ע.א. 218/79 - זמיר קבלנות כללית בע"מ נגד סולל בונה בע"מ
*המחאת חוב
* שינויים בהסכם בין הממחה לבין החייב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 806/74 - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיבה התחייבה לבצע עבודות שונות בסיני, וחלק מעבודות אלה מסרה לביצוע לאחד אברהם מוסיה לפי חוזה מיום 9.4.71. מוסיה מסר את ביצוע העבודה למערערת לפי חוזה מיום 26.4.71 והמערערת ביצעה את עיקר העבודות שאותם היה מוסיה צריך לבצע. בחוזה שבין מוסיה ובין המערערת נקבע כי מוסיה נותן בזה "הוראה בלתי חוזרת לסולל בונה (להלן החייב) אשר לפיה ישלם החייב לזמיר את כל הסכומים המגיעים ממנו ממוסיה... הוראה בלתי חוזרת זו תופקד בידי עו"ד... אשר יהיה נאמן הצדדים... ורשאייהיה להעבירה לזמיר בתנאים כדלקמן: הודיע זמיר ע"י תצהיר מנהליו כי לא קיבלה את התמורה או חלק ממנה בגין החשבונות שהגישה, ישלח הנאמן... את ההוראה הבלתי חוזרת לזמיר אשר תהיה רשאית להפעילה כראות עיניה". מוסיה חתם על הוראה בלתי חוזרת עפ"י החוזה והמשיבה אישרה את קבלת ההמחאה הבלתי חוזרת והודיעה שתפעל לפיה, ולאחר מכן הופקדה ההמחאה בידי הנאמן. במכתב מיום 11.8.71 הודיע הנאמן למשיבה שמוסיה לא עמד בתנאי החוזה ולכן על המשיבה להפעיל את ההמחאה הבלתי חוזרת ולהעביראליו את הכספים שיגיעו למוסיה. ביום 18.11.71 חתמו מוסיה והמשיבה על זכרון דברים שבו הודה מוסיה שלא עמד בלוח הזמנים שהותנה בחוזה בינו לבין המשיבה וע"י כך הפר תנאי עיקרי בחוזה. בשנת 1974 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה לתשלום סכום של למעלה מ-5 מליון ל"י עפ"י שתי עילות: עבור עבודות שביצעה, לטענתה, לפי הסכם מפורש או מכללא עם המשיבה, עפ"י עילה של המחאת חוב. ביהמ"ש קבע שלא נוצר קשר בין המערערת למשיבה פרט לענין המחאת החוב והחליט להמשיך בבירור התביעה רק לגבי העילה של המחאת החוב, וכן לגבי תביעה נגדית שהוגשה ע"י המשיבה. בהמשך הבירור החליט השופט למחוק את התביעה שכנגד ולאחר סיום המשפט ניתן פסק דין ביום 31.1.79 ובו חוייבה המשיבה לשלם למערערת סכום של 43 אלף ל"י בצירוף הצמדה החל מהגשת התביעה. מדובר בסכום ששולם ע"י המשיבה למוסיה אחרי שהיא כבר קיבלה את ההודעה מהנאמן שמוסיה לא עמד בהתחייבותו. התשלום היה בדרך של חיוב עבור מלט וברזל שנרכשו ע"י מוסיה והתמורה שולמה ע"י המשיבה. מאידך קבע השופט שאין המשיבה חייבת לשלם למערערת סכום של 33 אלף ל"י אשר שילמה עבור מוסיה לאחר קבלת הודעת הנאמן כאמור, שכן תשלום זה שולם עבור כלכלת פועלים של המערערת ויש לראותו כסכום ששולם למערערת. מכאן הערעור.
א. אין לחייב את המשיבה בתשלום אותם סכומים שהיא העבירה למוסיה בין התאריך של חתימת ההמחאה הבלתי חוזרת לבין התאריך שבו הודיע הנאמן כי מוסיה - לא עמד בהתחייבויותיו כלפי המערערת. לפי הוראת סעיף 13 שבהסכם בין מוסיה לבין המערערת לא היה מקום להפעלת ההמחאה אילו היה מוסיה מקיים את התחייבויותיוכלפי המערערת ורק לאחר שהפר את התחייבויותיו היה הנאמן צריך לפעול לשם ביצוע ההמחאה.
ב. אין לקבל את טענת המערערת שהמשיבה לא היתה זכאית לשנות את תנאי ההסכם בינה ובין מוסיה ע"י זכרון הדברים מיום 18.11.71. עפ"י ההלכה שנפסקה אין להגביל את זכותו של החייב ושל הממחה לשנות את תנאי החוזה שביניהם אם שינוי התנאי נעשה בתום לב ומבוסס על שיקול מסחרי סביר ומטרתו איננה לקפח את הנמחה או לנשל אותו מזכותו. אין לומר בעניננו כי זכרון הדברים נעשה שלא בתום לב ושמטרתו היתה לקפח את זכותה של המערערת. אין גם לקבל את הטענה כי כאשר חתמה המשיבה על ההתחייבות לפעול עפ"י המחאת החוב, כשהתחייבותזו היא בלתי חוזרת ובלתי מותנית, היא וויתרה ע"י כך על זכותה לעשות
שינויים בהסכם שבינה לבין מוסיה ללא הסכמת המערערת. עפ"י הראיות הפר מוסיה את ההסכם שלו עם המשיבה ועל כן רשאית היתה המשיבה לבטל את ההסכם ואף זכאית היתה לבטלו ללא הסכמת מוסיה.
ג. אשר לטענה שאם קבע ביהמ"ש כי לא נוצר קשר ישיר בין המשיבה לבין המערערת,שגה ביהמ"ש כשמחק את התביעה שכנגד של המשיבה והיה עליו לדחות אותה ולהטיל את ההוצאות בגין התביעה שכנגד על המשיבה - ענין זה אינו יכול לעמוד בערעור זה. מחיקת התביעה שכנגד היא בבחינת פסק דין חלקי שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי במהלך המשפט, ואם רצתה המערערת להשיג על מחיקה זו וענין ההוצאות, היה עליה לערער על פסק הדין החלקי במועד שנקבע לכך.
ד. אשר לערעור בגין סכומי הכלכלה ששילמה המשיבה לפועלי המערערת והערעור הנגדי באשר לתשלום עבור מלט וברזל ששולם ע"י המשיבה - שני ערעורים אלה אין לקבל. לענין הערעור הנגדי - נכון שהמלט והברזל בפועל נמסרו למערערת כדי שישמשו לביצוע העבודות, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שסחורות אלה הוזמנו ע"י מוסיה והוא היה צריך לשלם לספקים עבורה וביצוע תשלום לספקים ע"י המשיבה כמוהו כתשלום למוסיה.
ה. יש לקבל את הערעור באשר למועד ההצמדה. ביהמ"ש המחוזי הצמיד את סכום החיוב שהטיל על המשיבה מיום הגשת התביעה וצודקת המערערת כי צריך היה לחשב את הפרשי ההצמדה מיום שנוצרה עילת התביעה, היינו מהיום שבו שילמה המשיבה את החשבונות של המלט עבור מוסיה. מטרת הפרשי ההצמדה היא לשמור על הערך הממשי של הסכום שאותו זכאי הנושה לקבל מן החייב, ומכיון שמדובר כאן בעיסקה מסחרית אין לשלול מן המערערת הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד שבו נוצרה עילת התביעה, היינו מינואר 1972.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד מ. מכנס למערערת, עו"ד ד. זקס למשיבה. 14.1.82).
ע.א. 393/79 - סטלה בע"מ ואח' נגד חברת נתיבי איילון בע"מ
*פסיקת ריבית והצמדה (הערעור נתקבל בחלקו).
