ע.א. 110/80 מזל גבאי ואח' נגד יוסף וליס ואח'
*אחריות בתאונת עבודה.
* הפריטים שיש לקחת בחשבון לניכוי מפיצוי הפסד השתכרות בעתיד.ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1184/76 -
הערעור נדחה והערעור הנגדי נדחה בחלקו פה אחד, נתקבל בחלקו פה אחד
ונתקבל בחלקו ברוב דעות)
המנוח היה בן 36 בעת פטירתו בתאונת עבודה. הוא עבד כנהג משאית עם מנוף בשירות המשיבה השניה, (חברת שלב) במשך כ-16 שנים. ביום האסון החל בעבודתו בשעת בוקר ובצהרי היום חזר למגרש החניה של המשיבה ואז נשלח ע"י אחד המנהלים להעמיס מוטות ברזל באיזור התעשיה בחולון. היו אלה ארבעה מוטות של 8 מטר כל אחד שלהעמסתם צריך היה להיעזר במנוף. המנוח התכוון להעמיס את הצינורות שנים שנים, כשלצורך הרמתם השתמש בשרשרת ברזל בה קשר שני מוטות במרכזם מתוך הנחה שעם הרמתם באמצעות המנוף יתאזנו. את המנוף מפעילים ע"י מתקן הנמצא משני צדי המכונית, והוא עמד בצד שבו היו מונחים המוטות כך שבהרמתם יכלו ליפול עליו. הנסיון הראשון שעשה המנוח לא עלה יפה, שכן המוטות לא היו מאוזנים ונטו ליפול, וכן הוריד אותם ותיקן אתקשירתם בשרשרת ועשה נסיון נוסף. המוטות הורמו כ-3 מטר, החליקו כלפי מטה וגרמו למותו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה לא דאגה או הקפידה על קיום שיטות בטוחות סבירות בהעמסת סחורות באמצעות מנוף ועל הספקת הציוד הדרוש לכך. הוא קבע שהמשיבה לא הדריכה את העובדים כראוי בביצוע עבודות באלה. עם זאת ייחס למנוח 30 אחוז רשלנות תורמת, הן משום כך שהמשיך להרים שני מוטות בקשירה פרובזורית כשראה כבר בנסיון הראשון שהם נוטים ליפול, והן בכך שעמד בצד של המשאית מתחת למוטות במקום לעמוד בצד השני של המשאית. אשר לשיעור הנזקים נעזר השופט בחוות דעת של אקטואר שעשה את החישוב לפי שיטת הידות וזאת על בסיס הנתונים שנמסרו לו ע"י ביהמ"ש באשר לגובה המשכורת החודשית של עובד בדרגתו של המנוח. נקבע חשבון לפי שנות עבודה מלאות עד שהמנוח היה מגיע לגיל 65 וכן חשבון של 10 שנים נוספות כתשלומיפנסיה. על קביעות שונות של ביהמ"ש נסבו הערעורים.
השופט ד. לוין :
א. לענין האחריות והרשלנות התורמת - גורס בא כח המערערים כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל עם העובד. אכן, מהמעביד יש לדרוש הרבה יותר מאשר מאת העו"ד בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות וקביעת שיטת עבודה, אך עם כל זאת יש לבדוק כל מקרה עפ"י נסיבותיו, כדי לברר אם אין רשלנות של ממש גם מצד העובד. בעניננו היתה הצדקה לייחס חלק מן הרשלנות לעובד וזאת מן הסיבות שנמנו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב. באשר להפסד השתכרות הצפויה של המנוח - יכול היה ביהמ"ש לקבוע את הנתונים הבסיסיים שלפיהם קבע האקטואר את הסכומים שצריך היה לשלם. כמו כן צדק השופט כשקבע כי בתקופת הפנסיה של 10 שנים הפסד תשלום שכר הוא של 70 אחוז מן השכר החדשי שנקבע.
ג. עקב פטירת המנוח קיבלה האלמנה המשיבה פיצויי פיטורין של 35 אלף ל"י והמשיבה טענה כי אין לפצות את האלמנה הן בתשלומי פנסיה כאמור והן בפיצויי פיטורין. ביהמ"ש המחוזי הכיר בטענה זו רק באופן חלקי וניכה רק 30 אחוז מסכום הפיצויים והערעור על כך נתקבל. הכלל הוא שהפיצויים נועדו להעמיד את התלויים במנוח באותו מצב חומרי אשר היה צפוי אילמלא מותו של המנוח. אין להיטיב עימם מעבר לכך. לפיכך, אם זכו התלויים במנוח להטבות כספיות כתוצאה ישירה ממותו
ינוכו טובות ההנאה מסכום הפיצויים שיפסוק ביהמ"ש לתלויים. יוצא מכלל זה טובות הנאה הנובעות מחוזה ביטוח או מקרן ביטוח שהמנוח היה מבוטח בהן. המנוח היה זוכה עם פרישתו לגימלאות או לפיצויי פיטורין או לתשלומי פנסיה ולא לשניהם יחד, על כן יש לנכות את מלוא הסכום של 35 אלף ל"י הנ"ל. האלמנה קיבלה ממבטחים6 אלפים ל"י מענק ביטוח הדדי, אך באשר לתשלום זה הוא מושתת על עיקרון הביטוח ואין לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. יש לנכות סכום של 3 אלפים ל"י אשר קיבלה האלמנה כמענק המשתלם במקרה של פטירת חבר, והתשלום הזה הוא במהותו תשלום הנובע ממות המנוח ויש לנכותו מסכום הפיצויים שנפסקו. הוא הדין בסכום של 15 אלף ל"י שהצטבר לטובת המנוח מכספים שהופרשו לקרן תגמולים.
ד. כמסתבר נישאה האלמנה לפני תום המשפט, אך במהלך המשפט נטען, וביהמ"ש האמין לכך, כי בינתיים התגרשה האלמנה. לפיכך החליט ביהמ"ש שלא להתחשב בכך שהאלמנה התחתנה באשר לתקופה שהיתה נשואה ולא לנכות דבר בגין היותה נשואה. ברם, בינתיים הובאו ראיות חדשות המצביעות על כך שיתכן וענין הגירושין היה פקטיבי ולמעשה המשיכה האלמנה להתגורר עם הגבר. בענין זה נחלקו הדעות. השופטים לוין וגב' בן פורת סברו שיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ואם יתברר שאכן חיה האשה עם אותו גבר יש לקחת זאת בחשבון בחישוב הפיצויים המגיעים לה. לעומת זאת סבר השופט אלון בדעת מיעוט שאין להתחשב בשאלה אם האלמנה נישאה מחדש, ועל כל פנים אין מקום לבדוק אם הגירושין שהתגרשה הם פיקטיביים או לאו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין עו"ד זלצר למערערים, עו"ד אלרום למשיבים. 27.1.82).
