תקציר סביר כרך י"ט חוברת 8

ע.א. 500/80 - פיטוסי דיזי נגד הסנה בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א.336/78 - הערעור נתקבל בחלקו).

בהיותה בת 19 נסעה המערערת במשאית נהוגה ע"י המשיב השני, שאתו היתה אמורה להינשא, ואכן נישאה לו שנתיים לאחר קרות התאונה. אירעה תאונת דרכים בה נפגעה המערערת, המשיבים הכירו באחריותם לתאונה והדיון התנהל לגבי שיעור הנזקים בלבך. נגרמו למערערת שבר של עצם הזרוע השמאלית וכוויות על פני 50 אחוז מגופה, בעיקר באזור הצואר והיד הימנית. יד זו נותרה מצולקת קשות ובכף היד נתהווה קשיון ועיוות, כךשהמערערת איבדה את כושר התנועה ביד הימנית. כמו כן נגרמו למערערת קשיון ועיוות באצבעות הרגל הימנית ונותרה הגבלה גם בתנועות הרגל השמאלית. הרופא מטעם המערערת קבע לה נכות של 100 אחוז לצמיתות, מומחה מטעם הנתבעים קבע לה נכות של 71 אחוז והביטוח הלאומי קבע נכות רפואית של 70 אחוז. בעת אירוע התאונה עבדה המערערת כפקידה והתגוררה עם אמה שהיתה אלמנה. לאחר נישואיה עם המשיב השני המשיכה להתגורר בבית אמה יחד עם בעלה ובת שנולדה להם. כתוצאה מנכותה היא מוגבלת במידה ניכרת ונזקקת לעזרה בניהול משק הבית וטיפול בילדה והאם מושיטה לה ברצון עזרה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 3,570,000 ל"י דמי נזק, ומסכום זה הפחית את קיצבאות הביטוח הלאומי כשהן מהוונות , סכום של 1,570,000 ל"י. סכום הפצויים הורכב מפריטים שונים ובכללם עבור הפסד השתכרות בעתיד מליון 800 אלף ל"י ועבור הצורך בעזרת הזולת בעתיד מליון ל"י. המערערת באה בטרונייה לגבי שיעור הפיצויים לפי שני פריטים אלה וכן היא טוענת שצריך היה לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד, תלבושת מיוחדת ונעליים שתהיה זקוקה להן וכן הוצאות עבור מיזוג אויר מאחר שהיא רגישה במיוחד לחילופי מזג אויר כתוצאה מהצלקות המכסות חלק מעורה.

א. כדי שביהמ"ש העליון יתערב בשאלת סכום הפיצויים הוא צריך להשתכנע כי השופט דלמטה פעל על סמך עקרון משפטי מוטעה, או שהסכום שנפסק הוא כה גדול או קטן עד כי הוא מהווה הערכה מוטעית לחלוטין של הנזק שהתובע זכאי לו. כאשר דרך החישוב שננקטה נראית סבירה על פניה ומביאה לתוצאה חשבונית שאין בה כדי לפגוע בזכויותיו של הניזוק, אין מקום שביהמ"ש יפסול את דרך החישוב שננקטה.
ב. אשר לענין הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד - ביהמ"ש המחוזי פסק סכום "גלובלי" של מליון שמונה מאות אלף ל"י כסכום מהוון על בסיס מקדם של 3 אחוז לפי שכר של 10 אלפים ל"י לחודש. אין ביהמ"ש העליון מתבקש להתערב בבסיס השכר ולא בשיעור הריבית של 3 אחוז, אלא המערערת טוענת כי סכום "גלובאלי" כפי שנפסק בהתחשב בבסיס השכר ושיעור הריבית מהווה למעשה פיצוי על 20 שנות הפסד השתכרות בלבד למרות שהיא כיום רק בת 23 שנה. השיקול שהנחה את השופט הוא כי חלק ניכר מנשים עובדות מפסיקות לעבוד או מצמצמות את היקף עבודתן לפני גיל הפנסיה ובתקופת גידול הילדים. טוענת המערערת כי בהתחשב במצב הכלכלי הקשה שבו משכורת יחידה של הבעל אינה מספקת להוצאות המשפחה מעטות הנשים המפסיקות לעבוד בתקופת גידול הילדים. אכן, קשה לקבוע כיצד היו הדברים מתרחשים לגבי המערערת ולערוך חישוב מדוייק לגבי הסכום המגיע לה. הנתונים העובדתיים אין בהם כדי לספק תשובה חד משמעית אימתי היתה המערערת פורשת מעבודתה. בנסיבות המקרה
ומכיון שחסרות ראיות ניתן להיעזר בדוחו"ת סטטיסטיים רשמיים, אך זאת מתוך הסתייגות הואיל ובכל מקרה ומקרה יש לפסוק לפי נסיבותיו המיוחדות והדוחו"ת הסטטיסטיים מטבעם אינם יכולים אלא לתת תמונה כללית הראויה לשמש מסגרת בלבד. לפי הנתונים הסטטיסטיים על אחוז הנשים העובדות בשנתונים השונים עולה כי חישובו של ביהמ"ש על יסוד 20 שנות השתכרות בעתיד סביר בנסיבות הענין ואינו מצדיק את התערבות ביהמ"ש העליון.
ג. לענין הסכום המגיע למערערת בשל הוצאות עזרה - ציין ביהמ"ש כי הוא לוקח בחשבון שהאם תשמש כל ימי חייה כעזר לבתה, וכשם שניהלו השתיים משק בית לפני התאונה והאם עזרה היא תעזור גם בעתיד. עם זאת לקח ביהמ"ש בחשבון שהאם איננה צעירה ובמשך הזמן תיזקק המערערת לעזרה ולפיכך פסק את הסכום של מליון ל"י. אכן, במסגרת יחסי משפחה תקינים נוהגים בני משפחה מדרגת קירבה גבוהה, כגון הורים וילדיהם, להגיש זה לזה עזרה ובמיוחד בשעת מצוקה. ברם הבת במקרה כגון זה תהיה מוכנה לקבל עזרת האם רק כאשר אין לה ברירה וקשה יהיה לה לראות את האם המזדקנת כאשר היא משקיעה מאמץ גופני רב לעזור לה. אם זכאית הבת במקרה כזה לקבל הוצאות עזרה מאדם שגרם לאי יכולתה לתפקד, בודאי תעדיף הבת ליטול את הוצאות העזרה ממי שחייב בהן במקום שהיא תיפול למעמסה על האם. אין גם צידוק מוסרי שהמזיק יהנה ממאמץ ויגיעה שפלוני מוכן, ולעתים מוכן רק בלית ברירה, להעניק לבן משפחה קרוב. לפיכך יש להתעלם משיקול זה ולערוך מחדש את החישוב של הסכום המגיע למערערת למימון עזרה במשק בית. מאידך, לא התחשב ביהמ"ש בשתי נקודות שהעלו המשיבים: באשר להפסד השתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש כי למרות שאחוז הנכות הוא 70 אחוז הרי הפסד ההשתכרות הוא לפי נכות של 100 אחוז. צודקים המשיבים כי אם קובעים הפסד שכר של 100 אחוז, יש להביא בחשבון, לצורך עזרה במשק בית, שגדלו אפשרויותיה של המערערת להקדיש זמן ומאמץ למשק הבית כשהיא משוחררת מעבודה בחוץ. כמו כן לא התחשב ביהמ"ש בכך שהמערערת הגזימה בעדותה לגבי מגבלותיה, כפי שהדבר הוכה מתצלום שצולמה ללא ידיעתה כשהיא מתפקדת בביתה. בהתחשב בכל הנ"ל יש להוסיף לה בסעיף זה תוספת גלובלית של 400 אלף ל"י.
ד. אשר לכך שביהמ"ש לא התחשב בצורך בניתוחים נוספים לשיפור מצבה של המערערת - אמנם לפי חוות הדעת הרפואית לא יהיה צורך מבחינת שמירת בריאותה של התובעת לערוך ניתוחים נוספים, אך אין ספק שהמערערת זכאית להוצאות ניתוחים הבאים לשפר את חזותה. ברם, ניתוחים אלה ניתן לבצע במסגרת של ביטוח רפואי רגיל כפי שהוסדר למערערת ע"י הביטוח הלאומי ולפיכך צדק השופט כשלא קבע בפריט זה פיצוי.
ה. ביהמ"ש דחה את תביעות המערערת לבגדים מיוחדים ולנעליים אורטופדיות, ואכן בפריטים אלה לא הוכח שהמערערת זקוקה להם. הוא הדין לגבי הזדקקותה של המערערת למיזוג אויר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד גב' נ. עמית למערערת, עו"ד א. מזור למשיבים. 2.3.82).

