ע.א. 341/80 - חוסיין אסעד עלי נגד רחמים ששון ואח'
*אחריותו של סוכן טוטו שאיבד את הטופס הזוכה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1778/78 - הערעור נדחה).
המערער מילא טופס הימורים של הטוטו על שני חלקיו, מסר את הטופס למשיב והלה החתים את שני החלקים. חלק אחד נמסר למערער והחלק השני נשאר בידי המשיב על מנת להעבירו למרכז הספורטוטו כדי שהטופס ישתתף בהגרלת מנחשי המשחקים. בדרך כלל ממלאים בכל אחד משני החלקים את הטורים של הניחושים כשהם זהים. כאשר המשיב עמד לשלוח את הטפסים שם לב כי הטופס של המערער חסר לו. כמסתבר ניחש המערער, על פי החלק של הטופס שנשאר בידו, את 13 המשחקים והגיש תובענה נגד המשיב על סכום הפרס הראשון. בביהמ"ש טען המשיב שהמערער נטל ממנו בחזרה את הטופס לאחר שהוחתם, אך ביהמ"ש קבע כי המשיב לא הצליח להרים את עול הראיה המוטל עליו ועל כןקבע כי הטופס הלך לאיבוד אצל המשיב. עם זאת דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה מן הטעם שלא היתה רשלנות מצד המשיב בטיפול בטופס. כן קבע שאין חוק השומרים חל במקרה זה כיון שהחלק של הטופס שנשאר בידי המשיב איננו בבחינת "נכס" במובן חוק השומרים. מכאן הערעור.
א. חוק השומרים חל על המקרה הנדון. בהתאם לחוק השומרים "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות" והמושג נכס לא הוגדר בחוק השומרים וגם לא בפקודת הפרשנות. יש לפרש את ההגדרה "נכס" ככולל דבר תלת ממדי שהדיבורים "החזקה" או "שמירה" הם בני משמעות לגביו בהקשר לחוק השומרים. אין מחזיקים בזכות בנכס, גם אם זכות קנינית היא אלא בנכס עצמו. אין חשיבות לשאלה אם הנכס הוא בר ערך "כשהוא לעצמו" או אם מעיד הוא על זכות בלבד. מסמך המעיד על זכות, קנין בעל ערך חמרי הוא לבעליו, ומבלי להכריע בשאלה אם הזכות היא אובייקט לשמירה או לאו הרי המסמך הינו חפץ שאפשר להחזיק בו. במקרה דנא אותו חלק של הטופס שנמסר למשיב משמש כראיה לכך שבעליו זכאי להשתתף בהימור ומכאן הזכות שהטופס מייצג והרי הוא בגדר נכס, וניתן להפקדה כאמור בחוק השומרים.
ב. אשר למידת אחריות המשיב לפי חוק השומרים - על פי חוק זה קיימים שני סוגי שומרים. שומר חינם שאין לו בשמירתו טובת הנאה ושומר שכר מי שיש לו בשמירתו טובת הנאה או מקבל תמורה בעד השמירה. שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו, ועל התובע להוכיח את הרשלנות, ואילו שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, אלא אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה על השומר לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן ועל השומר נטל ההוכחה. זאת כאשר המטרה לשמור על הנכס היתה המטרה הראשונית. מאידך, כאשר המטרה לשמור על הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו פטור השומר אם אבדן הנכס נגרם שלא ברשלנותו. זוהי עילת הגנה שעליו להוכיחה. בעניננו הנכס נמסר למשיב לא לשם שמירתו אלא כדי להעבירו לספורטוטו ומכאן שהמשיב הוא שומר שכר בעל אחריות מופחתת כאמור לעיל.
