ע.א. 554/79 - איתן ועליזה קוטלר נגד אהרון ומשה מיכקשווילי
*פינוי עקב נטישת המושכר.
* הושטת סעד מן הצדק.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 682/77 - הערעורים נדחו).
המשיבים (להלן התובעים) הגישו תביעת פינוי נגד המערערים (להלן הנתבעים) לגבי חנות שהיא בבעלות התובעים והמוחזקת כדיירים מוגנים ע"י הנתבעים. התביעה היתה מבוססת על מספר עילות ובכללן עילת נטישת המשכר. בימ"ש השלום קבע שהנתבעים לא נטשו את המושכר, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור התובעים וקבע כי הנתבעים נטשו את המושכר, אלא שהושיט להם סעד מן הצדק תוך התניית תנאים מסויימים. התובעים ערערו על הושטת הסעד מן הצדק והנתבעים ערערו על הקביעה שנטשו את המושכר והתנאים שהותנו כתנאי למתן הסעד מן הצדק.
א. הנתבעים עזבו את הארץ בינואר 1974 ומאז ועד 1979 מקום מגוריהם היה בגרמניה. התביעה הוגשה בשנת 1975 ופסק דינו של בימ"ש השלום ניתן במאי 1977. בימ"ש השלום קבע כי מכיון שהתובעים הצביעו על היעדרות ממושכת של הנתבעים מן המושכר צריכים היו הנתבעים להביא ראיות בדבר כוונתם להמשיך ולהחזיק במושכר אך הנתבעים לא העידו במשפט למרות שהיו בארץ. על אף עובדה זו קבע כי עילת הנטישה לא הוכחה. את קביעתו זו ביסס השופט על העובדות שהנתבעיםרכשו בישראל דירה חדשה תוך כדי שהותם בגרמניה, וכי רשיון העסק הוא על שם הנתבע וכן פוליסות הביטוח והדוחו"ת שמגישים למס הכנסה, העסק מתנהל בפועל ע"י אחותו של הנתבע, גב' אושרת ולפי עדותה אין לה חלק בעסק אלא היא עוסקת כשכירה עבור הנתבעים.
ב. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שונה עפ"י אותן עובדות וקבע כי הגב' אושרת עשתה בעסק כבתוך שלה ללא פיקוח וללא ביקורת מצד, הנתבעים וכי הוכח ניתוק היחס שהיה צריך להיות קיים בין הנתבעים לבין החזקה בחנות והמושכר הפסיק לשמש כמקום עיסקם ואין להמשיך להגן עליהם. עם זאת ציין ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שהנתבעים נקבו באופן מדוייק בתאריך חזרתם ארצה באותם ימים שניתן פסק הדין, מן הראוי להושיט להם סעד בתנאי שישלמו 100 אלף ל"י לתובעים וכי ישובו ארצה תוך זמן קצר לאחר מתן פסק הדין.
ג. בעל הבית התובע פינוי, חייב לשכנע את ביהמ"ש שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, כי בעל הבית הוא המוציא מחברו ונטל השכנוע נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. ברם, משהביא ראיות כי הדייר נטש את המושכר, כגון ששכר או קנה דירה אחרת וכדו', הרי הוא יצא ידי חובתו. מאידך, יכול הדייר להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה ומשום כך עליו להביא ראיות לסתור. בדברים הנ"ל אין הבדל אם מדובר בדירה או בבית עסק. מבחינה אמת יש הבדל בין נטישת דירה ובין נטישת עסק. הקשר האישי שבין הדייר ובין דירת מגורים הדוק בהרבה מאשר קשר אישי בין בעל עסק ומקום העסק שלו. אין אדם יכול לגור בדירה ע"י שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק ע"י שלוח. לפיכך, במרבית המקרים, העובדה שבעל עסק לא נמצא באופן פיזי במקום העסק אינה מצביעה בהכרח שהוא נטש את המושכר. המסקנה אם היתה נטישה או לא צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל ענין וענין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים
בין השוכר ובין מקום העסק לפני שנוצרו העובדות המצביעות על נטישה, והקשרים שנותרו לאחר מכן.
ד. בעניננו החלה גב' אושרת לנהל את העסק רק אחרי שהנתבעים יצאו מן הארץ. אין לייחס חשיבות לעובדה שהסימנים והמסמכים החיצוניים נותרו ללא שינוי, שכן ברור שהנתבעים רצו לשמור על זכויותיהם בחנות. עובדה היא שמאז יציאת הנתבעים מן הארץ העסק מתנהל רק ע"י גב' אושרת העושה בו כבתוך שלה ופועלת בעניני העסק לפי שיקול דעתה בלי לקבל הנחיות או הוראות מהנתבעים. על הנתבעים היה להראות שנשאר קשר בינם לבין החנות המצדיק את המסקנה שלא נטשו את המושכר, והדבר המינימלי שצריכים היו לעשות הוא להעיד בביהמ"ש שעסק החנות נשאר העסק שלהם ושלא נטשו את המושכר והם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בו. דבר זה לא נעשה ע"י הנתבעים. בנסיבות אלה לא יצאו הנתבעים ידי חובתם להביא ראיות שתסתורנה את העובדות המצביעות לכאורה על הנטישה.
ה. אשר לערעור שכנגד - אין סיבה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שהושיט לנתבעים סעד מן הצדק והתנה אותו בקיום תנאים שנראים סבירים בהחלט. אין מקום לדון בערעור זה בשאלה באיזו מידה קיימו הנתבעים תנאים אלה ומה התוצאה של אי קיומם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד גליקס למערערים, עו"ד ליפקין למשיבים. 5.2.82.).
ע.א. 295/80 - חברת נתיבי אילון בע"מ נגד אגד אגודה שיתופית בע"מ
*גובה שכ"ט עו"ד
* הצורך להזמין הצד שכנגד לדיון על שכה"ט גם אם לא הורשה להתגונן
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 435/79 - הערעורים נדחו).
המשיבה החזיקה מגרש השייך למערערת. המגרש הושכר למשיבה בשכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנה אחת (שנת 1978) בדמי שכירות של כ-13 אלף ל"י. בתום תקופת השכירות לא פינתה המשיבה את המגרש בטענה שיו"ר מועצת המנהלים של המערערת הבטיח לה בע"פ שלא תצטרך לפנות את המגרש בתום תקופת החוזה כל עוד הוא לא דרוש למערערת לצורכי בניה. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המשיבה, זו ביקשה רשות להתגונן, הבקשה נדחתה ביום 11.6.79, וכעבור שבוע הגישה המערערת לבימ"ש השלום בקשה בכתב "למתן פסק דין וקביעת הוצאות ושכר טירחת עו"ד". ביחס לשכר טירחת עו"ד התייחסה המערערת לתקנות בדבר שכ"ט שלא יהיו נמוכות מן התעריף המינימלי, וציינה כי שכר הטירחה הוא אחד וחצי אחוז מערך הנכס כשמדובר בתביעת פינוי. כאן, ערך הנכס כשהוא פנוי הוערך, לטענת המערערת, ע"י שמאי מקרקעין מוסמך שאת חוות דעתו צירפה לבקשה בסך של כ-80 מליון ל"י, ולפיכך נתבקש ביהמ"ש לפסוק שכ"ט מליון ומאתיים אלף ל"י בצירוף מע"מ. מבלי להזמין את המשיבה נתן בימ"ש השלום בו ביום פסק דין פינוי וחייב את המשיבה בתשלום שכ"ט עו"ד מליון מאה ושבעים אלף ל"י בצירוף מע"מ. המשיבה ערערה על החיוב בשכ"ט עו"ד לביהמ"ש המחוזי ושלושת השופטים היו מאוחדים בדעתם שאין לקיים חיוב בסכום כה גבוה בתביעה שבה ניתן פס"ד מבלי שהמשיבה כלל הורשתה להתגונן וכשהדיון נמשך ישיבה אחת בלבד. שלושת השופטים נחלקו בדעתם אם הדרך הנכונה היא שביהמ"ש המחוזי יקבע את שכר הטירחה, או שיש
להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום והוחלט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום. המערערת טענה שיש לקיים את פסק דינו של בימ"ש השלום בדבר גובה שכר הטירחה והמשיבה, בערעור שכנגד, טענה שצריך היה לפסוק בביהמ"ש המחוזי את גובה שכה"ט ולא להחזיר את הענין לבימ"ש השלום. כן טענה המשיבה כי שלא כדין נהג בימ"ש השלום כאשר לא הזמין אותה לדיון בדבר גובה שכר הטירחה.