ע.פ. 9/81 אלברט מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס והגשת ראיות לפי סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי 1-10 א' לפק' הראיות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 663/80 - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של אינוס בצוותא בנסיבות מחמירות ונדון ל-7 שעות מאסר. הוא הורשע ביחד עם שניים אחרים שערעוריהם כבר נדחו בעבר ע"י ביהמ"ש העליון. מעשי האונס המחרידים בוצעו ע"י שלושת הנאשמים במשך שעות לילה ארוכות בתיירת שבאה ארצה מגרמניה והיא נפלה ברשתם. הרשעת המערער מבוססת בעיקר על עדותה של המתלוננת שנגבתה גבייה מוקדמת לפי סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל עדותו של אחד הנאשמים שהוא קטין, והודעתו במשטרה שהוגשה כראיה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות וכן על עדותו של שכן לדירה שבה בוצע הפשע. מכאן הערעור.
א. עדות המתלוננת נגבתה גבייה מוקדמת מפני שהיא עמדה לחזור הביתה אחרי החוויה הקשה שעברה עליה. בעת גביית העדות נכח סניגורו של המערער שהביע הסכמה לגביית העדות, וכן היה הנאשם הקטין מיוצג ע"י סניגור. רק נאשם אחד לא
היה מיוצג ע"י סניגור, וטענת המערער היא שמשום כך היתה גביית העדות פסולה גם לגבי המערער, נוכח סעיף 13(א) של חוק סדר הדין הפלילי. טענה זו יש לדחות. אפילו היה בה ממש הרי זה מקרה מובהק שבו לא נגרם שום עיוות דין למערער שהיה מיוצג ע"י סניגור. אבל דין הטענה להידחות גם לגופה. בגביית עדות לפי סעיף 106 אין הכרח בייצוג ע"י סניגור, ואין להחיל על עדות כזו את סעיף 13(א) הנ"ל. אכן, כאשר האישום הוא בעבירה חמורה רצויה נוכחות סניגור בעת גביית העדות, אך עדות כזו מותרת גם בהיעדרו של הנאשם או של מי שעשוי להיות נאשם ועובדה זו תובא בחשבון בשקילת העדות.
ב. עדותה של המתלוננת מכילה תאור מלא של התעללות שלושת הנאשמים בגופה ובנפשה וחותם האמת טבוע בה. בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה, בנוכחותהוריה, דיברה רק על שניים שהתעללו בה, ולטענת הסניגור נוצר בשל כך ספק ממנו רשאי ליהנות כל אחד מן הנאשמים. אולם סתירה זו הוסברה בעדותה של המתלוננת, כי מתוך התחשבות ברגשות אמה נרתעה תחילה מלגלות את מלוא האסון שקרה לה.
ג. אשר לטענה כי לפי סעיף 110 לחוק סדר הדין הפלילי מותר להגיש ראיה שנגבתהלפי סעיף 106 רק אם אי אפשר להשמיעה במהלך המשפט ואילו כאן אפשר היה להביא את העדה חזרה מגרמניה למתן עדות רגילה - גם את הטענה הזאת יש לדחות. אי האפשרות הנדרשת לפי סעיף 110 אינה מוחלטת אלא יחסית לפי הנסיבות. במקרה דנן לא היה שום טעם להביא את המתלוננת למתן עדות אחרי החוויה הקשה שעברה עליה ואחרי שכבר תיארה את הקורות אותה על ידי מתן עדות בפני שופט בישראל ונחקרה ע"י עורכי דין.
ד. אין פגם בכך כי השופט אשר גבה את העדות המוקדמת של המתלוננת לא שותף בהרכב של ביהמ"ש שבירר את המשפט. אכן, מן הראוי שעדות תיגבה בפני אותם שופטים המבררים את המשפט, אבל החוק אינו דורש זאת ואף אין לדרוש זאת מן הממונים על ההסדרים המנהליים של שמיעת משפטים בביהמ"ש.
ה. עדות המתלוננת היתה טעונה ראיה מסייעת, והפעם ראיה חזקה במיוחד, באשר השופטים לא יכלו להתרשם בעצמם מן העדה בשעת נתינתה. ראיות מסייעות כאלה היו מצויות במידה מספקת. היינו, מצבה הגופני והנפשי של המתלוננת כאשר שבה אל הוריה באותו לילה; עדותו של הנאשם הקטין אחרי שהורשע ונגזר דינו. אמנם עד זה לא היה מוכן לחזור בביהמ"ש על מלוא פרטי האירועים, אבל גם במה שהעיד היה כדי לתמוך בגירסת התביעה, וכן הודעתו במשטרה נתקבלה לפי סעיף 10 א' של פקודת הראיות והיא הכילה תיאור מלא ממעשיו של כל אחד מן הנאשמים וביהמ"ש העדיף את התיאור הזה על פני מגמתו של העד לחזור בו בביהמ"ש. אין מקיימים משפט זוטא לפני קבלת הודעתו של עד על יסוד סעיף 10 א', ואם מתקיימיםהתנאים הקבועים בסעיף הנ"ל, אין עוד שאלת קבילותה של ההודעה כראיה מתעוררת, אלא ביהמ"ש יתן דעתו למשקלה של ההודעה ולא לקבילותה. בעיות עלולות להתעורר כשהתביעה מבקשת לקבל כראיה הודעתו של נאשם במשטרה לפי סעיף 10 א' נגד נאשם העומד לדין יחד עימו עוד לפני שהוכרע דינו של הנאשם נותן ההודעה. אין ענין זה צריך להעסיק את ביהמ"ש בערעור זה, מפני שהנאשם הקטין הורשע ודינו נגזר לפי שנקרא להעיד כעד התביעה.
אשר לעונש - הנאשם השני בתיק זה נדון ל-9 שנים מאסר והמערער רק ל-7 שנים. למערער עבר נקי ושירת שירות צבאי בחטיבת הצנחנים, אך לפי עדות המתלוננתהיה המערער הגרוע מבין כל השלושה בהתנהגותו הברוטלית כלפיה. הוא שילח מעצמו כל רסן ונהג עם אשה חסרת ישע כמו חיה טורפת. אין להקל בדינו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. הגלר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 21.1.82). ע.פ. 485/81 - צבי ואברהם זיידן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תקיפה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
מפקחי מס הכנסה באו לביתם של המערערים, שהם אב ובנו, לבצע בדיקה בענין עבירות מס. במהלך החיפוש היו כמה אירועים שבעטיים הורשעו המערער הראשון, האב, בתקיפת עובד ציבור ושיבוש מהלכי משפט והמערער השני בעבירות הנ"ל וכן בגרימת חבלה חמורה. האב נדון ל-3 חדשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 10 אלפים שקלים והבן נדון ל-10 חדשים מאסר בפועל ו-20 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
האב נתבקש ע"י המפקחים למסור להם ניירות שנמצאו בכיסו, הוא מסר חלק מן הניירות, וחלק קרע לגזרים כדי להעלים את תוכנם מפני המפקחים. לאחר מכן התרחשה תקרית בין אחד המפקחים לבין אשת המערער הראשון שלגבי נסיבותיה היו הראיות חלוקות. המפקח טען כי ראה שהאשה עומדת להטמין משהו במרפסת וכשניגש אליה היא דחפה אותו ופרצה בצעקות ואילו האשה טענה שהמפקח דחף אותה והפילה והיא ניזוקה בידיה וברגליה. לשמע הצעקות התערבו שני המערערים והמערער השני היכה את המפקח האמור בשתי מכות "ראשיה" גרם לשבירת אפו ולחבלה חמורה שהצריכה אישפוזו בביה"ח. על יסוד עובדות אלה ביסס ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה באשר לתקרית עם האשה, אך גם אם נכונה גירסת האשה עדיין אין בכך כדי למנוע את ההרשעה. כמו כן אין מקום להתערב בחומרת העונש. גם אם נכונה גירסת המערערים הרי לא היה שום יחס בין נסיבות התקיפה והחבלה החמורה שחבל המערער במפקח לבין האירוע הנ"ל. מדובר באלימות ניכרת הגורמת לתוצאות חמורות ומי שנוטל את הדין לידיו ונוהג באלימות כזו דינו מאסר אפילו נראה לו מבחינתו הסובייקטיבית שהיה הצדק למעשיו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. לידסקי למערערים,עו"ד י. בן אור למשיבה. 2.2.82).
