ע.א. 617/80 - מכלוף גבאי נגד תעשיה עץ לבוד בע"מ
*אחריות בנזיקין בתאונת עבודה. * רשלנות תורמת.ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 435/76 -
הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
המערער נפגע ביולי 1974 בתאונת עבודה אצל המשיבה במכונה חדשה לחיתוך לבידים שהיתה בשלב הרצה והיו בה תקלות. המערער ניסה לסחוב לביד שנעצר, ידו התחלקה לעבר המשור שעדיין המשיך להסתובב ונפגעת קשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אחראית ברשלנות כלפי המערער, כי אין להטיל על המערער רשלנות תורמת, וכן קבע אתשיעורי נזקיו של המערער. בין התאונה לבין קיום המשפט בשנת 1979 חלה המערער בשיתוק ולאור הנסיבות בהליכי ברור המשפט סרב ביהמה"ש לאפשר הוכחת המחלה ולא התחשב בה בפסיקת שעורי הפיצויים. הערעורים נסבים על שאלת הרשלנות התורמת של המערער ואי התחשבות במחלה השניה של המערער, וסכומי הפיצויים.
א. לענין הרשלנות התורמת - הקביעה שהמערער לא התרשל התבססה על עדויות המערער ועובד שעבד אתו, וכן הסתמך ביהמ"ש על חוות דעת של מהנדס מטעם המערער בדבר תכונות המכונה. המשיבה קובלת על כך שחוות הדעת התקבלה כראיה למרות שנמסרה לה רק מספר ימים לפני הישיבה שבה הוגשה, בניגוד לדרישת תקנה 2 לתקנות סדר הדין (עדות מומחים) המחייבת משלוח העתק לצד שכנגד לא יאוחר מ- 21 יום לפני מועד השמיעה. המומחה העיד ונחקר חקירה נגדית ע"י ב"כ המשיבה. זכאית היתה המשיבה לקבל את חוות דעתו של המומחה במועד הקבוע בתקנות, אך לביהמ"ש יש שקול דעת לסטות מהוראות התקנה הנ"ל אם הוא סבור שהדבר יועיל לעשיית משפט צדק. ביהמ"ש דלמטה לא נתן נימוקים להחלטתו, אך לא נראה בדיעבד שנגרם עוות דין למשיבה. המכונה היתה ברשותה ותכונותיה היו בידיעתה ולא היתה סיבה שב"כ המשיבה יתקשה לחקור את המומחה מטעם המערער, לאחר התיעצות במומחה משלו, ולהביא את הראיות שחשב אותן לרלונטיות בהמשך הדיון התקיימה ישיבה נוספת ואז היתה שהות בידי המשיבה לבדוק את כל הנושא ולהגיש חוות דעת נגדית אך היא לא עשתה כן.
ב. רשלנות תורמת של המערער רואה המשיבה בכך שעבד בעבר ליד מכונה דומה וצריך היה להיות ער לסיכוני המכונה; הקטע הגלוי של הסכין היה גלוי לעין ויכול היה לראות את המשור מסתובב. ברם, המכונות שעבדו עליהן לפני כן היו בצורה אחרת ואין להסיק שהמערער היה צריך להיות ער לסכנה הצפויה בעת הזזת לוח הלבידים. ידו של המערער התחלקה ונפגעה, ולא היה זה מגע מכוון כתוצאה מהכנסת יד למקום גלוי לעין כמסוכן אלא מגע מקרי בלתי רצוני. פגיעה בלתי רצונית כזאת אין בה משום רשלנות תורמת כלשהיא.
ג. אשר לטענה כי גם לאחר התקנת מגן יכולה היד להגיע לקטע המסוכן - גם אם לא ניתן לגדר את המכונה לבטח אין זו הגנה למעביד ועליו לפצות את העובד שנפגע.
ד. המערער נפגע בכף ידו והצדדים הסכימו על שעור נכות רפואית של %35 ובישיבת קדם משפט הסכימו שזכותו של כל בעל דין לטעון ולהוכיח את מהות הפגיעה הפונקציונאלית. בנובמבר 1978 ביקש ב"כ המערער להקדים את שמיעת התיק ואז הגיש אישור רפואי על כך שאירע למערער שיתוק של חצי הגוף השמאלי ובאישור מומלץ לשחרר את המערער מעבודה למשך 3 חודשים. בישיבה
מאפריל 1980 חקר ב"כ המשיבה את העדים על מחלה זו וכך עלה הענין לדיון במשפט, ללא תיקון כתבי הטענות וללא שהוגשו חוות דעת רפואיות בקשר אליו. במאי 1980 ביקש ב"כ המשיבה להגיש עדות רפואית בנושא זה אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. כבר בחודש נובמבר 1979 היתה המחלה הנ"ל ידועה למשיבה, ואם רצתה להוכיח את ההשלכות של מחלה זו באשר לסכום הפיצויים העתידיים היה עליה להעלות בקשה לכך בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בינואר 1980. לאחר קדם המשפט לא היתה רשאית לעשות כן ללא טעם מיוחד. הבאת הראיות היתה מחייבת דחיית המשפט ולא היתה הצדקה לכך בנסיבות האמורות. בהעדר ראיה רפואית על השלכות המחלה על כושרו לעבודה של המערער ועל תוחלת חייו צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא הביא ענין זה בחישוביו באשר לנזקי המערער לעתיד.
ה. כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, ונפגע שוב לאחר מכן, ולפני מתן פסק הדין, בפגיעה שניה שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים אשר כתוצאה מהפגיעה השניה בלאו הכי גורמים הפסד לנזוק, זמנית או לצמיתות. דעה זו מקובלת ואין עוררין עליה בכל הנוגע לפגיעה שניה שהיא תוצאת מחלה או ארוע אחר שאין בגינו אחריות על מאן דהוא. אולם כאמור לא הוכח כאן מה הפגיעה שנפגע המערער מהמחלה השניה ומה הכושר שלו שבפגם במחלה הנדונה. מאידך מן הדין להביא בחשבון את השפעת מחלת המערער על השתכרויותיו באותה מידה שזו הוכחה, כאמור, לגבי העבר.
ו. אשר לנזק לעתיד - הנזק נקבע בחישוב גלובלי, כשביהמ"ש לקח במסגרת שיקוליו את העובדה שהמערער היה עובד חרוץ שעבד גם בשעות נוספות, כי ודאי היה מתקדם בעבודה וכי מאז 1980 אין עובדים במפעל שעות נוספות בגלל צמצומים בעבודה. אלמלא התאונה היה המערער יכול להשתכר 150 ל"י יותר משהשתכר בפועל, וזאת לאחר שכבר הובאה בחשבון קצבת הבטוח הלאומי שאין לנכותה. חישוב הפסד ההשתכרות היה לתקופה של 9 שנים עד שהמערער יגיע לגיל 65 והפסד הפנסיה חושב על פי %70 של כלל ההשתכרות למשך תקופה של 10 שנים. טוען המערער שביהמ"ש טעה כשלא עשה חישוב מדוייק ע"י השוואת שכרו עם שכרו של עובד אחר ושערוך הבדל זה ואילו ב"כ המשיבה טוען שצריך היה לנכות את גמלאות הבטוח הלאומי מהחישוב הגלובלי. כבר העיר ביהמ"ש העליון בעבר שכל עוד לא סטה ביהמ"ש דלמטה משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק לא יבוא ביהמ"ש העליון לעשות חישובים אחרים במקומו על מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד. במקרה זה החישוב שעשה ביהמ"ש המחוזי כשלקח במסגרת שיקוליו הפסד של 150 ל"י ליום הוא סביר וכשהפיצוי הוערך בהערכה גלובלית סבירה אין לתקוף אותו.