בין בעלי הדין התנהלה בוררות בקשר עם הסכם שבו התחייבה המשיבה לרכוש מן המערערות זכויות בנכס מסויים. הבורר פסק ביום 30.3.77 כי על המשיבה לשלם למערערת כ-8 וחצי מליון ל"י והורה שסכום זה ישא ריבית חוקית משתנה לפי מועדים מ-18.12.74 ועד 19.2.77 ומיום 19.2.77 ריבית של 26 אחוז עד התשלום המלא, כשהסכום של 8 וחצי מליון ל"י הנ"ל "יהיה צמוד לאינדקס יוקר המחייה כפי שהוא בתוקף ביום מתן הפסק". מכאן שהריבית של 26 אחוז נמשכת גם מיום מתן הפסק עד לתשלום בפועל למרות שהסכום צמוד. המשיבה ביקשה ביטול פסק הבורר וביהמ"ש דחה את הבקשה פרט לענין שיעור הריבית, וקיבל את טענת המשיבה שהבורר חרג מסמכותו עפ"י ההסכם ועפ"י החוק כשהורה שמיום הפסק ואילך יהיה הסכום צמוד וגם נושא ריבית של 26 אחוז. לדעת השופט משהוצמד סכום הפסק למדד יוקר המחיה הרי עפ"י צו הריבית משנת 1977 אין לפסוק ריבית בשיעור העולה על 7 וחצי אחוז כשהסכום הנפסק הוא צמוד. על כן
קבע ביהמ"ש כי מיום הפסק ישא הסכום ריבית של 7 וחצי אחוז בלבד והצמדת הקרן נשארה בעינה. הערעור נתקבל בחלקו.
כפי שפירש השופט את פסקו של הבורר הרי הריבית שנפסקה עד ליום מתן הפסק מטרתה היתה לשערך את שווי הנכס בהתחשב בירידת ערך הכסף מ-1974 ועד 1977. פסק הבורר ניתן בשנת 1977 לפני התיקון בחוק פסיקת ריבית, שבו ניתנה סמכות לרשות שיפוטית לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ובורר הוא בכלל "רשות שיפוטית" במובן חוק פסיקת ריבית.
שגה השופט בסברו שלא היתה סמכות לבורר לפסוק ריבית העולה על 7 וחצי אחוז. הצו המגביל את גובה הריבית בשיעור של 7 וחצי אחוז כשהחוב שנפסק הוצמד הוא רק לגבי מלווה ואין הוא חל על הענין שבפנינו כאשר לא מדובר על פרעון מלווה אלא על תשלום מחירו של נכס. לפיכך יכול היה הבורר לפסוק גם ריבית בשיעור של 26 אחוז. ואולם צודקת המשיבה שפסיקת הריבית בשיעור של 26 אחוז בנוסף להפרשי הצמדה מנוגדת להוראות ההסכם בין בעלי הדין, שכן בהסכם נקבעה ריבית של 10 אחוז בלבד בנוסף להצמדת הסכום למדד יוקר המחיה והבורר לא יכול היה לחרוג ממה שנקבע בפירוש ע"י הצדדים להסכם. לפיכך יש להעמיד את שיעור הריבית על 10 אחוז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. הוסיפה השופטת בן פורת. עוה"ד עבר כהן וסוכובולסקי למערערות, עו"ד סהר למשיבה. 10.2.82).
ע.א. 693/80 - חביב חפצדי נגד ערם אלקטרוניקה בע"מ ואח'
*הצמדת חוב (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער ואחיו זכו במכרז של העיריה לסלילת כביש וכולל התקנת תאורה. המערער עשה הסכם בע"פ עם המשיבים שאלה יתקינו את התאורה. בסופו של דבר היתה מחלוקת בין הצדדים על נושאים שונים וביהמ"ש פסק כי על המערער לשלם למשיבים סכום כסף מסויים צמוד מיום סיום העבודה ואילך. על פסק הדין הוגשו ערעורים של שני הצדדים וערעורים אלה נדחו. ביהמ"ש פסק שהתובעים לא קיבלו מאת המערער את מלוא הסכומים לפי ההסכם, ולסכום שנשאר חייב קבע תשלומי הצמדה וריבית מן היום שבו הושלם עיקר העבודה שהתובעים קיבלו על עצמם לבצעה. המערער טען נגד התאריך שנקבע כיום השלמת העבודה אך ערעור על כך נדחה כשם שנדחה על שאלות עובדתיות אחרות. הבעיה שנותרה לדיון היא דרישת התובעים להצמיד את התמורה למשך התקופה למן עשיית ההסכם בע"פ ועד לגמר העבודה. דרישה זו נדחתה. צדק השופט שמעיקרו של דבר לא הגיעו לתובעים הפרשי הצמדה לתקופה שמיום עשיית ההסכם ועד גמר העבודה. ההסכם נעשה בצורה בלתי פורמלית ולא הוכח שהוסכם בו על מועדים ברורים לגמר העבודה על שלביה השונים. באין הסכמה ברורה על כך אי אפשר להגיע לקביעת מועדים מקבילים שמהם תחל ההצמדה על תשלומים חלקיים שהגיעו לתובעיםבהתאם להתקדמות העבודה. גם לא הוכח שבתקופה הנדונה היה נוהג קבוע באותו ענף להצמדת התמורה. אילו ענין ההצמדה היה מעיקרי ההתקשרות בין הצדדים היו הצדדים צריכים להתנות זאת במפורש. חזקה על הצדדים שענין האינפלציההנמשכת היה לנגד עיניהם בעת עריכת ההסכם ומשום כך דוקא אין להוסיף על ההסכם תנאי מכללא בדבר הצמדת הסכומים המגיעים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ח. מויאללמערער, עו"ד מ. כהן למשיבים. 18.2.82).
ע.א. 676/79 - פקיד שומה גוש דן נגד שירותי נגבה ואח'
*פסילת ספרים לצורך מס הכנסה (הערעור נתקבל).
המשיבים מנהלים חנות למוצרי חשמל ובהתאם להוראות מס הכנסה עליהם לנהל קופה רושמת. באחד הימים נערכה בחנות ביקורת והתברר כי נמסר למשיבים שיק על סך 630 ל"י תמורת שירותי ביטוח מבלי שהפעולה נרשמה בקופה הרושמת. לעומת זאת היה רישום על סך 6.30 ל"י ובו במקום ביקש המפקח הסבר מאת מר לוי, אחד השותפים. ההסבר שנתן היה "יכול להיות שהסכום 6.30 של מנורה קטנה ולא רשמתי השיק של 630 ל"י כי בסוף היום אני מכניס את השיקים לבנק ואני רושם זאת...". המפקח שאל את לוי אם לא יתכן שטעה ברישום ובמקום לרשום את השיק 630 ל"י רשם בטעות 6.30 ל"י אך הלה דחה את ההסבר ועמד על כך שאין טעות כזו. המערער לא קיבל את הסברו של לוי וקבע שלא ניתנה סיבה מספקת לאי רישום השיק ולפיכך החליט לראות את ספרי המשיבים כבלתי קבילים. בביהמ"ש המחוזי טען לוי שלא אמר למפקח שהוא משאיר את רישום השיקים לסוף היום, אלא שטען כי יתכן שהיתה טעות ברישום. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתו של לוי אלא קיבל את גירסת המפקח, אך לא דחה את הגירסה החדשה של המשיבים, בקבעו כי יתכן שלוי חשש בתגובתו הראשונה להודות באי רישום הסכום של 630 ל"י וברישום סכום קטן ממנו. ביהמ"ש קבע כי הדמיון בין שני הסכומים מחייב להניח שאכן טעות כזו אפשרית וכן שיש ממש בדברי המערערים שמחוסר נסיון עשו טעויות בניהול החשבונות שלהם. לפיכך קבע שיש כאן ספק המצדיק שהמשיב ישקול מחדש את החלטתו והחזיר את הענין לפקיד שומה. הערעור נתקבל. בעת עריכת הבדיקה דחה לוי את גירסת הטעות והעלה גירסה שונה. בביהמ"ש שינה את טעמו וחזר לגירסת הטעות בלי ליתן הסבר מניח את הדעת לשינוי הגירסה. ביהמ"ש סבר שיתכן כי דחיית גירסת הטעות מלכתחילה מקורה בחששו של לוי מתגובת שלטונות המס. להסבר זה היה אולי מקום אילו הודה לוי שדחה בעת הבדיקה את גירסת הטעות והיה מסביר שעשה כן בשל החשש האמור. ברם גירסתו היתה כי כלל לא דחה את גירסת הטעות אלא העלה גירסה זו וגירסה זו בלבד. משדחה ביהמ"ש טענה זו של לוי ממילא מתבקשת המסקנה שאין הסבר מספיק לאי רישום השיק. הנטל להוכיח את ההסבר המספיק הוא על הנישום, שכן אי הרישום יוצר חזקה של חוסר קבילות, אלא אם יעלה בידי הנישום לשכנע את פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהשאיר בעינה את הקביעה כי ספרי המשיבים הם בלתי קבילים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. שפי למערער. המשיב מרסל לוי לעצמו. 2.82. 11).
