בג"צ 701/81 - רות מלאך ואח' נגד יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'
*פסילתו של יו"ר הועדה לשבת בהתנגדויות להקמת האיצטדיון בי-ם * הבחנות בין גוף מינהלי וגוף מעין שיפוטי. (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
תוכנית מתאר מקומית שנועדה להרחיב את מגרש הכדורגל בירושלים הופקדה והוגשוכ- 1200 התנגדויות של דיירים ומעוניינים מן האיזור. העותרים ביקשו כי המשיב לא ישב בדיוני הועדה המחוזית כאשר היא עוסקת בהתנגדויות וזאת בגין מעשים ופעולות שונות שעשה המשיב ואשר לדעת העותרים מוכיחים כי המשיב דעתו נחרצת שלא לקבל את ההתנגדויות. הם ייחסו לו כי השתתף בדיוני הועדה המקומית כשהיא דנה בתוכנית, כי השתתף בהתייעצויות פנימיות של חלק מחברי הועדה מחוץ לאולם הדיונים שבעקבותיה הוגשה הצעה חדשה, כי למרות מחאות העותרים הוא הזמין את כל 1200 המתנגדים לישיבה אחת לדיון בהתנגדויות כאשר אולם הישיבות של העיריה, שבו נשמעו העדויות היה צר מלהכיל את כל אלה שהופיעו ולא ניתן היה לקיים דיון תקין כי בכתבה בעתון מעריב גינהאת התנהגות המתנגדים באותה ישיבה ושבח את התכנית. כי יום לפני הדיון בהתנגדויות התערב אצל ראש אגף התכנון במשרד הפנים כדי שזה יסיר את ההתנגדות שהגיש נגד תכנית האצטדיון ומשנתקל בסרוב סוכם כי נציג משרד הפנים לא יתייצב לדיון ואת כל ההתנגדות יקריא המשיב עצמו, כי לשם זימון המוני ובהול של המתנגדים נעזר המשיב במנגנון עירית ירושלים.
השופט בייסקי:
א. ב"כ העותרים טוענת כי הועדה, כשהיא דנה בהתנגדויות, היא גוף מעין שיפוטי, אך אין הכרח להגדיר לעניננו את מעמד ועדות התכנון מבחינת הסטטוס השיפוטי שלהן. ניתן להצביע על תכונות המבחינות בין ועדת תכנון כשהיא דנה בהתנגדויות לבין טריבונלים מעין שיפוטיים במובן המקובל. חברי ועדת התכנון כשהם דנים בתוכנית לקראת הפקדתה מביעים דעתם על התוכנית והועדה כבר אז מגבשת את עמדתה לקראת ההפקדה. אעפ"כ אותן וועדות עצמן באות לדון ולהכריע בהתנגדויות המוגשות נגד התוכניות שאושרו על ידן.
ב. אין לקבל את טענת ב"כ המשיבים כי ניתן לפסול חבר במוסד תכנון רק עפ"י הוראות החוק כמפורט בחוק התכנון. הרשימה המפורטת בחוק איננה סגורה וניתן להוסיף עליה. האמור בסעיפים הנדונים אינו אלא קביעת נורמה של התנהגות לחבר במוסד תכנון אשר גם סנקציה פלילית בצדה אבל אין בכך כדי לבטל עקרונות אחרים המושתתים על כללי הצדק הטבעי במובן הרחב והמחייבים כל גוף צבורי ובעלי תפקידים לפעול על פיהם.
ג. עצם העובדה שלחבר ועדת תכנון דעה מגובשת לגבי תוכנית מסויימת אין בה כדי לפסלו מלמלא תפקידו בועדה שדנה בהתנגדויות. ברם, צריך שאותו חבר ועדה יהיה פתוח ונתון לשכנוע מנימוקי ההתנגדות כדי שיוכל לסטות מדעתו הקדומה. מאידך אם אותו חבר מראה שעמדתו נחרצת ומנוי וגמור עמו לדבוק בדעתו ולאשר את האקט בכל הנסיבות, ויהיו נימוקי ההתנגדות אשר יהיו, כי אז יש לפסול אותו חבר ועדה מלדון בהתנגדויות. החובה להוכיח פסלות על בסיס של אטימות לב ודעה קדומה נחרצת רובצת על הטוען זאת ובדרך כלל זה עול כבד להרימו. המדובר במחשבות וצפונות לב שאין לגלותן אלא אם הן באות לידי ביטוי בדיבורים או במעשים גלויים.
ד. בעניננו אין לייחס משמעות פסולה להשתתפות המשיב בדיוני הועדה המקומית שכן במעמדו כממונה על המחוז נוהג המשיב בדרך כלל לההשתתף
בישיבות ועדה זו. לכן אין גם פסול בנוכחותו בהתיעצות פנימית של חלק מחברי אותה ועדה. בנסיבות רגילות גם אין מקום להתערב בדרך הנקבעת לשמיעת ההתנגדויות ודיון בהן, אך במקרה דנן כאשר היה ידוע מראש שמספר המתנגדים מגיע ל- 1200 צריך היה להסדיר את הסידורים שאלה הרוצים להופיע ולנמק התנגדותם יוכלו להופיע ולהשמיע את דעתם. בעמדת המשיב לזמן את כל המתנגדים ביחד יש משום תמיהה ויש ממש בטרונית העותרים שאצה הדרך למשיב לסלק במהירות את כל ההתנגדויות וזה כבר מעבר לחשש של דעה קדומה סתם אלא מצביע על עמדה נמרצת שלא לייחס חשיבות להתנגדויות. זכות השמיעה היא אחת מזכויות היסוד של הצדק הטבעי והיא חייבת להיות מופעלת לא רק כדי לצאת ידי חובה פורמלית אלא יש לקיימה בתנאים הוגנים וסבירים. כמו כן יציאתו של המשיב לאמצעי התקשורת נגד התנהגות המתנגדים ובשבח התוכנית יש בה כדי לתמוך בטענת העותרים, אם כי אילו עמד ענין זה בלבד עדיין לא צריך היה להביא לידי פסלות המשיב. כמו כן הרחיק לכת ודן עם נציג שר הפנים בדבר הסרת ההתנגדות מטעם אותו משרד. מכלול כזה של נסיבות ופעילות כזו של המשיב מלמדים את נחרצות דעתו לאישור התוכנית עד כי מוצדק החשש שלבו אינו פתוח לטעמי המתנגדים הרבים. משבאו הדברים לידי ביטוי חיצוני בהתבטאויות פומביות ובמעשים, יש להעתר לעתירה ולצוות על המשיב שלא ישתתף בישיבות הועדה.
השופט ש. לוין:
קיימים קשיים בהבחנה בין גוף מינהלי טהור וגוף מעין שיפוטי. באשר לועדת התכנון הרי בחלק הראשון של פעולתה, כשהיא מאשרת את התוכנית, היא פועלת בתפקיד בעל אופי טכני מקצועי, ואילו כאשר היא מתחילה לדון בהתנגדויות היא פושטת צורה של גוף מינהלי ולובשת צורה של גוף מעין שיפוטי. מאותו שלב היא מחליטה רק על יסוד חומר פתוח שהובא לידיעת כל הנוגעים בדבר.