ז. אשר להפסד הפנסיה - אין לקחת בחשבון %70 מכלל ההפסד החודשי שכן אין לחשב את הפנסיה על פי שכר הכולל עבודת משמרות ושעות נוספות, אלא את סכומי המשכורת שהם רק %44 משכרו הכולל של המערער. מאידך טעה ביהמ"ש באשר לתקופת הזמן של הפנסיה והיא צריכה להיות 12 שנים ולא 10 שנים כפי שנפסק. טענת המשיבה שיש לנכות מהפנסיה את התשלומים של המערער לקרן הפנסיה, שהם "המחיר" שהוא משלם כדי לזכות בפנסיה, היא נכונה עקרונית, ואילו נקבע הפסד הפנסיה על פי חישוב מדוייק מן הראוי היה לעשות ניכוי זה, אך כאן נקבע הפסד על פי אומדן לצורך הערכה גלובלית ולא יהיה זה נכון לשנותו ע"י חישובים מדוייקים לכאן או לכאן.
ח. אשר להפסד השתכרות בעבר - ביהמ"ש המחוזי לא פסק מאומה בשל הפסד זה באשר לא נראה לו שהמערער הפסיד יותר ממה שקבל מהמוסד לבטוח לאומי והשלמות מהמשיבה, ואולם הדרך שהצדיקה את קביעת הנתון בדבר הפסד עתידי של 150 ל"י ליום מעל לקצבת הבטוח הלאומי נכונה גם לחשוב ההפסד המשוערך ליום פסק הדין של השכר בעבר ואת זה יש להוסיף. זאת, פרט לאותה תקופה שבה בלאו הכי לא יכול היה המערער להשתכר במדה שבחומר הראיות יש ראיות לתקופה שבה היה מאושפז בגין המחלה השניה.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. בנדר למערער, עו"ד א. שלוש למשיבה. 5.8.82).
ע.א. 17/81 נדב סער נגד פלוני ואח'
*סמכות מקומית בדיון במזונות. * מעשה בית דין במזונות. * חביעת שיפוי במזונות.(ערעור על פם"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק מ.א. 194/80 - הערעור נדחה).
המשיב הראשון (להלן הקטין) הוא בנם של המערער והמשיבה השניה. הוא נולד מחוץ לנישואין באוגוסט 1965. בשנת 1968 ביקשה האם בביהמה"ש המחוזי הצהרה כי המערער הוא אביו של הקטין וכי הוא חייב במזונותיו. המערער והאם הגיעו להסכם ועליו חתם גם המשיב השלישי (אחיה של האם) בתור "מי שמוכן לעזור לצדדים האחרים בביצוע הסכם זה". בהסכם הודה תמערער באבהותו לקטין ותסכים לשאת בהוצאותיו עד שיהיה בן 18 בסכום של 100 ל"י לחודש בלבד "ולא לכל סכום העולה על סכום זה". האם ויתרה על כל תביעותיה כלפי המערער בעבר ובעתיד והתחייבה שלא לתבוע לא בשמה ולא בשם הילד כל תביעה שהיא נגד המערער. בהסכם יש גם סעיף שיפוי במקרה ועל פי תביעת הקטין יחוייב המערער לשלם סכום העולה על 100 ל"י לחודש, וישנה התחייבות אחיה של האם שלפיה "בתמורה לרצרונו החפשי להביא את עניינה של (האם) לידי סיום הולם כי במידה (הקטין) יתבע את נדב למזונות מעבר לסך ... ונדב יחוייב בתשלום... " מתחייב האח לשפות את המערער זאת הן כהתחייבות ישירה והן כהתחייבות של ערב כלפי התחייבותה של האם. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד בו הצהיר שהמערער הוא אביו של הקטין ואישר את ההסכם האמור. במשך כל השנים, עד אפריל 1980, שילם המערער לקטין סכום של 100 ל"י לחודש בלבד ורק סמוך להגשת התובענה העלה את התשלום ל- 2,500 ל"י לחודש. באפריל 1980 תבע הקטין את מזונותיו מהאב. ביהמ"ש המחוזי דן בהרחבה בחבותו של המערער לזון את הקטין על פי הדין האישי של ההורים, בחן את יכולתם של כל אחד מההורים וצרכיו של הקטין והעריך את צורכי הקטין ב- 1,000 שקל לחודש. כיוון שמדובר בדין צדקה חייבת גם האם במזונות ובהתייחס לערך טיפולה של האם בקטין קבע כי המערער ישלם %70 היינו 700 שקל לחודש מיום 1.3.80. הצמדת הסכום נקבעה ליום פסק הדין בנובמבר 1980. הודעת צד ג' נגד האם ואחיה לשיפוי על החיוב שהוגשה ע"י המערער נדחתה עץ ביהמה"ש המחוזי. המערער ערער על חיובו בתשלום הסכום הנ"ל ועל דחיית הודעת צד ג' והמשיבים ערערו על מועד ההצמדה.
א. פסק הדין שבו אושר ההסכם בין ההורים ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א והתובענה הנדונה הוגשה ע"י הקטין בחיפה שם הוא מתגורר. אין לקבל את טענת המערער כי משום כך ביהמ"ש המחוזי בחיפה לא היה מוסמך לדון בתביעה. ההסכם הנדון היה בין האם והמערער ואילו הקטין תבע לראשונה מזונותיו בתובענה נשוא ערעור זה. כבר מסיבה זו אין בטענת חוסר הסמכות ממש. ברם,
המסקנה לא היתה שונה אילו היתה זו תביעה לשנות או לקבוע מחדש את שיעור המזונות. בניגוד לענין רגיל שלאחר שנפסק בו אין לעוררו שנית, הרי בעניני מזונות גם לאחר שפסק בהם ביהמ"ש או בית הדין אין מניעה שאותו בימ"ש או אותו בית דין, או בימ"ש או בית דין אחר, יחזרו וידונו ויפסקו בענינים ההם שנית ושלישית ורביעית ככל ששינוי העתים והנסיבות יחייבו. בענין מזונות, תביעה לשינוי המזונות, או לפסיקת מזונות לראשונה אם ביהמ"ש לא פסק אותם בהזדמנות קודמת, היא בגדר תביעה חדשה ונפרדת ואיננה הליך נגרר הנצמד להתדיינות הראשונה שבה כבר פסק ביהמ"ש את דינו. כיון שכך תביעתו של הקטין הינה תביעה חדשה ונפרדת והסמכות לדון בתביעה נתונה לביהמ"ש המחוזי בהיפה שבתחומו מצוי מקום מושבו של הקטין. המקום שבו חייב האב לשלם את מזונות הילד הוא עפ"י עקרונות כלליים מקום מושבו של הילד, שכן החייב הוא אשר בדרך כלל צריך לחפש את בעל החוב ולהביא אליו את החוב.
