי. המשיב הוא שהחל בתיגרה ע"י שהטיח עלבונות באשתו של המערער והזמין את המערער להתקוטט בדברים "אם אתה גבר, תצא" ואף הלם בתחילתה של הקטטה במערער. מתוך כל הראיות עולה כי אשמו של המשיב לא היה קטן מזה של המערער ויש לראותו כנושא באחריות של %50 לנזק שנגרם לו עקב אשמו התורם.

(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. עו"ד ר. גולן למערער, עו"ד ר. סימיס למשיבים. 22.6.82).

ע.א. 450/80 - אגד בע"מ נגד אולפני הסרטה דן בע"מ

*אחריות בנזיקין (הערעור נתקבל ברוב דעות).

במאי 1978 יצאה קבוצה מעובדי תע"ש לפיקניק בחוף הכנרת בכ- 15- 20 אוטובוסים של אגד. לקבוצה נלווה סדרן מטעם תע"ש וכן צוות של שלשה מעובדי המשיבה שתפקידם היה לבצע צילומים. הצוות כלל בין היתר את האחראי להקלטה בשם מנדלבאום. הציוד כלל מכשיר הקלטה ומכשירים נוספים. בסיומו של הפיקניק, לעת ערב, נערך צוות הצילום לצלם את יציאת שיירת האוטובוסים בחזרה לתל- אביב ותפקידו של מנדלבאום היה לעזור לצלם ולבמאי. האוטובוס שהיה אמור להיות אחרון בשיירה היה זה שעל נוסעיו נמנה צוות הצילום על ציודו. מנדלבאום הניח את מכשיר ההקלטה (להלן המכשיר) על הקרקע במרחק 4 מטר מהאוטובוס והצטרף לאנשי הצוות האחרים
שהיו במרחק של כ- 100 מטר משם וביצעו צילומים. בעת שהניח את המכשיר פנה מנלבאום לנהג האוטובוס, וביקש ממנו שלא לזוז עם האוטובוס באשר צוות הצלמים יסע אתו חזרה לתל- אביב. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של מנדלבאום כי אמר לנהג שהוא מניח את המכשיר ליד האוטובוס וכי לכן ביקש ממנו שלא לזוז. בעת ביצוע הצילומים ראה מנלבאום כי הנהג מתחיל לתמרן את האוטובוס והעיר לחבריו שהאוטובוס עלול לפגוע במכשיר. אעפ"כ לא מיהר למקום כדי להרחיק את המכשיר בסיכומו של דבר אכן נגרם נזק למכשיר בשעור של 300,000 ל"י וביהמ"ש קבע כי הן הנהג והן מנדלבאום התרשלו וחילק את מידת הרשלנות במידה שווה. ביהמ"ש העליון קיבל ברוב דעות את ערעורו של אגד וקבע כי יש לייחס %75 רשלנות למנדלבאום ו- %25 בלבד לנהג.
השופטת נתניהו בפסק דינה ציינה כי כאשר האוטובוס תימרן את יציאתו אל שער היציאה כבר היה השטח פנוי מאדם. לא היתה לנהג סיבה לצפות לנוכחות אנשים בשטח ולחשוש מפני פגיעה בהם. אכן, כשמדובר בנוסעים של 15 עד 20 אוטובוסים סביר שמישהו מהנוסעים ישאיר חפצים בשטח ועל הנהג לשים לב שלא ידרוס את החפצים, ומטעם זה חייב היה הנהג לבחון את השטח לפני שהתחיל לתמרן. אולם לא ברור בדיוק באיזה מרחק היה המכשיר מהאוטובוס, ועל כל פנים היה סדרן במקום וכאשר הדריך את הנהג בתימרוניו יכול היה הנהג לצפות לכך שישגיח שלא ידרוס חפץ כל שהוא. עם זאת התרשל הנהג שכן חייב היה להסתכל על השטח שמסביב ואולם רשלנותו היתה קטנה בהרבה מזו של מנדלבאום. אילו היה מדובר בהבדל קל לא היה מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש דלמטה, אולם הנסיבות מצביעות על הבדל גדול בשיעור הרשלנות מזה שקבע ביהמ"ש המחוזי ולפיכך יש להתערב ולפסוק כאמור.
השופט אלון הצטרף לדעתה של השופטת נתניהו בציינו כי ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון שיקוליו את העובדה שכל הנוסעים כבר עלו לאוטובוסים והנהג לא חייב היה לחשוש שמא יפגע במי מהנוסעים, שמנדלבאום התרשל בעצם הנחת המכשיר וביחוד שלאחר מעשה לא ניסה בריצה להגיע למקום ולהציל את המכשיר. אלה מעלים את מידת הרשלנות שלו כפי שקבעה השופטת נתניהו ל- %75.
לעומתם סבר השופט בייסקי שאין להתערב בממיצאיו של ביהמ"ש המחוזי, כיון שרשלנות הנהג היא לפחות בדרגה שווה עם זו של מנדלבאום אם לא למעלה מזה. מידת האחריות לנזק יש לחלק על פי אפיו של המעשה המסוכן של כל אחד מהמעורבים בהתחשב בנסיבות של כל מקרה. גם אם המכשיר הונח בחוסר זהירות ע"י מנדלבאום עדיין אין חלקו באירוע או בנזק עולה על זה של הנהג הלה הפר חובת זהירות כללית שבה חייב היה בנסיבות המקרה. הוא התחיל לתמרן את האוטובוס בשטח אשר הסתובבו בו זמן מועט לפי כן מאות אנשים ולא כולם עדיין עלו לתוך האוטובוסים ולפחות צוות הצילום נותר למטה. בנסיבות אלה חייב היה לפחות בזהירות הרגילה והמקובלת הנדרשת מנהג לפני שהוא מתמרן עם אוטובוס. למזלו של הנהג לא אדם נמצא באזור התמרון אלא המכשיר. מבחינת עצם הרשלנות והעדר הזהירות אין נפקא מינה אם הנפגע הוא אדם או חפץ. חובתו של נהג העומד לבצע תימרון ברכב במקום שעשויים להימצא בו אנשים או מטלטליו היא חובה כפולה ומכופלת ועליו לוודא כי הוא יכול לבצע את התימרון בביטחה. כיון שכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד מ. רימל למערערת, עו"ד י. מילר למשיבה. 30.6.82).