ג. נותרת השאלה אם הוכיח המשיב כי המסמך לא אבד ברשלנותו והתשובה לכך היא שלילית. פסק הדין דן בהרחבה בגבולות הרשלנות לפי חוק השומרים, קובע כי הרשלנות שבחוק השומרים דומה ביסודה לרשלנות שבפקודת הנזיקין מבלי שיהיה דמיון מוחלט ביניהן. היחסים בין בעל הנכס לשומר מטילים על השומר את החובה שלא להתרשל. חובתו זו הינה כחובתו של בעל משלוח יד המשתמש
במשלוח יד, חובה העולה על חובתו של אדם סתם כלפי רעהו. סיווג השומרים שבחוק נעשה לפי הסיווג שבמשפט העברי כמפורט בדברי ההסבר להצעת החוק וכיון שהמשפט העברי היה לנגד עיני מנסחי החוק נוכל להעזר בו לצורך הבנת מושגים לענין חוק השומרים. היוצא מן האמור כי שומר חייב להטמין את הדבר שהוא שומר עליו במקום הראוי לו לפי נסיבות הענין. כשלא עשה כן הרי הוא התרשל בשמירת הנכס במובן חוק השומרים. בעניננו קיימת עדותו של המשיב שלאחר שהמערער הלך התחיל לחפש את הטופס ולא מצא אותו ומכאן שהמשיב התרשל בשמירת הטופס.
ד. אשר לשאלה אם הוכח הנזק של המערער - התשובה לכך היא שלילית. המערער טוען שניחש נכונה תוצאות של 13 משחקים אך הוכחה לטענה זו אין. היחידי שמעיד על כך הוא המערער. הוא גם מחזיק בידיו את החלק השני של הטופס שבו נרשם ניחוש נכון של תוצאות 13 התחרויות, ברם, אין כל עדות חיצונית שאכן נבדקו שני החלקים ונמצאו זהים. בתקנות ההימור נקבע במפורש שאין הטבעת החותמת על חלק אחד של הטופס מוכיחה על זהות בשני החלקים. קיימת עדותו של התובע עצמו והמצאותו של החלק השני של הטופס אינו אלא "סיוע עצמי" לעדות זו מבלי להוסיף לה דבר ומכאן שהנזק לא הוכח.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד מ. פרוזנצ'בסקי למערער, עו"ד י. רובין למשיבים. 4.7.82).
ע.א. 126/80 - גרדיאן איסטרן אינשורנס נגד א. רוטמן ושות' בע"מ
*אחריות חברת הביטוח כלפי מבטח שאינו הבעלים של הנכס. * פירוש פוליסה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 182/78 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)
החברה א. רוטמן ושות' (להלן - החברה) עוסקת בעבודות עפר וציוד כבד אך אין לה טרקטורים משלה. אביו של מנהל החברה הוא בעלים של 4 טרקטורים המצויים בונצואלה. החברה התקשרה עם משרד הבטחון לביצוע עבודות עפר בנגב ועל פי ההסדר צריכה היתה להביא את הטרקטורים לישראל ולהחזירם בגמר העבודה לוונצואלה. בעל הטרקטורים קיבל דמי שכירות עבור הטרקטורים ממשרד הבטחון והחברה קבלה דמי הפעלה. הטרקטורים הגיעו לישראל, החברה ביצעה את העבודות ולאחר מכן נשלחו חזרה לוונצואלה. החברה הביטוח והמבטחת ידעה בשעת עריכת הביטוח כי הבעלות בטרקטורים אינה בידי החברה. הביטוח מכסה הובלת הטרקטורים עד למחסן בוונצואלה כשהנמען הוא החברה. הטרקטורים הועמסו על אניה שהפליגה מחיפה ביום 21.2.76 והגיעו לונצואלה ביום 7.3.77, כשבדרך, כנראה באיזור הצפון, התפוצצו מנועי הטרקטורים, כתוצאה מקפיאת נוזלים במיכלי המנועים בשל שהייה ארוכה באיזור של מזג אויר קר. זאת למרות שלפני שהטרקטורים הוסעו מישראל הוכנס למים חומר נגד קפיאה ("אנטי פריז"). הכמות של האנטי פריז היתה עשויה למנוע קפיאת המים, אך בפועל היו הטמפרטורות נמוכות יותר מהרגיל ודבר זה גרם להתפוצצות המנועים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבטח לשלם לחברה כ- 65 אלף דולר וריבית של %7.5 מיום הגשת התביעה כשהתשלום בלירות ישראליות לפי שער החליפין
ביום התשלום בפועל. המבטח מערער על עצם חיובו ואילו החברה מערערת על סכום החיוב, גובה הריבית והמועד של החיוב בריבית.
א. הדיון במחלוקת הינו עפ"י המשפט הישראלי ולא המשפט האנגלי כפי שנטען מלכתחילה על ידי המבטח. בפוליסת הביטוח אין קביעה באשר למשפט שיחול ולא נטענה כל טענה בדבר תחולתו של משפט זר כלשהו. ממילא חל הכלל כי באין טענה בדבר משפט זר ובאין הוכחה של המשפט הזר, המשפט לפיו תידון הפוליסה הוא המשפט של הפורום, כלומר, המשפט הישראלי.