אין לראות פגם בנקיטת עמדה פרטית או ציבורית של חברי הועדה לטובת אישור תוכנית פלונית או נגדה כאשר היא פועלת כגוף מינהלי. משהחל שלב ההתנגדויות לובשת הועדה אדרת שיפוטית, ואם כי אין לצפות שחברי הועדה ישתחררו מכל דעה קדומה, הרי עליהם לפעול בהגינות ולהיות מוכנים להטות אוזן לטעונים, ואולי לראיות שלא יכלו להיות ערים להם לפני כן. הדיון חייב להיות פומבי, ללא מידע סודי והראיות והטענות צריך שיהיו גלויות ומובאות לידיעת כל הנוגעים בדבר. אין פגם בהשתתפות המשיב בישיבות הועדה המקומית כאשר היא דנה בתוכנית וגם אין ממש בטענה שזימון 1200 מתנגדים לישיבה אחת של הועדה יש בה כדי לפסול את המשיב מלשבת בראש הועדה. גם העובדה שהועדה נעזרה במנגנון העיריה למשלוח ההזמנות לדיון אין בה פגם. ברם, הדין עם העותרים בשתי טענותיהם האחרות. פגישת המשיב במשרד הפנים ערב שמיעת ההתנגדויות והצעתו שמשרד הפנים לא יגיש התנגדותו פגומה הן מבחינה מהותית והן מבחינה דיונית. מבחינה מהותית - כי מהצעת המשיב ניתן ללמוד שהוא נקט עמדה סופית לטובת אישור התוכנית והוא פועל להכשלת ההתנגדויות ומבחינה דיונית שכן בקיימו את הפגישה במשרד הפנים לא מילא אחר אמות המידה המינימליות הדרושות לגבי ממלא תפקיד מעין שיפוטי. יש להדגיש כי כאן לא מדובר בסתם חבר ועדה אלא בפעולת יו"ר הועדה שיש לו תפקיד מיוחד וזכות הצבעה כפולה, ואין להסיק מכאן שבכל מקרה שבו נפגש חבר ועדה בשלב ההתנגדויות עם אנשי המשרד שהוא מייצג בדיונים יפסל אותו חבר מלהמשיך
ולדון בהתנגדויות. כמו כן צודקים העותרים בטענתם נגד הראיון שנתן המשיב למעריב כי מכך ניתן ללמוד על דבר עמדתו הנחרצת לטובת התוכנית.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד גב' נ. וייל לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 30.6.82).
ע.א. 507/79 - מוריס ראונדנאף נגד אילנה חכים
*החלת הפטור שהופטרה המדינה בנזיקין לפי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה על מי שגרם את הנזק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 419/77 - הערעור נדחה ברוב דעות)
המשיבה שירתה כחיילת בשירות סדיר וביולי 1974 נפגעה בתאונת דרכים כאשר נסעה ברכב צבאי נהוג בידי המערער. היא הגישה תביעה לקצין התגמולים לפי חוק הנכים וזכותה הוכרה משנקבע כי נפגעה בזמן השירות ועקב השירות. לאחר שנתיים הגישה המשיבה תביעת נזיקין נגד המדינה ונגד החייל (המערער) שנהג ברכב הצבאי. בעקבות זאת סגר קצין התגמולים את תיק התביעה להכרה בנכותה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בידי המשיבה זכות תביעה נגד המדינה לאחר שזכותה כנכה הוכרה לפי חוק הנכים על פי בקשתה ועל יסוד הנתונים העובדתיים שסופקו על ידה. מכאן עבר ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלה נשוא הערעור, אם יש בפטור שהופטרה המדינה מאחריותה לפי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה, כדי לפטור גם את הנהג. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי סעיף 6 פטר את המדינה בלבד מאחריות ולא את החייל או עובד הצבור שגרם לנזק. בביהמ"ש העליון נדחה הערעור ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופטים בך וגב' בן פורת, כנגד דעתם החולקת של השופטים שמגר וד. לוין. גם בפסקי דין של הרוב הובעה הדעה כי המצב המשפטי אינו מניח את הדעת וכי על המחוקק לתת דעתו לענין. דעת הרוב, כדעת ביהמ"ש המחוזי היתה כי הוראות סעיפים 6,5 ו- 7 לחוק אחריות המדינה קובעות רק את היקף הפטור של המדינה ואינן דנות כלל בעובדי צבור, כולל חיילים. מאידך סברו שופטי המיעוט כי הפטור חל גם על עובדי הצבור כאשר המדינה פטורה מאחריות מכח הסעיפים הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. עו"ד גב' א. ראב למערער, עו"ד ג' קלינג למשיבה. 29.4.82).
בג"צ 82+226/82/6 - דוקור בע"מ ואח' נגד שר האוצר
*ביטול ניכוי הוצאות רכב לצורך מס הכנסה (העתירה נדחתה).
העותרים הם בעלי מכוניות המשמשות לייצור הכנסתם ואשר הוגדרו בתקנות מס הכנסה, תיקון משנת 1981, כרכב פרטי לענין ניכוי הוצאות רכב. לפני תיקון התקנות ניתן היה לנכות כל ההוצאות הכרוכות בשימוש במכוניות לייצור ההכנסה, ואילו לאחר התיקון העותרים לא יזכו אפילו בהוצאות שחלק מכלי הרכב הפרטיים נהנים מהן. העותרים ביקשו מבג"צ שיורה למשיב לחזור בו מהתקנת התקנות הנ"ל, ולחילופין שבג"צ יורה על ביטול התיקון בכל הנוגע לרכב הנ"ל. העתירה נדחתה.
אין לקבל את טענת העותרים שלפי פקודת מס הכנסה אפשר להגביל רק סוגים מסויימים של נישומים להבדיל מהשימוש ברכב. הנוסח בפקודה די רחב כדי להצדיק קביעת כלל הקובע שרכב מסויים הוא מסוג כזה שהשימוש בו הוא למטרת נסיעות פרטיות ושקיימת הנחה מבוססת שהציבור מרבה לקנות רכב מסוג
זה דווקא כדי לזכות בניכוי הוצאות. אשר לטענה ששר האוצר לא ערך בדיקה כמה כלי רכב מהסוג הנדון נמכרו ומה השימוש שנעשה בהם - ההנחה המבוססת שנעשה שימוש בכלי רכב מסויים לצרכים פרטיים אינה חייבת להתבסס דווקא על מיסקר כלי הרכב מאותו סוג שנמכרו והשימוש שנעשה בהם, בדיקה שהיתה מטילה על הרשויות מעמסה כבדה מנשוא. די בכך ששר האוצר מגיע למסקנתו בדרך סבירה כלשהי ומחליט שמן הראוי שרכב כזה יחשב כפרטי לצורכי ניכוי הוצאות. העובדה שהעותרים השקיעו כסף רב ביבוא כלי הרכב בהסתמך על מצב הדין באותו זמן אין בכוחה להושיעם, שכן אין לאיש זכות קנוייה שהדין לא ישונה. אשר לטענה שלפי תקנון הכנסת יש לקבל את אישור ועדת הכספים לאחר שהתקנות כבר הותקנו ואילו במקרה הנדון נוסח התקנות שהומצא לועדה לא נשא עדיין את חתימתו של שר האוצר - מה שקובע מבחינת פקודת מס הכנסה הוא שועדת הכספים אישרה את התקנות כפי שפורסמו. זה השיקול המהותי ואילו השאר הינו ענין לכנסת לענות בו. בג"צ אינו מתערב בניהול הפנימי ובסדרי עבודתה של הכנסת על פי תקנונה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד גרינברג וגולדברג לעותרות, עו"ד א. בן טובים למשיב. 17.5.82)
בר"ע 299/82 - יעקב כהן ואח' נגד קרן קיימת לישראל
*צו מניעה זמני שלא להכניס שינויים בנכס שהוחכר (הבקשה נדחתה).
