ע.א. 540/79 - אברהם ודוד שמואלי נגד יצחק לויט ואח'
*ביצוע בעין של חוזה רכישת דירה.
* ערעור על החלטה שאיננה פס"ד במסגרת הערעור על פסה"ד.
* שערור התמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 761/78 - הערעור נתקבל בחלקו).
בשנת 1972 התקשר המשיב עם המערערים, שהם קבלני בנין לרכישת דירה ושילם סכום של 45 אלף ל"י על חשבון התחייבות כללית של 156 אלף ל"י. קצב הבניה לא התקדם והמערערים דחו את המשיב הלוך ושוב כשהבניה מתנהלת בעצלתיים. בסופו של דבר, בשנת 1978, הודיעו המערערים למשיב כי אינם מתכוננים להשלים את בניית הדירה ואז פנה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה לצו אכיפה. ביהמ"ש מינה כונס נכסים והורה על השלמת הדירה והעברתה על שם המשיב, כשהוא מחייב את המשיב לשלם למערערים את יתרת מחיר הדירה ללא שיערוך התשלום. המערערים הוזמנו לדיון אך הם לא הגישו תצהירים נגדיים ויומיים לפני הדיון ביקשו דחייה כדי לאפשר להם לערוך את הגנתם. ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות את הדיון ועל כך הגישו בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתם נדחתה לגופה, כי נוכח הזנחתם לא היה השופט חייב לשבש את דרכי הדיון וביהמ"ש העליון לא יתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי. במסגרת הערעור טוענים המערערים נגד הצו לביצוע בעין של ההסכם, נגד העובדה שביהמ"ש לא נתן להם -אפשרות להתגונן ונגד הפסיקה שיתרת המחיר תשולם ללא הצמדה.
א. המערער הראשון לא הופיע כלל לדיון בביהמ"ש המחוזי והמערער השני הופיע ללא עורך דין, ניתנה לו אפשרות לחקור את המשיב חקירה נגדית על תצהירו אך הוא נמנע מלעשות כן. כתוצאה מכך חומר הראיות דל ביותר ומצטמצם בתצהיר המשיב. טענתם הראשונה של המערערים היא כי שלא בדין סירב ביהמ"ש לדחות את הדיון ובכך נפגעו כללי הצדק הטבעי. טוענים המערערים כי לפי תקנות סדר הדין האזרחי אם בעל דין לא ערער על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בערעור על פסק הדין במשפט, ומאחר ולא ניתנה להם רשות לערער על ההחלטה הנ"ל רשאים הם לערער על אותה החלטה במסגרת ערעור זה. דברים אלה נכונים להלכה, שכן דחיית בקשה לרשות ערעור אינה פוגעת מבחינה דיונית בזכות הערעור על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו. ברם, כאן נדחתה הבקשה לגופה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון שנתן את דעתו לכל טענותיהם של המערערים ומבחינה מהותית בא הענין על סיומו ואין מקום לדון בו מחדש.
ב. אשר לטענה כי מאחר שהדירה שהוחל בבנייתה היתה בעת שמיעת הדיון ילאחר השלמת השלד ולא נבנתה בהתאם לתכנית שהותנה עליה בהסכם לא היה מקום להורות על אכיפת ההסכם שאינו ניתן עוד לביצוע - אכן המשיב העיד כי הדירה אינה תואמת את רוח התכנית וכי הכל שונה והכל לא תואם. אך ביהמ"ש התגבר על בעיה זו לאחר שב"כ המשיב הודיע בעת הדיון כי הוא מסכים שאם ישלימו את הדירה לפי התכנית שאושרה ולא לפי התכנית שהסכימו עליה, יסתפק בהשלמת הדירה לפי התכנית שאושרה. טוען ב"כ המערערים שביהמ"ש לא היה רשאי לצוות על "ביצוע בקירוב" שהרי אין מדובר בשינוי קל אלא בהבדלים מהותיים ויסודיים, וכן שחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג אינו מכיר בסעד מעין זה שנשאל בזמנו מן החוק המקובל, ומכל מקום היה על המשיב לבקש תיקון בקשתו לפני שביהמ"ש פסק כך. אין לומר שהחלטת ביהמ"ש היתה על "ביצוע
בקירוב". ביהמ"ש התייחס להצהרת ב"כ המשיב כאל ויתור על זכות שקמה לו עקב כך שהמערערים בנו עפ"י תכנית שונה מהתכנית המוסכמת. שינוי תכנית הבניה ע"י הקטנת השטח עפ"י דרישת הרשות המוסמכת, נותן למשיב זכות, על פי ההסכם, לבטל את ההסכם, אך אין טענה שהמשיב השתמש בזכות הביטול והצהרת בא כוחו הבהירה שהוא מוותר על זכות זו ועומד על קיום ההסכם בהתאם לתכנית החדשה. לשם כך לא היה צורך בתיקון הבקשה.
ג. כל הטענה המשפטית ביחס ל"ביצוע בקירוב" איננה, לכן, לענין. בשל חומר הראיות המוגבל והמצומצם אין ראיות שמתוכן אפשר להסיק אם מה שנבנה בפועל שונה באופן מהותי ממה שהוסכם או שמא יש רק שינוי קל שעדיין ניתן להתגבר עליו בדרך של "ביצוע בקירוב" "ובלבד שכוונותיהם העיקריות של המתקשרים תבואנה לידי מימוש ולא ינתן לאחד מהם להתחמק מהתחייבותו. נטייתו של ביהמ"ש היא, בכל מקרה שהדבר ניתן, להשתדל להביא למימוש ההתחייבויות אף שהדבר כרוך בתוספת או שינוי שאינם מהווים תנאים חדשים ואינם משנים את אופיו של ההסכם. כיון שכך אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה המשפטית אם עדיין ניתן להעניק את הסעד של "ביצוע בקירוב" שהפסיקה שלנו שאלה בזמנו מן החוק המקובל, עתה לאחר שחל חוק החוזים.