ב. טוען המבטח כי האינטרס הביטוחי בטרקטורים הוא של הבעלים ואלה לא ביטחו אותם ואילו החברה שבטחה אותם אין לה אינטרס ביטוחי ולכן הפוליסה בטלה. טענה זו אין בה ממש. אינטרס ביטוחי אינו מוגבל לבעלות ברכוש המבוטח. גם המחזיק ברכוש כדין הוא בעל אינטרס בר ביטוח. מחזיק זה הוא "שומר" על פי חוק השומרים ובמעמדו זה מוטלת עליו אחריות כלפי הבעלים. במצב דברים זה יש לו אינטרס בר ביטוח בנכסים שבמשמורתו. כיון שנקבע שלחברה יש אינטרס בר ביטוח אין צורך לדון בשאלה אם מבטח, המודע כי למבוטח אין אינטרס בר ביטוח והנוטל ממנו פרמיה, רשאי לטעון טענת חוסר זיקת ביטוח. כן אין צורך לדון בשאלה אם הדינים האנגליים בדבר האינטרס הביטוחי ממשיכים לחול בישראל על חוזי ביטוח שיפוי שנכרתו לאחר חקיקת חוק החוזים ולפני שנכנס לתוקפו חוק חוזי ביטוח.
ג. אשר לטענה כי משנשלחו הטרקטורים לארצות הקור ומים במנועיהם, הרי הפיצוץ הוא ענין ודאי וכנגד נזק ודאי אין ביטוח שיפוי תופס - אין צורך לבחון עצם נכונותה של דוקטרינה זו ואת היקפה ויסודותיה. בדיעבד כל נזק הוא ודאי ואילו מראש הנזק שלפנינו לא היה ודאי כלל ועיקר. כשמוכנס למנועים חומר אנטי פריז יש לצפות לכך שהמים יקפאו רק אם הטמפרטורה יורדת בשמונה מעלות מתחת לאפס ועל פי נתוני מזג האויר באיזור הצפון תחזית שכזו אינה שכיחה כלל ועיקר.
ד. גם את הטענה של המבטח כי אין הפוליסה מכסה נזק שנגרם בשל קפיאת המים אין לקבל. בפוליסה צויין כי היא מכסה גם נזק שיגרם עקב כך שהטרקטורים יהיו על הסיפון אך למעט נזקי מים. טוען המבטח שהכוונה היתה לנזקי מים הנובעים מהתפוצצות המים במנועים אך אין לקבל פירוש זה. הפירוש ההגיוני והטבעי הוא כי ההגבלה מתייחסת לסיכונים הקשורים בהמצאות הטרקטורים על הסיפון, כגון נזקי גשם או נזקי גלים.
ה. אשר לערעור הנגדי בדבר גובה הנזק - אכן יש לקבל את הטענה כי ביהמ"ש פסק סכום הנופל מסכום הנזק שצריך היה לפסוק, וטעה באשר לתשתית הראייתית הנוגעת לענין קביעת הנזק. יש על כן להעמיד את סכום הנזק על כ- 84,000 דולר במקום כ- 65,000 דולר. באשר לריבית של %7.5 - אם כי אין ביהמ"ש יכול להשתמש בידיעתו השיפוטית על שיעור הריבית המשתלמת על דולרים והדבר טעון הוכחה כמו כל עובדה אחרת, על כל פנים נראה שהריבית שנקבעה נמוכה מדי ויש להעמידה על %11. כמו כן תחילת החיוב בריבית צריך להיות מיום התרחשות הנזק ולא מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט ברק. עו"ד נשיץ למערער, עו"ד אלון למשיבה. 9.8.82).
ע.פ. 614/81 - סלאמם אל שבאב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בקטין, ראיות סיוע ואמון בעדים.(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 448/81 - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 350 לחוק העונשין בשל מעשים שעשה בנער יליד 1967 ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלונן כי המערער עשה בו את המעשים בפעם האחת במבנה ארעי הניצב ליד אתר בניה ובפעם השניה בשטח שומם ליד אותו מבנה ולשאר העדים שהעידו מטעם התביעה, ודחה את גירסת המערער. בערעור העלה הסניגור שתי טענות: כי לא היה מקום לתת אמון בנער; כי לא נמצא בחומר הראיות סיוע לעדות המתלונן כדרוש עפ"י הדין.