על פי חוזה חכירה שבין הצדדים אסור לחוכר, היינו המבקשים, להכניס שינויים בנכסים המוחכרים או להוסיף תוספות מבלי לקבל מראש את הסכמת המשיבה. המבקשים, יחד עם בנם ואשתו, הרוצים לגור באותו בית, החלו בהרחבת הבית, מבלי לבקש את הסכמת המשיבה. זו קיבלה צו מניעה מבימ"ש השלום האוסר על המבקשים להמשיך בבניה עד לגמר המשפט, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשתם טוענים המבקשים כי צו המניעה גורם להם נזקים כבדים ויש לבטלו באשר המחלוקת היא רק כספית, היינו, אם חייבים המבקשים בתשלום כלשהו עבור הסכמת המשיבה לבניה ואם לאו. כפי שעולה מהחומר בוצעה בניה שלא כדין מאחר והיתר הבניה היה מותנה בהסכמת בעל הנכס והסכמה זו טרם הושגה. זאת ועוד, הבעלים של המקרקעין זכאי לסעד יעיל ומיידי כדי למנוע פעולה בנכסיו הפוגעת באופן מהותי בזכויותיו ותוך הפרת ההסכם המונח ביסוד היחסים בין הבעלים ובין החוכר. על מנת למנוע נזק כספי יכלו החוכרים לפנות לביהמ"ש לפני שהחלו בבניה הבלתי חוקית ולבקש מביהמ"ש שיצהיר על זכויותיהם כפי שהם טוענים ואשר הן שונות מזו העולה לכאורה מן הנתונים שבהסכם החכירה. לפיכך אין להתערב בענין.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. גרין למבקשים, עו"ד פוגלמן למשיבה. 15.7.82).
בר"ע 5/82 - משה מנחם סעדיה נגד מדינת ישראל
*תיקון טעות סופר בפס"ד פלילי (הבקשה נדחתה).
ביום 15.7.80 נתן ביהמ"ש המחוזי בירושלים גזר דין שבו הוטל על המבקש 2 שנות מאסר בפועל ונאמר בגזר הדין "מחצית תקופת המאסר בפועל...תהא חופפת למאסר שמרצה הנאשם היום ומחציתה חופפת לו". למחרת היום, כאשר השופט חתם על על פקודת המאסר, הוא תיקן את גזר הדין, מחק את המילה "חופפת" שבסוף הפיסקה ובמקומה רשם את המילה "מצטברת" ובשולי גזר הדין רשם כי נפלה טעות סופר בגזר הדין והיא תוקנה על ידו. התיקון נעשה ללא שהמבקש הוזמן לדיון. בזמנו ערער המבקש לביהמ"ש העליון על גזר הדין, ערעורו
נדחה ומנימוקי פסק הדין קשה לדעת אם ענין טעות הסופר ותיקונה התעורר במהלך הערעור אך ברור מתוך פסק הדין ששנה אחת מצטברת ושנה אחת חופפת את המאסר שהמערער ריצה באותו זמן. לאחר מכן פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי וביקש כי ביהמ"ש יקבע שאין הוא צריך לרצות אלא מאסר חופף וזאת על יסוד פסק הדין המקורי לפני שתוקן. ביהמ"ש דחה את הבקשה בנימוק שברור מגזר הדין שהכוונה היא כי מחצית תקופת המאסר בפועל תהיה מצטברת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי השופט גמר את מלאכתו בעת שנתן את גזר הדין ולא רשאי היה לעשות את התיקון לאחר מכן. אמנם, אין בחוק הוראה מפורשת בדבר סמכות ביהמ"ש בענין פלילי לתקן טעות סופר בפסק הדין, אך זו סמכות טבעית שבהכרח נמצאת בידי ביהמ"ש. אכן, לא מן הראוי היה לבצע את התיקון מבלי להזמין את המבקש שישמיע טענותיו וזה פגם רציני, אך מכיון שגם לפי הנוסח המקורי של גזר הדין ברור שכוונת השופט היתה כי מחצית העונש תהיה מצטברת וענין העונש כבר עמד לדיון בערעור בביהמ"ש העליון, אין למצוא בפגם הנ"ל עילה לביטול ההחלטה בדבר התיקון.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד מושכל למשיבה. 29.6.82).
ב.ש. 317/82 - ג'פרי בר אש נגד תמר שוורץ
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה למתן ארכה - הבקשה נתקבלה).
המבקש לא הפקיד את הערבון תוך המועד שנקבע לכך וניסה להפקידו באיחור. הפקדון לא קובל על ידי המזכירות והבקשה להארכת המועד נתקבלה. המבקש הסביר את האיחור בכך שבתקופה הרלבנטית נאלץ לצאת פעמיים לחו"ל לארגון מפעל ספורטיבי ולכן נבצר ממנו להקפיד על המועד שנקבע. צודק ב"כ המשיבה כי המבקש חייב היה להסדיר את הערבון לפני שיצא לחו"ל ולפחות בעת שהותו בארץ בין שתי הנסיעות ומשלא נהג כך ניתן לראות בהתנהגותו זלזול בהליך שהגיש. מאידך יאמר לזכותו כי לא ישב בחוסר מעשה עד שערעורו יירשם לדחייה בשל אי הפקדת ערבון, אלא ניסה לתקן את המעוות ומיד גם הגיש את הבקשה להארכת מועד. מאחר שמדובר במועד שלשם הארכתו יכול המבקש להסתפק בהסבר מתקבל על הדעת, הרי הסבר מעין זה, ולו גם דחוק, ניתן למצוא בבקשתו. לפיכך הוחלט להאריך את המועד. (בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. אנושי למבקש, עו"ד מ. ויתקון למשיבה. 12.5.82). ב.ש. 331/82 - אורי זכאי נגד אוריאל ביהם
*ארכה להגשת ערעור לאחר שניתנה רשות ערעור (בקשה למתן ארכה - הבקשה נדחתה).