ב. אשר לטענה כי ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בענין מחמת מעשה בית דין שבהחלטה הראשונה - דרכו של קטין לתבוע מזונותיו אינה חסומה על אף פסק דין שניתן בהתדיינות בין ההורים, גם אם אותו פסק דין אישר הסכם בין ההורים שבו קבעו מזונות לקטין. הוא הדין גם כאשר ההורים מציינים בהסכם כי הם עושים אותו גם בתוקף תפקידם כאפוטרופסים על ילדיהם. קיימות דעות שונות בפסיקת ביהמ"ש העליון באשר לשאלה מתי התדיינות בין ההורים מחייבת את הקטין, ולכל הדעות אם לא נתקיים דיון בעניינו של הקטין מעבר לדיון הכללי שסב על עניינם של ההורים, לא יוכל דיון משפטי כזה לחייב את הקטין. כאן לא נתקיים כל דיון בעניינו של הקטין בהליך שבין ההורים, הקטין לא היה צד לדיונים והעובדה שההורים הסכימו לענין הצהרת האבהות וקבעו מזונות סמליים כדי לתת יתר תוקף להכרזת האבהות אינה מונעת ממנו לתבוע מזונותיו.
ג. אשר לדחיית תביעת השיפוי נגד האם - הסכם השיפוי נחתם לפני שנכנס לתוקפו חוק החוזים. כך שהתחייבות השיפוי היתה טעונה תמורה וכזו לא ניתנה. לטענת המערער מצויה התמורה בהסכמתו להכיר באבהותו על הקטין ובהתחייבותו לשלם מזונות של 100 ל"י לחודש. אולם הסכמת אב להכיר באבהותו או הסכמתו שילד שנולד מחוץ לנישואין ישא את שמו אינה מהווה תמורה להסכם. הסכמה זו אין בה אלא מילוי חובה המוטלת על האב כלפי ילדו. כן הלכה היא כי חובת האב לתשלום מזונות לילד שנולד לו מאשה פנויה איננה שונה במהותה מחובתו לשלם מזונות לילד שנולד לו מנישואין. ברור איפוא שעצם העובדה שהאב הכיר באבהות או שהתחייב לשלם מזונות אינה מהווה תמורה להתחייבות השיפוי. די בנימוק זה לדחות את תביעת השיפוי נגד האם.
ד. ההתחייבות לשיפוי נפסלה ע"י ביהמ"ש המחוזי גם מבחינת "טובת הצבור" כי יש בה כדי לפגוע מהותית וישירות בטובת הקטין. המדיניות של קיום הסכמים שנכרתו ע"י הצדדים איננה פוטרת מהצורך לבחון אם יש לתת תוקף להסכם בכל הנסיבות, גם אם יש בתניותיו כדי להכשיל את מטרת ההתקשרות העיקרית, או שבתוצאתו יביא לביטול חבות מפורשת שעל פי דין, כגון חבות אב לשאת במזונות הילדים. במקרה דנן פרק המערער מעצמו את העול לשאת במזונות בנו מעבר לסך 100 ל"י לחודש בלי להתחשב כלל ביכולתו לזון את ילדו ואי יכולתה של האם ובעיקר בשינוי העתים והצרכים של הקטין עקב האינפלציה הדוהרת. 10 שנים ומעלה קיימה האם את הקטין מהכנסותיה שאינן גדולות כשהמערער תורם סכום נומינלי של 100 ל"י. מתן גושפנקא להסכם כזה והטלת חובת שיפוי על האם יש בו משום סיכול הדין ותהא בו פגיעה מידית בקטין וביכולת קיומו. סכומי השיפוי
ידלדלו אמצעי האם לקיים את הקטין. אין לאפשר לאב להשתחרר מחבותו לשלם מזונות לילדיו ע"י קביעת הסכמי שיפוי כאשר בהפעלתן לא ישארו אצל האם אמצעים מספיקים לקיום הקטינים. אין דומה הסכם שבו מחלקים ההורים ביניהם את נטל הספקת צרכי הקטין בהתאם ליכולתו של כל אחד מהם, להסכם שלפיו האב יוצא משוחרר כליל מחובתו על פי הדין. לענין זה אין נפקא מינה בין הסכם שאושר ע"י ערכאה שיפוטית בלי שדן לגוף הענין לבין הסכם שלא קיבל תוקף של פס"ד.
ה. אשר לדהיית תביעת השיפוי נגד אחי האם - הפגם של העדר תמורה חל ביתר שאת על התחייבותו של האח. באשר לביסוס התביעה נגד האח על ערבות - אין לערבות קיום בנפרד מהחיוב העיקרי ואם אין חיוב עיקרי בר תוקף אין חיוב ערבות ולא יתכן כי חבותו של ערב תעלה על זו של החייב העיקרי.
ו. אשר לערעור הנגדי על כך שההצמדה היא מיום פסה"ד ולא מיום החיוב - הצמדת דמי מזונות נפסקים היא דבר שבשיגרה בתנאי אינפלציה ואלמלא בקבעה הצמדה היה מקום להתערב בכך. אולם ביהמ"ש דלמטה קבע הצמדה מיום פסה"ד ואילך אם כי מועד החיוב הוקדם ליום הגשת התביעה. אין אנו יודעים את השיקולים של השופט לקביעתו זו ונראה ששיעור המזונות התבסס על נתונים מקובלים שהוכחו סמוך למתן פסה"ד ויתכן שאלמלא קבע את ההצמדה מיום פסה"ד היה קובע לעבר סכומים פחותים מ- 700 שקל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד א. לבקוביץ למשיבים 19.7.82).
ע.א. 45+81/79 חלקה 4 בגוש ... בע"מ ואח' נגד חברה קדישא גחש"א
*הערכת קרקע לצרכי תשלום פיצויים עקב הפקעה. * תשלומי הצמדה.ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 453/77 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו)
שטח של כ- 35 דונם הופקע מתוך חלקה ששטחה הכולל כ- 92 דונם. למערערים הבעלות בכ- %35 של החלקה הנ"ל. על השטח חלה תוכנית בנין ערים מפורטת משנת 1967 ותכנית מתאר משנת 1970. עפ"י תוכניות אלה יועד השטח שהופקע ל"תכנון בעתיד" אך לא הוגדרה מטרת התכנון לעתיד. בנדון זה פעלו שני אינטרסים מנוגדים. של הועדה המקומית ראשון לציון שהכינה תכנית לשנות את היעוד לאזור תעשיה והשני של המפקיעה, החברה קדישא, שבו תמך משרד, הפנים לצרף את השטח לבת ים כדי להרחיב את בית הקברות האזורי. בהכרזת שר הפנים משנת 1973 צורף השטח לתחום המוניציפלי של בת ים ובכך נמנע האישור הסופי של התכנית המפורטת של עירית ראשון לציון. עובדות אלה היו מתבררות לכל קונה פוטנציאלי שהיה מתענין בנכס. ביום הקובע של ההפקדה היה השטח מיועד לתעשיה ולמלאכה. המשיבה הפקיעה את המקרקעין עפ"י אישור שר האוצר והוגשו
חוות דעת סותרות של שמאים מטעם שני הצדדים. ביהמ"ש פנה לשמאי אחר ומינה אותו כחוקר. על אף שבמועד הקובע היה היעוד הסביר ביותר של הנכס בית קברות, העריך אותו החוקר כמיועד למלאכה ותעשיה מבלי להתחשב במטרת ההפקעה שכבר היתה ידועה ברבים במועד הקובע. המומחים מטעם שני הצדדים העריכו את הנכס על פי הערך השיורי של הנכס, היינו מעריכים שווי הנכס כאילו היה מוכן לשימוש מידי למטרתו ומנכים מערך זה את ההוצאות וההפחתות הדרושות עד שיהיה מוכן לאותו שמוש, ואילו החוקר נקט בשיטה ההשוואתית - היינו השוואת עם עסקות קרובות במקום ובזמן תוך התאמות המתחייבות משוני בנתונים של נושאי ההשוואה. על קביעותיו השונות של ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
א. צדק ביהמ"ש כאשר קיבל את הערכת החוקר שהתבססה על ערכו של הנכס כמיועד למלאכה ותעשיה מבלי להתחשב במטרת ההפקעה למרות שכבר היתה ידועה ברבים במועד הקובע ולמרות שהיה ידוע שהמגמה היא ליעד את השטח לבית קברות.
