ע.פ. 253/81 - צ'רלי ואליעזר בן שטרית נגד מדינת ישראל
*עבירות סחיטה ואיומים וחומרת העונש. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. ח. 500/80 - הערעור נתקבל בחלקו)
החלטה - השופט לוין.
בהתמודדות חסרת מעצורים בין קבוצות נהגים על הזכות להוביל מטענים ממסוף המטענים בנמל התעופה בן גוריון (להלן ממן) נאבקו שתי קבוצות, האחת של משפחת בן שטרית והשניהשל משפחת אמסלם. במסגרת זו הפעילו בני משפחת בן שטרית לחץ ואיומים ובין שתי קבוצות לחץ אלה שהתנכלו זה לזו נשחקו גם מובילים נוספים שביקשו לקיים הובלת מטענים בממן. המשטרה החדירה אל בין הנהגים סוכני משטרה וההוראות לסוכני המשטרה היו לא ליזום דברים ובודאי לא מעשים הנוגדים לחוק. שניים מסוכני המשטרה לא נשארו נאמנים להנחיות אלה ובסופו של דבר מצאו עצמם מעורבים בהתכתשות אלימה שבה נחבל אחד הסוכנים חבלות קשות. המערערים הורשעו בשורה של עבירות קשר, סחיטה באיומים, סחיטה בכח וגרימת חבלה ובדונו ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
א. באשר לממצאים העובדתיים אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אכן יתכנו מקרים שבהם מתערבת דרגת הערעור כאשר ביהמ"ש דלמטה מגיע למסקנה שאינה מתיישבת עם כלל הראיות שהיו בפניו או שהוכחה טעות בולטת בשיקול הדרגה דלמטה אך לא כך המצב בעניננו.
ב. באחד מסעיפי האישום הורשעו שני המערערים ברוב דעות בביצוע מעשה סחיטה ואיומים בקשר לפרשיות הקשורות לנהג משאית בשם סולטנה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי סולטנה היה נתון לאיומים וכאשר קיבל עבודה של הובלת מקרר דרש ממנו המערער השני להסתלק מן העבודה ולמסרה לו, הוא סירב ובסופו של דבר שיתף את המערערים בתשלום שקיבל. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על עדותו של סולטנה למרות ליקויים שונים שניתגלו בה ומה גם שעדות זו איננה עדות בודדת המתארת את התנהגות המערערים כלפי מובילים. היו עדויות שונות בפני ביהמ"ש על דרך הסחיטה שהפעילו המערערים ואותן עדויות דומות להפליא לסיפור המעשה של סולטנה.
ג. פרשה אחרת שבה הורשעו המערערים נוגעת לתיגרה שבין שני סוכני משטרה ובין שני המערערים. כאן הורשעו גם בגרימת חבלה חמורה וגם בתקיפה של ממש. שני סוכני המשטרה נסחפו באוירה העכורה הכללית ויזמו תקריות. הם הביאו לידי כך שהמערערים יציעו להם לצאת לדו קרב ביניהם שיהיה קרב אגרופים ומאבק פיזי בלבד. תוך כדי המאבק הוציא אחד מסוכני המשטרה שרשרת מכיסו והניפה אל עבר המערער השני וזה נמלט. בינתיים התרשם הסוכן הנ"ל כי חברו מבקש את עזרתו בהתגוששות עם המערער הראשון ואז חדל מהמרדף אחר המערער השני. אותה שעה תפס המערער השני מוט ברזל והלם עם המוט בגבו של הסוכן ושבר כמה מצלעותיו . בהמשך המאבק נחתך חתך עמוק בצוארו של הסוכן השני. מבלי להתערב בקביעת העובדות, השאלה היא מה האשמה של המערערים בקשר לתקרית זו. אין לקבל טענת הגנה עצמית. המערערים יצאו לקרב מתוך רצון להשתתף בהתמודדות אלימה. בהתמודדות כגון זו לא יוכל זה שגבר בקרב ופגע קשות ביריבו להתגונן כי בסך הכל הגן על עצמו. נכון שאם אחד המתמודדים חורג מכללי המשחק ונוקט באמצעים חריגים יכול היריב ליטול כלי מגן ולגונן על עצמו ואז יוכל להשמיע טענת הגנה עצמית, אך לא זה מה שקרה בעניננו. המערער השני לא השתמש
בברזל כדי להתגונן נגד הסוכן אלא הלם בסוכן כשזה כבר היה בנסיגה וגבו מופנה אליו. המהלומה שהנחית המערער השני לא היתה בגדר מעשה התגוננות.
ד. המערער הראשון לא היה מעורב באופן ישיר במהלומות שהונחתו באמצעות מוט הברזל. הוא אישית לא חרג במאבק מן ההתמודדות הפיזית. השאלה היא אם אפשר לייחס לו אחריות לחבלה החמורה שנגרמה ע"י המערער השני כמי שסייע במעשה התקיפה החמורה והתשובה לכך היא שלילית. השימוש שנעשה בכלים חיצוניים היה חריג ולא צפוי מראש. המערער הראשון לא חרג מכללי ההתמודדות ואין לומר עליו כי ביקש לסייע, בידי המערער השני לעשות את מעשה העבירה המסויים, דהיינו חבלה חמורה באמצעות מוט הברזל. לכן אין לראות בו לא מבצע מעשה ולא מסייע למעשה זה.
ה. אישום אחר שבו הורשע המערער הראשון נוגע לסחיטה מאחד ימין שמי שהיה נהג ושממנו סחט סכום של 200 ל"י. מעל דוכן העדים חזר בו ימין שמי מכל מה שאמר בהודעה במשטרה, ואז הוגשה הודעתו במשטרה במסגרת סעיף 10א' של חוק הראיות. השאלה היא אם מלשון הודעה זו עולה עדות מרשיעה והתשובה לכך היא שלילית. לפי הודעתו במשטרה פנה אליו המערער ואמר לו "אני רוצה חלק מההובלה, כי זאת הפרנסה שלי". העד אמר כי נתן למערער 200 ל"י כי ידע שהמערער הוא איש אלים שאינו בוחל באמצעים והוא לא רצה להינזק. בדברים אלה אין איום מפורש על העד בכתב או בע"פ. הדברים הנ"ל מראים כי המערער הראשון בהתנהגותו נתן להבין כי אם העד לא יכנע הוא ייפגע אך זה איום שבהתנהגות ולפני שתוקן סעיף 428 לחוק העונשין עצם התנהגות המערער כאמור לא הגיעה לכלל עבירה. לא ברור אם המעשה היה לפני שנכנס התיקון לתוקפו או לאחריו ולפיכך יש לזכות את המערער הראשון מחמת הספק.
ו. באישום אחר הורשע המערער השני כי דרש מאת סוכן משטרתי שיוותר על עבודת הובלה לטובתו וכאשר זה לא ויתר גרם נזק של ממש למכוניתו של אותו סוכן. טוען הסניגור כי באשר למעשה סחיטה בכח צריך כי השימוש בכח יהיה מופנה כלפי האדם ולא כלפי הרכוש אך טענה זו אין לקבל. הביטוי בחוק של "המשתמש שלא כדין בכח" מכוון לשימוש בכח הן כלפי האדם והן כלפי רכושו כשהשימוש מכוון להניע אותו אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה.