ע.פ. 459/81 - אחמד בן עלי ברהם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה ע"י פקיד וזיוף וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער עבד כמזכיר קופת חולים בסניף מזרח ירושלים והורשע בעבירה של גניבה בידי עובד בניגוד לסעיף 391 לחוק העונשין, בגין גניבת כ- 21 אלף ל"י מקופת חולים וכן בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על הרשעתו נתקבל בחלקו וכן באשר לחומרת העונש. למערער הובאו אישורים של חולים שונים על תשלומים ששילמו בגין אישפוז וכדו' והמערער היה צריך לשלם כספים ותמורת כספים אלה שהיו בקופה קיבל תשלומים ממרכז קופ"ח. ב- 7 מקרים העידו החולים שהביאו את האישורים על הסכומים שקיבלו שהיו קטנים מאלה שנרשמו באישורים לאחר שזוייפו, וכן העידו שלא הם שזייפו את המסמכים. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדים אלה והרשיע את המערער באשר לשבעת המקרים הנדונים. באשר למקרים שלגביהם לא הובאו העדים אלא האישורים המזוייפים, קבע ביהמ"ש כי אין ספק שהמערער הוא שביצע את הזיופים וזאת מבלי להיזקק כלל לתורת השיטה והמעשים הדומים. ביהמ"ש התבסס גם על הודאה שמסר המערער למשטרה לאחר שנעצר שבה הודה כי זייף את האישורים.
באשר להודאה טען המערער שאין לקבל אותה שכן היא נגבתה בעקבות השאה פסולה, היינו אחרי שהובטח לו כי ישוחרר ממעצרו אך דברים אלה הוכחשו ע"י קצין המשטרה שניהל את החקירה. כפי שעולה ברור מן הראיות המערער הוא שפנה ושב ופנה אל הקצין וביקש את שחרורו מן המעצר. עקב ידידותו של הקצין עם המערער אכן עשה מאמצים כדי לשכנע את הממונים עליו לשחרר את המערער, אך בכל השלבים היה ברור כי הלחץ בענין זה בא מצד המערער כלפי קצין המשטרה ועיקרו של דבר היה ברור שהקצין אינו פועל לפי שיקולו העצמאי אלא חייב לפנות אל הממונים עליו ותלוי בהכרעתם.
אשר לחיזוק שמצא ביהמ"ש לדברי העדים באמרה של המערער במשטרה, טוען הסניגור כי גם אם נתקבלה האמרה ככשרה הרי יש לשלול את אמינותה באשר הדברים המובאים בה אינם תואמים את המציאות. אין לקבל טענה זו שכן גם אם העובדות שהועלו אינן מדוייקות מבחינת תיאור מצבו הכלכלי של המערער, הרי אי הדיוק הוא רק בהפרזה בחומרת המצב ולא בתיאור הנסיבות הכלליות כשלעצמן. זאת ועוד, יש והודאה חלקית בעובדות משתלבת עם נתונים נוספים העולים מן הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש ובדונו בתוכנה של הודעה ואמינותה רשאי ביהמ"ש לאבחן בין הקטעים השונים. מבחינה זו אין שוני עקרוני בין הדרך בה בזמן ביהמ"ש את עדותו של עד לבין הדרך בה נבחנת האמרה.
מאידך, יש לקבל את טענת המערער כי אפילו נכונה המסקנה באשר לשבעת המקרים שבהם העידו מקבלי התשלומים, אין בכך עדיין כדי לשמש ראיה לכך שהוא גם ביצע את העבירות במקרים האחרים. באותם מקרים לא הופיעו העדים וביהמ"ש הסביר כי התייחסות נפרדת לכל אחד מן המקרים תביא למעמסה כבדה על ביהמ"ש. טען הסניגור כי הקושי הניצב בפני ביהמ"ש אין בו כדי לשמשתחליף לראיות הנדרשות כדי להוכיח את עבירתו של המערער בכל אחד מן המקרים. ואכן, הוכחת העבירות האחרות מעוררת ספיקות. ביהמ"ש לא בחן את הענין עפ"י הכלל הנסמך על הוכחה באמצעות שיטה ומעשים דומים, וביסס את מסקנתו רק על העובדה שנערכו תיקונים ושינויים בקבלות. ברם, מדובר במסמכים שעברו ידיים לא מועטות ולא הובאה עדות שיש בה ראיה מספיקה לכך שהמערער הוא שביצע את השינויים ברישומים. הועלו נסיבות שונות באשר
להקלה בעונשו של המערער ובעקבות צמצום ההרשעה ל- 7 מקרים מתוך 40, יש להקל בעונש. אי לכך יש להעמיד את המאסר על תקופה. של שנתיים שמתוכה 6 חודשים יהיו לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 7.2.82).

בר"ע 106/82 - מכלוף בן דוד נגד רשות הנמלים בישראל

*דחיית בקשה לפסול חוות דעת של מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).

בתביעת נזיקין שהגיש המבקש נגד המשיבה מינה ביהמ"ש, בהסכמת באי כח בעלי הדין, מומחה רפואי וזה הגיש חוות דעת מפורטת. ביקש ב"כ המבקש לפוסלה ולמנות מומחה רפואי אחר בגלל כל מיני ליקויים שבחוות הדעת, הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כל הטענות שמעלה ב"כ המבקש הוא יוכל להביא בפני ביהמ"ש העליון בערעור על פסק הדין אם עדיין תהיה חשיבות לטענות אלה, ואין הצדקה במקרה זה להרשות ערעור לפני מתן פסק הדין.

(בפני: מ"מ הנשיא י.כהן. עו"ד א. רון למבקש, עו"ד ש. קרינסקי למשיבה. 18.3.82).

בר"ע 90/82 - אברהם לוי נגד סילביה לוי

*שמיעת בקשה במעמד צד אחד לענין החזקת ילד (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).

