ע.א. 60/80 - שטרן מנחם ואח' נגד מאירי יצחק חברה קבלנית בע"מ ואח'
*בניית מבנים בשטח קומת המסד ע"י הקבלנים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתא בהמ' 647/79 - הערעור נדחה)
המשיבים בנו בנין ובניגוד לתכנית ולרשיון הבניה הוסיפו בניה בקומת המסד. המערעריםקנו מהמשיבים דירה בשנת 1972 כשהבית עדיין היה בשלבי בניה. ביולי 1974 ניתן צו רישום לבית המשותף והשטח שנבנה כאמור (להלן "שטח המריבה" נרשם כיחידה נפרדת על שם המשיבים. דירת המערערים נרשמה על שמם באפריל 1975 ובעת הרישום לא השמיעו מחאה כל שהיא בדבר הבניה בשטח המריבה ואי רישומו על שמות הדיירים. הוגש גם כתב אישום נגד המשיבים ובית המשפט נתן צו הריסה ביחס למבנה הנדון המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו צו כי היחידה הנדונה תרשם כרכוש משותף על שם דיירי הבית, בקשתם נדחתה ומכאן הערעור.
א. השאלה העיקרית היא אם על פי החוזה שבין הצדדים רשאים היו המשיבים לבנות על שטח המריבה ואם זכאים היו לרשום שטח זה על שמם. התשובה לכך היא חיובית. בסעיף 11 לחוזה, סעיף משנה א', צויין כי המוכר יהיה זכאי לבנות את הבית המשותף כפי שימצא לנכון וכן להוסיף מפעם לפעם לתוכניות הבנין. בסעיף משנה ב' של סעיף 11 צויין כי המוכר יוכל, לפי ראות עיניו, לייעד חלקים מתוך שטח המגרש (שטח המריבה הנדון) לחניונים ולהוציא חלקים אלה מכלל הרכוש המשותף, בסעיף משנה ד' צויין כי "רק אותם חלקים... שייקבעו על ידי המוכר... לפי ראות עיניו ייחשבו כרכוש המשותף של הבית". המערערים שמים יהבם על פיסקה ב' שלפיה ניתן להוציא חלקים מהמגרש רק לצורך חניונים, ואילו הקבלנים מתייחסים לסעיף ד' הקובע במפורש שהם יקבעו את החלקים ברכוש המשותף לפי ראות עיניהם. בבדיקת סעיפי המשנה הנ"ל עולה כי צודקים הקבלנים בכך שסעיף משנה ד' הוא הקובע ושיכלו להוציא את שטח המריבה מתהום הרכוש המשותף. זאת עולה גם מסעיף משנה א' הנ"ל. יש לציין כי המערערים לא ערערו על עצם תוקפו של סעיף 11 על כל חלקיו ולא טענו שסעיף זה בטל בשל חוסר הגינות, הטעיה או נימוק אחר, אלא חלקו על הפירוש שניתן לאותו סעיף ע"י המשיבים.
ב. אשר לפסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון בדבר בטלות קביעת קבלנים שחלקים מסויימים יוצאו מתוך הרכוש המשותף - באותם פסקי דין צויין כי קבלן המבקש לצמצמם את היקפו של הרכוש המשותף מכפי שהוא מוגדר בחוק עליו להבהיר זאת בחוזים עם רוכשי הדירות בלשון ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים. באותם חוזים לא היה סעיף זהה או דומה לסעיף משנה 11 ד' כפי שהוא בחוזה שלפנינו, וסעיף זה עונה על הדרישה שהקבלן יוציא במפורש את החלקים מהרכוש המשותף. עם זאת, נוהג פסול הוא להשאיר שיקול דעת מוחלט בידי המוכר בענין הרכוש המשותף, ויש להניח שעל מנת למנוע זאת קבע המחוקק בחוק המכר (דירות) כי המוכר חייב לפרט במפרט הטכני באופן מדוייק את החלקים שהוצאו מהרכוש המשותף. ברם, חוק זה לא חל על החוזה דנו שנחתם לפני שהחוק התקבל בכנסת.
ג. אשר לטענת המערערים כי מכיון ששטח המריבה מצוי "בקומת המסד" והמסד הוא חלק מהרכוש המשותף לפי חוק המקרקעין אין המוכרים רשאים לבנות יחידה נפרדת על גבי חלק משטח זה - גם טענה זו אין לקבל. אין מניעה שהצדדים לחוזה יצמצמו את היקפו של הרכוש המשותף, כולל המסד, אם כי נדרש שהדבר יובהר בחוזה בצורה ברורה ודבר זה נעשה בעניננו.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בכך שהמערערים ויתרו על זכותם לשטח המריבה כאשר הסכימו לרשומו על שם המשיבה מבלי להביע כל מחאה. המערערים טוענים שלא ידעו שהמשיבים רשמו את שטח המריבה על שמם, ואולם גם אם המערערים לא ראו את הרישום שבו נרשם שטח המריבה על שם המשיבה אין חשיבות לכך. לכל הדעות ראו המערערים וידעו שעל השטח הנדון נבנה מבנה ובנייתו הושלמה לפני שניתן צו רישום הבית המשותף ולפני שהדירות נרשמו על שם הדיירים. אעפ"כ הסכימו לרשום דירתם מבלי למחות ומבלי לדרוש רישום הערה כלשהי מצידם. זאת ועוד, כשפנו הדיירים לבימ"ש השלום בבקשה לתת צו מניעה נגד המשיבים שלא יפעילו בתוך שטח המריבה מועדון ספורט, הטרוניה שלהם היתה כי המשיבים סגרו את השטח ללא היתר בניה ושיש בהפעלת המועדון משום מטרד, אך לא טענו כלל כי המשיבים גזלו מהם חלק מהרכוש המשותף. בגישתם זו יש לראות משום ויתור על זכותם לדרוש כי שטח המריבה יהיה רכוש משותף, אפילו היתה קנויה להם זכות כזו עפ"י הדין, וגם בעטיו של ויתור זה נדון ערעור זה לכשלון.
ה. אשר לטענת המערערים כי המבנה נבנה ללא היתר בניה ועל כן אסור לביהמ"ש לתת גושפנקה חוקית לרישום השטח על שם המשיבים - הלכה פסוקה היא שהקמת מבנה בבית משותף ללא היתר בניה אינו הופך את השטח לרכושם המשותף של הדיירים מסיבה זו בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד י. רסלר למערערים, עו"ד ש. הורביץ למשיבים 7.7.82)
בג"צ 81+19/82/632 - מיגדה בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
* פסילת מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
משרד הבריאות פרסם מכרז להספקת שלשה פריטים הנוגעים למערכות עירוי דם. באשר לשני פריטים זכו חברות חוץ. גם בפריט השלישי זכתה חברת חוץ, אך משרד הבריאות החליט לאפשר לעותרת, תוך משא ומתן, להפחית את המחיר כדי שהיא תזכה במכרז. הודעה על כך נמסרה לעותרת, אך היא דרשה שימסרו לה לפני כן את תוצאות המכרז באשר לשני הפריטים האחרים. בינתיים כיון שמדובר בחברות חוץ הועבר הענין לוועדה ממשלתית הצריכה לתת אישור לרכישת ציוד מחברות חוץ. עד שנתקבל האישור עברו המועדים שנקבעו במכרז להספקת הפריטים, ואז הסכים משרד הבריאות כי החברות יספקו את הפריטים במועדים מאוחרים מאלה שנקבעו במכרז. לפני שנחתמו ההסכמים עם החברות הנדונות הגישה העותרת עתירה לבג"צ בה ביקשה, בין היתר, פסילת המכרז ועתירתה נתקבלה ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו כנגד דעתו החולקת של השופט אלון.
