תקציר סביר כרך י"ט חוברת 24

ע.א. 335/80 - בריגה מוני נגד מוחמד מוסטפה ואח'

*אי קיום תקנת התעבורה כ"היפר חובה חקוקה" לצורך אחריות בנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 423/73 - הערעור נדחה).

.

בתאונת דרכים בכביש המהיר מחיפה לתל אביב התנגשה משאית נהוגה בידי המערער במכבש דרכים שנגרר על ידי טרקטור שנסע לפני המשאית. המשיב טען כי הסיע את הטרקטור על שולי הכביש בלבד והמשאית סטתה ימינה ופגעה בו, ואילו המערער טען כי הטרקטור סטה לפתע שמאלה לתוך הכביש כשהמשאית כבר היתה קרובה אליו עד שלא היה באפשרותו למנוע את ההתנגשות. המערער הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. פסקהדין במשפט הפלילי הוגש כראיה עפ"י פקודת הראיות במשפט האזרחי. ממצאי בימ"ש השלום בתיק הפלילי הם כי לפני התאונה סטה המשיב בטרקטור בחלקו מהשוליים אל הכביש והמערער ביקש לעקוף את הטרקטור בחוסר זהירות וללא תשומת לב לנעשה לפניו וכך פגע בחלקו השמאלי האחורי של המכבש. ביהמ"ש המחוזי, בתביעה האזרחית, הגיע גם הוא למסקנה שהטרקטור סטה מהשוליים שמאלה, אך לדעתו הנסיעה האיטית של הטרקטור ומצבהטרקטור בעת התאונה ואחריה מראים כי הסטיה נעשתה באופן הדרגתי ואיטי והיה די זמןלמשיב למנוע את התאונה אילו שם לב לנעשה על הכביש. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי אתתביעת המערער. מכאן הערעור.
א. פסק הדין במשפט הפלילי הוגש כראיה עפ"י הוראות סעיף 42 לפקודת הראיות. אמנם סעיף זה נתקבל לאחר המשפט הפלילי הנדון ואולם מדובר כאן בדיני ראיות שהם חלק מדיני הפרוצדורה ועל כן מרגע קבלת החוק ניתן היה להגיש את פסק הדין המרשיע כראיה לכאורה על הממצאים שנקבעו בו. קביעות אלה היו בפני ביהמ"ש המחוזי רק כראיה לכאורה וביהמ"ש שסקר את כל חומר הראיות שהיה בפניו הגיע למעשה למסקנה דומה כמו ביהמ"ש במשפט הפלילי. במסקנות העובדתיות באשר לגרם התאונה אין להתערב.
ב. המערער טוען כי המשיב הפר הוראת חוק בהסיעו טרקטור על פני כביש מהיר, עבירה לפי תקנות תעבורה, ומעשה אסור זה הוא שגרם לקרות התאונה, ולפיכך יש לחייב את המשיב מחמת הפר הוראה שבחוק לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. על כך השיב ב"כ המשיב שלפי הדין בישראל תקנות התעבורה אינן נמנות על סוגי החיקוקים שסעיף 43 מתכוון אליהם ולפיכך הפרת תקנות התעבורה איננה מהווה את העוולה של היפר חובה שבחוק. כמו כן טוען ב"כ המשיב כי בהעדר כל הוכחה על רשלנות המשיב אין בהפרת תקנות התעבורה משום בסיס לתביעת נזיקין. אין לקבל שתי פרופוזיציות אלה של ב"כ המשיב בניסוחן הגורף.
ג. באשר לטענה כי לפי הפסיקה תקנות התעבורה אינן נמנות על סוגי החיקוקים שסעיף 63 הדן בהפרת חובה חקוקה מתכוון אליהם - עיון בפסקי הדין ובתקדימים מראה כי שאלה 1 עדיין פתוחה. למעשה אין למצוא, לצורך יישומו של סעיף 63 לפקודת נזיקין, הבדל כלשהו בין תקנות התעבורה, במידה שהן מטילות חובות מהירות על נהגים ואחרים, ובין חיקוקים אחרים, המכילים איסורים והוראות שהפרתם עלולה לגרום נזק לרכוש או לנפש ושלגביהם לא התעורר ספק דומה. יש לבדוק בכל מקרה את הסעיף או התקנה הספציפית שבהפרתה מדובר ולבחון את משמעותם ומטרתם ובהתאם לכך לקבוע אם יש בהפרת ההוראות כדי לספק את דרישות סעיף 63 הנ"ל.

ד. אשר להוכחה בעזרת האיסור הסטטוטורי הקובע רמת זהירות מסויימת כי מי שהפר את מידת הזהירות נהג ברשלנות - גם בענין זה אינה עולה מן הפסיקה מסקנה חד משמעית שכאשר מדובר בתקנות תעבורה הרמה שנקבעה ע"י המחוקק אין בה כדי להצביע על רמת הזהירות הנדרשת לענין פקודת הנזיקין. למעשה צד לדיון חייב להוכיח כי הצד השני נהג ברשלנות, ויכול הוא להעזר בחיקוק הדן בכללי זהירות שיש לנהוג לפיהם כראיה בדבר נורמות הזהירות לפיהן חייב האדם הסביר לנהוג. התובע פטור להוכיח מהם אמצעי הזהירות שאדם סביר היה נוקט בהם, שכן המחוקק קבע אמצעים אלה בצורה מחייבת. עם זאת, בכל מקרה חייב התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת אותה הוראה ובין קרות הנזק. אם הוכח הקשר הסיבתי כי אז אין לפקפק מהי מידת הזהירות המתקבלת על הדעת שצריך היה לנהוג בה בנסיבות הענין אם המחוקק קבע את כללי הזהירות הנדרשים. בענין זה אין הבדל בין תקנות תעבורה בכלל לבין חיקוקים אחרים.
ה. גם כשהמחוקק קובע את אמצעי הזהירות הנדרשים, יכול ביהמ"ש לקבוע כי צריך היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים שלא הוזכרו בחיקוקים, ומאידך יכול ביהמ"ש להגיע למסקנה שלמרות הפרת התקנה אין בנסיבות המיוחדות של המקרה אחריות ברשלנות. זאת למשל כשהאדם הסביר לא יכול היה ולא חייב היה לצפות שהמעשה או המחדל עלולים לגרום נזק כלשהו.
ו. מאידך ישנן הוראות מינהליות באופיין שמגמתן לייעל ולשפר את פעולות המינהל ושהפרתן אין בהן עילה בנזיקין. זה המצב בהוראה הנוגעת לעניננו. האיסור על טרקטור לנסוע על כביש מהיר מיועד למנוע הפרעה לזרימה המהירה והשוטפת של התנועה ואין מטרתו למנוע פגיעה ונזק מהזולת. על כן הפרת התקנה אין בה משום עילה בנזיקין לפי סעיף 63 ולא ראיה לגבי עוולת הרשלנות. זאת לא מפני שהתקנה נכללת בתקנות התעבורה אלא בגלל מהותה ומטרתה של התקנה הספציפית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך עו"ד מזור למערער, עו"ד בורשטיין למשיבים. 20.4.82).