ביום 23.6.81 ניתנה למבקש רשות ערעור ולמחרת היום יצא ב"כ המבקש, עו"ד לאור, לשרות מילואים והשאיר הוראות להגשת הערעור על פי הרשות שניתנה. שרות המילואים נתמשך חודש ימים ובשובו היה משוכנע שההוראות בוצעו והערעור הוגש וקובל. עברו חודשים רבים ועו"ד לאור ציפה להזמנת בית המשפט לדיון בערעורו. בינתיים שם לב המזכיר המשפטי במזכירות ביהמ"ש העליון כי רשות הערעור לא מומשה והוא טלפן למשרדו של עו"ד לאור. אז התברר כי הוראותיו יחד עם טיוטת הערעור עדיין נמצאות במשרדו. אי לכך הגיש עו"ד לאור בקשה להארכת מועד וציין בבקשתו את ההלכה כי ניתן לצרף כנימוק לצורך "הטעם המיוחד" שעליו להראות, את חשיבות הבעיה שברצונו להעלות לדיון בערעור, והעובדה שניתנה רשות לערער מצביעה על חשיבות הבעיה. הבקשה למתן ארכה נדחתה. מדובר באיחור
של תשעה חודשים שנגרם למעשה על ידי רשלנותו של מישהו מעובדי המשרד. הרשלנות נמשכה עד לקריאה הטלפונית הנ"ל. אין בכחה של הטענה בדבר "חשיבות הבעיה" לסייע בבקשה שהרי זו כשלעצמה אינה טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. כחה המצטבר עשוי אמנם לסייע למאחר אך זאת כאשר קיים צידוק לאיחור או גורם מצטבר אחר ואלה אינם בעניננו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. לאור למבקש, עו"ד ש. אריאלי למשיב. 12.5.82)
ב.ש. 529/82 - אברהם גוטצייט נגד דליה גוטצייט ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעכוב בצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט להגדיל את דמי המזונות החודשיים שחוייב בהם המערער עבור שני ילדיו מ- 2,600 שקל לחודש ל- 3,200 שקל כשהחיוב צמוד למדד. בתקופה שמדובר בה השתכר המערער כ- 7,600 שקל וכפי שנטען נותר בידיו סכום של כ- 6,200 שקל נטו. הבקשה לעכוב הבצוע נדחתה. לטענת המבקש לא היתה הצדקה להגדיל את סכום המזונות כי לא נשתנה דבר מעת החיוב הקודם, ולפיכך הוא רואה סיכוי כי ערעורו יתקבל. אין יסוד להענות לבקשה. הלכה היא שבד"כ אין מעכבים פס"ד שענינו חיוב כספי. המבקש לא הצביע על. נימוק של ממש שיצדיק סטייה מכלל זה. החיוב כשלעצמו די צנוע ומותיר בידי המבקש מחצית מהשתכרותו לצרכיו הוא. בנסיבות אלה מופרזת ומטעה היא הטענה שהמבקש הוא על סף רעב.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חליף למבקש, עו"ד ז. סגל למשיבים. 21.7.82).
ב.ש. 533/82 - מדינת ישראל נגד יוסף תשובה ואח'
*העברת דיון במשפט פלילי מת"א לירושלים (בקשה להעברת הדיון במשפט פלילי מת"א לירושלים - הבקשה נתקבלה).
יוסף תשובה הוא פקיד בביהמ"ש המחוזי בת"א מאז 1961 במדור האזרחי. הוגש נגדו כתב אישום בו מייחסים לו לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה ובקשת שוחד. יחד אתו הועמדו לדין עוד שני נאשמים. השלושה הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות הנדונות והמדינה ביקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש בירושלים, מן הסיבה שיוסף תשובה הנ"ל הוא עובד ותיק של ביהמ"ש ומוכר לכל השופטים, וכן הוא לא הושעה מתפקידו וממשיך לעבוד בביהמ"ש. ב"כ שני המשיבים האחרים מסכימים להעברת הדיון לירושלים ואילו תשובה מתנגד לכך. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
העבירות נשוא כתב האישום בוצעו בתחום סמכותו של ביהמ"ש בת"א, תשובה מתגורר בחולון המצויה באותו תחום ולפי הוראות סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי "דנים נאשם בבית המשפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה" השאלה היא אם יש צידוק להעברת הדיון למרות שיש בכך כדי לפגוע בזכותו החקוקה של המשיב. התשובה לכך היא חיובית. מול זכותו של המשיב חייב ביהמ"ש לשוות נגד עיניו גם שיקולים נוספים ואלה מצדיקים את העברת הדיון. מדובר בעבירות נגד טוהר המידות של פקיד ציבור וזה ממשיך בעבודתו כסדרו. משמע, מי שנגדו מתנהל משפט באישומים כאמור ישוב מדי יום מן האולם בו מתברר משפטו אל משרדו באותו בימ"ש ממש, יקבל שם קהל ויטפל בתיקים ויפעל כל פעולה אחרת המוטלת על פקיד ביהמ"ש. אין להתעלם ממראית פני הדברים בעיני האזרח מהשורה. הזכות להשפט בבית המשפט כאמור בסעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי איננה שקולה כנגד הטעם החמור לפגם אותו יחוש כל מי שיתבונן איך נאשם בפגיעה בטוהר המידות, עובר לסירוגין מן המעמד של נאשם אל המעמד של מי שמופקד
מטעם אותם שופטים הדנים בו זמנית במשפטו, על הטיפול הנאמן בתיקים במשפטים אחרים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד נ. בן אור למבקשת, עו"ד ש. תוסייה כהן ליוסף תשובה. 25.7.82).
ב.ש. 457/82 - יוסף חטיב נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור (בקשה לעכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נתקבלה בהסכמה).
העורר נדון למאסר ארבעה חודשים ולתשלום קנס של 10,000 שקלים בגין עבירות שבוצעו ביולי 1479. הוא היה משוחרר בערבות עד למתן גזר הדין באפריל 1982 וביצוע גזר הדין נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר לעורר להגיש ערעור. עתה מבקש המבקש כי בצוע המאסר יידחה עד למתן גזר דין בערעור והבקשה נתקבלה. גם ב"כ המדינה התחשבה בעובדה שמדובר במאסר קצר יחסית ובעיקר בזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין כשבכל התקופה העורר היה משוחרר בערובה. בנסיבות אלה הסכימה ב"כ המדינה כי תחילת ריצוי המאסר תעוכב ומכח הסכמה זו נתקבלה הבקשה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בן משה למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 20.6.82).
ב.ש. 490/82 - נביט ערפאה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירה של מתן הודעות סותרות במשפט רצח ונדון לשמונה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי. גזר הדין ניתן ביוני 1982 וביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את ביצוע גזר הדין. בינתיים החל המבקש לרצות את העונש ובקשתו לדחות את ריצוי העונש עד לשמיעת הערעור נדחתה. לטענת הסניגור יש למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור על ההרשעה, אך בענין זה קשה לומר שיש עיוות בולט על פני הדברים ושסיכויי הערעור נגד ההרשעה כה טובים עד כי מוצדק יהא מבחינה זו לעכב את ריצוי העונש. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי העונש המקובל בעבירות מסוג זה הוא כשלושה חודשי מאסר ויש להניח כי מבחינת שיעור העונש יתקבל הערעור למען אחידות העונשים. אין זה מדוייק שבעבירות כאלה קיימת נורמה בענישה שאינה חורגת משיעור של שלושה חודשי מאסר. אמנם מצויים מקרים שבהם נגזרו בעבירות אלה עונשי מאסר לא חמורים, ואולם הכל תלוי בנסיבות המקרה, הן בהתחשב בתוצאה שהיתה להודעות הסותרות והן מבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם. במקרה דנן מדובר היה במשפט רצח וההודעה הסותרת היתה מהותית לענין המשפט שהתנהל. עבירה מסוג זה יש להתייחס אליה בחומרה באשר היא פוגעת באושיות המשפט. הכלל הוא שעם מתן גזר הדין על הנאשם להתחיל לרצות את העונש מיד, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות ויוצאות מן הכלל המצדיקות דחייה עד להכרעה בערעור וכאלה אין בעניננו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד זיו למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 5.7.82)
ב.ש. 527/82 - מדינת ישראל נגד מיכאל בן עזרא
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בהתפרצות לדירה וגניבת מכשיר טלויזיה וחפצים אחרים. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד לגמר ההליכים אך ביהמ"ש צווה לשחררו בערובה, אסר על המשיב לצאת מפתח
ביתו בשעות הלילה וחייב אותו להתייצב שלוש פעמים בשבוע במשטרה. הערר נדחה.