ז. מכיון שמדובר בעבירות חמורות הרי לכאורה העונש אינו חמור, אך מכיון שהמערער הראשון זוכה משני פרטים שבהם הורשע בביהמ"ש המחוזי יש לשנות את מידת העונש לגביו ולהעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים. מכיון שהדמות המנהיגה בקבוצה היה המערער הראשון ולא המערער השני אין להחמיר עם המערער השני מעבר למה שנגזר למערער הראשון ולפיכך יש להקל גם בעונשו ולהעמיד את המאסר בפועל על 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ברק, לוין. עו"ד שרעבי למערערים, עו"ד גב' ח. ברוכי למשיבה 8.2.82)
על"ע 14+18/81+3+7+9+1 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פנחס מאירוב
*עבירות משמעת וסדרי דין.(ערעורים וערעורים נגדיים על פסקי דין של ביה"ד המשמעתי כל הערעורים נדחו).
אלה הם ערעורים על פסקי דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין הנוגעים לאישומים נגד עוה"ד מאירוב (להלן הנאשם). מקצת הערעורים הם של הנאשם על ההרשעות ועל חומרת העונש ומקצתן של הלשכה המערערת על קולת העונש.
א. באחת הפרשיות הורשע הנאשם בעבירה של מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. המקרה נוגע למכירת מגרש ודירה שבבעלות הנאשם כשקיבל מן הקונים על החשבון סכום של 10 אלפים ל"י ונתן להם קבלה. בית הדין קבע שהנאשם הפר את ההסכם בהתחמקו מלחתום על חוזה מכר ואת הכסף שקיבל סירב להחזיר. תוך כדי מו"מ שהתנהל במשרדו בקשר לחתימת החוזה אמר הנאשם שהוא צריך לגשת לעיריה לפגישה שנקבעה לו וביקש מהקונים להמתין לו כמה דקות. הוא לא חזר כלל באותו ערב למשרדו. טענת ההגנה שלו היתה כי לא נקשר הסכם מחייב ושהיה רשאי לעכב בידיו את הכסף שקיבל להבטחת פיצויים שהגיעו לו כביכול, אך טענה זו נדחתה ע"י ביה"ד ובכך אין להתערב. כמו כן העובדה שהעיסקה נעשתה ע"י הנאשם אישית אינה מצדיקה את התנהגותו שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. זאת משום שהמשא ומתן התנהל במשרדו, הוא שצריך היה להכין את המסמכים המשפטיים לביצוע העיסקה ובמשא ומתן משפטי והכנת מסמכים משפטיים חייב עו"ד לנהוג לפי אמות המידה של המקצוע גם כשהוא פועל בעניניו הפרטיים.
ב. בפרשה שניה הורשע המערער בכך כי כאשר פעל בתור עו"ד עבור יורשת של עזבון ובתור אחד ממנהלי העזבון לא מסר דו"ח למתלוננת על כספים שקיבל עבור היורשים. אכן, הוא מסר דו"ח כספי אך נדרש לצרף מסמכים שיעידו על נכונות החשבון והתחמק מלעשות כן גם לאחר שהוגשה תלונה ללשכה ובית הדין הטיל עליו להגיש את המסמכים. יש בכך מחדל והפרת חובת הנאמנות של עו"ד כלפי לקוחו שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין. אין לקבל את טענת הנאשם שבהיותו מנהל עזבון לא היה חייב חובת דיווח ליורשים אלא רק לביהמ"ש עפ"י דרישת ביהמ"ש ודרישה כזאת לא הופנתה אליו, שכן בענין הנדון פעל הנאשם לא רק בתור מנהל עזבון אלא גם כפרקליט של היורשת וזו היתה זכאית לקבל ממנו דו"חמלא על כספים שגבה.
ג. בפרשה אחרת פעל הנאשם בתור עו"ד של תובע בתביעת נזיקין וגבה עבורו סכום של 9 אלפים ל"י מאת חברת הביטוח. הוא לא העביר את הכסף לידי מרשו במשך כמה חדשים וכאשר הלה דרש במפגיע את התשלום המגיע לו נתן לו שיק דחוי, ברם השיק לא כובד בתאריך הדחוי. הלקוח המשיך לתבוע את המגיע לו והנאשם שילם לו 3 אלפים ל"י על החשבון והשיק לא כובד מספר פעמים, אחר כךשילם לו עוד 3 אלפים על החשבון והיתרה של 3 אלפים לא סולקה כלל. הנאשם
טען כי שכח לנכות מן הסכום שקיבל מחברת הביטוח את שכר טירחתו בסך 1250 ל"י כך שנשארה בידיו רק יתרה של 1750 ל"י לזכות הלקוח. בית הדין דחה את הטענה כהגנת סרק והעדיף את עדות המתלונן על פני עדות הנאשם. טוען הנאשם שהערכאה הראשונה לא נהגה בהערכת עדויות התביעה באמת המידה הנכונה.
אכן, בדיון משמעתי כגון זה אין להסתפק במאזן ההסתברות הנהוג בדיון אזרחי, אך אין השאלה מתעוררת בנסיבות הענין כי נוסף על עדותו של המתלונן שהיתה מהימנה על ביהמ"ש, קיימת גם העובדה שפעמיים שילם הנאשם למתלונן תשלומים על חשבון השיק שנתן למתלונן ו- 3 פעמים הוצג השיק לשוא לבנק הנמשך. גם אם היה זכאי לנכות מן הסכום שגבה את שכר טירחתו עדיין נותר סכום גדול שלא שילם.
ד. מקרה אחר נוגע להזמנת הנאשם לחקירת יכולת לפני ראש ההוצאה לפועל. הנאשם הגיש בקשת דחייה ובה כתב על עוה"ד בר עד, בכ' הזוכים בתיק הוצאה לפועל, את הדברים הבאים: "עו"ד בר עד הודיעני כי רק עקב קשריו האישיים עם הרשם הצליח לקבוע מועד כה דחוף". היתה זו עלילה שפלה גם על הרשם וגם על עוה"ד בר עד ולפיכך בדין הורשע הנאשם בעבירות של עשיית מעשה שיש בו משום פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין.
ה. באשר להרכב בית הדין הארצי שדן בענין הראשון, טען הנאשם נגד הרכב בית הדין. הרכב אחד החל לדון בענין, אך אחד מחברי ההרכב נבחר כחבר ועד מחוזי של הלשכה ולא יכול היה להמשיך בדיון. חבר אחר צורף להרכב במקומו, אך לאחר כן החליטו יו"ר בית הדין וסגניו שהצירוף בטל וששני חברי בית הדין הנותרים ימשיכו לבדם בדיון. אלה סירבו ולבסוף החליטו יו"ר בית הדין וסגניו למנות הרכב חדש לגמרי והרכב זה סיים את הדיון בערעורים ופסק בהם. אין פגם בהחלטה זו.