א. באשר לעדות הנער מצביע הסניגור על סתירות שונות בהודעותיו ובעדותו אך ביהמ"ש המחוזי היה ער לסתירות אלה ובדין קבע שאין ליחס להן משקל. יש מקרים בהם עשוי להתעורר ספק בדבר מהימנותו של עד גם בשל סתירות בעובדות שאינן חלק מן הפרשה המרכזית, כפי שהיה במקרה שלפנינו, ואולם כאן לא היה יכול להיות כל שינוי בתוצאה בכל מקרה אם העובדות היו כך או אחרת באותם ענינים שבהם היו סתירות בדברי המתלונן.
ב. אשר לטענת הסניגור כי המתלונן יכול היה לברוח מן המבנה בעת האירוע הראשון אילו רצה בכך - אין טענה זו יכולה לסייע בידי המערער. מדובר בנער בן 14 וכאשר מדובר בקרבן עבירה מינית בגיל זה אין חשיבות מבחינת יסודות העבירה אם בוצע המעשה מרצונו של הקרבן או נגד רצונו. יש לציין כי המערער עצמו הכחיש את הכל ולא טען כלל כאילו עשה מה שעשה בהסכמה וללא שימוש בכח. יש להביא גם בחשבון את גירסת המתלונן שחשש לחייו בשל אישומי המערער שיהרגנו.
ג. אשר לשאלת הסיוע - אומנם המתלונן זיהה את המערער באופן וודאי, אך כידוע לא די בכך כשמדובר בעבירת מין. ביהמ"ש מצא את הסיוע בנתונים נוספים שעלו מחומר הראיות. לענין מהותו של הסיוע בעבירות מין יש להבחין בדרך כלל בין שניים אלה: הסיוע לכך שבוצעה עבירה כפי שטוען קרבן העבירה; הסיוע שיש בו כדי לקשור את הנאשם המסויים לביצוע העבירה או שנוטה לפחות לקשור אותו כאמור. יכול ויעלה בראיית הסיוע שבוצעה עבירת מין ויהיה בכך כדי לסתור טענה אפשרית בדבר דמיון חולני של הקרבן, אך לא תמיד די בכך בהכרח כדי לקשור את הנאשם המסויים דווקא אל מעשה העבירה.
ד. האמון שנותן ביהמ"ש לדברי המתלונן אין בו, על פי המצב המשפטי הקיים, כדי להפחית מן הדרישה לקיומה של ראיית סיוע. האמון בעדות המתלונן הוא הבסיס שבלעדיו לא נזקקים כלל לבדיקה בדבר קיומו של סיוע, אך כשקיים האמון אז דרוש הסיוע. בחינתו של חומר הראיות מעלה כי היו ראיות סיוע הן לענין ביצוע העבירה והן לענין זהותו של העבריין. בענין הסיוע לעצם ביצוע העבירה - אותו יש למצוא במצבו הנפשי של המתלונן לאחר המעשה, ובעובדה שלא הוא בא לספר את המעשה אלא לאחר שנשאל ע"י חברו רבות על מצבו הנפשי גילה לו את מעשה העבירה שבוצע בו. את הסיוע הקושר את המערער ניתן למצוא בדברי המערער עצמו, שהכחיש את המעשה מכל וכל וכן הכחיש שהמבנה הנדון משמש אותו לצרכי לינה והובהר שהמבנה משמש את המערער לצרכי לינה וכן המתלונן תיאר את המבנה על כל פרטיו. נסיונו של המערער להרחיק עצמו מקשר כלשהו אל המבנה ולהעלים קיומה של מיטה בחדר כפי שטען הן בגדר
טענות מופרכות שנסתרו ע"י ראיות אחרות ובכך סיוע לעדותו של המתלונן. כדי ששקר של נאשם יהיה בו סיוע צריך כי השקר יהיה מהותי, כי יהיה בזדון ומתוך כוונה להעלים את האמת, כי יהיה ברור וחד משמעי וכי יוכח מתוך עדות עצמאית ולא מתוך העדות העיקרית הטעונה סיוע. כל התנאים נתקיימו בעניננו. אשר לעונש - בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה בילד בן 14 בשתי הזדמנויות ושלמערער הרשעות קודמות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא. עו"ד סומך למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 28.6.82).