א. את התקנות בדבר קביעת ההוצאות המינימליות של שכר טירחת עו"ד יש לפרש פירוש ליבראלי כדי למנוע תוצאות שהדעת אינה סובלתן. אכן הכלל הוא שבעל דין שזכה בריבו לא יצא בחסרון כיס מן ההתדיינות והמפסיד חייב לשפותו על שכה"ט ששילם, אך אין זה מתקבל על הדעת שנתבע שהוסיף להחזיק במושכר במשך תקופה קצרה לאחר גמר תקופת החוזה יחוייב בשכר טירחה כמו נתבע המסרב לפנות את המושכר בטענה של דיירות מוגנת שהיא חסרת בסיס. אכן אין המשיבה צודקת שיש לעשות את החשבון לפי דמי השכירות שהגיעו למערערת עבור התקופה שהמשיבההמשיכה להחזיק בנכס, אך אין לקבל את גירסת המערערת שיש לשלם לפי ערך המגרש כאמור.
ב. אין לומר כי כאשר התקנה מדברת על התחשבות בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון המגמה היא להביא בחשבון העובדה שהדיון היה קצר מאד. כוונת הדברים בתקנה הנדונה היא להארכת הדיון שלא לצורך או לפגם אחר בניהול הדיון ע"י אחד הצדדים שעליו יש להגיב בהפחתת שכר הטירחה ולא לקוצר הדיון כמו כאן. אם, מאידך, תקנה 476 (ג) בדבר התחשבות בדרך ניהול המשפט אינה הולמת את נסיבות המקרה הזה על מנת שאפשר יהיה להעמיד את שיעור שכר הטירחה על סכום סביר, כי אז המסקנה היא שההוראה הקובעת שכר טירחה לתביעת פינוי בתעריף מינימלי בשיעור אחיד, ותהיה מהות התביעה ומהות טענות בעלי הדין אשר תהיה, הינה בלתי סבירה במידה כזו שאין לקיימה.
ג. צודקת המשיבה גם בטענתה שהיה פגם דיוני בכך שהשופט קבע את ערך הנכס על יסוד חוות דעת השמאי שהמערערת הגישה לו מבלי שניתן למשיבה להשיב בטיעון ובראיות משלה על תוכן חוות הדעת. ביהמ"ש המחוזי קיבל גם טענה זו של המשיבה, אך היה חלוק בדעתו אם צריך לעשות דיון בסיבוב שני אחרי גמר הדיון לגוף התביעה באשר לערך הנכס לצורך שכר טירחה או שדי בכך שהצדדים יטענו לענין גובה שכר הטירחה. אין לקבוע מסמרות בענין זה הנתון בסופו של דבר בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. אין מניעה לכך שהתובע יציין, כפי שהציע אחד השופטים בביהמ"ש המחוזי, בתביעת הפינוי את ערך הנכס כפי שהוא רואה אותו ובכך יפתח פתח לנתבע לחלוק על קביעה זו ולהפוך את השאלה לפלוגתא בתביעה עצמה, אך יכול גם השופט לקבוע שיעור שכר הטירחה עפ"י טיעון בלבד של הפרקליטיםבלי שערך הנכס יתברר בדיון בתביעה עצמה, ואין גם מניעה לכך שביהמ"ש ירשה גביית ראיות ב"סיבוב שני" כשערך הנכס הוא גדול מאד כמו במקרה דנא. מכל מקום ברור שהדרך שבה נהג בימ"ש השלום בענין זה נוגדת את עקרון היסוד של הצדק הטבעי שישמע גם הצד שכנגד ונוגדת גם את ההוראה המפורשת של תקנה 476 (ד) כי בדיון המתקיים בערכאה ראשונה תינתן לבעלי הדין ההזדמנות להשמיע טענותיהם בענין שיעור ההוצאות לפני מתן הצו להוצאות. אכן לא ניתנה לתובעת רשות להתגונן, אך כאשר התובע מבקש בהליך נפרד לקבוע את שיעור שכר הטירחה על סמך חוות דעת של שמאי, ממילא הוא גורם בכך דיון באותו נושא וגם לזה יקרא
"דיון" בגדר התקנה הנ"ל שאליו יש להזמין את הנתבע, אם כי הנתבע לא הורשה להתגונן בתביעה עצמה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ירון סהר למערערת, עו"ד א. כספי למשיבה. 28.2.82).
ד.נ. 17/80 - אגודת הכורמים הקואופרטיבית ...נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*בניינים חקלאיים" לצורך מס רכוש (פסק הדין הקודם אושר).
במחלוקת שבין העותרת לבין המשיב נדונה השאלה אם היקבים שבבעלות העותרת בזכרון יעקב ובראשון לציון הינם "בנינים חקלאיים" כהגדרתם בחוק מס רכוש וקרן פיצויים לצורך הפחתה בתשלום מס רכוש. המשיב סבר שאין המבנים נכנסים לגדר ההגדרה של בנין חקלאי שבחוק, ביהמ"ש העליון בדיון הקודם קבע כדעת המשיב ופסק דין זה אושר מחדש בדיון הנוסף. בפסק הדין חזר ביהמ"ש וסקר את החיקוקים השונים הנוגעים לענין הנדון והגיע למסקנה כי הפעולות המתבצעות ביקבים הנ"ל והקשר שבין פעולות אלה לבין המשקים החקלאיים המספקים את הענבים למפעלים אינם נכנסים לגדר ההגדרה של בנין חקלאי ולפיכך צדק המשיב בהחלטתו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה -השופט שמגר, הוסיף הנשיא לנדוי. עו"ד צ. כדר לעותרת, עו"ד ל. מרגלית למשיב. 7.3.82).
על"ע 8+11/81 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*פרסום דברי השמצה נגד מוסד נשיאות המדינה (ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על מידת העונש נתקבל).
