ע.א. 223/80 - בן ציון גור נגד מגורי בת ים בע"מ ואח'
*פיצויי נזיקין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1973/74 - הערעור נדחה)
בדצמבר 1970 הלר המערער ברחוב, נתקל באבן שפה שהיתה מונחת על המדרכה, נפל ונחבל בזרועו הימנית. האירוע התרחש בשעות החשיכה, המערער הועבר לבית חולים וידו הושמה בגבס למשך חודש ימים. גם לאחר מכן היה זקוק לטיפול במשך מספר חודשים והוא לא החלים לגמרי מהפציעה. לפי חוות דעת רפואית נגרם למערער שבר בעצם עם הפרעה תפקודית קלה יחסית. כן קבע הרופא כי בשינויי מזג אוויר או מאמץ מיוחד עשוי להגרם למערער כאב פתאומי חד. כשאירעה התאונה עבד המערער כמתמחה אצל עו"ד ובהנהלת חשבונות. ימים ספורים לאחר התאונה חזר לעבוד כמתמחה, בינתיים קבל גם רשיון עו"ד והוא עובד כעובד עצמאי. בשנת 1974 הגיש המערער תביעת נזיקין נגד המשיבים ובעוד התביעה מחכה לברורה אירע מקרה נוסף, בשנת 1977, כאשר פרצה אש בתנור חמום שבבית המערער. הוא ואשתו כיבו את האש והבחינו שענף של עץ הניצב בסמוך לערובה מתפחם וחששו שמא ישרף. המערער נטל סולם וטיפס עליו כדי להזיז את הענף שלא יפגע. כאשר שלח את ידו לעבר הענף חש כאב עז ביד הפגועה איבד את משליטה נפל ארצה ונחבל בברכו הימנית. הוא תיקן את התביעה והוסיף עילת פיצוי בגין התאונה השניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנתבעים אחראים לתאונה הראשונה וכי לא היתה תרומת רשלנות מצד המשיב ובאשר לתאונה השניה קבע כי אין הנתבעים אחראים לה, ובסוגיה זו של תאונה לאחר תאונה אין ליחס לנזק הנובע מהתאונה השניה עילה למשיבים. אשר לערעורי הנזק קבע ביהמ"ש סכום של 20,000 ל"י בגין נזקים מיוחדים, 50,000 ל"י בגין אובדן הכנסה מעבודה בהנהלת חשבונות, ובאשר לאובדן השתכרות בעבר מיום שהוסמך כעו"ד ובעתיד מעבודתו כעו"ד וכן הוצאות עתידיות שיהיו לו עקב הצורך להזקק לטיפול רפואי בעתיד, קבע ביהמ"ש סכום עפ"י חישוב גלובלי בשעור של 100,000 ל"י. השופט קבע שמכיון שהסכום הוא על הצד הגבוה אין הוא פוסק סכומים נפרדים עבור הוצאות רפואיות או אחרות שאולי תהיינה למערער בעתיד, מה גם שלא הוכח כי אכן תהיינה לו הוצאות כאלה. בגין כאב וסבל קבע ביהמ"ש פיצוי של 90,000 ל"י. מכאן הערעור
א. אילו היה האירוע השני רגיל ושגרתי היה יסוד לחייב את המזיק הראשון בעטיו, אולם אם אין האירוע השני רגיל ואינו נובע מהתפתחות דברים טבעית ושגרתית אין להביאו בגדר צפיותיו של המזיק. לא על שום שהמזיק אינו מסוגל לחזות קיומם של אירועים כאלה, אלא משום שמטעמים של מדיניות משפטית אין לפצות בעטים. אין לקבוע מסמרות ממקרה למקרה וכל מקרה יש לבחון גם מבחינת המדיניות המשפטית וגם עפ"י נסיבותיו המיוחדות. יש ליחס משקל להבחנות אלה: האם התאונה השניה נגרמה בעת שהניזוק היה עדיין בתהליך של החלמה מהפגיעות בתאונה הראשונה, או שהאירוע השני קרה לאחר ההחלמה כאשר הניזוק כבר הסתגל למצבו ולנכותו והתאים את תפקודו ודרך חייו לכך, וכן האם התאונה השניה קרתה בסמוך לאחר התאונה הראשונה או שעברו ימים רבים בין השתיים. מבחנים אלה אינם יחידים ויש להביא בחשבון גורמים נוספים בכל מקרה ומקרה. בעניננו אין ליחס את ניזקי התאונה השניה למשיבים האחראים לנזק הראשון. הנזק שסבל המערער בתאונה הראשונה לא היה קשה וחריג, הוא התייצב לאחר תקופה לא ארוכה יחסית, שנים רבות לפני שהתרחשה התאונה השניה. במרוצת השנים למד המערער להסתגל אל חולשתו וידע כי במאמץ פיזי מיוחד יכול שיחוש כאב חד ופתאומי וראוי לו להמנע ממעשה העשוי להעמידו במצב לא רצוי כזה. האש שבתנור כבתה כאשר אירעה התאונה והמערער לא צריך
היה להחפז ולנהוג בבהילות ובדרך שנהג. אילו נהג ביתר מחשבה לא היה מגיע לנפילה מהסולם. לפיכך אין לייחס את הנזק של התאונה השניה למשיבים.
ב. באשר לשיעור הנזק - טעותו היסודית של המערער שהוא בא למדוד את השתכרותו או אובדן השתכרותו עפ"י הימים והשעות שבהם יעדר מעבודתו. המערער עובד כעו"ד עצמאי והכנסותיו של עו"ד עצמאי מעיסוקו אינן נקבעות ואינן נמדדות עפ"י שעות העבודה והימים שהוא מקדיש. יש וההכנסה רבה היא על אף הזמן המועט הנדרש מעו"ד, כגון ביעוץ משפטי, בעריכת חוזים וכדומה, ואפשר שההכנסה דלה יחסית ביחס למאמץ כגון במשפטים מסויימים. לכן העדרותו של המערער ממקום עבודתו לפרקים אינה יכולה להוות בסיס לחישוב הנזק של אובדן ההשתכרות. גם הנכות המוגבלת שנקבעה למערער אינה יכולה לשמש מרכיב מדוייק ובטוח לעריכת חישוב קונבנציונלי וברור של הנזקים. לכן צדק השופט כשחישב את הנזק עפ"י חישוב גלובלי. גם הסכום שקבע השופט לפיצוי על כאב וסבל סביר ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד לירז למערער, עו"ד מרוז למשיבים. 15.7.82).
בג"צ 574/81 - ירמיהו עיני חברה לבניה נגד הועדה המקומית לתכנון ואח'
*התליית תכנית מאושרת לאחר שכבר אושר מתן היתר בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת רכשה חלקת קרקע בקרית מוצקין בשטח של למעלה משמונה דונם לצורך הקמת מבנים. בעת רכישתה הלה על החלקה תכנית מפורטת המאפשרת בניה למגורים בלבד. העותרת רצתה לשלב במבנים שטח מסחרי ולאחר תיאום עם הועדות המקומית והמחוזית הוגשה והופקדה תכנית חדשה הכוללת בנינים למגורים ובנין מסחרי. התכנית אושרה ע"י שתי הוועדות ונכנסה לתוקף. העותרת הגישה בקשה לקבלת רשיון בניה ונדרשה לשלם אגרת בניה ומס השבחה ושלמה את כל התשלומים. היתר הבניה לא נמסר לה ומהועדה המקומית מסרו לעותרת כי הועדה המחוזית מבקשת להתלות את התכנית מטעמי בטיחות. מדובר במבנים על כביש עכו חיפה שהוא כביש ראשי וחוששות רשויות התכנון שהקמת מבני מגורים ושטח מסחרי יגרמו לכך שנהגים יעצרו במקום וכן אנשים יעברו בכביש. העותרת דרשה מהועדה המקומית למסור לה את ההיתר ומהועדה המחוזית שלא תדון בהתליית התוכנית החדשה לפני שהעותרת תקבל את ההיתר. הועדה המחוזית דחתה את הבקשה ובג"צ הורה לועדה המקומית לתת את ההיתר לעותרת ולועדה המחוזית שלא לדון בהתליית התוכנית.