בפסק דין מפי השופט ברק נדונו הנושאים השונים הנוגעים לניהול תקין של מכרזים והצורך שלא לנהל מו"מ עם המשתתפים במכרזים לפני שנקבע מי הזוכה במכרז, וכן שלא לשנות מתנאי המכרז לאחר שפורסם המכרז. דעת הרוב היתה כי לנוכח השינוי במועדי האספקה יש לבטל את המכרז.
שונה היתה דעתו של השופט אלון. אילו נהגו המשיבים בדרך הרגילה לאחר קביעת הזוכים במכרז, לא היתה לעותרת פתחון פה ולא היתה מגיעה לשאלה מה קרה עם שני הפריטים הראשונים. למעשה ביקשו המשיבים לבוא לקראת העותרת כדי למסור לה אחד הפריטים לייצור ומכאן טענותיה נגד המכרז. בין היתר טענה העותרת נגד ניהול מו"מ לאחר פרסום המכרז כאשר ניהול המו"מ בא למעשה למענה ועבורה. השופט אלון סבר כי בכל הנתונים אין פגם במכרז ונוהליו והעובדה של שינוי מועדי האספקה אין בה כדי לפגום במה שקרה לפני כן במכרז. הצעות חדשות באשר למועדי ההספקה נבעו מכך שהועדה הממשלתית עיכבה את מתן האישור אך אין בכך כדי לפגום בעצם המכרז.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' נתניהו. עו"ד הלפן לעותרת, עו"ד גב' צור למשיבים. 29.4.82).
ע.פ. 537/81 - נתן עוקשי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד במלטשת יהלומים, הכין העתק של מפתח למלטשה ומסר אותן לעבריין כדי שהלה יפרוץ למלטשה. בדרך זו גנב השותף יהלומים בסכום של כ-7,000,000 ל"י. למערער הרשעות קודמות בעבירות שונות אך עד לאחרונה לא נדון למאסר ואילו עתה נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ומאסר זה מצטבר למאסר אחר שנגזר למערער לאחרונה גם הוא לשלוש שנים. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. הרוב גזר למערער מאסר של שלוש שנים ואילו שופט המיעוט סבר שדי בשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב בגזר הדין אלולא כמה נסיבות מקילות. המאסר שאותו מרצה המערער עתה הוא מאסרו הראשון, הוא נקלע לבצוע העבירות עקב שימוש בסמים וכעת הוא נגמל מסמים. התנהגותו במאסר היא ללא דופי והעונש שהוטל עתה מצטבר לעונש ארוך למדי. בנסיבות אלה ניתן להקל במידת מה בעונש כך ששנתיים יהיו מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. עו"ד מנצוק למערער, עו"ד גבן ע. ראובני למשיבה. 20.6.82).
ע.פ. 11/82 - גמאל אלעביד נגד מדינת ישראל
*נסיון לשידול לעישון סמים (הערעור נדחה).
השאלה היחידה בערעור היא האם הזמנת קטין לצרוך סם מבקבוק המכיל סמים לעישון שנמצא בו במקום, כאשר הקטין הגיב בסרוב, מהווה עבירה של שידול או לפחות של נסיון לשידול במובן סעיף 21 (א) (2) לפקודת הסמים המסוכנים ואם לאו. ביהמ"ש דלמטה השיב על כך בחיוב והערעור על כך נדחה. הסניגור טען כי העובדות מהוות רק הצעה או יעוץ לעשן אך לא שידול או נסיון לשדל ולחילופין כי עבירה לפי סעיף 21 הנ"ל נעברת רק אם השידול הצליח ולא כאשר המשדל נתקל בסרוב כמו במקרה שלפנינו. דין הטענות להדחות אין לתת למונח "שידול" פירוש מצמצם. לפחות כאשר הבקבוק המכיל את הסם המוכן לעישון כבר מצוי בו במקום תהיה הצעה לקטין לצרוך סם זה נסיון לשדלו במובנו של שידול בסעיף הנדון. אשר לטענה שהשידול צריך להשיג את מטרתו - כאשר מדובר בנסיון לשידול אין השידול צריך להשיג את מטרתו. לפיכך ההרשעה בדין יסודה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, יהודה כהן, בך. עו"ד יפתח למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 29.6.82).
ע.פ. 50/82 - חסון שואהרנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ארבעה אנשים קשרו קשר שבמסגרתו ביצעו שורה של מעשי שוד, אצל חלפן ממנו שדדו באיומי נשק מטבע חוץ ומטבע ישראלי ושלושה מקרי שוד בתחנות דלק כאשר באחת מהן נגרמה חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לאחד העובדים והוא נזקק לאשפוז. העבירות בוצעו תוך שימוש ברכב ללא רשות והמערער נהג בתקופת פסילה. בגין כל אלה נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. המערער ונאשם נוסף שבכתב האישום ביצעו שוד נוסף בו שדדו מחנות תכשיטים רכוש בשווי 250,000 שקל. בגין שוד זה נדונו השניים לחמש שנים מאסר שמתוכן שלוש וחצי חופפים ושנה וחצי מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באדם צעיר, יליד 1961, ואולם העבירה היא חמורה כאשר המערער ביצע מעשי שוד נועזים והעונש הולם את המעשים שבוצעו על ידו.
(בפני השופטים גב' בן פורת, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד קדרי למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 15.6.82).
ע.פ. 725/81 - מחמד אבו תמאם נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ובניו עסקו בדייג והעלו בחכתם אבובים מלאים חשיש במשקל 60 ק"ג המערער ובניו נטלו את החשיש והסתירו אותו. המערער הועמד לדין על החזקת סמים במטרה לסחור בהם ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בכמות גדולה של סם שבאחזקתו הורשע המערער, כאשר הלה השפיע לרעה על בניו בענין החזקת הסם. למערער רשימה ארוכה של עבירות ובכללן אחזקת סמים מסוכנים. עם זאת יקח ביהמ"ש בחשבון את העובדה שהמערער הוא נרקומן שעסוקו אינו בסחר בסמים. שיקולים אלה משקפים את קשת השיקולים שיש לקחתם בחשבון ובכל הנסיבות אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: אלון, בך, בייסקי. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד גב' יוספה למשיב. 16.5.82).
ע.פ. 645/81 - משה פניץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהפרת אמונים (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ובייסקי כנגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן).