ע.פ. 848/81 - דרוויש אל יחים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בסרסרות לזנות באשר במשך תקופה של שנה חי על רווחיהן של שתי בחורות שעסקו בזנות הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי משך התקופה שעברה מאז שוחרר בערבות ביוני 1980 הוא שינה את אורח חייו ועוסק בעבודה קבועה בהצלחה ניכרת. מבחינה זו, טען הסניגור, הרי זה מקרה יוצא דופן שבו מן הראוי לאפשר את שיקומו של המערער למענו ולמען החברה כאחד. כמו כן עברו אינו מעיד עליו שהוא עבריין ללא תקנה וכן הבחורות לא היו תמימות ולא הוא שהורידן מדרך הישר. אולם, העונש שנגזר לא זו בלבד שאינו חמור מדי אלא אף נוטה לצד הקולא. גזר הדין מביא בחשבון את כל השיקולים הצריכים לענין. מדובר ביליד 1949 אשר לא למד את לקחו ממאסרים על תנאי וכן תקופות מאסר קצרות שהוטלו עליו בעבר. בנסיבות אלה, אפילו הוא עובד עתה בעבודה קבועה, הרי בהתחשב בחומרת העבירות שנת מאסר אחת איננה עונש חמור.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד א. קדרי למערער, עו"ד מושכל למשיבה. 15.6.82).

ע.פ. 782/81 - שמעון גוטמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).