ד. אשר לטענה המערערים שאין לצוות על ביצוע בעין של ההסכם מפני שהבניה נעשתה עפ"י תכנית שונה מן ההסכם וביהמ"ש יתקשה לאכוף את ביצוע ההסכם - פסק הדין שעליו מסתמכים המערערים ניתן לגבי מסמך שנחתם לפני שחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) נכנס לתוקפו. עפ"י חוק זה החל בענין דנא, סעד האכיפה הוא הסעד הראשון והעיקרי וצו אכיפה טומן בחובו אפשרויות חדשות ופותח אופקים חדשים. את הקושי בקיום צו האכיפה, בכל הנוגע לביצוע עבודות בניה, ניתן לפתור ע"י מינוי כונס נכסים קבוע וכך נעשה בעניננו וענין זה בא על פתרונו. אשר לטענת המערערים בדבר שיהוי מטעם המשיב המצדיק מניעת הסעד המבוקש - זו טענת הגנה ואותה חייבים היו המערערים להוכיח מן הבחינה העובדתית. אין שיהוי המונע אכיפת ההסכם אלא אם יש לראות בו משום ויתור על הזכות הנתבעת ואם הביא להרעת מצבו של הצד שכנגד. בעניננו, עבודות הבניה לא נפסקו אלא נמשכו בעצלתיים והמשיב התייחס לכך בסלחנות אם כי לא שתק ופנה שוב ושוב למערערים. כאשר המערערים הודיעו למשיב שאין בכוונתם להמשיך את הבניה פנה מיד לביהמ"ש. אשר להרעה במצב המערערים כתוצאה מן השיהוי - לא הוכחה הרעה כזו.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין הוא משערך את יתרת המחיר החוזי באשר הוא ראה את האשם בכל מה שאירע במערערים, שנהגו בזדון. בטענה נגד החלטה זו צודקים המערערים. אין לכנות את התנהגות המערערים כהתנהגות בזדון, שהרי מבחינה עובדתית לא הובהרו נסיבות המקרה. הובהר שהמערערים הם שהפרו את התחייבותם, אך מאידך התנהגות המשיב שחיכה במשך שנים והסתפק בכתיבת מכתבים מעוררת סימני שאלה, אם כי לא הוכח שהיא עלתה עד כדי שיהוי. לפי המדיניות החדשה שבפסיקת ביהמ"ש העליון מאז החשת קצב האינפלציה, אין למנוע מבעל דין, בדרך כלל, שיקבל תמורה מלאה עבור רכושו. יהיה זה בלתי צודק להעניש מוכר על הפרתו של הסכם עד כדי שיחוייב להיפרד מהרכוש
שערכו הנומינלי עלה כמה מונים, תמורת מחיר המשקף את ערכו הנומינלי הישן. שיקולי הצדק צריכים להיות גמישים ומתאימים לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יש צורך לעשות צדק עם צד אחד ומאידך צריך להימנע מלעודד הפרות הסכם עם סיכון קטן בצידן. בנסיבות המקרה יעשה צדק אם מתוך הסכום של כ- 111 אלף ל"י, שהמשיב עדיין חייב למערערים, יהיו 80 אלף ל"י משוערכים בהתאם לעליית המדד ומתוך סכום זה יוכל המשיב לנכות את הסכומים שהוציא על סיום הבניה כשגם סכומים אלה צמודים כאמור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א.שמר למערערים, עו"ד א.סוכובולסקי למשיב. 24.2.82)
ע.א. 389/81 שמואל פבריקר נגד ברוך אליה והדר חברה לביטוח בע"מ
*העברת תובענה בנזיקין לבימ"ש השלום בעקבות הגדלת סמכותו של בימ"ש זה (הערעור נתקבל).
באוקטובר 1978 הגיש המערער תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים. בהתאם לתקנה 9(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי לא פירש המערער בכתב התביעה את הסכום שאותו תבע בעד נזק כללי. תקנה 9(ג) הנ"ל קובעת כי "אם התביעה היא לפיצויים של נזקי גוף אין לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בעד נזק כללי..הוגשה התבלעה לבימ"ש השלום, יראוה כמוגבלת לסכום שאינו עולה על הסכום שבימ"ש השלום מוסמך לדון בה, הוגשה התביעה לביהמ"ש המחוזי, יראוה כתביעה בסכום העולה על הסכום האמור". באפריל 1980 פורסם תיקון לחוק בתי המשפט שבו הוגדלה סמכותו של בימ"ש השלום לדון בתובענות שבהן סכום התביעה מגיע עד לכדי 75 אלף שקלים במקום 150 אלף לירות. בחוק המתקן נקבע כי תובענה שהיא מעתה בסמכותו של בימ"ש השלום ואשר הוגשה קודם לכן בבימ"ש מחוזי ידון בה בימ"ש השלום ובלבד שטרם הוחל בשמיעת עדים. שר המשפטים התקין תקנות בדבר העברת ענינים מביהמ"ש המחוזי לבהמ"ש השלום. בתקנות ההעברה נקבע כי התובע יגיש הודעת העברה בענינים שסמכות בימ"ש השלום חלה עליהם מעתה ואם הודעת העברה לא הוגשה יקבע ביהמ"ש המחוזי את בימ"ש השלום שאליו יועבר הענין.
בתיק נשוא ערעור זה לא הוגשה הודעת העברה. נתקיימו הליכי קדם משפט ר מגיעה לכדי 5 אחוז. כאשר התייצבו פרקליטי הצדדים בפני השופט. הציע פרקליט המשיבים תשלום של 20 אלף שקל לסילוק התובענה ואילו פרקליט המערער הודיע כי תביעתו עולה על 75 אלף שקלים ולפיכך היא צריכה להתברר בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה בה הוא אומר כי מכיון שמומחה רפואי קבע שהנכות היא 5 אחוז הרי בהתחשב בכך וביתר הנסיבות העולות מכתב התביעה נראה כי הסכום המקסימלי של החיוב אינו עולה על 75 אלף שקלים וכי הענין נתון לסמכות בימ"ש השלום והוא מורה על העברתו לבימ"ש השלום. הערעור נתקבל.
בתיקים שבהם צויין שוויו של נושא התובענה לא מתעורר כל קושי. השאלה היא כיצד יש לנהוג בתובענות לפיצויים של נזקי גוף שבהן לא נדרש התובע לפרש את סכום התביעה אלא חלה עליהן תקנה 9 הנ"ל. לפי אותה תקנה הברירה היא בידי התובע להגיש את התביעה בבימ"ש השלום, ואם רוצה התובע הוא מגיש את התביעה לביהמ"ש המחוזי ואז יהיה בימ"ש זה מוסמך לדון בתובענה. ביהמ"ש המחוזי לא הוסמך לקבוע היעדר סמכותו לדון בתובענה על יסוד הערכה של סיכוייה אלא הברירה ניתנה לתובע. עם קבלת החוק המתקן היו תלויות ועומדות בפני בתי המשפט המחוזי תובענות שהוגשו לפי תקנה 9(ג) הנ"ל, ושוב בידי התובע הזכות להגיש הודעת העברה לבימ"ש השלום ובכך הסכמה שאין הוא עותר לתשלום העולה על 75 אלף שקל, ומאידך תובענות שהתובע מתכוון לדרוש תשלום העולה על 75 אלף שקל אין להעביר לבימ"ש השלום. תביעות לפיצויים של נזקי גוף אין ביהמ"ש המחוזי יכול להעבירן לבימ"ש השלום אם לא ניתנה בהן הודעת ההעברה. ההחלטה בפני איזה בימ"ש תתברר התובענה מסורה לתובע ולא לביהמ"ש.
(בפני ביהמ"ש המחוזי ומומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש קבע כי נכותו של המערע בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. החלטה - השופט ש.לוין. עו"ד י.שמשי למערער, עו"ד ב.זייגר למשיבים. 23.2.82).
ע.א. 224/81 - רפאל וקנין נגד שלום חכמון והסנה בע"מ
*העברת תובענה בנזיקין לבימ"ש השלום בעקבות הגדלת סמכותו של בימ"ש זה (הערעור נתקבל).