הועדה המחוזית טוענת כי לאחר שהתוכנית אושרה ודנו בתכנית של יזמים אחרים העלו רשויות הבטיחות חששות מפני אישור תוכנית לבנית מגורים ובניה מסחרית, ושניים מחברי הועדה ביקשו לדון מחדש בתוכנית ולהתלות את התוכנית. הועדה טוענת כי התכנית נתאשרה מלכתחילה בשגגה ובהיסח הדעת ויש חשש שיגרם נזק לצבור עם ביצועה. אין לקבל טענות אלה. דינו של היתר שאושר בועדה המקומית וטרם נמסר נקבע כבר בבג"צ, והוא כי אישור הבקשה מטעם הועדה המקומית הוא הוא נתינת הרשיון, נתינה על תנאי שיבוא המבקש וישלם את המסים הדרושים ויקחנו. משניתן הרשיון אין לבטלו אלא על פי דין
והדין אינו תומך כאן בהתליית התוכנית. המקרים של עיון מחדש על ידי הועדה המחוזית בהחלטה שניתנה, חייבים להיות מקרים חריגים ביותר, שכן כרגיל זכותו של האזרח לדעת אם בידיו החלטה סופית ומחייבת כבר נפסק שאין רשות התכנון יכולה לדחות בקשה להיתר בניה התואמת את התוכניות הקיימות בהסתמכה על תוכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק התחשבות בין אם למתן היתר מלכתחילה זה הדין, עד אחת כמה וכמה כשמדובר בעיכוב היתר שכבר הוחלט לאשרו ושולמו האגרות עבורו ורק טרם הוצא טכנית. ניתן לעכב את ההיתר לפי בקשת הועדה המחוזית רק אם התקיימו הוראות של סעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון וכאן לא נתקיימו הוראות אלה. אין לומר כי ההיתר ניתן בשגגה ובחוסר תשומת לב. לא יתכן שכאשר הועדה החליטה לאשר את התוכנית הסיחה את דעתה מכך שמדובר בבניה על כביש ראשי, נימוק שהביא לאחר מכן שניים מחבריה לרעיון של התליית התוכנית.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד גבריאל לוילעותרים עוה"ד ר. יאראק וסיגל למשיבים. 22.7.82).
על"ע 19/81 - פלוני נגד לשכת עורכי הדין
*חומרת העונש (אישור לא נכון על תצהיר וטופס מש"ח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המבקש הורשע בכך כי אישר חתימה של מצהיר על תצהיר שהלה הופיע בפניו וחתם בעוד שבעת החתימה החותם היה בחו"ל ורק אשתו חתמה, וכן כי הטעה את רשויות מס שבח לחשוב שחברת עמידר חתמה על טופס מש"ח בעוד שהחברה לא חתמה. בית הדין המשמעתי הרשיע את המערער ודן אותו להשעיה של 5 חודשים, בית הדין הארצי של הלשכה החמיר בעונש והעמיד את תקופת ההשעיה על 10 חודשים והערעור על כך נדחה.
אשר לטענה שהעבירות בוצעו בשנת 1975 והמערער סבל מחמת עינוי הדין - העבירות נחשפו והובאו לתשומת לב הקובל רק כאשר התנהל משפט פלילי נגד המערער בשנת 1981 ואז הוחשו הדיונים וכבר ביוני 1981 הסתיים הדיון בהרשעת המערער. לפיכך אין לומר שהיה עינוי דין כלשהו. אשר למעשים עצמם - הרי החומרה שבהם מזדקרת לעין. המחוקק הסמיך את ציבור עורכי הדין לקבל תצהירים וכך נתן בהם אמון, ומעשיו של המערער פגעו באמון זה. מדובר במכירת דירה ע"י משרד השיכון לעולים הנהנים מזכויות יתר וההקפדה על כך היתה כי העולים הם תושבי הארץ הבונים ביתם בישראל. מכאן החשיבות שהרשויות ידעו שהקונים אומנם נמצאים בארץ וממלאים אחרי התנאים המזכים אותם בעדיפות זו והתצהיר שאומת ע"י המערער יש בו כדי להטעות כך שחומרת המעשים לא רק מצדיקה את ההשעיה אלא גם מחייבת את ההשעייה לתקופה משמעותית כדי שהעונש יהיה מרתיע את המערער ואת חבריו עורכי הדין גם יחד. חומרה נוספת בכך שהמערער עבר תוך תקופה לא ארוכה יחסית עוד ארבע עבירות משמעתיות, ואם כי אלה נעברו לאחר העבירה נשוא ערעור זה, יש בהן כדי להשליך על הזלזול של המערער שאינו מקפיד על התנהגות הולמת את כבוד מקצוע עורכי הדין. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין עו"ד א. ישי למערערעו"ד מינה למשיבה. 7.7.82).
בר"ע 30/82 - מולוטלוק בע"מ נגד רב בריח בע"מ
*תניית שיפוט בהסכם לקיום הליכים בישראל (הבקשה נדחתה).
בשנת 1976 נערך הסכם שלפיו מינתה המשיבה, שהיא חברה ישראלית, את המבקשת, שהיא חברה אמריקאית להיות מפיצה של מוצריה בארה"ב. בספטמבר 1981 הגישה המשיבה תובענה בביהמ"ש בת"א ובו טענה כי המבקשת הפרה את ההסכמים בכך שלא הקימה מערך שווק יעיל וכו'. היא ביקשה פסק דין הצהרתי כי היא היתה רשאית לבטל את ההסכם, כי המבקשת אינה רשאית עוד להפיץ את מוצרי המשיבה בארה"ב ואינה רשאית להציג עצמה כסוכנת המשיבה. המבקשת מצדה הכחישה את ההפרות הנטענות. בהסכם שבין הצדדים קיים סעיף שיפוט שלפיו יחולו על יחסי הצדדים החוק של ישראל ושיפוט ביהמ"ש המחוזי בת"א. המבקשת ביקשה להעמיד את הדיון בתובענה ולהפנות את המשיבה להגשת תביעותיה בבימ"ש בארה"ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי סבר שבתניית שיפוט יחודית מדובר כאן וכי שיקולי הנוחיות של המבקשת אינם שקולים כנגד הסכמתה בסעיף השיפוט שסכסוכים מן הסוג הנדון יתבררו בישראל. ביהמ"ש לא התעלם מטענת המבקשת שתיאלץ להביא לישראל עדים מארה"ב לגבי כל פעולותיה בקידום המכירות, אך העמיד כנגד זה את התניה בדבר תחולת הדין הישראלי שיהיה טעון הוכחה בארה"ב ואת העובדה כי מנהלי המבקשת היו אזרחי ישראל. נדחתה גם טענת המבקשת שהתובענה לא הוגשה בדרך מקובלת ובתום לב בישראל. ביהמ"ש ראה בהתניית השיפוט תניה מקובלת וסבירה בין יצרן בארץ אחת ומפיץ מוצריו בארץ אחרת.