המערער הורשע בכך כי שלח לחמותו, שאתה היה מסוכסך, חבילה ובה רימון ממולכד ועם פתיחת החבילה בבית הדואר התפוצץ הרימון ונהרגו החמות ועוד שני אנשים, ושבעה אחרים נפצעו. המערער הורשע ברצח וערעורו נדחה. טענת ההגנה במשפט היתה שאין למערער חלק במשלוח החבילה. בחקירתו במשטרה כפר תחילה המערער במעשה, אחר כך סיפר ששלח את החבילה יחד עם אדם אחר בשם "חזי" ואחר כך מסר הודעה כי חזי הוא ששלח את החבילה ולבסוף התברר כי אדם בשם חזי כלל אינו בנמצא. לבסוף מסר המערער הודאה על משלוח החבילה הממולכדת והוביל את אנשי המשטרה למקומות מחבוא שבדירתו שם נמצאו עוד רימונים ממולכדים. במשפט טען המערער כי ההודעות שלו הוצאו ע"י השוטרים במעשי אלימות אך ביהמ"ש המחוזי מצא שהן ניתנו מרצון חפשי. בערעור ביקש המערער להביא ראיה נוספת, עדותו של שוטר אשר לפי הנטען היכה אותו כשמסר את הודעותיו, אך הבקשה נדחתה משום שהמערער יכול היה להזמין את השוטר לעדות בעת המשפט. לגוף הענין העלה הסניגור טענות שונות שנדחו. כך טען כי ההקלטות בין המערער לבין אחד שישב עמו במעצר אינן יכולות להוות "דבר מה" נוסף, שכן אלה נוגדות את הוראות חוק האזנת סתר. הטענה היתה כי הסמכתו של המקליט לקיים את ההקלטה לא היתה כדין. טענה זו יש לדחות שכן תמלילי ההקלטות נתקבלו כראיה בהסכמה ושאלת ההסמכה לא עלתה כלל על הפרק.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן ש. לוין ד. לוין. עו"ד לוינגר למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 14.6.82).

ע.פ. 956/80 - יהודה אלגווי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחיטה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של סחיטה באיומים שביצע כלפי בעל מסעדה בנתניה, והשתוללות בתחנת משטרה שם היה המערער עצור ופגיעה בשוטרים תוך כדי השתוללותו
הוא נדון לארבעים חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
את ההרשעה בעבירת סחיטה מבעל המסעדה ביסס ביהמ"ש המחוזי על קטעי עדות של המתלונן, של עובד במסעדה של המתלונן, וההודעות של אלה במשטרה ואין להתערב בכך. הוברר כי העדים נתנו את עדותם הן במשטרה והן בביהמ"ש כאילו כפאם שד באשר פחדו מפני המערער. ביהמ"ש המחוזי ציין כי התרשם שהעדים פוחדים מהמערער, הן מצורת הופעתם והן מדרך התשובות שנתנו לשאלות שנשאלו. אין לקבל את טענת המערער כי לא הוכחה עבירה של סחיטה באיומים וכי לכל היותר הוכחה עבירה של עושק, שהיא עבירה פחות חמורה הוכח כי המערער קיבל במשך תקופה ארוחות ללא תשלום והמתלונן הגיש את הארוחות מפחד ואיומים. כמו כן הוכחה העבירה השניה של ההשתוללות בתחנת המעצר ותקיפת השוטרים וסתירות בעדויות שמצביע עליהן הסניגור אין בהן כדי לפגום במהימנות שהתיחס ביהמ"ש המחוזי לעדות אנשי המשטרה ולביסוס ההרשעה על עדויות אלה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בנסיבות המקרה.

(בפני השופטים: אלון, ברק, יהודה כה4 החלטה - השופט כהן. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 1.7.82).

ע.פ. 805+824/81 - יורם קדוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת - הערעור נדחה).

המערער הורשע באינוס תיירת מגרמניה, אינוס חיילת, מעשה ומגונה בכח בחברת קיבוץ, נסיון לאינוס ומעשה מגונה בפועלת ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה כנסיבות לקולא את העובדה שהמערער הודה באשמה והתחרט על מעשיו, אין לו הרשעות קודמות ומשפחתו סובלת קשות ממעשהו, והעיקר שלפי תסקיר שירות המבחן חל שיפור במצבו של המערער המצוי בקשר מתמיד עם עובדת סוציאלית. ברם, מעשי המערער חמורים והעונש הראוי לו גבוה בהרבה מזה שהוטל עליו למעשה, ונראה שביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות האישיות של המערער. מתסקיר שרות המבחן עולה כי המערער סובל מנזק מוחי ספציפי, אישיות ילדותית ויכולת ריסון עצמית לקויה, אך הטיפול במערער הוא רק בתחילת הדרך והסכנה הטמונה ממנו לצבור ניכרת על רקע החומרה "מיוחדת של מעשיו אין לומר כי ששינויים לטובה שחלו במערער יש בהם כדי להצדיק הקלה בעונש מעבר להקלה שהקל ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: אלון, ברק, שיינבוים החלטה - השופט ברק. עו"ד סומק למערער, עו"ד גב' רבין למשיב. 17.5.82).