ב.ש. 464/82 - מאיר כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהתפרצות לדירה ותקיפה הגורמת חבלה וביהמ"ש ציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. המתלוננת שבדירתה נעשתה הפריצה מסרה הודעה ראשונה למשטרה ובה תיאורו של הפורץ אך לא נקבה בשמו. כעבור שבועיים מסרה הודעה נוספת ובה מסרה את שמו המלא וסיפרה שהלכה למקום מגוריו של העורר באותה שכונה, ראתה אותו בדירתו וזיהתה אותו בוודאות כאיש שפרץ לדירתה. המתלוננת מסרה הודעה נוספת בה הביעה נכונות לבטל את התלונה והסבירה שפחדים אחזוה ואין היא מוכנה להעיד נגד העורר משום שגם הוא וגם משפחתו הם אנשים אלימים. בנסיבות אלה סבור הסניגור שאין ראיות לכאורה ואין להניח שביהמ"ש יהא מוכן להרשיע את העורר כאשר המתלוננת עצמה חוזרת בה ממה שאמרה באחת ההודעות.

ביהמ"ש המחוזי כבר היה עד להשתלשות הנדונה וכעיקר להסברה של המתלוננת וסבר כי זו שאלה של משקל ומהימנות שייחס בית המשפט שידון בענין לגופו ביחס לנסיבות בהן נמסרו שלוש ההודעות בכך צדק ביהמ"ש המחוזי שכן בשלב המעצר אין על ביהמ"ש להכריע במשקלן של הראיות. בהודעה השניה של המתלוננת, ולמעשה גם בראשונה, יש ראיה לכאורה מספקת די והותר כדי לקשור את העורר עם המעשה וגם הזיהוי הוא מלא. אשר לטענת הסניגור שלא נערך מסדר זיהוי כנדרש בנסיבות כאלה - לנוכח העובדה שהמתלוננת הכירה את העורר המתגורר באותה שכונה ואמירתה שזיהתה אותו על פי אותה היכרות, שוב לא היתה תועלת במסדר הזיהוי. אשר לטענת הסניגור כי העורר העלה טענת אליבי שלא נבדקה - המשטרה היתה מטיבה לעשות אילו בדקה את האליבי אך בנסיבות המקרה אין אי בדיקת האליבי פוגם בראיה לכאורה.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ש. פרנק למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 23.6.82).

בג"צ 177/82 - החברה הלאומית לאוטובוסים טול כרם נגד שר הבטחון ואח'

*כשרות מכרז (העתירה נדחתה).

במאי 1980 פורסם מכרז לניהול קוי אוטובוסים באיזור טול כרם, העותרת השתתפה במכרז והזוכה היא המשיבה הרביעית. עתירת העותרת נגד מסירת השירות למשיבה נדחתה. העותרת מודה כי בשנת 1976 היא הפסיקה את שירותיה בקוי האוטובוסים נשוא העתירה מנימוקים שונים. במאי 1980 פורסם המכרז הנדון בספטמבר הודיעו לעותרת את תוצאות המכרז, אך משך שנה תמימה לא עשתה דבר בענין. די למעשה בשיהוי כדי לדחות את העתירה על הסף. קל וחומר כאשר המשיבה כבר הזמינה בינתיים אוטובוסים והחלה בתפעול הקוים. זאת ועוד, בעבר קיבלה העותרת התראות וניתנו לה הזדמנויות לרכוש ציוד מתאים כדי לעמוד בחובתה להעניק שירותים נאותים ולתפעל את הקוים אך דרישות אלה נשארו ללא תגובה. כלל הוא שהמשתתף במכרז שוב אינו יכול להשמע בטענה שלא היה מקום לפרסמו. כמו כן אין פגם בהחלטה להעדיף את המשיבה על פני העותרת.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. עו"ד מ. אלוני לעותרת, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים.13.7.82).

בג"צ 352/82 - יחזקאל בן זאב נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'

*פירוש סעיף בהסכם גרושין ע"י בי"ד רבני ודרכי הדיון בו (העתירה נדחתה).

העותר הוא בעלה לשעבר של המשיבה השניה והסכסוך בין הצדדים נסוב על פירוש סעיף בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד באשר לחישוב דמי המזונות לילדים. בסעיף נאמר כי התשלום החדשי המוסכם יהא "צמוד לאינדקס יוקר המחיה, כפי שיבוא לידי ביטוי עם העלאת השכר במשק". העותר שם את הדגש על הסיפא של הסעיף, היינו צמידות להעלאת השכר במשק ואילו המשיבה שמה את הדגש על הרישא של הסעיף, היינו צמידות לאינדקס יוקר המחיה. הצדדים פנו לביה"ד הרבני האזורי שיפרש את הסעיף וביה"ד נתן החלטה, מבלי לשמוע את הצדדים, כי הצמידות היא לתשלום תוספת היוקר ולא לאינדקס. המשיבה ערערה בפני ביה"ד הגדול והוא קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית הדין האזורי כדי שישמע את טענות בעלי הדין. ביה"ד האזורי סרב לדון מ\חדש בענין בקבעו שאין צורך לשמוע את הצדדים לשם הבהרת ההסכם, והורה להעביר את ההחלטה בצרוף התיקים לבית הדין הגדול. בינתיים הוגשה החלטת ביה"ד האזורי להוצל"פ והלה הורה לפעול בהתאם, היינו לגבות את הצמידות לפי תשלום תוספת היוקר. כדי למנוע זאת פנתה האשה שוב לביה"ד הגדול והוא החליט כי שום
בית דין אינו יכול לתת החלטה לפי בקשת צד אחד מבלי להזמין את הצד השני ולשמוע את טענותיו, וכן החליט כי עד לברור הסופי ישלם המשיב דמי מזונות לפי מדד יקר המחיה. עתירת העותר נדחתה.
משסרב ביה"ד האזורי לפעול בהתאם להוראות הערכאה הגבוהה יותר והחזיר את התיקים לביה"ד הגדול, לא נותרה ברירה לביה"ד הגדול אלא לטפל בענין בעצמו. ההחלטה שבינתיים ישלם העותר לפי המדד היא בגדר סמכות של ערכאת ערעור. מכל מקום, זו הוראה זמנית ובשעת הדיון לעיצומו יתבררו העובדות לאשורן. כמו כן אין להתערב בשאלה אם ישמע בית הדין הגדול רק טענות או גם ראיות שהרי הוא יכול לשמוע גם ראיות. גם העובדה שההחלטה שהחזירה את התיקים לביה"ד הגדול נחתמה רק על ידי דיין אחד אינה יכולה לעזור לעותר. אין זה מדרכו של בג"צ לבקר את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים לגופם, מבחינת הדין שלפיו הם דנים, וגם סדרי הדין שלהם הם ענינם בלבד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. גרינשטייןלעותר. 4.7.82).