המערער שימש כמנהל עבודה במפעלי ים המלח ותפקידו היה לחלק עבודה בין בעלי משאיות תוך קביעת דרך התשלום אם תהא על פי שעות עבודה או בקבלנות על פי משקל החומר המובל. אחד מבעלי המשאיות בשם גולדברג עבד בפיקוחו של המערער. ביום 29.5.79 התייצב גולדברג לעבודה אך משאיתו היתה מקולקלת והוא לא עבד אותו יום למחרת עבד גולדברג שבע שעות וביצע עשר הובלות. עם סיום העבודה אישר המערער לגולדברג כי עבד על פי שעות עשר שעות, וכן פנה לאחד ביטון האחראי על שקילת מטענים כדי שיאשר שגולדברג ביצע מלבד עבודת השעות גם עבודה קבלנית עפ"י משקל של 250 טון. הוא הורה לו שירשום כי את העבודה הזו ביצע ביום 29.5.79. בגין מעשה זה הורשע בהפרת אמונים ונדון לקנס של 2,500 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות
המערער עובד בחברה ממשלתית ולענין עבירת המרמה והפרת אמונים הינו עובד ציבור כן אין מחלוקת כי המערער עשה את מעשיו במילוי תפקידו. שופטי הרוב סברו כי העבירה של הפרת אמונים קיימת בשל שני טעמים: בשל עצם מתן ההוראה לבצע רישום לא נכון ובשל גרימה תשלום כפול. המערער הסביר כי
גולדברג עבד באותו יום שבע שעות אך היה חייב לו שלוש שעות מתאריך קודם שלא נרשם בשעתו. לפי הסברו יש והנהג עובד לפי שעות אך בזמן המתנה בין ביצוע עבודה אחת לשניה במסגרת סידור העבודה הוא מבצע גם עבודה בקבלנות וכי גולדברג ביצע עבודה כזו באותו יום. הוא הסביר כי ביקש לרשום את זה לתאריך קודם כדי שלא תתעורר שאלה כיצד עבד גולדברג באותו יום עשר שעות והספיק לבצע גם עבודת קבלנות מחוץ לכך.
שופטי הרוב סברו כי צדק ביהמ"ש כאשר פרש את כל מסכת העובדות והגיע למסקנה שגולדברג לא עבד מחוץ לסידור העבודה של אותו יום גם בהובלות שונות בקבלנות, ואילו שופט המיעוט סבר כי יש לפרש את דברי המערער כך שגולדברג עבד באותו יום הן את העבודה לפי שעות והן את העבודה הקבלניתבאשר לרישום העבודה בתאריך של יום קודם לאותו יום סברו שופטי הרוב שבכך בלבד התבצעה העבירה הנדונה ואילו שופט המיעוט סבר כי אין בכך הפרת אמונים לפי סעיף 284 ולכל היותר יש בכך פגם ניהולי שאולי אפשר להעמיד בגינו לדין משמעתי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ד' וכסלר למשיבה. 29.6.82).
ע.פ. 299/81 - מרדכי בן-שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד טביעת אצבעות (הערעור נדחה).
המנוחה מרים גיטלזון בת ששים ושמונה נרצחה בדירתה בירושלים. בדירה נמצאו במקומות שונים טביעות אצבעותיו של המערער ועל יסוד ראיה זו, וראיות חיזוק אחרות, הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח. הערעור נדחה.
ניתן להרשיע בעבירה פלילית גם כשההוכחה היחידה נגד הנאשם היא טביעת אצבעו שנמצאה בזירת העבירה. ברם, כאשר זה הבסיס היחידי על ביהמ"ש לבחון את מכלול הראיות בזהירות ובקפידה. הראיה שבטביעות אצבע היא ראיה נסיבתית וברוח הכללים המנחים לענין קביעת ממצאים עובדתיים מרשיעים עפ"י ראיות נסיבתיות בלבד, חשוב שהראיות יובילו למסקנה אחת ויחידה של אשמת הנאשם. לפיכך על התביעה להצביע בראיות חד משמעיות שטביעות האצבע הוטבעו במקום בשעת המעשה. משהוכיחה התביעה כי טביעות האצבעות של הנאשם נתגלו בזירת העבירה, וכי יש סבירות גבוה כי הוטבעו בעת ביצוע העבירה, על הנאשם לתת הסבר מניח את הדעת לנסיבות שבהן הוטבעו טביעות אצבעותיו. בהעדר הסבר או ראיה המעוררים ספק לטובת הנאשם די יהיה בטביעת האצבעות לשמש בסיס להרשעה.
בעניננו, טביעות האצבעות נתגלו במקומות שונים בדירה, אך כמסתבר היה המערער באותה דירה גם יום לפני הרצח. יחד עם גיסו, שהוא אינסטלטור, בא למקום לבצע תיקונים בדוד המים. בשלב החקירה המשטרתית, כאשר לא ידע המערער כי נמצאו טביעות אצבעותיו במקום, טען כי בא עם גיסו לדירה וכאשר גיסו עלה לגג לבדוק את טנק המים הוא נשאר בכניסה וכלל לא שוטט בדירה. רק בעת המשפט העלה גירסה כי כאשר גיסו עלה לגג הוא הלך לחטט בדירה כדי לגנוב דברים ברם, לפי כל הנסיבות לא יכולה להיות גירסתו החדשה בביהמ"ש נכונה בהתחשב בנסיבות האירועים במקום. העולה מן האמור כי המערער לא הצליח לתת הסבר כלשהו למציאות טביעות אצבעותיו ובכך יש להביא למסקנה הבלתי נמנעת כי הוא אחראי לרצח.
ברם, ביהמ"ש המחוזי השתכנע שהמערער ביצע את הרצח לא רק על פי טביעות אצבעות אלא מצא חיזוק ממשי ונרחב לממצא זה ובכמה תחומים. גירסת האליבי שהמערער ניסה לבנות לעצמו תוך שהוא מנסה לאלץ את אשתו לתמוך בה, הופרכה לחלוטין וגירסתו של המערער בכל הנושא הזה נמצאה כוזבת בעליל. שקריו של הנאשם, ועל אחת כמה וכמה גירסת אליבי שהופרכה, יש בהם כדי לחזק את גירסת התביעה ולהוות סיוע לעדות אחרת המבססת את גירסת התביעה. כמו כן, היתה עדות של אזרח שראה בשעה שנקבעה כשעת הרצח, אדם יוצא מהבנין, והתנהגותו עוררה את תשומת לבו. הוא תיאר את הגבר כשחום עור ואדם שיש לו בעיה עם ידו הימנית ואכן המערער הוא שחום עור ונכה בידו הימנית. העד לא הבחין בתוי הפנים של האיש ואמר כי יוכל לזהות אותו אם יוצב במסדר זיהוי כשהגב מופנה אליו. המערער סרב להשתתף במסדר זיהוי שכזה. עובדה זו, אינה כשלעצמה הוכחה לחובת המערער, שהרי זכותו היא לסרב לעמוד במסדר זיהוי, אך כאשר מוסיפים לכך את העובדה שהמערער היה לבוש כמו האיש שיצא מהדירה, וכי יש לו בעיה עם ידו הימנית, גובר כוחה של עדות זו כראיה המחזקת את הגירסה שהמערער הוא הרוצח.