ב. ההערכה בשיטה השיורית יש בה לפעמים כדי לגרום לתנודות חזקות לכאן ולכאן אם יש טעות או חריגה באשר להערכת ההוצאות ולפיכך עדיפה השיטה ההשוואתית. שיטה זו עדיפה ובלבד שניתן לעשות השוואה עם עסקות מתאימות וקיים מידע די הצורך בדבר הנתונים המשמשים להתאמות.
ג. החוקר עשה השואות עם שטח הקרוב לחלקה הנדונה, קבע כי החלקה הנדונה עדיפה על פני השטח האחר והוסיף תוספת של %15 כהתאמה. מסתבר כי לא הובאו נתונים שונים באשר למכירות נוספות באותו אזור ובכל הנתונים יש לקבוע ממוצע של 68.5 ל"י למ"ר ברוטו בתוספת התאמה של %30 כך שערך הקרקע יהיה 89 ל"י למ"ר ברוטו. תוספת ההתאמה היא %15 בגין המרחק הגיאוגרפי בין החלקות השונות והשפעת המרחק על התשתית והפיתוח ו- %15 בהתחשב בכך שהחלקה האחרת מפוצלת בין בעלים רבים ואילו חלקה זו היא %53 בבעלות המערערים וכל היתר בבעלות מנהל מקרקעי ישראל.
ד. כאשר קובעים את המחיר לפי השיטה ההשוואתית אין מקום לקחת בחשבון את החלקים הנועדים להפקעה אם זה %40 ואם זה %25, כאשר המצב בשתי החלקות הוא מצב שווה. על כן בעניננו אין יסוד לויכוח בין הצדדים אם ניתן היה להפקיע מהשטח %40 או %25. טעה ביהמ"ש דלמטה כשהוסיף %40 על השווי שנקבע בגין השטח המופקע, כי לא צדק ב"כ הבעלים בטענתו שמהחלקה המופקעת כבר הופקעו לפני כן שטחים בעוד שבחלקות אחרות לא נלקחו שטחים לצורכי צבור.
ה. בהסכם שבין המפקיעה לבין שר האוצר התנה השר את מתן ההרשאה להפקעה בכך שאם תתקבל החלטה בממשלה בענין תשלום הפרשי הצמדה על פיצויי הפקעה תנהג המפקיעה בהתאם להחלטות אלה. הסכם זה נעשה ביום 14.5.75. לאחר חתימת ההסכם קבלה הממשלה את ההחלטה על אישור ההפקעה תוך מתן אפשרות לבעלים לבחור בין קבלת שווי הזכויות ותוספת ריבית ובין קבלת שווי הזכויות צמוד למדד בתוספת ריבית לא צמודה של %4. לפי ההחלטה יש לשלם תוספת הצמדה מיום 1.9.75. נקבע עוד כי אם יבחרו הבעלים בחלופה השניה עליהם לוותר בכתב על כל תשלום אחר ועליהם לשלם את כל המסים וכו'. התעוררה מחלוקת בין הצדדים אם חייבת המפקיעה לשלם תוספת הצמדה לסכום שנפסק כערך הקרקע ליום הקובע. המשיבה טוענת כי לפי החוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי צבור יחולו הפרשי הצמדה רק ממאי 1977 ואולם צודקים הבעלים כי במקרה הנדון צריכה המפקיעה לשלם את הפרשי ההצמדה מכח
ההסכם שבינה לבין שר האוצר שעל פיו הסכים השר לתת את ההרשאה להפקעה. הוראות התיקון בדבר הפרשי הצמדה מיולי 1977 אומנם חלות למפרע על פיצויים שטרם שולמו, אך במה הדברים אמורים כאשר עילת התביעה להפרשי הצמדה יסודה בהוראות התיקון לחוק הרכישה. אולם כאשר לבעלי הנכס המופקע קמה זכות קנויה בעילת תביעה שנולדה לפני התיקון אין בכוחו של התיקון לבטלה למפרע, וכאן קמה לבעלים זכות תביעה כזו מכח ההסכם הנ"ל והיא עומדת בעינה גם לאחר התיקון הנ"ל. העובדה שהבעלים לא ויתרו בכתב על תשלום אחר המגיע להם לפי הפקודה ולא שילמו את הארנונות ותשלומים אחרים החלים עליהם אינם מונעים מהם את דרישת הפיצוי עם ההצמדה. בתנאים אלה יש כדי לגרום לעכוב התשלום עד שהבעלים יקיימו אחרי הדרישות אך לא לבטל את חובת ההצמדה.
ו. ביום 20.6.77 שילמה המפקיעה לבעלים סכום של 2,000,000 ל"י וצודקים הבעלים כי יש לזקוף תחילה את הסכום הנ"ל לתשלום הריבית ולאחר מכן לחשבון הקרן המוצמדת, כלומר הקרן ביחד עם הפרשי הצמדה שהצטברו עליה עד לאותו יום. נכונה גם טענת ב"כ הבעלים כי את שכר הטירחה בערכאה הראשונה יש לחשב לפי סכום הפיצויים כערכו הצמוד ליום פסה"ד ולא כערכו הנומינלי. שכר הטירחה יהיה %1 מסכום הפיצויים לפי ערכו הצמוד ליום מתן פסה"ד ולא %3 כטענת ב"כ הבעלים .
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יחיאל למערערים, עו"ד פריבס למשיבה. 6.7.82)
ע.א. 84/81 - צבי גולדפרג נגד אילן גולדפרג ואח'
*ביטול פס"ד מזונות שניתן בהעדר הגנה כשמתעוררת שאלת סמכות ביהמ"ש.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.מ.א. 1852/80 - הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה השלישית נישאו לפני כ-27 שנים והמשיבים הראשון והשני הם ילדיהם. בשנת 1979 עזב המערער את הבית והאשה הגישה תביעה למזונות לבית הדין הרבני. בדצמבר 1979 חוייב המערער בתשלום 2,500 ל"י מזונות לחודש בלבד וזאת בהתחשב בעובדה שהאשה השתכרה אז 20,000 ל"י. ביוני 1980 הגישו שלושת המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי להעמיד את סכום המזונות על 23,000 ל"י. כתב התביעה נמסר למערער ביום 25.6.80, הוא לא הגיש כתב הגנה וניתן פסק דין בהעדרו בו נקבע חיוב של תשלום מזונות כנדרש בתוספת הצמדה. המערער הגיש בקשה לבטל את פסק הדין בטענה שמסמכי התביעה לא נמסרו לו כדין. ביהמ"ש האמין לעדות המשיבים ופרקליטם כי הפרקליט מסר באופן אישי את המסמכים למערער שסרב לחתום על אישור המסירה, ודחה את הבקשה לבטול פסק הדין. המערער פנה לביהמ"ש העליון בבקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש שלא לבטל את פסק הדין וכן הגיש ערעור על פסק הדין. הדיון בבקשה לרשות ערעור הועברה להרכב של שלושה שופטים ונדונה כערעור.