ע.פ. 503/81- דוד יכין נגד מדינת ישראל
*קבלת כספים במרמה ע"י עובד מדינה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער כיהן כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, מקום עבודתו היה בירושלים שבה התגורר. במסגרת עבודתו היה צריך לנסוע מפעם לפעם מחוץ לעיר וקיבל תשלום כפקיד נדרש בעל רכב. מדי חודש הגיש למשרד התחבורה חשבון הוצאות נסיעה, בו פירט את נסיעותיו ברכבו הפרטי וחשבון אשל. בנוסף לעבודה זו הירצה בקורסים של משרד העבודה בנושאי רישוי. עבודה זו עשה לאחר שעות העבודה במשרד התחבורה ובהיתר שקיבל לכך. היו ימים שבהם הירצה מטעם משרד העבודה מחוץ לירושלים כשבאותם ימים שהה ממילא מחוץ לירושלים לצורך עבודתו במשרד התחבורה, ואעפ"כ דרש ממשרד העבודה תשלום מיוחד עבור נסיעתו מירושלים לאותו מקום וחזרה, למרות שכבר קיבל ממשרד התחבורה הוצאות נסיעה. כן היו מקרים שבהם הרצה בו ביום במחוזות
שונים של משרד העבודה מבלי לחזור לירושלים בין הרצאה אחת לשניה ודיווח וקיבל תשלום עבור נסיעה מירושלים לכל אחד מן המחוזות הנ"ל וחזרה לירושלים. כמו כן הגיש למשרד התחבורה חשבון אשל בציינו שחזר לירושלים לאחר השעה 7 בערב והוא זכאי לתשלום עבור ארוחת ערב, אם כי היה אמור לחזור לירושלים מוקדם יותר אילמלא הירצה באותו יום עבור משרד העבודה. בגין כל אלה נדון לתשלום קנס של 5 אלפים שקלים ולמאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ובאשר לעונש בוטל המאסר על תנאי. עפ"י הוראות התקשי"ר והטפסים שמולאו לצורך קבלת הרצאות ברור שהמרצה זכאי להחזר הוצאות הנסיעה הממשיות שהוציא ולהחזר זה בלבד. אין לקבל את הטענה כי מלכתחילה משלמים הוצאות מוגזמות כתוספת מוסווית לשכר המשולם. על הנוהג הנפסד של הגשת דוחו"ת פיקטיביים על הוצאות נסיעה כבר נמתחה בעבר ביקורת ע"י ביהמ"ש העליון. אין ממש בטענה שהמערער היה זכאי לכפל תשלום בגין הנסיעות. כמו כן בדין הורשע בכך שקיבל אש"ל עבור שובו לירושלים אחר השעה 7 כאשר מבחינת עבודתו במשרד התחבורה כבר יכול היה לחזור לפני השעה 7, ואילו משרד העבודה אינו משלם אש"ל לנותני שירותים. אשר לענין המאסר על תנאי - עונש זה מטרתו הרתעת נאשם מעבירות נוספות, ואילו במקרה זה אין חשש שהמערער יחזור לסורו לאחר שהורשע וכשנותרו לו עוד רק כשנתיים לפרישתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 19.1.82).
ע.פ. 583/81 - שמעון שורקין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף אישור רפואי כדי להשיג הלוואה בתנאים נוחים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער זייף אישור רפואי על הריון אשתו כדי להשיג הלוואה בתנאים נוחים וכשנתגלה הדבר לא קיבל את ההלוואה.ביהמ"ש דן את המערער לחדשיים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1000 שקל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר נקי לגמרי והוא אדם בעל תכונות חיוביות שנכשל בעבירה הנדונה. הסניגורית ציינה את החומרה שבעצם שליחת אדם כמערער זה למאסר והציעה להטיל עליו שירות למען הציבור, ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בציינו כי אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שנימק את עונש המאסר בנימוקים נכונים. עם זאת יש להניח שהמערער יורשה לרצות את המאסר בעבודות חוץ ושעברו הטוב יובא בחשבון כאשר החברה המעבידה שלו תבוא לדון בענינו אחרי גמר ההליכים הפליליים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. עו"ד גב' פ. צדוק למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 21.1.82). ע.פ. 278/81 - אסתר אמויאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שיקים וזיופם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה של גניבת שיקים וזיופם, שימוש בהם וקבלת דבר במרמה ונדונה ל-6 חדשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל וכל התקופה של שנתיים תהיה על תנאי. מאז ביצוע העבירות עברו כשלוש וחצי שנים ובנסיבות האישיות של המערערת, כפי שתוארו בתסקיר קצין מבחן, עלול המאסר לגרום להידרדרותה ולסכן כל סיכוי של שיקומה. כיום מתפקדת המערערת כיאות והיא עובדת ומפרנסת את עצמה ואת בנה בן ה-17. המערערת הצליחה לשפר את דרך חייה על אף הפגיעות שסבלה עקב נישואין בלתי מוצלחים ובעבר היתה על סף הידרדרות. אם תישלח למאסר היא לא תצליח למצוא דרך חזרה לחיים תקינים ותיפגע ריקמת היחסים העדינה בינה ובין בנה. בכל הנתונים יש להקל בעונשה כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ש. לוין. עו"ד בירגר למערערת, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 7.1.82).