הצדדים הם זוג ולהם ילד כבן שנה. המשיבה חתמה על מסמכים שעל פיהם היא הסכימה שהילד ישאר ברשות אביו ולטענתה נחתמו המסמכים מתוך הטעיה בשל אי ידיעת השפה העברית ובנסיבות שהיה בהן משום אילוץ. המערער כפר בטענות אלה. לאחר שהילד היה בידי האב כחודש וחצי הגישה האשה בקשה לביהמ"ש לצוות על הבעל למסור לה את הילד, וביקשה צו זמני למסור לה את הילד מיד, ובו ביום החליט ביהמ"ש עפ"י צד אחד לתת צו כמבוקש. למחרת היום החליט ביהמ"ש עפ"י צד אחד כי הצו הקודם יבוצע באמצעות המשטרה. באותו יום הגיש המערער בקשה לבטל את הצוים וביהמ"ש הורה לקבוע את שמיעת הבקשה במעמד שני בעלי הדין כעבור כשלושה חדשים. המערער ביקש רשות לערער, וביהמ"ש שמע את הבקשה כערעור וקיבל את הערעור.
מכח תקנה 304 לתקנות סדר הדין אין לשמוע בקשה עפ"י צד אחד אלא אם כן שוכנע ביהמ"ש כי שמיעת הבקשה בדרך הרגילה, במעמד שני בעלי הדין, עשויה לגרום נזק בל יתוקן או נזק חמור. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה לא הובאו ע"י האשה כל נסיבות המצדיקות שמיעה עפ"י צד אחד, כגון שקיימת סכנה לשלום הילד או לחייו. נהפוך הוא, מתברר שהילד נמצא כבר ברשות האב כחודש וחצי לפני הגשת הבקשה. יתר על כן, כשהמערער הגיש למחרת היום בקשה לבטל את הצו נקבע הדיון לאחר שלושה חודשים. קשה להבין מה היה הקושי לקבוע את הדיון מלכתחילה תוך זמן קצר במעמד שני בעלי הדין, ואם כבר ניתן הצו עפ"י צד אחד מה היה הקושי לקבוע את בקשת הביטול תוך זמן קצר ואפילו למחרת היום. מתן צו עפ"י צד אחד ודחיית הדיון בבקשת הביטול לשלושה חדשים מהווים סטייה מדאיגה מסדרי דין תקינים ולפיכך הערעור בדין יסודו. טוענת המשיבה כי דינו של ילד רך כבן שנה להימצא ברשות אמו אלא אם כן מצביע האב על טעמים מיוחדים לסתור. שאלה זו תתברר בסדרי דין תקינים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. רייזל למבקש, עו"דא. מולודיק למשיבה. 21.2.82).

בר"ע 203/81 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד עמיחי ורחל גורי

*חיוב מס רכוש של קרקע שיש עליה מבנה (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נדחה ).

חלקת קרקע, נשוא הערעור, בשטח של כ- 760 מטר היא בבעלותם המשותפת של המשיב ואביו בחלקים בלתי מסויימים. אעפ"כ חייב המערער את הבן במס רכוש בשיעור החל על קרקע של מחצית החלקה פנויה ממבנה, כאילו היתה יחידה נפרדת. טענתו של המשיב לכך הוא שהבן קנה קרקע זו מאדם זר שהחזיק בה וכך התייחסו לשני חלקיה של החלקה האמורה גם בעבר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע שמדובר בחלקה אחת. הערעור נדחה. צדק ביהמ"ש בכך שמדובר בחלקה אחת וכן שאין לקרקע בתור שכזאת כל ערך כלכלי עצמאי העובדה שאין לבנות על הקרקע אלא בהסכמת האב להרחיב את המבנה הקיים, כך שישתרע גם על הקרקע נשוא הערעור, היא הנותנת שקיימת תלות בין שני החלקים. מדובר בבעלים במושע, היינו שבעלותם של השניים משתרעת על כל חלק וחלק של חלקה זו. חלקה היא כרגיל יחידת רישום בפנקסי המקרקעין ו"בנין מגורים" הוא בנין המשמש או המיועד לשמש מגורים יחד עם חלקת הקרקע שעליה הוא עומד. יתכנו יוצאים מן הכלל כשמדובר בעיסקה מלאכותית או שנעשה הסדר של חלוקה, אך לא זה המקרה שלפנינו. לפי הרישום בספרי האחוזה מדובר בחלקה אחת שהאב ובנו הם בעליה וכך יש לראותה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד.לוין. עו"ד גב' מושכל למבקש, עו"ד גב' רצולין למשיבים. 10.3.82).

בג"צ 697/80 - חיה גלפונד ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח'

*שיקולי ועדה מחוזית שלא לאשר תכנית בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים והמשיבים 3 עד 6 הינם בעלים במשותף של חלקה באזור תל אביב. על החלקה חלה תוכנית בנין ערים שהופקדה ואושרה כדין בשנת 1975. בסעיף 9 של פרטי התוכנית נקבעו כמה דרישות ובכללן כי הבניה בשטח התוכנית תותר אך ורק בהתאם "לתוכנית עיצוב ארכיטקטוני" אשר תוכן ותאושר ע"י הועדות המקומית והמחוזית וזאת "כדי להבטיח תכנון וביצוע נאות לשכונה". העותרים, שלא על דעת המשיבים 3 עד 6, פנו לאדריכל והלה הכין תוכנית עיצוב ארכיטקטונית וזו הוגשה לאישור הועדה המקומית כמתחייב מסעיף 9 של התוכנית המפורטת הועדה נתנה את אישורה לתוכנית וזו הועברה לועדה המחוזית. הועדה המחוזית לא אישרה את התוכנית בציינה כי "לאור חוות דעת היועץ המשפטי ונציגת שר המשפטים, יש להפקיד את התוכנית כשינוי לתוכנית בנין ערים...מאחר והבקשה מהווה שינוי מהותי לתנאי הבינוי שבתוכנית הראשית...". כנגד החלטה זו פנו העותרים לבג"צ ועתירתם נדחתה.
הועדה המחוזית לא הגישה תשובתה לבג"צ תוך המועד שהוקצב לכך בצו על תנאי ובקשתה להארכת המועד נדחתה. ברם המשיבים 3 - 6 שלא צורפו כמשיבים פנו לבג"צ וביקשו לצרפם כמשיבים. אלה צורפו וביום הדיון הופיע גם נציג פרקליטות המדינה וביקש לטעון בשם הועדה המחוזית. בג"צ החליט לשמוע את עמדת הועדה המחוזית באשר לשיקוליה ולצד המשפטי שבסוגייה הנדונה ובלבד שטיעון ב"כ הועדה המחוזית לא יחרוג מעבר לעובדות שצויינו בעתירה ובתצהיר התשובה של המשיבים 3 - 6. על יסוד טיעון זה החליט בג"צ לדחות את העתירה.
אין לקבל טענת העותרים כי הועדה המחוזית לא הפעילה את שיקול דעתה היא אלא סמכה ידיה על החלטתם של אחרים. עפ"י סעיף 9 הנ"ל טעונה תוכנית
העיצוב אישור הועדה המחוזית וזו צריכה לתת את דעתה אם אין תוכנית העיצוב חורגת מתחומי התוכנית המפורטת ותנאיה הכלליים, שאם קיימת חריגה שכזו כי אז תוכנית העיצוב מהווה למעשה שינוי של התוכנית המפורטת. השאלה אם תוכנית העיצוב חורגת מגדרה של התוכנית המפורטת היא שאלה המשלבת בתוכה בחינות משפטיות טהורות וארכיטקטוניות מקצועיות. בבואה לשקול סוגיות משפטיות אלה רשאית הועדה לשמוע את חוות דעתו של היועץ המשפטי ושל נציגת שר המשפטים. משהחליטה הועדה כי תוכנית העיצוב חורגת מהתוכנית המפורטת אין להתערב במסקנתה. בג"צ לא יתערב בשיקול דעת והחלטה מינהלית כל עוד לא נפגמה בחוסר סבירות קיצוני ופגמים שבהחלטה מינהלית שהוכרו בפסיקה כפוסלים את המעשה המינהלי. אינה דומה תוכנית העצוב במקרה דנא לתוכנית בינוי אשר תקנוני תוכניות מפורטות או תוכניות מיתאר מתייחסים אליה ואשר אין אפשרות להתנגד לה אם לא התנגדו באישור התכנית הכללית, שכן אין מדובר כאן בתוכנית עיצוב במסגרת תוכנית מפורטת שאז אין להתנגד לה, אלא מדובר בתוכנית עיצוב המהווה שינוי לתוכנית המפורטת. כיון שכך אין לאשרה אלא במסגרת שינוי תוכנית מפורטת.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. וינברג וא. גרוניס לעותרים, עו"ד ר.יאראק לועדה המחוזית, עו"ד מ. שוב למשיבים 3 - 6. 4.2.82).