ע.א. 4/80 - חנה מונק נגד אוסקר מונק
*אישור הסכם ממון בין בני זוג כשאחד מהם התחרט (הערעור נדחה).
בעלי הדין עשו הסכם גירושין הקובע בסעיף 1 שבו כי "הצדדים יתגרשו... בכל עת שיקבע ע"י בית הדין המסדר את הגט...". סעיף אחר קובע כי "הבעל מתחייב כלפי האשה להעביר לה בלשכת רישום המקרקעין וללא תמורה את הבעלות על חלקו בדירת הצדדים... ההעברה תבוצע לא יאוחר משעת מתן וקבלת הגט...". כן כלל ההסכם הסדרים שונים לעניני מזונות בשנתיים הראשונות שלאחר הגט. נקבע בהסכם כי יוגש לאישור בית הדין הרבני בת"א. שבועיים לאחר מכן הגיש הבעל בקשה לגירושין בבית הדין הרבני ובדיון שהתקיים במועד מאוחר יותר הכריז הבעל שהוא רוצה לחזור לאשתו לשלום בית והאשה הסכימה לכך ובקשה לעשות נסיון לשלום בית. ביה"ד קבע כי הצדדים מצהירים שהם עושים נסיון לשלום בית. כחודש לאחר מכן הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה שישתמש בסמכותו על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון ויתן אישורו להסכם הנ"ל במידה שהוא מתייחס להסכם ממון שבין הצדדים. על פי חוק יחסי ממון הנ"ל "הסכם ממון טעון אישור ביהמ"ש המחוזי או בית הדין הדתי... האישור לא ינתן אלא לאחר שנוכח ביהמ"ש... שבני הזוג עשו את ההסכם... בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן אישור להסכם מנימוקים אלה: השופט צריך להשתכנע שהסכמת הצדדים עדיין קיימת ביום שבו מתבקש האישור ואין זה מספיק שהיתה הסכמה בין הצדדים ביום שבו נערך ונחתם ההסכם, וכאן המשיב מתנגד למתן האישור; לא נתקיים התנאי שביהמ"ש צריך להיווכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהבינם את משמעותו ותוצאותיו. בנקודה זו התחשב ביהמ"ש בעובדה שההסדר הממוני בענין העברת הזכות על הדירה קשור קשר בל ינתק עם עצם ההסכם לגירושין. ביהמ"ש העיר כי אינו משוכנע כלל מה היו פני הדברים אילו שאל מישהו את המשיב בשעת עריכת ההסכם מה יהיה הדין אם הסכם הגירושין לא יתממש ואם אעפ"כ הוא מוכן להקנות את מחצית הדירה שלו לאשתו. ספק אם הנ"ל היה משיב שהוא מסכים לכך. הערעור נדחה.
השופט בך ביסס את דחיית הערעור על הנימוק השני, היינו כי לא שוכנע שהמשיב הבין את משמעותו של ההסכם ותוצאותיו. כשמעיינים בהסכם בשלמותו קשה להשתחרר מהרושם שבעיני הצדדים היו התנאים לענין העברת הזכויות בדירה כה שזורים בתנאי הגירושין עצמם עד כי לא ניתן כלל להפריד ביניהם.
מכאן שהמשיב לא היה ער לתוצאה האפשרית שהדירה תמסר למערערת גם אם לא יצאו הגירושין לפועל וברור שלא התכוון לתוצאה כזו.
השופט ש. לוין דחה את הערעור מטעם אחר שהועלה ע"י ביהמ"ש המחוזי, היינו שהליכי האישור לא נועדו לברור פלוגתאות בין בעלי הדין, אלא ליתן תוקף להסכם ששני בני הזוג הביאו לפני ביהמ"ש ועל ביהמ"ש לוודא באופן שאין עליו עוררין שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו וחתמו עליו בהסכמה חופשית. על פי תקנות סדר הדין בענין זה הבקשה לאישור ההסכם צריכה להיות מוגשת ע"י שני בני הזוג ואישור ההסכם יעשה במעמד שני בני הזוג. במקרה שלפנינו חלוקים בעלי הדין לגבי נסיבות עריכת ההסכם ותוצאותיו וההליכים לפי החוק לא נועדו לברר סכסוכים כאלה.