ראיה נוספת באת מפי אשת המערער שסיפרה כי בעלה חזר הביתה ואמר שרצח את הזקנה. להודאה זו של המערער מחוץ לכתלי ביהמ"ש היה חיזוק נוסף שחיזק את דברי העדה במספר ראיות המאפשרות קביעת מימצא החלטי מרשיע על פיהן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. תוסיה-כהן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה 26.4.82).
ב.ש. 452/82 - יצחק אבו חצירה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין באשמה של נסיון לרצח רומנטי כשפרץ לדירת המתלוננת, ירה בגופה ופצעה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין את עצם חומרת המעשה וכן את העובדה שהעורר ניסה להשפיע על המתלוננת לשנות את עדותה. הסניגור טוען כי אין מדובר בעבריין אלא במעשה שבוצע על רקע רומנטי ואין חשש שהעורר יחזור למעשים עברייניים. כמו כן בינתיים השלים העורר עם המתלוננת. לדעת הסניגור חומרת העבירה בלבדה אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. טענות אלה לא נתקבלו.
גם בהנחה כי יתכנו מקרים אשר גם בעבירה חמורה ועפ"י נסיבות מיוחדות אין עוצרים נאשם עד תום ההליכים, הרי כאשר מדובר בנסיון לרצח ועפ"י הראיות לכאורה שבידי המשטרה רק במקרה לא נסתיים הנסיון באורח קטלני, קשה לתאר שבנסיבות כאלה יהלך נאשם חופשי. העובדה שהמעשה בוצע על רקע רומנטי אין בו כדי לשנות את הדברים ואין בו כדי להפחית מחומרת המעשה. גם בלי הנסיון להשפיע על המתלוננת שתחזור בה מעדותה לא היה מקום לשחרר את העורר בערובה ולא כל שכן כאשר נעשו נסיונות כאלה. אין לקבל את הטענה כי לאחר שתוקן סעיף 10 לפקודת הראיות וניתן להגיש הודעה של עד שנמסרה במשטרה שוב אין משמעות לנסיון להשפיע על עדים. תהליך המשפטי צריך להתנהל על פי ראיות הנמסרות בביהמ"ש באורח חופשי וללא שהעד מושפע על ידי מישהו. גם אם קיימת אפשרות להגיש הודעת העד במשטרה אין אפשרות זו יכולה להשפיע על שיקולי ביהמ"ש בדבר מעצרו של נאשם כאשר על הראיות
לכאורה המצויות לענין ביצוע העבירה מתווספות עוד ראיות של נסיון להשפיע על עדים. גם בהנחה שהעורר השלים עם המתלוננת אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשה וצו המעצר היה מוצדק ומחוייב המציאות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד תוסיה כהן למבקש, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 20.6.82).
ב.ש. 478/82 - סרי ג'ורבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תרם ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר לסחר בסם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. השאלה היחידה היא אם יש ראיות לכאורה לזהוי המבקש כמי שבצע את העבירה הנדונה. העדות היחידה היא עדותו של אחד שהסניגור טוען כי חלקו בעיסקה היתה כשל שותף ועדותו טעונה סיוע. ברם, השאלה אם קיים סיוע לא תבחן בשלב זה של הדיון אלא כאשר ביהמ"ש ידון במשפטו של המבקש. גם שאלת המהימנות של העד לא תדון בשלב זה שבו יש לבחון רק אם יש די ראיות לכאורה שאם תתקבלנה כמהימנות תתבסס עליהן ההרשעה. על פני הדברים יש במקרה הנדון זיהוי במידה מספקת לכאורה וכשמדובר בעבירות של סחר בסמים הרי חומרתה של העבירה כשלעצמה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים גם כשאין לנאשם הרשעות קודמות.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ד. מקרין למבקש, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 29.6.82).
ב.ש. 430/82 - דוד מיכלשוילי נגד מדינת ישראל
*דחיית ריצוי עונש מאסר (בקשה לדחית ריצוי עונש מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בהחזקת ספרי תורה שהושגו בפשע וביהמ"ש דן אותו לששה חדשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי נתן את גזר הדין ביום 3.5.82 ודחה את תחילת ריצוי העונש עד ליום 1.6.82. בתאריך הנדון התייצב המבקש בבית הכלא לרצות עונשו ולמחרת היום נשמעה בקשה זו. למעשה הוגשה בקשה לדחיית ריצוי העונש לפני כן, אך מפאת העיצומים לא נפתח הדואר שהגיע לבית המשפט העליון ומחמת הדחיפות הגיש הסניגור מסמכים חליפים ונפתח תיק חדש שביהמ"ש העליון דן בו יום אחד לאחר שהנאשם החל בריצוי העונש. טענת הסניגור הינה שמתוך ששה חדשי המאסר יופחתו ימי המעצר במשך כחודש ימים, וכן יש להניח לדעתו כי המבקש יזכה להפחתת שליש מהעונש כך שבפועל יהא עליו לרצות שלושה חדשי מאסר בלבד. חושש המבקש כי יספיק לרצות את העונש במלואו עוד לפני שיישמע ערעורו, כך שגם אם יתקבל ערעורו לא תהא בכך כל תועלת. כן חושש המערער כי מחמת העיצומים תתאחר שמיעת ערעורו והסיכון הנ"ל מוחשי הוא
אכן, כלל הוא שריצוי העונש מתחיל עם מתן גזר הדין מלבד בנסיבות מיוחדות המצדיקות את דחייתו. טוען התובע כי בעניננו אין נסיבות כאלה שכן העונש שנגזר הוא מן הקלים בהתחשב בעבירה ואין סיכוי שביהמ"ש יתערב במידת העונש. כמו כן המבקש כבר החל לרצות את העונש ואם יצווה ביהמ"ש לדחות שוב את תחילתו ימצא כי בהקשר לאותה עבירה יכנס המערער שלוש פעמים לבית הסוהר. בנסיבות רגילות היה מקום לקבל את טענות ב"כ המדינה, אך כאן אירע דבר שלא ניתן היה לצפותו מראש והוא כי הערר לא הגיע במועד ולא טופל בו מחמת העיצומים. כאשר הנסיבות מצדיקות זאת יצווה ביהמ"ש לדחות את תחילת ריצוי העונש ובעיקר אם אין וודאות שהערעור יוכל להשמע במהלך עניינים רגיל וכידוע נותן ביהמ"ש זכות קדימה לשמיעת ערעורים של נדונים אשר יושבים במאסר. בנסיבות אלה יש מקום להעתר למערער ולדחות את ריצוי
העונש עד לאחר שמיעת הערעור. יש לציין כי גם ביהמ"ש דלמטה דחה את תחילת ריצוי העונש ומכאן כי לא ראה סיכון בכך כי המערער יהלך חופשי פרק זמן נוסף.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פריבס למבקש עו"ד בן אור למשיבה. 3.6.82).