בנובמבר 1979 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה נגד המשיבים לפיצויים עבור נזקי גוף בשל תאונת עבודה שאירעה לו. לכתב התביעה צורפה תעודה רפואית בדבר נכותו הצמיתה של המערער ובה נקבעה נכות כ- 10 אחוז. בהתאם לתקנה 9 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי לא פירש המערער בכתב התביעה את הסכום שאותו תבע כנזק כללי. באפריל 1980 פורסם חוק בתי המשפט בדבר הגדלת סמכות בימ"ש השלום ל- 75 אלף שקל במקום 150 אלף ל"י ונשיא ביהמ"ש המחוזי הורה בהיעדר בעלי הדין על העברת התיק לבימ"ש השלום בעפולה. בינתיים התברר למערער, עקב תוצאות בדיקה ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שנכותו היא בשיעור 100 אחוז וממילא יעלה סכום התביעה על הסכום שמוסמך לדון בו בימ"ש השלום. לפיכך עתר בפברואר 1981 לביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטת ההעברה כדי שהתובענה תידון בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונימק את החלטתו ב- 3 נימוקים: הואיל וההחלטה ניתנה שלא במעמד המבקש לא ניתן היה לבטלה אלא עפ"י תקנה 227 לתקנות סדר הדין והמערער החמיץ את המועד לכך; בזמן שההחלטה ניתנה התאימה התובענה על יסוד נתוניה להתברר בפני בימ"ש השלום; אין לייחס את הנכות הנוספת שהמערער טוען לה לתאונה נשוא התביעה. הערעור נתקבל.
מבלי להתייחס לכשרותה של בקשת המערער להתברר בגדר תקנה 227 הנ"ל ולטענות המערער לאחוז נכותו הרי דינו של הערעור להתקבל מטעם אחר. תקנה 3(א) בענין העברת תובענות אינה חלה על תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף שלא ניתנה בהן הודעת ההעברה (כמו במקרה שלפנינו). כך נפסק בע.א. 389/81 (ראה לעיל פסק הדין הנ"ל). נמצא שהחלטת ההעברה היתה מוטעית. זו החלטת ביניים שביהמ"ש המחוזי היה רשאי לשנותה אפילו ניתנה במעמד בעלי הדין אם התברר לו שבטעות היה יסודה ואפילו ביוזמתו שלו. מה שהערכאה הראשונה היתה
רשאית לעשות רשאי לעשות גם ביהמ"ש שלערעור, ולפיכך יש לבטל את החלטת ההעברה ולקבוע כי התובענה תתברר בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. החלטה- השופט ש.לוין. עו"ד י.כהנא למערער, עו"ד צ.אלטר למשיבים. 23.2.82).
ע.א. 344/80 - הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד חברת השמייה בע"מ
*פיצויים עקב פרסום לשון הרע (הערעור נדחה).
המערערת היא המו"ל של עתון מעריב, והמשיבה היא חברת שמירה בעלת מוניטין שיש לה סניפים בערים שונות וכולל בקרית שמונה. ביום 27.2.75 פורסמה בעתון כתבה על שני טורים שכותרתה התייחסה לכך כי שומר בן 14 החמוש בעוזי ירה לעבר עובדי מקורות. מתחת לכותרת, בצורה מודגשת היכולה למשוך תשומת לב הן מבחינת התוכן והן מבחינת גודל הכתבה, צויין כי המשטרה תנהל חקירה ובין היתר תזמן לבירור את מנהלי חברת "השמירה" מקרית שמונה כדי לקבל הסבר כיצד מסרה נשק לנער בן 14 לצורך תפקידי שמירה ברמת הגולן. בכתבה צויין מספר פעמים כי הנער הועסק כשומר מטעם חברת "השמירה" כשהמלה השמירה נתונה כל העת במרכאות, וכן הוספה "ה" הידיעה למלה "השמירה". המשיבה ראתה את עצמה נפגעת מהפירסום שכן היא הנקראת "חברת השמירה" ואילו את הנער העסיקה חברת שמירה אחרת. מנהל המשיבה 1 פנה טלפונית למעריב ומחה על הכתבה, אך הוא נתקל בגישה פורמליסטית והופנה לבירור עם הכתב. רק לאחר 10 ימים פורסם תיקון באותו עמוד של העתון שאין כוונת הידיעה לחברת "השמירה". ביהמ"ש המחוזי הגדיר את הפרסום המתקן כ"מעט מדי ומאוחר מדי" וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 30 אלף ל"י צמוד למדד 1975 וכן שכ"ט עו"ד 10 אלפים ל"י צמוד באופן שביום מתן פסק הדין עמד החיוב על כ- 250 אלף ל"י. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דחה בצדק את טענת המערערת כי המרכאות מסביב למלה "השמירה" נתווספו בדרך של תקלה טכנית, וכי הכתב לא הכתיב את המרכאות ואת "ה" הידיעה הנ"ל אלא התכוון לחברת שמירה סתם. בעדות של הכתב נאמר שהוא התכוון לחברת שמירה בקרית שמונה, כי הוא לא ידע באיזו חברה מדובר, כי ידע שיש בקרית שמונה שתי חברות ולא התכוון לפרסם שם כלשהו. מכאן כי התייחס בשוויון נפש לזהות החברה שהוא מייחס לה את המעשה ולא העלה על דעתו כי הוא עלול לגרום בזק של ממש לאחת משתי החברות העוסקות במתן שרותי שמירה בקרית שמונה ואולי לשתיהן גם יחד. מכל הנתונים עולה כי הכתבה מייחסת את המעשה למשיבה, כי הייחוס למשיבה אינו אמת, וכי הפרסום היה שלא בתום לב, שהרי המפרסם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם יש אמת בכתבה ואם לאו. יתירה מזו, המפרסם היה ממש אדיש לאפשרות שהכתבה תובן כמתכוונת למשיבה וכי זו תינזק עקב הפרסום. ביהמ"ש המחוזי שקל בתשומת לב ראויה את כל מרכיבי הנושא ובין היתר את צורת הפרסום הפוגע מול תיקון הטעות בדרך המוצנעת, וחוסר האחריות והאדישות מצד הכתב והמפרסמים, ומאידך היעדר הזדון והכוונה לפגוע. קביעת שיעור הפיצויים הוא ענין שבאומדנה ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעה כזו אלא אם כן היא חורגת במידה משמעותית מהמקובל, או שאינה מתיישבת עם העובדות והנסיבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ד.לוין גב' נתניהו, עו"ד ש.ברוש למערערים, עו"ד א. לובדצקי למשיבה. 1.3.82).
ע.א. 392/80 - גירא קדר נגד אתרים חברה לפיתוח
*בקשת הצהרה לפירוש הסכם (הערעור נתקבל במובן זה שפסק הדין נשוא הערעור בוטל, אך הבקשה למתן הצהרה שאותה ביקש המערער בביהמ"ש המחוזי נדחתה).
הסכסוך בין הצדדים נוגע לתשלום שצריך לשלם המערער למשיבה בגין השימוש בשטח שבחוף תל אביב השייך למשיבה. גדר המחלוקת בין הצדדים אימתי נכנס לתוקפו הסכם בדבר שיעור התשלום שעל המערער לשלם, לאחר שהצדדים הסכימו על מסירת הזכיון למערער, בתנאים כספיים מסויימים. המשיבה לא מסרה את הזכיון לפי ההסכם ורק לאחר שנתיים קבע ביהמ"ש כי על המשיבה למסור את הזכיון למערער. התעוררה השאלה אם ההסכם חל מן היום שצריך היה למסור את הזכיון, באשר המערער למעשה החזיק במקום כבר באותו זמן ועוד מלפני כן, כך שמאותו זמן חלה ההצמדה כפי שהוסכם בהסכם המוקדם, או שההצמדה מתחילה מן היום שביהמ"ש קבע שעל המשיבה למסור למערער את הזכיון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם מתחיל מהיום שבו צריך היה למסור למערער את הזכיון ומאז חלה ההצמדה ובמובן זה נתקבל ערעורו של המערער וביהמ"ש העליון קבע כי מכיון שבאותה עת לא היה מפגש רצונות בין המערער לבין המשיבה, ממילא לא היה הסכם ותנאי התשלומים וההצמדה לא יכולים להתחיל מאותו תאריך. עם זאת קבע ביהמ"ש העליון אין גם לקבל את הבקשה של המערער להצהיר כי התנאים הכספיים מתחילים מיום מתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי, שכן גם אז לא היה מפגש רצונות בין המערער לבין המשיבה שהרי לא באו לכלל הסכמה בשאלה מאימתי יחול החיוב. כך שגם מאותו תאריך לא התחילו התנאים הכספיים המצויינים בחוזה ועל המערער יהיה לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בגין כל תקופת ההחזקה ולא דמי שימוש חוזיים. את דמי השימוש הראויים יצטרך לקבוע ביהמ"ש המחוזי אם הצדדים לא יגיעו לכלל הסכמה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ד. לוין החלטה- הנשיא לנדוי. עו"ד א.גולדברג למערער, עו"ד א.פינצזק למשיבה. 18.3.82).