השופט בך:
א. ב"כ המשיבים התנגד לשמיעת הבקשה לרשות ערעור כשמיעת הערעור עצמו, אך לאור העובדה שניתנה לצדדים הזדמנות להבהיר את כל ההיבטים של הסכסוך הנדון, לא תפגע זכות בעלי הדין אם תדון הבקשה לרשות ערעור כערעור בכל הנוגע להחלטת ביהמ"ש שלא לבטל את פסק הדין.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שהמסמכים נמסרו כדין וכי רשאי היה מבחינה זו לתת פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד, ברם למרות מחדלו של המערער יש לקבל את הערעור. המערער ביסס את הערעור על שלושה נימוקים. אחד מהם הוא כי המשיבה משתכרת ומזונותיה יצאו במעשי ידיה. טענה זו אין לקבל שכן הכנסות המשיבה הצטמצמו עד כדי מחצית, 10,000 ל"י במקום 20,000 ל"י, כך שאין בנימוק זה כדי להביא לידי דחיית התביעה על אתר, או אף לידי מתן רשות להתגונן בהעדר כתב הגנה.
ג. רצינית יותר הטענה כי בתו המשיבה היא חיילת מעל לגיל 18. בכתב התביעה לא נדרש סכום קצוב מיוחד עבור בת זו, אך התביעה הוגשה גם בשמה. לפי סעיף 4 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות) אדם חייב גם במזונות ילדיו הבגירים אך זאת רק אם נתקיימו מספר תנאים הקשורים במצב הכלכלי של בן המשפחה והאדם האחראי למזונותיו. אילו הוגש כתב הגנה צריך היה ביהמ"ש להכנס לעובי הקורה מבחינה עובדתית ומשפטית כאחת, אם בת זו זכאית למזונות ולכאורה מצביע כאן המערער על הגנה בעלת משקל שראויה להשמע ולהתברר בביהמ"ש.
ד. הטענה העיקרית של המערער הינה כי בית הדין הרבני דן כבר בתביעת האשה ופסק מזונות עבורה ועבור ילדיה ועל כן לא היו המשיבים רשאים לפנות לביהמ"ש המחוזי. לאשה זכות לבחור את הערכאה שבה תגיש תביעת מזונות, אך משפנתה לביהמ"ש או לבית הדין אין היא יכולה לנוע מערכאה לערכאה, ואותה ערכאה שנתנה את פסק הדין הראשון בפניה יש להביא תובענות חדשות לשינוי שיעורי המזונות. מכאן שלכאורה כאשר ביה"ד הרבני פסק בעבר מזונות צריכה בפניו לידון שאלת שינוי שיעור המזונות עקב שינוי בנסיבות. ביהמ"ש העליון כבר קבע בעבר כי העדר הסמכות של ביהמ"ש המחוזי אינו מושפע מאי התיצבותו של הבעל למשפט.
ה. יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית כאשר אין לערכאת השיפוט כל סמכות עפ"י החוק לדון בנושא ובין העדר סמכות הנובע מהכלל הנדון שאין להרשות מעבר מערכאה לערכאה. העדר סמכות מהסוג השני ניתן לריפוי ע"י ויתור בעלי הדין. ברם, בנסיבות המקרה שלפנינו אין לראות ויתור על טענת העדר סמכות בהימנעותו של המערער מלהגיש כתב הגנה בעתו. מה גם שעם היוודע לו דבר מתן פסק הדין פנה לביהמ"ש וביקש לבטל את פסק הדין תוך הסתמכות על הנימוק של חוסר סמכות.
ו. לכלל שאין לביהמ"ש המחוזי סמכות דיון בבקשת מזונות כשניתנה כבר החלטה של בית דין רבני יש לפחות שני חריגים. אם אין מדובר רק בשנוי נסיבות שיש בו כדי להשפיע על גובה סכום המזונות, אלא שלאחר תקופה מסוימת נתגלה סכסוך חדש, שאינו רק המשכו של העניין שנדון בבית הדין, שוב אין למנוע מהאשה להשתמש בברירתה; כמו כן אם החליט בית הדין הרבני לדחות את בקשת האשה למזונות והחלטה זו אינה מבוססת על קביעה שיש בה משום מעשה בית דין. פסק כזה אינו פסק הולך ומתמשך לביצוע בעתיד והכלל האמור לא בהכרח יחול עליו. לחריגים אלה עשויה להיות משמעות מעשית לגבי המקרה שבפנינו
שכן יכולה להשמע הטענה שבית הדין הרבני דחה למעשה את תביעת האשה למזונות והסכום שנפסק על ידו בשעור של 2,500 ל"י נקבע רק לטובת הילד הקטין. לפיכך צריך ענין זה להתברר בפני ביהמ"ש. בהקשר זה יש להדגיש כי השאלה אם הילד היה צד להליכים בבית הדין הרבני או שמא התדיינו שם ההורים בינם לבין עצמם ואפילו על ענין הנוגע לילד היא שאלה עובדתית הטעונה בירור והוכחה ככל עובדה אחרת השנויה במחלוקת. מכאן שהתעוררו בתיק שאלות נכבדות, עובדתיות ומשפטיות, ומכאן שמן הראוי כי השאלות תתבררנה לגופן בביהמ"ש.
ז. השיקולים שינחו את ביהמ"ש כשהוא מתבקש להשתמש בסמכותו על פי תקנה 227 ולבטל פסק דין שניתן בהעדר הופעה של המבקש הם בין היתר: מה הסיבה שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע לבירור המשפט; מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין ויורשה להתגונן. השאלה השניה היא עיקר ולשאלה הראשונה נודעת חשיבות משנית. הענין נשוא ערעור זה עונה על הקריטריונים האמורים. באשר לסיבה של אי הגשת כתב הגנה - למרות שנקבע כי כתב התביעה על נספחיו נמסר למערער כדין, אין לשלול את האפשרות שלא הבין את תוצאות אי תגובתו על המסמכים ופעל מתוך אי תשומת לב מספקת בלבד. הוא עמד לנסוע לחו"ל ויש להניח שלא היה סיפק בידו להתיעץ עם עורך דין. באשר להיבט השני של סיכויי המערער להצליח בהגנתו - מדובר בטענות רציניות היורדות לשורשי סמכותו של ביהמ"ש. למעשה ניתן לומר שביהמ"ש חייב היה לעורר ולבדוק נקודות אלה מיוזמתו גם בלי כתב הגנה שכן היסודות הנ"ל נכללו בכתב התביעה. מכל מקום משהוגשה בקשה לבטול פסק הדין והועלתה במפורש טענת חוסר הסמכות על ביהמ"ש לדון בה. על כן על ביהמ"ש היה לבטל את פסק דינו ולאפשר בירור עניני של טענות ההגנה לגופן.