ב.ש. 445/82 - מדינת ישראל נגד חנה עמר
*מעצר לצרכי חקירה (ערר על דחיית בקשה למעצר - הערר נתקבל).
בימ"ש השלום החליט לעצור את המשיבה לתקופה של 15 יום לחקירה בחשד של קשירת קשר לביצוע מעשה שוד והדחת עד באמצעי אלימות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המשיבה ועררה של המדינה לביהמ"ש העליון נתקבל. טעמו של ביהמ"ש המחוזי היה כי המשיבה לא השתתפה בשוד עצמו וכן כי קיימות נסיבות הומניטריות שכן היא אם לא נשואה לילדה פעוטה בת 7 חודשים. אשר לענין אי ההשתתפות בשוד - יש ראיות לכאורה שהשתתפה בתכנון השוד, אלא שכמה מן השותפים החליטו שלא לשתף אותה בשוד עצמו. עובדה זו אינה מסירה ממנה את החשד של עבירת הקשר או הסיוע ודי בכך כדי להצדיק את מעצרה עד תום החקירה. מה גם כאשר מצטרפים חשדות בדבר הדחת עד במעשי אלימות. כמו כן למשיבה הרשעה קודמת של הדחת עד וכן תיקים נוספים של חשד בעבירות של הדחה בעדות. אשר לנסיבות ההומניטריות - זהו בודאי גורם שבדרך כלל מן הראוי להתחשב בו, אך במקרה זה, לאור הנסיבות החמורות הנ"ל, ובהתחשב בכך שתקופת 15 ימים עמדה להסתיים 4 ימים לאחר הדיון אין מקום לשחרר את המשיבה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' בן אור למבקשת, המשיבה לעצמה. 14.6.82).
בר"ע 235/82 - מחמוד אבו עדה ואח' נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על חומרת העונש (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש - הבקשה נדחתה).
כל אחד מהמבקשים נדון על ידי בימ"ש השלום בחדרה למאסר בפועל של 9 חדשים, למאסר על תנאי של 18 חדשים וקנס של 7,200 שקלים. עונשים אלה נגזרו למערערים בגין גניבת כמויות פרי הדר מפרדס שבו הועסקו. לחלק מהמבקשים אין עבר פלילי אך ביהמ"ש החמיר בעונש בהתחשב עם הצורך בהרתעה מפני גניבת יבול חלקאי, עבירות שהן נפוצות באזור שבו בוצעה העבירה, וכן בשים לב לכך שכמות הפרי שנגנבה היתה גדולה ומדובר בשלושה מקרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לדיון בעונש בערכאה שלישית לאחר שהענין הוכרע כבר בשתי ערכאות. בעניננו העונשים אומנם אינם קלים אך ביהמ"ש נתן נימוקים משכנעים לצורך בהחמרת העונשים בעבירות מסוג זה ואין לומר שהיתה כאן סטיה לחומרה במידה כה מופרזת שביהמ"ש בערכאה שלישית ימצא צידוק להתערב בגזר הדין.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד עלי דאפע למבקשים, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 15.6.82).
ב.ש. 422/82 - מדינת ישראל נגד שמעון גורמן
*הארכת מעצר לפי סעיף 49 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 49 של חוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיב נעצר בגין שורה של עבירות מרמה וגניבה הכרוכות בפעילותו כבעל שליטה בחברות שעיסוקן בנושא עבוט ועבירות מטבע חוץ. ביום 11.6.81 הוגש נגדו כתב אישום והוא נעצר עד תום ההליכים. בתום השנה טרם נסתיים המשפט והתביעה ביקשה כי ביהמ"ש העליון יורה לפי סעיף 49 לחוק סדר דין
הפלילי, להאריך את המעצר בשלושה חדשים. הבקשה נתקבלה ביהמ"ש העליון עמד על השיקולים ששופט רשאי לשוקלם בבואו לדון בהחלטה כזו ובכללם חומרת העבירה, החשש שמא הנאשם לא יתייצב למשפט לאחר שישוחרר, וכן השלב שאליו הגיעה שמיעת המשפט. בעניננו מדובר בעבירות חמורות, למשיב אין כתובת בארץ ויש לו קשרים עם חברות בחו"ל ויש חשש שלא יתייצב למשפטו, ובאשר לשלב המשפט הרי הוא עומד כבר ממש לפני סיום והעובדה שהמשפט התמשך אין ליחס אותה לאשמת התביעה. בכל הנסיבות יש להעתר לבקשה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' שפירא למבקשת, עו"ד שוהם למשיב. 6.6.82).
ד.נ. 6/82 - שלמה ינאי נגד ראש ההוצאה לפועל ואח'
*טענת חוסר סמכות (הבקשה נדחתה).
בע"א 322+323/81 (ראה תקציר סביר כרך י"ט - 2) נפסקו הלכות שונות ובכללן נדחתה טענת חוסר סמכות שטען העותר נגד ביהמ"ש המחוזי שדן באכיפת חוזה שבו הוסכם על העברת זכות חכירה. והבקשה לדיון נוסף נדחתה. הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית כי במרכזו אינה עומדת השאלה האם ביהמ"ש נהג כהלכה אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזו. אין על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו רק את השאלה אם קיימת פסיקה בעלת חשיבות, קשיות או חידוש, אלא צריכים להיות שתי תנאים מצטברים. האחד חשיבותה של ההלכה ומרכיב נוסף כי השופט הדן בשאלה אם לתת רשות לקיום דיון נוסף יהיה בדעה כי יש מקום לדיון נוסף כאמור. הענות לבקשה לדיון נוסף היא בגדר שיקולו של השופט הדן בעתירה והוא נותן דעתו לא רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה אלא נוקט גם אמת מידה של סינון או בחירה על יסוד מהותו וטיבו של הענין המסויים שבפניו. השופט רשאי לתת דעתו למהותם של ההליכים שבהם כבר נדון הענין לפני שהועלה בעתירה לדיון נוסף ואם מוצדק כי ההלכה תבחן בהליך נוסף המצטבר להליכים מסועפים וארוכים שכבר נתקיימו, או שמא ניתן להשאיר את בירור הבעיה המשפטית להזדמנות אחרת עפ"י כל השיקולים הנ"ל המקרה שלפנינו אינו מצדיק קיום דיון נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 16.5.82).
המ' 636/82 - אחמד אלחפוז נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על חומרת העונש (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגרימת מוות בחוסר זהירות ובית משפט השלום גזר עליו ששה חודשים מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה לשלוש שנים שמתוכן שמונה חודשים בפועל קנס של 500 שקל ושירות למען הצבור המתבטא בטיפול בשיניים על ידי המערער שהוא רופא שיניים, והדרכה לבנות עיוורות המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי העמיד את תקופת הפסילה בפועל על ארבע שנים. הערעור נתקבל.