ע.א. 915/79 - בית הכנסת הגדול בתל אביב ואח' נגד י.הייק ואח'
*פירוש צוואה (הערעור נדחה).
המנוחה מלציה פריי (להלן המנוחה), ערכה צוואה ובה ציוותה לכל אחד משלושת המשיבים נכסים שונים מעזבונה (דירה, פרוות, ותכשיטים). אשר ליתרת הרכוש קבעה בפסקה 6 לצוואה כי "כל יתרת רכושי אחרי סילוק מיסים וחובות העזבון...תימסר בשני חלקים שווים...". כך ציוותה את יתרת רכושה לשתי המערערות. התעוררה השאלה מה פירוש סעיף 6 הנ"ל לצוואה. גדר המחלוקת, האם המסים וחובות העזבון, ובכלל זה מס העזבון, החלים על הדירה, הפרוות והתכשיטים ישולמו ע"י היורשים שזכו באותם פריטים, או שישולמו מתוך יתרת הרכוש ורק מה שישאר לאחר מכן יועבר למערערות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כוונת המצווה היתה שהמסים ישולמו מיתרת הרכוש וכי שלושת המשיבים יקבלו את מה שציוותה להם מבלי שהם יצטרכו לשלם מסים. הערעור נדחה. כפי שנפסק בעבר אין חלקו של היורש נקי מתשלום מס ואין היורש פטור מחיוב הנובע מדיני המסים אלא אם ביטא המצווה כוונה אחרת, וכאן, לפי פירוש סעיף 6 הנ"ל, אכן ביטא המצווה כוונה אחרת. הביטוי מיסים בפיסקה הנ"ל מכוון גם למס עזבון.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין החלטה- השופט שמגר. עו"ד י.חצרוני למערערות, עוה"ד נבנצאל, שטבהולץ והלפרין למשיבים. 15.3.82).
ע.א. 209/81 - אסתר מרכוס נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*תביעת פיצויי נכות רדיפות הנאצים (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל).
המערערת נולדה בפולניה, ברחה לאזור הדרומי של פולניה והוגלתה לסיביר ושם שהתה עד תום המלחמה. הרשות המוסמכת דחתה את תביעת המערערת להכיר בה כנכה עקב נוירוזיס, ועדת העררים דחתה ברוב דעות את ערעורה של המערערת, ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה. ועדת העררים סמכה מסקנתה על חוות דעת רפואית של רופא מטעמה, וכן על כך שלא היו במשך השנים רשומות רפואיות שתמכו בגירסת המערערת, וכן התרשמו התרשמות בלתי אמצעית מדברי המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת של רופא מטעם המערערת וקבע שהיא נכה עקב נוירוזיס בגין רדיפות הנאצים, ואשר לדרגת הנכות החזיר את הענין לועדה הרפואית שהיא תקבע את הדרגה ואם יש לה דרגת נכות מספיקה לצורך קבלת תגמולים. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור הנגדי נתקבל.
אין לראות את כל אלה ששהו בברית המועצות או שגורשו לשם בזמן מלחמת העולם השניה, כזכאים מיניה וביה להכרה כנכים. מדובר ברבבות, ואולי יותר, מיהודי פולין שהגיעו לברית המועצות ומצבם צריך להיבחן באופן אינדוידואלי ולא ע"י התייחסות כללית למה שעלה בגורלם של יהודים בתקופה האמורה. בעת הבחינה של הנתונים האינדוידואלים חייבות הרשויות לתת דעתן לזמן שחלף מן העת ההיא, כי ככל שמתרחקים מן התקופה הנוראה גם קטנה ההנחה בדבר זיקה ישירה של כל תופעה המתגלית לראשונה אצל תובע אל תקופת מלחמת העולם השניה. ביהמ"ש המחוזי נקט גישה הפוכה ממה שצריך למעשה לנקוט במקרה כגון זה. הוא קבע תחילה את דבר קיום הנכות והורה כי הועדה תקבע בבדיקה רפואית אם הנכות היא כזו שהיה בה איבוד הכושר לפעול עקב מחלה, בעוד שלפני כן צריך לקבוע מבחינה רפואית אם קיים איבוד כושר לפעול פעולה עקב מחלה וכו', ואז לקבוע את קיומה של הנכות. בהתחשב בכל הנסיבות, ומאחר וקיימות שתי חוות דעת רפואיות סותרות, החליט ביהמ"ש העליון לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את הענין לועדת העררים שתקבל חוות דעת רפואית שלישית בשאלת נכותה של המערערת.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ד.לוין החלטה - השופט שמגר. עו"ד א.זיינפלד למערערת, עו"ד מ.רובינשטיין למשיבה. 18.3.82).
ע.א. 62/82 - נחום ואיה ביליצר נגד חיים מורדוך
*הסכמת הצדדים לביטול החלטה שניתנה עקב אי הופעת הצדדים בימי עיצומים בביהמ"ש (הערעור נתקבל בהסכמה).
נגד המערערים ניתן פס"ד בהיעדרם ובקשה לביטול נקבעה לדיון בביהמ"ש המחוזי ליום 12 בנובמבר 1981. אותו יום קיימו עובדי ביהמ"ש שביתה ובאי כח בעלי הדין הסכימו ביניהם לדחות את שמיעת בקשת הביטול למועד אחר. הם לא ביקשו הסכמת ביהמ"ש, ואילו ביהמ"ש מצדו קיים באותו יום דיון בתיקים שהיו קבועים בפניו, ומאחר ולא ידע על הסכמת הדחייה ומכיון שבעלי הדין לא התייצבו לדיון, מחק את הבקשה לביטול פסק הדין הנדון. כיון שכך הגישו המערערים בקשה נוספת לביטול המחיקה, אך ביהמ"ש לא נעתר לה. הערעור נתקבל. למעשה אין פגם בהחלטות ביהמ"ש. גם אם סברו עורכי הדין שביהמ"ש לא יקיים דיון באותו יום, הרי ידעו שהשופט מקיים דיונים בלשכה. אם רצו לבקש דחיית הדיון צריכים היו להביא את הבקשה בפני ביהמ"ש ולקבל החלטה פורמלית. בנסיבות כאלה מן הראוי היה לקיים את
החלטות ביהמ"ש המחוזי. ברם, בפתח הדיון הודיע ב"כ המשיב שהוא מסכים כי ההחלטה המוחקת את בקשת הביטול תבוטל, שכן התקלה נגרמה עקב אי הבנה אם ביהמ"ש יקיים את הדיון באותו יום ואם לאו. בנסיבות אלה הוחלט להחזיר את הדיון בדבר ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן בייסקי, ד.לוין החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דונר לערערים, עו"ד אליגון למשיב. 9.3.82).