בג"צ 475/81 - דיק בע"מ ואח' נגד נגיד בנק ישראל ואח'

*ביטול רשיון לניהול עסק לפי פקודת הבנקאות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרות הן חברות אמריקאיות העוסקות במסחר במטבע ובשנת 1979 החליטו לקיים עיסקי מטבע גם בישראל. מטעם העותרות טיפלו בכך המשיבים 4 ו- 5 (להלן המשיבים) והתוכנית היתה להקים בישראל את החברה, המשיבה מס' 3 (להלן המשיבה). זו הוקמה ובידי העותרות היו 76 אחוז מכלל המניות ואילו בידי המשיבים היו המניות הנותרות. העותרות הגישו בקשה כי יוענקו למשיבה רשיון לנהל עסק של קבלת כספים בפיקדון ומתן הלוואות עפ"י פקודת הבנקאות ורשיון לשמש כסוחר מוסמך עפ"י חוק הפיקוח על המטבע. נגיד בנק ישראל והמפקח על מטבע חוץ נתנו דעתם ליכולתן הכספית של העותרות שהיו בעלי השליטה בחברה, והגיעו למסקנה שיש להיעתר לבקשה. באוגוסט 1979 קיבלה המשיבה את שני הרשיונות המבוקשים. לאחר קבלת הרשיונות נתגלעו חילוקי דעות בין העותרות ובין המשיבים והעותרות ביטלו ערבות בסך מליון דולר שנתנו כתנאי למתן הרשיון. בשל חילוקי דעות אלה גם טרם הוקצו מניות במשיבה לעותרות ובעלי המניות היחידים הם המשיבים. בין הצדדים מתנהל משפט בביהמ"ש המחוזי ובינתיים הוחלט להקפיא את הרשיונות שנתנו למשיבה. המשיבים פנו לבג"צ ובמסגרת אותה עתירה הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה מסויים. העותרות טוענות שלא ידעו על הבג"צ הקודם, לא היו צד לפשרה שהושגה בו ועתה הן מבקשות כי הנגיד והמפקח לא יבטלו את הרשיונות למשיבה ולחילופין כי ביטול הרשיונות יותלה עד להכרעה בהליכים האזרחיים שבין העותרות לבין המשיבים האחרים. העתירה נדחתה.
השאלה היא אם כדין החליטו בשעתם המפקח והנגיד להתלות את הרשיונות ולבטל את הרשיונות אם תנאים מסויימים לא יתמלאו, והתשובה לכך היא חיובית. אכן, אין רשות מינהלית רשאית לבטל רשיון שהוא רכושו של בעליו אלא אם יש טעם ראוי לכך ואלא אם כן ננקטו ההליכים הראויים לכך ובעניננו יש טעם ראוי לכך שהרשיון יותלה או אף יבוטל. משניתן רשיון רשאי בעל הרשיון להניח
שהבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה והוא רשאי להשקיע כספו ומרצו בניהול העסק ללא סיכון שהרשיון יבוטל, אולם כאשר קיימת סמכות פורמלית לבטל רשיון עשויים להתקיים מצבים מיוחדים שבהם תיצדק הרשות המינהלית אם תעשה שימוש בסמכות זו ותבטל את הרשיון. כאן ניתנו הרשיונות למשיבה על יסוד ההנחה שלעותרות שליטה בחברה ובהנהלתה והנחה זו שוב אינה קיימת,התרחש איפוא אירוע חדש שיצר סיכון ואשר העמיד את הרשויות המוסמכות בפני מצב דברים חדש. ניהולו של תאגיד בנקאי הוא ענין שיש לו חשיבות לציבור כולו ועל הנגיד והמפקח לשקול היטב אם יש מקום להמשיך תוקפו של רשיון שלא נוצל עדיין כאשר חל שינוי מהותי במבנה ההון והשליטה בחברה בעלת הרשיון.

(בפני השופטים: ברק, ש.לוין, ד.לוין החלטה - השופט ברק., עוה"ד א. קמר ומ. קמר לעותרים עו"ד גב' בייניש לנגיד ולמפקח, עו"ד לוינסון למשיבים האחרים. 12.2.82).

בג"צ 254/81 - משה נעים נגד ביה"ד הרבני ולאונורה נעים

*סמכויות ביה"ד הרבני בסכסוך בין בני זוג (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).

המשיבה השניה (להלן האשה) הגישה תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני. האשה נשואה לעותר משנת 1964 ומנישואין אלה נולדו לבני הזוג 3 ילדים. האשה טוענת כי הבעל התקשר עם אשה נשואה וגר בדירתה והוא לוקח את בנו יאיר אל פלגשו הנ"ל ומנסה להסית אותו נגד אמו. עוד נאמר בתביעה שבני הזוג בנו וילה במבשרת ציון והוסכם ביניהם כי הם יגורו בה. עפ"י עובדות אלה ביקשה האשה שביה"ד יצווה על הבעל לשוב לשלום בית עם האשה, יאסור עליו לקחת את הבן יאיר לדירה שבה גר עם פילגשו, וכן יצווה על הבעל שלא להפריע לאשה את המגורים בוילה במבשרת ציון. ביה"ד נתן את הצו האוסר על הבעל לקחת את הבן לדירה שבה הוא גר עם פלגשו, הורה על הבעל שלא להפריע לאשה להתגורר בוילה במבשרת ציון, וכן קיבל את טענת האשה שהבעל נטל תמונה של הצייר אופק מהבית וציווה להחזיר את התמונה הביתה. במקביל הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולהחזקת הילדים. עתירת הבעל לבג"צ היתה שאין סמכות לביה"ד לדון כלל בכל הנושאים חוץ מאשר בשלום בית ועתירתו נתקבלה בחלקה.
תביעה לשלום בית היא בגדר "עניני נישואין" הנמצאים בשיפוט ייחודי של בתי הדין הרבניים, אך התחומים של תביעה לשלום בית לא הוגדרו במדוייק. במקרה שלפנינו אין לכלול את אופן עריכת הפגישות בין הבעל והבן יאיר במסגרת תביעה לשלום בית. ענין הביקורים והפגישות של האב עם הילדים צריכה לידון בתביעה להחזקת הילדים שבה ייקבע בידי מי מן ההורים תהיה נתונה המשמורת של הילדים ואיך יקויים הקשר בין הילדים ובין ההורה האחר. השאלה אם רצוי או בלתי רצוי מבחינת טובת הילדים שייפגשו עם האשה הנשואה שאתה גר הבעל תידון ע"י ביהמ"ש שבפניו יובא כל החומר בדבר מצב הילדים ומה דרוש לטובתם. ענין עריכת הביקורים של הבן יאיר לא נכלל בתחומי תביעה לשלום בית וקשה לראות בו גם ענין הטפל לתביעה זו. כמו כן צודק הבעל באשר לצו להחזרת התמונה. אין לראות בשאלה אצל מי תימצא התמונה של הצייר ענין של שלום בית הכלול בעניני נישואין.
לעומת זאת יש לדחות את טענת הבעל לגבי הצווים שניתנו בענין המגורים בוילה. לבני הזוג היתה דירה בירושלים ומכרו אותה לבניית הוילה כאשר עדיין שרר שלום בית בין בני הזוג והוילה היתה מיועדת לשמש מקום מגורים למשפחה.
זו שייכת לבעל ולאשה ביחד. בנסיבות אלה ניתן לראות את הצו בענין מגורי האשה כענין הנכלל בתחומי תביעה לשלום בית. בצו זה לא נקבע כל הסדר קבוע בדבר מדור האשה והילדים, אלא נועד למנוע מן הבעל להפריע לאשה ולילדים לגור באותה דירה שנועדה למגורי בני המשפחה. אין לראות במתן צו בזה חריגה מתחום סמכותו של בית הדין לדון ולהחליט בעניני נישואין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבה. 18.2.82).