בעיתון "חדשות המשטרה" נתפרסמה כתבה על ידי המערער ובה נכללים "דברי בלע וגידוף" כלפי מוסד הנשיאות בישראל. בקובלנה צוטטו הקטעים שבהם ראה הקובל דברי בלע כאמור. המערער טען כי המערכת שיכתבה את דבריו והמלים שבהן מיוחסים לו דברי הבלע האמורים לא נכתבו על ידו. ביה"ד המחוזי של הלשכה קבע כי לא הוכח מעל לספק סביר שהקטעיםהמשמיצים נכתבו ע"י המערער. בית הדין הארצי החליט ברוב דעות לקבל את הערעור ולהרשיע את המערער אך לא הטיל עליו עונש. הוא סבר כי מידת ההוכחה שדרש ביה"ד המשמעתי המחוזי היתה זו הדרושה במשפט פלילי, בעוד שמידת ההוכחה הדרושה איננה. גבוהה כזו הדרושה במשפט פלילי, אם כי היא עולה על זו הדרושה במשפט אזרחי, ומידת הוכחה כזו היתה נגד המערער. ביה"ד הארצי לא הטיל עונש על המערער. ערעורו של המערער על ההרשעה נדחה ושל הועד המחוזי על מידת העונש נתקבל. צדקו שופטי בית הדין הארצי כששקלו את מאזן העדויות וההסתברויות לפי מבחן נכון של מידת ההוכחה וצדקו כשהגיעו למסקנה, על פי מבחן זה, שהאשמה הוכחה במידה מספקת. ברם, גם אם יוחלפו בכתבה המלים החריפות ביותר, שהמערער טוען שלא הוא כתבם, במלים מתונות יותר, יש בכתבה פגיעה וכוונה להשפיל את מוסד הנשיאות, בכל הנוגע למתן חנינות, ולבזותו ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הקורא. בכך נעשה המעשה שאינו הולם את כבוד המקצוע. אשר לטענת המערער כי בפרסמו את הכתבה לא פעל כעורך דין או בקשר למקצועוכעורך דין ולכן אין במעשיו אלה משום עבירת משמעת - מעשים שאינם הולמים את כבוד המקצוע הם לא רק כאלה שנעשו במסגרת המוגבלת של התנהגות עורך הדין תוך כדי עיסוקו בעבודה המקצועית. יש התנהגות בלתי הולמת גם במסגרת
רחבה יותר, כשהתנהגות היא מחוץ לעניני עבודה מקצועית של עורך הדין. אין צריך לקבוע כאן הגדרות מדוייקות לענין זה, שכן מדובר כאן בפרסום כתבה בנושא מוסד החנינה תוך התייחסות להוראות החוק ולבעלי התפקידים שמוקנות להם הסמכויותעפ"י החוק, ופרסום כזה הוא חלק מפעולתו המקצועית של עורך הדין.
אשר לעונש - ביה"ד נימק את החלטתו שלא להטיל עונש בכך שהעבירה אינה נפוצה וטרם נקבעו הלכות מגובשות בענין כגון זה, וכן התחשב ברגשותיו של המערער שהמריצוהו לכתוב את הכתבה והאמין לו שלא פעל מתוך זדון. ברם העבירה היא חמורה ביותר ותוכנה של הכתבה אינו מצדיק את המסקנה שנכתבה שלא בזדון אלא את המסקנה ההפוכה. גם אם טרם גובשו הלכות בנדון, כה ברור הדבר שזה מעשה אשר לא ייעשה שאין מקום להתחשב בעובדה זו לקולא. לפיכך יש להטיל על המערער עונש של נזיפה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד י. בלוס למשיב. 2.3.82).
עש"מ 1/82 - יואל חנוכי נגד נציב שירות המדינה
*חומרת העונש בעבירות משמעת (הערעור נדחה).
המערער הוא עובד משרד החינוך ועבד במקביל בעבודה פרטית כעובד מחלקת הנוער בעירית פתח תקוה ללא היתר. כתב התובענה איזכר את העובדהכי המערער הורשע ביום 15.12.80 ע"י ועדת משמעת בשל אותו מעשה ממש, אך הוא המשיך וביצע את המעשה תקופה נוספת מיד אחרי ההרשעה הקודמת. על יסוד עובדות אלה הורשע המערער בעבירת משמעת ונגזר לו עונש של פיטורין תוך תשלום פיצויים בשיעור 80 אחוז. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
התובענה לקתה בפסול מאחר ואיזכרה את הרשעתו הקודמת של המערער וענין ההרשעה הקודמת אף הוכח לבית הדין לפני ההרשעה. יש להימנע מאיזכור הרשעות קודמות בשלב שלפני הכרעת הדין אלא אם כן ההרשעה הקודמת מהווה יסוד מיסודותיהשל העבירה. ברם, לא היה בכך במקרה דנא כדי לגרום עיוות דין. כבר עם פתיחת הדיון הודה המערער בעובדות ששימשו יסוד להרשעתו וענין ההרשעה הקודמת לא יכול היה להשפיע על ההחלטה אם להרשיע את המערער או לזכותו וזהו הרי הנושא אשר בקשר אליו נמנעים מהבאת ראיות על עבירות קודמות בשלב הקודם להכרעת הדין.
אשר לטענה שביה"ד לא דאג לסניגור למערער - הודע למערער שאם הוא מבקש כי ימונה, לו סניגור עליו לפנות לאב בית הדין, המערער לא עשה שימוש בזכותו האמורה, הודה בעובדות וביקש דחייה כדי שיוכל להתייעץ עם עו"ד, הדחייה ניתנה ובהתחדש המשפט לאחר תקופה של כחודשיים הודיע המערער כי הוא קיבל ייעוץ משפטי. מכאן שלא באת בקשה למנות סניגור אלא המערער הבהיר כי עשה שימוש בזמן הביניים כדי להתייעץ עם יודע החוק.
אשר לערעור על חומרת העונש - המערער שקיבל שכרו מקופת המדינה עבד במקביל, ללא רשות, במקום עבודה אחר. הובאו ראיות שעבד בעבודה האחרת גם בבוקר. הוא לא טרח לבקש היתר אלא ביקש חופשה ללא תשלום ממועד פלוני, הוא לא חיכה לאישור החופשה אלא המשיך בעבודתו הנוספת ללא היתר. כאן מתווספת המשמעות המיוחדת של ההרשעה הקודמת אשר מיד לאחריה המשיך בעבודה הנוספת ובית הדין הסיק כי המערער אינו נכון להקפיד על קבלת עול משמעת ולנהוג בהתאם לכללים החלים עליו. בכל הנסיבות צדק בית הדין כאשר סבר שאין טעם בהטלת עונש מרתיע נוסף וכי ניתן ללמוד מן הנסיבות שהמערער אינו יכול להמשיך
בעבודתו בשירות המדינה מבלי שהמשמעת בשירות תיפגע באופן מהותי. אין גם להתערב בקביעת שיעור הפיצויים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד קלמרו למערער, עו"ד ח. לירן למשיב..15.3.82).