ע.א. 631/79 - משה אידר נגד פקיד שומה ירושלים
*בקשת נכה לפטור ממס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער, שהוא נכה מאה אחוז, הינו בעלים של מסעדה ומכולת. הוא יושב בביתו ומעורבותו בעסקיו מתבטאת בכך שהוא מחזיק בביתו ספרי חשבונות וקבלות של העסקים, ומביתו הוא מבצע תשלומים לאחיו המנהלים את העסקים הלכה למעשה. את ביצוע ההזמנות עבור העסק עושים האחים, והם שעושים את הרישומים השונים בספרי החשבונות. המערער ביקש להכיר בו כמי שפטור מתשלום מס הכנסה וזאת עפ"י הוראת סעיף 9 לפקודת מס הכנסה הפוטרת ממס הכנסה הכנסות "מיגיעתם האישית של עיוור או נכה שנקבעה לו נכות של 100 אחוז". פקיד השומה סבר שהמערער אינו זכאי לפטור לפי הסעיף הנ"ל, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. כדי ליהנות מן הפטור צריך הנישום להראות יגיעה אישית משלו, היינו פעילות של ממש שהביאה לצמיחת ההכנסה. כאן לא הגיעה מעורבותו של המערער כדי הרמה המינימלית הנדרשת לגיבושה של יגיעה אישית. כל שעשה הוא שמירה על ספרי החשבונות והקבלות וביצוע פיזי של תשלומים עפ"י דרישת האחים. בכך לא די. העובדה שנכותו הרבה של המערער מונעת ממנו פעילות יתר בעסקיו אינה משנה את המצב. המחוקק לא נתן פטור לנכות כשלעצמה, אלא קבע שהפטור יחול על יגיעתו האישית של הנכה. נמצא כי נכים בעלי הכנסה שהכנסתם לא באה מיגיעתם האישית ואשר יגיעתם האישית נמנעה בשל נכותם, אינם זכאים לפטור.
(בפני השופטים: ברק, ש.לוין, ד.לוין, החלטה - השופט ברק. עו"ד י.דואק למערער, עו"ד ח.ברנזון למשיב. 16.3.82).
ע.א. 619/81 - שמעון שרביט נגד אילה שרביט קטינה ואח'
*גובה תשלום מזונות (הערעור נדחה).
באוגוסט 1981 חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער לשלם לשלושת ילדותיו הקטינות מזונות בסכום של 3500 שקל לחודש כשסכום זה צמוד למדד של יולי 1981. לאחר שהוגש הערעור ביקש המערער מביהמ"ש המחוזי להפחית את סכום המזונות ואכן ביהמ"ש קבע כי הסכום של 3500 שקל יהיה צמוד למדד רק ממרץ 1982. המערער טוען כי הסכום גבוה מדי בהתחשב בכך שהוא נכה ומתפרנס מקיצבת נכות שהיא 4800 שקל לחודש. הערעור נדחה. אכן מצב המערער קשה למדי, בעיקר עקב נכותו, אך גם האם של הילדות נכה ואינה יכולה לפרנס את הילדות. בתקופת הביניים הגיעו לידי המערער כספים שהשתמש בהם לצרכים אשר נראו לו כחיוניים, אך ביהמ"ש המחוזי היה סבור, בצדק, שצורכי הילדות עדיפים על הוצאת סכומים אלה למטרות אחרות. סכום המזונות שנקבע נמוך מאד ובודאי קשה בסכום כזה לספק צרכיהן של 3 ילדות. המערער חוייב בביהמ"ש המחוזי בתשלום הוצאות של 4,500 שקל והסכום שנפסק אינו נראה מופרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן בייסקי, ד.לוין עו"ד חובב למערער, עו"ד דותן למשיבות. 9.3.82).
ע.א. 836/80 - יוסף רוזנמן נגד גלעד רוזנמן
*גובה תשלום מזונות (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר וגב' נתניהו נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת).
הורי המשיב גרושים. האם הגישה תובענה למזונות בדצמבר 1979, הודיעה לביהמ"ש על גירושיה ביולי 1980 ופסק דין מזונות נגד האב ניתן באוקטובר 1980. בפסק דין זה חוייב המערער לשלם לילד 800 שקל לחודש בניכוי 80 שקל קיצבת המוסד לביטוח לאומי ונקבע שסכום המזונות יהיה צמוד למדד של חודש דצמבר 1979- הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר והגב' נתניהו, בפסק דין מפי השופטת נתניהו, ונקבע כי סכום המזונות יהיה 700 שקל צמוד למדד כנ"ל בניכוי קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי, בעוד השופטת בן פורת סברה שאין להתערב בפסק הדין.
המערער קובל על גובה סכום המזונות בטענה כי עקב מצב בריאותו הלקוי אין הוא משתכר אלא משכורת אחת כעובד מדינה, הוא מצביע על הכנסות האשה וכן על כך שבמסגרת הגירושין העביר לאשה את זכותו בדירה ונשאר ללא דירת מגורים, וכן כי הסכום שנשאר לו למחייה הוא קטן. כן הוא טוען שביהמ"ש טעה כשכלל בסכום המזונות תשלום למטפלת בסך 150 שקל לחודש ולשמרטף 50 שקל לחודש, חיוב שביהמ"ש המחוזי קבע בהתחשב בכך שהאם עובדת משמרות. ברור מפסק הדין שהשופט הביא בשיקוליו את מצב בריאותו הלקוי של המערער, ובאשר לדירת המגורים לקח ביהמ"ש בחשבון את העובדה הנטענת, שכן לא חייב את המערער במדור לקטין במסגרת מזונותיו. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהמערער מתגורר אצל הוריו ולעדותו שהוא משלם להם 4000 לירות לחדש והוא זקוק להוצאותיו לעוד 3500 לירות, אך הוא לא התרשם ככל הנראה מאמיתות סכומים אלה ובכך אין להתערב.
ביהמ"ש המחוזי הדגיש שמדובר בקטין בן 3 שחובת האב לזונו היא אבסולוטית ואין מקום לחייב את האם להשתתף בה. דברים אלה נכונים כשמדובר בצרכים המינימליים ההכרחיים של הילד שחובת האב לשלמם היא מכח הדין, אך לא כשמדובר במזונות של למעלה מן המינימום ההכרחי, מזונות שהחובה לשאת בהם היא מכח צדקה ובחובה זו שווים האב והאם והיא מוטלת עליהם לפי יכולתם. השופטת נתניהו סברה כי ביהמ"ש המחוזי לא ראה בסכום שקבע את המינימום ההכרחי. לפני שפסק את סכום המזונות התייחס ביהמ"ש להכנסות שני ההורים ובדק את תלושי השכר שלהם ואילו ראה במזונות שקבע מינימום הכרחי לא היתה כל חשיבות לבירור הכנסת האשה. כיון שכך יש לבדוק את כל הנתונים השייכים לענין.