בדחותו את הבקשה לרשות ערעור העיר ביהמ"ש העליון שלוש הערות: ראשית, המקרה שלפנינו שונה ממקרים אחרים שהתעוררו בפסיקה לענין תקפה של תניית שיפוט בכך שכאן הוגשה התובענה בגדרה של תניית השיפוט המוסכמת ואילו המבקשת עותרת להוציא את הענין משיפוט בתי המשפט בישראל; אין צורך לחוות דעה בנוגע ליחודיות תניית השיפוט משום שגם אם התנייה אינה יחודית, הרי זו תנייה חוזית מוסכמת שמי שרוצה לסטות ממנה עליו הראיה שיש להעתר לבקשתו; שלישית, ההכרעה אם להעמיד את הדיון נוכח תניית שיפוט כאמור מסורה לשיקול דעת הערכאה הראשונה ובימ"ש לערעורים לא יטה להתערב בשיקול דעת זה אלא אם כן נתגלתה בו טעות הילכתית או עובדתית בולטתבעניננו לא הצביעה המבקשת על עילה המספיקה לסטות מתניית השיפוט ולהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. הסכסוך איננו חורג מגדר צפיית הצדדים בעת עריכת ההסכם וצריך שיהיו קיימים שיקולים יוצאי דופן כדי לשחרר את המבקשת מחיוביה החוזיים. אשר לטענה כי המשיבה לא נהגה בתום לב וכי צריכה היתה להביא בחשבון את האינטרסים של המבקשת ולהגיש את התובענה לערכאה זרה שהיא הערכאה "הטבעית" לדיון בסכסוך - אדם קרוב אצל עצמו ומטבע הדברים שהמשיבה תשקול את שיקוליה שלה לגבי הפורום שבו תגיש את התובענה. עובדה זו בלבד שעמדה על זכויותיה החוזיות לא שללה את תום לבה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד בן פורת למבקשת,עו"ד דן כהן למשיבה. 8.7.82).
בר"ע 103/82 - חניון חיפה בע"מ נגד מצח אור בע"מ
*התנאים למתן רשות ערעור (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה בבימ"ש השלום תביעת פינוי נגד המשיבה וביהמ"ש דחה את תביעת הפינוי וחייב את המשיבה בתשלום סכום פלוני בצירוף הצמדה וריבית למבקשת. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי ושני הערעורים נדחו. בקשה לרשות ערעור נדחתה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם ביהמ"ש דלמטה צדק במסקנות שאותן הסיק ממערכת הנסיבות העובדתית הספציפית שהוכחה בפניו ואם הבין נכונה משמעותם של ההסדרים המוסכמים בין הצדדים. השאלה היתה אם למשיבה מעמד של דייר מוגן על פי חוק או של חוכר מקרקעין שהגנת החוק אינה פרושה עליו ואם הוכח שהמשיבה לא קיימה התחיבויותיה לפי ההסכם. שאלות אלה אינן מעוררות אף בעיה שראויה לפי טיבה או מהותה להיות בדרגת ערעור שלישית. אין לכל מתדיין זכות מוקנית לכך שענינו יובא בשלב כלשהו לדיון בפני ביהמ"ש העליון. בבואו לשקול אם להעניק רשות לערעור נוסף נוקט ביהמ"ש בהכרח בשיטת סינון באשר לענין היכול להיות לצבור הרחב בברורה הנוסף של הסוגיה שכבר נדונה בשתי ערכאות. ביהמ"ש העליון נותן דעתו לא רק על מה שנפסק כדי לבחון אם נכונה ההלכה בפסק הדין, אלא בעיקר אם יש חשיבות משפטית או צבורית לכך שהמקרה יזכה לברור שפוטי נוסף. לא ניתן להגדיר באופן ממצה את סוגי המקרים שבהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבות הנושא. בעיקר תינתן רשות ערעור בשאלות בעלות חשיבות חוקתית, נושאים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר וטרם נפסקה ההלכה בנושא זה ע"י ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, מקרים בהם יש חשיבות ענינית לבעיה משפטית המועלית בהם ומקרים שבהם יש חשיבות צבורית לענין. במלים אחרות, במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת תינתן רשות הערעור. אין בעניננו שאלה כזו המצדיקה את רשות הערעור.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. בצרי למבקשת, עו"ד אסולין למשיבה. 15.7.82).
בר"ע 177/82 - מחפוז שלופה נגד קנסאם שיפינג לימיטד ואח'
*ביטול החלטה על מכירת אניה לאחד הנושים (הבקשה נדחתה).
במרץ 1982 החליט ביהמ"ש לימאות בחיפה להעתר לבקשת המבקש וציווה על מכירת האוניה "אני" למבקש אשר כתמורה הציע להפקיד ערבות בנקאית של כ- 58,000 דולר להבטחת חובות בעלי זכות קדימה, וכן הפחתת סכום של 90,000 דולר מהחוב שהגיע למבקש מאת המשיבים 1 ו- 2 לפי פסק דין של ביהמ"ש בחיפה. למחרת הגישה המשיבה הרביעית בקשה לעכוב ביצוע החלטת המכירות וביהמ"ש הורה על עיכוב הביצוע ובסיומם של דיונים החליט לבטל את המכירה ולפרסם מכרז בדבר מכירת האוניה. בעקבות המכרז החליט לקבל את ההצעה של המשיב השלישי בסך 110,000 דולר. המבקש טוען כי ההחלטה הראשונה למכור לו את האוניה שרירה וקיימת ועל כן המכירה השניה מחוסרת תוקף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפני ההחלטה על מכירת האוניה מינה השופט שלושה עורכי הדין לכונסי נכסים. המינוי נעשה על פי בקשת המבקש שהטיל עיקול זמני על האוניה להבטחת תביעה כספית שלו נגד המשיבים 1, 2 ו- 4. כונסי הנכסים היו ב"כ המבקש, עו"ד טראוב ב"כ המשיבה 4, וב"כ המשיבים 1, 2 ו- 6. כונסי הנכסים פרסמו בפברואר מודעות על מכירת אוניה אך לא הוגשה כל הצעה. היתה קבועה ישיבה ליום 2.3.82, באותה ישיבה לא הופיעו כונסי הנכסים וביהמ"ש הורה על מכירת האוניה למבקש. את ביטול ההחלטה של מכירת האוניה ביסס השופט על
שלושה טעמים: שלמשיב מספר 6 יש לכאורה מעמד בדיון בבקשה למכירת האוניה כיון שלטענתו הוא נושה מועדף; כי אחד מכונסי הנכסים, עו"ד טראוב לא הוזמן לדיון בבקשת המבקש שהאוניה תימכר לו; שע"י מכירת האוניה למבקש, כשחלק מהתמורה הפחתת הסכום שהמשיבים חייבים לו, ינתן למבקש יתרוןלגבות חלק מחובו לפני נושים מועדפים ולכך אין הצדקה. נימוקיו של השופט מבוססים ולמבקש אין סיכוי לזכות בערעור אם רשות הערעור תינתן לו. העובדה שהוגשה בקשה למכירת האניה למבקש וניתנה החלטה בבקשה בלי שאחד מכונסי הנכסים היתה לו הזדמנות להופיע ולהגיב על בקשה זו הצדיקה את החלטת השופט לבטל את המכירה. גם הנימוקים האחרים מבוססים היטב. פסק הדין שניתן לטובת המבקש אינו נותן לו לכאורה כל זכות חפצא לגבי האניה. מתוך מחיר האניה צריך קודם לפרוע חובות בעלי דין קדימה והחוב למבקש איננו בין החובות המובטחים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. גבעון למבקש, עוה"ד ר. טראוב וא. דנציגר למשיבים. 29.6.82).