ב.ש. 194/82 - ג'ק ועקנין נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות הברחה ויציאה שלא כדין מן הארץ הקשורות בהברחה מדרום לבנון, נדון לששה חודשי מאסר בפועל והחל בריצוי המאסר ביום 1.3.82. בקשתו היא לעכב את ביצוע העונש ולשחררו עד תום שמיעת הערעור. לטענתו העונש חמור מדי ואם לא ישוחרר ממאסרו לא יהא עוד טעם לערעור. בקשתו של הסניגור למזכירות ביהמ"ש להקדים את המועד לשמיעת הערעור לא נענתה עד כה. הבקשה לעיכוב כאמור נדחתה. הערעור מופנה נגד מידת העונש בלבד ולאור הכלל שלפיו אין משחררים אדם בערבותבשלב זה אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, צריך לבחון אם אכן נתקיימו כאן נסיבות מיוחדות כאמור. התשובה היא שלילית. מבלי להביע דעה בשאלה אם יש מקום להקלה בעונש הרי לכאורה אין העונש מופרז לחומרה בהתחשב עם מהות המעשים שבהם הורשע המבקש ולפיכך אין לקבל את בקשתו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. מאירוביץ למבקש, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.3.82).
ב.ש. 165/82 - בנו שוורץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המבקש הואשם בשורה של מעשים שביצע כדי לקבל במרמה כרטיסי טיסה וטובות הנאה אחרות בזייפו חתימות מעבידו שהוא סוכן נסיעות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר עד תום ההליכים והערר נתקבל. בהסבר שנתן המבקש בעת הדיון בבקשת המעצר ניתן לראות הודאה חלקית במעשים המיוחסים לו, אין למבקש הרשעות קודמות והסתבכות זו היא הראשונה שלו. על אף החומרה הקשורה במעשים אין יסוד לחשש שהמבקש יבצע עבירות מאותו סוג או אחרות עד לבירור משפטו, ולאור ההודאה החלקית אין סיבה מספקת לעצור אותו עד סיום ההליכים המשפטיים. ב"כ המדינה לא הסכים במפורש לשחרר המבקש, אך יש להבין מעמדתו שאין לו התנגדות לשחרור ובלבד שתינתן ערובה מתאימה שהמבקש יופיע למשפט בצורה סדירה. אי לכך הוחלט לשחרר את המבקש בערובה מתאימה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שיינמן למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 25.2.82).
ב.ש. 181/82 - מחמד אלגרושי וסעיד אלגרושי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד ארבעה נאשמים, בני משפחה אחת, הוגש כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לטענת התביעה אירעה תקרית אלימה בין הארבעה לבין בני משפחה אחרת שבמהלכה תקפו הארבעה את המתלונן שאושפז לאחר מכן למשך 5 ימים. לטענת התביעה היה העורר הראשון מצוייד באקדח ועשה בו שימוש, השני היה מצוייד בסכין שבה פגע במתלונן, ואילו השניים האחרים היו מצויידים בצינור ובמקל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שני העוררים עד גמר ההליכים ואילו את השניים האחרים הורה לשחרר בערבות. הערר של העוררים נדחה. הסניגור טען שאין חומר ראיות מספיק נגד העוררים בעבירות המיוחסות להם - אך בטענה זו אין ממש. כן נטען שאמורה להיערך סולחה בין שתי המשפחות ומוטב שהעוררים יהיו משוחרריםבערובה. לענין זה הציע ביהמ"ש העליון לסניגור לדחות את הדיון בערר כדי
לבחון אם ניתן לקיים סולחה אך ההצעה לא נתקבלה ולפיכך אין להיזקק לטענה זו. הטענה הרצינית היחידה הינה שאין להפלות בין שני העוררים לבין שני הנאשמיםהאחרים. נראה הדבר שביהמ"ש לא הורה לעצור את הנאשם השלישי באשר הוא לא היה מצוייד בנשק חם ובאשר לנאשם הרביעי קיים נימוק מספיק להבחנה משום שהוא נעדר הרשעות קודמות. אין כלל החלטי המחייב שחרורו של נאשם אחד אם רעהו שוחרר בערובה. אין ספק שהפליה בלתי נאותה בין נאשמים שונים צריכה להישקל בין שאר השיקולים לזכות הנאשם כדי למנוע ממנו הרגשת קיפוח והפליה, אך ביהמ"ש רשאי להתחשב גם בשיקולים אחרים. בעניננו, אם אמנם החזיקו עוררים אלה באקדח ובסכין ועשו בהם שימוש יכול היה השופט להבחין ביניהם ובין המעורבים הנותרים בפרשה. על כל פנים, גם אם היתה הבחנה בלתי נאותה, הרי נוכח חומרת העבירה של סידור חשבונות בעזרת כלי נשק קטלניים מן הראוי להשאיר את העוררים במעצר.
(בפני: השופט ש. לוין: עו"ד גולדברג לעוררים, עו"ד מזוז למשיבה. 7.3.82).
ב.ש. 171/82 - יצחק צמח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של קשירת קשר עם אשה אחת, לעצור את המתלונן ולסחוט ממנו בכח ובאיומים כספים. המתלונן, שהוא נכה, ביקש לקיים יחסי מין עם האשה ובמהלך דין ודברים בין השניים התערב העורר, תקף את המתלונן, נטל את רכבו ונסע בו יחד עם השניים למקומות שונים במשך כ-6 שעות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. גירסאות המעורבים בפרשה אינן חד משמעיות ואין זה בטוח שהפרשה כולה הובהרה די צורכה. השופט הורה על שחרור האשה בערובה ולא היה יסוד מספיק להבחנה בין השניים. יש לעורר הרשעות קודמות נגד הרכוש שהאחרונה בהן משנת 1978. אומרת התובעת שקיימים נגד העורר תיקי משטרה נוספים, אך אין להביא תיקים אלה כאן בחשבון ואם יתבקש מעצרו של העורר בגדר תיקים אלה ידון בכך השופט שלפניו תוגש הבקשה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שמחוני לעורר, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 8.3.82).