בג"צ 405/81 - מהאני מורסל פדול נגד ביה"ד הדרוזי לערעורים ואח'

*פסלות דיון בביה"ד הדתי הדרוזי לערעורים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרת ובעלה, המשיב הששי, התדיינו בפני ביה"ד הדתי הדרוזי בו ישב לדין המשיב החמישי. משהוגש ערעור לביה"ד הדרוזי לערעורים ישבו לדין שני קאדים שכהנו בערכאה זו והשתתף בדין גם המשיב החמישי שנתן את פסה"ד בערכאה הראשונה. העותרת ביקשה כי ההחלטה שניתנה בערעור תבוטל ועתירתה נתקבלה.
ב"כ הבעל טען שלא היה משוא פנים בניהול הערעור שכן המשיב החמישי אומנם כתב את פסה"ד בכתב ידו אך פסה"ד ניתן ע"י שני הקאדים האחרים, הם שהכתיבו לו את פסה"ד, והוא לא ישב כאחד מחברי ההרכב של ביה"ד. טענות אלה אין לקבל. הדיון בביה"ד לערעורים בטל מדעיקרא. שמו של המשיב החמישי צויין בחלק של המסמכים בערכאת הערעור כאחד משלושת הקאדים היושבים לדין, וזאת מבלי שנתמנה לכהונה זו כדין, ולאחר שישב כדן יחיד בערכאה הראשונה. מבחינת הצדק, אפילו היה בינתיים מתקדם בדרגה, אין להעלות על הדעת שמי שיושב בערכאה ראשונה לדין ישותף בדיון של הערעור על פסק דינו הוא. זהו פגם שכמוהו כחריגה מסמכות. יתר על כן, בהעדר מינוי כדין לכהונת קאדי בערכאת ערעור, היתה במקרה זה חריגה ממשית מתחום הסמכות. פגם היורד לשורש הסמכות אינו "נרפא" ע"י תגובתו או אי תגובתו של צד זה או אחר ולפיכך אין גם לקבל את טענת ב"כ הבעל כי האשה אינה יכולה לטעון כנגד ישיבתו בדין של המשיב החמישי משום שלא מיחתה בעת הדיון נגד מעשה זה. לפיכך הוחלט לבטל את פסק דינו של ביה"ד לערעורים ולאור השתלשלות הענינים מן הראוי שלהבא יתברר הסכסוך בין בני הזוג בביהמ"ש המחוזי וכל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לשם. עד שתפול שם החלטה אחרת יעמוד בתוקפו פסק דינה של הערכאה הראשונה. הואיל וכרגיל ניתן לערער על פסק דין בערכאה ראשונה, לא יהווה פסק דין זה מחסום בפני העלאה מחדש של השאלות שבמחלוקת שהוכרעו בו.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בך. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ג. שלהוב לעותרת, עו"ד שחאדה לבעל. 14.7.82).

בג"צ 654/80 ואח' - ולטר אלסטר ואח' נגד שר הקליטה ואח'

*פירוש הסכם שבין העותרים לבין משכירי דירות לעולים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

ענינה של עתירה זו פירוש סעיף בהסכם בין העותרים השונים
לבין משכירי דירות במסגרת תוכנית בניה להשכרה עבור עולים חדשים. במסגרת זו נעשו חוזים בין רשויות הממשלה והמשקיעים מצד אחד ובין המשקיעים ושוכרי הדירות מצד שני, כשבחוזים מוסדרים עניני שכר הדירה וסדרי שינוי גובה שכר הדירה לאחר מספר שנים כפי שנקבע מראש. גדר המחלוקת בין הצדדים היתה אם בין המועדים השונים שנקבעו בחוזה ניתן להעלות את שכר הדירה וכן האם כאשר במסגרת המוסכמת קבעו הרשויות את השינויים בשכר הדירה, צריך השינוי להתייחס לסכום שכר הדירה או גם לדרך החישוב של שכר הדירה בתקופה השניה של שנות השכירות ביהמ"ש העליון קיבל את פירושם של המשיבים באשר לקביעת שכר הדירה ודחה את עתירת העותרים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. 9.7.82).

ע.א. 145/81 - יחיאל עטר נגד יזהר עטר ואח'

*גובה מזונות (הערעור נתקבל).

שני המשיבים הינם בני הקטינים של המערער, שהתגרש מאמם. המערער נשוי כיום לאשה אחרת ולהם 2 ילדים קטינים. בשעתו נפסקו מזונות בהסכמה וב- 1967 תבעו הילדים העלאת דמי המזונות באופן שיעמדו על %60 משכרו החודשי נטו של המערער. כך תבעו סכום של כ- 7,000 ל"י כאשר הסכום נטו של המערער שהשתכר היה כ- 11,000 ל"י. אמם של המשיבים השתכרה כמו המערער ואילו אשתו השניה של המערער שעבדה בעבר הפסיקה לעבוד כדי שתוכל לטפל בשני ילדיה הקטינים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום כ- 7,000 ל"י לחודש, צמוד למדד של פברואר 1979. הערעור נתקבל.
המערער טען כי שיעור דמי המזונות כיום עולה על הסכום שהוא משתכר, וכן כי החוב מהגשת התביעה ועד פסק הדין שהוצמד גם הוא הולך ותופח ואין בכוחו לשלם את כל הסכומים. אכן שיעור המזונות שנפסק אין בו כדי התחשבות מספקת בגובה ההשתכרות של המערער, בעובדה שעליו לפרנס שלוש נפשות נוספות ובהכנסתה של אמם של המשיבים. זאת ועוד, גם חישוב של כלל המשאבים, וחלוקה לפי הנפשות המתקיימות מהם, מצביעה על הפרזה בקביעת שיעור המזונות עד כדי הצדקת התערבות של ערכאת הערעור. לפיכך הוחלט כי שיעור המזונות לעמד על 460 שקל צמודים לפברואר 1979, השינוי בשיטת ההצמדה של המזונות יהיה ממועד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ואילך, ולא ישולמו חובות צמודים עבור העבר וכן החוב שבעבר ישולם בתשלומים של 1,000 שקל בחודש.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ג. לאור למערער, עו"ד א. אריאן למשיבים. 29.6.82).

ע.א. 660/80 - בוכרים לכדר נגד מדינת ישראל

*אחריות בנזיקין (הערעור נדחה).