ע.פ. 598/81 - שמעון יחזקאל בן יחזקאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התפרץ יחד עם חבר למועדון שבו עסקו כ-15 נשים בשיעור התעמלות. השניים היו רעולי פנים והמערער החזיק בידו אקדח, שכיום ידוע שהיה זה אקדח צעצוע, איים על הנשים הנפחדות ודרש מהן למסור לידיו את כל הכספים והתכשיטים שהיו ברשותן. הנשים מסרו לידי השודדים כל דבר ערך שהיה עימן, כספים ותכשיטים שכללו שרשראות זהב, צמידי זהב וטבעות זהב. בתום המעשה נמלטו. המערער נעצר בו בלילה והודה במעשיו ואילו חברו נעצר כעבור זמן לאחר שכבר הספיק למכור חלק מן התכשיטים. המערער נדון ל-7 שנות מאסר, כשעליו לרצות עוד שתי שנות מאסר בעטייה של הרשעה קודמת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מעשי שוד כלפי נשים, קשישים וילדים, הפכו לחזיון נפרץ המערער את ביטחון הציבור ויש לעשות להדברתו. במקרה כגון דא מתחייבת ענישה משמעותית שיהא בה כדי להרתיע. הסניגורית העלתה נסיבות אישיות רבות לטובת המערער, אך בתי המשפט כבר התחשבו בעבר בנסיבות כאלה ואחרות פעמים רבות כאשר המערער ביצע עבירות כנגד הרכוש, החזקת סמים, בריחה ממאסר ומעשי זיוף והקלו עימו בגזר דינו. לראשונה נגזר עליו לרצות עונש מאסר בפועל כאשר ביהמ"ש היה מצווה להפעיל כ-18 חדשי מאסר על תנאי נגד הנאשם, ומשנשלח לכלא מעשיהו נמלט וחזר לסורו. בכל הנסיבות אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. 13.1.82). ע.פ. 345/81 - מרדכי שור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש שהושג בפשע (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון ל-18 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 1500 שקל והערעור על ההרשעה נדחה. עפ"י ממצאי ביהמ"ש רכש המערער כמויות דלק שונות מנהג מיכלית שהיה שכיר בחברה להספקת דלק. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער ידע כי הדלק אינו שייך לנהג וכן כי ידע שאותו נהג גנב את הדלק ממעבידו. לפיכך ניתן היה להרשיעו בקבלת נכסים שהושגו בפשע כאמור. בדין דחה ביהמ"ש את הגירסאות השונות של המערער ביחס למהות העיסקה ולהתייחסותו לבעלות על אותו דלק שרכש. בראיות שהובאו עולה כי היתה בעיסקה סטיה מן הדרך המקובלת של רכישת דלק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לוי למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 18.1.82).
ע.פ. 923/80 - שמואל ניסים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש שהושג בפשע (הערעור נדחה).
המערער שהוא יהלומן וחבר הבורסה ליהלומים קנה יהלומים ב-4 עיסקאות, בכמויות גדולות מאד, אצל שנים שאחד מהם הוא צורף בעל רשיון של צורף יהלומים אך לא של סוחר יהלומים. מסתבר שהיהלומים נגנבו ממשלוחים שהגיעו לנמל התעופה בן גוריון ע"י סבלים ונמכרו לצורף ולחברו. המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע וערעורו נדחה. מעדויותיהם של יהלומנים הוברר כי אין הם רוכשים יהלומים בכמויות כאלה אלא מיהלומנים אחרים וכי עצם העובדה שיהלומים בכמויות כאלה הגיעו לאדם שאיננו יהלומן צריכה היתה להעלות חשד בדבר מקור היהלומים. כמו כן היתה זו תקופה של גניבת יהלומים והיה ידוע ליהלומנים כי נגנבו משלוחים של יהלומים. בהתנהגותו של המערער יש לראות "עצימת עיניים" באשר למקור היהלומים וניתן להרשיעו ברכישת היהלומים ביודעו שהם גנובים. משנקבע כי המערער ידע שהיהלומים גנובים היה צריך להיות ברור
לו שכמויות כאלה אין משיגים בדרך של כייסות או נטילה בלתי חוקית ממקום פתוח, אלא חזקה על הגנבים שהשיגו אותם בדרך של פריצה או פתיחה פלילית של מקום שמור, או גם האפשרות של גניבה מן הדאר כשמדובר ביהלומים, וידיעה זו משלימה את הדרוש להוכחת יסוד העבירה של קניית רכוש ביודעין שהושג בדרך של פשע.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עוה"ד נ. אמיתי ומ. פפה למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 13.1.82).
ע.פ. 404+425/81 - גבריאל דוידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקשירת קשר ונסיון ליצא 6 ק"ג חשיש ונדון ל-4 שנות מאסר ו-2000 שקל קנס. הערעור על חומרת העונש נתקבל. שותפו לקשר של המערער הורשע באותן עבירות ובעבירה נוספת של החזקת מטבע זר ונדון לשנה וחצי מאסר ושנה מאסר על תנאי וקנס של 1000 שקל. טוען המערער שמבחינת אחידות העונשים לא היה מקום להטיל עליו עונש יותר חמור מאשר על שותפו. נראה שהמערער היה היוזם במשלוח חבילת הדאר שהכילה את הסם והעונש של 4 שנות מאסר אינו חמור כשלעצמו. מצד שני היו לשותף הרשעותקודמות בעבירות סמים ואילו למערער היו אמנם עבירות אך לפני זמן רב. בכל הנסיבות יש מקום להקלת מה בעונש, כדי לאפשר למערער לחזור יותר מוקדם לאשתו וחמשת ילדיו שפרנסתם מוטלת עתה על אשתו. אי לכך הופחת העונש מ-4 שנים ל-3 שנים מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. עוה"ד ריכטמן וטננבלט למערער, עו"ד גב' ש. אמיר למשיבה. 3.1.82).
ע.פ. 737/81 - מוחמד ג'אבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונה (הערעור נתקבל).