ב.ש. 199/82 - מדינת ישראל נגד מאיר רווח
*שחרור בערובה (פריצה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בפריצה לבית דירה והראיות הלכאוריות שבידי התביעה הן חמישה מעתקים של טביעות אצבעות שנתגלו בדירה, שלושה נתגלו על החלק הפנימי של שלבי תריס הדירה ושניים על דלתותפנימיות של הדירה. הפריצה בוצעה ע"י כניסה דרך החלון בעקבות עקירת הסורגים. הוגש כתב אישום נגד המשיב ונתבקשה הוצאת צו מעצר נגדו. בביהמ"ש המחוזי טען המשיב כי עבד אצל קבלנים באותו שיכון שבו מצויה הדירה ומכאן טביעות האצבע שלו ולפיכך קורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בערבות. בעקבות זאת גבתה התביעה הודעה מפיו של בעל הדירה שנפרצה כי לא בוצעו כל שיפוצים בתוך דירתו ואז ביקשה התביעה דיון חוזר בביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה באשר ביהמ"ש סבר שההודעה הנוספת אין בה משום "עובדות חדשות" או "שינוי נסיבות" כלשון סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן אין מקום לעיון חוזר. לדעת ביהמ"ש המחוזי היתה בפני התביעה דרך של ערר על ההחלטה הראשונה לשחרור בערובה. הערר על כך נתקבל. בשלב הבקשה להוצאת פקודת מעצר בוחן ביהמ"ש אם יש ראיות לכאורה, וכאשר הראיות הן טביעות אצבע שנתגלו, השאלה היא בדרך כלל אם לאותו
אדם יש הסבר להימצאות טביעות האצבעות בתוך הדירה. אם מתברר שהחשוד מעולם לא ביקר בדירה, יש במציאת טביעת האצבעות ראיה לכאורה. ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש המחוזי ניתנה כאשר ביהמ"ש סבר כי יש למשיב הסבר להימצאות טביעת האצבעות בדירה באשר עבד בשכונה ונזדמן לו לבקר במקום מסיבה כלשהי. הודעת בעל הדירה שהמשיב לא ביקר מעולם בדירה, המשתלבת עם אמירתו של המשיב במשטרה שאינו מכיר את הדירה, היה בה לכאורה נתון נוסף ששלל אפשרות כי טביעת האצבעות באה למקום באקראי לפני הפריצה. לענין סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי היתה בהודעה הנוספת של בעל הדירה משום עובדה חדשה המבטלת לכאורה את הסברו של המשיב. שינוי כאמור היה בו כדי להצדיק חזרה אל ביהמ"ש המחוזי שיעיין עיון חוזר בהחלטתו. מבחינתו של ביהמ"ש העליון אין בכך כיום כדי להכריע כי גם הערר אילו הוגש היה מובא בפני ביהמ"ש העליון. לאור האמור לעיל יש בידי התביעה ראיות לכאורה ולאור אופיה של העבירה יש הצדקה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו. המעצר במקרה כגון זה בא כדי למנוע ביצוע עבירות נוספות מאותו סוג ע"י הנאשם, והעובדה שמתנהלת נגד המשיב חקירה באשמת הדחה בעדות יש בה כדי להוסיף חיזוק למסקנה שיש לעצור אותו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד א. רפאלי למשיב. 5.3.82).
ב.ש. 196/82 - מדינת ישראל נגד שבתאי שבתאי
*שחרור בערובה (איומים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב וגיסו החזיקו בדוכן בשוק הכרמל ולידם היה דוכן המתלוננים בני זוג בגיל מתקדם. הנאשמים רצו לאלץ את המתלוננים למסור להם את דוכנם, ולהשגת מטרה זו השתמש המשיב, בכך הוא הודה, באיומים כלפי המתלוננים. הוא הורשע עפ"י הודאתו והדיון בגזר הדין נקבע ליום 23.3.83. לקראת הדיון הוזמן תסקיר שירות המבחן למבוגרים. המשיב שהוא יליד 1960 היה עצור עד תום ההליכים, אך לאחר ההרשעה החליט השופט לשחררו בערבות. הערר נדחה. צודק התובע כי העבירה היא חמורה ויש להרתיע עבריינים, בעיקר לאור המציאות השוררת בסביבה המסויימת מן השימוש באיומים כאמצעי לנשול אנשים מזכויותיהם, וכי שחרור המשיב בערבות שיוודע ברבים עלול לפגוע במטרת ההרתעה. חרף טענות כבדות משקל אלה אין הצדקה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. המשיב הוא צעיר לימים ועברו נקי. לא מן הנמנע שאת המעשים ביצע תחת השפעת הגיס שהיה מעבידו ואשר לו הרשעות קודמות. התסקיר של שירות המבחן יהיה יותר מבוסס ומעמיק אם החקירה תתנהל תוך מעקב אחרי התנהגותהמשיב בחוץ, ועל יסוד שיתוף הפעולה עם שירות המבחן הביע הסניגור את אמונתו שהתסקיר יהיה חיובי ויכיל המלצה טיפולית. השופט הסביר כי אחד השיקוליםביסוד צו המעצר עד תום ההליכים היה שהתביעה ייחסה לנאשמים שימוש בכח כלפי המתלוננים ולא רק באיומים, ואשמה זו שוב אינה עומדת נגד המשיב. למרות ששחרור ממעצר לאחר הרשעה חייב להישאר בגדר חריג נדיר הרי די בשיקו- לים דלעיל כדי להביא למסקנה שאין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד י. בן אור לעורר, עו"ד מ. זיו למשיב. 5.3.82).
ב.ש. 114/82 - שלמה אדואן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לבית עסק וגניבת למעלה מ-150 קסטות וידאו טייפ וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. מסתבר שהעורר מסר את הקסטות לאדם אחר שיעסוק
במכירתן, והלה הלך, שלא על דעת העורר, לבעל החבות שממנו נגנבו הקסטות. בעקבות זאת נעצר העורר. נסיבות אלה מהוות ללא ספק ראיות לכאורה כי מי שבידו מצויים הטובין הגנובים ימים אחדים בלבד אחרי גניבתם הוא אשר גנבם. לכך יש להוסיף כי משנעצר העורר הוא סירב למסור גירסה כלשהי על מקור הקסטות. בכך כשלעצמו אין כל פסול, ואולם ימים מספר לאחר מכן הביא גירסה משלו כי קנה את כל כמות הקסטות מרוכל בתחנה המרכזית ברחובות. אם זו הגירסה אין להבין מדוע לא מסר אותן מיד עם המעצר. אין זאת אלא שגם העורר היה מודע לכך כי סחורה בכמות כזו ובשווי של כ-75 אלף שקל לא נקנית מרוכל בתחנת אוטובוסים. לעורר הרשעות קודמות לא מועטות החל משנת 1969 ובתוכן עבירות נגד הרכוש. תלויים נגדו מאסרים על תנאי והעבירה דנא בוצעה בתקופה שהעורר שוחרר להלך חופשי בשליש האחרון של מעצר שריצה. בנסיבות אלה אין פגם בהחלטת המעצר והטענה כי מי שעמד לדין יחד עמו על אותה עבירה שוחרר בערובה אינה מצביעה על הפלייה. לאותו אדם עבר פחות עשיר מזה של העורר וההוא שימש רק מתווך למכירה של שלל ההתפרצות ולאו דוקא שותף לעבירת ההתפרצות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מרוז למבקש, עו"ד ח. לירן למשיבה. 5.2.82).
ב.ש. 57/82 - שושן מיכאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף בשם רזיאלי הואשמו בסחיטה באיומים מאת בעלי עסקים. לעורר יוחסו מספר פרשיות סחיטה ולרזיאלי מעשה סחיטה אחד. השניים נעצרו עד תום ההליכים על מנת להגן על העדים. לדעת ביהמ"ש אם מייחסים לנאשמים מעשה סחיטה באיומים, קיים חשש שאם ישוחררו עלול הדבר לפגוע בנכונות להעיד עדות אמת באשר העד יהיה נתון מחדש לאיומים ויחשוש ממימוש איומים אלה. בינתיים התברר שאין כל אשם נגד רזיאלי וביהמ"ש המחוזי ציווה לשחררו מיד ללא כל ערבות, ומאידך תוקן כתב האישום והמעשה של רזיאלי יוחס לנאשם בשם מזרחי כאשר התביעה מייחסת לו השתתפות בכל הפרשיות המיוחסות גם לעורר. אז ביקשה התביעה לעצור את מזרחי עד גמר ההליכים, וביהמ"ש דחה את הבקשה באשר סבר כי המשטרה נכשלה בעריכת מסדר הזיהוי המתייחס לנאשם זה, וכי אם מסדר הזיהוי יפסל תתערער מסכת הראיות המיוחסת למזרחי. עתה טוענת הסניגורית שאם אחד הנאשמים מהלך חופשי הרי שתיאורטית החשש מהשפעה על עדים, עד כמה שהיה קיים בכלל, כבר מתקיים ממילא עקב שחרורו של מזרחי ואין טעם להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר. טענה זו אין בה כדי להביא לשחרור העורר, דבר שיכביד הכבדה נוספת על ההכבדה שכבר נוצרה בניהול משפט זה. אכן, שיקול מרכזי להחזקת נאשמים במעשי סחיטה במעצר הוא החשש כי יפעילו לחצים על העדים, אך אין זה השיקול החשוב היחיד, שכן העבירה מעצם חומרתה הרבה מצדיקה כשלעצמה נקיטת אמצעי מניעתי כזה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חנוך למערער, עו"ד וכסלר למשיבה. 3.2.82).