טענת התביעה היא כי נוכח ריבוי עבירות נגד הרכוש וחומרת מעשים אלה, מן הראוי שנאשם החשוד בבצוע סוג זה של עבירות יוחזק במעצר עד תום המשפט. זאת ועוד, למשיב ארבע הרשעות קודמות ובכללן עבירה של גניבה שבעטיה תלוי נגדו מאסר על תנאי. על פני הדברים ראויה היתה העתירה להתקבל. עבירות כנגד הרכוש שכיחות הן וניזקן רב. ראוי להתייחס אליהן במדה ניכרת של חומרה כשבאים לשקול את ענין המעצר בטרם משפט. יחד עם זאת אין לייחס לסוג זה של עבירות, בדרך כלל, אותה מידת חומרה אשר די בה כשלעצמה להצדיק שלילת חירותו של הנאשם עוד בטרם יישמע משפטו. בעניננו ראוי לשקול לא רק את ענין הפריצה והגניבה אלא גם את העובדה שלמשיב עבירות קודמות ובכללן עבירה שבגינה עדיין תלוי ועומד עונש של מאסר על תנאי. מדובר במקרה שבו הוטל על המערער מאסר בפועל ונשיא המדינה חנן אותו וביטל את המאסר בפועל, והנה לא חלפו ימים רבים והמשיב חזר וביצע עפ"י הנטען מעשה פריצה וגניבה. לפיכך היה מקום לצוות על מעצר העורר עד גמר ההליכים. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לתת שהות בידי התביעה לערור על ההחלטה לשחרר את המשיכ כך שהמשיב כבר חופשי מאז יום 5.7.82. ביהמ"ש שלערעור מהסס תמיד, גם כשהוא דן בערעור של אדם שהורשע בדין וגם בענין של אדם ששוחרר ממעצר, להחזיר את האדם אל מאחורי סורג ובריח, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות או חומרה מיוחדת המצדיקות זאת. בעניננו מידת החומרה אינה כה רבה וגם השחרור מלווה בתנאים הבאים להבטיח שבלילות הסכנה הנשקפת מהמשיב לציבור תהא מוגבלת. בכל הנסיבות אין להורות על מעצר העורר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. שפי לעוררת, עו"ד י. גולן למשיב. 21.7.82).
ב.ש. 459/82 - מדינת ישראל נגד יעקב בן עמי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשתי עבירות - האחת סחר בסם בכך שמכר יחד עם אחרים לשוטר סמוי 3 סוליות חשיש במשקל של 615 גרם, והשניה שיום לפני כן סיפק לאחד חשיש בכמות בלתי ידועה. העבירה השניה היא קלה יותר והתביעה הסכימה שבגינה אין מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים. מאידך ראתה התביעה בחומרה את האישום הראשון אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים באשר סבר שאין בידי התביעה ראיות לכאורה המספיקות לשם כך. הערר נתקבל. תפקידו של השופט הבא להעריך ראיות לכאורה לצורך מעצר מוגבל לבדיקה אם הראיות שבידי התביעה אינן מופרכות על פניהן ואם יש בהן כדי להוכיח את האשמה לכאורה בהנחה שביהמ"ש שיברר את המשפט יתן אמון בחומר זה. מבדיקת חומר הראיות בעניננו עולה שתנאי זה נתמלא, והכלל הוא שבאשומים בסחר בסמים, ובמיוחד כשלנאשם עבירות קודמות מאותו סוג, אין משחררים בערבות כל עוד קיימות ראיות לכאורה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אונגר למבקשת, עו"ד י. גולן למשיב. 20.6.82).
ב.ש. 442/82 - מדינת ישראל נגד מיכה נעמן
*שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם תחילה בשני אישומים ואז הסכימה התביעה לשחררו בערבות. לאחר מכן הואשם באישום
שלישי בקשר לעבירה של שוד ואז ביקשה התביעה את מעצר המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למעצר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. העדות היחידה באשר לאישום השלישי היא זיהויו של השודד מפי המתלונן עצמו שהוא איש זקן וכמעט עיור שהיה לבדו בבית. כשחזר בנו הביתה ביקשו להתלונן במשטרה ובתלונה אמר הבן שאינו חושד באיש. בין שתי המשפחות, של הנשדד ושל העורר, קיים סכסוך ואין כל ממצאים אחרים המקשרים את המשיב למעשה. נותרה רק העובדה שהמשיב התחמק מהמשטרה גם לאחר שידע שמחפשים אחריו, אך אין לדחות כליל את ההסבר שהדבר נבע לא מאשמתו של המשיב אלא מהחשש שמא יעצר אז, בתקופה שהיה עליו להזריק הורמונים לעדרים שלו, שאם הדבר לא יעשה במועד יגרמו לו נזקים גבוהים. למשיב יש הרשעות קודמות אך אין הן חמורות במידה שתצדיק את מעצרו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' בן אור למבקשת, עו"ד הבר למשיב. 14.6.82).
ב.ש. 479/82 - איתן שלו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש צעיר כבן 19, מואשם כי הוא ושתי נערות בנות 17 התכנסו להתוועדות של עישון חשיש. כתב האישום מייחס למערער החזקת כלי עישון והשתתפות בשני ארועים מהסוג הנ"ל וכן מכירת סם במקרה שלישי. כמעט ואין מחלוקת שהמבקש הוא שסיפק את הסמים באותן התכנסויות. השאלה המרכזית שתידון במשפט היא אם בכך שסיפק את הסמים הוא גם הדיח את הקטינות לסמים מסוכנים ביהמ"ש הורה לעצור את המבקש עד תום ההליכים והערר על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי היה מודע לכך שמדובר באדם צעיר ללא עבר פלילי, אך סבר כי העבירה במהותה היא כה חמורה עד שהיא מצדיקה לכשעצמה מעצר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי העובדות כפי שתוארו בכתב האישום משוות לעבירה חומרה מיוחדת, בעוד שלמעשה לא היתה כאן הדחה אלא עישון סמים בצוותא. הוא ציין כי ביהמ"ש אמנם קבע את שמיעת המשפט לפגרה, אך אפילו כך אין זה צודק להחזיק את המבקש במעצר. גם ב"כ המדינה הסכים שכתב האישום מתאר את הדברים בחומרה שמעבר להתרחשויות עצמן, אך הוא סבור שאם כבר נקבע התיק לשמיעה במועד קרוב אין לשנות את החלטת המעצר. אכן, אפילו יתברר במהלך המשפט שלא היתה כאן הדחה של הקטינות, למשל אם יתברר שכבר היו מכורות לסמים, עדיין אין להמעיט במידה רבה מחומרת המעשה, שהרי אין מחלוקת שהמבקש הוא שסיפק את הסמים. התופעה של צעירים המבלים בעישון סמים שכיחה והיא אם כל חטאת. מאותם מפגשים חברתיים ועד התמכרות חולנית לסמים והתדרדרות לפשיעה חמורה לא רבה הדרך, ולכן חשוב לעקור תופעה זובאיבה. מכאן החומרה המצדיקה את מעצר המבקש עד לגמר ההליכים אפילו עפ"י העובדות שתוארו ע"י הסניגור. עתה שהמשפט קבוע כבר לשמיעה בתוך הפגרה ויש סיכוי סביר שהמשפט יסתיים תוך זמן קצר אין הצדקה להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד מזוז למשיבה. 6.7.82).
