ע.א. 685/79 - נאדרה חסן אטרש נגד עבלה מעלוף ואח'
*רשלנות בתאונת דרכים. * פיצויים בתאונת דרכים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 127/78 - הערעור נתקבל בחלקו).
למערערת טרם מלאו 13 שנה כשנפגעה ביוני 1975. היא נשענה עם חברותיה על גדר ביה"ס שבו למדה והמשיבה ביקשה להסיע מכונית ממקום חנייתה אל הכביש. על נסיבות התאונה אמרה המשיבה "לחצתי על הגז במטרה להתחיל בנסיעה, התבלבלתי... האוטו עבר את רוחב הכביש ופגע בעץ... ובגלל הירידה האוטו המשיך בנסיעה... הוא פגע עם חזיתו במספר ילדות תלמידות שהיו יושבות על קיר אבנים...". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המשיבים על רשלנות המערערת וקבע כי המשיבה אחראית לתאונה. כתוצאה מן הפגיעה אושפזה המערערת 82 יום, עברה ניתוחים בגין שברים בשתי עצמות הירכיים, השתלות עור וכדו' נוצרה אצלה נכות בשיעור כ-20 אחוז - 10 אחוז בגין חיבור גרוע של הירך ו - 10 אחוז בגין צלקות. ביהמ"ש המחוזי קבע למערערת בגין הפסד השתכרות בעתיד סכום גלובלי של 100 אלף ל"י ובגין כאב וסבל וכיעור סכום של 70 אלף ל"י. פסק הדין ניתן ביום 15.7.79 וביהמ"ש פסק כי הסכום של 70 אלף ל"י ישא ריבית בשיעור של 30 אחוז מיום 1.1.79 ועד ליום פסק הדין (15.7.79) ואילו על מלוא הסכום 30 אחוז ריבית מיוםפסק הדין ועד לתשלום בפועל. כן פסק שכ"ט עו"ד בסך 10 אלפים ל"י. עתירת המערערת לשיפוי על הוצאות עזרה בבית שתיזדקק בעתיד נדחתה. שני הצדדים ערערו. המערערת על מיעוט הסכומים שנפסקו לה ועל דחיית הפריטים שלא נפסקו לה בהם הוצאות, ואילו המשיבים טענו נגד הסך של 100 אלף ל"י שנפסק בגין הפסד השתכרות בעתיד בסברם שאין היא זכאית לכל סכום שהוא.
א. בביהמ"ש המחוזי נלחמו המשיבים על טענתם שיש למצוא את המערערת אשמה ברשלנות תורמת משום שהיתה חייבת לראות "שהמכונית נוסעת בצורה משונה, יורדת לשולי הכביש... משנה כיוון ואז נוסעת לקראתה וכל אותה עת אין היא זזה ממקומה ואין היא עושה מאומה...". בצדק דחה השופט טענה זו של המשיבים. אין לצפות מילדה בת 13 להתנהגות אחרת מזו שנהגה.
ב. המומחים הרפואיים היו מאוחדים בדבר אחוז הנכות שנקבע בגין הצלקות המכוערות, שהן גדולות למדי, אך אינה גורמת נכות תיפקודית, ובצדק קבע השופט שהפיצוי על כך מקומו במסגרת הסכום שיש לקבוע בפריט על כאב וסבל, הכולל גם כיעור.
ג. בשאלת הנכות בגין החיבור הגרוע של הירך דחה השופט את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים כי נכות זו אינה גורמת הפרעות תיפקודיות, וגם לא התרשם מעדות התובעת שההפרעה היא חמורה שלא תצלח לעבודות בית וכי המגבלות הן מעבר לאחוז הרפואי של 10 אחוז, וקבע כי יש נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואיתלצמיתות של 10 אחוז. המציאות והנסיון מלמדים שלעתים קרובות גם בממצאים רפואיים זהים חלוקים המומחים במסקנותיהם והאמת האובייקטיבית עשויה להימצא אי שם עפ"י בחינתו של השופט את כל מערכת העובדות והנסיבות והתרשמותו מדברי העדים שלפניו. במקרה דנן התרשם השופט כי הנכות התיפקודית היא בגובה הנכות הרפואית ובכך אין להתערב.
ד. אשר לקביעת הסך 100 אלף ל"י בשל הפסד השתכרות לעתיד - המערערת טוענת כי משנקבע שהנכות הפונקציונלית היא כשיעור הנכות הרפואית צריך היה ביהמ"ש לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק בהתחשב במספר השנים
שהמערערת תסבול הפסד, ואילו המשיבים גורסים שלא יגרם לתובעת כל נזק באשר במגזר הערבי שאליו משתייכת המערערת אין זה מקובל שהאשה תצא לעבוד מחוץ למשק ביתה. המשיבים מסתמכים על נתונים סטטיסטיים שבמגזר הערבי רק 8 אחוז של נשים יוצאות לעבודה. בצדק דחה השופט טענה כזו. בעת מתן פסק הדין היתה המערערת בת 17 והיא עדיין תלמידה. אין לומר שלא תמשיך בלימודיה כדי להכשיר לעצמה מקצוע עיוני שבו תעסוק, והנתונים הסטטיסטיים אינם יפים לגבי מה שעשוי להיות בעתיד.
ה. נותר לקבוע מה הוא הסכום של הפיצוי בראש נזיקין זה. אין אחידות דעות ביחס לקביעת סכום גלובלי על הפסד השתכרות בעתיד. במקרים רגילים וככל שמדובר בנערה צעירה שלגביה אין עדיין אינדיקציות מה תחום התעניינותה ומה צופה לה העתיד, ממילא אין בסיס לעריכת חישובים מדוייקים על בסיס אחוז הנכות ועל השכר המשוער לאורך ימים. במקרים כגון זה הולמת קביעת סכום גלובלי כפי שנהג השופט בענין דנא, אם כי התבססות על שיעור הנכות הרפואית כבסיס להערכת שיעור הפיצוי גם היא מקובלת. אין גם צידוק להתערב בסכום של 100 אלף ל"י שנפסק אשר נראה סביר בנתונים הנדונים.
ו. גם לענין הפיצוי שנפסק בפריט כאב וסבל אין להתערב. ענין זה נתון כולו לשיקול דעתה ולהתרשמותה של הערכאה הראשונה ורק לעתים נדירות יתערב בכך בימ"ש שלערעור כשהסכום שנפסק אינו עומד בשום יחס למה שראוי היה לפסוק או כאשר ביהמ"ש השתמש בשיקול מוטעה מיסודו. אין לעשות השלכות מפיצויי כאב וסבל עפ"י החישוב הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים למצב שלפניו, משום שהחוק החדש קבע הסדר שונה לחלוטין מזה שקדם לו. גם בהנחה שהפיצוי בפריט זה הוערך על הצד הנמוך אין צידוק להתערבות.