סמכות כללית היתה קיימת בידי היו"ר וסגניו לחזור ולמנות הרכב חדש במקום ההרכב הראשון. שני החברים שנותרו מן ההרכב הראשון לא היו מוכנים להמשיך בדיון וספק אם היו מוסמכים להמשיך בדיון לבדם. ספק גם אם אפשר היה לצרף להם חבר שלישי אחרי שכבר הוחל בדיון. הנאשם הסכים שההרכב החדש יעיין ויפסוק בטענות שכבר נטענו בפני ההרכב הקודם ואין לראות כל פגיעה בזכות דיונית של הנאשם. באשר למקרה השני טען המערער שלאחת הישיבות לא הוזמן כדין ובית הדין המשיך בדיון וסיימו בהעדרו. מתברר שההזמנה נתקבלה ע"י הנאשם ובית הדין רשאי היה להמשיך את הדיון בהיעדרו, מה גם שהוא גילה עוד לפני כן יחס של זלזול ואיחורים חוזרים בהופעותיו בפני בית הדין. גם בפרשה האחרונה יש לנאשם טענה שקופח מפני שבית הדין הארצי דן בישיבתו האחרונה בהיעדרו וגם שמע עד וסירב לחדש את הדיון בנוכחותו. מדובר בעד עו"ד שהנאשם טען בכתב ערעורו כי שמע מאותו עו"ד דברים התומכים בגירסתו שעו"ד בר עד מסוגל להשפיע על הרשם שלא לנהוג כראוי בקביעת מועדים לישיבותיו. בגלל טענה זו החליט ביה"ד באופן מיוחד לגבות בערעור עדות מפי אותו עו"ד והוכנו שאלות מראש שעליהן צריך היה עוה"ד להשיב, ואכן עוה"ד השיב בשבועה על השאלות ומתשובותיו עלה שלא היו דברים מעולם. לא נגרם לנאשם שום עיוות דין בכך שלא היה בישיבה. בית הדין הארצי לא חרג מן השאלות שנוסחו מראש בצורת מעין שאלון לעד.
ו. אשר לעונשים - במקרה הראשון נגזר לנאשם השעייה לתקופה של 6 חדשים ותשלום הוצאות הלשכה תוך הוראה לפרסם את הכרעת הדין וגזר הדין. שני הצדדים ערערו על גזר הדין אך אין הוא חורג מן העונש הדרוש לפי נסיבות המקרה ואין להתערב בכך. בפרשה השניה הושעה הנאשם לתקופה של 3 חדשים ושני הצדדים ערערו על כך, אך גם כאן אין העונש מופרז לא לקולא, ולא לחומרה ואין להתערב בכך. במקרה השלישי הנזכר לעיל נדון הנאשם לחדשיים השעיה וגם כאן נדחה הערעור. העונש החמור ביותר הוטל על הנאשם במקרה הרביעי ובגין אותה עבירה הושעה למשך 3 שנים וחוייב בתשלום חמשת אלפים שקל. גזר דין זה ניתן ע"י בית הדין הארצי בעוד שבית הדין המחוזי הסתפק בהשעיה של 4 חדשים ו- 3 אלפים שקל הוצאות. גם בענין זה אין להתערב. מעשיו של הנאשם כפי שהוכחו מדברים בעד עצמם בלשון ברורה. הנאשם הורשע בשורה של פרשיות שבהן הפר חובת העו"ד כלפי לקוחו ובפרשה חמורה של הפרחת עלילה על חבר למקצוע ועל בעל תפקיד שיפוטי, ובנוסף לכך יש לו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות משמעתיות שבהן נהגו עמו בתי הדין המשמעתיים במידת החסד בגוזרם עליו עונשים קלים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי , גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ויצמן לועד המחוזי, עו"ד מאירוב לעצמו. 28.12.81).
ע.פ. 884/80 - מדינת ישראל נגד יצחק גרוסמן
*עבירות מרמה והפרת אמונים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 607/79 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ובייסקי נגד דעתו החולקת של השופט טירקל)
המשיב שימש כסגן מנהל מינהל מלוות המדינה בבנק ישראל וכממונה על ביצוע עיסקות שונות של בנק ישראל בבורסה ועל הנפקת איגרות חוב. ההנפקות נעשו ע"י בנק ישראל כסוכן המדינה על פי מדיניות שנקבעת ע"י האחראי על שוק ההון במשרד האוצר בתיאום עם בנק ישראל. בשנת 1974 הונפקו, בין היתר, סדרת האיגרות שמספרה 5008. הסידרה הוצאה ביום 21.1.74 והיתה צמודה למדד שפורסם שבוע קודם לכן ושהתייחס לחדש אוקטובר שלפניו. עקב פיחות של הלירה בשיעור של 43 אחוז הסידרה היתה צפויה לגידול ניכר בערכה. עפ"י מדיניות בנק ישראל נועדו איגרות אלה להפצה לקרנות השתלמות, לתוכניות חסכון ולקופות גמל ולא לציבור הרחב, אם כי מבחינה משפטית, כפי שהיה החוק באותו זמן, אילו אדם מן הציבור היה מבקש לרכוש את האגרות חייבים היו למכור לו אותן. המשיבהורה לבנק המזרחי לרכוש על שמות בני משפחתו איגרות מסידרה זו בסכום של 150 אלף ל"י והרכישה בוצעה באמצעות סוכן הבורסה. המשיב הואשם בין היתר בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, בימ"ש השלום זיכה אותו מן האשמה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ובייסקי בפסק דין מפי השופט ברק, לעומת דעת מיעוט של השופט טירקל שסבר שיש לקיים את הזיכוי בדין.
השאלה העיקרית שנדונה בביהמ"ש העליון היתה אם יש לראות במעשהו של המשיב הפרת אמונים בגדר סעיף 284 לחוק העונשין. זאת משום שמבחינה משפטית יכול היה כל אדם לרכוש את האגרות ורק מדיניות הבנק היתה שהם יופצו בין מוסדות כאמור. השופט טירקל סבר שניתן אולי לראות במעשהו של המשיב מעשה הנוגד את האתיקה המקצועית, אך אין לראות במעשהו עבירה פלילית.
לעומת זאת סבר השופט ברק כי יש לראות במעשהו של המשיב הפרת אמונים כאמור בסעיף 284 הנ"ל ויש להרשיע לפיו את המשיב.
בשני פסקי דין נדונו בהרחבה כל השאלות הנוגעות לבעיות האתיקה אשר לפעמים ניתן לראותן כעבירה פלילית, השאלות של הפרת אמונים והאלמנטים הקשורים לעבירה זו, הבסיס העובדתי והיסוד הנפשי הקשורים בעבירה זו וכיוצא באלה ענינים הנוגעים לעבירה אשר יסודותיה אינם מוגדרים ואשר על הרשות המשפטית ליצוק בה תוכן.
(עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד אדרת למשיב).
ע.פ. 439/81 - אברהם זוביב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בעקבות שורה של אירועים הובא גיסם של המערער ושל המתלונן, שהם אחים, לביה"ח הדסה בעין כרם. בביה"ח פרץ מאבק בין המערער לבין אחיו המתלונן ובסיומו נחבל המתלונן ושתת דם מחתך בגופו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות לפי הסעיפים 334 ו-335 לחוק העונשין בקבעו כי המערער הוא שגרם את הפציעה למתלונן והמעשה היה בנסיבות מחמירות, כיון שהוכח שהמערער נשא על גופו אולר שהוא נשק קר. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל והפעיל במצטבר חדשיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - היו בפני ביהמ"ש שלוש עדויות כאשר ביהמ"ש לא פסל אף אחת מהן לחלוטין, אך גם לא קיבל אותן כמות שהן, אלא נטל מכל אחת מהן את הדברים שנראו לו אמינים ומתיישבים עם ההתרחשות בכללה והגיון הדברים. אין דופי בדרך זו כאשר השימוש בה נעשה בזהירות וכאשר התמונה הכוללת של ההתרחשותכפי שמצטיירת מהשלוב של 3 העדויות מתיישבת עם הממצאים האובייקטיבים.באשר לחפץ שנעשה בו שימוש, על פי הנטען, אין זה משנה כלל מבחינת הדין אם נעשה באולר שימוש של ממש או שרק היה בחזקת המערער, שכן אם כך ואם כך מתקיימים המרכיבים של העבירה לפי סעיפי האישום שעל פיהם הורשע המערער.
אשר לעונש - אין להקל ראש בחומרת המעשה ותוצאותיו. העונש הוא חמור ומשמעותי ויתכן ולא היה מקום להתערב בו אילמלא פנייה של המרכז הירושלמי לגמילה כי המערער נמצא בטיפולם בעבר והוא וגם אשתו שהיו מכורים לסמים זכו לטיפול והוכיחו רצון ויכולת להשתקם. בהתחשב בכך ובהתנהגותו החיובית של המערער במאסר מן הראוי להקל בעונשו. כיון שכך יועמד העונש על שנה וחצי מאסר בפועל ובנוסף לכך חדשיים מאסר על תנאי שהופעלו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ליאורה דניאל למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 23.2.82).
ע.פ. 523/81 - אריה לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הנעה לעדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שהניע אדם אחר להעיד עדות שקר להגנתו במשפט פלילי. בגין העבירה של הנעת אדם להעיד עדות שקר נגזר למערער מאסר בפועל של 6 חדשים ומאסר על תנאי של 18 חדשים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא נכה בדרגה של 63 אחוז עקב פגיעה בעבודה והוא חבר במושב ומעבד את המשק שלו בחריצות ובהצלחה. המערער טוען שאם יבוצע עונש המאסר עלול הדבר להביא עליו הרס מבחינה משקית ועל כן ביקש להקל בעונשו. לחילופין ביקש שביצוע המאסר ידחה עד לספטמבר 1982 כדי שיוכל להציל את היבול של שנה זו. ביהמ"ש העליון החליט
שלא לקבל את הערעור באשר לתקופת המאסר בפועל, אך דחה את ביצוע המאסר עד לספטמבר 1982. נכון שהמערער חי מיגיע כפיו והוא חקלאי מצליח על אף הנכות שממנה הוא סובל ואף הצטיין בשרות קרבי בצבא, אך הוא נקלע כבר כמה פעמים לביצוע עבירות מסוג של אלימות ובמקרה דנא מדובר בעבירה חמורה אשר בתי המשפט מטילים בגינה בדרך כלל עונשי מאסר בפועל לתקופות ארוכות. לפיכך אין להתערב באשר למידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' מיארולמשיבה. 7.2.82).
ע.פ. 763/81 - פואד דמירי ואחמד גראב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה) (הערעור נדחה).
למערער הראשון היו במשך כמה שנים יחסים קרובים עם המתלוננת וקיווה שתתחתן אתו. באחד הימים כאשר המתלוננת הלכה בדרך הגיעו הנאשמים במכונית בה נהג הנאשם השני, והנאשם הראשון דרש מן המתלוננת שהיא תעלה לרכב. היא סירבה ואז היכה אותה וגרר אותה לתוך הרכב. במהלך הנסיעה המשיך להשתמש באלימות כלפי המתלוננת, בעידודו של הנאשם השני, והתכוונו להביא אותה לביתו של הקאדי כדי שזה יחתן את המתלוננת עם הנאשם הראשון. בקירבת הבית של הקאדי הצליחה להימלט מן השניים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בעבירה של חטיפה וגזר לנאשם הראשון 18 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולשני 9 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעורים על ההרשעה ועל מידת העונש נדחו.
הסניגור של הנאשם הראשון טען כי מכיון שקיווה שיצליח לשכנע את המתלוננת שתינשא לו הרי שלא היתה לו הכוונה הפלילית הדרושה לחטיפה ובהיעדר תכנון מוקדם אין להרשיע בעבירה זו. הטענה אינה מבוססת. המחשבה הפלילית של הנאשם היתה קיימת בעת שביצע את המעשים הנ"ל, היינו כשנוכח שהמתלוננת מסרבת להילוות אליו והחל להפעיל אלימות. נתקיימו בכך הן המעשה הפלילי והן המחשבה הפלילית, מכיון שהמתלוננת נחטפה כדי לסחוט ממנה הסכמה לנישואין. אשר לנאשם השני - אין לומר שלא התכוון לסייע לנאשם הראשון לבצע את החטיפה. על הכוונה שלו ניתן ללמוד ממעשיו. אשר לעונש - אמנם לשני המערערים אין הרשעות קודמות משמעותיות ומדובר במאסרם הראשון, אך העבירה היתה חמורה ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק. לוין. עו"ד י. תוסיה כהן למערער הראשון, עו"דש. אלבראנס למערער השני, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 8.2.82).
ע.פ. 717/81 - אברהם אוחנה נגד מדינת ישראל
*החזקת נשק ללא רשיון וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק ללא רשות ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הודה במשטרה שקיבל מפלוני רובה מסוג קרבין מקוצר קנה עם מחסנית וכדורים וכי החזיר לאחר מכן את הנשק לנותנו. באה בפני ביהמ"ש עדות של מומחה כי כלי מן הסוג האמור כשהוא תקין יכול לירות ולהמית אדם כדרישת סעיף 144 לחוק העונשין. אכן הנשק עצמו לא נמצא, אך לפי התיקון לחוק הנ"ל "אחת היא אם בעת שנעברה העבירה היה הנשק תקין לשימוש או לא". כלומר - דוקא בזמן הרלוונטי של החזקת הנשק אין דרישה שיוכח שהנשק היה תקין לשימוש. מכאן שאין יסוד לטענה כי גם לאחר התיקון בחוק על התביעה להוכיח שאי פעם
היה הנשק הספציפי הזה תקין במובן יכולתו לירות ולהמית אדם. מכל מקום היו ראיות לכאורה למכביר שאין מדובר בכלי דמוי נשק אלא ברובה קרבין. כמו כן בנוסף לנשק קיבל המערער מחסנית עם כדורים והוא ניקה את הנשק, שימן אותו ועטף אותו בבדים לפני שהחביאו. אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה שטמונה בה סכנה רבה לציבור ולפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 3.2.82).