ב.ש. 481/82 - מוחמד אבו שעב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הלילות בוצע שוד אצל אדם קשיש המתגורר בגפו ביפו, המתלונן הוכה ע"י השודדים ונגרמו לו חבלות של ממש. נעצרו שלושה חשודים, ובכללם שני העוררים, המוכרים למתלונן זה
מכבר והוא זיהה אותם כמי שביצעו את השוד ונקב בשמם. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. הסניגור טוען כי חומרהראיות מבולבל ואין בו ראיות לכאורה נגד העוררים, וכן כי המשפט יתקיים רק בחודשים אוקטובר נובמבר והעוררים הם המפרנסים של משפחות מרובות ילדים ועברם נקי. אין לקבל טענות אלה. מתוך בדיקת חומר הראיות עולה כי יש חומר ראיה לכאורה המספיק לביסוס ההרשעה. יתכן אומנם שהמשפט יתחיל להשמע רק כעבור חודשים מספר אך אין זה המשפט היחידי העומד לדיון בביהמ"ש המחוזי ושבו הנאשמים מוחזקים במעצר. למשפטים כאלה ניתנת עדיפות אולם על אף זאת, לנוכח העומס הרב, אין להניח שמשפט כזה עשוי להסתיים לפני שיחלפו חודשים רבים. זו מציאות שיש לקבלה וגם המחוקק עצמו, שקבע כללים בדבר החזקת נאשמים במעצר טרם נדון ענינם, הביא בחשבון שמשפט מעין זה עלול להתמשך עד כדי שנה ואיפשר מעצר להתמשך תקופה כזו. עצם העובדה שהמשפט לא יתחיל להשמע מיד אינה עילה להתערבות בצו המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד נ. גולדברג למבקשים, עו"ד מזוז למשיבה. 6.7.82).
ב.ש. 493/82 - זאב מזרחי נגד פרקליטות המדינה
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתיווך מכירת 30 ק"ג חשיש וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. מי שמכר את הסם העיד כי היה זה העורר שנקב בשמו של הקונה ונתלווה אליו בנסיעה אל ביתו של הקונה ושם סוכמה העיסקה שבהמשכה סופק הסם. אין לקבל את טענת הסניגור שעדות זו נסתרה ואינה מהווה ראיה לכאורה. אשר לטענת הסניגור שלפי הפסיקה גם בעיסקות סמים לא בהכרח חובה לצוות על מעצר עד תום ההליכים - אכן יתכנו מקרים מיוחדים ובנסיבות מתאימות שביהמ"ש לא יצווה על מעצר מתווכים בסמים, אך לאור הנגע שפשה במדינה בענין סמים יהיה הדבר רק במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גלעד למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 5.7.82).
ב.ש.. 392/82 - משה פרנסיס ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד שלושת העוררים הוגש כתב אישום על התפרצות לדירה וגניבה מתוכה. הגנובים נמצאו במכוניתו של העורר הראשון כשהוא נוהג בה ושני העוררים האחרים נסעו עמו. שלושת העוררים נעצרו עד תום ההליכים ועררם נתקבל.
לעורר הראשון והשני מספר הרשעות קודמות ומהן עבירות נגד הרכוש ולעורר השלישי אין עבר פלילי. העורר הראשון הוא גם נכה מאה אחוז בעקבות תאונת דרכים קשה וסובל מאסטמה. בעת הדיון היו עיצומים בבית המשפט ולא ניתן היה לדעת מתי יתברר המשפט. בידי המשטרה מצויות ראיות שעיקרן הודעות העוררים ובהן ראיה לכאורה כי ביצעו את העבירות המיוחסות להם. ב"כ המדינה טוענת כי לרגל חומרת העבירה של התפרצות יש הצדקה למעצר העוררים עד תום ההליכים. נימוק זה בלבד לא נראה מספיק כדי לעצור את העוררים ובודאי לא את העורר השלישי שעברו כמעט נקי. מטרת המעצר איננה לשמש כמפרעה על חשבון המאסר שיוטל לאחר שמיעת המשפט. כאמור משובשים סדרי הליכי המשפט לרגל עיצומים ואין לדעת מתי ישמע המשפט לגופו. כשמצויות ראיות לכאורה בעבירה חמורה כמו זו שלפנינו ומתלווה לכך חשש מבוסס של השפעה על עדים או המשך
ביצוע העבירות עד לעמידה לדין, יש הצדקה למעצר. בעניננו לא נטען כי קיים חשש של השפעה על עדים והדבר מובן שהרי עיקר חומר הראיה הוא בהודעות הנאשמים. אמנם קיים חשש של המשכת ביצוע העבירות, אך לשם כך די בשלב זה של טרם משפט שהעוררים יהיו נתונים במעצר בית. לכל האמור לעיל יש גם להוסיף את העובדה הידועה בדבר המצב החמור השורר בבתי הכלא. מכל הנסיבות ניתן לשחרר את העוררים ובלבד שכל אחד מהם לא יצא מביתו אלא באישור קצין המשטרה שבמקום.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ש. ברגר לעוררים, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 18.5.82).
ב.ש. 551/82 - עיד ג'ומעה אלהואשלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בכביש לשם פגיעה ברכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין, יחד עם שניים אחרים, בעבירה של תקיעת מוט ברזל מחודד במרכז כביש המשמש למעבר כלי רכב, בכוונה לפגוע בנוסעים העוברים בכביש זה. המדינה ביקשה לעצור את כל השלושה עד תום ההליכים בנימוק אחד ויחיד של חומרת העבירה עפ"י מהותה, שהרי העונש המירבי שבצדה הוא 20 שנות מאסר. הנאשמים הם נערים צעירים והעורר טרם מלאו לו 21 שנה. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר שנים מהנאשמים בערובה ואילו את העורר צוה לעצור עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העורר הוא אשר במו ידיו ביצע את המעשה, והראיות נגדו אף הן משמעותיות יותר מאשר נגד האחרים. מאידך, לעורר עבר נקי, הוא הודה בהנחת המוט אך הסביר שלא היתה לו כוונה זדונית לפגוע, אלא מעשה פזיז של צעיר שהסתכסך עם מעבידו וביקש להגיב על העוול שנגרם לו. קיימים מקרים שבהם חומרת העבירה עפ"י מהותה ונסיבותיה די בה כדי להצדיק מעצר, אך מקרים אלה אינם בבחינת כלל אלא בגדר יוצאים מן הכלל. בדרך כלל מתבקשים גורמים נוספים שיניעו את ביהמ"ש לנקוט צעד מרחיק לכת של מעצר בטרם משפט. בעניננו העבירה היא חמורה על פי העונש שנקצב לה, אך אין זו עבירה נפוצה והנסיבות שבהן בוצעה לכאורה אינן מלמדות על חומרה יתירה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 21.7.82).