מבחינת נסיבות המקרה קבע בימ"ש השלום כי תרומת רשלנותה של המנוחה לא קלה ונסיונה לחצות את הכביש הסואן כפי שחצתה מצביעה על כך. כן הזכיר ביהמ"ש שמשך שלוש שנים שעברו מאז האירוע ועד לפסק הדין לא עבר המערער כל עבירה של תעבורה או עבירה בכלל וכי המקרה הנדון הינו תסתבכותו הראשונה של המערער עם החוק. אכן, לא בנקל יתערב בימ"ש של ערעור בעונש של פסילה הבא לאחר גרימת מוות, ובעיקר כאשר עבירות התנועה מתרבות ומספר הנפגעים הוא רב. ברם, מה שעל ביהמ"ש העליון לשקול אינו אם להתערב
במידת העונש אלא אם התערבותו של ביהמ"ש המחוזי היתה מוצדקת בנסיבות המקרה. התשובה לכך היא שלילית. כאמור מדובר בתרומת רשלנות. גבוהה מצד המנוחה, המערער לא עבר כל עבירות וכולל עבירות תנועה. ככל שהעונש צריך לעמוד ביחס לחומרת העבירה ולשמש הרתעה, יש להתחשב גם בנסיבות האישיות של הנדון וקשה לומר שהערכאה הראשונה לא נתנה ביטוי מתאים בגזר הדין לכל הנסיבות. מבחינת המערער גם המאסר על תנאי וגם הפסילה על תנאי יש בהם משום הרתעה. בנוסף לכך חוייב בשירות לתועלת הציבור שביצע על הצד הטוב ביותר. בכל הנסיבות יש לומר כי בימ"ש השלום מיצה את הדין עם המערער עפ"י השיקולים המקובלים לגבי עבירת תנועה ראשונה. בכל הנסיבות יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד חביב אללה למבקש, עו"ד גב' ד' וכסלר למשיבה .24.6.82).
בג"צ 274/82 - אחמד חמאמרה נגד שר הבטחון ואח'
*אטימת בית של הורי מחבל שגר אתם (העתירה נדחתה).
ביום 20.4.82 נפגע חייל צה"ל ממוקש אשר בהנחתו הודה בנו של העותר. כן הודה שהיו ברשותו שני מוקשים נוספים שהתכוון להטמין והחקירה העלתה כי פעילותו של הבן היתה במסגרת התארגנות חבלנית עויינת. הבן גר בביתו של העותר ועפ"י סמכותו לפי תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 הורה מפקד מרחב יהודה לאטום את הבית העותר מבקש להורות על פתיחת פתחי הבית ולטענתו בני הבית נשארו ללא קורת גג וללא פרנסה שכן הבית שימש גם לפרנסתם. כן ציין העותר שבנו הוא בן 16 ואינו חבר בארגון חבלני, אלא נגרר אחרי חבריו ללא תכנון מראש. כן טען טענת הפליה באשר במקרים דומים אחרים נאטמו רק חלק מהבנינים. העתירה נדחתה.
תקנות ההגנה הנדונות הינן חיקוק שעמד בתוקף ביהודה ושומרון בתקופת השלטון הירדני ותוקפן נמשך בזמן שלטון צה"ל מכוח המינשר בדבר סדרי השלטון והמשפט באזור הגדה המערבית. עפ"י התקנות הנדונות רשאי המפקד הצבאי להורות על החרמתו של מבנה כאשר הוא חושד כי מי שמתגורר בו עבר עבירה הכרוכה באלימות. מדובר בהוראה עונשית המתירה החרמת נכסים כאשר המפקד הצבאי שוכנע שנתקיימו התנאים לכך ואין ספק כי בנסיבות הענין נתקיימו התנאים להפעלת הסמכות לפי התקנות. פיקוחו של בג"צ על שיקול הדעת של המפקד הצבאי ענינו פיקוח משפטי על חוקיות שיקול הדעת ולא פיקוח עובדתית על היעילות או התבונה שבהפעלת אותו שיקול דעת. במסגרת זו אין יסוד להתערב בשיקולי המפקד הצבאי. אין גם ממש בטענת ההפליה שכן כל מקרה נמדד על פי נסיבותיו הן לענין חומרת העבירה והן לענין האמצעים המתבקשים מבחינת הזמן והמקום כתגובה עליה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד עוויסאה לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 17.6.82).
בג"צ 658/81 - ארגון גני הילדים הפרטיים נגד שר החינוך והתרבות *פירוש החלטת בורר שנתמנה בהסכמה בבג"צ (העתירה נדחתה). בגדר התדיינות קודמת בבג"צ הגיעו בעלי הדין להסכם בדבר מינוי מומחה שיקבע את העלות בגני הילדים הפרטיים לכל ילד, לענין קביעת שכר הלימוד שגובים בגני הילדים הפרטיים. המומחה נתן החלטתו במסמך בו חושבה העלות לפי שנות הותק של כל גננת הנוגעת בדבר. התעוררה מחלוקת
בין הצדדים מה משמעות הדיבור "ותק" בקביעת המומחה. העותר פנה לבג"צ שיקבע את משמעות ההגדרה הנ"ל אך העתירה נדחתה. כשאין חולקין שקביעת המומחה מחייבת את בעלי הדין אין כאן אלא שאלה של פירוש מסמך ושאלה כזו ראוי לה שתידון בפני ביהמ"ש המוסמך לכך לפי תקנות סדר הדין האזרחי. אין עילה להתערבות בג"צ בענין זה המסור לסמכותו של בימ"ש אחר. בג"צ הוסיף כי הוא התרשם שההכרעה טעונה שמיעת ראיות כך שגם מבחינת הענין מוטב שביהמ"ש האמון על שמיעת ראיות ידון בענין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד כסלר לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 17.6.82).
בג"צ 193/82 - יוסף בן ישי נגד המועצה המקומית קרית מלאכי
*בקשה להורות לעיריה שתסגור עסק המתנהל ללא רשיון (העתירה נדחתה).
העותר ביקש צו נגד המשיבה שתוציא צו סגירה לעסק הטעון רישוי על פי החוק אשר נפתח בסמוך לחנותו של העותר ללא רשיון כדין. העותר טוען כי העסק מהווה מטרד תברואי ובטיחותי לעסקו של העותר ועל אף שהעיר תשומת לבה של המשיבה על ניהול העסק ללא רשיון הרי זו לא ענתה לשתיים מפניותיו. העתירה נדחתה. שאלת מתן או אי מתן רשיון, וכן נקיטת או אי נקיטת אמצעים על ידי רשויות צבוריות נגד פלוני אינם עניין לבג"צ לענות בו וגם במקרה הנוכחי שאלת ניהול העסק ללא רשיון היא ענין בין הרשות לבין מי שפתח את העסק. הטרוניה הממשית של העותר הינה שהעסק מהווה מטרד תברואי ובטיחותי ואם כך הדבר הרי זו עילה בתחום דיני הנזיקין וסעדו יכול, העותר להשיג בבימ"ש המוסמך לדון בכגון זה. העותר חושש כי הדיון בבימ"ש אחר ימשך זמן רב, אך אין כל סיבה מדוע לא יבקש סעד זמני בדרך של צו מניעה אם אומנם יוכל לשכנע לכאורה כי המעשים הנדונים מהווים מטרד. יתר על כן, גם אילו נכון היה כי הסעד הזמני המבוקש ע"י העותר ניתן להשגה ביתר קלות בבג"צ עדיין אין זה מצדיק כי בג"צ יתערב בענין המצוי בתחום סמכותו של בימ"ש מוסמך אחר.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. עו"ד י. בניטה לעותר. 4.5.82).