ז. השופט פסק ריבית בשיעור של 30 אחוז בגין כאב וסבל מיום 1.1.79 ועד למתן פסק הדין וריבית באותו שיעור על כל הסכומים מיום פסק הדין. ביהמ"ש קבע כי הוא מקבל את טענת המשיבים שאין לפסוק לתובעת ריבית בגלל שהציעו לה הצעה ריאלית ולא קיבלה אותה. גישה זו אין להסכים לה. אי קבלת הצעת פשרה בשלב שלקראת סיום הראיות אינה צריכה לשמש עילה להענשת בעל דין, בכך שהסכום שנפסק לא יהא לו ערך ריאלי. עם כל העידוד שיש לתת לסיום סכסוכים בדרכי פשרה, זכאי בעל דין לסרב לפשרה אם הסכום שהוצע אינו סביר. במקרה דנא הציעו המשיבים כמעט בסיום המשפט סכום כולל שהוא קטן ממה שפסק ביהמ"ש וזו לא סיבה לשלילת ריבית כשם שאין זו סיבה לשלילת הוצאות. מאז תחילת תוקפו של חוק פסיקת ריבית (תיקון מספר 3) תשל"ט מקובל לפסוק הצמדה וריבית לסכומים שנפסקו, במיוחד שהנפסק לא תמיד מסולק במלואו מיד עם מתן פסק הדין. ההחלטה בענין ריבית והצמדה, שיעורה והיקפה נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הבוחן כל ענין וענין לאור נסיבותיו המיוחדות. נסיבות כגון רשלנות ואיחור יתר בהגשת התביעה וכן המשכת ההליכים מעבר לנדרש. ברם, בדרך כלל ראוי שביהמ"ש יעניק לצד הזוכה כיסוי לכל ההפסדים הנובעים משינוי ערך הכסף. כרגיל ההנחה היא שהסכום שנפסק בגין כאב וסבל נקבע עפ"י המצב ביום פסק הדין, אך כאן נתן ביהמ"ש ביטוי לכך שהערך של פריט זה נקבע ליום 1.1.79, ועל כן צודקת המערערת שיש לפסוק הצמדה וריבית מיום 1.1.79 ועד התשלום בפועל, וכן הסך של 100 אלף ל"י ישא הצמדה וריבית באותו מובן מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ח. באשר לערעורה של המערערת על שקופחה בפסיקת שכ"ט עו"ד בסך 10 אלפים ל"י בלבד על סכום נזק פסוק של 170 אלף ל"י, כאשר הסכום נופל בהרבה מהתעריף המינימלי - אכן אין ביהמ"ש רואה בעין יפה ערעורים על שיעור שכר טירחה, ורק במקרים נדירים תיתכן התערבות ביהמ"ש שלערעור. אילמלא העובדה שהנושא נכלל במסגרת ערעור שעיקרו נושאים מהותיים אחרים לא היה מקום להתערב, למרות שהסכום שנפסק נמוך מהקבוע בתעריף המינימלי. אין זאת אלא שאותו נימוק שניתן לאי פסיקת ריבית הוא גם שהיה בשיקולו של השופט בקבעו את שיעור שכר הטירחה למטה מהתעריף המינימלי. אולם בנסיבות ניהול המשפט מטעם המשיבים, שהכחישו אחריותם מכל וכל ולחמו על קביעת רשלנות תורמת כשלא היה מקום לכך, לא היה צידוק לסטות מהתעריף המינימלי לפחות לא לרעת המערערת אלא להיפך. משום כך יש לקבל את הערעור גם בפריט זה ולהעמיד את שכ"ט עוה"ד בביהמ"ש המחוזי על סך 2500 שקל עם ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ועד לתשלום בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. עו"ד פ. סלמאן למערערת, עו"ד ליפא ליאור למשיבים. 31.1.82).
בג"צ 702/81 - אוריאל מינצר נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ואח'
*אי הכרה בהתמחות כאשר שכחו למסור הודעה ללשכה על תחילת ההתמחות.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר החל להתמחות ביום 1.10.79 ושלח על כך הודעה ללשכת עורכי הדין בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין. לאחר שהשלים שנה אחת החליף את מאמנו ביום 3.10.80 והמשיך ל התמחותו אצל מאמן זה עד ליום 30.8.81 כאשר פנה אל לשכת עורכי הדין כדי להירשם לבחינות התמחות שנועדו לאוקטובר 1981. אז התברר לו שעקב שיכחה לא דיווחו לא הוא ולא מאמניו ללשכה על שינוי מקום התמחותו. בהסתמכה על כלל 3 של כללי לשכת עורכי הדין אין הלשכה מכירה בשנת התמחותו השניה של העותר. לפי כלל 3 הנ"ל יחשב יום תחילת התמחותו של המתמחה התאריך הנזכר בהודעת המאמן כיום תחילת ההתמחות או התאריך שבו נתקבלה הבקשה בלשכה, הכל לפי התאריך המאוחר יותר. ברם, הלשכה רשאית לאשר את התאריך הנזכר בהודעת המאמן אף אם הוא מוקדם מן התאריך שבו נתקבלה הבקשה בלשכה ובלבד שהבקשה נתקבלה תוך 15 ימים ממועד תחילת ההתמחות בפועל. ב"כ הלשכה הודיע לבג"צ כי בקרוב יתוקן כלל 3 הנ"ל באופן שבמקום 15 ימים הנזכרים בו יבואו 3 חדשים, כך שהלשכה תהא רשאית לאשר את ההתמחות מהמועד שנקבע בהודעת המאמן ובלבד שהמועד לא יעבור על 3 חודשים עד קבלת ההודעה בלשכה. עמדת הלשכה היא שכלל 3 הנ"ל וסעיף 34 לחוק לשכת עוה"ד הקובע שאין התמחות אלא באישור הלשכה אינם מניחים ללשכה שיקול דעת להכיר בהתמחותו של העותר אצל מאמנו השני. לעומת זאת טוען העותר כי יש ללשכה שיקול דעת עפ"י שתי הוראות, האחת כלל מכללי המועצה המשפטית והשניה תקנה מתקנות המועצה המשפטית. לדעתו שתי הוראות אלה הן
עדיין בתוקף. כן הוא טוען כטענה חילופית כי בסעיף 34 של החוק אין מאומה המונע מהלשכה שיקול דעת חופשי לאשר את תחילת ההתמחות ממועד כלשהו לפני מתן הודעה, ולא שהלשכה היא שמנעה זאת מעצמה ע"י כך שכבלה את ידיה ע"י כלל 3 הנ"ל וכלל זה הוא כה בלתי סביר עד כי יש לפוסלו.
השופטת נתניהו:
א. כלל המועצה המשפטית והתקנה מתקנות המועצה המשפטית שהעותר מסתמך עליהם בוטלו. התקנה בוטלה ע"י כללי לשכת עוה"ד (ביטול תקנות המועצה המשפטית) ואילו הכלל הנדון לא בוטל אמנם במפורש אך בוטל מכללא ע"י הכללים החדשים לפי חוק לשכת עוה"ד שבאו לתת הסדר מלא לנושאי ההתמחות. כלל 3 קבע והגדיר באופן מפורש ודווקני את מועד תחילת ההתמחות וגבולות שיקול הדעת של הלשכה ושוב אין מקום להיזדקק לכלל מכללי המועצה המשפטית שאינו עולה בקנה אחד עם כלל 3 הנ"ל.