ע.פ. 235/81 - חיים חזון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שתי עבירות של החזקה וסחר בהרואין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המדובר בשתי מערכות של אירועים שאירעו יום לאחר יום. המערער הסתובב ליד בית קפה בבת ים כשמידי פעם ניגש לחדר מדרגות של בית שנמצא בקירבת מקום וחזר משם. איש משטרה שהיה בתצפית התרשם שהמערער שולח אנשים שפגש לעבר המדרגות, אחר כך הולך בעקבותיהם וכעבור זמן חוזר למקום לאחר שהוא מוסר לאנשים משהו. לאחר זמן הגיעה מונית וממנה ירד אדם ששוחח עם המערער, מסר כסף למערער ולאחר שהמונית עזבה את המקום נעצרה באחד הרחובות הסמוכים ע"י אנשי משטרה ונמצאה בה שקית ובה הרואין. למחרת היום חזרה התמונה על עצמה וגם אז נראתה מכונית שהגיעה למקום, הגברים שיצאו ממנה הלכו עם המערער לעבר המדרגות וכשחזרו ונסעו מן המקום נעצרו ע"י המשטרה ונמצאה במכונית שקית ובה הרואין. על יסוד הראיות הנ"ל וכן על יסוד תמליל של הקלטה שנערכה לשיחה בין המערער לבין עוד אחד שנעצר בגין סחר בסמים, ושקריו של הנאשם והסתירות שנתגלו בין הודעתו במשטרה ובין עדותו במשפט, החליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער. אין להתערב בממצאים אלה. אין לקבל את טענת הסניגור שהתמליל לא היה קביל לראיה באשר האזנת הסתר נערכה שלא ברשות הרבים ולפיכך היתה טעונה היתר. לפי החוק "רשות הרבים" כולל גם מקום שבו מוחזק אותה שעה עציר או אסיר, והמערער הוחזק בשעה שהוקלטה שיחתו במכונית שחנתה ברחוב לאחר שכבר נעצר. לפיכך היה התמליל כשר לראיה.
אשר לעונש - למערער שורה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות והמאסר על תנאי שהופעל עתה היה גם הוא בשל עבירות של סחר בסמים. מדובר בעבירה חמורה של סחר בהרואין שהוא סם מוות ובעבירות מן הסוג הנדון יש לדחות בדרך כלל את משקל הנסיבות האישיות של העבריין כנגד טובת הציבור והרתעת עבריינים אחרים.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד שמגר למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה1.2.82).
ע.פ. 702/81 - ששון דורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת שוחד ע"י קצין משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה סגן מפקח במשטרת ישראל ושימש כאחראי על המעצרים במרחב הירקון. הוא עבד כתובע בבימ"ש השלום בהארכת מעצר של חשודים ושחרורם ממעצר. הוא הורשע כי נטל ב- 7 מקרים שונים שוחד בסכום כולל של כ-100 אלף ל"י ובעשרה מקרים קיבל כספים במרמה ובנסיבות מחמירות בסכום של כ-350 אלף ל"י. מעשי השוחד והמרמה היו קשורים בתפקידו כתובע וכן ביצע מעשה גניבה. בגין כל אלה נדון ל- 3 וחצי שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על הנסיבות המיוחדות של
המערער שאין לו עבר פלילי, הודה בעובדות והכספים הוחזרו לבעליהם, כי המערער פוטר מן המשטרה והפסיד תגמולים ומצבו הנפשי בכי רע. כמו כן צויין כי תנאי מאסרו קשים במיוחד שכן הוא כלוא יחד עם אסירים שבענינם טיפל ולפיכך הוא נתון בבדידות מוחלטת מפחד האסירים. אולם, ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את השיקולים שהסניגור העלה עתה. העונש איננו קל, אך גם העבירות הן קשות וחמורות. אם יש להחמיר עם עובד ציבור הנוטל שוחד ופוגם באמון של הציבור במערכת השלטונית, על אחת כמה וכמה שיש להחמיר עם איש משטרה הנוטל שוחד. מזווית ראיה כוללת זו, הלוקחת בחשבון מחד גיסא את ענינו של המערער שעולמו חרב עליו ואשר מאסרו קשה בוודאי מנשוא, והלוקחת בחשבון מאידך גיסא את צורכי הציבור והצורך לקבוע אמות מידה ברורות להתנהגותם של אנשי ציבור ושוטרים בפרט, אין יסוד להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. רון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה.2.2.82).
ע.פ. 670/81 - הרצל ג'אן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
אור ליום 17.10.80 נפרץ סטודיו לצילום בכפר סבא ונגנב רכוש בערך של כ-300 אלף ל"י. כעשרה ימים לאחר מכן נתגלה הרכוש הגנוב בתוך מחסן בקירבת ביתו של אחד בשם אלי ג'אן שהיה אף הוא נאשם בענין זה. בעל חנות לצורכי צילום שנחקר בענין סיפר כי בא אליו אלי ג'אן יחד עם אחר למכור לו את הרכוש בתאריך שהוא יום אחד לאחר הפריצה, כי הסוחר נסע למחסן יחד עם השניים, אך לבסוף לא קנה את הרכוש, והוא זיהה במסדר תמונות את המערער כמי שהשתתף עם אלי ג'אן בעיסקת המכירה. על יסוד עדות זו הורשע המערער בעבירת הפריצה על יסוד ההחזקה התכופה ונדון לשנתיים מאסר בפועל, 18 חדשים מאסר על תנאי והופעל עונש מאסר על תנאי של 20 חדש שמתוכם 10 חדשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - מסתבר שהמערער סירב להתייצב למסדר זיהוי ולפיכך נמסר אלבום תמונות ובו כ- 20 תמונות של אנשים המתאימים לגילו של המערער ומתוך אלבום זה זיהה הסוחר את המערער. ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של הסוחר ובכך אין להתערב. אשר לשאלה אם מסדר הזיהוי היה לפי כל הכללים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון - איש המשטרה לא נחקר לענין דרך הזיהוי ולא נשאל שאלות באשר לתמונות שהוצגו מבחינת הדמיון שבהן למערער וכיוצא באלה שאלות החשובות לענין. משלא נתקיימה חקירה כזאת אין בפני ביהמ"ש רקע עובדתי מספיק לעריכת ביקורת באשר לדרך מסדר התמונות. כמו כן אין העונש חמור מדי בהתחשב בחומרת המעשה ובעברו של המערער.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 8.2.82).