המערער עובד מדינה והאם עובדת בתנובה במשמרות.. מאחר שנפסק שסכום המזונות יהיה צמוד למדד דצמבר 1979 ולא ליום הגט, שהוא מועד תחילת התשלומים, אף לא ליום פסק הדין שניתן באוקטובר 1980, יש לבחון אם הסכום שנפסק עמד ביחס נכון להשתכרויות הצדדים בסוף 1979. אז השתכר האב כ- 12 אלף ל"י. האם עובדת במשמרות כדי להתפרנס ולפיכך היא זקוקה לשמרטף ומטפלת. הוצאות הטיפול בילד הם חלק ממזונותיו וכשהאם. נעדרת מהבית לרגלי עבודתה הרי ששכר מטפלת ושמרטף הם בגדר צורכי ילד בן 3. כשהאם אינה זכאית למזונות מן האב חייב הוא לשלם גם את שכר הטיפול שהאם נותנת לילד כחלק ממזונות הילד. עם כל זאת, הסכום שבו חוייב המערער נוגס בחלק גדול יתר על המידה מהכנסת המערער. בהתחשב בכל הנסיבות יש להקטין את החיוב במזונות ולהעמידו על 700 שקל בניכוי קיצבת הביטוח הלאומי.
השופטת בן פורת בדעת מיעוט סברה כי לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי אף אחד מן ההורים "אינו אמיד" וממילא אינו חייב מדין צדקה, ואילו החיוב "מדין תורה" רובץ כל כולו על שכמו של האב בלבד. פירוט דמי המזונות בפסק הדין מעיד על עצמו שמדובר במינימום הנחוץ לילד למחייתו. מכיון שמדובר בצרכים המינימליים הרי החובה היא על האב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. עו"ד צ. אילון למערער, עו"ד מ.כלוזר למשיב. 3.3.82).
ע.א. 516/79 - יהושע וינשטיין נגד לאה וינשטיין
*מהות הקצאת אדמות לאיכרים במטולה (הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה אם האדמות שהעמיד המינהל לרשותם של איכרי מטולה היוו פיצוי עבור אובדן קרקעות אותם איכרים במרג' עיון, או שהקרקעות הוקצבו לא לפי הקריטריונים של האדמות שאבדו אלא לפי הקריטריונים של האדמות הנחוצות לאיכרים לצורכי קיום. המערער טען כי האדמות הוקצו כפיצוי עבור אדמות מרג' עיון שהלכו לאיבוד ולפיכך הוא ראה את עצמו כשותף באדמות שקיבל בעלה המנוח של המשיבה בהיותו יורש יחיד עם בעלה המנוח של המשיבה את אביהם המנוח, ואילו המשיבה טענה כי האדמות הוקצו לבעלה ללא קשר לאדמות שאבדו. בורר שדן בנושא בהקצאה קודמת וכן ביהמ"ש המחוזי בהקצאה החדשה של האדמות פסקו כדעת המשיבה והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, שמגר, שילה. החלטה - השופט שמגר עו"ד ד.גושן למערער, עו"ד א.שניאור למשיבה. 26.2.82).
ע.א. 760/79 - זיסלה בר לב נגד מדינת ישראל ואח'
*סמכות רשם לדרוש קבלת הצהרת מוות לצורך מתן צו ירושה (הערעור נדחה).
המערערת ביקשה כי ינתן צו ירושה לגבי נכסי עזבון מסויים והרשם הפנה אותה לביהמ"ש המחוזי בירושלים לשם קבלת הצהרת מוות. על החלטה זו הוגש ערעור ברשות לביהמ"ש העליון שבו עותרת המבקשת כי ינתן לה צו ירושה חלקי. הערעור נדחה מחוסר סמכות לדון בו. השאלה הראשונה שהתעוררה היתה אם היה הרשם מוסמך לדון בענין שלפניו לפי סעיף 8 לפקודת הרשמים והתשובה לכך היא חיובית. לענין זה אין התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה נחשבת להתנגדות. נותרה השאלה אם מוסמך ביהמ"ש העליון לדון בערעור. אילו החליט הרשם ליתן צו ירושה היתה החלטתו ניתנת לערעור בזכות לביהמ"ש העליון, בגדרם של סעיף 66 לחוק הירושה וסעיף 152 לאותו חוק וכן סעיפים נוספים בחוק בתי המשפט ופקודת הרשמים. ברם החלטת הרשם לדחות את הדיון לא באה בגדרם של הסעיפים הנ"ל ולפיכך זו "החלטה אחרת" שאת הערעור עליה יש להפנות לשופט ביהמ"ש המחוזי, כאמור בסעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט יחד עם סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. עו"ד מ.טרינצ'ר למערערת, עו"ד פ.קליבץ למשיבה. 9.3.82).
ע.א. 732/81 - סיעת הליכוד במועצת פועלי גדרה ואח' נגד סיעת המערך ואח'
*פירוש סעיף בחוקת הבחירות למועצות הפועלים (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה פירוש סעיף בחוקת הבחירות היחסיות של מועצות הפועלים הנוגע לחלוקת המנדטים. בבחירות למועצת הפועלים בגדרה היתה רשימת הליכוד קשורה בהסכם עודפים עם רשימת זק, רשימת זק לא קיבלה
את מינימום הקולות הנדרש לצורך קבלת מנדט. התעוררה מחלוקת כיצד יחולקו העודפים. המשיבים קבעו שהמנדט העודף, לאחר החלוקה לפי המודד השלם, יוענק לסיעת המערך, ביהמ"ש המחוזי אישר את חלוקת המנדטים של ועדת הבחירות והערעור על כך נדחה. כיון שרשימת זק לא קיבלה 75 אחוז מהמודד למנדט, אין היא יכולה לקבל מנדט, וגם הקולות שלה יחד עם העודפים של סיעת הליכוד לא הגיעו ל- 75 אחוז, ולפי הפירוש של חוקת הבחירות אין שתי רשימות אלה יכולות לזכות במנדט העודף.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה- השופט ברק. עו"ד א.גולדנברג למערערים, עו"ד צ.יפה למשיבים. 25.3.82).
ע.א. 468/81 - א.ה.שווק בע"מ ואח' נגד כרמל לעבודות נגרות בע"מ
*טענה של הפרת הסכם לזכות בלעדית להפצה ולשם עסק (הערעור נדחה).
המערערות עוסקות במכירה קימעונאית של רהיטים בחנות בהדר הכרמל בחיפה והמשיבה היא יצרנית של רהיטים. המערערות היו המפיצות של רהיטי המשיבה ובתחילת 1980 פתחה המשיבה חנות למכירת רהיטיה במפרץ חיפה. המערערת ראתה בכך הפרת הסכם בטענה כי היתה לה זכות בלעדית למכירת רהיטי המשיבה, ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערערת והערעור על כך נדחה.
תחילה היתה עתירת המערערת לצו מניעה אך לאחר מכן תוקנה התובענה לדמי נזק והתביעה נדחתה. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח שהמשיבה נתנה למערערת זכות בלעדית למכירת מוצריה בכל איזור חיפה אלא זכות להדר הכרמל בלבד. ביהמ"ש יכול היה לעשות הבחנה בין התחייבות, אם היתה, שלא למכור רהיטים ממפעל המשיבה, לבין מכירה מחנות של המפעל, שכן מכירה מהחנות היתה בתנאים שווים למכירה בחנות של המערערת, בעוד שמכירה מן המפעל היא במחירים סיטונאיים ולכן יש הבדל בין השניים, לא הוכחה טענת המערערת שהמשיבה לא היתה רשאית למכור באמצעות חנות משלה וביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדות העד מטעם המשיבה לעומת עדויות מטעם המערערת.