ב.ש. 61/82 - מדינת ישראל נגד יגאל מהגר
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום על תיווך בסחר בסמים (מנת ל.ס.ד. ומנת חשיש) וביהמ"ש הורה בשעתו על שחרורו בערבות בגלל מצבו הבריאותי והזמן הרב שעבר בין ביצוע העבירות לבין הגשת כתב האישום. בינתיים הוגש תיקון לכתב האישום ובו 5 עבירות נוספות של מכירת סמים לשוטר סמוי, 4 פעמים חשיש ופעם אחת הרואין. הפרקליטות ביקשה עיון חוזר
בהחלטת השחרור וביהמ"ש חזר ודחה את בקשת המעצר. הערר נדחה. בהחלטתו עמד ביהמ"ש המחוזי על מדיניות בתי המשפט לעצור עברייני סמים עד תום ההליכיםעקב חומרת העבירות והחשש שיוסיפו לחטוא ומבחינות אלה, ציין, צריך היה המשיב להיעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת קבע כי פסיקה זו יש לה יוצאים מן הכלל וכי מדובר במקרה חריג לגבי המדיניות הכללית. גישה זו נכונה. המשיב זקוק לטיפול פסיכיאטרי. ממושך, מדובר באדם שהיה מופקר לפיתויי חוצות העיר ללא בית שיאסוף אותו. הוא סובל מזיהומים בעינו כשבעין אחת הוא עיוור וזקוק לשם כך לטיפול שוטף ומתמיד. אחותו שהיא נשואה ואם לילדים הודיעה כי היא מוכנה לאסוף אותו לביתה ולטפל בריפויו ובשיקומו ואין כל טעם שהמשיב יהיה עתה נתון למעצר עד תום ההליכים. הכלל שיש לעצור עברייני סמים עד תום ההליכים, אין להשתעבד לו, אלא ביהמ"ש צריך להפעילו בהתחשב בנסיבות שבפניו והמקרה דנא הוא דוגמא לשימוש כזה בידי ביהמ"ש.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' מושכל לעוררת, עו"ד בר חיים למשיב. 5.2.82).
ב.ש. 70/82 - מדינת ישראל נגד בועז הדרי
*שחרור בערובה (פריצה) (ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).
נגד המשיב ועוד נאשם הוגש כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ופריצה למקום מגורים. בשעתו הורה ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשפטו נדחה מפעם לפעם. לאחרונה נדחה המשפט ליום 18.1.82 אך עורך דינו של הנאשם השני לא הופיע והלה ביקש כי משפטו יתנהל כשהוא מיוצג ע"י עורך דין ולפיכך נדחה הדיון ליום 12.2.82. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המשיב לשחררו בערבות והערר על כך נתקבל. עבירת ההתפרצותשל המשיב אינה שנויה במחלוקת והוא גם מודה בה שכן הוא נתפס בתוך הדירה שאליה פרץ. מה שהתביעה רוצה עוד להוכיח נגד העורר היא עבירת הקשר. התביעה טוענת כי באם ישוחרר המשיב ישפיע על עדי התביעה והדבר יסכל את הוכחת עבירת הקשר. אילו נדחה המשפט ללא קביעת תאריך או לתאריך מאוחר היה מקום לשקול שחרורו בערבות. המשיב עצור כ-5 חודשים מבלי שמשפטו החל להתברר ודבר זה אינו עולה בקנה אחד עם זכותו היסודית של נאשם היושב במעצר לבירור משפטו תוך זמן סביר. אעפ"כ אין לשחרר את העורר בערבות בנסיבות הענין, שכן הוא נתפס בעיצומו של מעשה התפרצות חמור לאור היום והוא בעל הרשעות קודמות. לכך מתווסף חשש מסויים בדבר השפעה על עדי תביעה הבאים להעיד על עבירת קשר. הבירור המשפטי נדחה לתקופה קצרה בלבד ויש להניח שיסתיים במהירות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' טפיירו למבקשת, עוה"ד רווה ודמארי למשיב. 31.1.82).
ב.ש. 170/82 - שיכון ופיתוח בע"מ נגד סימונה ושמואל קורדו ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד בתביעת אזרחית (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת לשלם לכל אחד משלושים ותשעה המשיבים סכומים שונים שבין 2000 ל-7000 שקל, בקשר לתיקונים שהמשיבים דרשו לבצע בדירות שרכשו מאת המערערת. המבקשת וגם המשיבים הגישו ערעור. בבקשה הנוכחית עותרת המערערת לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה כי אם ישולמו הסכומים למשיבים לא תהיה אפשרותלגבותם בחזרה אם המערערת תזכה בערעור. הבקשה הובאה לביהמ"ש המחוזי אך הוא דחה אותה וציווה לרשום בתיקים האישיים של כל משיב אצל המבקשת הערת אזהרה שלפיה לא תתיר המבקשת העברת זכויות בדירת כל אחד מן המשיבים
עד לברור הערעור. המערערת אינה מסתפקת בכך וביקשה את העיכוב מביהמ"ש העליון אך בקשתה נדחתה. אין ביהמ"ש מעכב ביצוע של פסק דין רק משום שהוגש עליו ערעור. הטענה הסתמית שאף לא אומתה בתצהיר כי המבקשת תתקשה לגבות בחזרה כספים שתשלם איננה נימוק מספיק לעיכוב ביצוע פסק דין. רק במקרים מיוחדים יצווה ביהמ"ש לעכב ביצוע פסק דין וזאת כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, כגון הריסת מבנה ולעיתים אף פינויו של דייר ממושכר וכדו'.
(בפני: השופט בייסקי. 11.3.82)
המ' 667/81 - עזבון המנוח לבקוביץ ואח' נגד אברהם הלפרין
*החלטה אחרת" לצורך ערעור בזכות בסיום המשפט (הבקשה נדחתה).
בתביעת נזיקין בביהמ"ש המחוזי הוכרעה שאלת האחריות ונקבע כי אין המבקש דנא אחראי בנזיקין. המשיב דנא (הנתבע הראשון בתובענה) הגיש ערעור בזכות על ההחלטה האמורה אך זה הוחזר לו ע"י המזכירות מן הטעם שמדובר בהחלטה אחרת שעליה מערערים ברשות. לאחר שניתן פסק הדין הסופי הגיש המשיב ערעור על פסק הדין ובו השיג גם על שאלת האחריות. המבקש טוען שיש למחוק את ההשגה בענין האחריות, באשר לדעתו היתה זו הכרעה סופית ואם רצה המשיב לערער עליה רשאי היה לעשות זאת בזכות ותוך המועד שנקבע לכך ושחלף בינתיים. אין המבקש צודק בטענתו. הכרעה בתביעת נזיקין בשאלת אחריות בלבד היא בבחינת "החלטה אחרת" שעליה מערערים ברשות. בעל דין שלא ערער על החלטה מעין זו רשאי לערער עליה במסגרת הערעור הסופי, וזאת מכח האמור בתקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: הרשם ברטוב. 24.2.82).