ע.פ. 816/81 - מאיר ארג'ואן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נתקבל).
באחד הימים, לפנות בוקר, ניסה גבר אלמוני לפרוץ לתוך בית דירה בקרית גת ועדת התביעה, בחורה שישנה בחדר, הבחינה בגבר "שתספורתו קצוצה כשל חייל" המנסה להיכנס, היא התחילה לצעוק והגבר ברח לאחר שהיפנה את ראשו לעברה. היא הבחינה במראה פניו ולאחר מכן התפתחה שיחה בין העדה לבין אמה ואחיה, והיא אמרה להם שהגבר הוא ממשפחת ארג'ואן. לכך השיבו השניים שזה לא יכול להיות כי בני משפחה זו הם משפחה טובה. כיון שכך התחיל לקנן
בלבה הספק אם אותו אדם הוא ממשפחת ארג'ואן וכשמסרה הודעה במשטרה לא הזכירה שהוא בן משפחה זו, אלא אמרה שאיננה מכירה את האיש אך היא תוכל לזהותו. איש המשטרה הציג בפני העדה אלבום תמונות וכאשר הבחינה בתמונתו של המערער אמרה "זהו הבחור". על סמך זיהוי זה ועדותה של העדה הורשע המערער וערעורו נתקבל.
באירוע עצמו אמרה העדה שפני הפורץ הם פנים של בן משפחת ארג'ואן, ובחקירה הנגדית אמרה "בתשובה לשאלה אם אני יכולה לומר בוודאות אם זהו הפורץ או אחד האחים שלו אני עונה שאינני יכולה לומר זאת בוודאות". טוען הסניגור כי קיים יסוד סביר להניח שכאשר העדה בדקה באלבום התמונות ונתקלה בתמונה של בן משפחת ארג'ואן חזר אליה אותו זכרון שהפנימה אל תוכה כאשר בני משפחתה שללו את האפשרות שהפורץ הוא ממשפחת ארג'ואן, ולכן, לא את הפורץ שהבחינה בו בעת המעשה זיהתה בהצביעה על התמונה, אלא את הדמות של אחד מבני משפחת ארג'ואן כפי שהצטייר לעיניה בעת המעשה. במשפחה זו 13 בנים ובהם בני גיל דומה לבני גילו של המערער. יתכן שבין בני המשפחה נמצא צעיר התואם את גילו של המערער שעה שצולם ולא המערער היה זה שפרץ. מקום שבו הרשעתו של אדם תלויה בזיהוי, ככל שהוודאות שבזיהוי מתערערת הולך ונעקר היסוד להרשעה. במקרה של אי וודאות שבזיהוי מן הראוי לבדוק ולוודא שבחומר הראיות בכללו ישנו חיזוק המפיג ומבטל את אי הוודאות וחיזוק כזה לא היה במקרה דנא. העובדות שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי כחיזוק לעדות זו למעשה אין בהם חיזוק לעדות. לפיכך יש לזכות את המערער מחמת הספק.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 9.2.82).
ע.פ. 444/80 - מתתיהו עמוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסם מסוכן, הדחת קטין לסמים מסוכנים והחזקת סם ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 שנים בלבד. הנסיבות של המקרה לא היו בעלות חומרה מיוחדת. אמנם המערער השתמש בקטין בן 17 לשם הספקת סם לשוטר המוסווה, אך אותו קטין כבר היה מעורה קודם לכן בענין שימוש בסמים וידע מאין להשיג את הסם ולא המערער הביאו לעיסוק זה. המערער נענה להצעת השוטר המוסווה וסיפק לו כמות לא גדולה של חשיש, אך לא היתה זו עיסקה בעלת מימד מסחרי. בהתחשב בכל הנסיבות יש הצדקה להקלה מסויימת בעונשו של המערער כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד פ. נוימן למערער, עו"ד ש.מושכל למשיבה. 16.2.82).
ע.פ. 621/81 - עלי אלחדור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד נהג מונית כאשר הוא וחבריו הזמינו אותו לנסיעה ובדרך שדדו אותו והלמו בו. המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. היה כאן מעשה חמור של שדידת נהג מונית שהשתמשו כלפיו באלימות ונטלו ממנו את כספו. בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. עו"ד תמימי למערער, עו"ד נ. בן אור למשיבה. 8.2.82.)
ע.פ. 805/80 - רחמים מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-8 עבירות של החזקה, שימוש והספקה של סמים במשך 4 ימים כשהיה במאסר בבית הכלא. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר שמתוכן שנתיים חופפות עם עונשי מאסר אחרים שהוטלו על המערער ושנה אחת מצטברת. הערעור על ההרשעה בחלק מן האישומים ועל חומרת העונש נדחה.
באשר לשניים מן האישומים טען הסניגור שלא הובאה ראיה על בדיקה מעבדתית בדבר מהות החומר שבו השתמש המערער. טענה זו אין לקבל. בענין מהות החומר סמך ביהמ"ש על עדותו של שוטר כי הוא יודע להבחין בריח של חשיש כיון שקיבל הדרכה בענין זה, כי הוא הריח חשיש במשך תקופה ארוכה ועל פי דבריו של עד זה היה החומר שעליו מדובר חשיש. בנסיבות הענין רשאי היה ביהמ"ש לבסס את ההרשעה על דבריו של עד זה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות המקילות והתחשב בכך שהמערער לא היה אלא בורג קטן וכלי שרת בידי אחרים. יחד עם זה, נוכח הצורך להילחם בשימוש בסמים בתוככי בית הכלא, היה חייב ביהמ"ש להטיל עונש ממשי על המערער. בקביעת תקופת המאסר המצטברת למאסר ארוך למדי שהמערער נושא בו עקב הרשעות אחרות אין למצוא כל הפרזה לרעת המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. עו"ד א. ברוכין למערער, עו"ד גב' נ. בןאור למשיבה. 8.2.82).
על"ע 12/81 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בירושלים
*המשך ייצוג שני צדדים לחוזה למרות שהתעוררו ניגודי אינטרסים (הערעור נדחה).