ב.ש. 463/82 - אדרי זוהרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (העדר ראיות לכאורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העוררת ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם נסיון לרצח וקשירת קשר לבצע רצח. בכתב האישום צויין כי שלושת החשודים קשרו קשר לרצוח את נפתלי אשכנזי ע"י הרעלתו בבית המעצר כדי שלא ישמש כעד מדינה בתיק מסויים. לפי חומר הראיות אמורים היו הקושרים להכניס רעל לתוך קומקום תה בתחנת המשטרה כדי שנפתלי אשכנזי ישתה מן הסם. הראיה נגד העוררת מצויה באמרתו של אביה שהיה אחד מאנשי הקשר. הוא סיפר כי ביקש מהעוררת שתשב בתחנת המשטרה עד שעת חלוקת התה ואז לאותת לעד ולנאשמת האחרת ואלה יכנסו וירעילו את התה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אין נגד העוררת ראיה כי ידעה בשלב כלשהו על הקשר לרצוח את אשכנזי. מן הראיות עולה רק שנתבקשה להמתין בתחנת המשטרה עד שתגיע שעת התה ואז לסמן לממתינים בחוץ. מהעובדה שהעוררת השתהתה בתחנת המשטרה כשבע שעות יחד עם ילדה בן ה- 4 וכן שברחה מהמקום כשהתחילו לחשוד בה אין ללמוד כי ידעה שמדובר ברצח. אין בכל החקירה רמז לכך כי בשלב כלשהו
הוכנסה בסוד הענינים או כי נרמז לה מה עומדים לבצע. תהא חומרת המעשה שזממו האחרים לבצע אשר תהא, הרי גם בשלב המעצר יש לבחון את הראיות לכאורה לגבי כל אחד מהנאשמים ולראות באיזו מידה אותן ראיות קושרות את הנאשם המסויים עם העבירות המיוחסות לו. בעניננו אין הראיה לכאורה מספיקה למעצר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רובינשטיין למבקש, עו"ד לי - רן למשיבה. 29.6.82).
ב.ש. 519/82 - רוני קדמי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת הרואין בשתי הזדמנויות שונות, כאשר בשני המקרים העדות היא של איש משטרה שהושתל בין חבורת עבריינים במטרה להביא לחשיפת עיסקת סמים רצינית שבה היו מעורבים אנשים אחרים. תוך כדי חקירת הפרשה השניה נתקל השוטר בשני מקרים שבהם מסר העורר לאחד מירג'ה דבר מה ולאחר מכן קבע השוטר עפ"י ריחו וטעמו של החומר כי מדובר בהרואין. השוטר לא הכיר את העורר אך תיאר את מראהו ובהתאם לכך נעצר לאחר מכן העורר. לעורר הרשעות קודמות רבות ובין היתר בעבירות סמים. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד גמר ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה ובכך שמדובר בעבריין מועד הערר נתקבל.
צודק הסניגור שאין די ראיות לכאורה נגד העורר. השוטר טיפל באותה עת בחקירה מסועפת נגד אנשים אחרים וענינו של העורר נזדמן לו באקראי. את העורר לא הכיר עד לאותו ארוע. הסניגור מצביע על כך שהתאור שמסר השוטר אינו מתאים בדיוק לתאורו של העורר וכן הוא מתרעם על כך שלא נערך מסדר זיהוי כראוי כדי שהשוטר יזהה את העורר. ולא זאת בלבד אלא שהחוקרים קיימו עימות שלא כראוי לשם זיהוי, כאשר בחדר שבו ישב העורר לבדו הכניסו את השוטר ובמעמד זה אמר לחוקר שזהו הבחור. בביקורת זו צודק הסניגור. ממה נפשך, אם המקרה אינו מצריך מסדר זיהוי בגלל היכרות קודמת כי אז לא צריך היה לקיים את העימות לשם זיהוי; מאידך, אם צריך היה לעשות פעולה לשם זיהוי צריך היה לקיים אותה פעולה בדרך המקובלת ע"י מסדר זיהוי ממש. הזיהוי שבעימות לא זו בלבד שאינו תורם דבר לזיהוי אלא יחליש כל זיהוי אפשרי באולם ביהמ"ש. כמו כן השוטר המוסווה לא בא בדברים עם העורר ולא רכש ממנו דבר ומתוך מגע ישיר אינו יכול לומר דבר כנגדו. הדמות המרכזית הקושרת את העורר לסמים הוא אותו מירג'ה שרכש את הסמים, אך הלה לא נחקר בקשר לפרשה הנדונה ואין הוא מופיע ברשימת עדי התביעה. בנוסף לכך לא נתפס הסם ולא נמסר לבדיקה ומסתפקים רק בדברי השוטר שעל פי מומחיותו יודע להבחין לפי חוש הריח שהחומר הוא הרואין. אכן לא בכל מקרה חייבים להביא אישור מעבדתי כי החומר שנתפס הוא סם מסוכן, אך בעניננו מתווספת עובדה זו לנקודות האחרות שצויינו. בכל הנסיבות יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אבירם למבקש, עו"ד מ. ארד למשיבה. 15.7.82).
ב.ש. 492/82 - משה בסון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בסחיטה באיומים ובבריחה ממשמורת חוקית וביהמ"ש החליט באפריל 1982 לעצרו עד תום ההליכים. עברו 60 יום ומשפטו של המבקש לא החל ולמרות ההוראות המפורשות של סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי לא שוחרר העורר ממעצרו.