ע.פ. 153+172/81+117- יוסף בן חמו ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש (ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).

חמשת המערערים הורשעו בעבירות שוד מזוין המתיחסות לשלושה מקרי שוד שארעו במשך שני חדשים ב- 1979. השלל של שלושת מקרי השוד הובא לחנות של אחד מרדכי מרום והלה, עם אחד ששמו כלפון, שהוא גם מערער בערעור זה, טיפלו במכירת השלל וקיבלו חלק מן התמורה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של מרום בביהמ"ש. אף אחד מהשודדים לא זוהה ע"י השומרים בשלשת המקרים ביהמ"ש המחוזי לא קבע עפ"י הראיות שהובאו מה היה חלקו של כל אחד
מהמערערים בכל אחד ממקרי השוד שבהם הורשעו, מי כמבצע בפועל ומי כמסייע למבצעים, אך אין בכך כלום כל עוד הוכחה שותפותם של השודדים בדרך זו או אחרת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על נאשם אחד 10 שנות מאסר והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי, על נאשם אחר הטיל שש שנים מאסר בפועל והפעלת מאסר על תנאי בחופף, 8 שנות מאסר בפועל על אחד כלפון ובמצטבר שנתיים מאסר על תנאי שהופעלו, חמש שנות מאסר על שני נאשמים שמתוכם שלוש שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הכרעת הדין ניתנה ברוב דעות שופטי ביהמ"ש המחוזי כשאב בית הדין סבר שיש לזכות את כל הנאשמים מחוסר הוכחות מספיקות. חילוקי הדעות היו נעוצים בהערכה שונה של עדות העד העיקרי, מרום, שקיבל את הסחורה הגנובה. אב בית הדין ביטא בפסק דינו את הרושם הרע שעשה עליו העד וסבר שאין להשתית על עדות זו הרשעה. לעומת זאת סברו שופטי הרוב שאפשר להשתית את ההרשעה על עדות זו. ערעורם של ארבעה מערערים נדחה הן על ההרשעה והן על חומרת העונש בעוד ערעורו של כלפון נתקבל והוא זוכה מהשתתפות בשוד והורשע בקבלת רכוש גנוב ביודעין שהושג בדרך של פשע. כיון שכך הוקל עונשו ונקבע כי השנתיים על תנאי שהופעלו יהיו חופפות ולא מצטברות
אם כי הכרעת הדין היא של שופטי הרוב ומבחינה פורמלית על ביהמ"ש להתעלם בערעור מדעתו של שופט המיעוט גם במה שנוגע להתרשמותו מהופעת העד על דוכן העדים, אין זאת שביהמ"ש של הערעור יכול להתעלם מאותן הערות קשות של שופט המיעוט שביטל את ערכה של העדות באורח בוטה. ברם, למרות הערכה כה שלילית של עדות מרום ע"י שופט המיעוט מותר היה לשופטי הרוב להגיע למסקנה הפוכה ובהתחשב בנסיבות אין עילה להתערב במה שהם פסקו. הטעם לכך הוא ששופט המיעוט נתן משקל יתר לסתירות שבין עדותו של מרום בביהמ"ש ובין הודעותיו השונות למשטרה ולנסיונות הסרק שעשה כדי להסביר את הסתירות. ברור שבמשטרה לא גילה העד מיד את הידוע לו וחיכה להסדר בינו ובין התביעה אך כאשר נחקר בביהמ"ש ורצה להסביר את הסתירות רק הסתבך העד. ערכה של חקירה נגדית כמכשיר לגילוי האמת אינו נוטל בספק, אבל יש להבחין בין מקרה של עד שכתוצאה מחקירה נגדית חוזר בו מדברים שאמר בחקירה הראשית בביהמ"ש לבין מקרהו של עד הסותר בביהמ"ש את מה שאמר בחקירתו המשטרתית. אם העדות בביהמ"ש נראית אמינה אין משקל רב לסתירות בינה לבין ההודעות במשטרה. בעניננו יש לסתירות אלה הסבר פסיכולוגי מספיק ולהסבר זה לא נתן שופט המיעוט את מישקלו הראוי.
את מסקנת ההרשעה בהשתתפות במעשי השוד עצמם ביססו שופטי הרוב על הכלל של החזקה תכיפה ברכוש הגנוב. הנחת העובדה הנובעת מן ההחזקה התכופה ברכוש הגנוב יכולה להסתר אם הנאשם נותן הסבר המראה שהרכוש הגיע אליו בדרך כשרה או המעורר לפחות ספק בנדון זה אכן, גם באין הסבר כזה אין ביהמ"ש חייב להרשיע את הנאשם אלא אם הוא משוכנע מעל לספק סביר שעל פי מבחני ההגיון ונסיון החיים אשמתו של הנאשם מוכחת. בעניננו, צדק ביהמ"ש כשהרשיע את המערערים בעבירת השוד. זאת, מחוץ למערער כלפון אשר לפי הנסיבות אין לומר שהחזיק ברכוש חזקה תכופה ואין להרשיעו בשוד אלא בקבלת רכוש גנוב כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, בייסקי, ש. לוין החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד מושקט, קפלן מרוז, הגלר ובכר למערערים עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 24.6.82).