בג"צ 652/81 - ח"כ יוסי שריד נגד יו"ר הכנסת

*התערבות בג"צ בסדרי הדיונים של הכנסת (העתירה נדחתה).

ביום 1.12.82, יום שלישי בשבוע, בשעה 11, הגישה סיעת המערך הצעת אי אמון בממשלה. יו"ר הכנסת קבע כי הצעת האי אמון תידון ביום רביעי 2.12.81 וכי הישיבה תתקיים בשעה 5 אחר הצהריים. כנגד קביעת זמן לישיבה בשעות אחר הצהריים פנה העותר לבג"צ, ולטענתו, עפ"י סעיף 36(א) לתקנון הכנסת תידון הצעת אי אמון בישיבה הרגילה הקרובה של הכנסת, וישיבה זו קבועה מימים ימימה ליום רביעי בשעה 11 בבוקר לטענת העותר החליט יו"ר הכנסת לדחות את הישיבה לשעות אחר הצהריים מנימוקים פסולים. מטעם יו"ר הכנסת נטען שהשיקולים היו עניניים, אך באשר לשאלה זו לא נכנס בג"צ לדיון. השאלה שהתעוררה היתה בעיקר האם הנושא הוא שפיט כאשר ב"כ המשיב טען כי שאלת סדרי העבודה של הכנסת אינה שפיטה. העתירה נדחתה.
בג"צ ציין כי מכח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט הוא מוסמך ליתן צווים לרשויות המדינה הממלאים תפקידים ציבוריים עפ"י דין, ובכלל זאת יו"ר הכנסת אשר בהחלטתו לשנות את זמניה של הישיבה הוא. מילא תפקיד ציבורי על פי דין, היינו הוראות תקנון הכנסת שנקבע ע"י הכנסת מכח הוראת סעיף 19 לחוק יסוד הכנסת. אך שאלה היא אם לאור אופיה המיוחד של החלטת יו"ר הכנסת, שענינה הוא בהליכים הפנים פרלמנטריים של הכנסת: מן הדין הוא שבג"צ ידון בעתירה לגופה. על כך נתן ביהמ"ש תשובה שלילית.
השופט ברק בפסק דינו עמד על גדר השיקולים של בג"צ בהתערבותו בעניני עבודתה של הכנסת כשמדובר בעניני חקיקה וחקיקת משנה או בהחלטות מעין שיפוטיות, לעומת מדיניות ההתערבות כשמדובר בסדרי העבודה הפנימיים של הכנסת. הוא הבהיר שעל בג"צ לכבד את הרשות המחוקקת ולא להתערב בעניני עבודתה הפנימיים, מה גם כאשר בדרך כלל ענינים אלה הם פוליטיים ונוגעים לפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה, ויש למנוע עד כמה שניתן פוליטיזציה של השפיטה. טעמים עליונים שבהפרדת הרשויות מחייבים שהכנסת תיהנה מחופש פעולה לנהל את הליכי הדיונים בלא שיבואו רשויות חוץ ויפשפשו במעשיה. אין לקבוע הלכה גורפת באשר להיקף התערבות בג"צ בסדרי עבודתה של הכנסת, וניתן לומר שבענין כגון הענין דנא כאשר הבעיה היא בסטיה, אם אכן היתה כזו, קלת ערך, הרי זו חייבת למצוא פתרונה בהליכים הפנים פרלמנטריים. אין כאן פגיעה מהותית כמו זו שעשויה היתה להתרחש אילו נשללה לחלוטין האפשרות לקיים הצבעת אי אמון בממשלה שהיתה מצדיקה את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ד.לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד גינוסר, שחל ולורך לעותר, עו"ד גב' בייניש למשיב. 1.3.82).

בג"צ 598/81 - אליהו דדון נגד שר הדתות ואח'

*דחייה מחמת שיהוי של עתירה בענין הרכב מועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

קובלנתו של העותר היא כי סיעתו
במועצה המקומית בית דגן קופחה שלא כדין כאשר המועצה החליטה ביולי 1979 על נציגיה לחידוש המועצה הדתית. בין מומלצי המועצה לא נכלל נציג מטעם סיעתו של העותר ולטענתו התעלמה המועצה מיחס הכוחות של הסיעות, העתירה נדחתה מחמת השיהוי. המדובר הוא בהחלטה שנתקבלה ביולי 1979, ופרקליטהעותר טוען כי את טענותיו העלה עוד במכתב מספטמבר 1979 אל שר הדתות וראש המועצה המקומית. ברם מאז שפנה לאחרונה לשר הדתות עברו שנתיים עד שהפרקליט חידש את טיפולו בענין בנובמבר 1981, ורק אז הגיש את העתירה לבג"צ. טוען העותר כי כל הזמן עמד במגעים עם הרשויות, ואף ניתנה לו הבטחה שהענין יבוא על פתרונו הרצוי, אך תירוץ זה אינו מספיק כדי להצדיק השהייה לתקופה כה ארוכה. עבירת הזמן הרב מעידה גם על חוסר הכרעה בענין מצד השר, אך אין זה משנה מן העובדה שהעותר לא עמד בחובתו, חובה הנדרשת מכל מי שבא לפני בג"צ בבקשת סעד, והיא זריזות בפניה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, גב' נתניהו. עו"ד ז. טריינין לעותר, עוה"ד ר.יאראק וי. מאור למשיבים. 14.3.82).

בג"צ 419/81 - פלנר רוברט נגד כור בע"מ וביה"ד לעבודה

*חיוב בהפרשי הצמדה על פיצויי פיטורין כשלא נפסקו פיצוי הלנה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר עבד אצל המשיבה במשך כ- 7 שנים ולבסוף התפטר כדי להתגייס לצבא ושולמו לו פיצויי פיטורין. הוא הגיש תביעה ליתרת פיצויי פיטורין בעוד שהמשיבה סברה שאין מגיעה לו יתרה זו. השאלה שבמחלוקת היתה אם פרמיה ששולמה לעותר, בנוסף לשכר העבודה, מהווה שכר עבודה לצורך פיצויי פיטורין. כמו כן תבע פיצוי בעד הלנת פיצוייהפיטורין. ביה"ד האזורי לעבודה פסק לטובת העותר בשאלה שבמחלוקת וחייב את המשיבה לשלם גם תוספת הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק, מעת הגשת התביעה. פיצויי הלנה לא פסק ביה"ד בנימוק שהיו חילוקי דעות בין המעביד והעובד בדבר עצם החוב. המשיבה ערערה לביה"ד הארצי והלה קבע כי אמנם יתרת פיצויי הפיטורין מגיעה לעותר, ואולם אין על המשיבה לשלם הפרשי הצמדה על הסכום הנפסק. ביה"ד הסתמך על סעיף 6(א) של חוק פסיקת ריבית והצמדה, הקובע בין היתר, ש"אין לפסוק ריבית לפי חוק זה... אם נקבע בחיקוק... סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום...".ביה"ד הארצי סבר כי גם אם לא נפסק הפיצוי האחר, היינו פיצוי על הלנת שכר, גם אז אין לשלם הצמדה שכן נקבע בחיקוק סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום. העתירה נתקבלה. בג"צ קבע כי כאשר מדובר בתשלום הצמדה, ולא בתשלום ריבית, לא חל סעיף 6(א) הנ"לאלא סעיף 6(ב) של חוק פסיקת ריבית הקובע כי "אין לפסוק הפרשי הצמדה... אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית או הפרשי הצמדה..." ופיצויי הלנה אין לראותם כריבית או הפרשי הצמדה. כיון שאין אלה ריבית או הפרשי הצמדה הרי שבאשר לחוב הנ"ל יש לפסוק הפרשי הצמדה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. הוסיפה-השופטת בן פורת. העותר לעצמו, עו"ד קגנובסקי למשיבה. 9.3.82).