ע.א. 79/80 - מיכל (טל- ניר) וילנר ואח' נגד אריה טל- ניר ואח'
*פינוי דירה עפ"י הסכם גירושין (הערעור נדחה).
בהסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, נקבעו הוראות באשר לדירה שהיתה מוחכרת לצדדים ע"י המינהל ובין היתר נקבע בסעיף 34 כי "הבעלות על הדירה... תתחלק באופן שווה בין שני הצדדים, הבעל מסכים שהאשה תמשיך להתגורר בדירה עד לנישואיה מחדש ללא כל תמורה לבעל". כן נקבע כי במקרה של נישואין מחדש תמכר הדירה והתמורה תחולק שווה בשווה בין שתי הצדדים. כשהתגרשו הצדדים עזב הבעל את הדירה ונשארה בה האשה עם הבת הקטינה וכעבור זמן נישאה האשה מחדש ובעלה השני נכנס לגור אתה בדירה. המשיב הגיש תביעה המתבססת על הוראות סעיף 34 של ההסכם וטענתו היתה כי על פי הפרוש הנכון של סעיף 34 יש למכור את הדירה כפנויה ולכן על המערערים לפנותה. טענת המערערים היתה כי משמעות סעיף 34 של ההסכם הינה כי עד לנישואי האשה היא תתגורר ללא תמורה בדירה ולאחר נישואיה היא חייבת לשלם תמורה, ואולם נותרה לה זכות מגורים בדירה ולכן יש למוכרה כתפוסה ע"י האשה. ביהמ"ש המחוזי פרש את סעיף 38 שלאחר נישואיה אין לאשה זכות מגורים בדירה וההדגש אינו על ענין התמורה אלא על ענין המגורים עד לנישואין. הערעור נדחה.
ההדגש הנכון בסעיף הנ"ל הוא אומנם שהאשה תתגורר בדירה עד לנישואיה מחדש ולא על ענין התמורה. אין גם להחיל על המקרה את סעיף 33 של חוק הגנת הדייר, שכן אין מדובר כאן בפקיעת זכות מחמת הוצאה לפועל של פסק דין, משכנתא או פשיטת רגל, ולא חלוקה במשפט חלוקה או הסדר קרקעות וכדומה, אלא זו תביעה לאכיפת הסכם למכירה מרצון. גם סעיף 35 אינו חל כאן כי אין מדובר בפקיעת זכות בנכס מחמת מכירת חלקו של השותף האחר אלא במכירת חלקיהם של שני הצדדים גם יחד. ההלכה היא שאין להרחיב או להחיל את הוראות סעיף 33 מעבר למקרים המפורטים בו והמקרה דנא שבו מדובר באכיפת הסכם מכירה מרצון של חלקיהם של שני הבעלים המשותפים איננו אחד המקרים הכלולים בסעיף 33.
אשר לטענת המערערים כי ביצוע הסכם הפינוי ישלול מהבת הקטינה את המדור שלו היא זכאית מהאב - אם כתוצאה מביצוע ההסכם תהיה לקטינה תביעה נגד האב בקשר למדור, ואם תהיה לאב כתוצאה מכך תביעת שיפוי כנגד האם, אפשר יהיה לדון בשאלות אלה כאשר תתעוררנה, אך אין בכך כדי לשנות
מהסעד שהבעל זכאי לו בענין ביצוע ההסכם. אין גם צורך לדון בטיב זכויותיו של הבעל השני שכן אין הן יכולות להיות טובות יותר משל האשה עצמה.
אחד הסעיפים בהסכם קובע כי במידה והאשה לא תפנה את הדירה בהתאם להסכם היא תשלם 200 אחוז לחודש מהסכום החודשי שבו אפשר להשכיר את הדירה. ביהמ"ש המחוזי לא קבע את הסכום באשר לא הובאו ראיות מה הסכום שבו אפשר להשכיר את הדירה, אך עקרונית קבע שלבעל מגיע פיצוי כנ"ל. טוענים המערערים נגד הקביעה העקרונית באשר לטענתם מדובר בקנס ולא בפיצוי - טענה זו אינה יכולה להועיל להם. לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אם הסכימו הצדדים מראש על שעור הפיצויים יהיו אלה כמוסכם ללא הוכחת נזק. ביהמ"ש רשאי להפחית את הפיצוי אם מצא שנקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, אך כאן לא באה בקשה להפחית את הנזק ולא באה כל ראיה בענין זה. הנטל הוא על המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים ועליו להוכיח שהפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ח. גירון למערערים, עו"ד ש. גנסין למשיבים. 28.6.82).
ע.א. 177+201/81 - רחל גלעדי נגד דר' ישראל גלעדי
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המערערת והמשיב התגרשו ובהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד התחייב המשיב לשלם מזונות 12,500 ל"י לחודש, צמוד למדד, לשני ילדיו הקטינים. בספטמבר 1980 הגיע הסכום ל- 40,000 ל"י לחודש. המשיב הגיש לביהמ"ש בקשה לשינוי סכום המזונות בטענה כי עליית המדד בצורה דרסטית מהווה שיגוי נסיבות ובעוד שהמדד עלה בצורה תלולה משך השנתיים הרי הכנסתו כרופא שיניים לא עלתה באותו שיעור ולפיכך יש להפחית משיעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי אכן העליה התלולה של המדד מהווה שינוי נסיבות המצדיק שיקול מחדש של גובה המזונות. ביהמ"ש עמד על ההבדל שבין אחוז המזונות מההכנסה הכללית של המשיב בעת שנעשה ההסכם לבין אחוז המזונות מהכנסתו הכללית בעת מתן פסק הדין ולפי זה הגיע למסקנה שיש לשנות את סכום המזונות.הערעור נתקבל.
בין הצדדים נכרת הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד ובתביעתו ביקש האב שאחד ההסדרים שנכללו בהסכם ישונה. המשיב לא ביקש לבטל את ההסכם כולו ולא טען שפסק הדין פגום. טענתו היא שחל שינוי מהותי בנסיבות ונתונה לביהמ"ש סמכות לשנות את שעור המזונות המוסכם. הסכם שאושר לפי בקשת הצדדים וניתן לו תוקף של פס"ד משולבות בו שתי תכובות מצטברות, הן זו של הסכם והן זו של פס"ד. לו היה המשיב מגלה פגם בהליך השיפוטי יכול היה לערער בשעתו ולבקש את ביטול פסק הדין. אם סבר המשיב שאין פגם בהליך השיפוטי אלא שנפל פגם בהסכם יכול היה להגיש בקשה לביטול ההסכם. אם ביהמ"ש היה נענה לבקשה לביטול ההסכם היה מתבטל על ידי כך גם פסק הדין שנתן תוקף להסכם. פסק דין המאשר הסכם של מזונות תוקפו ככל פסק דין ואין לתקוף אותו אלא על פי עילות שבהן אפשר לתקוף פסק דין אחר שניתן בהסכמה, או אם תנאי מפורש או תנאי מכללא בהסכם מאפשר את שינוי סכום המזונות. בעניני מזונות נוהג ביהמ"ש לקרוא לתוך ההסכם תנאי מכללא כי שינוי מהותי בנסיבות מתיר פניה חוזרת לערכאות.