המשיב נהג באוטובוס מכוון הרצליה לכוון תל-אביב ובהגיעו ליד גני התערוכה החל לפנות שמאלה בקטע שבו קיים אי המחלק את הכביש לשני מסלולים כשבכל אחד מהם שלושה נתיבים. בפנייתו עצר כשהוא תופס את כל הנתיב השמאלי וחורג מעט לתוך הנתיב האמצעי של המסלול הנגדי. בהיותו בעצירה מלאה אירעה התנגשות כאשר מכונית פרטית שהופיעה בנתיב האמצעי התנגשה באוטובוס ונהג הפרטית נהרג. המערער הואשם בגרימת מוות, אך בימ"ש השלום זיכה אותו מעבירה זו והרשיעו בעבירה על תקנה המחייבת כל עובר דרך לנהוג באופן שלא יקפח את זכותו של אחר להשתמש שימוש מלא באותה דרך. הערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל והמערער הורשע בגרימת מותו של נהג הפרטית. לא היו עדי ראיה למקרה אלא עדותו של המערער שהעיד כי עצר ומספר מכוניות הספיקו לעבור. שופט השלום התייחס לעדות זו כמהימנה וביהמ"ש המחוזי אכן קיבל את הטענה שהאוטובוס היה בעצירה מלאה לפני התאונה, אך קבע כי הוא נעצר ממש בשניה האחרונה לפני התאונה. קביעה זו איננה מבוססת על ראיה כלשהי אלא מסקנה מן העובדות שבשטח. מאחר ושדה הראיה של הפרטית היה חופשי למרחק של כ-200 מטר, מאחר ולא נמצאו בכביש סימני בלימה ומאחר ונהג הפרטית לא הגיב על נוכחות האוטובוס ע"י סטיה ימינה, משמע שהאוטובוס נכנס ממש בשניה האחרונה למסלול האמצעי והפרטית לא הספיקה לסטות ימינה. הערעור על כך נתקבל. קיים ספק סביר שמא נהג הפרטית התרשל רשלנות רבתי או שקרה דבר אחר שלא הוכח ונותק הקשר בין רשלנותו של המערער שקיפח את זכות הפרטית להשתמש שימוש מלא בדרך ובין התאונה. כאמור היה המערער במצב של עצירה גמורה ומאחר שגירסה
זו נתקבלה כמהימנה הרי שבנתנו למכוניות אחרות לחלוף נמשכה עצירתו של המערערלפחות זמן של כמה שניות עד להתנגשות, זמן שבו עברה הפרטית מרחק של כ-100 מטר. כאדם סביר היה על נהג הפרטית להשגיח באוטובוס בעוד מועד ולסטות לנתיב שלימינו. רשלנותו היתה כה מרחיקת לכת שהמערער לא חייב היה לצפותה כתוצאה אפשרית ממעשיו והיא ניתקה את הקשר בין רשלנות המערער ובין התוצאה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו, הוסיפה השופטת בן פורת. עו"ד פרידמן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 1.2.82). ע.פ. 791/80 - אשר לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות ותקיפה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סרסרות לזנות ותקיפה ונדון ל-30 חדשי מאסר. הערעור נדחה. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת כי עסקה בזנות וכי במשך מספר חודשים, בשנת 1980, התגוררה יחד עם המערער והיתה מוסרת לידיו מידי ערב כ-3000 ל"י בהתאם לדרישתו התקיפה. היא גם התלוננה כי המערער איים עליה בסכין שלופה והיכה אותה. ביהמ"ש קיבל בענין זה את עדותה בדבר ההכאות שהיכה אותה המערער, אך לא האמין כי היתה סכין שלופה בידיו ולפיכך הרשיעו בתקיפה סתם. הסניגור טען כי עדות המתלוננת לא היתה אמינה וכן כי לא היו ראיות כדי לבסס את חזקת הסרסרות כאמור בסעיף 200 לחוק וממילא לא הונח היסוד הראייתי בדבר יצירת הנחה שיכלה לשמש את ביהמ"ש גם ללא הסתמכות על העדות הבלתי אמינה. המתלוננת העידה כי גרה עם המערער במשך מספר חודשים והשאלה שיכלה לעלות הינה אם יכול היה ביהמ"ש להסתמך על חלק מדברי המתלוננת ולדחות חלק כבלתי אמין. התשובה לכך היא חיובית. שאלה אחרת היא אם ביהמ"ש הסתמך רק על עדות המתלוננת או שהיו בפניו הוכחות נוספות. מעדויות המערער, המתלוננת וצעירה אחרת שגרה שם, נבע כי במשך החדשים האמורים היתה המתלוננת שבה מדי לילה לדירה מעבודתה כדי ללון עם המערער. הסניגור טען כי למתלוננת היתה דירה אחרת, אך אין בנתון זה כדי לשלול את המסקנה שהוא גר עם המתלוננת בדירה הנדונה. המגורים בצוותא לצורך הוראת החוק מתייחסים למקום בו אדם לן בדרך כלל והעובדה כי יש לו מקום מגורים חילופי שבו הוא מחזיק חלק מחפציו, ואשר גם בו הוא מבקר לעיתים מזו- מנות, אין בה כדי לשלול את מסקנת המגורים לצורך סעיף 200. העובדה שהמערער גר עם המתלוננת אותה תקופה וכי המתלוננת עסקה בזנות באותה תקופה היו להן ראיות נוספות מחוץ לעדות המתלוננת. כיון שכך הרי בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. אשר למידת העונש - למערער הרשעות קודמות רבות וביניהן גם הרשעה של סרסרות למעשי זנות ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מוגרבי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.2.82).
ע.פ. 533/81 - משולם הורביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לבנין ובנסיון פריצה לחנות ונדון ל-5 שנות מאסר חופף ל-3 שנות מאסר שנגזרו בתיק נפרד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער נתפס יחד עם אחר בשעת לילה מאוחרת בתוך בנין משרדים וחנויות בהרצליה, אחרי שהאזעקה הופעלה ונתגלתה פריצה בקיר של אחת החנויות. למערער ולחברו לא היה הסבר מניח את הדעת להימצאותם
במקום ולנוכח הראיות הנסיבתיות רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי הם שפרצו את דלת הכניסה לבנין והם שפרצו את החור בקיר החנות.
אשר לעונש - למערער הרשעות רבות בעבירות רכוש וכבר נדון בעבר למאסר ממושך. העבירה דנן נעברה זמן לא רב אחרי ריצוי העונש הקודם. ביהמ"ש המחוזי כבר נהג עם המערער במידת הרחמים כשהורה ששני עונשי המאסר יהיו חופפים.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 3.2.82).
ע.פ. 566/81 - יוסף מקס כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה ואיומים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירהשל סחיטה ואיומים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי, האחד ל-15 חדשים והשני ל-10 חדשים כשכל העונשים מצטברים, כך שעל המערער לרצות 55 חדשים מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. דודתו של המערער, המתלוננת, היא אשה ערירית כבת 65 שנתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות ואין לה ילדים. היא מתקיימת מקיצבות הביטוח הלאומי ודמי שכירות המשתלמים לה בגין חנות שבבעלותה.בנוסף לחנות היא בעלים של דירת מגוריה. כיון שאין לה ילדים, הרי בהיעדר צוואה, יעבור רכושה בירושה לבני-משפחה שונים ובכללם אם המערער. המערער ביקש להבטיח את קבלת הקנין בנכסי המתלוננת לעצמו ומיד, וכן ביקש לקבל את הכספים של המתלוננת בעודה בחיים. הוא הפעיל נגדה איומים וסחיטה עד שנכנעה לכמה מדרישותיו והעבירה לו את תשלומי הביטוח הלאומי וחלק מדמי השכירות. המערער לא הסתפק בכך ודרש שהבעלות ברכוש יועבר לו, ואז התלוננה המתלוננת במשטרה ופירטה את כל מעשי הסחיטה. בביהמ"ש שינתה קצת את גירסתה וניכר היה בה שהיא נפחדת וחוששת לאשר את הדברים במלוא חומרתם. אך גם בעדות הזו משתמע היטב שהמערער סוחט ממנה כספים ומאיים עליה. ביהמ"ש המחוזי סבר שעל פי העדות, גם בגירסתה המתונה, וגם עפ"י ההודעה במשטרה שנתקבלה כראיה לפי סעיף 10 א' של החוק לתיקון פקודות הראיות יש יסוד ברור להרשעת המערער. אין להתערב בממצא זה של ביהמ"ש המחוזי.