המערער קיבל על עצמו את הייצוג בקשר להעברת זכויות שכירות בחנות של בעל חנות בירושלים בשם אברבנאל ושל מי שרצה לקחת את החנות מר בניהו. המערער קיבל שכר טירחה משני הצדדים. בניהו שילם 25 אלף ל"י על חשבון החיובים שהתחייב בהם לפי ההסכם ולפני שהעיסקה הושלמה נפטר אברבנאל. המערער בדק את הנתונים העובדתיים והמשפטיים שנוצרו עקב פטירת אברבנאל ויעץ לאלמנה בקשר למעמדה המשפטי. בשלב מסויים קבע שאין אפשרות משפטית להשלים את העיסקה ואין מקום להביא את הענין בפני בית הדין לשכירות. לפי ממצאי בית הדין בחן המערער את הנתונים בעיקר מזוית הראיה של האלמנה וקיים עימה שיחות ובאף אחד מהשלבים לא זימן את שני הצדדים שהיו מיוצגים על ידיו כדי להציג בפניהם את מכלול האפשרויות שבפניהם. לבניהו נודע המצב רק כאשר קיבל מכתב מהמערער שבו הודיע לו שהאלמנה ביקשה שיחזיר לבניהו את הסכום של 25 אלף ל"י מאחר והחוזה להעברת הזכויות בבית העסק מתבטל. בית הדין הרשיע את המערער בעבירה על כללי האתיקה המקצועית וגזר לו עונש של אזהרה ותשלום הוצאות הלשכה. לדעת ביה"ד היה זה מחובתו של המערער לגלות עירנות לכך כי יתכן שהתעוררו ניגודי אינטרסים בין עזבון המנוח והאלמנה מצד אחד לבין בניהו מצד שני ובשלב האמור היה עליו להפסיק לייצג את שני הצדדים גם יחד. משנמנע מלעשות כך חטא כלפי הכלל שלפיו יפעל עו"ד במילוי תפקידיו לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. הערעור על כך נדחה. אכן ברור שהמערער לא פעל בזדון ונקלע למצב המביך בשל כך שלא ידע איך להתמודד עם הסבך שנוצר כאשר פרקליט אחד חייב לדאוג לטובת שני הצדדים שעניניהם אינם מתיישבים במלואם. ברם, עו"ד המייצג בו זמנית שני צדדים לעיסקה חייב לנהוג בזהירות יתר ולמשוך ידו מן הייצוג כאשר מתעורר ספק בלבו אם ניתן לשקול את טובתם ועניניהם של שני הצדדים בעת ובעונה אחת. הדבר המינימלי שנדרש מן המערער היה לקרוא לשני הצדדים ולהציג בפניהם בו במעמד את פרשנותו הוא לנסיבות
שנוצרו כדי לאפשר לכל צד להסיק מסקנותיו ולבחור בין היתר בהתייעצות נוספת לפני שהעיסקה הובאה לסיומה באופן חד צדדי על יסוד מכתבו של המערער. לפני ההודעה על ביטול העיסקה חייב היה להציג בפני בניהו את החלופה של הפרדת הדבקים כדי שכל צד יחפש את טובתו ע"י התייעצות נפרדת כשאין החשש של ניגוד אינטרסים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. מינץ למשיב. 14.2.82).
ד"נ 3/82 - יצחק גרוסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של מרמה והפרת אמונים (הבקשה נדחתה).
העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון שבו הורשע ברוב דעות בעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. בהיותו סגן מנהל מלוות המדינה בבנק ישראל פעל העותר בניגוד למדיניות של בנק ישראל, שהוא עצמו היה בין יוזמיה, וקנה אגרות חוב של האוצר מן הסידרה אשר לפי המדיניות של בנק ישראל נועדה להימכר למוסדות ולא לאנשים פרטיים, אם כי מבחינה חוקית יכלו גם אנשים פרטיים לרכוש את האיגרות. ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות כי המערער הפר אמונים לפי סעיף 284 והבקשה לדיון נוסף נדחתה.
הסניגור חוזר על טענתו כי הפרת מדיניות שמקורה אינו בדין אינה יכולה להיחשב כהפרת אמונים בגדר סעיף 284, אך אין ממש בטענה זו. יכולה להיות עבירה של הפרת אמונים גם כשמדובר בהפרה של מדיניות שנקבעה. היתה בהתנהגות העותר סטיה כה חמורה מן החובות שתפקידו הטיל עליו, כאשר הוא עצמו היה קובע המדיניות, עד שיש להגיב על התנהגות זו לא רק בסנקציה משמעתית אלא גם בסנקציה פלילית. אשר לטענת העותר כי המעשה שלו לא נעשה "במילוי תפקידו" לפי סעיף 284 - גם טענה זו אין לקבל. מובן שמעשה הנעשה תוך הפרת החובות שהתפקיד הציבורי מטיל על המחזיק בו, לעולם אינו יכול להיות מעשה "של מילוי תפקידו". די בכך שתפקידו הרשמי כעובד הציבור איפשר לו את ביצוע העבירה, כדי שיראו את המעשה כמעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ג. אדרת לעותר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.2.82).
ד"נ 2/82 - יהודה רסלר ואח' נגד שר הביטחון
*עתירה נגד שחרור משרות צבאי מטעמים דתיים (הבקשה נדחתה).
העותרים עתרו לבג"צ נגד שר הבטחון בענין שירות צבאי של בני ישיבות, של חוזרים בתשובה ושל חוזרות בתשובה. העילה לעתירה היתה הסדר שעשה שר הבטחון עם סיעת אגודת ישראל בכנסת כחלק מן ההסכם הקואליציוני. העותרים קבלו במיוחד על הרחבת הפטור אך השיגו גם כללית על שחרור בני הישיבות. הנושא של בני ישיבות כבר נדון בעבר בבג"צ ואז נקבע שהעותר לא הראה זכות עמידה מספקת כדי להצדיק את פנייתו לביהמ"ש וכן נפסק שנשוא העתירה אינו שפיט בשל מהותו הציבורית האידיאולוגית. בעתירה דנא סירב בג"צ להוציא צו על תנאי ושוב משום שהעותרים לא הוכיחו זכות עמידה ובשל היות הענין לא שפיט. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
הנשיא לנדוי ציין כי נראה לו שיש מקום להבדיל את הענין הנדון מהבג"צ הקודם וכי הפעם הוכחה זכות העמידה כדבעי בתצהירים שהוגשו. התברר מפי קצינים בכירים בצה"ל ובמילואים, כי ניתן היה לגייס מבני הישיבות שפוטרים אותם מן הצבא אוגדה שלמה נוספת, ובמקרה כזה היתה השפעה על הפחתת מספר המשרתים בשרות סדיר ובמילואים. ארבעת העותרים הוכיחו שלכאורה גיוס תלמידי הישיבות והסוגים הנוספים של יוצאי צבא שזכו לפטור היה מקל במידה ממשית על נטל שירות
המילואים המוטל עליהם ובזה הוכיחו לכאורה פגיעה באינטרס אישי שלהם שדי בו כדי להקנות להם זכות עמידה בבג"צ. כנגד זה טוען ב"כ המשיב כי קביעתו הנוגדת של בג"צ, שדן בעתירה להוצאת צו על תנאי, שאין השפעה לשרותם של בני הישיבות על שירות המילואים היא קביעה עובדתית שעליה אין לבקש דיון נוסף. יהיה דבר זה אשר יהיה הרי לא על פי נימוק זה יוכרע גורל העתירה לדיון הנוסף. בפסק הדין נשוא העתירה ניתן נימוק המספיק להצדיק את סירוב בג"צ להוציא צו על תנאי. הכוונה לתיקון בסעיף 28 לחוק שירות ביטחון כאשר נמחקו מהנוסח של הסעיף הקודם המילים "כיוצא באלה" באופן שבמקום המילים המתייחסות לפטור מן הטעמים שנזכרו במפורש בסעיף "או מטעמים אחרים כיוצא באלה" בנוסח הקודם נאמר עתה סתם "או מטעמים אחרים". המחיקה של המילים "כיוצא באלה" באו כדי "לסלק כל פרשנות על דרך הצמצום", כפי שצויין בדברי ההסבר, כלומר לסלק פרשנות הצמודה לטעמים המפורטים המופיעים בגוף הסעיף. כוונת ביהמ"ש היתה כי גם טעמים דתיים הנעוצים בעיסוק תלמידי ישיבות בלימודי קודש יכולים להוות טעם שיסמיך את שר הביטחון לשחרר עפ"י שיקול דעתו את מי שתורתו אומנותו והוא הדין בחוזרות בתשובה המנהלות אורח חיים אשר מכביד עליהן את מילוי חובת השירות הצבאי. יכול להיות מי שיחלוק על פרשנות מרחיבה זו אך העותרים לא ביקשו להביא נימוק זה לדיון נוסף. בנימוק זה גם תשובה לטענת העותרים שהפטור מפר את עקרון השוויון של הכל לפני החוק. אם נכון הנימוק הנ"ל, כי אז החוק עצמו מאפשר הפליה בין יוצאי הצבא מטעמים שבהכרה דתית כשם שהוא מאפשר במפורש להפלות לטובה אשה יוצאת צבא אשר מטעמים שבמצפון או שבהוואי משפחתי דתי אינה משרתת בצבא. אשר לשפיטות הנושא - ברי שיש לו חשיבות ציבורית אידיאולוגית רבה מאד והגישה הכללית היא שבג"צ לא נועד לשמש זירה למאבקים ציבוריים אידיאולוגיים .