בג"צ 559/81 - יאיר עמית בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית עין קניה ואח'

*דחיה מחמת שיהוי של עתירה בענין מכרז בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

ענינה של העתירה מכרז לבנית בית ספר שפורסם ע"י המשיבה בראשית שנת 1981. במאי אותה שנה כתב פרקליטה של העותרת למשיבה שעומדים למסור את העבודה למשיב הרביעי שאינו קבלן רשום
ושהצעתו יקרה יותר מזו של העותרת. בתוך מספר ימים השיבה המועצה המקומית לפרקליט והעותרת פנתה לבג"צ רק בחודש אוקטובר 1981. לטענתה לא נקטה מיד בצעדים מאחר ונאמר לה שהעבודות הוקפאו בשל קשיים תקציביים. העתירה נדחתה.
התשובה בדבר הקפאת העבודות ניתנה לעותרת רק לאחר שחלף זמן מאת קבלת התשובה הראשונה של המשיבה והעותרת לא עשתה דבר. מתברר כי בתחילה נבעה ההשהייה מכך שהעותרת רצתה לעיין במסמכים הנוגעים לענין אצל המשיבה, ורק בשלב שני נמנעה העותרת לעיין במסמכים כשנאמר לה שהעבודה הוקפאה. בעניננו, לא יכול היה להיוותר ספק אצל העותרת, בעקבות תשובת המשיבה, כי הצעתה נדחתה וכי החליטו למסור את העבודה למשיב הרביעי. בנסיבות אלה לא היתה כל הצדקה להשהיית הפניה לבג"צ במשך ארבעה חודשים ומעלה רק בשל כך שהעותרת ביקשה תחילה לעיין במסמכים. העותרת יכלה לבקש עיון במסמכים מבלי להשהות את פנייתה לבג"צ ואולי אף תוך כדי העזרות בסעדים שבג"צ יכול להושיט. גם ההקפאה התקציבית לא צריכה היתה להיות עילה להשהיית הפניה במשך תקופה כה ארוכה, כי ההקפאה לא היה בה כדי לבטל את ענין העבודה בכללותה. זאת ועוד, המשיב הרביעי חתם בינתיים על חוזה עם המשיבה ונכנס להוצאות לא מעטות. מכלול הנתונים, היינו מעבר זמן ללא כל פעולה, טיפול מטעם העותרת בנושאים שוליים במקום לפנות לבג"צ, והעובדה שהגורמים הנוגעים בדבר נקטו בינתיים פעולות שביטולן לאחר עבור זמן יהיה בו משום פגיעה בהם, כל אלה מצדיקים אי הושטת סעד לעותרת. לפיכך אין צורך להיכנס לבירור הטענות לגופן.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, החלטה - השופט שמגר. עו"ד הלוי לעותרת, עוה"ד עפרון ושמואלי למשיבים. 8.3.82).

בג"צ 13/82 - זיו קופר נגד שר הבטחון והרמטכ"ל

*התרת התחייבות של משרת בשירות קבע (העתירה נדחתה).

העותר משרת בשרות קבע בצה"ל ורשויות הצבא עומדות להביא את ענין המשך שירותו בפני ועדה מייעצת להתרת התחייבויות לשרות קבע. העותר מבקש מבג"צ להורות שעניינו לא יובא בפני הועדה. פניית העותר מעוגנת בשני טעמים עיקריים: שאין הצדקה להתרת התחייבותו לגופו של ענין; כי אין טעם בהבאת הענין בפני הועדה מאחר והוחלט כבר מראש ע"י רשויות הצבא להתיר את התחייבותו. העתירה נדחתה. לענין ההחלטה מראש להתיר את ההתחייבות - הועדה ורשויות הערעור על החלטות הועדה דנות בענין לגופו ואינן כפופות לסמכות זו או אחרת שתורה להן להמליץ על התרת ההתחייבות. הועדה פועלת הן ביוזמת החייל והן ביוזמת רשויות הצבא וכשהיא פועלת ביוזמת רשויות הצבא הרי שכבר קיים דרג פיקודי מסויים שהחליט ליזום את הדיון בהתרת ההתחייבות. עם זאת העיר בג"צ כי הועדות חייבות להחליט בענין עפ"י שיקול דעתן העצמאי על יסוד החומר שבפניהן והדרג שאליו מועברת ההמלצה צריך לעיין בהמלצה מבלי להיות כבול אף הוא להחלטות קודמות כלשהן. לגופו של ענין - אין בג"צ נוקט עמדה כל עוד לא נדון הענין ע"י הועדות הקבועות עפ"י הוראות הפיקוד העליון.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ד.לוין. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד בן אור למשיבים. 2.3.82).

בג"צ 44/82 - דוד לזר בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*תביעה ל"תשלומי חסר" ע"י רשויות המכס (העתירה נדחתה).

העותרת יבאה לפני למעלה מ- 4 שנים משלוח של בדים ושילמה תשלומי מכס ומיסים שנדרשה. ב- 1980 שלח המשיב דרישה לתשלום נוסף מאחר והתברר לו, בעקבות בדיקה, כי לאור סיווגו של הבד חלים על העותרת תשלומי חסר. העותרת ביקשה להוכיח כי נתקיימו סייגים מסויימים המונעים דרישות התוספת, והמשיב טען כי לא נתמלאו התנאים שלפי הסייגים הנדונים. טוען המשיב כי לאור טיבה של המחלוקת, שהיא עובדתית במהותה, מן הנכון הוא שהנושא יתברר בפני ביהמ"ש המוסמך כמפורט בסעיף 154 לפקודת המכס. טענה זו נתקבלה. אכן, יש מקרים שבהם יכנס בג"צ לבירור מחלוקת בענין תשלומי מכס אך לא זה המקרה שלפנינו , אין צורך לקבוע כאן תהומיו של הפתח שנפתח ע"י בג"צ לענין בירור מחלוקת בדבר תשלומי מכס בפני בג"צ, שכן די בכך כי באותם מקרים מדובר על נסיבות יוצאות דופן כאשר הסכום שנדרש גדול מאד ואין המקרה שלפנינו נכנס לגדר היוצא מן הכלל.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד עין דור לעותרת, עו"ד בן אור למשיב. 2.3.82).

בג"צ 131/82 - שמעון בן שעיב נגד ביהמ"ש המחוזי

*בקשה לפסילת חוות דעת רפואית שהנאשם יכול לעמוד לדין (העתירה נדחתה).