המ' 716/81 - אהרון ברמן ואח' נגד ארטורו ברמודס ואח'
*דחיית אגרה (בקשה לדחיית אגרה ופטור מערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים הגישו בקשה לפטור אותם מאגרת ערעור ומהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.הם נחקרו על תצהיריהם והחקירה לא סתרה את האמור בהם ומכאן כי אכן אין בידיהם לשלם את אגרת ביהמ"ש. ברם, לענין הסיכויים מצבם של המערערים חמור יותר. מתוך עיון בפסק הדין קשה למצוא סיכוי להצלחה בערעור, והרי בלי סיכוי להצלחה יש לדחות את בקשתם. ברם, קיים סיכוי כלשהו לענין גובה החיוב. לפיכך יידחה התשלום של מחצית אגרת הערעור וכן יוקטן תשלום סכום הערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. שפרן למבקשים, עוה"ד מ. יאיר וע. ארקין למשיבים. ,שי10.2.82).
המ' 720/81 - שושנה פרידמן ואח' נגד אירופה טורס בע"מ ואח'
*רשות ערעור (ליקויים בביצוע טיול מאורגן לחו"ל) (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
26 המבקשים הגישו לבימ"ש השלום תביעת פיצויים נגד המשיבה בשל תקלות בטיול קבוצתי מאורגן של 29 ימים לקנדה, ארה"ב והים הקריבי. מחיר הטיול ליחיד בשנת 1977 היה 25 אלף ל"י ועוד כ-400 דולר. בתביעתם- טענו שהטיול לא התקיים בהתאם למוסכם, כי חלו בו תקלות ושי- בושים כגון התארכות זמן הטיסה מתל אביב לקנדה, קיצור הביקור במפלי הניאגרה, איחור בביקור מסויים שבעטיו נאלצו לנסוע שעות רבות בחום גדול באוטובוס בלתי ממוזג במקום טיסה וכדו'. התקלה החמורה ביותר אירעה כאשר המלווה לקה לפתע בהתקף לב בעיר לאס וגאס ובשל כך לא התקיים ביקור בגראנד קניון והם
נשארו באפס מעשה בלאס וגאס באין להם דואג, דבר שתוקן במקצת אחרי שהגיעו למיאמי. בימ"ש השלום בדק את תלונות המבקשים לפרטיהן ומסקנתו היתה שלא היו כאן תקלות חמורות עד לשלב שבו נשארו ללא מלווה. אשר לתקלה חמורה זו מצא השופט שהמשיבה לא יכלה לעשות יותר משעשתה לתיקון המצב. ממצאים אלה אושרו בדרך כלל בערעור לביהמ"ש המחוזי אלא שאת סכום הפיצוי שנקבע למבקשים העלה ל-1500 שקלים לכל אחד מהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. יתכן שהסכום שנפסק נמוך מדי, אבל אין הוא נמוך עד כדי הצדקת ערעור נוסף, שהרי הפיצוי כולו הוא ענין שבאומדן. בנסיעה כזאת למרחקים אין לצפות לכך שהכל יתבצע תמיד בדיוק לפי התוכנית ושלא יהיו תקלות שונות בעניני תחבורה ועוד. על תקלות שניתן היה למונען ושיש בהן הפרה של ההסכם מגיעים פיצויים, אך במקרה דנן הוכח שעד להתמוטטותו עשה המלווה כמיטב יכולתו כדי להנעים למטייליםאת הטיולים ולעתים אף העניק להם יותר מאשר הובטח. כאשר הוא לא יכול היה להמשיך בטיול היתה הפרת ההסכמים תוצאה של נסיבות שהמפר לא חייב היה לראותן מראש ולא יכול היה למונען כאשר קרו, ועל כן אין בהפרה זו עילה לפסיקת פיצויים. לטענת המבקשים כי המשיבה היתה צריכה להיות מוכנה מראש לאירוע מעין זה ולהעמיד שני מלווים לרשות המבקשים - לדרישה זו אין יסוד בחוברת התנאים שעל פיהם התחייבה המשיבה למלווה בלבד ולא למלווים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. בכר למבקשים, עו"ד מ. גרון למשיבים. 3.82. 1).
המ' 695/81 - קרני אלחנן נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור (מידת העונש בעבירת תנועה) (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג באזור עירוני במהירות של 86 במקום 50 קמ"ש. עברו כנהג נקי והוא בעל רשיון מזה 15 שנה. בימ"ש השלום קנס את המבקש בסכום של 3000 שקל ופסל אותו ל-3 חדשים בפועל וחודשיים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי התחשב בעברו הנקי של המבקש וביטל את הפסילה אך את הקנס השאיר בעינו. בקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת הסניגור היא שנוצר פער גדול בין שיעור הקנס שהוטל כאן ובין העונש של קנס קטן בהרבה מזה, שהטיל שופט אחר בתל אביב על עבירה שנסיבותיה זהות. לדעת הסניגור מפר הדבר את עיקרון אחידות הענישה. אין ממש בטענה זו. אין לצפות לכך שלא יווצרו מידי פעם הבדלים, ואפילו הבדלים ניכרים, בין מידת העונש המוטלת ע"י שופטים שונים על עבירות דומות. השאלה במקרה דנא היא אחת - האם הקנס מופרז כסנקציה פלילית על דהירה במכונית בשטח עירוני והתשובה היא שלילית. בימים אלה של תאונות דרכים שבהן משלמת החברה מחיר יקר בחיי אדם, מהירות מופרזת היא ללא ספק אחת הסיבות לקיום הנגע החברתי הזה. חסד עשה ביהמ"ש המחוזי עם המבקש שביטל את פסילתו מלהחזיק ברשיון, שהרי אין דרך טובה מזו של פסילה כדי ללמד נהג פזיז שינהג בהתאם לחוק.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. בן יעקב למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 23.2.82).