אשר למידת העונש - אין ספק כי העונש שהוטל הוא עונש הולם במקרה של סחטנות כנגד אשה זקנה אשר גמלה למערער כל השנים רק טוב, ואילו הוא כפוי טובה כלפיה ונהג עימה בשפלות. כמו כן המערער הוא עבריין מועד עם מספר רב ביותר של עבירות נגד הרכוש ועבירות אלימות. אולם עד עתה ריצה המערער בבת אחת לא יותר מ-10 חדשים מאסר, ואילו עתה יצטרך לשהות תקופה של 55 חדשים. המעבר חריף מדי ואינו מחוייב המציאות, אם מתחשבים גם בנסיבות לקולא. לפיכך יש לחפוף את שתי תקופות המאסר שהופעלו, כך שרק 15 חדשים יצטברו ל-30 חדשי המאסר שהוטלו בתיק זה ועל המערער יהיה לרצות 45 חדשים מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 11.1.82).
ע.פ. 671/81 - יצחק אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-11 עבירות של התפרצות שביצע במשך כחדשיים בראשון לציון, ובגניבת סחורות שערכן כ-2 מליון ל"י וכן עבירות רכב. העבירות בוצעו ע"י כנופייה שבראשה עמד המערער. הוא נדון ל-4 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
לזכות המערער יש לזקוף את העובדה שאחרי מעצרו שיתף פעולה עם המשטרה וגילה חלק מן הפריצות, שבלעדי הודאתו אי אפשר היה להוכיחן, וכן נתן למשטרה מידע חשוב על ביצוע פשעים ע"י אחרים דבר שבו כרוכה סכנה לשלומו. עפ"י עיסקה עם חוקרי המשטרה לא נתבקש צו מעצר עד למשפט וכתוצאה מזה הלך חופשי במשך שנתיים שבהן עבד ולא ביצע עבירות נוספות. על אף כל אלה אין להקל בדינו. אילמלא העובדות הנ"ל מן הראוי היה להטיל על המערער עונש גדול במידה ניכרת על מעשי הפריצה שביצע ושבהם הטילו הוא ושותפיו חיתיתם על העיר שבה פעלו. כמו כן למערער עבר פלילי.
(בפני השופטים:. הנשיא לנדוי, אלון, ברק. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 21.1.82).
ע.פ. 822/81 - אמיל אלמוזלינו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבר עבירה נמשכת בהוציאו במרמה מחברה של מובילי משאות, שבה עבד בעבר, סכום כולל של 120 אלף ל"י. זאת ע"י קשירת קשר עם עובדי תחנת דלק למתן קבלות על דלק שכביכול קיבל מבלי שקיבלו בפועל. ביהמ"ש גזר למערער שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, קנס של 3 אלפים שקל, ופיצוי לחברה שרומתה בסך 5 אלפים שקל והערעור על חומרת העונש נדחה. אין למערער עבר פלילי וכן מוטלת עליו הדאגה לאביו הישיש בן ה-95. ואולם עבירות הקשר והגניבה ממעביד היו מתוכננות, ולא היה זה כשלון חד פעמי אלא שורה של מעשים פליליים במשך כחודש ימים. אלה הן עבירות חמורות מן הסוג המבוצע בימינו גם ע"י אנשים בעלי עבר נקי, ויש צורך להתריע ולהרתיע כנגד ירידה זו ברמת המוסר הציבורי ולתת בכך ביטוי בהטלת עונשים של ממש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 7.1.82).
ע.פ. 560/81 - יחיעם אוחנה נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין ונדון למאסר של 3 חדשים ולששה חדשים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של 9 חדשים, ומאחר והמערער מרצה עונש מאסר בשל עבירת סמים הורה ביהמ"ש ש-4 חדשים מן המאסר החדש יהיו מצטברים והיתרה חופפים. הערעור על מידת העונש נדחה. מדובר בהחזקת 10 כלי נשק מסוגים שונים, אקדחים ורובים. המערער הוא אספן כלי נשק ואת כלי הנשק הוא הציג לראווה בצורה גלויה על קירות ביתו ובעיסקו. כן אין חולקין שחלק מכלי הנשק היו ברשות המערער ובהחזקתו כבר כשהוטל עליו עונש המאסר על תנאי בשנת 1976. טען הסניגור כי: ראשית, מאחר ומדובר בעבירה נמשכת לא ניתן להפעיל את המאסר על תנאי; ושנית, יש לראות את החזקת כל כלי הנשק כמעשה אחד כולל שביצועו אינו מצריך הטלת עונש מאסר ואין הכרח להפעיל את המאסר על תנאי. אין לקבל שתי טענות אלה. אין בין עבירה נמשכת ועבירה חד פעמית ולא כלום לענין הפעלתו של מאסר על תנאי, שהרי מהותה של העבירה הנמשכת שהיא הולכת ומתחדשת מדי יום ביומו במשך תקופת ביצועה. אשר לטענה השניה - נכון שלעתים קרובות עשוי המיון של פרטי מעשה מסויים כעבירה אחת או כעבירות אחדות ליצור קשיים, ברם במקרה שלפנינו די בכך שחלק מכלי הנשק נמצאו בביתו של המערער וחלקם האחר בבית עיסקו כדי להביא את
המקרה לקטגוריה של שני מעשים השונים ונפרדים זה מזה. אך יהא הדבר אשר יהא, גם אילו צדק הסניגור בטענתו המשפטית שלענין הפעלת המאסר על תנאי מדובר בעבירה אחת, לא היה מקום להימנע, בנסיבות המקרה, מהטלת עונש מאסר על המערער. עבירות של החזקת נשק הן מטבען, עבירות חמורות ומה גם שאין מדובר בכלי נשק אחד ובנאשם שעברו נקי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד חוטר ישי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 10.1.82).
ע.פ. 866/81 - דוד ניסני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כ-10 שנים בחברת גז ולאחרונה שימש כאחראי על חלוקת מיכלי גז לסוכנים. המערער קשר קשר עם אחד הסוכנים ומסר לסוכן בלונים מעל לכמות שנרשמה בשוברים וגרם לחברה הפסד של כ-200 אלף ל"י. הוא נדון ל-6 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער נקלע לפרשה בשל חולשת אופיו, וכן אין לו הרשעות קודמות והפרשה הכתימה את שמו בין מכריו ובני משפחתו. כן עברו שנתיים מאז נתגלתה הפרשה ועד למתן פסק הדין. על אף כל אלה אין להתערב במידת העונש. לא מדובר על כשלון חד פעמי אלא על מעשי גניבה שנמשכו על פני חדשים רבים, הנזק שנגרם למעביד אינו מועט וחלקו הקטן של המערער בשלל אינו מפחית מחומרת המעילה. ההליכים אמנם נמשכו זמן לא מועט אך המערער לא הודה בעובדות וצריך היה להוכיח את האישום ע"י הבאת עדים. הנסיבות לקולא שצויינו כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 18.1.82).