העותר מואשם בעבירה של יבוא סמים ובישיבה הראשונה הורה ביהמ"ש המחוזי, לפי בקשת הסניגוריה, כי העותר יבדק בדיקה פסיכיאטרית. חוות הדעת קבעה שהעותר אמנם בעל אישיות מופרעת אך אינו חולה נפש. בעקבות זאת יזם הסניגור עריכת בדיקות פסיכיאטריות נוספות וקיבל חוות דעת סותרת. המומחים העידו וביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת הקובעת כי העותר יכול לעמוד לדין ודחה את חוות הדעת הסותרת. העתירה נדחתה. העותר מבקש שבג"צ יעביר החלטתו של ביהמ"ש המחוזי תחת שבט הביקורת ואין לכך הצדקה. אין בג"צ מתערב בהליכים פליליים כדי לבדוק תוך כדי דיון אם ביהמ"ש המחוזי צדק או לא כשהחליט להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה. מדובר בנושא הנתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בהליכים הפליליים, אשר שמע את העדים ונתן דעתו לחוות הדעת השונות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר. 9.3.82).

בג"צ 93/82 - משה ושלום מועד נגד שר הבריאות ואח'

*הענקת רשיון לבית מרקחת (העתירה נדחתה).

בשנת 1976 קיבלה חברה שהעותרים היו בעלי מניותיה היתר לבניית בית מרקחת ובשנת 1969 נתנה לשכת הבריאות המחוזית אישורה להיתר בתנאי שבעל בית המרקחת יהיה רוקח בעל רשיון ישראלי. בשנת 1970 הועברה הבעלות בנכס לעותרים. בשבת 1971 נתנה העיריה הסכמתה לפתיחת בית מרקחת אחר הנמצא במרחק כ- 320 מטר בקו אויר מהמבנה הנדון ובית המרקחת השני קיבל את אישורו של מנכ"ל משרד הבריאות ונפתח עוד בשנת 1971. כתוצאה מפתיחת בית המרקחת השני פנו העותרים לועדה המקומית וביקשו לשנות את ייעוד הנכס כדי לפתוח בו עסק מסוג אחר אך בקשתם נדחתה בשנת 1976. כיון שכך שבו העותרים וביקשו היתר לפתיחת בית מרקחת, העיריה פנתה למשרד הבריאות בדצמבר 1979 ותשובת המשרד היתה שאין לאשר פתיחת בית מרקחת נוסף במרחק 320 מטר מבית המרקחת הקיים. נתקיים דיון חוזר בועדה אם לתת היתר ואם לאו, ובפברואר 1981 הודיע משרד הבריאות שהועדה לא שינתה את החלטתה הקודמת. עתירת העותרים נדחתה.

סעיף 20(א) לפקודת הרוקחות קובע שאין לפתוח בית מרקחת אלא במרחק של 500 מטר לפחות מבית מרקחת קיים, אם כי מנכ"ל משרד הבריאות רשאי להרשות פתיחת בית מרקחת בתוך המרחק האמור אם נראה לו שהדבר חיוני להבטחת הספקה סדירה של תרופות. כיון שכך היו המשיבים מוסמכים שלא לתת את ההיתר לעותרים במצב הקיים. טוענים העותרים שהאישור שניתן להם ב- 1969 הוא לצמיתות ועדיין תקף ועל כן על המשיבים למלא את ההבטחה המשתמעת ממנו. עוד הם טוענים כי מכח האישור האמור הפך בית המרקחת שלהם ל"בית מרקחת קיים" בגדר סעיף 20(א) לפקודה. אין לקבל טענה זו שכן אין בית מרקחת "קיים" בגדר הפקודה אלא אם כן נפתח בפועל. העובדה שהאישור שניתן לעותרים בשנת 1969 לא נוצל במשך 11 השנים לא נתנה בידם זכות מוקנית לדרוש הקפאת מתן אישורים לבתי מרקחת אחרים בתחומי 500 המטרים הנזכרים בפקודה. כמו כן אין לקבל את טענת העותרים כי המרחק של 500 מטרים אין לחשב אותו בקו אוירי. הפירוש של המשיבים ש- 500 מטרים צריכים להיות בקו אוירי הוא פירוש סביר ואין העותרים מציעים הצעה אלטרנטיבית איך למדוד את המרחק בצורה שתועיל לעותרים. עוד טוענים העותרים כי החלטת המשיב שלא לסטות מן הכלל שבסעיף 20(א) רישא של הפקודה אינה מנומקת, שרירותית ומוטעית מעיקרה. בטענה זו אין לדון לגופה מפני שהעותרים השהו את הגשת העתירה. ההחלטה הסופית של המשיב הודעה לעותרים בפברואר 1981 והעתירה הוגשה רק בפברואר 1982. העותרים לא הצליחו לתת הסבר להשהיה זו. בעל דין המבקש לקבל סעד מבג"צ חייב להזדרז בהגשת עתירתו וחרף הנסיבות שפירטו העותרים יכלו להגיש את עתירתם לפני עת רבה.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש.לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יסיפוף לעותרים.21.3.82).

=בג"צ 462/81 - אלי הולצמן נגד שר הבריאות ואח'

*הענקת רשיון לבית מרקחת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)_ העותר הוא רוקח מורשה וכן גם המשיבה החמישית (להלן המשיבה).

הן העותר והן המשיבה מבקשים לפתוח בית מרקחת בקרית מוצקין כשהמבנים שלהם נמצאים במרחק שאינו מגיע ל- 500 מטר. על פי החוק לא יפתח בית מרקחת אלא במרחק 500 מטר לפחות מבית מרקחת קיים ולפיכך אין המשיב מוכן לתת לשניהם רשיונות אלא לאחד מהם ולפי הנסיבות בחר לתת את הרשיון למשיבה. עתירת העותר נדחתה .
לקראת סוף שנת 1978 התקשרה חברת סופרפרם ישראל בע"מ (להלן החברה) עם רסקו לרכישת חנות כדי לפתוח בית מרקחת. בדצמבר 1978 פנתה רסקו לעיריה לקבלת רשיון בניה לבית מרקחת. ראש העיר פנה למשרד הבריאות והתשובה היתה כי אין המשרד מטפל בפתיחת בית מרקחת ע"י רוקח מוסמך אלא לאחר הגשת בקשה לרשיון עסק לרשות המקומית ועם העברת האישור למשרד הבריאות. רק בחדש אפריל 1981 הגיש העותר לעיריה בקשה לרשיון עסק של בית מרקחת כמנהל חברת סופרפרם. לאחר שקיבל אישור העיריה הוא העביר את הבקשה באוגוסט 1981 למשרד הבריאות לאישור, אך בקשתו נדחתה כי בינתיים נכנסה לתמונה המשיבה. בחודש יולי 1980 הגישה המשיבה לעיריה בקשה לקבלת רשיון להקמת בית מרקחת לא הרחק מבנין רסקו הנ"ל, ולפני הגשת הבקשה ביררה המשיבה בעיריה ונאמר לה שאין מניעה להגשת בקשה. העיריה הסכימה עקרונית לבקשת המשיבה והעבירה אותה למשרד הבריאות תוך ציון שאין בתוך
רדיוס של 500 מטר בית מרקחת אחר. משרד הבריאות אישר את פתיחת בית המרקחת והעמיד דרישות שונות באשר למבנה הנדון. המשיבה הכניסה שינויים ושיפוצים לפי דרישות משרד הבריאות. לפני שהמשיבה קיבלה סופית את הרשיון הוגשה עתירת העותר לבג"צ וניתן צו על תנאי וכן צו ביניים. לבסוף בוטלו הצווים.
צודקת המשיבה כי הגופים רסקו וסופרפרם היו נעדרים כשרות של רוקח מורשה ולכן לא יכלו להיות בעל דברים של המשיבה לענין קבלת אישור לפתיחת בית מרקחת. ממילא המגעים שנוהלו בין גופים אלה לבין העיריה אינם רלוונטיים לעתירה זו. אשר לשאלה אם יש לראות את מצבה של המשיבה כמי שהיא כבר בעלת בית מרקחת ואת המקום שלה כבית מרקחת "קיים" למרות שלא נפתח בפועל, לצורך הסייג שאין לפתוח בית מרקחת בתוך תחום של 500 מטר מבית מרקחת "קיים" - במחלוקת פרשנית זו הדין עם העותר ולא עם המשיבה. אין לראות בית מרקחת כ"קיים" לאחר שניתן אישור עקרוני לפתיחתו אלא לאחר שהוא נפתח בפועל. ברם אין בכך כדי לשנות את המצב. כאשר קיימות שתי בקשות בפני משרד הבריאות, הרי השיקולים שהוא צריך לשקול אינם שונים מאלה שכל רשות ציבורית חייבת לשקול כשהיא באה לבחור, לצורך קבלת החלטה, בין חלופות שונות. בג"צ יתערב בשיקוליו רק במקרים שבהם הוא נוהג להתערב בשיקוליה של כל רשות מינהלית אחרת. בעניננו לא זו בלבד שהמשיבה הקדימה וקיבלה את האישור עת רבה לפני העותר, אלא היא אף פעלה על פי האישור הנ"ל והשלימה את הטעון השלמה לפי הנחיות הרוקח המחוזי. סדרי מינהל תקינים מחייבים במקרה כזה היעתרות לבקשה של המשיבה ולא לבקשתו של העותר ושום גוף מינהלי לא יכול היה באופן סביר להגיע להחלטה אחרת מאשר אליה הגיע משרד הבריאות.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. הרצוג לעותר, עוה"ד גב'נ. בן אור, ד. דינו וי. עציוני למשיבים. 21.3.82).