הנשיא י. כהן: מסכים
השופט ש. לוין:
תצהירו של הנתבע גילה עילת הגנה אך אין בתצהיר הסבר לאי הגשת כתב הגנה במועד. אם כי נכון שקיום סיכוי להצליח בהגנה הוא עיקר, אין להתעלם גם מהצורך בקיומו של הסבר למחדל, שאם לא תעשה כן תפתח פתח לזלזול גמור בסדרי הדין. משהוזמה הגנת הנתבע לענין אי חוקיות ההמצאה נשארה בקשתו כולה תלויה על בלימה ולפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. מאידך, בכון שלא היה מקום ליתן פסק דין על פי צד אחד שכן בכתב התביעה צויין במפורש שבעבר הוגשה תביעת מזונות לבית הדין. לענין זה כתב התביעה מדבר בעד עצמו אם כי כתב הגנה לא הוגש לתיק. הוא הדין בתובענה הנוגעת לבת שהיא בגירה. כך שיש לקבל את הערעור במה שנוגע לשתי המשיבות ולקיים את פסק הדין במה שנוגע לבן הקטין. דא עקא, שהתובעים לא הפרידו לענין מזונותיהם בין הסכומים המגיעים לכל אחד מהם ובנסיבות אלה אין ברירה אלא לקבל את הערעור כולו ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, בך. עו"ד א. נמרוד למערער, עו"ד צ. ששון למשיבים. 29.7.82).
ע.פ. 99/82 - פנחס גולן ואורי כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחיטה באיומים (הערעור נדחה).
על סמך עדותה של המתלוננת והסיוע שהיה לעדותה הרשיע ביהמ"ש את שני המערערים בסחיטה באיומים ובכוח וכן בגרימת חבלה חמורה למתלוננת וגזר לאורי שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולגולן שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
המתלוננת היתה במשך מספר חודשים חברתו של אורי ובאחד הימים נגרמו כוויות בסכין מלובן בגופה. אין חולקין שנוכחו בדירה בשעת מעשה שני המערערים. השאלה היא מי עשה את המעשה - האם היה זה גולן, כגירסת המתלוננת, כשאורי ניצב בפתח המטבח כדי למנוע בעדה מלצאת, או שהמתלוננת עוללה זאת לעצמה כאשר אורי החליט לנתק עמה את יחסיו. לטענת המתלוננת עשו לה זאת כדי שתמכור את תכשיטיה ותעביר את הכסף לשני המערערים. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לבסס את ההרשעה על עדותה של המתלוננת אלא אם כן ימצא סיוע לעדות זו. בעובדה שהמערערים לא היו נאמנים על ביהמ"ש ודבריהם נדחו כדברי כזב לא סגי. הזהירות המיוחדת שנדרשה הפעם מקורה באישיות המתלוננת שעסקה כנראה בעבר בזנות, צרכה סמים וגילתה נטיה לדכאון ואיבוד לדעת. הסיוע העיקרי היה בעדותו של מומחה לפתולוגיה שהעיד כי צורת הכוויות והפגעים היו כאלה שאדם אינו יכול לעשות זאת לעצמו. מכאן שאחרים עשו זאת ומכיון שהמערערים הם שהיו יחד עם המתלוננת כשנגרמו לה כוויות הרי בדין נקבע שהם שגרמו אותן. כמו כן היה סיוע נוסף לעדות המתלוננת שהיה בו די כדי לתמוך בגירסתה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, בך. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד מקרין וגב' לידסקי למערערים, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 27.6.82).
ע.א. 77/80 - חיים בן שבח נגד קרן קיימת לישראל
*רשלנות תורמת וגובה הנזק (הערעור נדחה).
בתאונת עבודה שארעה למערער אצל המשיבה הוא נפגע בכף ידו הימנית ונעדר מהעבודה במשך 10 חודשים. כשחזר לעבודה הועבר לתפקיד של שומר במשתלה. ביהמ"ש המחוזי קבע בסבוב קודם של המשפט כי המשיבה לא התרשלה ולא הפרה חובה חקוקה ודחה את התביעה, אם כי קבע גם את שעור הנזק בגובה של 6,500 ל"י הפסד השתכרות למשך 10 חודשים, הפסד השתכרות של שעות נוספות באותם חודשים ו- 25,000 ל"י כאב וסבל. בערעור לביהמ"ש העליון נקבע כי המשיבה אתראית ברשלנות והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיפסוק בטענת הרשלנות התורמת ובשאלת הערכת הנזק. כשהוחזר הדיון ביקש ב"כ המערער שבית המשפט ישמע עדויות נוספות לענין הנזק, אך ביהמ"ש קבע כי לא על כך הורה ביהמ"ש העליון בקבלו את הערעור, אלא להערכת הנזק על סמך ראיות שכבר נשמעו וחזר וקבע אותם הנזקים כפי שקבע בפסק הדין הראשון. את תרומת הרשלנות קבע בשעור של 20 אחוז. עתה מערער המערער על הקביעה בדבר רשלנותו התורמת ועל שעורה וכן על גובה הנזק. הערעור נדחה.
לענין הרשלנות התורמת - התאונה אירעה כאשר המערער עסק בכוון "טורים" של מערבל בטון נייד, המערער הכיר את המכונה ועבד שנים על מכונה כזו ואם ארעה התאונה הרי שהוא אשם ברשלנות תורמת שכן צריך היה להזהר בנסיבות הענין. לפיכך בדין נקבע לו רשלנות תורמת וכן שיעור הרשלנות. אין ממש בטענה שביהמ"ש צריך היה לפתוח מחדש את הדיון לשמוע ראיות לענין
גובה הנזק. אין הצדקה לא מבחינה מהותית ולא מבחינה פרוצדורלית לפתיחת הדיון מחדש. מבחינה מהותית - בתביעת נזיקין פוסק ביהמ"ש את הנזק לעתיד ולעתים אף לתקופה ארוכה מאד על פי הערכות והשערות ואין מקום לפתוח את הנושא מחדש כדי לבחון אם השערות והערכות אלה התאמתו בדיעבד. ומהבחינה הדיונית - אין ממש בטענה שהדיון השני היה בגדר שמיעה ראשונה. קיים היה פסק הדין הראשון והדיון הוחזר רק להערכה חדשה ולא לשמיעה חדשה של ראיות לענין הנזק. אשר להערכת הנזק - אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי, פרט לענין מסויים של הפרשי הצמדה בגין תקופה של מספר חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. מרגליות למערער, עו"ד נוביק למשיבה 9.8.82).
ע.א. 441/79 - מוסיה את יעקובר אלקטרוניקה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*טובין טעוני מט קניה (הערעור נדחה).