ע.א. 235/80 - גרציה ממן נגד בית החולים הפסיכיאטרי טלביה ואח'
*תביעה עקב תאונה בשעת עבודה (הערעור נדחה).
המערערת היתה עובדת נקיון במטבח של בית החולים טלביה. ביום התאונה החליקה המערערת במטבח ונפגעה. היא תבעה פיצויים ובתביעתה טענה כי כאשר הלכה לחדר האוכל עברה ליד חולה שדחפה מטאטא בין רגליה והפילה אותה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערערת אלא לדברי עובדת אחרת כי היו על הריצפה שיירי אוכל ושמן שעליהם החליקה. השאלה שנותרה היתה האם הוכיחה המערערת רשלנות מצד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה והערעור על כך נדחה.
לפי הראיות מנקים את המטבח אחרי ארוחת הבוקר, אחרי ארוחת 10 הנגמרת בשעה 11, ואחרי ארוחות צהריים וערב. התאונה אירעה בסביבות השעה 12 ובאותה
עת חולק האוכל לחולים. במקום נהגו סדרי חלוקת אוכל שמנעו שפיכת אוכל בעת חלוקתו. לפי דברי המערערת עצמה היה המטבח נקי בעת שנטלה את הצלחות מן הארון ורק אחר כך היה מלוכלך כדבריה. המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד עליו לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק סכנות שניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום. מאידך, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. סדרי העבודה חייבים לצמצם את הסכנה של החלקה במטבח ע"י נקיטת כל אמצעי סביר, אך מקום בו נעשית רחצה או מועבר מזון לא ניתן להגיע למצב שבו לעולם לא תהיה סכנה של חומר שפוך ועל כן חייב גם העובד מצדו לגלות תשומת לב ועירנות לסכנות הטמונות בעבודה, לפי עצם טיבה ומהותה. עובד נקיון במטבחצריך להיות ער לסכנה מתוך נסיונו בעבודתו, והמעביד חייב להדריך את העובדים שיהיו ערים לסכנות הנובעות מהימצאות מים או שמן על הריצפה ולקבוע כללי ניקוי. במקרה דנא המשיבים הנהיגו סדרי ניקוי קבועים שתדירותם היתה סבירה בנסיבות הענין, וגם עובר לתאונה היה המטבח נקי פרט למקום שבו החליקה העובדת. אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה קיימת תמיד והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה אם נקט באמצעי הזהירות המוטלים עליו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד צבן ובניתה למערערת, עוה"ד מ. ארגוב וי. אבימור למשיבים. 23.2.82).
ע.א. 229/80 - עאהד סברי חאג' נגד סאלח עבדאללה ואגד בע"מ
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נפגע במעבר חציה. הוא טוען שעבר ברמזור ירוק ואוטובוס שפגע בו לא נסע באור ירוק, ואילו נהג האוטובוס טוען שהרמזור בכוון נסיעתו היה ירוק. ביהמ"ש המחוזי קבע שאינו יכול להעדיף את עדות התובע על עדות הנתבע ולכן דחה את התביעה. הערעור על כך נדחה. מוסכם על הכל שהרמזור היה תקין ועל כן לא יתכן שהרמזור יאיר בירוק גם בכוון הליכת הולך הרגל וגם בכוון נסיעת האוטובוס בעת ובעונה אחת. אין לקבל את טענת המערער שגירסתו נתמכה בעובדות מסויימות, כי באלה אין תמיכה כנטען. מאידך מנה השופט כמה גורמים שיש בהם כדי להחליש את גירסת התובע ואם כי נראה שצדק ביהמ"ש גם בענין זה, הרי אין צורך להתייחס אליו: גם אילו טעה השופט במניית השיקולים האמורים במשקלם המצטבר, לא יכול היה התובע להיוושע, שכן גם במקרה זה לא הרים את נטל ההוכחה שרבץ עליו להראות שגירסתו מסתברת יותר מגירסת הנתבעים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד וקסמן למערער, עו"ד גלזר למשיבים. 26.1.82).
ע.א. 139/80 - ישועה יפת נגד ישועה סעידה
*חזקת שיתוף בנכסי בני הזוג (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי הזכויות בדירה ובמגרש שעליו בנויה הדירה, זכויות לפי חוזה שערך המערער עם מינהל מקרקעי ישראל, שייכים בחלקים שווים לבני הזוג, המערער והמשיבה. כן הוחלט בפסק הדין שעל המערער למסור למשיבה את רשימת הנכסים שנרכשו מן הכספים שנצטברו בקופה המשותפת לשניהם. פסק הדין ניתן עפ"י העיקרון של חזקת שיתוף נכסים בין שני בני הזוג והערעור נדחה. טוען המערער שלא היה מקום להחיל את עיקרון חזקת שיתוף הנכסים ועל כל פנים אין להחילו לענין מגרש שנרכש ע"י המערער לפני שנישא עם
המשיבה. אין מקום להיענות לטענות אלה. מדובר בבני זוג הנשואים קרוב ל-20 שנה ועד לפני כ-3 שנים חיו בשלום ובהרמוניה. המשיבה ניהלה את משק הבית ודאגה לכל צרכי המשיב וכן עבדה בעבודות משק בית וכל שכרה הוכנס לקופה משותפת של בני הזוג. מכספים אלה נבנתה הדירה שעל המגרש. לנוכח עובדות אלה אין ספק כי חזקה על בני הזוג שהתכוונו להיות שותפים שווים בזכויות אשר בדירה. אשר למגרש שנרכש לפני נישואי המערער - גם לגביו קבע השופט שרוב הסכום ששולם בא מן הקופה המשותפת של בני הזוג ושולם לאחר הנישואין. מדובר במגרש שעליו נבנתה הדירה וחזקה על בני הזוג שראו במגרש ובדירה יחידה אחת של ביתם המשפחתיאשר נרכשה הודות למאמציהם המשותפים. כן אין לקבל את טענת המערער שלפי הוראות חוק המקרקעין יש כאן עיסקה במקרקעין שצריכה להיעשות בכתב ואין זכות נקנית במקרקעין אלא לפי הוראות חוק המקרקעין. נישואי בני הזוג נערכו כ-10 שנים לפני שנכנס חוק זה לתוקפו וכבר מטעם זה אין ממש בטענה הנ"ל.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. ורשה למערער, עו"ד בן שלמה למשיבה. 10.2.82).