ע.פ. 136/81 - מאיר ג'יבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש שהושג בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבר עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון ל-18 חדשים מאסר שמתוכן 3 חדשים בפועל ותשלום קנס של 2500 שקלים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה העונש לא רק שאיננו חמור אלא הוא קל במידה רבה ומה גם שלמערער הרשעות קודמות מרובות. על כן לא היה מקום להתערב בענין העונש אילמלא התפתחות שחלה מאז גזר הדין. מאפריל 1981 המערער ואחיו מפעילים עסק של מסעדה, כתוצאה מעבודתו המסורה של המערער השתפר המצב הכלכלי של המשפחה והעסק מהווה בשביל המערער מסגרת בטוחה בה הוא מוצא את מקומו. הוא נטל על עצמו תפקיד של ראש המשפחה הדואג למעמדה הכלכלי ויש בסיס לתקוה כי אחרי שהמערער התחתן לא יחזור לסורו. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר הדין שהוא התלבט בשאלה אם לשלוח את המערער למאסר שצריך היה להיות מאסרו הראשון. בהתחשב בכל הנ"ל ניתן להקל עם המערערבאופן שכל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.1.82).
ע.פ. 540/81 - אחמד ופאדס אעבלין נגד מדינת ישראל
*זיוף מבחני נהיגה (הערעור נדחה).
המערערים הואשמו כי מסרו טפסי בקשה לבחינה עיונית בנהיגה לנאשמת שלישית שהואשמה יחד אתם, ושילמו לה תשלומי כסף על מנת שתסדר שהבקשות יזוייפו כאילו עברו המערערים מבחן עיוני בנהיגה. הנאשמת גרמה לכך שהבקשות הוחתמו בחותמת "עבר" וחותמת משרד הרישוי, וזאת ללא
סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו הבקשות נחתמו ע"י המוסמך לכך במשרד הרישוי. המערערים הציגו את הבקשות המזוייפות במשרד הרישוי ונקבע להם מועד למבחן מעשי בנהיגה. לפני שניגשו למבחן נתגלה הזיוף. בכתב האישום נאמר כי הנאשמים היו שותפים לזיוף הבקשות שנעשה בנסיבות מחמירות וכן כי המערערים קיבלו במרמה מועד לבחינה מעשית בנהיגה. המערערים הורשעו על פי הודאותיהם ונדונו ל-3 חדשים מאסר בפועל ו-9 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס. הערעור נסב על ההרשעה ועל גזר הדין.
לענין ההרשעה בעבירות הזיוף טוען הסניגור שלא הוכח שהמערערים ידעו כי המסמך מזוייף. טענה זו יש לדחות מאחר שבהודעות למשטרה הודו המערערים כי היה ידוע להם שהמסמכים מזוייפים. אמנם בביהמ"ש אמרו, כאשר הודו באשמה, שהם מודים בעובדות וכי לא הבינו את משמעות המונח זיוף, אך לאור ההודעות שנתנו למשטרה היה על המערערים לתת הסבר בעדות ולהיחשף לחקירה נגדית ולא די בדברים שאמרו בביהמ"ש כאשר הודו באשמה. אין ממש בטענה המשפטית כאילו העובדות שמדובר בהן כאן אינן מהוות "חתימת מסמך בשם פלוני שלו סמכות כדין...". כן אין לקבל את הטענה כי מה שקיבלו המערערים אינו מהווה "דבר". הם קיבלו ע"י השימוש בטופס המזוייף את הזכות לגשת למבחן מעשי בנהיגה מבלי שיעברו תחילה את המבחן העיוני וכן קיבלו תור להופיע למבחן המעשי ואף אלה הינם בגדר "דבר" לצורך. קבלת דבר במרמה. אשר לקבלת "טובת הנאה" שאף היא כלולה ב"דבר" על פי ההגדרה שבחוק הרי טובת הנאה יש לפרשה פירוש מרחיב. כאן נתגלתה העבירה לפני שניגשו המערערים למבחן המעשי אך אין בזאת כדי לגרוע מכך שעד אז כבר קיבלו טובת הנאה בצורת הזכות והתור לגשת למבחן המעשי.
אשר לעונש - אין הוא חמור כשהשיקול הוא הצורך להגן על בטיחות הציבור המשתמש בדרכים מפני נהגים שלא עמדו במבחן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. 13.1.82). ע.פ. 340/81 - יוסף אברהם טל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע כי גנב, יחד עם עוד אחד, 160 רימוני רסס מבסיס צבאי ונדון ל-7 שנים מאסר. כן הורשע בעבירות נוספות של שימוש ברכב ללא רשות וגניבת תעודות זהות ופנקסי שיקים וזיופם ובגין אלה נדון ל-3 וחצי שנים מאסר כששנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער השתתף בגניבת כמות עצומה של רימוני רסס מבסיס כשהוא מתחזה שהוא משרת באותו יום במילואים ושותפו החייל מכר את הרימונים לאדם מאום אל פאחם. החייל שהיה יוזם הפשע נדון ל-10 שנות מאסר. המערער קיבל חלקו מדמי המכר כ-50 אלף ל"י. מהרימונים הנ"ל לא נתפסו עד היום 32 רימונים. המערער וחברו קשרו קשר לגנוב כמות נוספת של נשק אך לא עלה בידם לבצע את זממם. אין לקבל את הטענה שהמערער לא הבין את חומרת המעשה. אין שום יסוד לחשוב שהמערער לא הבין מה שכל אדם בר דעת יודע שבכל אחד מאותם רימונים טמונים מוות והרס ע"י מעשי חבלה ומי שקונה את הרימונים עושה כך לשם זריעת הרס וחבלה. מפאת חומרת מעשיו של המערער, שהיא יוצאת מגדר הרגיל אפילו בימים אלה של פשיעה גואה, ומכיון שהמערער נתגלה כאדם שאינו נרתע מלהעמיד את הציבור בסיכון חמור ביותר, יש לאשר את העונש ללא כל היסוס.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, לוין. עו"ד טלמור למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 10.1.82).
ע.פ. 595/81 - אבראהים ארשיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כמנהל מחלקת ניירות ערך בבנק הפועלים בנצרת ואחר כך כמנהל סניף הבנק בשפרעם. במשך קרוב לשנתיים השתמש במעמדו לביצוע שורה ארוכה של מעשי מרמה. בדרך זו הוציא כ-200 אלף ל"י מחשבון של לקוחה קטינה, וכן פתח והזין חשבון על שם דודו ואחיו ולקח לעצמו "הלוואות" בסך 100 אלף דולר, כשהיו אלה הלוואות פקטיביות ואת הכספים נטל לעצמו. הוא נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המניע למעשיו לא נבע ממצוקה כלכלית קשה, והוא ניצל את הידע המקצועי לא לטובת הבנק שנתן בו אמון אלא לטובתו הוא תוך מעילה בציבור הלקוחות הזכאי לכך שהבנק יהיה אמין וניתן יהיה לבטוח בו ללא סייג. העבירות התמשכו על פני תקופה ארוכה והסכומים שבהם מדובר היו גדולים ביותר. אין בכל הנסיבות האישיות שהעלה המערער כדי להקל בעונשו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד פת סלמן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 12.1.82).