ב. אשר לטענה שאין סעיף 34 מונע מהלשכה להשאיר בידיה שיקול דעת רחב יותר משהותירה בכלל 3 הנ"ל לעצמה, ולפיכך יש לראות כלל 3 כבלתי סביר - כשמעמידים את הכלל הנ"ל במבחנים המקובלים לצורך ההחלטה אם לקבוע שחקיקת משנה היא בלתי סבירה המסקנה העולה היא שאין הכלל בלתי סביר. מטרתם של הכללים בדבר רישום מאמנים ופיקוח ההתמחות לאפשר ללשכה לפקח על ההתמחות. אם לא תינתן הודעה ללשכה תתעוררנה השאלות כיצד תפקח הלשכה על התמחותו של מתמחה וכיצד תדע שהמתמחה שהפסיק להתמחות אצל מאמן אחד ממשיך להתמחות אצל מאמן אחר וכו'. כמו כן, פסילה מחמת אי סבירות תיתכן רק במקרה קיצוני ביותר שבו עשוי להיגרם עוול בולט שאין לו תקנה בדרך אחרת. העובדה שהמקרה הוא מקרה גבול שלגביו פועלת חקיקת המשנה בצורה קשה כשלעצמו אינה מצדיקה פסילתה. ועוד, על מנת לפסול חקיקת משנה צריכה זו להיות כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת עד שאדם בר דעת לא היה מעלה בדעתו כי מחוקק סביר היה מסוגל לעשותה ודבר זה אין לומר בעניננו.
ג. כלל גדול הוא שביהמ"ש לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המתקינה בשיקול דעתו הוא והעובדה שביהמ"ש היה קובע כללים אחרים גמישים יותר אילו היה הדבר מסור לשיקולו ולסמכותו אין בה כשלעצמה להצדיק פסילתו של הכלל. בעניננו טוב היה אילו היה בידי הלשכה שיקול דעת חופשי על מנת שתוכל לשקול כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, אך בג"צ לא ישים שיקול דעתו במקום שיקוליה של הלשכה שבידיה הסמכות להתקין את הכללים.
השופט אלון:
בפסק דין מקיף ציין את המניעים שהניעוהו בהתחלה לראות בכלל 3 כלל בלתי סביר שיש לבטלו ובעקבות כך לקבל את העתירה והסביר את המניעים שהניעוהו לאחר שיקול נוסף בנושא, ולאחר שהתברר שהלשכה בכל זאת הותירה לעצמה שיקול דעת מצומצם שהיא יכולה לאשר הקדמת ההתמחות ל-15 יום, והעובדה שהלשכה עומדת להאריך את התקופה ל-3 חדשים, לראות בכלל הנ"ל כלל סביר. השופט אלון עמד בפסק דינו על ההבדלים שבין פסילת פעולה שלטונית מסויימת כבלתי סבירה לעומת פסילת חקיקת משנה כללית כבלתי סבירה, וכן ההבדל שבין כלל נוקשה המונע התנהגות לפנים משורת הדין כאשר מדובר בכלל מהותי לעומת מקרה שבו
מדובר בכלל דיוני כמו בעניננו. כאמור, עתה משנאמר מפי נציג הלשכה שהתקופה תוארך לשלושה חדשים שוב אין לומר שכלל 3 הוא בלתי סביר במידה כה מפליגה שבג"צ רשאי לפוסלו.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו.
עו"ד ר. קוק לעותר, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 5.2.82).
ב.ש. 86/82 - מנחם גואיטה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשר לביצוע שוד חמור ונשיאת נשק וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. המעצר היה בדצמבר 1981 והמשפט נקבע להוכחות לתחילת מרץ 1982. העורר טוען שאין סיבה מספיקה להחזיקו במעצר באשר קיימות בראיות התביעה סתירות יסודיות, וכן נאשמים אחרים באותו ענין שוחררו או לא הוגש כתב אישום נגדם, וכן אין חשש שהעורר ישפיע על עדים. אין לקבל טענות אלה. באשר לסתירות בהודעות עדי התביעה מתייחס הסניגור להחלטה של ביהמ"ש העליון בעבר ולדעתו נקבע באותה החלטה שעל ביהמ"ש לבדוק ביסודיות את חומר הראיות לפני שהוא קובע את החלטתו בענין המעצר. אין לומר שבהחלטה הנזכרת אכן חייב ביהמ"ש העליון לערוך בדיקה יסודית ומדוייקת של הראיות המצויות בידי התביעה. בעת בירור הבקשה למעצר עד גמר ההליכים אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לבחון בקפדנות את הודעות עדי התביעה, אלא עליו לבדוק אם נמצאות בידי התביעה ראיות לכאורה בדבר אשמת הנאשם ודי בכך שראיות אלה אינן מופרכות על פניהן כדי להצדיק במקרה מתאים מעצר עד גמר ההליכים. רק סתירות השוללות כמעט כל משקל מראיות התביעה מצדיקות שחרור בערובה, כאשר מכל הבחינות האחרות קיימת הצדקה למעצר עד תום ההליכים. בעניננו אין סתירות כאלה. אין גם לקבל את הטענה שהעורר הופלה לרעה ביחס לאחרים המעורבים באותה פרשה. אחד הנאשמים עצור עד תום ההליכים. מעורב אחר שוחרר באשר התביעה הגיעה לכלל דעה שאין להגיש נגדו כתב אישום, ואילו באשר לאחד הנאשמים שלפי טענת התביעה השתתף בעבירות, הרי הוא שוחרר ממעצר ללא התנגדות מצד המשטרה משום שבעת השחרור עדיין לא יחסו לו אותן עבירות חמורות המיוחסות לעורר ושכעת מיוחסות גם לאותו נאשם. טעות התביעה או המשטרה לגבי שחרור אותו אדם אינה מצדיקה גם את שחרורו של העורר. חומרת העבירות המיוחסות לעורר היא רבה ובידי התביעה נמצאת הודעה שניתנה ע"י אחד הנאשמים הנמצא במעצר, כי העורר השמיע נגדו דברי איום בקשר עם עדותו של אותו נאשם נגד העורר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן, עו"ד א. קדר למבקש, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 9.2.82).
ב.ש. 41/82 - סהר חברה לביטוח בע"מ נגד ברטה וייסבורט
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
מדובר בתביעה אזרחית של
המשיבה נגד חברת הביטוח אשר על פי כל נתוניה היא שייכת לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, אך היא הוגשה בביהמ"ש בבאר שבע שם יש לחברת הביטוח משרד ולפיכך ניתן להגיש באותו מקום תביעה נגד המבקשת. זו הגישה בקשה להעביר את התביעה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ובקשתה נתקבלה. ב"כ המשיבה טען כי חל שיהוי בהגשת הבקשה ובינתיים נקבע מועד לקדם משפט ביום 11.2.82. אין לומר שחל שיהוי שכן פרשת התביעה נמסרה למבקשת ביום 6.12.81 והבקשה להעברת הדיון הוגשה עוד ביום 8.1.82. קביעת המועד לקדם משפט בבאר שבע אין בה נימוק מספיק לאי קבלת הבקשה, כי בקביעת המועד אין עדיין משום התחלת הדיון, במובן סעיף 36 לחוק בתי המשפט. ב"כ המשיבה ביקש להשאיר את הענין בבאר שבע, שם הוגשה התובענה בכוונה לעקוף את הצרה הידועה של השיהוי הרב בבירור תביעות אזרחיות בתל-אביב, והסביר שקביעה מהירה של קדם משפט יש בה בדרך כלל כדי לעורר חברות ביטוח ליישב סכסוך ללא שיהוי. אכן הוא צודק בדברים אלה, ואולם אין לתת יד לשיבוש של חלוקת העבודה השיפוטית בין בתי המשפט המחוזיים השונים במדינה בדרך של העברה מלאכותית של תביעות לבתי משפט שלעת עתה עדיין פועלים במהירות יחסית. לפיכך יש להעביר את הדיון לביהמ"ש בתל-אביב.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' אורנה סהר-זיו למבקשת, עו"ד יגאל טמיר למשיבה. 2.2.82).