ע.פ. 523/80 - מוחמד סקראן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף מרשמי תרופות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער עבד בבית החולים רוטשילד בחיפה ובעקבות חשד נחקר במשטרה והודה כי נטל פנקס מרשמים והחתים עליהם חותמת של רופא ורשם מרשמים לבני משפחתו. בביהמ"ש הודה במקצת מן העבירות לאחד השוטרים סיפר, לפני עדותו בביהמ"ש, כי לא הוא אלא אח אחר זייף את המרשמים, אך את ההודעה הזו מסר באיחור וגם לא גילה מי עשה את המעשה ואמר שיגלה זאת בביהמ"ש. ביהמ"ש התחשב בכך שהמערער היה מסור לעבודה ומשך שנים רבות עבד ללא דופי ועברו נקי ודן אותו לחודשיים מאסר, 25,000 ל"י קנס ומאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר לטענה כי אח אחר ביצע את המעשה - המערער הודה במשטרה וכן בחלקו בביהמ"ש כי הוא מילא את הטפסים והיתה זו טענה "כבושה" שהועלתה רק בביהמ"ש ובדין לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש סבר כי מצב הדברים הנכון הוא זה שתואר ע"י המערער בהודעתו במשטרה ובכך אין להתערב. כמו כן צדק ביהמ"ש שלא האמין כי המערער שהוא אח בעל ותק בבית החולים האמין בתום לב כי הרופא הסמיך את האחים למלא מרשמי אנטיביוטיקה בכמויות בלתי מוגבלות. אין גם מקום לטרוניה של הסניגור על שלא נערכה בדיקת כתב יד של המרשמים, שהרי המערער הודה במילוי המרשמים או לפחות חלק מהם. אשר לעונש - למרות כל הנסיבות לקולא אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד כמאל למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26.6.82).

ע.פ. 697/81 - חברת לי מעון בע"מ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מסים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הראשונה היא חברה לעבודות בניה והמערער השני הוא מנהלה. השניים הורשעו בעבירות מס וביהמ"ש דן את המערער למאסר בפועל של 7 חדשים וקנס של 10,000 שקלים ואילו המערערת נדונה לקנסות של כ- 150,000 שקלים. ערעורו של המנהל על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים בלבד. הסניגור הבהיר כי לאחר הגשת הדוחו"ת ניהלו המערערים מו"מ עם שלטונות המס וכתוצאה מכך הגישו דוחו"ת מתוקנים, וכתב האישום מתיחס למצב דברים ששונה בלא שקדמה חקירה ומיוזמתם של המערערים. לאחר סיום המשא ומתן פתחו שלטונות המס בחקירה ואז התברר כי בסופו של דבר הסכום ששולם הינו מס אמת. כמו כן הובהר כי לאחר הרשעתו בדין התערער מצבו הנפשי של המערער והוא נמצא בטיפול רפואי בביה"ח עזרת נשים. אמו של המערער חולה ביותר והמשפחה שיכלה בן במלחמה. בהתחשב בכל אלה הוחלט להקל בעונש. אכן, אין להצדיק את הנוהג של הגשת דו"ח כוזב ולאחר משא ומתן להשלים את הדו"ח, ואולם לא הרי דינו של נישום שנהג כפי שנהג המערער וחשף את האמת במסגרת מו"מ עם שלטונות המס כהרי דינו של נישום שהגיש דוחו"ת כוזבים ולא תיקנם כלל או תיקנם רק לאחר חקירה ודרישה שגילתה את התנהגותו הפלילית.