המבקשים ביקשו פס"ד הצהרתי כי מכירת רכיבים אלקטרוניים לשם בניה עצמית של מוצרים אלקטרוניים, בשיטת "עשה זאת בעצמך", אינה חייבת במס קניה וכי אין המבקשים מוכרים טובין טעוני מס כשהם מפורקים לחלקים. בקשתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
המבקשים הם בעלי חנויות שבהן נמכרים רכיבי אלקטרוניקה לבניה עצמית של מוצרים אלקטרוביים כגון מגברים, ספקי מתח ועוד. אילו היו מוכרים אותם מכשירים כשהם מורכבים צריך היה לשלם עליהם מס קניה. טענת המבקשים היתה כי מכיון שהם מוכרים רכיבים והקונה בונה בעצמו את המכשיר ומכיון שהרכיבים כשלעצמם אינם טעוני מס, אין להטיל מס כאשר מוכרים אוסף מושלם של רכיבים כאילו נמכר המוצר האלקטרוני המוגמר. בדין נדחתה טענה זו. חוק מס קניה קובע כי "טובין טעוני מס שהובאו או נמכרו כשהם מפורקים לחלקים... יראום כאילו... נמכרו בשלמותם...". אין לקבל את טענת המערערים כי בחוק מדובר רק במכשיר שהיה כבר מורכב ועתה הוא מפורק ולא ברכיבים שאף פעם לא היו מורכבים. אין חשיבות לכך שהרכיבים לא שימשו בעבר כחלק ממכשיר ושקונים יכולים לרכוש בנפרד רכיבים שונים ולהרכיבם בעצמם ובדרך זו להמנע מתשלום המס. המטרה של מכירת רכיבים שונים שהותאמו מראש כדי לשמש חלק ממכשיר אלקטרוני יחד עם הוראות הרכבה, היא לאפשר לקונה לבנות מכשיר מסויים ומוגדר ע"י פעולות פשוטות למדי ואין צורך להיות בעל מומחיות מיוחדת לבניית מכשיר. קונה הרכיבים איננו מכניס כל שינוי ממשי ברכיבים אלא מתאים אותם ומחבר אותם אחד לשני ופעולות כאלה אין לראות כפעולות ייצור אלא פעולות הרכבה.
העובדה שהמחוקק תיקן בחקיקת משנה את ההגדרות לאחר שהתעוררו הבעיות עם המבקשים וקבע במפורש כי מערכת חלקים שנועדה להרכבת מוצר שלם חייבת במס אינה מצביעה על כך שלפני כן המצב היה שונה. עובדה זו מראה רק זאת שמחוקק המשנה מצא לנכון, לשם הסרת ספקות, לקבוע הוראות מפורשות בצו ואין פעולתו יכולה לשמש נימוק לסתירת הפירוש שנתן ביהמ"ש להוראות החוק כאשר פירוש זה מבוסס כראוי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד א. גולדנברגלמערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 1.7.82).
ע.א. 386/81 - רימונד שמש נגד שולמית שמש ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מאז 1966 וארבעת המשיבים האחרים הם ילדיהם הקטינים. המשיבה טענה, וביהמ"ש קיבל את טענתה, כי המערער נהג לעזוב מדי פעם את בית המשפחה למשך חודשים ארוכים וכאשר שב הביתה לאחרונה בדצמבר 1979 החל לקמץ ידו ונמנע מסיפוק צורכי המשיבים במזון ובבגדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה ודחה את גירסת המערער בענין העדרויותיו ובענין אי הספקת מזון ובגדים לילדים, וכן דחה את טענת המערער כי בשל סרובה של האשה לחיות אתו חיי אישות דינה כדין מורדת. ביהמ"ש ציין לענין שיעור המזונות כי המערער הוא בעל משרד להנה"ח, שירותי ביטוח ויעוץ, והכנסתו בתקופה הרלוונטית היתה 3,500 שקל לחודש כשההכנסה ברוטו היא 5,400 שקל לחודש, ובנוסף לכך חלק מההוצאות העיסקיות נושאות אופי של הוצאה אישית ומכסות את צרכיו האישיים. בהתחשב בצרכי המשפחה ילדים, חייב את המערער בתשלום 3,200 שקלים לחודש צמודים למדד אוגוסט 1980. הערעור נדחה.
באשר לחיוב במזונות האשה - צדק ביהמ"ש המחוזי כי העובדה שהמערער נעדר לעתים תכופות מן הבית שוללת מן האשה את הגדרתה כמורדת עקב סרובה לקיים אתו יחסים. לא יתכן שאדם יראה את ביתו כבית מלון אשר ברצותו עוזב וברצותו חוזר ויוכל לראות את אשתו כמצפה לו בכל מועד כאשר יעלה לרצון לפניו. נוכח צורכיהם של חמשת המשיבים אין הסכום שנפסק מופרז בשיעורו ואין גם לגלות הפרזה כשמשווים את הסכום שנקבע כמזונות עם הכנסת המערער ומה גם שהתברר כי לבני הזוג דירה נוספת המושכרת ע"י המערער וההכנסה משמשת אותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. נוה למערער, עו"ד י. נאור למשיבים. 28.6.82).
ע.א. 299/78 - פלוני ואח' נגד שלמה מנצור
*אבהות (הערעור נתקבל).
המערער הראשון שהוא קטין תבע בביהמ"ש המחוזי מזונותיו מידי המשיב בטענה כי הוא נולד לאמו הפנויה מיחסיה עם המשיב. המערערת תבעה החזר הוצאות שאותן הוציאה לשם רכישת ציוד ראשוני עבור הקטין והפסד שכר עבודתה במשך תקופה מסויימת תוך כדי הריון. המשיב הכחיש את אבהותו וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים. הערעור נתקבל.
בשלב הערעור החליט ביהמ"ש העליון על דעת כל הצדדים ובהסכמתם, כי תיערך לצדדים בדיקת רקמות בבית החולים הדסה בירושלים, הבדיקה נעשתה וחוות הדעת של המומחים היא כי הסבירות שהמשיב הוא האב היא %99.2. לאור תוצאותיה של הבדיקה ברור מעל לכל ספק כי המשיב הוא אביו של המערער ולאור מסקנה זו, הנשענת על המשקל המכריע שיש לתת לבדיקת רקמות בנסיבות כגון אלה, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלת המזונות וההוצאות הנדרשות. בהתאם להסכם בדבר הבדיקה ישא המשיב גם בתוצאות הבדיקה. כן חוייב המשיב לשלם את הוצאות המערערים, שכר טירחת עו"ד כולל, בסכום של 20,000 שקלים. מאחר והיצוג המשפטי הוענק למערערים ע"י לשכת הסיוע המשפטי - תערך בדיקת הוצאותיהם הישירות של המערערים ע"י הלשכה האמורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד דגני למערערים, עו"ד אחיעזר למשיב. 29.7.82).
בג"צ 691/81 - שמעון בן יעקב דוד נגד שרות בתי הסוהר
*הפעלת מאסר על תנאי (העתירה נתקבלה).
העותר הורשע בפלילים ונגזר עליו מאסר של ארבע שנים, מזה שנתיים מאסר בפועל החל מיום מעצרו 19.10.77 ושנתיים מאסר על תנאי. בגזר הדין נאמר שהתנאי הוא כי "תוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר לא יעבור (הנאשם) כל עבירה...". העותר ערער על אותו פסק דין וכשהגיע הערעור לברור החליט ביהמ"ש העליון לשחררו בערובה כדי לבחון את התנהגותו והאפשרות לשקמו בעזרת שרות המבחן. בתוך התקופה שהיה משוחרר בערובה ביצע המערער עבירות נוספות. בעקבות זאת נדחה ערעורו ע"י ביהמ"ש העליון וגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי נשאר בעינו. לאמר מכן הועמד לדין בגין העבירות שביצע כאשר היה משוחרר בערובה וביהמ"ש המחוזי גזר עליו מאסר מצטבר בגין העבירה החדשה וכן הפעיל את המאסר על תנאי שהוטל עליו בתיק הקודם. בערעור על פסק הדין השני לא העלה העותר טענה כי הפעלת המאסר על תנאי לא היתה כדין. עתה פנה העותר לבג"צ וביקש כי יקבע שהמאסר על תנאי היה מותנה בכך שלא יעבור עבירה לאחר שחרורו מן המאסר ואילו העבירות שבגינן הופעל המאסר על תנאי נעברו לפני שחרורו מן המאסר, כאשר היה משוחרר בערובה. העתירה נתקבלה.