המ' 671/81 - הסוכנות היהודית נגד שרה פלדמן ואח'
*רשות ערעור (החלטה בדבר מעשה בית דין) (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשת להחזרת חפצים אישיים ובימ"ש השלום מצא שלגבי תביעה זו קיים מעשה בית דין ודחה את התביעה על הסף. פסק הדין הקודם היה לדחיית תביעתה של המשיבה והוא ניתן על יסוד פשרה שנעשתה בין הצדדים. בפשרה לא היה שום סייג לגבי העילה בדבר דרישת המשיבה להחזרת חפציה. בתובענה הנוכחית
טענה המשיבה שלפני עשיית הפשרה הובטח לה מטעם המבקשת בע"פ שהחפצים יוחזרו לה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי עילת ההבטחה שניתנה למשיבה לפני פסק הדין הקודם שחפציה יוחזרו לה, היא עילה שונה מזו שעל פיה תבעה בתביעתה הראשונה ועל כן אין בפסק הדין משום מעשה בית דין. כן הזכיר ביהמ"ש המחוזי שבתביעתה החדשה מסתמכת המבקשת גם על מסמכים שניתנו מטעם המבקשת אחרי פסק הדין הראשון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צדק בימ"ש השלום כי ההבטחה בע"פ שניתנה לפני פסק הדין הראשון אינה יכולה לשמש עוד עילה להגשת תביעה חדשה. אך לא כן המצב ביחס למסמכים שניתנו אחרי מתן - פסק הדין. האמור בשני מסמכים אלה יכול להתפרש כמקים תביעה חדשה על פי מסמכים אלה עצמם ובמידה זו צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר החליט שלא לחסום למבקשת את בירור תביעתה החדשה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. ליבמן למבקשת, עו"ד ש. כהן למשיבה. 22.3.82).
בר"ע 124/82 - אברהם גברילביץ נגד איילה גברילביץ
*מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).
עפ"י בקשת המבקש החליט ביהמ"ש המחוזי להפחית סכום המזונות הזמניים שנפסקו למשיבה מ-3750 שקל לכ-3000 שקל לחודש, והמבקש טוען שלא היה מקום כלל לפסוק מזונות זמניים לטובת המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לתת רשות ערעור כשמדובר בהחלטה בדבר מזונות זמניים לזמן קצר יחסית עד לבירור התביעה עצמה. אין להגיד שלמבקש יגרם נזק שלא יהא ניתן לתיקון אם ייקבע לבסוף שהוא לא חייב במזונות אשתו או שיחייבוהו בסכום קטן מזה שנפסק. ערעור על פסיקת מזונות זמניים יש בו כדי להכביד הן על עבודת ביהמ"ש העליון והן על בירור תקין ומהיר של תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי. על כן רשות לערער בכגון דא צריכה להינתן רק במקרים מיוחדים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 5.3.82).
בר"ע 117/82 - ענת אביאני ואח' נגד דורון אביאני
*פגישות בין האב לבין ילדו הקטין (הבקשה נדחתה).
המבקשים קובלים על הסדרים שעשה ביהמ"ש המחוזי בענין המועדים והמקומות שבהם ימסר התינוק בן חמשת החודשים של בני הזוג לידי אביו. לפי טענת האם ההוראות שנתן השופט מכבידות עליה ביותר ועלולות לגרום נזק לתינוק ועל כן היא מבקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה. מסתבר שבינתיים הגישו המבקשים בקשה לביהמ"ש המחוזי באותו ענין, ואכן הענין מתאים לדיון בביהמ"ש המחוזי מכיון שהערעור הוא בעיקרו עובדתי ומרבית הטענות בבקשה לרשות ערעור מתייחסות לעובדות שהתרחשו אחרי שניתנה ההחלטה של השופט. קביעת הדרך למסירת התינוק לרשות האב במועדים מסויימים היא בשיקול דעתו של בימ"ש קמא, שבפניו מובאות כל העובדות הצריכות לענין והנושא אינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות המתאימה לדיון בערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ש. שוטון למבקשים, עו"ד א. צפת למשיב. 17.3.82).
בר"ע 94/82 - שולמית כהן ואח' נגד יוסף מגורי
*ביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לבטל פסק בורר ואישר את הפסק והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אחרי שפסק בורר עבר ביקורת שיפוטית בערכאה אחת אין להרשות לערער על פסק הדין אלא במקרים מיוחדים כשמתעוררת שאלה בעלת חשיבות. פסק הדין של הערכאה הראשונה חייב בדרך
כלל להיות סוף פסוק בהתדיינות בעניני בוררות, ואין סיבה מספקת לתת רשות לערער.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד מ. דגן למבקשים, עו"ד מ. סובל למשיב. 28.2.82).
בר"ע 69/82 - יוסף פנדריך נגד קצין התגמולים
*קביעת דרגת נכות (הבקשה נדחתה).
הועדה הרפואית העליונה קבעה למבקש דרגת נכות של אפס אחוז. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. תביעת המבקש לתגמולים מתבססת על צלקות שנותרו ברגליו ממחלת שושנת יריחו שבה חלה בעת שירותו ועקב שירותו הצבאי. בהחלטת הועדה הרפואית נאמר כי "הצלקות אינן מהוות אמנם תוספת יופי לרגליו אבל הועדה אינה מתרשמת שהפגם האסטטי הינו בדרגה כזאת המקנה אחוזי נכות בגלל כיעור של ממש". הסעיף בתוספת לתקנות הנכים הדן בצלקות קובע אפס אחוז כאשר מדובר בצלקות שאינן מפריעות ו"אינן מכערות" והוא קובע נכות של 10 אחוז כשמדובר בצלקות "מכאיבות או מכערות". לטענת המבקש מכיון שהועדה הרפואית סברה שהצלקות מהוות "פגם אסטטי" ממילא הן צלקות מכערות המעניקות לו נכות בשיעור של 10 אחוז. אין לקבל טענה זו. בדו"ח הרפואי לא מדובר בצלקות שיש בהן כיעור, והסיכום של הועדה הרפואית נכתב בלשון בני אדם ולא בלשון התקנות, ומשתמע ממנו בבהירות שהצלקות אינן מכערות. לפי החוק ניתן לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני ביהמ"ש המחוזי בנקודה משפטית בלבד, ומכאן שגם רשות ערעור לביהמ"ש העליון לא תינתן אלא אם מתעוררת נקודה משפטית, וצריכה זו להיות נקודה משפטיתבעלת חשיבות שתצדיק ערעור בפני ערכאה נוספת. שתי הועדות הרפואיות שבדקו את המבקש קבעו שהצלקות ברגליו אינן מכערות. העובדה שיש בצלקות פגם אסטטי מסויים אינה מחייבת מסקנה שאלה הן "צלקות מכערות". לו היתה מתקבלתטענת המבקש היתה צריכה כמעט כל צלקת להיחשב כצלקת מכערת.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיב. 1.3.82).
בר"ע 128/82 - יוסף גלילי ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע צו הריסה
(הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש העירוני הורשע אדם בשם דן דרורי בעבירת תכנון ובניה וביהמ"ש נתן צו המצווה על דרורי להרוס סככה על חלקה 85 בגוש מסויים. המבקשים טוענים שהסככה בנויה מקצתה על חלקה אחרת הגובלת בחלקה 85 הנ"ל, ושהם רשומים כחוכרים של חלק מהחלקה השניה. הם ביקשו כי ביצוע צו ההריסה יעוכב, ביהמ"ש העירוני דחה את הבקשה, הם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי וגם כאן נדחתה בקשתם לעיכוב ביצוע ההריסה עד לשמיעת הערעור. עתה הם מבקשים רשות לערער לביהמ"ש העליון ובקשתם נדחתה. לפי הוראת סעיף 19 לחוק בתי המשפט ניתן לערער לביהמ"ש העליון, אם נתקבלה הרשות לכך, על "החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי בענין אזרחי". במקרה דנן לא מדובר על החלטת בימ"ש מחוזי בענין אזרחי ולפיכך לא היה מקום לבקש רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא י. כהן. 5.3.82).