(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד מ. ינובסקי למערערים, עו"ד עג מושכל למשיבה. 5.5.82).

ב.ש. 441/82 - מדינת ישראל נגד שמעון (פרביס) בן שעיה

*הארכת מעצר לפי סעיף 49 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).

המשיב הועמד לדין באשמות של יבוא ק"ג אחד הרואין, החזקת סמים ושימוש במסמך מזוייף ומכיון שמשפטו לא נסתיים תוך שנה מהגשת כתב האישום צריך היה לשחררו מן המעצר במרץ השנה. באותו מועד ביקשה התביעה צו מעצר לשלושה חדשים נוספים לפי סעיף 49 לחוק והצו ניתן. ברם, גם בתקופת שלושה חדשים זו טרם נסתיים המשפט וכעת ביקשה התביעה הארכת המעצר לתקופה נוספת של שלושה חדשים. הבקשה נתקבלה.
כמסתבר לא קויימו הוראות שונות של חוק סדר הדין הפלילי שמטרתן להבטיח קיום מזורז של משפטים, לא קוימה ההוראה שיש להתחיל במשפט תוך 60 יום לאחר הגשת כתב האישום כאשר הנאשם נתון במעצר, לא קוימה ההוראה כי המשפט ימשך מיום ליום עד לסיום. היו סיבות שונות לדחיות בבירור המשפט, בחלקן מוצדקות ובחלקן בלתי מוצדקות. בשלושת החודשים האחרונים מרבית הדחיות נעשו שלא באשמת התביעה או בית המשפט והסניגור תרם במידת מה לדחיות בבירור המשפט. לולא היה מדובר באישום חמור ביותר של יבוא כמות כה גדולה של הרואין לא היתה הצדקה להארכה נוספת של המעצר. ברם, כאשר האשמה בדחיית בירור המשפט איננה מוטלת רק על צד אחד וכאשר מיוחסת לנאשם עבירה חמורה ביותר, האינטרס הצבורי הוא בעל שיקול מכריע ויש להאריך את המעצר לתקופה נוספת של שלושה חודשים.

(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד ע. ראובני למבקשת, עו"ד גב' מאיר למשיב. 15.6.82).

ב.ש. 245/82 - גמל מפעלים... בע"מ נגד סמי מוחמד ואח'

*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).

המשיב נפגע בתאונת עבודה והגיש תביעת נזיקין נגד המבקשת שהיא יצרנית המכונה שבה נפגע ונגד מעבידתו שבמסגרת עבודתו אצלה נפגע. המשיב הוא תושב בקא - אל - גרביה שבאיזור עירון ומקום עיסקה של המבקשת הוא בקיבוץ שריד. את התביעה הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בנצרת והמבקשת עתרה להעברת הדיור לביהמ"ש המחוזי בת"א. תחילה טענה המבקשת גם חוסר סמכות של ביהמ"ש המחוזי בנצרת אך מטענה זו חזרה בה ואת בקשתה היא משתיתה על מאזן נוחיות הצדדים המתדיינים והעדים שנתבקשו להעיד במשפט. הבקשה נדחתה. המשיב הוא נכה בשיעור של 36 אחוז ויצטרך בודאי לנסוע אל ביהמ"ש יותר מאשר כל אחד מהעדים שיוזמנו. הוא גר בישוב שנסיעה ממנו לנצרת הרבה יותר נוחה מאשר לתל- אביב, מקום עיסקה של המבקשת הוא באיזור השיפוט של נצרת ועדיה אינם נמצאים לכאורה באיזור ת"א. נטען כי מספר עדים ומומחים רפואיים הם בת"א אך בכך בלבד לא די להטות את כפות המאזניים כדי להעביר את הדיון לתל- אביב.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רהט למבקשת, עו"ד פישר למשיב. 20.5.82).

בר"ע 142/82 - שפירא נפתלי ואח' נגד מדינת ישראל

*ערעור נוסף על חומרת העונש (הבקשה נדחתה).

14 המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בעבירה של התפרעות והוטלו עליהם עונשים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור לגבי ההרשעה ואילו הקנס שהוטל על חלק מהם הופחת ל- 10,000 שקל קנס במקום 15,000 שקל שגזר בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחתה.