בר"ע 28/82 - לאון גנץ נגד טובה גנץ
*רשות ערעור בענין מזונות (הבקשה נדחתה).
אשתו ובתו הקטינה של המבקש תבעו ממנו מזונות בביהמ"ש המחוזי והלה ביקש כי התביעה תידחה על הסף מחוסר סמכות, משום שכרך את ענין המזונות בתביעת גירושין שהגיש לבית הדין הרבני. בקשתו נתקבלה לגבי תביעת המזונות של האשה ונדחתה לגבי תביעת המזונות של הבת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השופט אמר בהחלטתו שכריכת המזונות בענין הגירושין לא נעשתה בכנות והמבקש טוען שבכך טעה השופט. אין צורך להיכנס לשאלה זו שכן ממילא תביעת האשה למזונותיה נדחתה על הסף, וכל מה שנותר הוא תביעת המזונות של הבת הקטינה. בענין מזונות הבת אין חשיבות לשאלה אם כריכת ענין המזונות נעשתה בכנות או לא, כי לפי ההלכה שנפסקה גם כשכריכה נעשתה בכנות, לגבי תביעת מזונות של ילדי בני הזוג הקטינים, סמכותו של ביהמ"ש לדון בענין אינה נשללת.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 19.2.82).
בר"ע 294/81 - הדסה ליפקין נגד דור זהב בע"מ ואח'
*בקשת רשות ערעור כשניתן להגיש ערעור בזכות (הבקשה נדחתה).
בהמ' פתיחה טענה המבקשת שהסכם בינה ובין המשיבים בוטל על ידה כדין ושבעקבות ביטול זה היא זכאית שהמשיבה תשיב לחזקתה ולבעלותה מקרקעין שהועברו על ידה למשיבה. כן בקשה הצהרה כי היא זכאית לקבל סכומי כסף שונים מהמשיבים עקב הפרת החוזה על ידם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה לגבי השבת המקרקעין בנימוק שאין המבקשת יכולה לזכות בהשבת המקרקעין גם אם היא צודקת בכל טענותיה, והתביעה צריכה להימשך לגבי הסעדים האחרים שהמבקשת תבעה. על דחיית הסעד של החזרת המקרקעין ביקשה המבקשת רשות ערעור והבקשה נדחתה, משום שהחלטת ביהמ"ש המחוזי היא בבחינת פסק דין חלקי שיש עליו ערעור בזכות ואין צורך בקבלת רשות ערעור. ב"כ המבקשת ביקש, לחילופין, לראות בבקשתו לרשות ערעור כתב ערעור שהוגש כדין, וזאת על פי הסמכות הנתונה לביהמ"ש בתקנה 491 אך גם בקשה זו נדחתה. הוראות התקנה
אינן יכולות לעזור למבקשת. בתקנה 491 נאמר כי אי קיום תקנות אלה אינו פוסל שום הליך אלא אם הורה כך ביהמ"ש, ובמקרה דנא לא מדובר על פסילת הליך שהוגש בניגוד לתקנות, אלא על דחיית בקשה שלא היה מקום כלל להגיש אותה על פי הוראות חוק בתי המשפט. יתכן שהמבקשת תוכל להיעזר ע"י הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אך לא ניתן לתקן את המשגה שנעשה בדרך שאותה מציע בא כח המבקשת.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן עו"ד חורש למבקשת, עו"ד ש. סמואל למשיבים. 19.2.82).
בר"ע 90/82 - אברהם לוי נגד סילביה לוי
*שמיעת בקשה במעמד צד אחד (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
בני הזוג נשואים ולהם ילד בן 14 חודש. האשה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי לצוות על הבעל למסור לה מיד את הילד המוחזק ע"י הבעל, ובמסגרת תובענה זו ביקשה בדרך המרצה באותו יום מתן צו זמני המורה למערער למסור לה מיד את הילד. באותו יום נתן ביהמ"ש עפ"י צד אחד צו כמבוקש, ולמחרת היום נתן במעמד צד אחד, צו לבצע את הצו הקודם באמצעות המשטרה. כעבור יום אחד הגיש המערער בקשה לבטל את צו המסירה שניתן במעמד צד אחד, וביהמ"ש הורה לקבוע את שמיעת הבקשה במעמד שני בעלי הדין כעבור 4 חדשים. הערעור על החלטות ביהמ"ש נתקבל, לאחר שהמבקש הגיש בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש החליט לשמוע את הבקשה כערעור.
מכח תקנה 304 לתקנות סדר הדין אין לשמוע בקשה במעמד צד אחד אלא אם כן שוכנע ביהמ"ש ששמיעת הבקשה בדרך הרגילה עשויה לגרום נזק בל יתוקן או נזק חמור. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה זו לא הובאו כל נסיבות המצדיקות שמיעה על פי צד אחד, כגון שקיימת סכנה לשלומו של הילד אם ישאר בידי אביו. נהפוך הוא, מתברר שהילד נמצא ברשות המערער כחודש וחצי לפני הגשת הבקשה. ביהמ"ש העליון כבר התריע לא אחת על נטייתם של כמה שופטים ליתן צווים על פי צד אחד כדבר שבשיגרה והתרעות אלה לא הועילו. יתר על כן, כשהמערער הגיש בקשה לבטל את הצו נקבע הדיון לאחר כ-4 חדשים, וקשה להבין מה היה הקושי לקבוע לדיון מלכתחילה את בקשת המשיבה תוך זמן קצר ביותר במעמד שני הצדדים ואם כבר ניתן הצו על פי צד אחד מדוע לא נקבעה לדיון בקשת הביטול תוך זמן קצר ואפילו למחרת היום. מתברר שהמשיבה חתמה על מסמכים שעל פיהם הסכימה שהילד ישאר ברשות אביו, היא טוענת שחתמה מתוך הטעיה באשר אינה יודעת את השפה העברית ובנסיבות שהיה בהן משום אילוץ. המערער כופר בכך, ועל כל פנים ענין זה טעון בירור ולא ניתן להתייחס אליו על פי צד אחד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. רייזל למבקש, עו"ד א. מולודיק למשיבה. 21.2.82).
בר"ע 26/82 - ינקו הרשקוביץ נגד מרים הרשקוביץ ואח'
*מזונות (הבקשה נדחתה).
אשתו של המבקש הגישה תביעת מזונות בשמה ובשם ילדיה נגד המבקש, והלה הגיש בקשה לדחות על הסף את תביעת המזונות של האשה, בטענה שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בתביעת המזונות באשר זו נכרכה בתביעת הגירושין של המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו ובהחלטה שניה חייב את המבקש לשלם לאשה ולשלושת הילדים מזונות 3750 שקל לחדש צמוד מיולי 1981. הבקשה היא להרשות ערעור על שתי החלטות הנ"ל והבקשה נדחתה. אשר לסירוב לדחות על הסף את תביעת האשה למזונות - ביה"ד הרבני שבפניו הופיע
המבקש קבע שבענין המזונות "יש דיון בביהמ"ש והם ידונו בקשר עם המזונות" ולאור קביעה זו אין למבקש סיכוי לזכות בערעור אם תינתן לו רשות. אשר לענין המזונות הזמניים שנפסקו - רק במקרים יוצאי דופן תהיה הצדקה לתת רשות ערעור על החלטה בדבר מזונות זמניים. במקרה דנא לא חלק המבקש על כך שעליו לזון את שלושת ילדיו ושביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בענין זה. טענתו שסכום המזונות גבוה מדי תוכל להתברר באופן יסודי בעת שמיעת התביעה למזונות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 14.2.82).