ע.א. 564/79 - רומנו עמוס נגד כהן שוחט מהדי
*הסכמה בעל פה בדבר העברת מושכר בדמי מפתח (הערעור נתקבל).
המשיב מחזיק כדייר מוגן בחנות. בפגישה שנערכה במשרדו של עורך דין הגיעו הצדדים לידי הסכם בע"פ שלפיו המשיב יעביר את החנות למערער. בפגישה נכח גם בעל הבית שהסכים להעברת המושכר. הוסכם בין שלושת הצדדים שהמערער ישלם 155 אלף ל"י דמי מפתח ועל חשבון זה שילם באותו מעמד 25 אלף ל"י. עוד הוסכם שהמערער ישלם לבעלת הבית את חלקה בדמי המפתח סכום נוסף של 48 אלף ל"י. הוסכם כי למחרת היום יחתם חוזה פורמלי. למחרת היום לא נחתם החוזה ויומיים לאחר המפגש הנ"ל כתב עורך דינו של המשיב למערער כי "מאחר והתנאים עליהם סוכם... לא קויימו... לא נותר למרשי אלא להודיעך על ביטול העיסקה". בימ"ש השלום קבע כי מבחינתם של המערער והמשיב היה ההסכם בע"פ הסכם גמור ומוחלט והחתימה שנועדה ליום המחרת היתה אקט פורמלי בלבד. לפיכך חייב את המשיב לפנות את המושכר ולמוסרו למערער בתנאי שהלה יפקיד בקופת ביהמ"ש את יתרת דמי המפתח. המערער הפקיד את הכסף כפי שנפסק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב מנימוק שלא נטען כלל ע"י המשיב. הנימוק הוא שבהיות המשיב דייר מוגן עפ"י החוק לא יכול הוא להתנות על הגנת החוק ולהסכים לעזיבת החנות תמורת דמי המפתח שעליהם הסכימו בעלי הדין. הערעור על כך נתקבל.
דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הסכם כנ"ל מהווה התנייה על חוק הגנת הדייר אין לקבלה. במיוחד נוכח חוק דמי מפתח שהוא כיום חלק מן הנוסח המשולב של חוק הגנת הדייר. גם כאשר היה איסור התנייה על חוק הגנת הדייר אפילו תמורת תשלום דמי מפתח ע"י בעל הבית, בתקופה שלפני חוק דמי המפתח, לא היה כל איסור על עשיית הסכם בין הדייר ובין צד שלישי שלפיו התחייב הדייר כלפי אותו צד שלישי לפנות את המושכר ולמוסרו לחזקתו של צד שלישי תמורת סכום כסף. כיום ודאי שיש תוקף להתחייבותו של הדייר שעשה הסכם לקבלת דמי מפתח ולפנות את המושכר שלו תמורת דמי המפתח. במקרה שלפנינו אמנם לא הופעל המנגנון של הצעה מאת הדייר היוצא בצורה הקבועה בחוק, אלא שלושת הצדדים - הדייר היוצא, הדייר המוצע ובעל הבית הסכימו מראש על החלפת דייר כאמור, אך גם כך תופס ההסכם שכן על המקרה חל סעיף 84 של החוק שלפיו היה המושכר בית עסק
ונעשה חוזה או הסכם לדמי מפתח... יחייב המוסכם את הצדדים על אף האמור בסעיפים 75-81 לחוק. לאמור, שלא כבמקרה של העברת דיירות בדירה בהסכמה, המוסדר בסעיף 83, יכולים הצדדים לסטות בהסכמתם לשיעורי החלוקה של דמי המפתח בין הדייר ובעל הבית כפי שקרה במקרה שלפנינו. אין גם לקבל את הטענות שהעלה המשיב בבימ"ש השלום כי הצדדים לא הגיעו להסכם סופי אלא ההסכם צריך היה להיערך למחרת היום. התשלום של 25 אלף ל"י על חשבון דמי המפתח הוא ראיה חזקה לכאורה שכבר באותו מעמד נקשר הסכם מחייב בע"פ; במכתב עוה"ד יומיים אחרי המפגש הנ"ל הוא מודיע על ביטול העיסקה ומכאן שקיימת עיסקה מלכתחילה ומודיעים עליה שהיא בוטלה בדיעבד.
אשר לטענה שהעיסקה היתה חייבת להיעשות בכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין - השאלה היא אם העברת דיירות מוגנת עפ"י החוק היא הקנייה של זכות במקרקעין והתשובה לכך היא שלילית. הדיירות עפ"י החוק היא יציר החוק המאפשר לדייר להמשיך ולהחזיק במושכר עפ"י תנאי השכירות שהיו בעבר ואין היא מקנה לדייר מעמד לגבי המושכר אלא בתוקף החסיון בפני פינוי הקיים בידי הדייר. העברה של דיירות מוגנת תמורת דמי מפתח איננה בבחינת זכות במקרקעין. אם יש ספק באשר להגדרת המושג "זכות במקרקעין" עדיף הפירוש המוציא עיסקה כזו מתחולת ההוראה הנוקשה של סעיף 8 של חוק המקרקעין, הטעונה פירוש מצמצם בשל עצם נוקשותה המונעת לעתים מתן תוקף לרצון הצדדים כפי שהתבטא כאן בהסכם שלם בע"פ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, שילה. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. הורוביץ למערער, עו"ד ש. שפיגלר למשיב. 1.2.82).
ע.א. 210/80 - אמוני זרע בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*קביעת "יום הרכישה" לצרכי חישוב מס שבח (הערעור נדחה).