אין מחלוקת שהמבקשים השתתפו בהתקהלות אסורה לפי הגדרת ביטוי זה בסעיף 151 לחוק העונשין אלא הסניגור טוען כי לא הוכח שהתחילו לבצע בעת ההתקהלות האסורה "את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור" כאמור בסעיף 152 של החוק. טענה זו בדין נדחתה. ההתקהלות שנועדה להפגין נגד החפירות בעיר דוד היתה תחילה שקטה ואז המשטרה לא התערבה. בהמשך החלו לקרוא קריאות גידוף וגנאי נגד השוטרים, הניפו אגרופים נגדם וחלק מהמתקהלים התקדם אל החפירות. אחד מאנשי המשטרה הכריז ברמקול שעל הנאספים להתפזר, אלה לא התפזרו ולאחר זמן מסויים החלה המשטרה לפזר את ההפגנה בכח. נזרקו אבנים על השוטרים וביהמ"ש קבע כי כמה מהמבקשים נקטו בפועל במעשי אלימות ואחרים לא פרשו מההתקהלות אף כי היתה להם שהות מספקת לכך. לפי עובדות אלה גם המתקהלים שלא עשו מעשי אלימות ממש השתתפו בהתפרעות, היינו בהתקהלות אסורה שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום. נוכחות המבקשים בתוך ההתקהלות לא היתה מקרית אלא באה לקדם את מטרת ההתקהלות האסורה ומרגע שהחלה התפרעות היתה בכך הפרת שלום. גם מידת העונש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. מאסר בפועל לא הוטל על המבקשים ובהתחשב עם חומרת העבירה אין העונש חמור מידי.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ש. תוסייה כהן למבקשים, עו"ד מ. מזוז למשיבה; 15.6.82).

בר"ע 211/82 - יהלי רתם נגד גילי רתם ואח'

*מחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).

בדיונים המתנהלים בין המשיבים ובין המבקש בענין מזונות והחזקת ילדים ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על המבקש להוציא את הילדים מרשות אשתו המשיבה. כשבוע לאחר מתן הצו הגיש המבקש שתי בקשות: שהתביעה תדחה על הסף מחמת חוסר סמכות; שיבוטל צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד. בירור ההמרצות נקבע לחודש מאי והמבקש הגיש בקשה להקדמת הדיון. ביהמ"ש המחוזי דן בענין מבלי שבעלי הדין הוזמנו לדיון וב- 22 במרץ נתנו שלוש החלטות. באחת נדחתה הבקשה להקדמת הדיון ובשתי החלטות אחרות נמחקו שתי הבקשות הנדונות של דחייה על הסף ושל ביטול צו המניעה בנימוק שעוה"ד של המבקש לא הגיש לתיק יפוי כח בחתימת המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אחרי שחלו חילופין ביצוג המבקש לא הגיש ב"כ המבקש יפוי כח אך לכאורה לא נראה שצריך היה לנקוט עקב כך בדרך של מחיקת הבקשות וביהמ"ש היה מטיב לעשות אילו היה נותן הזדמנות לב"כ המבקש להשלים את החסר. ברם אף כי ביהמ"ש נחפז יתר על המידה במחיקת הבקשות אין טעם לתת רשות לערער. הבקשות נמחקו ולא נדחו ולא היתה כל מניעה להגישן מחדש. הוגשה בקשה נוספת למחיקת התביעה על הסף ובה יוכל המבקש להעלות את כל טענותיו בפני ביהמ"ש המחוזי. אשר לענין הצו הזמני שלא להוציא את הילדים מרשות המשיבה - יש להניח שהדיון בענין זה יתקיים בקרוב ואז הענין יתברר בדרך הנאותה וללא עיכובים.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ע. דיבון למבקש, עו"ד הוכמן למשיבים. 17.6.82).