בר"ע 281/81 - יצחק יצחקי ואח' נגד עו"ד יצחק ברגמן
*החלטת ביניים בדבר גודל ערבות שיש להפקיד (הבקשה נדחתה).
המשיב תבע מן המבקשים בסדר דין מקוצר סכומי כסף שונים ובכללם שכ"ט עו"ד שנקבע בפסק בורר, מס ערך מוסף עבור שכה"ט והוצאות שונות. התביעה היתה בסכום כולל של 540 אלף שקלים ולפי בקשת המשיב הוטל עיקול על כספים אצל צד שלישי עד לסכום של 500 אלף שקל. המבקשים ביקשו להקטין את העיקול עד סכום של 400 אלף ל"י בטענה שאין הם חייבים בתשלום מע"מ. הטענה נתקבלה ע"י הרשם שהורה לצמצם את העיקול לסך 450 אלף שקל. המשיב ערער לביהמ"ש שקבע כי הוא רשאי לתבוע מע"מ ולפיכך תיקן את העיקול לסכום של 500 אלף שקל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים ביקשו רשות ערעור כדי להקטין שוב את סכום העיקול עד 450 אלף שקל, ואולם במסגרת הדיון על הטלת עיקול זמני אין ביהמ"ש קובע באופן מוחלט מה הם הסכומים המגיעים לתובע, וכל מה שנקבע ע"י הרשם או ע"י ביהמ"ש בדבר החבות במע"מ איננו מהווה הכרעה סופית, אלא ענין זה יתברר במסגרת התביעה עצמה. לא מתערערת כל שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 11.2.82).
בר"ע 87/82 - אסא פפר נגד עמיקם דרדיקמן עו"ד
*הארכת מועד בבקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
סכסוך בין המבקש למשיב נמסר לבורר והלה נתן פסק ביום 11.10.80 ובו חייב את המשיב לשלם למבקש סכום מסויים. לטענת המבקש קיבל את ההודעה על הפסק בינואר 1981. בנובמבר 1981 הגיש בקשה לביטול פסק הבורר ובנוסף לכך ביקש להאריך לו את המועד להגשת הבקשה לביטול. הבקשה להארכת המועד נדחתה וכתוצאה מכך נדחתה גם בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. האיחור בהגשת הבקשה לביטול היה כ-10 חדשים כאשר המועד להגשת בקשה לביטול הוא כ-45 יום. ביהמ"ש רשאי להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שירשמו וכאן קבע השופט שאין טעמים מיוחדים להארכת המועד. מסקנה זו מבוססת היטב ואין למבקש כל סיכוי להצליח בערעור אם תינתן רשות ערעור. המבקש טוען שיש לו סיכוי טוב להצליח בבקשה לביטול פסק הבורר אם המועד יוארך ואולם מכיון שלא הראה טעמים מיוחדים להארכת המועד אין צורך לדון בסיכויים שלו לזכות בביטול פסק הבורר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן).
בר"ע 65/82 - סמרה ראובן נגד הסוכנות היהודית לא"י
*עיכוב פינוי (הבקשה נדחתה).
בשנת 1976 הוגשה ע"י המשיבה נגד המבקש תביעה לפינוי משק בגן דרום וב-1978 נחתם בין בעלי הדין הסכם פשרה שלפיו התחייב המבקש לפנות את המשק לאחר 3 שנים. להסכם ניתן תוקף של פסק דין. בתום 3 השנים לא פינה המבקש את המשק והגיש תביעה למתן הצהרה כי ההסכם בטל באשר המשיבה
לא קיימה את תנאיו. יחד עם הגשת התובענה ביקש עיכוב ביצוע הפינוי עד לגמר בירור התביעה אך בקשתו נדחתה ע"י בימ"ש השלום וכן נדחה הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי לבסס רשות ערעור לערכאה שלישית על המבקש להראות שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה רשות לערער וכי יש לו סיכוי לזכות בערעורו אם תינתן הרשות. בכל הנימוקים של המבקש אין נימוק של ממש שיצדיק מתן רשות ערעור. ההחלטה לעיכוב ביצוע הפינוי היתה בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא אשר בדק את הענין היטב ואין סיכוי למבקש לזכות בערעור אם תינתן לו הרשות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 4.2.82).
בר"ע 29/82 - דוד ליגורסקי נגד אחוזת פודורובסקי בע"מ
*בקשה שעדות תישמע בחו"ל (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המשיבה. מקום מושבו של המבקש בארה"ב והוא ביקש כי עדותו תיגבה בארה"ב. בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואז העלה המבקש הצעה כי השופט ובאי כח הצדדים יסעו. על חשבונו לארה"ב כדי לגבות שם את העדות. גם בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין למבקש סיכוי לזכות בערעור אם הרשות תינתן. המבקש טען שהוא סובל ממחלה המונעת ממנו לבוא לישראל, אך התעודה הרפואית שהוגשה לא שיכנעה את השופט שאכן נמנע מן התובע לבוא ארצה כדי לתת עדות. נוסף לכך היה השופט בדעה כי הבקשה לא הוגשה בתום לב, שכן הוגשה רק מספר שבועות לפני שמיעת המשפט, וכן סבר שבמקרה זה, שבו האדם שלפי טענת המבקש עשה מטעם המשיבה את העיסקה נשוא התביעה נפטר בינתיים, יש חשיבות לכך שחקירת התובע תתקיים בנוכחות בני משפחת המנוח. נימוקים אלה מבוססים היטב ואין עילה להעמיד את השימוש בשיקול דעת שנעשה ע"י השופט לביקורת של ביהמ"ש בערעור. במיוחד אין טענה של ממש נגד הקביעה כי המחלה שממנה סובל המבקש אינה מהווה סיבה מספקת למניעת בואו ארצה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 11.2.82).
בר"ע 300/81 - משאות המפרץ בע"מ נגד יהודה ארבל
*בקשה לעיכוב הליכים עקב הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה עיכוב הליכים בתביעה שהגיש נגדה המשיב, כשהבקשה מבוססת על הוראה בתקנות החברה המבקשת בדבר בוררות בסכסוכים. ביהמ"ש הגיע לכלל דעה שאמנם הסכסוך נשוא התביעה הוא בתחום הסכסוכים שיש לברר בפני בוררים, אך במקרה דנא לא יהא זה צודק להביא את הענין לבוררות. ,אי הבקשה לרשות ערעור נדחתה. החלטת השופט היתה מבוססת על הוראת חוק הבוררות כי ביהמ"ש רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא ידון בבוררות. המחוקק לא פירט את הטעמים המיוחדים המצדיקים שסכסוך לא ידון בבוררות על אף הסכם שבין בעלי הדין, ולפיכך נתון הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בבקשה לעיכוב ההליכים. נקבע לא פעם שבדרך כלל חייב ביהמ"ש לתת תוקף להתחייבויות של בעלי דין בהסכם הבוררות ורק במקרים מיוחדים תהיה הצדקה שלא לעכב את ההליכים בביהמ"ש. בעניננו הגיע השופט לכלל דעה שבנסיבות המיוחדות הנעוצות במהותו של הסכסוך ובדרך שבה נעשה מינוי הבוררים לפי תקנות החברה המבקשת לא יהא זה מוצדק להביא את הענין לבוררות ולפיכך קיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים. נימוקים אלו מבוססים היטב ואין לומר שביהמ"ש שגה בדבר הלכה בענין זה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.2.82).