למערערים היה חלק בחלקת קרקע גדולה (להלן החלקה המקורית) ובחלקה זו החזיק במשך כ-30 שנה, ללא זכות חזקה, הכפר הירוק (להלן הכפר הירוק). ביום 31.1.77 נחתם הסכם משולש בין המינהל, לבין המערערים, לבין הכפר הירוק, שבו התחייבו המערערים להעביר לבעלות המינהל את חלקיהם בחלקה המקורית ותמורת זאת התחייב המינהל לתת להם חלקים מתוך חלקות אחרות (להלן חלקת התמורה). החלקים בחלקת התמורה טרם נקבעו בהסכם, אך כמסתבר לאחר מכן הוגדר השטח. בעקבות ההסכם הנ"ל ביטלו המערערים תביעה לסילוק יד שהגישו נגד הכפר הירוק והוסכם כי יקבלו דמי שימוש ראויים עד לביצוע החליפין.ביום 10.12.78 עשו המערערים הסכם עם חברה (להלן החברה) שלפיו מכרו המערערים לחברה כ-5 דונם מתוך השטח של כ-20 דונם שהיה להם. באותו הסכם צויין כי כבר לפני כן החכירו המערערים מחצית של השטח שקיבלו מאת המינהל בחלקת התמורה לאחרים והחברה התחייבה התחייבויות שונות כלפי אותם חוכרים שלא יפריעו להם בעסקיהם וכדו'. ההסכם בין המערערים לבין החברה הוגש למנהל מס שבח מקרקעין, הלה הוציא שומות ועליהן הוגש הערר. ערר המערערים נדחה והערעור על כך נדחה. השאלה היחידה שהובאה להכרעה הינה מה הוא "יום הרכישה" של המערערים בחלקת התמורה. המערערים טענו כי יום הרכישה טרם בא לעולם שכן לא נתקיים אף אחד מן התנאים המפורטים בסעיף 51 לחוק מס שבח מקרקעין: היינו, לא נמסרה החזקה בחלקת התמורה לידי הקונה (המערערים); הקונה (המערערים) טרם שילמו או זיכו על חשבון המחיר סכום העולה על 50 אחוז מן המחיר של הקרקע; לא נמסר יפוי כח בלתי חוזר למערערים. ועדת הערר
קבעה כי נתקיים התנאי של תשלום למעלה מ-50 אחוז מן המחיר בכך שהמערערים מסרו את החזקה בחלקה המקורית לכפר הירוק. ביהמ"ש ראה כמסירת החזקה את העובדה שהמערערים ביטלו את התביעה לסילוק יד שהגישו נגד הכפר הירוק. נימוק זה אין לקבל. ביהמ"ש העליון הבהיר כי לא היתה כאן מסירת חזקה אלא רק ביטול תביעה לסילוק יד ואין לראות בכך הסכמה להמיר את החזקת הכפר הירוק כמשיג גבול בחזקה בזכות. גם אילו היתה כאן הכרה בזכות הכפר הירוק לחזקה, לא זו היתה התמורה, אף לא התמורה החלקית, עבור חלקת התמורה, שכן החזקה כברהיתה בידי הכפר הירוק מזה כ-30 שנה והתמורה שביקש המינהל בהסכם היתה הבעלות אותה טרם קיבלו. בנסיבות המקרה לא ניתן להגדיר את חלקה של החזקה שבידי הכפר הירוק באחוזים מתוך שווי התמורה, שהיא הבעלות, ואין אפשרות לקבוע שהתמורה היא דוקא יותר מ-50 אחוז ולא פחות מזאת. יתר טענות המערערים כנגד נימוק זה של ועדת הערר לא נתקבלו: העובדה שהמערערים הם רק חלק ממספר רב יותר של בעלים משותפים בחלקה המקורית אינה משנה את המצב, שהרי כל שותף רשאי להעביר את חלקו במקרקעין המשותפים או לעשות בחלקו עיסקות אחרות בלי הסכמת יתר השותפים; העובדה שלא המינהל הוא שקיבל את החזקה אלא הכפר הירוק אינה מעלה ואינה מורידה שכן הכפר הירוק היה צד להסכם החליפיןוגם אילמלא כן אין מניעה שהתחייבות לתשלום התמורה תינתן לטובת אדם שלישי; המילה "מחיר" שבה השתמש המחוקק בסעיף 51(2) אינה מצדיקה את הפירוש שנותן לה ב"כ המערערים כאילו מדובר רק בתמורה כספית.
עם זאת יש לדחות את הערעור מן הטעם שהמערערים לא הוכיחו שלא נתקיימו הוראות סעיף 51(1) היינו שלא נמסרה להם החזקה. לא הוכח מתי החכיר המינהל למערערים את חלקת התמורה, אך בהסכם שבין המערערים לבין החברה יש הוראות המצביעות על כך שהחכירה כבר ניתנה למערערים, או לפחות יש בו כדי לעורר שאלה נכבדה אם לא ניתנה חכירה כזאת לפני תאריך ההסכם. גם ההוראה בהסכם שלפיה מס רכוש ומסים ותשלומי חובה בגין שטח הממכר החלים על בעלי נכסים יחולו על החברה מצביעה על כך שהמערערים רצו לפטור עצמם מתשלום זה שראו עצמם חייבים בו עפ"י החוק. אכן לא הוברר מתי וכיצד קיבלו המערערים מהמינהל את החזקה בחלקת התמורה, אך על המערערים להוכיח כי לא נתקיים אף אחת מהוראות סעיפי המשנה של סעיף 51, ואם נותר ספק אם נתקיימה הוראת סעיף 51(1) ומתי נתקיימה, המערערים הם שלא יצאו ידי חובת ההוכחה, ומטעם זה יש לקיים את החלטת ועדת הערר.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ג. קריב למערערים,עו"ד ד. שפי למשיב. 24.2.82).
ע.א. 108/80 - אחים בכור בע"מ נגד אשר בן חוסה
*אחריות בנזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת בנתה בנין רב קומות ברמת גן וחפרה בור גדול בעומק של כ-10 מטר. המשיב הוא נהג מונית שהגיע למקום בשעת לילה והביא נוסע אל בית בקרבת מקום הבור. הוא החנה את הרכב וסייע בידי הנוסע בנשיאת מזוודותיו לתוך הבית. כאשר שב לכיוון מכוניתו שחנתה כ-3 מטר מן התהום, הבחין שהיא מתדרדרת לכוון התהום, ביהמ"ש המחוזי קבע כי סיבת ההתדרדרות היתה בכך שהאדמה מתחת לגלגלים השתחררה. כיון שכך חייב את המערערת בתשלוםנזקי המונית. המערערת טענה כי המשיב לא סגר את הבלם יד ולכן התדרדרה המונית, אך ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו. טענה אחרת היתה בפי המערערת כי המשיב קיבל את נזקיו מחברת הביטוח ולכן המזיק פטור מתשלום. ביהמ"ש המחוזי
לא קיבל טענה זו בקבעו כי הסכום שקיבל התובע הוא עפ"י היחס החוזי שבינו לבין חברת הביטוח ואין המזיק יכול לשלול מן המבוטח את הזכות לפיצויים על פי פוליסת ביטוח שאותה קנה תמורת כספו. הערעור באשר לאחריות לנזק נדחה ובאשר לשאלה מה השפעת הסכום שקיבל המשיב מחברת הביטוח הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי לבירור העובדות הנוגעות לענין זה.
לענין הגורם לתאונה יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבל את גירסת המשיב. אשר לבקשת המערערת בביהמ"ש המחוזי להעיד עד נוסף שהועלתה לאחר גמר פרשת הראיות - ענין זה היה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין להתערב בהחלטתו. אם ביקשה המערערת להוכיח שהמונית עמדה במרחק רב מהבור יכלה להציג שאלה זו בפני המשיב ולבקש הזמנתו מחדש להעיד. האיחור באיסוף נתונים מטעם המערערתלא יכול להיות בו, כשלעצמו, כדי להצדיק הזמנת עדים נוספים אחרי שביהמ"ש כבר סיים את שמיעת העדים, אלא אם נתקיימו נסיבות יוצאות דופן וכאלה לא הוכחו כאן.
נותרה שאלת התשלום של חברת הביטוח למשיב. ענין התשלום לא נתחוור בביהמ"ש די צורכו. בחקירתו הראשית אמר המשיב שקיבל מחברת הביטוח סכום של 5 אלפים ל"י והתחייב להחזיר את הכסף אם יזכה בתביעה שלו, אך התחייבות כזו לא הובאה בפני ביהמ"ש. גם הסוכן שהעיד לא אמר דברים ברורים בנדון. לפי סעיף 17 של חוק הביטוח כשהמבטח שילם למבוטח את נזקיו בא המבטח במקום המבוטח ואין למבוטח זכות לתבוע את המזיק. המבטח עומד בנעליו של המבוטח בכל הנוגע לזכויות התביעה של המבוטח נגד המזיק. סעיף 17 היוצר את זכות הסוברוגציה שריר וקיים ככל שמדובר על נזקי רכוש שבהם הוא דן למרות האמור בסעיף 86 לפקודת הנזיקין. כך שאם קיבל המשיב פיצויים על נזקי הרכוש מידי חברת הביטוח עברה הזכות לתבוע לידי חברת הביטוח ואין הוא יכול לזכות בפיצויים מחברת הביטוח ומן המזיק גם יחד. ברם הענין לא התברר בביהמ"ש המחוזי במידה מספקת, שכן ביהמ"ש סבר שקבלת התשלום עפ"י פוליסה אינה מונעת תביעה מן המזיק, כי סבר בטעות שסעיף 86 לפקודת הנזיקין חולש גם על התשלום ששולם למשיב במקרה דנן. לפיכך יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שיברר מהות התשלום ששולם למשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אלינור דורון למערערת, עו"ד שחם למשיב. 25.1.82).