בג"צ 222/81 - אפרים זיזי נגד שר הפנים ואח'

*שלילת רשיון להחזקת נשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר החזיק אקדח ברשיון מאז 1976 וחודש מידי שנה בשנה. בפעם האחרונה חודש הרשיון ביום 1.1.80 לתקופה של שנתיים. בעקבות סכסוך שהיה לעותר עם שכניו בתחילת 1979 נטלה המשטרה את אקדחו, לאחר שהשכנים טענו כי העותר שלף את אקדחו במהלך מריבה שפרצה בינו לבינם. המשטרה פעלה בתלונה כשהיא מאמינה למתלונניםבעוד שלעותר היתה גירסה נוגדת וגם הוא הגיש תלונה נגד המתלוננים. לאחר שחודש הרשיון בינואר 1980 הגיעה לפקידת רישוי נשק במחוז ירושלים פניית המשטרה לבטל את רשיונו של העותר. זו החליטה לבטל את הרשיון מבלי לשמוע את העותר והודיעה לו בפברואר 1980 על ביטול הרשיון. עתירת העותר נתקבלה.
אין פגם בכך שמסרבים לתת רשיון לאדם שיש לו הרשעות בעבירות של מריבות ותקיפה וכיוצא באלה עבירות. כמו כן רשות הרישוי פטורה מחובת הנמקה כשהיא מסרבת להעניק רשיון, ואולם כאשר הרשות מגלה את השיקולים שהדריכו אותה ניתנת לבג"צ האפשרות להעביר את השיקולים תחת שבט הביקורת. ברור שההחלטה לבטל את הרשיון קשורה לתלונה שהוגשה נגד העותר. ברם ביהמ"ש זיכה אותו באשר המתלוננים לא היו בארץ ולא באו להעיד נגדו.
כאשר המשטרה תפסה את האקדח היא הודיעה לפרקליטו של העותר כי האקדח לא יוחזר לעותר כל עוד הפעולות בתיק טרם הסתיימו. בינתיים הסתיימו ההליכים ועדיין המשטרה מתנגדת שהעותר יחזיק נשק. המשטרה גילתה מספר הרשעות קודמות של העותר אך לאלה אין חשיבות לעניננו. באשר לעבירה אחת הרי זו משנת 1965 ובאשר לשתי עבירות אחרות הרי אלה היו עבירות קלות ולא מנעו מתן רשיון לעותר לנשיאת נשק בעבר. בנסיבות אלה המלצת המשטרה על ביטול רשיונו של העותר בלתי מבוססת ובלתי מוצדקת. נעשה עוול לעותר שהודבק לו תג של אדם אלים על יסוד תלונות בלתי בדוקות של שכנים שמן הראוי היה להתייחס בזהירות לדבריהם בגלל היותם יריביו של העותר בסכסוכים שפרצו ביניהם.
פסק הדין ניתן מפי השופט יהודה כהן והוסיף מ"מ הנשיא י.כהן כי בפני פקידת הרישוי לא היו העובדות הנכונות כאשר החליטה לבטל את הרשיון, וכן היא לא נהגה לפי סדרי מינהל תקינים כאשר לא הזמינה את העותר שישמיע את דבריו לפניה לפני ביטול הרשיון. מכיון שלא נתמלא התנאי היסודי של מתן הזדמנות לעותר להביא את טענותיו, ומכיון שלא היו בפני פקידת הרישוי הידיעות הנכונות על נסיבות הענין, הרי שההחלטה בטלה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, גב' בן פורת, יהודה כהן. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיבים. 21.3.82).

בג"צ 571/81 - אלן לובינגר נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה המרכז ואח'

*דרישה לתשלום מס השבחה

(התנגדות לצו על תנאי - העתירה נתקבלה בחלקה).

העותרת היא בעלת חלקת מקרקעין בסביון. בשנת 1973 שלחה המשיבה לעותרת דרישה לתשלום מס השבחה. העותרת התנגדה ובשנת 1974 רשמה המשיבה הערת אזהרה במשרד רשם המקרקעין בגין חוב מס השבחה. ב- 1980 נתגלה לעותרת כי נרשמה הערת אזהרה והיא עתרה לבג"צ. בפני בג"צ הסכימה המשיבה כי הדרישה לתשלום מס שבח משנת 1973 לא היתה כדין וממילא גם רישום הערת האזהרה לא היה כדין. לפיכך, בכל הנוגע לרישום הערת האזהרה, הפך הצו להחלטי.
מאידך התעוררה השאלה אם על העותרת חלה החובה לתשלום מס או היטל בהתאם לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 18) משנת 1981. שני הצדדים ביקשו מבג"צ שלא יסתפק בהסקת המסקנה הנוגעת להערת האזהרה הקודמת, אלא שידון בשאלה מה המצב לפי התיקון בחוק. בג"צ הגיע למסקנה כי אין לקבל את טענת העותרת שהדרישה לפי התיקון התיישנה. לפי החוק, דרישה לתשלום מס השבחה יכול שתיעשה בתוך שנתיים מעת מתן תוקף לתוכנית שבגינה מבקשים את מס ההשבחה, או תוך שנתיים מיום השלמתה של העבודה ע"י הרשות המקומית אשר בקשר אליה נקבע תשלום המס. מכאן כי קיימות שתי תקופות זמן חלופות, והעובדה שעברה תקופת זמן אחת אינה מונעת לשלוח את הדרישה תוך התקופה החלופה. אילו התיישנה התביעה באשר לשתי חלופות הזמן האמורות לפני התיקון בחוק משנת 1981 לא ניתן היה להחיל את החוק על הוראות המעבר שבו על הרכוש של העותרת. ברם, מכיון שלא הוכח כי חלה ההתיישנות כאשר נכנס החוק לתוקפו, ניתן להחיל את החוק החדש על נכסה של העותרת.