המערער עבד במתפרה של המשיבה. באחד הימים התעלף עובד בשם בן חמו ולפי הוראת מנהל המתפרה הרימו התובע והמנהל את המתעלף ולקחו אותו למכונית ומשם לבית החולים. התובע טען כי הרמת בן חמו גרמה לפגיעה בגבו וכתוצאה מכך לנכות תמידית. ביהמ"ש המחוזי קבע שאכן נפגע המערער כתוצאה מהרמת בן חמו ובין אם נעשה הדבר ביוזמת המערער כפי שטענה המשיבה ובין אם פעל המערער לפי הוראות המנהל אין המשיבה אחראית בנזיקין כלפיה הערעור נדחה.
המערער ביסס את תביעתו הן על עילת רשלנות והן על הפרת חובה חקוקה בכך שלא מונה אחראי לעזרה ראשונה במפעל. צדק ביהמ"ש המחוזי שלא היתה רשלנות
מצד מנהל העבודה כשנתן את ההוראה להרים את בן חמו. היתה כאן פעולת הצלה סבירה וראויה שנעשתה ע"י המנהל. אילו היה מעשה ההתעלפות תוצאה של עוולה מצד אדם אחר היה למציל שנפגע תוך סיכון עצמו במתן עזרה לזולת עילת תביעת בנזיקין נגד מבצעי העוולה. כאן התעלפות בן חמו לא נגרמה ע"י מעשה עוולה כלשהו הנותן עילה לתביעת נזיקין. כמו כן לא היה ידוע כלל על הגבלה בכושר העבודה של המערער ולפי העדויות היה מרים מדי פעם במהלך העבודה חבילות בד במשקל של 60-90 ק"ג מהרצפה לשולחן העבודה וזה לא גרם לו כל נזק. הוראתו של המנהל לא היתה בבחינת מעשה שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות ולא היתה בהוראה אי נקיטת מידת זהירות שאדם סביר היה נוקט.
אשר לעילה של הפרת חובה חקוקה - החובה למנות אחראי לעזרה ראשונה לא באה להגן על בטיחותו של עובד המגיש עזרה ראשונה אלא לבטיחותו של עובד שנזקק לעזרה ראשונה. כדי שהתובע בעילה של הפרת חובה חקוקה יצליח בתביעתו עליו להראות שהנזק שסבל היה בתחומי הפגיעה שאותה חזה המחוקק כשחוקק את התקנה שאותה הפרו.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עוה"ד ע. איסק וא. ברק למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 24.6.82).

ע.א. 15/81 - מיכאל גולדנברג ואח' נגד מיקל בנס ואח'

*זכות יוצרים במחזמר (הערעור נדחה).

המשיבים הם אחדים מבעלי זכות יוצרים במחזמר שהוצג בארה"ב בשם "קורוס- לין" והמערערים ביקשו להעלות על הבמה בישראל מחזמר בשם "חיידק הבמה". בפרסומת המוקדמת למחזמר חיידק הבמה ציינו המפרסמים כי מדובר בגירסה ישראלית של קורוס- לין. המשיבים הגישו תובענה נגד המערערים על הפרת זכות יוצרים ואלה טענו כי אין בהצגת "חיידק הבמה" כל רעיון, שיר, צליל או עיבוד קולי מהמחזה קורוס- לין. במהלך המשפט יצא השופט לארה"ב לחזות בהצגת המחזה שם. בסופו של דבר אסר ביהמ"ש על המערערים להציג את המחזמר חיידק הבמה במתכונת המקורית והערעור נדחה. בפסק הדין נדונו השאלות אימתי יש זכות יוצרים ביצירה, ואימתי יש לראות במעשה הפרת זכות היוצרים, וביהמ"ש הגיע למסקנה כי למשיבים זכות יוצרים וזו הופרה ע"י המערערים. ביהמ"ש העליון דחה גם את הערעורים באשר לקביעת ביהמ"ש ששני הצדדים ישאו בהוצאות נסיעתו של השופט לארה"ב, וכן באשר לסכום התוצאות ושכ"ט עו"ד שנקבע.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. שגב וע. למנברג למערערים עוה"ד ד. מירקין וי. מילר למשיבים. 25.5.82).

ע.פ. 797/81 - מדינת ישראל נגד רמאדן מצרי

*הרשעה בהעסקת עובדים שלא נשלחו ע"י שרות התעסוקה (הערעור נתקבל).

המשיב הועמד לדין בביה"ד האזורי לעבודה בשל העסקת עובדים בחקלאות מבלי שנשלחו ע"י שירות התעסוקה. ביה"ד העלה מיוזמתו נימוק לזיכוי הנאשם מחמת פגם בכתב האישום שאינו מראה על עבירה, מאחר והעובדים שעבדו לא זוהו. ביה"ד הארצי לעבודה, שבפניו ערערה המדינה, לא התייחס לשאלה זו, אך גם הוא קבע שאין כתב האישום מגלה עבירה שכן לא הוכח כי המשיב הינו הבעלים של המקרקעין שבהם עבדו אותם עובדים. הערעור נתקבל.
כתב האישום במקרה הנדון צריך להערך לפי הכללים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי, ולפי כללים אלה צריך כתב האישום לכלול את תיאור העובדות
המהוות את העבירה והוראות החיקוק שלפיהן מואשם הנאשם. תיאור העובדות משמעותו מכלול הנתונים העובדתיים המצביעים כי נתקיימו יסודות העבירה. באשר לעבירה הנדונה לא תמיד יש צורך בזיהוי האנשים שעבדו במקום בניגוד לחוק. למשל, אם הוכח ששירות התעסוקה לא שלח אף עובד לאותו מקום עבודה ולא הוצא שום אישור לגבי מקום העבודה כאמור ונמצאו אנשים שעבדו במקום, יש בכך לכאורה עבירה גם אם לא מזהים את העובד. הוא הדין באשר לבעלות המערער על הקרקע שמדובר בה. עפ"י החוק קבלתו של עובד ע"י המעביד ללא הפניה מהלשכה מהווה איסור, ואין בין יסודות העבירה דבר לענין זיקתו של המעביד לקרקע שבעבודה עליה הוא מעסיק את העובד. יתכן והנושא יתעורר במשפט, אך בשלב של בדיקת כשרותו של כתב האישום, כאשר בוחנים אם כתב האישום מגלה עבירה, אין מקום להסקת מסקנה שכתב האישום נמצא חסר באשר לא פירט את הקשר בין המעביד לחלקת הקרקע שעליה עבדו העובדים. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. גורני למערערת, המשיב לעצמו. 28.6.82).

ע.פ. 40/82 - פהד שבח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשורה של עבירות סמים, ובכללן מכירת כמויות חשיש לשוטר מוסווה כשהכמות הכללית שבהחזקתה הורשע המערער היתה בסביבות 160 גרם. ביהמ"ש לקח בחשבון תיקים נוספים שהתייחסו לעבירות גניבה ודן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי מצבו המשפחתי של המערער קשה וכי נקלע לביצוע העבירות מחמת הפיתוי לעשות רווחים כספיים בתקופה שבה היה נתון בקשיים כלכליים. ברם, אין מדובר בעבירה בודדת אלא בשורה של עבירות, וכן למערער הרשעות קודמות רבות בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד דראושה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 25.5.82).