ע.א. 396/79 - צבי מנגל נגד מדינת ישראל
*תשלום נזקי רכב שגוייס במלחמת יום הכיפורים (הערעור נתקבל בחלקו).
שני טרקטורים של המערער גוייסו במלחמת יום הכיפורים, נזוקו ושוחררו מהשירות בחודש מרץ 1974. הנזקים תוקנו ע"י המערער במהלך שנת 1974. בעלי הדין לא הגיעו להסכמה על שיעור הפיצוי ובשנים 1974- 1975 התנהל מו"מ שלא הביא לתוצאות מחמת הפער בין דרישת המערער לבין הצעת המשיבה. בשנת 1977 הוגשה תביעה מכח פקודת הפיצויים (הגנה) 1940 ובמהלך בירור התביעה הסכימו בעלי הדין כי שאלת הערכת הנזקים ושיעור הפיצוי ייקבע ע"י מומחה וכי "החלטתו של המומחה תהיה סופית ואינה ניתנת לערעור". המומחה התבקש לקבוע את הערכתו למועד ביצוע התיקונים והוסכם כי יום 21.12.74 ייחשב כתאריך קובע, וכן כי תיעשה גם הערכה ליום 31.12.78 הוא התאריך המשוער להגשת חוות הדעת של המומחה. הוא לא נתבקש להיזקק לענין פיצוי על השבתת הטרקטוריםבזמן שנדרש לתיקון. המומחה פסק פיצוי של כ-39 אלף ל"י כערך הנזק ביום
31.12.74 וביהמ"ש קיבל קביעה זו וסבר שאין המערער זכאי לדמי השבתת הטרקטוריםלצורך תיקונים אם כי בהסכמת המשיבה נפסק הסכום של 4200 ל"י, היינו 100 ל"י ליום כתשלום חסד. לתשלום אחרון זה מתווספת ריבית של 30 אחוז מיום פסק הדין ואילו על סכום הפיצוי העיקרי נפסקה ריבית חוקית בשיעור שהיה קיים בתקופות השונות מיום הגשת התביעה ועד פסק הדין ומכאן ואילך 30 אחוז. בקשת המערער כי יפסקו לו גם הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.74 נדחתה בנימוק שהסכומים שנתבעו ע"י המערער היו גבוהים מאד בהשוואה לסכומים שקבע המומחה ועל כן הנתבעת לא היתה מוכנה להיענות לדרישת התובע ואין הצדקה לפסוק הפרשי הצמדה וריבית. הערעור בענין הנזק נדחה ואילו בענין ההצמדה נתקבל.
אשר לטענת המערער כי ביהמ"ש צריך היה לשערך את הפיצוי על הנזק ליום פסק הדין או לפחות לתאריך 31.12.78 שכן גם לאותו תאריך קבע המומחה את שיעור הנזק - מבלי להיכנס לשאלת שערוך הנזק, וביהמ"ש כבר פסק בעבר שניתן לפסוק בהתאם לשיערוך, הרי בעניננו שאלת השיערוך הועלתה ע"י המערער לראשונה בסיכומים בכתב בפני ביהמ"ש העליון. בתביעה בביהמ"ש המחוזי עתר המערער לפיצוי עפ"י החשבונות המקוריים של שנת 1974 בצירוף ריבית חוקית מירבית, וגם בסיכומים בביהמ"ש רק דרש אותם סכומים בצירוף הפרשי הצמדה. לא יתכן לפסוק שיערוך כאשר הנושא לא נטען ולא הועלה בביהמ"ש קמא. כיון שכך אין צורך להתייחס לקושי שבפניו עומד המערער והוא אם לפי פקודת הפיצויים הנ"ל ניתן לשערך סכומי פיצויים.
מאידך אין להצדיק את מסקנת השופט נגד פסיקת הפרשי הצמדה וריבית. כשמדובר בסכום כסף הנובע מנזקים, אין להסתפק בפיצוי נומינלי ויש לפסוק את הערך הריאלי של הנזק בעת מתן פסק הדין. כאשר אין נימוק המצדיק לשלול הפרשי הצמדה אין לשלול אותם. בין הסיבות לשלילת הפרשי הצמדה ניתן למנות רשלנותו של התובע בהגשת התביעה, או גרימת הימשכות יתר של הליכים וכדו'. בעניננו הנימוק שניתן הוא כי התביעה של המערער מהמדינה היתה מוגזמת לעומת מה שנקבע בסופו של דבר ע"י מומחה. ברם, למעשה המשיבה הגזימה בהרבה לעומת המערער במיעוט הערכתה וגם הסכומים שהציעה, לא שילמה בפועל.
אשר לערעורו של המערער על שלא זיכו אותו בפיצוי על הימים שבהם היו הטרקטורים מושבתים - אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי ולו מן הסיבה כי לא הוכח מה מספר ימי הבטלה שהיו בפועל ומה היה שיעור תשלום יום בטלה באותו זמן. נוסף לכך מתעוררת שאלה אם כלול נזק של ימי בטלה לצורכי תיקונים בגדר פיצוי לפי הפקודה. אין גם פגם בכך שהמומחה חישב הורדת פחת על חלפים כאשר ערך את חישוביו. זהו דבר מקובל לצורכי חישוב נזק לכלי רכב והדבר הוא בבחינת ידיעה שיפוטית מתוך ריבוי תביעות של תאונות דרכים. זאת ועוד, בהסכם שעל פיו התמנה המומחה נאמר שהחלטתו תהיה סופית ואינה ניתנת לערעור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. יונגר למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 26.1.82).
ע.א. 309/80 - טובה שטיין וחיים שטיין נגד עמרם שטיין
*סמכות דיון במזונות והחזקת ילדים כאשר אלה נכרכו בתביעת גירושין (הערעור נדחה).
המערערת הגישה בביהמ"ש המחוזי תובענה למזונות עבורה ועבור בנה הקטין וכן תובענה בענין החזקת הילד. המשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף באשר הגיש קודם לכן תביעת גירושין לביה"ד הרבני ושם כרך את ענין המזונות וענין החזקת הילדים. ביהמ"ש קבע כי ענין החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו
וטבעו בתביעת הגירושין ועל כן הסמכות היא לביה"ד הרבני, ואילו באשר למזונות - בכל הנוגע למזונות הילד אין אפשרות לכרוך אותם בתביעת הגירושין, ובאשר למזונות האשה קבע ביהמ"ש כי תביעת הגירושין אינה כנה וכריכת המזונות בתביעת הגירושין אינה כנה ולפיכך יש לו סמכות לדון בענין זה. הערעור נדחה. המערערת טענה כי כשם שנפסק לעניני מזונות שתביעת הגירושין אינה כנה כך גם לענין החזקת הילדים, אולם יש שוני בין החזקת הילדים לבין מזונות. ענין החזקת הילדים הוא ענין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין וביהמ"ש אינו בודק אם הכריכה היא כנה או לאו, מה שאין כן לגבי מזונות שאין ביהמ"ש פוסל את עצמו אלא אם כן תביעת הגירושין היא כנה והכריכה של המזונות בענין הגירושין כנה אף היא.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד הוכמן למערערת,עו"ד ז. סולסקי למשיב. 3.2.82).