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. רסלר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 26.2.82).
ב.ש. 147/82 - ציון מכורש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי באחד הימים נכנס למסעדה בפתח תקוה ולאחר חילופי דברים עם בעל המקום נדרש לעזוב את המסעדה והוא עזב בהודיעו לבעלים ש"עוד יראה לו". כעבור ימים ספורים חזר למסעדה ובמהלך האירועים שלף אקדח טעון וכוון אותו כלפי הנוכחים. לא אירע דבר משום שהצליחו להוציא את האקדח מרשותו. העורר הואשם בעבירות של נשיאת נשק ואיומים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי התביעה ראיות המבססות לכאורה את העובדות שבכתב האישום אם כי העורר כופר בהן. השופט סבר שהחומר הראייתי שבידי התביעה מצדיק את החלטת המעצר והדין עמו. לעורר שורה ארוכה של הרשעות קודמות והמכלול הראייתי שבידי התביעה מצדיק את מעצר העורר עד גמר ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. 24.2.82).
ב.ש. 87/82 - יעקב אבן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על סירוב לשחרר בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא של חוק העונשין וביהמ"ש החליט ביום 17.12.81 לעצור את העורר עד גמר ההליכים. המשפט נקבע להוכחות ליום 20.1.82 אך באותו יום לא הופיע המתלונן, שהיה עד התביעה העיקרי, והמשפט נדחה ליום 31.1.82 וביהמ"ש הוציא צו הבאה. גם בתאריך החדש לא הופיע המתלונן והמשפט
נדחה ליום 17.2.82. אחרי הישיבה של יום 31.1.82 הגיש ב"כ העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה. כמסתבר גם הישיבה מיום 17.2.82 לא התקיימה באשר השופט היה חולה וטרם נקבע מועד חדש לדיון. למרות שבירור המשפט נמשך יתר על המידה אין סיבה מספקת בשלב זה לקבלת הערר. האשמה המיוחסת לעורר היא חמורה והעונש המקסימלי בגינה הוא 7 שנות מאסר. לחומרת העבירה נוספה גם ראיה כי נעשה נסיון להשפיע על המתלונן ולהטריד אותו. לעורר עבר פלילי רציני למדי. העבירות של סחיטה באיומים נפוצות וקיים קושי מיוחד להביא את העבריינים לדין עקב איומים והטרדות על קורבנות הסחיטה, אשר גם בלעדי זה נמנעים מלהתלונן בגלל פחדם.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד א. קדרי למבקש, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 19.2.82).
ב.ש. 112/82 - דניאל סויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושה צעירים נסעו בשעה 2 לפנות בוקר ברכב ובחיפוש במכונית נמצא בתא הנהג מסמך שנלקח מדירה שנפרצה באותו לילה קודם לעצירת השלושה. על גופו של אחד מהם נמצא שלל הגניבה ואחד מהשלושה, קטין, הודה במעשה הפריצה והגניבה ואמר כי ביצע את המעשה בלי לשתף אחרים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בהיות השלושה ביחד ברכב ובנסיבות מחשידות בשעה האמורה יש ראיה לכאורה כי כל השלושה השתתפו במעשה הפריצה ועל כן צווה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. הערר נדחה. התרוץ שנתנו השלושה להימצאותם יחד לא היה סביר ולא מתקבל על הדעת ולכאורה הנסיבות מורות על השתתפות כל השלושה בפריצה. עצם העובדה שאחד מהם נטל על עצמו את האשמה מובנת למדי ברצון שלא לסבך את הנותרים. טוען הסניגור כי נגד העורר ניתן צו מעצר עד תום ההליכים בעוד שהשני בחבורה שוחרר בערובה ואילו השלישי נדון כבר בינתיים. בכך הוא רואה הפליה בין השניים שמצבם מבחינת העבירה הנדונה זהה. אולם גם אם מבחינת הראיות. לכאורה דומה המצב של השניים לא כן מבחינת אישיותם. המבקש הינו בעל עבר פלילי עשיר למדי והספיק לצבור הרשעות מגוונות וביניהן עבירות נגד הרכוש. ענין זה יש לו משקל כשבאים לבחון צידוקו של מעצר עד תום ההליכים. בזמן זה כאשר הפריצות הפכו לנגע שקשה לגבור עליו, העובדה שחשוד שנגדו קיימות ראיות לכאורה גם שלח בעבר ידו במעשים אלה מוסיפה לחשש כי אם יורשה להלך חופשי ימשיך במעשיו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לויט למבקש, עו"ד לי רן למשיבה. 5.2.82).
ב.ש. 123/82 - צבי עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיום במעשי אלימות בכוונה להפחיד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים - הערר נתקבל. בפרשה השתתפו 4 צעירים. נגד שניים הוגש כתב האישום הנוכחי ונגד שניים אחרים, אחד שולמן ואחד כהן, הוגש כתב אישום שני. גם שולמן נעצר עד תום ההליכים אך עררו נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון והוא שוחרר ממעצרו. הנסיבות של המערער אינן שונות מאלה של שולמן ומה גם שחלקו של שולמן בפרשה נכבד יותר. מטעם זה בלבד יש לשחרר את העורר בערבות והשחרור מותנה בכך שיהיה מרותק לבית הוריו בכרכור, למעט הופעותיו לצורכי משפטו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מ. בן עם לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 12.2.82).