ע.פ. 108+150/82 - מלאל חמוד ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים ביצעו שלוש פעמים שוד של נהגי מוניות. הם הזמינו את המונית לנסיעה ומשנסעו כברת דרךהתנפלו על הנהג, פצעוהו, שדדו את כספו ונמלטו במכונית לאחר שזרקו את הנהג מהמכונית. בגין שלושת מקרי השוד נדונו השניים לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במעשי שוד מתוכננים וברוטליים וחסד עשה ביהמ"ש עמם בהשיתו עליהם ארבע שנים מאסר בלבד. בכך הביא בחשבון את גילם הצעיר של המערערים וחוסר הרשעות קודמות.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 22.6.82).

ע.פ. 638/81 - אוולין פליישמן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהדחה בחקירה (הערעור נדחה).

המערערת חיה ללא נישואין, עם אדם בשם דוד פליישמן, שעבד בארץ כרופא גניקולוג ורשיונו נשלל ממנו בשנת 1971. בשנת 1979 נעצר לחקירה בגין טפול באנשים שסבלו מעקרות, אגב התחזות כרופא, וקבלת כספים במרמה. המערערת הואשמה כי כאשר פליישמן היה עצור היא פנתה לבני זוג
מסויים שהיו בטיפולו וניסתה להניעם למסור הודעת שקר שלא היו בטיפול אצל פליישמן אלא היו אתו ביחסי חברות. ביהמ"ש המחוזי סמך על עדותה היחידה של האשה שסיפרה כי המערערת ביקרה בביתה וניסתה להדיחה והרשיע את המערערת בעבירה של הדחה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודאת המערערת במשטרה למרות שהיא מכילה איזכור של סרוב המערערת להבדק במכונת אמת אך בכך אין פגם. באשר לסרוב להבדק החליט ביהמ"ש שהצדדים יוכלו לטעון טענותיהם בבוא העת אך הצדדים לא חזרו לענין זה וביהמ"ש לא הסיק כל מסקנה מהסרוב ואין כל התייחסות אליו בפסק הדין.
אשר לטענה כי עדות המתלוננת היא עדות כבושה שכן מעשה ההדחה הנטען היה בחודש פברואר 1979, ואילו התלונה הוגשה רק באוקטובר אותה שנה, לאחר שהמתלוננת פנתה לעורך דין שיוציא עבורה כספים מפליישמן, וכאשר הפניה לא העלתה דבר התלוננה במשטרה על ההדחה - המתלוננת הסבירה כי כלל לא חשבה שפניית המערערת אליה מהווה עבירה, וכי לא באה למשטרה להתלונן על עבירה זו. היא באה למשטרה להתלונן על מעשיו של פליישמן, ובדרך אגב סיפרה על פנייתה של המערערת אליה ואז רק נחקרה באשר לפניה זו. אשר לפניית המתלוננת למשטרה בענין פליישמן באיחור כה גדול - הדבר הוסבר עקב העובדה שמדובר בנושא רגיש ואינטימי כל כך, במיוחד עבור המתלוננת ובעלה שהם אנשים דתיים מאוד ולא רצו שהענין שביקרו אצל פליישמן יקבל פרסום. אשר לטענה שמדובר בעדות יחידה שאין לסמוך עליה - ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אומנם זו עדות יחידה, אך זו עדה מיוחדת במינה שכל דבר ודבר שאמרה נראה כדבר אמת ועדותה היתה בזהירות ובדייקנות. בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 28.6.82).

ע.פ. 799/81 - ציון אבוטבול נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (בריחה ממשמורת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נתון במאסר עולם בגין הרשעה בעבירת רצח, הוא הובא לטיפול רפואי לבית חולים ונימלט ממשמורת חוקית שבה היה נתון. כשנתפס הועמד לדין בגין בריחה ממשמורת ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל המצטברות לעונש שהוא מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי בשל בריחתו הוא נתון בתנאי בדידות קשים שדי בהם להענישו ואין צידוק לעונש המאסר הכבד, וכי המלטותו היוותה אקט ספונטני של אסיר השואף לחופש ללא שקדם לה כל תכנון או קשר עם אנשים אחרים. אין לקבל את גישת המערער. אכן, כל אסיר שואף לחופש אך מכאן אין להסיק שאסיר שנמלט שלא כדין ממאסרו לא צריך לשאת בעונש. להיפך, דווקא משום שכל אסיר שואף לחופש יש לקבוע מדיניות עונשית מרתיעה. העונש כשלעצמו איננו חמור. (בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' בן אור למשיב. 11.5.82).

ע.פ. 460/81 - משה בליטשטיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 11 עבירות פריצה וגניבה וב- 12 עבירות של שימוש ברכב ללא רשות ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עיקר טענת המערער הינה
נגד הפעלת המאסר על תנאי באופן מצטבר כך שיצטרך לשבת במאסר ארבע שנים. ברם, נאשם הזוכה להתחשבות ביהמ"ש על ידי כך שהוא גוזר עליו מאסר על תנאי ולא מאסר בפועל, צריך לדעת כי אם לא יעמוד בתנאי יצטרך לרצות את המאסר שיופעל מצטבר לעונש אחר המוטל עליה שאם לא כן ימצא נאשם כזה נשכר בכך שגם חרף העבירות שביצע לא יוטל עליו מאסר בפועל. גם כאשר מתחשבים בתקופת המאסר הכוללת שהוטל על המערער אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 20.5.82).

ע.פ. 723/81 - אבו עמרה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המנוח מאיר אזולאי נרצח ב- 1978 על רקע עיסקת סמים כשבמעשה הרצח השתתפו כמה אנשים וביניהם המערער שירה במנוח. האחרים דקרו את המנוח בסכין שבידיהם. לאחר המעשה נמלט המערער לירדן, חזר משם כעבור שלוש שנים ונעצר. אלה שהשתתפו באותו מעשה כבר הורשעו בשעתו ברצח וערעורם נדחה. עפ"י עיסקת טיעון הודה המערער בעבירה של הריגה, הורשע בעבירה זו ונדון ל- 18 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא התחשב די בנסיבות המקילות, היינו שהמערער לא היה היוזם של המעשה והוא נשוי ואב לחמישה ילדים, וכן תמך באמו הזקנה וחזר מרצונו מירדן. ברם, אם כי עונש של 18 שנות מאסר הוא עונש חמור אין להתערב בגזר הדין. נסיבות העבירה חמורות ביותר ומעשה ההריגה קרוב בנסיבותיו לרצח. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמקרה מתאים להטלת העונש המירבי של 20 שנות מאסר, אך בהתחשב בהודאת המערער ובהודעת התביעה כי הוא לא היה העבריין העיקרי או היוזם אלא נגרר אחרי אחרים, לא הוטל עליו העונש המירבי. אין המערער ראוי להקלה נוספת.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. עו"ד ש. עידה למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 20.6.82).

ע.פ. 81+38/82/876 - חיים מזרחי ועמרם עזריאל נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של מזרחי נדחה ושל עזריאל נתקבל).