אשר לתביעת פיצוי בגין פגיעה במוניטין של המערערת עקב השימוש בשם "כרמל רהיטים" ובסמל המורכב מהאות "כ" - אין המדובר בשם עסק רשום עפ"י פקודת שמות עסק, או סימן מסחרי רשום עפ"י פקודת סימני מסחר. קשה להבין מכתב התביעה מה עילת התביעה שעליה בונות המערערות את תביעתן זו, נאמר בכתב התביעה שבמשך שנות קיום ההסכם הפך השם הנ"ל לשמן המסחרי של המערערות והשימוש בו פוגע במוניטין שלהן, ומשתמע מכך שהכוונה לעילה של הפרת התחייבות. לא היתה כל ראיה שהמשיבה התחייבה כלפי המערערת שלא לעשות שימוש בשם או בסמל הנ"ל. השם "כרמל" הוא חלק משמה של המשיבה והסמל הוא סמל שלה והשימוש שעשו המערערות בשם ובסמל הן עשו בהסכמת וברשות המשיבה. אין כל סיבה שהמשיבה לא תוכל להשתמש בשם וסמל זה. גם אילו היתה ראיה שרשות השימוש בשם זה ובסמל זה ניתנה למערערת באופן בלעדי, גם אז מוגבל הדבר לאזור הדר הכרמל בלבד וחנות המשיבה נפתחה באיזור המפרץ. עילה אחרת יכולה להיות גניבת עין, כהגדרתה בסעיף 59 של פקודת הנזיקין, אך סעיף זה מגן על "טובין" ולא על "עסק". לכן גם אילו הוכחו כל היסודות של גניבת עין, אין למערערות עילה לפי סעיף 59 הנ"ל, שהרי הטובין הם מיצורה של המשיבה ואין מדובר כאן בהגנה על טובין של המערערות.
טענת המערערות שביהמ"ש לא רשאי היה להסתמך על עדותו של מנהל
המשיבה, בהיותה עדות צד מעונין שאין לה סיוע, מבלי לפרש מה הניעו להסתפק בה - טענה זו בטעות יסודה. הסיוע דרוש לגירסת הצד שעליו חובת הראיה, במקרה זה המערערות, ולא למי שמבקש לסותרה. ההדגשה של המערערת שאיש מבין חמשת מנהלי המשיבה לא נקרא לאשר את עדותו של העד מטעם המשיבה אינה במקומה, שהרי עדי התביעה הסתמכו על התחייבויות והבטחות שניתנו כביכול ע"י עד זה מבלי שנאמר שניתנו בנוכחות המנהלים האחרים וסתירותן צריכה היתה לבוא רק מפיו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד.לוין גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י.בלומנפלד למערערים, עו"ד הוכברג למשיבה. 25.3.82).
ע.א. 877/79 - עזבון המנוח עלי חוסין נגד מוסטפא הווארי וטלימן בטול
*הצהרה כי המבקש רכש מהמנוח חלקת קרקע (הערעור נדחה).
בהמרצת פתיחה הגיש המשיב הראשון (להלן מוסטפא) תובענה נגד עזבון המנוח ויורשיו, וכן נגד המשיב השני (להלן סלימן) שלא התגונן בפני התובענה אלא תמך בה. התובענה היתה כי תינתן הצהרה שסלימן קנה ב- 1947 מחצית חלקת קרקע מסויימת מן המנוח וכי סלימן מכר למוסטפא בנובמבר 1969 את הזכויות שרכש, וכן כי המנוח הינו אותו אדם שחתם על יפוי כח למכירת הנכס לסלימן. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה והערעור על כך נדחה.
אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המנוח הוא שחתם על יפוי הכח שמכוחו הוקנו לסלימאן זכויות שביושר בנכס וכי סלימן מכר את זכויותיו למוסטפא ומאז 1969 מחזיק מוסטפא במחצית החלקה ונוהג בה מנהג בעלים. הטענה המרכזית של המערערים היא שצריך היה לדחות את התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין אך גם טענה זו אין לקבל. מסתבר שבדצמבר 1970 הגיש מוסטפא תובענה נגד עזבון המנוח סלימן, הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי. בין היתר קבע כי לא נאמר בכתב התביעה בשם מי רשומה החלקה בלשכת רישום המקרקעין, ולא נאמר שם כי בין מוסטפא לסלימן נתגלעה מחלוקת המצריכה פניה לביהמ"ש, וכן מדוע לא הלך מוסטפא בדרך המותווית לרישום עיסקת מכר בלשכת הרישום. נעלה מספק הוא שהתובענה "נדחתה" בשל חוסר עילה ולא בשל טעם אחר. השופט שדן בענין אמר במפורש כי יש לצוות "על דחיית התביעה ומחיקתה בהסתמך על תקנה 105 לתקנות סדר הדין האזרחי", ואם כי התובענה "נדחתה" אין ספק שהכוונה היתה למחיקה מחוסר עילה על יסוד תקנה 105 לתקנות סדר הדין האזרחי. גם נימוקי פסק הדין של ביהמ"ש העליון שדחה את הערעור על אותו פס"ד מצביעים על סילוקה של התובענה על הסף מחוסר עילה. מחיקתו של כתב תביעה על הסף מחוסר עילה אינו משמש מעשה בית דין. אשר לטענת התיישנות שהועלתה ע"י המערערים - אפילו היה בה ממש לגופה, הרי לא בא זכרה בכתב הערעור ולא נטענה בביהמ"ש המחוזי. אשר לטענת השיהוי - אותה יש לדחות משום שאין היא מועילה נגד בעל זכות שביושר שהוא גם מחזיק במקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין החלטה- השופט לוין עו"ד מסרחאן למערער, עו"ד זיאר הווארי למשיב. 25.3.82).
ע.א. 282/79 - מ.דנקנר בע"מ ואח' נגד ויליאם ספילקי
*מתן צו אכיפה של פס"ד בחו"ל (הערעור נתקבל).
המשיב, שהוא עו"ד מניו יורק, הגיש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה להכריז כי אכיף בישראל פס"ד שניתן לזכותו בביהמ"ש העליון של
ניו יורק המחייב את 4 החברות המערערות לשלם למשיב סכום של כ- 13 אלף דולר בעד שירותים מקצועיים שעשה עבור המערערות בארה"ב. בקשת האכיפה הוגשה בינואר 1979 ובמרץ אותה שנה הופיע ב"כ המערערות לפני השופט וביקש דחיית הדיון למועד אחר מאחר וטרם קיבל הוראות מארה"ב כיצד להשיב לבקשה. ב"כ המשיב התנגד לדחייה וביהמ"ש החליט שלא להרשות את הדחייה באשר לב"כ המערערות היה מספיק זמן להכין את ההגנה. לפיכך ניתן פסק דין המכריז שפסק החוץ אכיף במדינת ישראל הערעור נתקבל.