בר"ע 85/82 - לובה תובל ואח' נגד חנה אפשטיין ואח'

*הרשאה לחזור מתביעה (הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים ובאחת הישיבות הסכים ב"כ המשיבים להארכת מועד להגשת כתב הגנה ע"י המבקשים. לאחר
שביהמ"ש האריך את המועד כמבוקש הודיע ב"כ המשיבים שלאחר שיקול נוסף מבקשים המשיבים לחזור בהם מתביעתם נגד המבקשים. ב"כ המבקשים התנגד לבקשה אך השופט התיר למשיבים לחזור בהם מתביעתם ולא פסק הוצאות לטובת המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת השופט היא בבחינת פסק דין לגבי המבקשים ועל כן היתה להם זכות לערער ולא היו זקוקים לרשות לערער. ע"י ההחלטה הנ"ל שניתנה עפ"י הוראות תקנה 154 לתקנות סדר הדין הסתיים הדיון בביהמ"ש המחוזי. המבחן הנכון לגבי ההבדל בין "פסק דין" ובין "החלטה אחרת" הוא, האם ביהמ"ש סיים את הדיון באותו ענין ואין כל חשיבות לכך אם ביהמ"ש קבע לחלוטין את זכויות בעלי הדין בשאלות שבמחלוקת. החלטה יכול שתהיה פסק דין גם אם היא מסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין ולא לגבי כולם וזאת לגבי בעלי הדין הנוגעים בדבר. כתוצאה מההחלטה במקרה שלפנינו נסתיים הדיון בתביעה בביהמ"ש המחוזי לגבי המבקשים ולפיכך ההחלטה שניתנה היא לגביהם פסק דין ולא החלטה אחרת ולא היה מקום לבקש רשות לערער.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד פ. נוימן למבקשים, עו"ד מ. דרור למשיבים. 5.5.82).

בר"ע 227/82 - אברהם ארביב נגד סמדר ארביב ואח'

*סמכות דיון בעניני מזונות

(הבקשה נדחתה).

בשנת 1980 הגישו המשיבות תביעה למזונות ולהחזקת ילדים לביהמ"ש המחוזי נגד המבקש שהוא הבעל של המשיבה הראשונה ואביה של המשיבה השניה. לפני שהמשפט התברר הגישו הבעל והאשה הודעה בכתב על פשרה ביניהם ובאחד מתנאי הפשרה נאמר כי "כל הסכסוכים... בעתיד כגון: מזונות, החזקת ילדה, רכוש, ידונו אך ורק בביהמ"ש המחוזי... אשר יוכל בעת הצורך לאשר הסכם זה כפסק דין למזונות ולהחזקת הילדה". בהודעה על הפשרה נאמר כי "מתוך אימון בבעל ועל סמך מילת כבוד שניתנה מהבעל... הבעל ימלא אחר האמור גם ללא פסק דין ותימחק התביעה". בהתאם לכך נמחקה התביעה. שלום הבית לא נמשך זמן רב ובספטמבר 1981 הגיש המבקש לבית הדין הרבני תביעת גירושין נגד האשה וכרך בה את ענין המזונות והחזקת הבת. במרץ 1982 הגישו המשיבות תביעה לביהמ"ש המחוזי למזונות ולהחזקת הבת. המבקש ביקש כי התביעה תימחק, בקשתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לטענת המבקש אין להתנות על סמכות בית הדין הרבני ועל כל פנים אין לראות בהודעה הנ"ל על הפשרה הסכם המחייב את המבקש, מה גם ובינתיים עברה תקופה ארוכה למדי של שלום בית בין בני הזוג. בדחותו את הבקשה ציין הנשיא כי התביעה למזונות ולהחזקת הבת היתה בסמכות ביהמ"ש המחוזי בעת שהוגשה התביעה הראשונה והמבקש הסכים להתחייבות הנ"ל שכל סיכסוכים בעתיד בנושאים אלה יהיו נדונים בביהמ"ש המחוזי בלבד. העובדה שלפי בקשת המבקש הסתפקו המשיבות בהתחייבות ולא ביקשו לתת לפשרה תוקף של פסק דין אינה גורעת מתוקף הסכמתו לשיפוט ביהמ"ש המחוזי. ענינים אלה הם בסמכות מקבילה של בימ"ש מחוזי ובית דין רבני ומשהסכים המבקש שהם יהיו נדונים בבימ"ש מחוזי אין הוא יכול לטעון שבימ"ש מחוזי אינו מוסמך לדון בתביעת המשיבות. כמו כן, הזמן שעבר בין הפשרה ובין חדוש הסכסוך אינו כה ממושך שיצדיק את הטענה שאבד הקלח על הסכמת המבקש.