שני המערערים נעצרו באשמת סחר בסמים עם סוכן משטרתי שמכרו לו הרואין. שני המערערים היו מכורים לסמים בעת ביצוע העבירות. למזרחי הרשעות קודמות, הוא היה בן 30 בערך בעת ביצוע העבירות. עברו של עזריאל אומנם אינו נקי, אך הוא יותר צעיר ממזרחי ובעת ביצוע העבירות היה בן 22 שנה. שני המערערים נדונו לשנתיים מאסר בפועל ולגבי עזריאל הופעל גם מאסר על תנאי של שנתיים שמהן שנה אחת מצטברת. ערעורו של מזרחי על חומרת העונש נדחה וערעורו של עזריאל נתקבל. באשר למזרחי - אומנם היו נסיבות מקילות לגביו ובכללן שנפצע במלחמת יום הכיפורים, אך בשים לב לחומרת העבירות, עברו הפלילי העשיר וגילו, אין לומר שביהמ"ש החמיר אתו יתר על המידה. אשר לעזריאל - גם לגביו לא היה מקום להתערב בגזר הדין לולא העובדה שבינתיים נגמל משימוש בסמים ויש תקווה שיפסיק לעבור עבירות. הוא רק בן 23 וגמר שירות מלא בצבא. בכל הנסיבות ניתן להסתפק לגביו במאסר כולל של שנתיים כך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה כולו חופף.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. עו"ד זכריה למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 20.6.82).

ע.פ. 153+172/81+117 - יוסף בן חמו ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש (ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).

חמשת המערערים הורשעו בעבירות שוד מזוין המתיחסות לשלושה מקרי שוד שארעו במשך שני חדשים ב- 1979. השלל של שלושת מקרי השוד הובא לחנות של אחד מרדכי מרום והלה, עם אחד ששמו כלפון, שהוא גם מערער בערעור זה, טיפלו במכירת השלל וקיבלו חלק מן התמורה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של מרום בביהמ"ש. אף אחד מהשודדים לא זוהה ע"י השומרים בשלשת המקרים. ביהמ"ש המחוזי לא קבע עפ"י הראיות שהובאו מה היה חלקו של כל אחד מהמערערים בכל אחד ממקרי השוד שבהם הורשעו, מי כמבצע בפועל ומי כמסייע למבצעים, אך אין בכך כלום כל עוד הוכחה שותפותם של השודדים בדרך זו או אחרת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על נאשם אחד 10 שנות מאסר והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי, על נאשם אחר הטיל שש שנים מאסר בפועל והפעלת מאסר על תנאי בחופף, 8 שנות מאסר בפועל על אחד כלפון ובמצטבר שנתיים מאסר על תנאי שהופעלו, חמש שנות מאסר על שני נאשמים שמתוכם שלוש שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הכרעת הדין ניתנה ברוב דעות שופטי ביהמ"ש המחוזי כשאב בית הדין סבר שיש לזכות את כל הנאשמים מחוסר הוכחות מספיקות. חילוקי הדעות היו נעוצים בהערכה שונה של עדות העד העיקרי, מרום, שקיבל את הסחורה הגנובה. אב בית הדין ביטא בפסק דינו את הרושם הרע שעשה עליו העד וסבר שאין להשתית על עדות זו הרשעה. לעומת זאת סברו שופטי הרוב שאפשר להשתית את ההרשעה על עדות זו. ערעורם של ארבעה מערערים נדחה הן על ההרשעה והן על חומרת העונש בעוד ערעורו של כלפון נתקבל והוא זוכה מהשתתפות בשוד והורשע בקבלת רכוש גנוב ביודעין שהושג בדרך של פשע. כיון שכך הוקל עונשו ונקבע כי השנתיים על תנאי שהופעלו יהיו חופפות ולא מצטברות.
אם כי הכרעת הדין היא של שופטי הרוב ומבחינה פורמלית על ביהמ"ש להתעלם בערעור מדעתו של שופט המיעוט גם במה שנוגע להתרשמותו מהופעת העד על דוכן העדים, אין זאת שביהמ"ש של הערעור יכול להתעלם מאותן הערות קשות של שופט המיעוט שביטל את ערכה של העדות באורח בוטה. ברם, למרות הערכה כה שלילית של עדות מרום ע"י שופט המיעוט מותר היה לשופטי הרוב להגיע למסקנה הפוכה ובהתחשב בנסיבות אין עילה להתערב במה שהם פסקו. הטעם לכך הוא ששופט המיעוט נתן משקל יתר לסתירות שבין עדותו של מרום בביהמ"ש ובין הודעותיו השונות למשטרה ולנסיונות הסרק שעשה כדי להסביר את הסתירות. ברור שבמשטרה לא גילה העד מיד את הידוע לו וחיכה להסדר בינו ובין התביעה אך כאשר נחקר בביהמ"ש ורצה להסביר את הסתירות רק הסתבך העד. ערכה של חקירה נגדית כמכשיר לגילוי האמת אינו מוטל בספק, אבל יש להבחין בין מקרה של עד שכתוצאה מחקירה נגדית חוזר בו מדברים שאמר בחקירה הראשית בביהמ"ש לבין מקרהו של עד הסותר בביהמ"ש את מה שאמר בחקירתו המשטרתית. אם העדות בביהמ"ש נראית אמינה אין משקל רב לסתירות בינה לבין ההודעות במשטרה. בעניננו יש לסתירות אלה הסבר פסיכולוגי מספיק ולהסבר זה לא נתן שופט המיעוט את מישקלו הראוי.
את מסקנת ההרשעה בהשתתפות במעשי השוד עצמם ביססו שופטי הרוב על הכלל של החזקה תכופה ברכוש הגנוב. הנחת העובדה הנובעת מן ההחזקה התכופה ברכוש הגנוב יכולה להסתר אם הנאשם נותן הסבר המראה שהרכוש
הגיע אליו בדרך כשרה או המעורר לפחות ספק בנדון זה. אכן, גם באין הסבר כזה אין ביהמ"ש חייב להרשיע את הנאשם אלא אם הוא משוכנע מעל לספק סביר שעל פי מבחני ההגיון ונסיון החיים אשמתו של הנאשם מוכחת. בעניננו, צדק ביהמ"ש כשהרשיע את המערערים בעבירת השוד. זאת, מחוץ למערער כלפון אשר לפי הנסיבות אין לומר שהחזיק ברכוש חזקה תכופה ואין להרשיעו בשוד אלא בקבלת רכוש גנוב כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, בייסקי, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד מושקט, קפלן, מרוז, הגלר ובכר למערערים, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 24.6.82).