ע.פ. 507/80 - שלמה בן יוסף בן שושן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעת שהמערער היה אסיר משוחרר ברשיון ביצע עבירה של התפרצות לדירה ושוד. הוא נכנס לדירתה של אשה בת 74, סתם את פיה ואפה והוריד מידיה 7 צמידי זהב. המתלוננת הכירה את המערער ואחרי המעשה התערבו חברים של המערער והחזירו את הצמידים. המערער נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חדשים במצטבר. בנוסף לכך על המערער לרצות תקופה של 20 חודש עקב הפקעת הרשיון. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא אדם צעיר וצריך לרצות עונש לא קל. ברם, הוא כבר הורשע פעם בעבירה של שוד מזויין ונדון ל-4 וחצי שנים מאסר ובעת שהיה משוחרר ברשיון תקף אשה זקנה וחסרת ישע. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. 6.1.82).
ע.פ. 862/81 - יעקב בוטבקה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה של שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער עומד לדין בפני ביהמ"ש לתעבורה וביקש מביהמ"ש שיפסול את עצמו מלהמשיך ולשבת בדינו. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. רובן של הקובלנות נוגעות לענינים שבהם נהג השופט, לדעת הסניגור, שלא כדין ביחס לגביית הראיות במשפט. אם יש ממש בטענה כלשהי מטענות אלה יוכל המערער, אם יורשע בדינו, להעלות טענות אלה בערעור על ההרשעה. נטען מטעם המערער שהשופט לא קיים את חובתו לפי סעיף 122 לחוק סדר הדין הפלילי לנהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש במשפט. השופט נתבקש לתת את תגובתו לטענה זו ומתשובתו עולה ששני הסניגורים המייצגים את המערער במשפטו גילו מלכתחילה עמדה נוקשה ותוקפנית כלפי התביעה, כלפי העדים וגם כלפי ביהמ"ש. השופט מעיר כי סירב לרשום בפרוטוקול דברים שנראו לו קנטרניים וכן הסניגורים בהתנהגותם העלו את המתח ששרר בעת בירור המשפט והקשו על השופט את ניהול המשפט במידת המתינות הדרושה. בכל אלה אין עילה לפסילת השופט. אשר לחובת השופט לנהל פרוטוקול אמין לפי סעיף 122 לחוק - אין זאת אומרת שהשופט חייב לרשום כל דבר הנאמר מפיו של עד או של פרקליט, אלא מחובתו לנהל פרוטוקול המשקף נאמנה את מהלך הדיון לפניו. במקרה דנן תרמה כנראה להעלאת המתח והעצבנות גם העובדה ששני סניגורים ייצגו את
המערער ואלה קמו לסירוגין והשמיעו לפני השופט את התנגדויותיהם. יכולים שני פרקליטים לחלק ביניהם את ניהול המשפט לחלקיו השונים והמוגדרים, ברשות ביהמ"ש, אך אין להרשות פניות לביהמ"ש במהלך גביית הראיות ע"י יותר מפרקליט אחד בעת ובעונה אחת. השופט נתבקש גם להגיב באשר לטענה כי הפסיק את חקירתםהנגדית של עדי התביעה ואמר לעדים ללכת לפני שהסניגורים הספיקו להשלים את חקירתם. על כך הגיב השופט כי לא מן הנמנע שדרך קיצור העדויות, משחדלו להיות רלוונטיות, היתה ע"י אמירת "תודה, סיימת" ולאחר מכן הרשה עוד שאלה או שתיים לטובת הסניגורים. אין זו דרך בלתי מקובלת כדי לסיים חקירת עד הנמשכתמעל למידה תוך מתן אזהרה לחוקר שחקירתו חייבת להסתיים תוך זמן קצר. בנימוקי הערעור כותב הסניגור כי המערער חושש שמא גיבש השופט דעה קדומה להרשעתו. מעיד על עצמו הסניגור כי הוא אינו חושש לכך כלל וכלל, אלא בנסיבות דנן עלול בעיני אדם סביר העומד לדין להיווצר הרושם שנוצר בעיני המערער. אם ניתן לעשות הבחנה דקה כזו בין סניגור סביר שאינו חושש שמא גיבש השופט דעה לבין נאשם סביר, יש להעדיף את התרשמותו של הסניגור על פני זו של הנאשם.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ר. גרוס למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.1.82).
ע.פ. 563+487/81 - דניאל אוגלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשני תיקים נפרדים ע"י שני שופטים. בתיק אחד הורשע בנסיון התפרצות למקום מגורים ונדון למאסר בפועל של 3 שנים ובתיק אחר הורשע בעבירות של התפרצות, גניבה והחזקת נשק שלא כדין, גרימת נזק בזדון, תקיפת שוטר והחזקת סמים ונדון ל-4 שנים מאסר מצטבר, כך שעליו לרצות 7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא צעיר בן 23, יש לו עבר פלילי עשיר ואין זה מאסרו הראשון. יתירה מזו, באחד התיקים ניתנה דחייה למתן גזר הדין כדי לתת למערער הזדמנות לשוב לדרך הישר, אך בתקופת הביניים ביצע עבירות נוספות שבגינן הועמד לדין בתיקים נשוא אחד הערעורים. המערער הוא נרקומן ואת עבירותיו ביצע כדי לממן קניית סמים. מאז ילדותו בילה במוסדות ונבצר ממנו למצוא כוחות נפשיים כדי להתגבר על נטיותיו העברייניות. תקופת מאסר כוללת של 7 שנים ארוכה מדי אפילו אם מתחשבים בכל הנסיבות לחומרה. לא מן הנמנע שאילו נדונו כל העבירות בצוותא היה המערער זוכה לעונש קל יותר. בכל הנסיבות ובהתחשב בתסקיר האחרון של שירות המבחן ניתן להקל במידת מה עם המערער ולהעמיד את תקופת המאסר הכוללת על 5 וחצי שנים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. בר חייםלמערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 12.1.82).
ע.פ. 90/81 - שלמה גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המנוחה סופיה גולדשטיין בת ה-68 נמצאה מתה בדירתה והמערער, בנה של המנוחה, הואשם והורשע ברצח אמו. ההרשעה הושתתה על ראיות נסיבתיות והערעור על ההרשעה נדחתה. הראיות הנסיבתיות מתייחסות בין היתר ליחסים שבין המערער לבין אמו המנוחה, מצבו הכלכלי הרעוע ורצונו לזכות בירושת אמו, התנהגותה של המנוחה והימנעותה מלהכניס לדירתה אנשים שאינה מכירה, דברים שאמר המערער לסוכן משטרתי שהוכנס כאסיר לתאו אשר אמנם אין בהם הודאה ברצח אך יש בהם ראייה על יחס השנאה של המערער לאמו והתייחסותו
לענין הירושה של האם, העובדה שאחד השכנים ראה אדם מזוקן שנכנס לדירה והמערער הסיר את זקנו למחרת יום הרצח ובהודעתו טען תחילה שהוריד את זקנו שבוע לפני כן ורק אחרי כן הוברר שהוא שיקר, וכיוצא באלה ראיות נסיבתיות אחרות. המערער טען כי היתה משום עבירה על החוק בכך שהשיחה שלו עם הסוכן הוקלטה בתא בית הסוהר, אך אין לקבל טענה זו שכן אחד המשתתפים בשיחה הסכים להקלטה והמקום היה מקום ציבורי. בסיכומו של דבר מכלול הראיות מוביל למסקנה היחידה שהמערער הוא שחנק את אמו מתוך רצון לשים יד על רכוש המשפחה שבו החזיקה ביד ברזל. מדובר בראיות נסיבתיות והצד השווה שבין ראיות ישירות וראיות נסיבתיותשאין להשתית הרשעה אלא אם הן אינן מותירות ספק סביר בנכונות התוצאה. צריך שהראיות יוליכו על דרך ההגיון להרשעה כמסקנה אפשרית יחידה ושישללו כל מסקנה סותרת. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות ניתן לומר בדרך כלל כי כל ראיה נסיבתית המצביעה בכוון אשמת הנאשם אין בה כשלעצמה משום הוכחתה, אך משקלן המצטבר של מספר ראיות נסיבתיות האחוזות ושלובות זו בזו יכול וייצרו את הבטחון הדרוש להסקת מסקנה של ההרשעה. ביהמ"ש מצווה לבדוק בקפדנות את השילוב והתיאום בין הראיות הנסיבתיות וכל פגם או מסר מעורר ספק בנכונות הגירסה כולה ואז זכאי הנאשם ליהנות מן הספק. בכל הנסיבות שבעניננו המסקנה ההגיונית היחידה הינה כי המערער הוא שביצע את הרצח.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ו. הרצברג למערער, עו"ד א. לנדשטיין למשיבה. 3.2.82).