על אף העובדה שניתן היה לטעון נגד הפעלת המאסר על תנאי בדרך של ערעור לא נחסמה הדרך בפני העותר להעלות את טענתו על ידי פנייה לבג"צ. כאשר חורג ביהמ"ש מסמכותו, פתוחה הדרך לביטול פסה"ד ע"י הגשת ערעור, אך גם אם לא הוגש ערעור או אם הוגש ערעור ונדחה, פסק הדין שניתן תוך חריגה מסמכות בטל וניתן לתקוף את חוקיותו גם ע"י עתירה לבג"צ, אם הרשות שעליה לבצע את פסה"ד שניתן בחוסר סמכות פועלת על סמך פס"ד כזה.
לגופו של ענין - טענת העותר מבוססת. ההוראה שבגזר הדין שבו הוטל המאסר על תנאי מבוססת על האמור בסעיף 52 (ג) של חוק העונשין כי "תקופת התנאי תתחיל מיום גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר, מיום שחרורו מן המאסר". בעבר נפסק כי מתן רשיון להתהלך חופשי לאחר ריצוי שני שליש מן המאסר מהווה "שחרור מן המאסר" לפי מובנו של ביטוי זה בסעיף 52 של חוק העונשין, ומי שעובר עבירה בעת שהוא מתהלך חופשי מפר את התנאי וניתן להפעיל את המאסר על תנאי. שונה המצב לגבי שחרור בערובה. בעוד ששחרור ברשיון במרבית המקרים מהווה סוף תקופת המאסר בפועל שאותה מרצה אסיר על פי גזר הדין, הרי שחרור בערובה לעתים קרובות נעשה לתקופות קצרות למדי ואחרי תום תקופת השחרור בערובה מתחילה או נמשכת תקופת המאסר בפועל. שחרור בערובה כזה אין לראותו "שחרור מן המאסר" לענין סעיף 52 (ג) הנ"ל. כיון שכך הרי שהפעלת המאסר על תנאי לא היתה כדין.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד מ. סרגובילעותר, עו"ד גב' בן אור למשיב. 24.5.82).
ב.ש. 567/82 - גבי איבג'י נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה וזיוף בכלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות גניבה, זיוף בכלי רכב, שימוש ברכב ללא רשות ועוד עבירות בשלוש פרשיות שונות. העבירות נתגלו בראשית שנת 1982 והוגשו לביהמ"ש כתבי אישום נפרדים נגד כל אחד מהחשודים בביצוע העבירות. נגד המבקש הוגש ביום 4.4.82 כתב האישום ובו מציינת התביעה כי עדיה הם ארבעה אך יהיו נוספים. הישיבה
הראשונה נועדה ליום 4.6.82 ובשל עיצומים לא נתקיימה ושמיעת הדיון נדחתה ליום 28.6.82 וליום אחד בלבד, כנראה מתוך הנחה שאמורים להשמע 4 עדים ובכללם שני הנאשמים האחרים. העותר נעצר בחודש מרץ 1982 ומאפריל ועד היום הוא מוחזק במעצר עד גמר ההליכים. ביום 28.6.82 כשנפתח הדיון לגופו הגישה התביעה רשימה נוספת של 15 עדי תביעה. באותו יום לא נשמע אף אחד מהם כיון שהסניגור קיבל רק אז את רשימת העדים ואילו שני הנאשמים האחרים לא ניתן היה להשמיע כי משפטם טרם הסתיים. הדיון נדחה לספטמבר לשני ימי שמיעה וכשמדובר במספר כה רב של עדים ספק אם יסתיים באותם שני ימי דיון. הערר על מעצר עד תום ההליכים נתקבל.
המדיניות הרצויה היא כי כאשר מדובר בנאשם הנתון במעצר יקבע המשפט למועד קרוב ככל הניתן וישמע במועדים סמוכים אם לא מיום ליום. במקרה דנן ביהמ"ש יכול היה להניח כי המשפט יסתיים ביום אחד שכן מדובר בארבעה עדים בלבד ועל יסוד העובדות שבכתב האישום. התביעה עיכבה את ההודעה שברצונה להשמיע 15 עדי תביעה וכך יצרה מצב חדש המביא לידי כך שהמשפט ידחה לתקופה ארוכה. בינתיים הסתיים משפטו של אחד הנאשמים והוא נדון לשנתיים מאסר בפועל. אפשר לצאת מתוך הנחה שדינו של העותר, אם יורשע, לא יהיה שונה במידה רבה והעיכוב בהשלמת המשפט עשוי להביא לידי כך שהעורר יהיה במעצר תקופה התואמת או אפילו עולה על שני שליש מהמעצר הצפוי לו. בבסיבות אלה יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ח. משגב למבקש, עו"ד ע. שגלמן למשיבה. 27.7.82).
בר"ע 240+241/82 - יהודית שם טוב ואח' נגד הנרי שם טוב
*החלטות בינים בתביעת מזונות ואיסור כניסה לדירה
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
עניינם של הערעורים כמה החלטות שניתנו בביהמ"ש המחוזי. באחת ההחלטות סרב ביהמ"ש לתת צו מניעה נגד המשיב שלא יכנס לדירת בני הזוג משום שסבר שמוטב שהענין ידון בגדר התיק העיקרי. בהחלטה אחרת פסק לילדי בני הזוג מזונות של 5,500 שקל לחודש אך סייג את ההחלטה בכך שיובהר מה נקבע בפס"ד למזונות של ביה"ד הרבני שציווה לשלם מזונות של 3,000 שקל, האם הסכום נועד גם לאשה וגם לילדים או רק לאשה. הערעור נסב הן על החלטות הביניים, והן על גובה המזונות. הערעור נתקבל בחלקו.
אילו נקבע הדיון בתיק העיקרי תוך זמן קצר לא היה מקום להתערב בהחלטות ביהמ"ש שניתנו בחודש אפריל, אך הדיון נקבע לחודש דצמבר ולכן יש להתייחס לענינים לגופם. אשר לצו המניעה - צריך היה ביהמ"ש להתייחס לבקשות לגופן. כיון שכך יש להחזיר את הענין אליו שידון בבקשות לגופן. אשר לעיכוב בתשלום המזונות - בינתיים הומצא פסק דינו של בית הדין ומתברר שהסכום שפסק הוא לאשה בלבד. לכן יש להפעיל כבר את תשלום המזונות לילדים שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. אין עילה להתערב בשיעור המזונות הזמניים שנפסקו. המשיב לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולא הגיש כתב הגנה אך המערערים טענו בהודעת הפרטים כי המשיב משתכר 17,000 שקל לחודש. ביהמ"ש לא היה חייב לענין המזונות הזמניים להתחשב בנתון זה. הסכום הכולל שנפסק למערערים ביחד עם הסכום שנפסק בביה"ד הרבני הוא 8,500 שקל לחודש. אין עילה להתערב בסכום האמור בגדר ערעור על מזונות זמניים, וכן גם אין להתערב בקביעת המועד של תחילת החיוב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד ע. דיבון למבקשים, המשיב לעצמו. 9.8.82).