ע.פ. 523/80 - מוחמד סקראן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף מרשמי תרופות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער עבד בבית החולים רוטשילד בחיפה ובעקבות חשד נחקר במשטרה והודה כי נטל פנקס מרשמים והחתים עליהם חותמת של רופא ורשם מרשמים לבני משפחתו. בביהמ"ש הודה במקצת מן העבירות. לאחד השוטרים סיפר, לפני עדותו בביהמ"ש, כי לא הוא אלא אח אחר זייף את המרשמים, אך את ההודעה הזו מסר באיחור וגם לא גילה מי עשה את המעשה ואמר שיגלה זאת בביהמ"ש. ביהמ"ש התחשב בכך שהמערער היה מסור לעבודה ומשך שנים רבות עבד ללא דופי ועברו נקי ודן אותו לחודשיים מאסר, 25,000 ל"י קנס ומאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר לטענה כי אח אחר ביצע את המעשה - המערער הודה במשטרה וכן בחלקו בביהמ"ש כי הוא מילא את הטפסים והיתה זו טענה "כבושה" שהועלתה רק בביהמ"ש ובדין לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש סבר כי מצב הדברים הנכון הוא זה שתואר ע"י המערער בהודעתו במשטרה ובכך אין להתערב. כמו כן צדק ביהמ"ש שלא האמין כי המערער שהוא אח בעל ותק בבית החולים האמין בתום לב כי הרופא הסמיך את האחים למלא מרשמי אנטיביוטיקה בכמויות בלתי מוגבלות. אין גם מקום לטרוניה של הסניגור על שלא נערכה בדיקת כתב יד של המרשמים, שהרי המערער הודה במילוי המרשמים או לפחות חלק מהם. אשר לעונש - למרות כל הנסיבות לקולא אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד כמאל למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26.6.82).

ע.פ. 699/81 - דוד דאדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הותקף ע"י המנוח כשבידי המנוח היתה סכין מטבח גדולה ובמאבק בין השניים נפצע המערער בדקירות סכין. בהמשך המאבק נפלה הסכין מידי המנוח ואז תפס המערער את הסכין ודקר את המנוח וגרם למותו. הוא הורשע בהריגה ונדון ל- 7 שנים מאסר בפועל וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של שנה אחת חופפים אחד את השני ומצטברים למאסר 7 השנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוח תקף את המערער ולא רחוק היה המצב שבו היו עלולים להתהפך התפקידים והמנוח יכול היה להמצא אשם בגרימת מותו של הנאשם. הרשעת המערער התבססה על כך שאחרי שהסכין כבר היתה בידיו יכול היה לסגת מהמקום. למערער הרשעות קודמות מרובות גם בעבירות של אלימות, אך בשים לב לנסיבות הנ"ל אומנם צריך היה להטיל עונש מאסר לתקופה לא קצרה אך ניתן להסתפק בארבע שנות מאסר כשאליהן מצטרפת שנת מאסר על תנאי שהופעלה.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 6.5.82).

ע.פ. 558/81 - מסעוד אדרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשדול אשתו למעשי זנות וכן בהדחה בחקירה ובעדות ונדון לארבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלוש וחצי שנים. העבירות שביצע המערער הן חמורות ואולם מתברר כי התביעה בביהמ"ש המחוזי הודיעה כי אם המערער יתן גט לאשתו תראה בכך התביעה נסיבה מקילה והדבר יצויין בטיעון לעונש. הוא לא הספיק לתת את הגט לפני גזר הדין וביהמ"ש העליון שבפניו הובא הענין דחה בשעתו את הדיון בערעור לתקופה של שלושה חודשים כדי לסיים את ענין מתן הגט. בינתיים ניתן גט. ב"כ התביעה הודיע לביהמ"ש העליון כי יכבד את הצהרת התביעה בביהמ"ש דלמטה כי מתן הגט יהיה שיקול לקולא. ביהמ"ש העליון ציין כי התלבט לא מעט בענין קביעת העונש. העבירות שבהן הורשע המערער הן שפלות ומשפילות והנימוקים לקולא שבפי הסניגור אין בהם כדי לשנות במאומה מעונש של מאסר ארבע שנים שהוטל על המערער. כמו כן למערער הרשעות קודמות מרובות. עם כל זאת אין להתעלם מהעובדה שהמערער התיר את אשתו מכבלי עגינותה וכי בשעתו ניתן לו להבין שדבר זה יהיה בו כדי להקל בעונשו. לפיכך אין להתעלם מהבטחה זו שניתנה ע"י אחת מרשויות המדינה ויש להביא זאת בחשבון במידה מסויימת לפיכך שונה העונש כאמור.

(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. טואט למערער, עו"ד כפרו למשיבה. 16.5.82).

ע.פ. 538/81 - שמעון זינתי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וגניבה ונדון בגין עבירות התקיפה לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובגין עבירת הגניבה לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשביהמ"ש קובע ששני עונשים אלה יצטברו זה לזה ושלוש שנות מאסר אלה יצטברו למאסר של 20 חודש שהמערער ריצה בעת גזר הדין. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. באשר להרשעה - הרי זו היתה מבוססת על עדות שני מתלוננים, סטודנטים מניגריה, שהעידו כי המערער השתתף יחד עם אחרים בתקיפה נגדם וכי גנב ארנק של אחד מהם ובו סכומי כסף. ביהמ"ש המחוזי האמין להם ובכך אין להתערב. אשר לעונש - העבירות אומנם חמורות ולמערער עבר פלילי עשיר, אולם בשים לב לכך שהעבירות בוצעו ביולי 1978 ושעל המערער לרצות עונש אחר של 20 חודשי מאסר בפועל, וכן בהתחשב בכך ששותפו נדון למאסר על תנאי בלבד עקב עיסקת טיעון עם התביעה, יש להקל במידת מה בעונשו של המערער. לפיכך שנת המאסר שהוטלה על המערער בגין עבירת הגניבה תהיה חופפת את המאסר האחר.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' טפירו למשיבה. 16.6.82).

ע.פ. 586/81 - איסמעיל קונדוס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נסע במכונית עם קרוב שלו ובעת הנסיעה ניסה לרצוח את קרובו ע"י פיצוץ רימון בתוך המכונית. הוא קפץ מהמכונית לאחר ששלף את הניצרה אך גם הקורבן המיועד הצליח להפיל את
עצמו אל מחוץ למכונית ועל ידי כך ניצל ממוות בטוח. מסתבר שהמערער נשכר על ידי אחרים לרצוח את קרובו תמורת תשלום של 100,000 ל"י שהובטח לו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שמונה שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער איננו מסוכן לצבור וביסודו של דבר הוא אדם עובד וחיובי שביצע את העבירה כמעשה חד פעמי. הסניגור הביא דוגמאות מפסיקת בתי המשפט שהעונש במקרים כגון זה היה קל יותר מהעונש במקרה הנדון. אין לקבל טענות אלה. הנסיבות היו בעלות חומרה מיוחדת למערער הרשעות קודמות ובשים לב לנסיבות הענין אין העונש חמור יתר על המידה. הדוגמאות שהביא הסניגור מהפסיקה אינן יכולות להועיל למערער שכן בדוגמאות אין למצוא אחת הדומה לנסיבות דנא וכידוע מידת העונש נגזרת לפי נסיבות כל ענין וענין. מדובר כאן באדם שנשכר כדי לרצוח אדם אחר וביצע את תפקידו כמעט עד הסוף ורק מזל יוצא מהכלל גרם לכך שהקורבן לא נרצח.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה 6.5.82).