אין מדובר בשינוי נסיבות של מה בכך, אלא בשינוי משמעותי ומהותי בהשוואה למצב בעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להספג ע"י הצדדים להתדיינות הקודמת והם חיבים להתאים עצמם למשמעותו בלי לשוב ולפנות לערכאות. בעניננו אין לומר שחל שינוי משמעותי המצדיק בדיקה מחדש של גובה המזונות. ביהמ"ש המחוזי ראה את השינוי בכך שההסכם קבע הצמדה למדד יוקר המחייה, והמדד עלה בצורה תלולה. אולם, נהפוך הוא עפ"י הנחיית ביהמ"ש העליון הסכמי המזונות צמודים למדד והוא הדין לגבי מזונות הנפסקים בבתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי לא אבחן בין המקרה נשוא ערעור זה לבין כל אותם אלפים רבים של תיקי מזונות אחרים, בין של בתי המשפט הרגילים ובין של בתי הדין הרבניים, בין של חייבי מזונות שכירים ובין של חייבי מזונות עצמאיים, בהם יש הצמדה למדד. לא הובאו שום נימוקים שיש בהם כדי להצדיק סטיה כה עקרונית מן המקובל ברוב המקרים הדומים. לפיכך אין לומר שיש שינוי מהותי כלשהו המצדיק את הדיון מחדש בענין המזונות והפחתתם ויש לבטל חלק זה של פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ג. ויכמן למערערים, עו"ד ד. ליבוביץ למשיב. 28.6.82).
בג"צ 171/78 - אשכר בע"מ נגד שר העבודה ואח'
*היתר לפתיחת חנות בשבת (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
העותרת היא חברה העוסקת מזה למעלה מעשרים שנה במכירת מוצרים פטורים ממכס בשתי חנויות בנמל התעופה בן גוריון. המשיבים סרבו לחדש לעותרת את הרשיון להעסקת עובדים בשבתות, ועתירת העותרת נתקבלה ברוב דעות הנשיא (לשעבר) לנדוי והשופטת נתניהו, בפסק דין מפי הנשיא לנדוי, כנגד דעתו החולקת של השופט אלון. בתצהיר התשובה של סמנכ"ל משרד העבודה מר פז נאמר כי הוא דן בנושא עם סגן השר, בעל הסמכות לדון בנושא, ויחד שקלו את בקשת העותרת "והחלטנו שנינו כי אין מקום ליתן לעותרת היתר". הנשיא לנדוי סבר כי למר פז לא היתה סמכות להחליט בנושא והעובדה שהוא החליט יחד עם סגן השר פוסלת את החלטת סגן השר. כמו כן סבר כי גם לגופו של ענין פסולה ההחלטה הדוחה את הבקשה לחידוש ההיתר, באשר הועדה המייעצת לענין היתרי עבודה בשבת לא נתנה החלטה בענין הנדון ככל המדובר בועדה של הממשלה הנוכחית ובאשר למדיניות הממשלה הנוכחית. כן סבר כי כאשר מדובר בחידוש רשיון אין חובה על מבקש ההיתר לשכנע את נותן הרשיון כי נתקיימו התנאים באשר למתן ההיתר ובזה שונה המצב מאשר בהיתר הניתן לראשונה. לדעת הנשיא אין שוני בין היתר עבודה בשבתות לבין כל רשיון אחר.
שונה היא דעתו של השופט אלון. באשר לסמכותו של מר פז סבר השופט אלון כי גם הוא היה מוסמך לדון בענין וממילא אין פגם בכך ששני אנשים מוסמכים דנו והחליטו בנושא. אך גם אם לא היה מוסמך אין העובדה שסגן השר התיעץ איתו פוסלת את ההחלטה. ברור שסגן השר שהוא בעל הסמכות הגיע לכלל החלטה משלו לאחר שיקול ודיון ואין פגם בכך שגיבש החלטתו לאחר שנועץ עם אחר שטיפל בענין ובקיא בו כשגם אותו אחר בא לכלל אותה החלטה. כמו כן מתוך החומר ניתן ללמוד שהממשלה החדשה קיבלה כבר החלטות בענין המדיניות בנושא וכי הרשויות פעלו לפי המדיניות של ועדת השרים או מדיניות הממשלה. השופט אלון סבר גם כי למרות שמדובר על חידוש רשיון על המבקש לשכנע את הרשויות נותנות הרשיון ואילו כאן העותרת סירבה למסור פרטים מהם הנימוקים
המחייבים לתת לה את הרשיון לעבוד בשבתות. אין לומר כי דין סירוב לאי חידוש היתר עבודה ביום המנוחה השבועי כדין סירוב לאי חידוש רשיון לניהול עסק. כשמדובר בניהול עסק הרי זכאות המבקש יסודה בזכות הטבעית הנתונה לכל אדם לעסוק בכל עיסוק והסירוב למתן ההיתר בא להוציא מכלל עיקרון זה. הפוך הוא המצב לענין עבודה ביום המנוחה השבועי. כאן קבע המחוקק כעיקרון את איסור העבודה ביום המנוחה השבועי והבקשה לקבלת היתר לעבודה היא שבאה להוציא מכלל עיקרון זה. התוצאה משוני זה שבחידוש רשיון לניהול בית עסק לא מוטל על מבקש הרשיון לשכנע את בעל הסמכות שקיימים נימוקים מיוחדים למתן הרשיון, ואילו בקבלת היתר עבודה בימי מנוחה על המבקש לשכנע את בעל הסמכות שקיים בענינו אחד הנימוקים המנויים בחוק המתיר לו לעבוד בשבתות. העותרת לא ניסתה לנמק את בקשתה ולא מצאה לנכון למסור נתונים שיצדיקו את בקשתה למרות שנתבקשה לעשות כן. לפיכך בדין נדחתה בקשתה למתן היתר. יתירה מזו, גם אילו בבקשת היתר עבודה בשבת לא היה זה מחובתו של המבקש לשכנע את בעל הסמכות בצדקת בקשתו, הרי אין ספק שזכותו של בעל הסמכות לבדוק את תוכן הבקשה המובאת לפניו ולצורך זה זכאי הוא לקבל את הנתונים ההכרחיים והמינימליים המאפשרים לו קיומה של בדיקה זו. משסרבה העותרת למסור את הנתונים האלה בדין נדחתה בקשתה למתן היתר עבודה בשבת.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, אלון, גב' נתניהו. עו"ד קרני לעותרות. עו"ד ר. יאראק למשיבים. 27.7.82).