בערעור שהוגש עוד באפריל 1979 צויין שביהמ"ש המחוזי צריך היה לאפשר למערערות להביא את הגנתן, וכן כי בינתיים קיבל פרקליטן של המערערות מידע וחוות דעת משפטית מארה"ב כי פסה"ד שנאכף ניתן לביטול מפני שהמערערות לא הוזמנו כדין למשפט, וכן בשל נימוקים לגופו של ענין. יחד עם הערעור ביקשו המערערות להרשות להן להביא בערעור ראיות התומכות בהתנגדותן לאכיפת פסק החוץ, בדצמבר 1980 הגישו המערערות בקשה לתקן את הודעת הערעור ע"י הוספת נימוק שעתה בוטל כבר פסק הדין בניו יורק ותביעת המשיב שם נמחקה. על כן ביקשו להגיש ראיות נוספות בערעור גם לענין זה.
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי לפי המסמכים שצורפו בבקשה לקבלת ראיות נוספות מתברר כי ביהמ"ש בניו יורק ביטל את פסק דינו בשל אי הזמנת המערערות לדין ובדצמבר 1979 ניתן פסק דין למחיקת התביעה לנוכח התפתחות זו אין עוד צורך לדון בשאלה אם צדק ביהמ"ש כשנתן את פסק הדין מבלי לתת למערערות הזדמנות להתגונן נגד בקשת האכיפה יש להרשות את הגשת הראיות הנוספות בערעור כי בראיות אלה יש משום הוכחת עובדות שלפחות בחלקן ארעו אחרי מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, והראיות החדשות משמיטות את הקרקע מתחת לפסק האכיפה. אשר לטענה כי חתימת עורך הדין הניו יורקי על תצהירו בענין המשפט החל בניו יורק לא אומת כראוי לפי סעיף 15 לפקודת הראיות ויש להתעלם מתצהיר זה - אין ממש בטענה זו. חתימת עורך הדין אומתה ע"י נוטריון ציבורי בניו יורק, ואם כי חסר אישור הקונסול הישראלי לאימות חתימתו של הנוטריון, הרי גם בלעדי זה די בהעתקי הצילום של החלטות ביהמ"ש של ניו יורק, הנראים אמיתיים על פניהם, כדי להוכיח את תוכנם לפחות לכאורה ותוכנם של מסמכים אלה מדבר בעד עצמו.
אשר לטענה שיש לקיים דיון בע"פ בהמרצה לענין הבאת ראיות נוספות - ראשית, הורה ביהמ"ש על סיכום טענות בכתב והוראה זו משתרעת גם על ההמרצה; שנית, לא המשיב הוא היכול לקבול על הפרת חובה זו. יתר על כן, אין בסיכומי המשיב הכחשה בדבר ביטול פסק הדין בארה"ב ולפיכך אין צורך לקבוע את ההמרצה לדיון בע"פ. אשר לטענת המשיב כי הדרך הדיונית הנכונה של המערערות היא לפנות לראש ההוצאה לפועל, לפי סעיף 19 של חוק ההוצאה לפועל אשר פסק הדין יוגש לאכיפה - לפי סעיף 19 הנ"ל, חייב הטוען שמילא או שאינו חייב עוד למלא אחרי פסק הדין, עליו הראיה. על פי לשונה של הוראה זו אין היא חלה על המקרה דנא כי פסה"ד הישראלי אינו אלא מכריז על אכיפתו של פסק חוץ ומשחדל פסק החוץ להתקיים ממילא אין עוד פסק דין בנמצא בגדר סעיף 19 שעליו ניתן לקיים דיון אם המערערות חייבות למלא אחריו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד שטיינר למערערות, עו"ד י.וינדר למשיב. 24.2.82).
ע.א. 253/80 - אביבה לוי נגד טובה אסיאו
*תביעת יורשת נגד העזבון במסגרת תיק הירושה (הערעור נתקבל).
המערערת והמשיבה הן אחיות ושתיהן יורשות אביהן המנוח. בימי חיי המנוח נפתח חשבון בנק על שם המנוח ועל שם המערערת עם סעיף "היוותרות בחיים", ועם פטירת המנוח העבירה המערערת את ניירות הערך מן החשבון המשותף לחשבון שלה. שווי ניירות הערך היה פחות מ- 75 אלף שקל כך שמבחינת סכום הכסף הסמכות היא לבימ"ש השלום. בביהמ"ש המחוזי נפתח תיק ירושה לעזבון המנוח, ובמסגרת תיק זה עתרה המשיבה בהמרצה כי ביהמ"ש יורה למערערת להחזיר את ניירות הערך לחשבון העזבון במהלך הדיון קבעו פרקליטי הצדדים שהמחלוקת היא אם ניירות הערך נכללים בין נכסי העזבון ואם לאו, וביהמ"ש הורה לצדדים להגיש תצהירים. טענת המערערת כי לפי שווי ניירות הערך נתונה הסמכות לבימ"ש השלום נדחתה באשר השופט סבר כי הבקשה באה בגדרו של סעיף 151(א) לחוק הירושה, שלענינו שווי הנושא אינו מעלה ואינו מוריד. הערעור נתקבל.
למרות שלפי לשונה מנוסחת הבקשה בלשון מתן הוראות, אין ספק שהעתירה המהותית היא לקבוע שניירות הערך שייכים לעזבון. בעלי הדין הסתמכו על תקדימים של בתי המשפט ביחס לסמכות בתביעה למסירת נכס שבידי צד שלישי לעזבון, אך פסקי הדין הנדונים ניתנו עוד בגדר פקודת הירושה ונוסחו של סעיף 151(א) לחוק הירושה שונה מהסעיפים שבפקודת הירושה. ברם, גם אם חרף שינויי הנוסח מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון, במקרים מסויימים, בבקשתו של צד שלישי, המוגשת על דרך מתן הוראות נגד מנהל עזבון לעשות מעשה או לשלם כסף, אפילו היה נשוא התובענה נופל מהסכום שבסמכות ביהמ"ש המחוזי, ברור הדבר שתובענה המוגשת לטובת עזבון או נגדו היא תובענה רגילה הטעונה בירור בביהמ"ש המוסמך. לענינה של תובענה זו אין נפקא מינה אם התובע הוא מתדיין רגיל או אם הוא יורש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ש.לוין ד.לוין. החלטה- השופט ש.לוין. עו"ד א.הררי למערערת, עו"ד מינץ למשיבה. 16.3.82).
ב.ש. 298/82 - מדינת ישראל נגד גדעון ג'ורג
*שחרור בערובה (סמים)
(הערעור נתקבל). המשיב הואשם בארבעה פרטי אישום של סחר והחזקת סמים וביהמ"ש נתבקש לעצור אותו עד גמר ההליכים. תחילה הורה ביהמ"ש על מעצר העורר, לאחר מכן מינה סניגור והלה ביקש דיון חוזר בנושא וביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל. בפני ביהמ"ש היו ראיות לכאורה בדבר מעורבותו של המשיב בעבירות המיוחסות לו, אך הסניגור טוען כי עברה שנה מאז ביצוע העבירות המיוחסות לעורר ואין לבוא עתה ולעצרו, כמו כן אשת המשיב בהריון עם ילדם החמישי. על כך השיב התובע כי במשך מחצית השנה לא רצתה המשטרה לחשוף את השוטרים המוסווים, ואילו לאחר מכן ניסתה המשטרה לעצור את המשיב אך לא מצאה אותו. אכן, אילו נערכה חקירה יותר אינטנסיבית ניתן היה לגלות את המשיב לפני כן, אך אין בכך עילה למנוע את מעצר המשיב כאשר מדובר בעבירות סמים חמורות ובכללן גם סחר בהרואין.
(בפני:השופט ברק. עו"ד שפי למבקשת, עו"ד משגב למשיב. 4.4.82).