ע.פ. 15/82 - יוסף יעקב קותי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער פתח חשבון בבנק לאומי באשקלון והתיימר להעביר לחשבון 5 מיליון דולר מחו"ל. שלושה ימים לאחר מכן משך מהחשבון בבנק לאומי סכום של 6,000 דולר ובו ביום עזב את הארץ לארה"ב. שם עשה שימוש בכרטיס ויזה שקיבל מהבנק והוציא סכום נוסף של למעלה 2,000 דולר. הוא הורשע בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירות חמורות שיש בהן משום מעילה קשה באמון. המערער העלה טענות שונות להקלה בעונש ואולם טענותיו וסיפוריו אינם מצטיינים באמירת אמת וביהמ"ש המחוזי לא שעה להן. בכל מסכת העובדות אין למצוא מקום להקלה בעונש.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 21.6.82).

ע.פ. 627/81 - מרדי עזרא נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח (ערעור על ההרשעה - הערעור נדחה).

המנוח מרדכי מנשה, אביו של המערער, הסתכסך עם אמו של המערער והלה תמך באמו בעוד האחים האחרים תמכו באביו. למשפחה היתה נגריה וכתוצאה מהסכסוכים נאלץ המערער לעזוב את העבודה בנגריה בה עבדו האב והאחים. המערער ואמו דרשו מהאב תשלום דמי שכירות עבור חלקה במבנה. האב סרב לשלם והענינים הגיעו לא אחת להתנגשות אלימה. המנוח פנה לביהמ"ש והשיג צו שמנע מהמערער להכנס לנגריה ולדירת המנוח. צו זה גרם להחמרת היחסים. המערער גנב רובה גליל ותחמושת מיחידתו, ובאחד הימים, בנובמבר 1980 הגיע בבוקר אל בית מגורי אביו ולאחר קטטה קצרה ירה באב ששה כדורים ביריות בודדות ואלה פגעו בצווארו של המנוח ובחזהו וגרמו למותו. המערער הורשע ברצח וערעורו נדחה.
בהודעתו למשטרה, בשעות הצהרים של יום הרצח, סיפר המערער כי מאז שהשתחרר ממילואים תכנן את האירוע, כי התכוון שבוע לפני כן לבצע אותו אך בגלל אחותו שעמה הוא ביחסים טובים ושהיתה בבית לא ביצע את מה שתיכנן, ואילו הפעם לקח את הנשק וכן כידון אמריקאי והגיע לבית האב, שם חיכה בחוץ עד שאחותו יצאה מהבית, ואז עלה לדירה פתח את הדלת ו"ניגשתי לחדר השינה
שבו אבי מנשה ישן. את הנשק הנחתי בספסל הכניסה ורק עם הכידון נגשתי. אבי התעורר, התנפל עלי, פרצה מריבה. היה עם סכין, ראיתי שאני לא מצליח לדקור אותו עם הכידון אז לקחתי את הרובה... ובינתיים הספיק לצאת להול ולרדוף אחרי ואז הפעלתי את הנשק... באתי עם הכידון כדי לדקור את האבא שלי בצורה שקטה כך שאוכל לבוא לאחי חיים מבלי לעורר רעש...". לעומת הודאתו הנ"ל הרי גירסתו בבית המשפט היתה כי בא לאביו על מנת לנהל אתו שיחה והשאיר את הנשק בחוץ על הספסל, אביו שלף סכין והחל לרדוף אחריו ואז נטל את הנשק כדי להתגונן, נפלטו כדורים ואביו נהרג. טענתו היתה איפוא כי פעל מתוך הגנה עצמית ולחילופין כי לא היה צידוק להרשיעו ברצח אלא בהריגה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הגירסה, באשר לעובדות המקרה, כפי שהועלתה ע"י המערער בהודאתו במשטרה ודחה את טענות המערער כי ההודאה אינה קבילה והרשיע את המערער ברצח.
ביהמ"ש העליון קבע כי אין להתערב בענין קבילות ההודאה וכן בעובדה שנתקבלה הגירסה כפי שהועלתה ע"י המערער בהודאתו במשטרה. הודאה זו היה לה חיזוק במספר אירועים נוספים, חיזוק הרבה מעבר ל"דבר מה" הדרוש לביסוס ההרשעה על פי הודאת הנאשם. כיון שנתקבלה הגירסה העולה מתוך ההודאה במשטרה הרי שאין ספק כי המערער זמם לרצוח את אביו. אין זה מעלה ואין זה מוריד בנסיבות אלה אם האב החזיק סכין או לא ואם האב ניסה לפגוע בו בסכין ואם לאו שהרי המערער היה התוקפן ואביו הוא שהתגונן. טענת הגנה לא יכולה לעמוד למערער אפילו אם בשלב מסויים של הקטטה נטתה הכף לרגע לצד האב (ואין הדבר כך), שהרי המערער הוא מיוזמתו הביא עצמו לכלל המצב שאליו נקלע.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ריכטמן למערער, עו"ד טל למשיבה. 29.6.82).

בר"ע 68/82 - בתי זקוק לנפט בע"מ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת פליטת עשן

(הבקשה נדחתה).

בשתי הערכאות דלמטה הורשעה המבקשת בעבירות של גרימת פליטת עשן הגורמת לזיהום אויר בלתי סביר וזאת בניגוד לחוק למניעת מפגעים. הבקשה לרשות ערעור על ההרשעה נדחתה. הערכאות דלמטה דחו את הטענה שלפיה עומדת למבקשת הגנה לפי סעיף 10 לחוק, היינו כי המבקשת מילאה את כל המוטל עליה בהוראות שניתנו לה לפי סעיף 8 לחוק, ואת הטענה כי הרשויות מנועות מלנקוט צעדים משפטיים נגד המבקשת בשל כך שידעו מה הפעולות הננקטות ע"י המבקשת בקשר לסכנת הזיהום. סעיף 10 קובע הגנה לפי חוק מניעת נפגעים אם הנאשם מילא את כל המוטל עליו בהוראות שניתנו לו. מנוסח הדברים ברור כי קיומן של הוראות לפי סעיף 8 הוא תנאי מוקדם להתגבשותה של הגנה כאמור, שהרי אין אדם יכול למלא את המוטל עליו לפי הוראה אם הוראה כזו כלל לא ניתנה לו. במקרה שלפנינו לא ניתנה הוראה כלשהי למבקשת כיצד לנהוג ועל כן אין עומדת לה ההגנה לפי סעיף 10 הנ"ל.
כמו כן אין ללמוד מן הנתונים העובדתיים שהתביעה היתה מנועה מנקיטת צעדים משפטיים. האחריות לזיהום רובצת על מי שגורם אותו והלה אינו יכול להתלות בעובדה שהרשויות המקצועיות בישראל טרם גיבשו הנחיות בנושא של אותו מתקן שגורם את זיהום האויר. אם הנאשם מפעיל את המתקן הגורם את הזיהום, רובצת עליו האחריות לתוצאה.