ע.פ. 482+499/81 - מנואל איטינז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שהוא אזרח זר הגיע ארצה לשהות ארעית ונשאר כאן ללא היתר במשך שנתיים. הוא ביצע התפרצות שבה גנב, בין היתר, אקדח וכעבור מספר ימים השתמש באקדח לביצוע שוד מזויין בו גנב כ-2500 שקלים. הוא הורשע בהתפרצות ובשוד וכן בנשיאת נשק שלא כדין ונדון ל-7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מדובר באדם צעיר שאין לו עבר פלילי והוא נשוי ואב לשני ילדים. הסניגור טען כי את העבירות עבר המערער כשנקלע למצוקה כספית וכי אין חשש שיעבור עבירות נוספות וממילא כבר ניתן נגדו צו גירוש מן הארץ. על כן ביקש להסתפק בתקופת המאסר של 9 חדשים שכבר ריצה עד כה. טענות אלה לא נתקבלו. מדובר בעבירות חמורות שמן הדין להטיל בגינן מאסר לתקופה ממושכת ולו רק כדי להרתיע אחרים מביצוע עבירות מסוג זה. הגירוש מן הארץ איננו ענין שביהמ"ש נזקק לו. על כן אין להסתפק במקרה זה בתקופת מאסר קצרה. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שאלה עבירות ראשונות של המערער ואין סכנה ממשית שיעבור עבירות נוספות ניתן להקל במידה מסויימת בעונש באופן שיעמוד על 5 שנות מאסר במקום 7 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. עו"ד וינוגרד למערער, עו"ד לירן למשיבה. 5.1.82). עבג"צ 4/81 - וועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר נגד שמואל דגן
*דיון בועדת שחרורים על ניכוי שליש כאשר האסיר קיבל חנינה מהנשיא (הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).
המשיב מרצה עונש מאסר וקיבל חנינה מנשיא המדינה כשבכתב החנינה מציין הנשיא את תקופות המאסר השונות שהוטלו על המשיב וקובע כי הוא מקל בעונשו של המשיב "באופן שישוחרר מכלאו בתאריך 20.2.82". אין חולקין על כך שעקב כתב החנינה קוצרה תקופת מאסרו של המשיב ביותר משליש וכן שכוונת הנשיא היתה שהמשיב ישתחרר ממאסרו לא לפני 20.2.82, מועד שבו טרם היתה קמה לו זכות לפנות לועדת השחרורים אילמלא ניתן לו כתב החנינה. כמו כן אין חולקין שבמידה וכוונת הנשיא היא לקצר את תקופת המאסר באופן שאינו מונע פניה לועדת השחרורים הוא נוקב בתקופת מאסר חדשה מקוצרת במקום התקופה המקורית ואינו נוקב בתאריך שחרור האסיר. טענת המערער הינה כי כאשר הנשיא
קובע תאריך שחרור ולא תקופת מאסר חדשה אין האסיר יכול לפנות לועדת השחרוריםולבקש שחרור של שליש מן התקופה החדשה שנקבעה ע"י הנשיא וכי רק אם הוא קובע תקופת מאסר חדשה יכול האסיר לפנות לועדת השחרורים, ואילו המשיב סבור כי בשום מקרה של חנינה אין הנשיא יכול למנוע פנייה לועדת השחרורים ולפיכך לא ניתן מבחינה משפטית ליתן נפקות לכוונתו של הנשיא כי המשיב לא ישתחרר לפני 20.2.82. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דעת המשיב וקבע כי על ועדת השחרורים לדון לגופו של ענין. ערעורה של ועדת השחרורים נדחה ברוב דעות הנשיא לנדוי והשופטת בן פורת כנגד דעתו החולקת של השופט לוין. בפסק דין מפי השופטת בן פורת הובהר מדוע הניסוח של כתב החנינה כאמור וכוונת הנשיא שהאסיר לא יוכל לפנות לועדה אינם יכולים למנוע מאת האסיר לפנות לועדה ואילו השופט לוין הבהיר את עמדתו על שום מה אין האסיר יכול לפנות לועדה כשהנשיא קובע את מועד השחרור שהוא לפני השליש האחרון מן התקופה המקורית של המאסר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד גב' נ. בן אור למערערת, עו"ד י. אלון למשיב. 21.1.82).
בג"צ 86/82 - אריה שפירא נגד בית הדין הרבני ואח'
*פניה לבג"צ כשניתן לערער בפני ביה"ד הרבני הגדול
(העתירה נדחתה).
בביה"ד הרבני מתבררת תביעת גירושין של האשה נגד הבעל, העותר, ובית הדין הוציא צו לעיכוב יציאת העותר מהארץ. העותר ביקש את ביטולו של הצו ולאחר שחברי ביה"ד דיברו עם האשה ובאי כוחה שלא בנוכחות העותר, המשיך ביה"ד לשמוע את טענות בעלי הדין ואז החליט "אין אנו רואים שיש דחיפות בנסיעת הבעל לחו"ל ... והיות ויש חשש של עיגון דוחים לעת עתה תביעת הבעל ... עד שבית הדין ישמע גופו של ענין". העותר ביקש צו על תנאי לביטול ההחלטה הנ"ל והעתירה נדחתה. טענת העותר הינה כי דרך הדיון הנ"ל מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ועל כן כל הדיון בטל. ברם, השאלה היא אם אין העותר יכול לערער בפני בית הדין הרבני הגדול. טוען העותר שמכיון שלא ניתנה "החלטה" ע"י בית הדין אין הוא יכול להגיש ערעור או לבקש בקשה לרשות ערעור, וכן הוא טוען שלא הצליח לקבל החלטה חתומה ע"י שלושת הדיינים וגם בכך יש מכשול בפני הגשת ערעור. טענות אלה אין לקבל. לכאורה הדברים שנרשמו מפי בית הדין כאמור לעיל מהווים החלטה הדוחה את בקשת הבעל לביטול הצו לעיכוב יציאה ועל כן יש מקום להגיש ערעור או לבקש רשות ערעור בבית הדין הרבני הגדול. אשר לקבלת החלטה חתומה ע"י שלושת הדיינים - בעתירה לא נאמר דבר על כך שיש לעותר קושי להשיג החלטה כנ"ל, אך על כל פנים אין זה בטוח שאם קיים קושי כזה לא יעתר בית הדין הגדול לפניית העותר בדרך של ערעור או בקשת רשות לערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, שיינבוים. עו"ד א. צפת לעותר. 16.3.82).