בר"ע 290/82 - משה פרנסיס נגד ליאון מדובוי
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המשיב העמיד לרשות המבקש מבנה ומכונית כנגד תשלום תמורה מוסכמת ובחוזה שבין הצדדים היה סעיף בוררות. התעורר סכסוך בין הצדדים והענין נמסר לבורר על פי ההסכם. הלה פסק לחובת המבקש והטיל עליו חיובים מסויימים ובכללם כי על המבקש לפנות את המבנה. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר, ביהמ"ש שמע עדויות מפי בעלי הדין ומפי הבורר וקבע כי הוא מאמין למשיב ולבורר ואינו מאמין למבקש ולגרסתו ודחה את הבקשה. כך שפסק הבורר נשאר על כנו כפסק דין מחייב. המבקש ביקש מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע הפינוי שכן בדעתו להגיש לביהמ"ש העליון בקשה למתן רשות ערעור. ביהמ"ש דחה את הבקשה באשר לדעתו אין למבקש סיכוי לקבל רשות ערעור. לפנים משורת הדין עיכב את הפינוי לתקופה קצרה כדי לתת שהות בידי המבקש להגיש בקשתו לביהמ"ש העליון לרשות ערעור ולחזור ולבקש עיכוב ביצועו של פסה"ד. הבקשה לרשות ערעור הוגשה והדיון הנוכחי הינו בשאלה אם לעכב את ביצוע פסק הפינוי. הבקשה נדחתה.
אין למבקש סיכוי של ממש שבקשתו לרשות ערעור תתקבל. כל טענותיו המשפטיות נשענות על תשתית עובדתית שנדחתה כבלתי אמינה. השופט קבע ממצאים עובדתיים שהיו דרושים לבדיקת הטענות המשפטיות של המבקש וממצאים עובדתיים אלה מושתתים על האמון שרחש השופט למשיב ולבורר ולחוסר האמון בדברי המבקש וגירסתו. במצב דברים זה סיכוייו של המבקש לזכות ברשות ערעור ולהצליח בערעור נוטים לאפס. המבקש עושה כל מאמץ כדי למשוך את הדיון ולהרויח זמן ובינתיים הוא מתחמק בעקביות ובעקשנות מלשלם דמי שכירות או דמי שימוש המגיעים למשיב. בנסיבות אלה אין לעכב את ביצוע פסק הדין למרות שמדובר בפינוי נכס ומסירת החזקה לצד שכנגד.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן אורי למבקש, עו"ד דרזנר למשיב. 13.7.82).
בר"ע 234/82 - מדינת ישראל נגד מאיר זיו
*התחמקות מלקבל הזמנה למשפט פלילי (הבקשה נדחתה).
הזמנה לדין פלילי נשלחה למשיב ולטענת התביעה התחמק הלה מלקבל את ההזמנה. הכתובת שנמסרה בדוחו"ת התנועה שנרשמו למשיב היתה כתובת שאינו מתגורר בה אם כי הוריו עדיין מתגוררים שם. לפיכך לא הגיעה ההזמנה לדין לידיו או לפחות לא ניתן להוכיח שהגיעה לידיו. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב בדינו על יסוד ההנחה שהזמנה לדין וכל מסמך אחר הכרוך בכך לא הגיעו לידיעתו של המשיב והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין לקבל את טענת התביעה כי התחמקות כגון זו של המשיב זהה במשמעותה המשפטית לסרוב לקבל מסמך או לחתום על אישור מסירה כאמור בסעיף 209 לחוק סדר הדין הפלילי כפי שהיה אז בתוקף. הסעיף הנ"ל קובע כי אם נוכח ביהמ"ש שההמצאה לפי סעיף 209 לא בוצעה עקב סרוב לקבל את המסמך או סרוב לחתום על אישור מסירה רשאי ביהמ"ש לראות את המסמך כאילו הומצא כדין. בנוקטו לשון "סרוב" מתכוון המחוקק לסרוב ממש ולא לחשד בדבר ביצועם של תמרוני השהייה או התחמקות שתוצאתם הסופית היא אי מסירת הזמנה. מדובר בהנחת תשתית לקיום משפט שלא בנוכחות הנאשם על יסוד ההנחה שלפיה ההזמנה הומצאה לנאשם כדין. קיום משפט שלא בנוכחות הנאשם הוא בגדר תוצאה מרחיקת לכת הנוגדת את תפיסות היסוד שלנו ויש לאפשרו רק באותם מקרים בהם התיר המחוקק את הדבר באופן ברור וגלוי.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד פוגלמן למבקשת, עו"ד קדרי למשיב. 5.6.82).
בר"ע 268/82 - ג'רויס פרידמן ואח' נגד קורפורייט... אינק
*סמכות דיון לבימ"ש בישראל (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה נגד המבקשים תובענה בביהמ"ש המחוזי. המבקשים טענו שאין לביהמ"ש סמכות לדון בתובענה מאחר ואין מתקיימים לגביה אף אחד מהתנאים שנקבעו לענין זה בתקנות סדר הדין האזרחי. לחילופין נטען כי ביהמ"ש הישראלי איננו הפורום הנוח לקיום דיון בתובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לטענה כי המבקשים גרים ופועלים מחוץ לתחומי מדינת ישראל - המבקש הוא תושב ישראל השוהה אומנם במשך חלק נכבד מכל שנה בחו"ל. מקום מגורי משפחתו, אשתו ושלשת ילדיו, בירושלים בדירה שבבעלותם. אשור למבקשת שהיא שותפות הרשומה בארה"ב בדק ביהמ"ש את מסמכי הרישום של התאגיד ותשקיף שפורסם לקראת תחילת פעולותיו ולמד מהם כי מקום עיסקה המוצהר העיקרי של השותפות הוא בישראל. העיון בתשקיף מגלה שכל כולו של התאגיד לא קם אלא כדי לעשות עסקים בארץ ולא היו לו כל תוכניות לעשיית עסקים בחו"ל. אומנם מקום המשרד הרשום של השותפות הוא בחו"ל אך ביהמ"ש המחוזי הבחין בין מקום עסקים לבין משרד רשום. אשר לטענה שיותר נח לנהל את המשפט בחו"ל ולא בארץ - ביהמ"ש המחוזי בדק את הענין והגיע לכלל מסקנה כי להמשך ההליכים בישראל אין מתלוות תופעות שליליות המצדיקות העדפת מקום שיפוט בחו"ל. ממצאיו של ביהמ"ש בענין מקום מגורי המבקש מעוגנים היטב בחומר הראיות. ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי המבקש הוא תושב ישראל גם אם הוא מרבה לשהות בחו"ל. הטענה שיש לאבחן בין מקום מגורי המשפחה לבין מקום מגורי המבקש, שלא טען כי נפל דבר בינו לבין משפחתו, אין בכוחה להשפיע על פרשנות העובדות לפי משמעותן כפשוטן. העדר זמני ממקום המגורים הרגיל אין בו כדי להוליך למסקנה כי חל שינוי במקום מגוריו של פלוני. הוא
הדין לענין מקום ניהול העסקים של השותפות. אשר לטענת העדפת הנוחיות - לפי הנסיבות אין ולא כלום בטענה כי יש להעדיף התדיינות בארה"ב על זו שנפתחה בארץ.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רובין למבקשים, עו"ד י. רווה למשיבה. 11.7.82).
ב.ש. 510+540/82 - מדינת ישראל נגד אבו קישק - פארס מוחרב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת מורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים וערר על שחרור בערובה - העררים נדחו).
שני העוררים פארס וסאלח מוחרב, יחד עם המשיב אבו קישק באו לחצר ביה"ס בלוד לפגוש מורה המלמד את אחיו של פארס לאחר שהלה שילח את אחיו הביתה ודרש כי האב יבוא לשיחה עם המורה. אבו קישק הצטרף אל שני העוררים. כאשר באו לביה"ס ופגשו בחצר את המורה התנפלו עליו פארס וסאלח והכוהו, רדפו אחריו כשניסה להמלט והשליכו עליו מוט ברזל. המורה הותקף נוכח עיניהם של התלמידים והמורים והוכרע וגם כאשר היה מוטל על הריצפה מעולף המשיכו להכותו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד גמר ההליכים באשר מדובר בעבירה שנסיבותיה חמורות עד כדי הצדקת המעצר. מאידך החליט ביהמ"ש לשחרר בערובה את אבו קישק והבחין בין השניים לבינו בכך שחלקו נופל מחלקם של השנים האחרים גם משום שהצטרף למכות בשלב מאוחר יותר וגם משום שלא היה לו ענין בתקרית. העררים נדחו.