בר"ע 158/82 - אריה אזולאי נגד יונה ברגר
*בקשה לרשות ערעור בענין פינוי דירה (הבקשה נדחתה).
המשיבה שכרה מהמבקש דירה בשנת 1965 ושילמה אז 5,000 ל"י כדמי מפתח. בשנת 1978 היא חתמה על הסכם עם המבקש לפינוי הדירה תמורת סכום של 5,000 ל"י. היא לא פינתה את הדירה והמבקש הגיש תביעת פינוי נגדה. היא טענה שלא הבינה את משמעות ההסכם ושהיא הוטעתה על ידי המבקש אך השופט קבע כי המשיבה הבינה את מהות המסמך שעליו חתמה. עם זאת קבע כי המסמך אינו יכול לשמש עילה לפינוי כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט כאמור בסעיף 12 לחוק הגנת הדייר ולפיכך דחה את תביעת הפינוי. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לבימ"ש השלום לאישור ההסכם לפי סעיף 12 הנ"ל, אך הפעם קבע השופט, על פי תצהיר המשיבה שעליו לא נחקרה ושלא נסתר, שהיתה הטעיה או טעות מצד המשיבה וכן קבע כי התמורה של 00ס,5 ל"י שנקבעה בהסכם הפינוי היתה בלתי הולמת ועל כן לא אישר את ההסכם. הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת המבקש היא כי על ידי קביעת הממצא במשפט הפינוי נוצר השתק פלוגתא בינו ובין המשיבה לגבי השאלה אם המשיבה הוטעתה בחתימת ההסכם ועל כן שגה השופט כשקבע את ההיפך בדיון השני. טענה זו בדין נדחתה. הקביעה
בענין ההטעיה לא היתה חיונית להכרעה במשפט הפינוי ולפיכך לא נוצר השתק פלוגתא. הקביעה במשפט הראשון אינה יוצרת השתק פלוגתא מסיבה נוספת, היינו שהמשיבה לא יכלה לערער נגד אותה קביעה מכיון שההכרעה במשפט הפינוי היתה לטובתה. במקרה כגון זה לא נוצר השתק פלוגתא. גם הנימוק הנוסף של בימ"ש השלום מבוסס כראוי. לכאורה תשלום 5,000 ל"י תמורת פינוי בשנת 1978, סכום השווה לדמי המפתח ששולמו בשנת 1965, נראה בלתי הולם, בשים לב להפחתה הניכרת של ערך המטבע שבין שני המועדים. על המבקש היה לשכנע את ביהמ"ש שמן הראוי לאשר את ההסכם והוא לא יצא ידי חובתו בענין זה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ש. אורן למבקש. 15.6.82).
בר"ע 50/82 - לוי עובדיה נגד סלים עג'מי
*התנאי לערעור נוסף בדרגה שלישית (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש נגד המשיב תביעה בסדר דין מקוצר בה תבע דמי שכירות חודשיים עבור מושכר למשך חמשה חודשים שבהם לא שילם המשיב שכ"ד וכן תבע באותה תביעה כי ביהמ"ש יחייב את המשיב בתשלום דמי שכירות עד לגמר תוקפו של הסכם השכירות. רשם ביהמ"ש נתן פסק דין בו חייב את המשיב לשלם את התשלום עבור חמשת החודשים אך לא התייחס לדרישה לחייב את המשיב בתשלום דמי שכירות עבור יתר תקופת החוזה וגם לא הוגש ערעור על כך. לאחר מכן הגיש המבקש תביעה נוספת בקשר לדמי שכירות עבור שבעת החודשים הנותרים ואז העלה המשיב טענת השתק פלוגתא ובית משפט השלום קיבל את הטענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי לזכות ברשות ערעור שני בביהמ"ש העליון לא די בכך שבעל הדין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא עליו להראות כי עולה מפסק הדין שאלה בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שניה. כאן לא נתקיימו התנאים הנדרשים שיצדיקו ערעור נוסף ומה גם שלענין מכלול. היחסים בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים בקשר לאותו מושכר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. נבוני למבקש, עו"ד י. רוזנבוים למשיב. 20.5.82).
בר"ע 81/82 - אליעזר פרלה נגד אברהם בכר
*בקשה לרשות ערעור בענין תחולת חוק הגנת הדייר (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תביעת פינוי נגד המשיב והשאלה שבמחלוקת היתה אם המשיב נהנה מהגנת חוק הגנת הדייר. בתי המשפט דלמטה דחו את התביעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בחוזה השכירות שנערך בין הצדדים בשנת 1965 צויין שלא שולמו דמי מפתח ושהמשיב לא יהיה מוגן ע"י חוק הגנת הדייר, אעפ"כ קבעו בתי המשפט דלמטה כי המשיב נהנה מהגנת החוק. לא נראה שיש למבקשת סיכוי לזכות בערעור אם הרשות לערעור תינתן ולפיכך אין לתת רשות ערעור. הוראות סעיף 1 של חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) אינן חלות על המקרה דנא באשר התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר הנ"ל לא פורשו בחוזה השכירות ואף קיומם לא הוכח. הטענה שחלות הוראות סעיף 16 (ב) של חוק הגנת הדייר אינה מבוססת שכן יש צורך להתנות בחוזה שהשכירות תהיה לאותה תקופה בלבד שבה ידור המשכיר מחוץ לאותה דירה והתנאה כזו אינה מצויה בחוזה השכירות. בחוזה המשכיר מצהיר שבתום תקופת השכירות הוא יהיה זקוק לדירה והשוכר מצהיר שידוע לו על כך, ואולם בכך לא די כדי למלא אחרי הוראות סעיף 16 (ב) הנ"ל. יתר על כן, לפי הסעיף הנ"ל יש צורך בנסיבות אשר מעידות על כוונת המשכיר לחזור ולגור
בדירה ובמקרה דנא נסיבות כאלה לא הוכחו. במיוחד בשים לב לכך שהשכירות נקשרה לתקופה של 18 חודש בשנת 1965 ורק כ-10 שנים אחרי זה התעוררה הטענה שהמשכירה רוצה לגור באותו מושכר שבו היא אף פעם לא גרה מקודם.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. רווה למבקש, עו"ד א. רוזן למשיב. 15.6.82).