בג"צ 446/81 - נילי אלירז נגד ביה"ד הרבני ואח'
*סמכות בי"ד רבני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת והמשיב השני נשואים ולהם בן שנולד ב-1972. הנישואין לא עלו יפה ובמאי 1980 הגיש הבעל תביעת גירושין וכרך בה בין היתר גם את עניני החזקת הקטין. באחת הישיבות הודיעו המתדיינים כי הגיעו להסכם גירושין והגישו הסכם בכתב אשר עפ"י כותרתו בא להסדיר את כל מכלול היחסים שביניהם וכולל ענין הגירושין, החזקת הבן, עניני הרכוש וענינים אחרים הנובעים מחיי הנישואין. נקבע בהסכם כי הקטין יהיה בחזקת האשה וזו מתחייבת לטפל בו, לחנכו ולדאוג לצרכיו. הוסכם עוד כי "כל החלטה עקרונית הנוגעת לבן, כגון חינוך ובריאות תתקבל בהסכמת שני ההורים, וכל עוד לא הגיעו ההורים לידי הסכמה לא יחול כל שינוי במצב הקיים אלא עפ"י החלטת בין הדין". ביום 5.4.81 נתן בית הדין החלטה בדבר סידור גט ובהחלטה נאמר בין היתר "החזקת הילד... ומזונותיו וכל הענינים... יהא לפי הסכם הגירושין המצורף לתיק המתאשר ע"י בית הדין ועם מתן הגט יקבל תוקף של פסק דין". מתן הגט לא בוצע והבעל עתר לבית הדין וביקש שינוי בחינוכו של הקטין, כי יועבר לבית ספר דתי באשר הבעל הוא חוזר בתשובה. האשה התנגדה לדיון בבית הדין בטענת חוסר סמכות, בית הדין החליט כי יש לו סמכות לכך, ומכאן העתירה של האשה לבג"צ. עתירתה נדחתה.
טענת העותרת היא כי משאישר בית הדין את הסכם הגירושין לא זו בלבד שסיים את מלאכתו, אלא שאין עוד כל תביעת גירושין משום שזו בוטלה או נבלעה בהסכם הגירושין. יתר על כן, ביה"ד לא דן לגופה בשאלת "חזקת הקטין ולא קבע בנידון כל ממצא ועל כן לא קנה סמכות לדון בנושא, ואילו עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נושא החינוך והעברת קטין ממסגרת חינוכית אחת לאחרת הוא בתחום של אפוטרופסות ולא של החזקה, וגם מסיבה זו אין בית הדין רשאי להיזקק ללא הסכמה של בעלי הדין. טענות אלה נדחו.
עם אישורו של הסכם הגירושין לא סיים בית הדין את מלאכתו. המתדיינים הקלו עם בית הדין והביאו תנאים מסוכמים בהסכם וביקשו לתת לו תוקף של פסק דין, אך בית הדין נמנע עדיין מלעשות כן ודחה את מתן פסק הדין מכח ההסכם לשלב של מתן הגט. התביעה מסתיימת עם מתן פסק דין ומשהותיר לעצמו בית הדין את מתן פסק הדין לשלב מאוחר יותר הרי שלא סיים את מלאכתו.
אשר לטענה כי מכיון שמדובר בענין של קביעת החינוך במסגרת אפוטרופסות, להבדיל מהחזקה, צריכים שני האפוטרופסים ביחד למסור את ההכרעה לבית הדין והכרעה כזו לא נמסרה - שני בני הזוג עשו ביניהם הסכם גם בענין חינוכו של הקטין והסכימו במפורש כי בעניני חינוך ובריאות לא יחול שינוי במצב הקיים אלא עפ"י החלטת בית הדין. בכך היקנו את הסמכות לבית הדין ואין על העותרת להלין כשזה החליט להיזקק לבקשת הבעל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. לוי לעותרת, עו"ד מ. ינובסקי למשיבים. 15.1.82).
בג"צ 535/81 - חברת סילון לפיתוח בע"מ ואח' נגד ראש עירית נתניה ואח'
*הענקת רשיון בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים רכשו חלקת קרקע בנתניה כדי להקים עליה סופר מרקט, וזאת לאחר שהנהלת העיריה החליטה להעניק את הרשיון. לאחר שרכשו את החלקה התברר כי האישור המוקדם של העיריה ניתן בניגוד לתוכניות בנין עיר שהיו קיימות לגבי החלקות הנדונות (להלן - התוכניות
הקיימות), לפיהן ייעוד האיזור הוא לתעשיה קלה (תעשית יהלומים ובתי מלאכה לצורפי זהב וכסף). כיון שכך ביקשו העותרים רשיון לבית מלאכה לאביזרי צורפות, אך גם בזה לא צלחה דרכם, כי בינתיים הופקדה תוכנית מתאר לנתניה שבאה להחליף תוכנית מתאר קודמת, ולדעתו של ראש העיר אין הוא מוסמך לתת רשיון לבית מלאכה מכיון שלפי תוכנית המתאר החדשה מיועד האזור למגורים. טענת העותרים היא כי תוכנית המתאר החדשה אינה עומדת כלל בסתירה לתוכניות הקיימות כי אל תקנות תוכנית המתאר צורף מסמך ובו רשימת תוכניות מאושרות שתישארנה בתוקפן וברשימה זו מופיעות גם שתי התוכניות הקיימות כבעלות תוקף "בשלמות". עונים על כך המשיבים שבתסריט המצורף לתוכנית מסומן האיזור שעליו חלות שתי התוכניות הקיימות בקווים שחורים אלכסוניים ונאמר באחד הסעיפים של תקנות תוכנית המתאר שהתוכניות המפורטות בעלות תוקף תישארנה בתוקפן פרט לאלה שסומנו בקוקוו אלכסוני. דעת העותרים נתקבלה ע"י בג"צ. אילו התוכניות הקיימות השתרעו על שטח הגדול מזה הצבוע בקווים מקווקוים אפשר היה ליישב בין העובדה שהתוכניות הקיימות הושארו במפורש בתוקפן ובשלמות דוקא ובין הציון בתסריט המצורף שהשטח המקווקו עליו לא יחולו התוכניות הקיימות, כי יכולנו לומר שהתוכניות הקיימות עומדות בתוקפן רק ביחס לשטח שאינו מסומן כאמור. אולם מאחר שאותו צבע ואותו סימון המייחסים את השטח למגורים בלבד מכסים את שטח התוכניות הקיימות כולו נוצרת סתירה מיניה וביה בין התוכניות הקיימות שבמפורש צויין שהן בתוקף ובין הסימון בתסריט וזאת סתירה שאין דרך ליישבה. נשאלת איפוא השאלה מה עדיף לנוכח הסתירה הזאת והתשובה לכך היא שיש להעדיף את הדיבור במילים מפורשות שהתוכניות נשארות בתוקף על הסימון הגרפי בתסריט, ולו רק מפני שעקרונית אין להגביל את זכויות הפרט לגבי נכס מנכסיו אלא בהוראה על פי דין שאינה משתמעת לשתי פנים, וכל ספק בנדון יש להתיר לטובת האזרח המבקש לנצל את הנכס שלו לניצול כלכלי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ח. גוגיג לעותרים, עו"ד גב' זיכרמן למשיבים. 31.1.82).