ע.פ. 44/81 - יוסף מויאל ורוברט שלום נגד מדינת ישראל
*שיבוש מהלכי משפט ע"י קציני משטרה (הערעור נדחה).
באחד הלילות נתפסו בטבריה שני נערים בתוך רכב שנגנב. הם נעצרו ע"י שני שוטרי סיור והובאו לתחנת המשטרה. שם התברר שאחד הנערים הוא בנו של המערער הראשון, ששימש ראש מחלק חקירות במשטרת טבריה והיה מועמד לתפקיד מפקד התחנה. המערער השני היה ראש מחלק הסיור אשר שוטריה עצרו את הנערים והיה באותו ערב קצין תורן. משנתבררה לו זהותו של בנו של המערער הראשון חקר אותו והלה הודה ונערכה תרשומת שלא נתגלתה עד היום. נמסרה הודעה טלפונית למערער הראשון וזה הגיע לתחנה ולקח את שני הנערים לבתיהם. לא היה טיפול נוסף בעבירה של הנערים והומלץ לסגור את התיק של מציאת הרכב מן הטעם שנמצא רכב זנוח ללא חשודים. על יסוד התנהגותם של המערערים הרשיע אותם ביהמ"ש בשיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין ובהפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק והערעור על כך נדחה. דרך ההתנהגות של שני המערעריםהיתה מורכבת הן ממעשים והן ממחדלים, כאשר חלק מן המחדלים הוא בגדר אי מילוי חובה שהיתה מוטלת על קצין משטרה בתפקיד המערערים. כאשר מדובר על דרך התנהגות המורכבת משרשרת מעשים ומחדלים מתקבלת המסקנה לאור המכלול ואין מקום לכך כי שרשרת האירועים תפורק לחוליותיה. התמונה עליה מתבססת המסקנה המרשיעה מתגבשת ומתקבלת מן התמונה השלמה ולא מכל אחד מחלקיה וקטעיה בנפרד. יכול וקטע של התנהגות לא יוליך כשלעצמו למסקנה כלשהי אך הרצף הוא שמלמד על הכוונה המתלווה אל הפעולות. השוטרים נכללים בהגדרתו של המונח עובד ציבור ולצורך בחינה אם המעשה בוצע במילוי תפקידו של עובד הציבור יש לפנות אל מהות התפקיד, היקפו, תחומיו והסמכויות הכרוכות בו. עפ"י כל הנתונים כאן באשר להתנהגות והמחדלים של המערערים ובאשר לחובות המוטלותעל שוטרים במסגרת מילוי תפקידם, המסקנה היא כי בדין הורשעו המערערים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. אייל למערער הראשון, עו"ד נ. רם למערער השני, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.1.82).
ע.פ. 554+581/81+483 - חליל אלנדרסאוי ומוחמד כלפיא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נדחה ערעורו של המערער הראשון ונתקבל ערעורו של המערער השני).
המערערים, יחד עם עוד שניים, הועמדו לדין בעבירה של סחר בסמים המתייחסת לעיסקה בחשיש בכמות של כ-10 ק"ג. איש משטרה מוסווה פעל ברצועת עזה לאיתור סוחרי סמים וכך הגיע לביצוע העיסקה הנ"ל, כאשר תוך כדי העברת הסמים נלכדו המשתתפים. אחד הנאשמים הודה בהחזקת סם והורשע בביצוע עבירה זו בלבד ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים על תנאי. נאשם אחר הודה בסחר בסמים ונדון ל-5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ושני המערערים כפרו באשמה ולבסוף הורשעו גם הם בסחר בסמים ונדונו ל-7 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה ערעורו של המערער הראשון ונתקבל ערעורו של המערער השני.
אשר לטענה כי לא מדובר בסם קשה כמו הרואין אלא בחשיש - גם בסם מסוג זה אין לזלזל שכן הוא פוגע נפשית וגופנית במתמכרים אליו. הכמות שנתפסה היה בה כדי לספק אלפי מנות למתמכרים לסם זה והנזק אשר היה טמון בעיסקה זו היה כבד ומחייב עונש בר משמעות. רצון המחוקק הוא שסוחרי סמים יענשו במלוא חומרת הדין, ועל בתי המשפט לתרום תרומתם לעקור תופעה זו. על כן נכונה אמת המידה של ביהמ"ש בפסק הדין נשוא ערעור זה, בעוד שאין לקבל את אמת המידה באותם פסקי דין שניתנו בבתי משפט אחרים ואשר בהם נגזרו עונשים קלים יחסית. העונש של 7 וחצי שנים מאסר בפועל למערער הראשון הולם את חומרת העבירה. הוא היה הדמות הדומיננטית בכל העיסקה, עברו אינו נקי ולחובתו נרשמו 4 הרשעות קודמות. באשר למערער השני, הרי הוא ניצב כל העת מאחורי הקלעים והוא זה שסיפק את הסם והגיע למקום ביצוע העיסקה כדי לקבל תמורה. בכל זאת ניתן להקל עמו במידת מה באשר לגביו קיימות נסיבות אישיות שאינן קיימות לגבי המערער הראשון. הוא מטופל במשפחה בת 11 נפשות, שמהן 8 ילדים, ועברו הפלילי חמור פחות משל האחרים. לפיכך עונשו יהיה 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד כפיר למערער, עו"ד לירן למשיבה. 5.1.82).
ע.פ. 370/81 - עוזי רפאל סיסו נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס אשתו
(הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס אשתו ובאיום בכך שלאחר שאנס אותה איים עליה שלא תתלונן במשטרה ונדון ל-18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 3 וחצי חדשים במצטבר. ההרשעה התבססה על דברי המתלוננת שהיו מהימנים בעיני ביהמ"ש ועל סיוע לעדות שעלה מדברי חוקרת נוער שחקרה את הבת הקטינה של בני הזוג, ועל עדות בדבר הופעתה החיצוניתוהתנהגותה של המתלוננת לאחר מעשה, וסימני אלימות שנמצאו בגופה ובלבושה.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין להתערב במסקנת ההר- שעה של ביהמ"ש המחוזי שהתבססה על עדות המתלוננת שביהמ"ש נתן בה אמון ועל ראיות הסיוע. אשר לעונש - היחסים בין המערער לבין אשתו הם מורכבים ואין לדעת בשלב זה אם יש ממש בתקוות המערער שהיחסים ישתפרו וטענתו כי יש כבר סימנים ראשונים לכך. אין באלה כדי להפחית מהחומרה הרבה אשר בהתנהגותו האלימה של המערער, ומה גם שיש לו כבר הרשעות קודמות במעשי אלימות ואיומים .
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נוימן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 18.1.82).