המ' 657/81 - אורי אליאב נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על הרשעה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירה על סעיף 284 לחוק העונשין וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה ברוב דעות. בקשתו לרשות ערעור נדחתה. טענה אחת בלבד ראויה לשיקול ובחינה. המבקש הועמד לדין יחד עם אדם אחר באותה עבירה ושניהם הורשעו בבימ"ש השלום. בביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר זוכה הנאשם השני ברוב דעות מאותה אשמה שהיתה זהה מבחינת האישום ומבחינת מערכת הנסיבות העובדתיות לזו שבה הורשע המבקש. לכאורה יש איפוא תוצאה אשר בדרך כלל מצדיקה עיון חוזר ע"י ערכאת ערעור נוספת כדי לבחון אם אכן היתה הצדקה לשוני בתוצאות בשני ההליכים.
אולם בדיקת החומר מעלה כי אין זהות בנתונים. זיכויו של הנאשם השני התבסס על ניתוח שאלת קיומה של הכוונה הפלילית ולענין זה יכול היה ביהמ"ש המחוזי בהרכב השני להתבסס על הסברים שניתנו ע"י הנאשם השני כי הלה העיד כעד הסניגוריה במשפטו. מאידך המבקש לא העיד ולא נתן הסבר למעשה, כך שענין סתירת הכוונה הפלילית לא הוכחה על ידו. מכאן כי השוני בתוצאות אינו מעורר תמיהה ואינו מחייב דיון ועיון נוספים כי הוא נובע מן השוני שבחומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי בשני הרכביו.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עוד גוטמן למבקש, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 20.5.82).
ב.ש. 368/82 - קופת חולים נגד פישחזה פאשה
*בקשה להחלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
בגין תאונה שאירעה בחיפה הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בנצרת. כל העדים הנוגעים בדבר גרים בחיפה או בסמוך לעיר זו ומבחינת הנוחות ראוי שהתביעה תתברר בחיפה. ברם, ב"כ המשיבה מבקש שהתובענה תתברר בנצרת שבה תגיע לבירור במהירות גדולה יותר מאשר בביהמ"ש המחוזי בחיפה. באשר להתנגדות המבקשת לבירור התביעה בנצרת טוען ב"כ המשיבה כי בעבר הסכימה קופ"ח לבירור תובענה בנצרת בגין אירוע שאירע בחיפה. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה. גם אם היו מקרים שבהם הסכימה המבקשת כי התביעה תתברר בנצרת במקום בחיפה אין לראות בכך מניעה להגשת בקשה להעברת הדיון. בעניננו, פרט לענין מהירות הדיון אין כל סיבה שהדיון יתקיים בנצרת ובהתחשב בכל הנסיבות יש להעבירה לחיפה.
(בפני: הנשיא י. כהן. ע"ד גוטרמן למבקש, עו"ד י. רענן למשיבה. 22.6.82).
ב.ש. 237/82 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד שלמה אפק
*בקשה להחלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
המשיב היה מבוטח אצל המבקשת ותביעתו נוגעת לפריצה שהיתה בביתו. למבקשת סניף בבאר-שבע והמשיב הגיש את תביעתו נגד המבקשת לביהמ"ש בבאר-שבע. לביהמ"ש בב"ש
סמכות מקומית לדון בענין, אך השאלה היא שאלת מאזן הנוחיות הזיקה היחידה של הענין לב"ש היא קיומו של משרד המבקשת בב"ש פרט לכך אין נושא כלשהו אחר, מגורי הצדדים, העדים, מקום האירוע וכדומה, שיש לו זיקה למקום הנמצא בתוך תחום שיפוטו של ביהמ"ש בב"ש. הטעם היחיד לבחירת מקום הדיון הוא הסיכוי כי בב"ש תתברר תביעה יותר מוקדם. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה.
הטעם הנ"ל שלפיו יסתיימו ההליכים בצורה מהירה יותר בבית המשפט שבו הוגשה התביעה, נפסל על ידי בית משפט העליון בעבר מספר פעמים כנימוק לאי העברת הדיון כאשר כל יתר הנסיבות הצביעו על כך כי מאזן הנוחיות מצדיק העברת הדיון לבית משפט אחר. יתכן והסוגיה האמורה ראויה לעיון ודיון חוזרים בביהמ"ש העליון, אך ענין המשך ישימותו של הכלל המנחה הנ"ל לא הועלה ולא נדון על ידי הצדדים ברוחב היריעה המתחייב במקרה שבו מתבקש דיון חוזר בהלכה קיימת. לפיכך אין לסטות מהכלל שהינחה את ביהמ"ש העליון בעבר ויש להורות על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בת"א.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רהט למבקשת, עו"ד סבור למשיב. 20.5.82).
ב.ש. 476/82 - מרדכי רוטנברג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בהתפרצות לבית מלאכה לתכשיטים, קדיחת חור בכספת וגניבת זהב ואבנים יקרות בשווי של 65,000 שקל, וביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הראיות לכאורה נגד המבקש הן הודעתו של שותף לעבירה וסיוע המתבטא בין היתר, בכלי ריתוך שנמצאו במעילו של המבקש וזהות בין רסיסי מתכת שנמצאו במקום העבירה וכאלה שנמצאו בבית המבקש. באשר לזיהוי בין רסיסי המתכת היו חלוקות הדעות בין מומחה מטעם התביעה ומומחה מטעם המבקש אם יש זיהוי וכיצד יש לבדוק את הזיהוי בין המתכות אולם הראיה בדבר זיהוי רסיסי המתכת היא רק ראיית סיוע לעדות שותף לעבירה ודי בכך שהיא נוטה לקשור את המבקש עם העבירה. העובדה שהשותף עצמו הוא אולי עד מפוקפק ועדותו טעונה סיוע איננה משנה בשלב הנוכחי שהרי בשלב זה אין בוחנים אם קיימות ראיות סיוע אם לאו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד נוסבאום למבקש, עו"ד לנדשטיין למשיבה. 25.6.82).
ב.ש. 451/82 - מדינת ישראל נגד עאדל פואד
*שחרור בערובה
(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשלש עבירות של סחר בסמים ובעבירה של החזקת כ-150 גרם חשיש שלא לצורך שימוש עצמי. יש לו הרשעות קודמות רבות, חלקן בעבירות החזקת סמים והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה באשר ראה בו אדם חולה ומסכן יותר מאשר סוחר סמים, ואפילו עבר את העבירות, הוא עשה זאת כאדם מסכן המנסה לעזור לאדם מסכן שני. ברם, בידי התביעה ראיות לכאורה המסבכות את המשיב בעבירות הנדונות וקיים חשש שאם ישוחרר הוא עשוי לסכן את בריאותם של אנשים אחרים אם ימשיך למכור להם סמים. האפשרות שעשה זאת כאדם מסכן מתוך רצון לעזור לאדם מסכן שני אינה גורעת מאופיים הפלילי של המעשים המהווים עבירה, ואין טעם להתיחס לדברים אחרת מאשר ביצוע עבירות מסוג אלה מתוך מניעים אחרים. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד לירן למבקשת, המשיב לעצמו. 15.6.82).