בג"צ 578/81 - אבנר גלעד נגד החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ ואח'
*ביטול מכרז כשנשאר מציע אחד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה שהיא חברת בת של החברה הממשלתית לתיירות פירסמה מכרז לניהול קפטריה באולמות השייכים לה בעכו. במכרז השתתף, מלבד העותר, עוד מציע, המשיב השלישי, והצעתו היתה הגבוהה ביותר. ברם, לאחר פתיחת המעטפות והחלטת הועדה לקבל את הצעת המשיב, הסתבר שנפל פגם בנוהלים שעל פיהם קויים המכרז באשר הצעת המשיב הוכנסה לתיבת ההצעות אחרי שתם המועד להגשת ההצעות. זאת מחמת תקלה טכנית של אחת מעובדות המשיבה. כיון שנפסלה הצעת המשיב נותרה רק הצעת העותר בלבד ואז החליטו המשיבות שאין לקבל את הצעת העותר הנופלת בהרבה מהצעת המשיב וכי יש לבטל את המכרז ולפרסם מכרז חדש. עתירת העותר נגד החלטה זו נדחתה. העותר טוען שיש לקבל את הצעתו ויחד עם זאת הוא מצביע על פעולות שונות שננקטו ע"י גורמים שונים מטעם המשיבות ואשר יש בהן כדי לעורר חששות או חשדות בכל הנוגע למכרז. המשיבות טענו שבמקרה דנן לא היה מקום לפניית העותר לבג"צ, שהרי נפסק כי טענה נגד תקפותו של מכרז שפורסם ע"י חברה ממשלתית מן הנכון להגישה לבימ"ש מחוזי ולא לבג"צ. אין להיזקק לטענה זו במקרה הנדון שכן מן
הראוי להכריע בנושא לגופו כדי למנוע התדיינות נוספת בפני ערכאות שונות. לעצם הענין אין מקום להתערבות בג"צ כדי לפסול את החלטת המשיבות. יש משקל לא מועט לעובדה שנותרה בפני המשיבות הצעה אחת ויחידה שנפלה במידה ניכרת מבחינת הסכום שהוצע בה מן ההצעה השניה שתוכנה היה בידיעת המשיבות. יתירה מזו, הטענות שהועלו ע"י העותר שיש בהן ביקורת על גישות ונוהלים בלתי תקינים שבמכרז יש בהן כדי לתמוך בגישה שדוקא לאור הספקות האמורים שהועלו נכון יהיה מבחינה ציבורית להתחיל את הענין כולו מבראשית. אכן, כל מכרז חדש אחרי שכבר פורסם מכרז קודם פוגע בעיקרון הסודיות, מכיון שהמתחרים במכרז השני כבר מודעים להצעות שהיו כלולות במכרז הראשון. אולם בכל מקרה יש לשקול זה לעומת זה את הפגיעה האמורה בעיקרון הסודיות מול הפגם הנובע ממתן הכשר למכרז כשיש בו פער מהותי בהצעות ואשר בו היו כרוכים ליקויים נוספים כפי שעולים מתיאוריו של העותר דוקא. לפיכך יש לקיים את החלטת המשיבות לפרסם מכרז חדש. בג"צ הנחה את המשיבות במספר קווים מנחים, ובכללם כי למרות שמדובר בחברה ממשלתית עליהן לאמץ את הכללים הנוהגים במכרזים ממשלתיים וכן כי ועדת המכרזים החדשה תורכב מ-5 חברים, היינו יווספו 3 חברים נוספים על השניים שדנו במכרז הראשון ואלה לא יהיו מבין עובדי המשיבות, וכמו כן יש לפרט לפני ועדת המכרזים את כשרותם ויכולתם של המציעים לעמוד בביצוע ניהול הקפטריה והשירותים שהם נושא המכרז.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. פוקס לעותר, עו"ד א. פריצקי למשיבים. 26.2.82).
בג"צ 720+802/80 - חנום משה ואח' נגד מנהל המכס והבלו
*סבירות צווי מכס (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בצו יבוא חופשי משנת 1978 איפשרו יבוא סחורות מסויימות ללא צורך ברשיון, אך ביחס לסחורות המפורטות בתוספת לצו יבואן מותר רק אם נתקיימו תנאים המצויינים באותה תוספת. נקבע לגבי סוגים מסויימים של סחורות שהן צריכות להיות מסוג א' ועליהן לשאת סימון של הסוג וכדו'. הצו נכנס לתוקפו חדשים מספר לאחר הוצאתו. בין הוצאת הצו לבין כניסתו לתוקפו הזמינו העותרים, במקרים שונים, סחורות ואלה לא היו סוג א' ולא היו מסומנות והסחורות הגיעו לאחר שהצווים נכנסו לתוקפם. בכך עברו העותרים עבירה פלילית ולפי הצווים יכול היה המשיב לחלט מיד את כל הסחורות, אך הוא השתמש בסמכותו והסכים לשחרר את הסחורה בתנאי שהעותרים יפקידו ערבות לקיום הסימון וכן ישלמו כופר כסף בסך 25 אחוז ו-40 אחוז מערך המשלוחים. משסירבו העותרים להיענות לתנאים, החליט המשיב לחלט את הסחורות. עתירת העותרים נדחתה. בג"צ קבע כי זכאית היתה הרשות המוסמכת להוציא את הצווים האמורים, ואינם בלתי חוקיים ואינם בלתי סבירים, וכן קבע כי התנאים שהיתנה המשיב הן ביחס לערבות לסימון והן ביחס לכופר הכסף אינם חורגים ממידת הסבירות. כמו כן דחה בג"צ את הטענות בדבר הפלייתם של אחרים וקבע שלא היו הפליות לגבי מקרים אחרים באותן נסיבות של העותרים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד א. עין דור לעותרים, עו"ד ש. צור למשיב. 20.1.82).
בג"צ 9/82 - מרדכי וירשובסקי - חבר כנסת נגד שר המשפטים ואח'
*כהונת ח"כ סגן שר כחבר מועצת מינויים לשופטים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה ברוב דעות).
ענינה של עתירה זו בקשת העותר כי חבר הכנסת דב שילנסקי, המכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה,
יפסל מלכהן כחבר הועדה למינוי שופטים בתור נציג של הכנסת. חבר הכנסת שילנסקי נבחר כאחד משני חברי הכנסת לועדת מינוי שופטים עוד בכנסת הקודמת ובכנסת זו טרם נבחרו חברים חדשים. העותר סבר כי היותו של חבר הכנסת שילנסקי סגן שר פוסלת אותו מלכהן כחבר ועדת מינוי שופטים בתור נציג הכנסת שהיא הגוף המחוקק בעוד שכסגן שר הוא שייך לגוף המבצע. ברוב דעות מ"מ הנשיא י. כהן והשופט בייסקי הוחלט שלא להוציא את הצו על תנאי, בעוד השופט ש. לוין סבר שיש מקום להוציא צו על תנאי בענין הנדון על מנת לדון בו לגופו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. החלטת הרוב - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ח. מלצר לעותר, עו"ד ביניש למשיבים. 82. 29.1).