הגירסה של העוררים כי הם הגיבו במכות לאחר שהמורה התנהג בקנטרנות נגדם ואיים עליהם בסכין, נוגדת את הראיות העקביות של עדי התביעה וספק רב אם יש בגירסה זו מן האמת. התנהגות העוררים היתה התנהגות בריונית חמורה שאין להעלות על הדעת חמורה ממנה בסוג זה של עבירות. קיימת תופעה נפסדת של הורים או קרובי משפחה המבקשים לעשות שפטים במורים, ואין להשלים עם תופעה זו ואין להקל בה ראש. צריך שיהא ידוע ברבים כי לא זו בלבד שמן הראוי להעניש אנשים שהורשעו במעשים כאלה, אלא שהתנהגות בריונית כזו מצדיקה גם מעצר בטרם משפט. גם אם נקי עברם של העוררים הצדיקה ההתנהגות מעצר עד תום ההליכים.
אשר לעררה של המדינה - אכן קשה להשלים עם ההבחנה שעשה השופט בין העוררים לבין המשיב רק משום שהמשיב הצטרף יותר מאוחר למכות ואין לראות בכך עילה לשחרור. ברם, משכבר שוחרר הלה מבית המעצר והוא מהלך חופשי לא יהא זה מוצדק לבטל שחרורו ולהחזירו לבית המעצר מה גם שבכל זאת מידה מסויימת של טעם יש בהנחה שהעוררים היו מטבע הדברים בעלי היוזמה לכל ענין התקיפה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד דמארי לאבו קישק, עו"ד קאדרי לעוררים. עו"ד שפי למשיבה. 21.7.82).
ב.ש. 538/82 - יוסף עמר ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שהואשמו בעבירות סחר בסמים. הערר נדחה. הסניגורים מודעים לכך שלפי המדיניות המנחה של ביהמ"ש העליון מן הראוי לצוות על מעצר עד תום ההליכים כשמדובר בסחר בסמים, אך לטענתם אין בידי התביעה חומר ראיה אמין שיספיק כדי ראיות לכאורה. אכן, טענות הסניגורים אינן משוללות יסוד שכן בפיהם מספר השגות הראויות להשקל, אולם בינתיים קבע ביהמ"ש המחוזי את
שמיעת המשפט בדחיפות בתקופת הפגרה. יש יסוד להניח שאפילו אם המשפט לא יסתיים בשני ימי הדיון שנקבעו, הרי לפחות תתבהר התמונה הרבה יותר משהיא כיום באשר למשקל הראיות שבידי התביעה וטיבן, ובתום שני ימי הדיון, אם המשפט לא יסתיים, יוכלו העוררים לבקש עיון מחדש בענין המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד דמארי למבקשים. עו"ד פוגלמן למשיבה. 21.7.82).
ב.ש. 496/82 - קורט וייגל ואח' נגד רייבי נועם
*העברת שיפוט (בקשה להעברת שיפוט - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בנצרת כנגד המבקשים. אין המבקשים טוענים שבימ"ש זה נעדר סמכות לדון בענין, אך לטענתם בהתאם לכללים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון מן הנכון להורות על העברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בת"א. הבקשה נתקבלה. המשיב הצביע על כך שקיום המשפט בת"א יביא להשהיה רבתית בתחילת הדיון, וחומרה מיוחדת מתלווה למקרה זה שכן המשיב סובל מנכות גופנית קשה וממחסור כיס והדחיה בקיום ההליכים תכפיל ותשלש את קשייו וסבלו. עומס היתר בביהמ"ש בת"א הוא שמוליד את הנסיונות מפעם לפעם להגיש תביעות בבתי משפט מחוזיים אחרים המוסמכים לדון בתביעה על פי הוראות סדר הדין האזרחי. בדרך זו מבקשים תובעים שונים להמלט מן הצפיה המתמשכת בהליכי המשפט בת"א. דא עקא, ביהמ"ש העליון דחה בעבר את השיטה האמורה ככל שהיא מתייחסת לתביעות שעל פי כל נתוניהן, פרט לנתון הפורמלי שהוא המקנה סמכות לביהמ"ש האחר, צריכות היו להיות מוגשות בת"א. אכן, גם במקרים שנבחרו באקראי והוגשו לבימ"ש אחר אין להעביר את הדין כשיש שיהוי בהגשת הבקשה על ידי הנתבעים, אך במקרה שבפנינו לא היה כל שיהוי, לא החל דיון כלשהו, לא נקבע מועד למשפט וכדו' ולאור הלכותיו של ביהמ"ש העליון יש להעתר לבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. קמר למבקשים, עו"ד ד. שני למשיב. 23.7.82).
ב.ש. 305/82 - דניאל יעקב והסנה בע"מ נגד ארבילי חי
*העברת שיפוט (בקשה להעברת שיפוט - הבקשה נדחתה).
כתב תביעה של המשיב נגד המבקשים הוגש בספטמבר 1981 והחל משא ומתן בין חברת הסנה לבין המשיב בקשר להסדר מוסכם מחוץ לכתלי ביהמ"ש. כתוצאה מן הדיונים ביקשה הסנה כי המשיב יסכים לדחיית המועד של הגשת כתב ההגנה והמשיב נענה לבקשה. לבסוף נכשלו הנסיונות להגיע להסדר ובחודש מרץ הוגש כתב ההגנה וזמן קצר לאחריו גם הבקשה להעברת הדיון. הבקשה נדחתה. בקשה להעברת הדיון צריכה להיות מוגשת בדרך כלל יחד עם כתב ההגנה כדי לא לגרום לאובדן זמנם של הצדדים שיצטרכו להמתין בביהמ"ש האחר לקביעת התור למשפט. בקשה המוגשת כאמור תיענה בדרך כלל בחיוב אם מתקיימים התנאים המצדיקים זאת. אך יש מקרים שבהם חלף זמן רב מעת הגשת כתב התביעה, לאו דווקא בשל האיחור בהגשת הבקשה שהוגשה יחד עם כתב ההגנה, אלא בגלל מו"מ ארוך ומתמשך, וכך היו העובדות במקרה שלפנינו. חלפה כמעט שנה מעת שהוגש כתב התביעה והעברת הדיון עתה תביא לאובדן של שנה שלמה לגבי ההליכים המתמשכים בלאו הכי עת רבה מדי. לא היה דבר שימנע מן המבקשים להעלות את הבקשה להעברת הדיון יחד עם בקשתם את ההסכמה לדחיית המועד להגשת כתב ההגנה. ברם, המבקשים לא עשו דבר באותה עת. בנסיבות אלה אין לצוות על העברת הדיון.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. שטיינר למבקשים, עו"ד י. מנדה למשיב. 5.8.82).