סנגורו פנה לביהמ"ש המחוזי לשחרר את העורר אך כשהובאה הבקשה לדיון בפני השופט לא היה בידי הסניגור יפוי כח בכתב ולא היה סיפק להביא את המבקש מבית המעצר. כיון שכך נדחתה הבקשה על הסף ולא נדונה לגופה. הבקשה לשחרורו הובאה שוב לדיון כעבור מספר ימים ולפני התחלת הדיון הוקרא כתב האישום בפני המבקש ובכך החל משפטו. במצב החדש שנוצר ניתן היה לצוות על מעצר העורר וביהמ"ש אכן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. באשר לסרובו של השופט לשחרר את העורר בדיון הראשון הרי השופט טעה. לפי החוק נאשם שלאחר הגשת כתב האישום היה נתון במעצר 60 יום ומשפטו טרם התחיל ישוחרר מן המעצר. כאשר הדבר הובא לידיעת ביהמ"ש חייב היה לשחרר את המבקש גם ללא ייצוג מוסמך וללא שהמבקש הובא לפניו ואף ללא כל בקשה פורמלית. במקרה כמו זה המעצר פוקע אוטומטית אף ללא צורך לפניה לביהמ"ש. ברם, משנוצר מצב חדש והוקרא כתב האישום בפני המבקש כי אז יכול היה ביהמ"ש לצוות על המעצר. כיון שכך יש לבחון לגופו של ענין אם מוצדק היה לצוות על מעצר עד תום ההליכים והתשובה לכך היא חיובית. הסניגור קובל כי בהחלטה מיום 21.6.82 לא נכנס ביהמ"ש לברור לגוף הענין ולפיכך ההחלטה פסולה. אין הדבר כך. באפריל 1982 הוחלט לעצור את המבקש בהחלטה מפורטת ומנומקת ואם כי צו המעצר ביוני היה מעצר חדש אין פגיעה שביהמ"ש ישווה לנגד עיניו את ההחלטה הקודמת. מה גם ולא נראה שהסניגור התיחס בבקשתו לנסיבות המקרה לגופו. לגופו של ענין בדין הורה ביהמ"ש לעצור את העורר ואין להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מ. מרוז למבקש, עוד גב' ר. רבין למשיבה. 4.7.82).
ב.ש. 491/82 - צפניה עוקשי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ועוד נאשם הואשמו בהחזקת כ- 600 גרם חשיש בהיותם במונית וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. טענת הסניגור היא שאין ראיה לכאורה המסבכת את העורר בעבירה, שכן כדי לסבכו יש צורך להראות שידע והסכים להחזקת הסם ואילו כאן הנאשם השני ישב במושב הקדמי של המונית כשמתחת לחולצתו חבילת החשיש ואילו העורר ישב מאחור. אכן, אין ראיות ישירות לידיעתו או להסכמתו של העורר באשר להחזקת החשיש, אך יש ראיות נסיבתיות המעידות לכאורה על הבנה ותיאום בין שני הנאשמים ועל פעולתם בצוותא. נהג המונית סיפר כי הכיר את השניים מקודם וכי הם בחרו את המונית שלו כדי לנסוע יחדיו והוא הוריד נוסע אחר שכבר ישב במונית. הם ביקשו לעצור במקום מסויים והשניים יצאו יחדיו, וכששבו למונית היתה חבילת החשיש בחולצתו של הנאשם השני. לכך מצטרפים שקריו של העורר כשנעצר וההסבר כי נבהל אינו מתרץ את השקרים. העורר הוא חייל ללא עבר פלילי ואם לא ידע על הסם או לא הסכים לאחזקתו לא היה מה שיבהיל אותו. יש ראיות לכאורה על פעילות מתואמת בין שני הנאשמים והנסיבות האישיות של המבקש, היינו היותו חייל ועברו נקי, לא יעמדו לו. בהעדר נימוקים מיוחדים וכשיש ראיות לכאורה כלל הוא שבעבירות של החזקת סם בכמות מסחרית יש לעצור עד תום ההליכים גם כאשר לנאשם אין הרשעות קודמות.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מזוז למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה 4.7.82). ╙
ב.ש. 460/82 - אבנר כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
לעורר יחסה התביעה גניבה והדחה בחקירה באיומים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. לגבי שני האישומים מצויות ראיות לכאורה מפיה של המתלוננת שממנה בוצעה הגניבה ואשר כלפיה השמיע העורר איומים כדי להניעה מלמסור עדות ביחס למעשים המיוחסים לו. צדק ביהמ"ש כי הראיות שבידי המשטרה יש בהן לכאורה כדי ללמד על אחריות העורר למעשים המיוחסים לו. ביהמ"ש דלמטה ציין בהחלטתו כי ההדחה בחקירה היא המצדיקה את צו המעצר, מה עוד שהמתלוננת היא אשה ישישה שאמרה כי היא מפחדת מהעורר וממשפחתו פחד מות לאחר שכבר איים עליה לבל תמסור עדות במשטרה נגדו.
טוען הסניגור כי האישום באיום על המתלוננת להדיחה בחקירה מתייחס למועד שבו טרם התנהלה חקירה ע"י המשטרה. לטענתו ההדחה מתייחסת לשעה שש בערב ותלונת המתלוננת למשטרה נמסרה רק כשלוש שעות מאוחר יותר. משמע כי החקירה עדיין לא נפתחה בעת ביצוע עבירת ההדחה ולפי סעיף 245 לחוק העונשין הכרח הוא שהדחת העד תהיה בענין שכבר מצוי בחקירה על פי דין. ברם, מבחינה עובדתית ידע כנראה העורר שראו אותו בעת ביצוע הגניבה והיתה לו סיבה לחשוש שעומדים למסור תלונה למשטרה נגדו. התובע טוען כי כאשר ברור שבענין פלוני תפתח חקירה על פי דין ניתן להאשים ולהרשיע עפ"י סעיף 245 גם מי שמנסה להניע אדם שלא למסור הודעה על אותו מעשה. נראה שזה אומנם הפירוש הנכון של סעיף 245.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רובינשטיין למבקש, עו"ד לי - רן למשיבה. 29.6.82).
ב.ש. 468/82 - יורם חכים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). המבקש הואשם בהתפרצות לבית עסק, הודה בהתפרצות זו ושוחרר בערבות. בהיותו משוחרר בערבות נעצר באשמת התפרצות חדשה לדירת מגורים בכוונה לגנוב ובעבירה זו הוא כופר. כל אותה עת היה המבקש עריק משרותו בצה"ל. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בהיותו סבור שבידי התביעה ראיות לכאורה להרשיעו בעבירה השניה והערר על כך נדחה.
אכן, יש ראיות לכאורה נגד המבקש בעבירה השניה. הוא זוהה ע"י המתלוננים וכן אמר לשוטר כי הוא מוכן להודות בעבירה אם ישוחרר ממעצר. הסניגור טוען כי אמר זאת תחת לחץ המשטרה, או רק כדי לצאת מהמעצר ללא שהתכוון לומר שאכן ביצע את המעשים המיוחסים לו, אך טענה זו אין לקבל שכן אין לכך כל תמיכה בחומר הראיות. שתי העבירות המיוחסות למבקש בוצעו בהיותו עריק וזו בודאי נסיבה מחמירה. אין שלטונות צה"ל מוכנים לדון בשאלה אם להחזיר את העורר לשירות לאחר שישוחרר ממעצרו. אילו היה צה"ל מסכים לקלוט את העורר ולהעבירו לשירות למקום שבו יורחק מהחברה העבריינית שעמה הוא קשור יתכן והיה בכך שיקול לשחררו בערובה, אך כאשר אין יודעים מה יחליטו שלטונות צה"ל אין להביא את השיקול הנ"ל במסגרת השיקולים. המבקש שוחרר בערובה לאחר ביצוע פריצה שבה הודה, ואז ביצע עבירה שניה. גם זו נסיבה מחמירה. עבירות הפריצה לשם גניבה הפכו למכת מדינה ובאין נסיבות מיוחדות לקולא המצדיקות שיחרור בערובה יש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. (בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אשכנזי למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 23.6.82).