בג"צ 436/81 - ט.וו.א. ו-10 אח' נגד שר התחבורה ואח'
*תקנות בדבר גביית אגרות מחברות תעופה (העתירה נדחתה).
העותרות, 11 חברות תעופה בינלאומיות, פנו לבג"צ שיורה למשיבים לבטל תקנות הנוגעות לגביית אגרות מחברות התעופה: אגרת נוסע נכנס ואגרת פיקוח אוירי על בעלי כלי טיס. העתירה נדחתה. טענת העותרות היתה בין היתר כי לפי סעיף 7 לחוק רשות שדות התעופה יש להתחשב בהטלת אגרות בצורך שכל שדה תעופה כשלעצמו יהיה מפעל הנושא את עצמו, בעוד שכאן מוטלות האגרות לא כדי לכסות את ההפסדים של נמל התעופה בן גוריון, שכן נמל זה עובד ברווחים אלא הפסדים של נמלי תעופה אחרים. טענה זו נדחתה שכן מלשון הסעיף עולה שניתן להטיל אגרות כדי ששדות התעופה בכללותן יהיו מפעל הנושא את עצמו וניתן לכסות הפסדים של שדה תעופה אחד מרווחים של שדה תעופה אחר. כמו כן העובדה שמפעל צריך לשאת את עצמו אינה מונעת שגם יהיו לו רווחים. כמו כן טענו העותרות שהרשויות לא לקחו בחשבון שהטלת האגרות עשויה להרע את מצב ענף התיירות ואולם אין שיקול מעין זה יכול לשמש עילה משפטית לקביעת אי סבירותן או בטלותן של התקנות. כן נדחתה הטענה שתקנות האגרות אינן עומדות למבחן הסבירות.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן). בג"צ 139/81 - יצחק שמחוביץ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב ואח'
*אישור תכניות בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הינם בעלים רשומים של חלקות קרקע בתחום אזור "תוכנית ל". במסגרת תוכנית המתאר לאזור שקיבלה תוקף בשנת 1965 תוכננו 28 תוכניות מפורטות אשר מהן קיבלו תוקף 22 תוכניות. גם בקשר לאזור שבו ממוקמות החלקות של העותרים הוגשה תוכנית מפורטת ומזה שנים שהתוכנית עוברת מועדה לועדה מבלי שאושרה סופית. לאחרונה הגיעה התוכנית לועדה המחוזית אך זו לא אישרה אותה מחמת סיבה שלא הועלתה במשך כל הזמן. כמסתבר, תוכנית המתאר לשטח כולו, כ-800 דונם, מאפשרת בניה וניצול של 60 אחוז של השטח, היינו, 4552 יחידות דיור. הועדות נתנו במשך הזמן כאמור אישורים אשר חרגו באחוזים מתוכנית המתאר, כך אושרה תוספת של 173 יחידות דיור מעבר למספר המירבי של יחידות דיור שהיו מותרות לפי תוכנית המתאר המקורית. עתה, החליטה הועדה המחוזית שאין היא יכולה לאשר את התוכנית הנדונה שכן במסגרת תוכנית המתאר כבר נוצלו יחידות דיור מעבר למה שתוכנן מלכתחילה. העתירה נדחתה אם כי בג"צ חייב את המשיבות לשלם הוצאות לעותרים.
עפ"י חוק התכנון והבניה אין לאשר תוכנית מפורטת שאינה תואמת את תוכנית המתאר שחלה על השטח ואין סמכות לועדה המקומית לאשר סטיות מתוכנית המתאר
ללא אישור הועדה המחוזית וגם הועדה המחוזית אינה בת חורין לאפשר סטיה ניכרת מתוכנית המתאר אלא אם כן מגישים בקשה לשינוי תוכנית המתאר. אישור התוכנית המפורטת שהגישו העותרים משמעה סטיה ניכרת מתוכנית המתאר ופגיעה באחד מעקרונות היסוד בתוכנית המתאר באשר למידת צפיפות הבניה. לפיכך אין בסמכות המשיבות לאשר את תוכנית הבניה החורגת במידה כזו מעקרונות תוכנית המתאר. אין גם לקבל את הבקשה החילופית של העותרים שהועדה המחוזית תתייחס אל התוכנית הנדונה כאילו היתה בקשה לשינוי תוכנית המתאר ולתת תוקף לתוכנית הנדונה על דרך זו, שכן הליכי הדיון במתן תוקף לתכנית מפורטת ואישור שינוי לתוכנית מתאר הם שונים. כל הליך ושלביו וכלליו ואין האחד חופף את משנהו. טעמי ההתנגדות שניתן להשמיעם כנגד שינוי תוכנית מתאר לא תמיד יפים כנגד בקשה לתת תוקף לתוכנית מפורטת וכן להיפך. כאן התנהל הדיון לכל אורך הדרך במישור של מתן תוקף לתוכנית מפורטת ולפיכך לא ניתן לסכם דיון כזה תוך כדי תפנית חדה בנתיב שונה של שינוי תוכנית מתאר.
א. בן טובים ונ. קונשטוק למשיבים. 10.2.82).
בג"צ 30/82 - ראובן מעיין ואח' נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*בקשה לאשר טיפול בחולה סרטן בתכשיר שטרם אושר לשימוש
(העתירה נדחתה).
העותר היה חולה סרטן שלא הגיב עוד לטיפול ולתרופות המקובלים. העותר, אשתו ואחותו ידעו את המצב ומתוך תקווה נואשת להצילו פנו אל רופא העוסק בפעילות מחקרית במחלות הסרטן ומפתח תכשיר חדש (להלן - התכשיר). אותו רופא האמין כי השימוש בתכשיר אין בו סיכון ויש תקווה שיסייע לעותר. דא עקא שהתכשיר אינו מאושר לשימוש בארץ והמשיב לא היה מוכן להתיר את השימוש בו. העתירה לבג"צ נדחתה. בג"צ הטעים כי אילו פעל לפי נטיית לבו היה נענה לבקשה לנוכח סבלם של העותרים, אך אין הוא בן חורין לנהות אחרי רחשי לבו וחייב הוא לתת דעתו לא רק לענין המיידי הכאוב התובע את פתרונו מידי בג"צ, אלא גם להשלכות מרחיקות לכת שעשויות להיות להחלטה בענין זה, שהוא הראשון מסוגו בארץ המובא להכרעה שיפוטית ועדיין אין לו תקדים אצלנו. בהתחשב במצב המשפטי הטהור פעל המשיב כדין בסרבו להתיר את השימוש בתכשיר שהשימוש בו טרם הוכר בישראל. ברם, לא רק מן הבחינה המשפטית הפורמלית, אלא גם לגופו של ענין אין לומר שהמשיב פעל שלא כדין. בג"צ עמד על ההשלכות היכולות להיות לפסיקתו אם יאשר שימוש בתכשיר שעדיין נמצא במחקר כללי ומה התוצאות היכולות לנבוע מכך שחולי סרטן גם במצב יותר טוב יפנו לכל מיני חוקרים וכל מיני נוכלים המציעים תרופות שאין להן כל השפעה. בהתחשב בכל אלה הגיע בג"צ למסקנה שגם לגופו של ענין אין הוא יכול להיענות לעותר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. לוינסון לעותרים, עו"ד גב' בייניש למשיב. 29.1.82).