ע.פ. 232/82 - יעקב זכאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בביתו של המערער נתפסה כמות של למעלה מ- 200 גרם חשיש ולטענת המערער החזיק את החשיש לצריכה עצמית בלבד. לא היו ראיות שהוא עסק בסחר בסמים, אך כמות החשיש שהחזיק עולה פי 15 על הכמות של 15 גרם, ונקבע בפקודת הסמים המסוכנים, שמי שמחזיק כמות העולה על 15 גרם חזקה עליו שהוא מחזיק את הסם שלא לצריכה עצמית ועליו הראיה לסתור. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע שהכמות הוחזקה לצריכה עצמית, אם כי היה לו בענין זה ספק מסוים, אשר לא עלה עד כדי הרמת נטל ההוכחה המוטל על נאשם במקרה כגון זה, שהוא הנטל שצריך להרים הטוען טענה במשפט אזרחי. ביהמ"ש גזר למערער שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. לאור האמור לעיל נראה העונש קל למדי ולא מופרז, אך מתוך תסקיר שרות המבחן ועובדות אחרות שהובאו לידיעת ביהמ"ש מצטיירת תמונה על המערער, על עברו ומאבקו לשפור מצבו מבחינת התועלת לחברה, המצדיקה הקלה מיוחדת בעונש. על פי הרקע המשפחתי הקשה של המערער ניתן היה לחזות התדרדרות קשה לביצוע מעשי עבירה, אך המערער בכוחות נפשיים לא קטנים הצליח לעלות על דרך שיכולה להוציאו למרחב. הוא רכש מקצוע שבו יכול הוא להתפרנס, עבר מספר מקצועות בבחינות הבגרות וברצונו להמשיך ולהבחן ויש לו גם סיכוי להתקבל למכינה באוניברסיטה.כליאתו למשך תקופה של שנה, או אף תקופה של שמונה חדשים אם יזכה בניכוי השליש, עלולה לסכל הצלחת מאמצים אלה. בכל הנסיבות יש להפחית מעונש המאסר ולהעמידו על ששה חדשים מיום מעצרו של המערער ב- 15.1.82.
_ (בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, בך. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 10.5.82).
ע.פ. 479/81 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת נשק וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של גניבת נשק והובלתו כשמדובר בכ- 30 לבנות חבלה, תת- מקלעים, רובה סער, אקדחים, רימונים וכדורים. הדא נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה סקר ביהמ"ש את מערכת הראיות ובכללן הודעות סותרות של המערער במשטרה ובביהמ"ש, והעובדה כי בחלק מהודעותיו במשטרה הודה בגניבות נשק אשר ברור שלא היו ולא נבראו וזאת מתוך רצון לספק חומר לחוקריו. ביהמ"ש החליט לבסוף באשר לחלק מן ההודעות של המערער במשטרה שיש לקבלן ובכלל זה בענין גניבת לבנות חבלה כאשר עבד בסיני והעברת החומר לחבורת "המפוצצים" של שניר וטורק. ביהמ"ש העליון קבע כי בדין נתקבלו ההודעות והחיזוק להודעות באירועים השונים שנתלוו לכך.
בביהמ"ש העליון הוגשה הכרעת הדין במשפטם של שניר וטורק, שם לא היה המערער בעל דין. באותו משפט העדיף ביהמ"ש שלא להעדיף את אמרות המערער במשטרה על פני העדות שנתן במשפט של השניים ולדעת הסניגוריה צריך גם כאן להעדיף את העדות בביהמ"ש. ברם, אינו דומה המקרה דנא למקרה שבו הרשעתו של פלוני אינה מתיישבת עם זיכויו של אלמוני. השאלה במשפט המפוצצים אם לקבל את הודעות המערער כראיה ואם לאו לא היתה אלא משנית בהליך ההוא ואין לה כוח מחייב כלפי המערער.
אשר לחומרת העונש - למרות עברו הנקי של המערער הרי גניבת נשק
ממחנות צבאיים, החזקתו והובלתו, הן עבירות חמורות ואין לומר שהחמירו עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. שיינמן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 29.6.82).
ע.פ. 80+368/81/943 - עמאד עאמר ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחות מלבנון)
(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו). המערערים נהגו במשך חודשים מרובים לצאת ללבנון, לרכוש טובין ולהבריחם ארצה בדרכים שונות בחלק מן ההברחות שחדו חייל צה"ל שיעביר את הסחורות ברכב צבאי ובחלקן היה המערער עמאד שומר במחסום כאיש מילואים והוא הרשה את העברת הסחורות. כל השלושה השתתפו בשורה של הברחות בסכומים המסתכמים במליוני לירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות שונות של יציאה שלא כדין מהארץ, התכנסות לשם הברחה, הברחת טובין והחזקת טובין מוברחים, החזקת טובין שלא שולם עליהם מס קניה וכדומה. הוא דן שניים מן המערערים לארבע שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי וקנס של 100,000 שקל או שנתיים מאסר תמורתו, ומערער אחר נדון לשלוש שנות מאסר שמתוכן 18 חודשים בפועל וקנס של 50,000 שקל או שנת מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר תמורת הקנס הופחת לחצי.
העובדה שהנאשמים הורשעו בעבירות שובות ביחס לאותו מעשה לא השפיעה על מידת העונש שהטיל ביהמ"ש על המערערים. ביהמ"ש היה ער לכך שקיים קשר עובדתי בין העבירות השונות שנעברו בביצוע הברחת הטובין וכי יש לגזור עונש כולל לכל העבירות. מדובר בעבירות חמורות שבוצעו במשך תקופה של שנה בקירוב באופן שיטתי ובסכומי ענק. ע"י מעשים אלה שללו המערערים מאוצר המדינה סכומי עתק של מכס, מס קניה ומע"מ. המערערים החטיאו חיילים ששירתו בצבא למעול בתפקידיהם ופיתו אותם ע"י תשלום שוחד לעבור עבירות והמערער אמאד מעל באימון שניתן בו כחייל בשירות מילואים ע"י שאיפשר לרכב צבאי ששימש את ההברחות לעבור את המחסום. ממדי ההברחות וחומרת העבירות מצדיקים עונשי מאסר משמעותיים והטלת קנסות כבדים בצדם.
הסניגור טען כי יש להחיל את מה שנפסק ע"י ביהמ"ש העליון בעבר כי משנדון אדם למאסר לתקופה של ממש אין להטיל עליו גם קנס שיהיה עליו לשלמו לאחר שחרורו ממאסר. בודאי שיש לדברים האמורים משקל אך לענין מידת העונש אין להעזר בתקדימים מפני שכל מקרה תלוי בנסיבות שלו. בעניננו שונות הנסיבות בכך שעונשי המאסר אינם מפצים את אוצר המדינה על הפסד ההכנסה שנגרם לו ותשלום הקנסות יהווה פיצוי מה על ההפסד האמור. לנסיבות האישיות, מחלה ונכות, אין ליחס משקל לצורך הפחתה מהעונש, שכן ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות המקילות. במרכיב אחד של עונשים יש להקל עם המערערים והוא תקופת המאסר שנקבעה תמורת הקנסות. אחד השיקולים בהטלת קנס בנוסף לעונש מאסר הוא רצונו של ביהמ"ש להמנע מלדון את הנאשם לתקופת מאסר ארוכה. אם המערערים לא יוכלו לגייס את האמצעים לתשלום הקנסות תהיה תקופת המאסר המצטברת ארוכה מכפי שביהמ"ש היה גוזר לולא הטיל קנסות בנוסף לעונשי המאסר.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט יהודה כהן. עוה"ד עצמון, ברק ודבאח למערערים, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 20.5.82).