גם מ"מ הנשיא שמגר סבור כי אין לאשר את ההסכם שכן על ביהמ"ש להיווכח בעת מתן האישור כי הצדדים עושים את ההסכם ברצון ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. האישור מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת הדעת מצד שני בני הזוג והאישור ינתן רק על יסוד הסכמה המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה על ידי שני הצדדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. עו"ד ש. זילברמן למערערת, עו"ד ה. אונגר למשיב. 29.6.82).
ע.א. 285/81 - פלונית נגד אמיר אריאב
*מזונות לקטינה שנולדה מחוץ לנישואין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי המשיב הינו אחיה של המערערת שנולדה מן הפנויה וחייב את המשיב במזונות המערערת בסכום של 750 שקל לחודש צמוד למדד של יוני 1980 כשמסכום זה תנוכה קיצבת הילדים. כן חוייב המשיב בסכום של 4,500 שקלים תמורת רכישת ציוד ראשוני שהיה דרוש למערערת אחרי הלידה. המשיב שהתידד עם אם המערערת בעת שרותם הצבאי הוא חבר קיבוץ והתכחש לאבהותו. לאחר בדיקת רקמות חזר בו המשיב מהתכחשותו והסכים להכריז על אבהותו. אם המערערת לומדת את המקצוע של אחות וחיה יחד עם המערערת בדירת הוריה בחיפה. בדירה האמורה שלושה חדרים ומתגוררים בה שמונה נפשות. בשעות הלימודים של האם נמצאת המערערת אצל הסבתא. אם המערערת תבעה בשם הבת גם הוצאות נפרדות על מדור, אך ביהמ"ש קבע כי לא שוכנע שבדעת האם לגור בפועל במקום נפרד מהוריה ולכן לא יפסוק תשלום עבור שכירת דירה או ציוד לבית, אלא סכום מופחת למדור בהתחשב עם המגורים אצל הורי האם. הערעורים נדחו.
הסכום של 750 שקל הינו עבור מדור 100 שקלים לחודש, דמי טיפול של האם והסבתא 350 שקל ומזונות שוטפים 300 שקל. אין להתערב בסכום הנ"ל כבקשת האם ואין להגדילו. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר שיעור המזונות על הערכת צרכי המערערת ואין ערכאת ערעור מתערבת בהערכות כגון דא, רק בשל כך שיתכן וערכאת הערעור היתה פוסקת מזונות בשיעור שונה במקצת. כאשר הקטינה תגדל וצרכיה ישתנו תוכל המערערת לבקש שינוי בשעור המזונות. עם זאת אין לנכות מהמזונות את תשלומי הביטוח הלאומי, שכן ביהמ"ש לא פסק על פי מלוא צרכיה של הקטינה, ובמקרה כגון זה משמשים דמי הביטוח הלאומי להשלמת החסר ואין הצדקה לנכותם. הערעור שכנגד באשר לגובה המזונות אין בו ממש ויש לתמוה שהוגש. האב טוען כי אם יש מקום לאמוד את צרכי הקטינה לפי רמת החיים של אחד מהוריה, אזי יש לאומדם לפי רמת חייה של האם. זו גדלה
בבית של משפחה מרובת ילדים כשהניהול של משק הבית הוא צנוע וצפיפות הדיור גדולה והתנאים קשים, ואין הצדקה לגדל ולחנך את המערערת ברמת חיים ובתנאים ובסביבה טובים מאלו. טענה זו אין לקבל. הפיכת הדוחק והמחסור לאמת מידה לקציבת המזונות אינה מקובלת. צרכיו של קטין בנושאי מזון וביגוד מעוגנים בממוצע הוגן והאב אינו יכול להפחית היקף חובותיו על ידי אימוץ אמות מידה הגורעות מן הדרוש וההכרחי בהסתמכו על הטענה כי כך מורגלת כביכול גם אמה של הקטינה ומשפחתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ר. רון למערערת, עו"ד א. דותן למשיב. 9.8.82).
ע.פ. 531/80 - ברוך אבו חצירה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ושוחד וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).
המערער, שכיהן בשעתו כסגן ראש עירית אשקלון, הורשע בשורה של עבירות מרמה, קבלת שוחד ומעילה באמון ונדון למאסר 5 שנים בפועל ותשלום קנס של 365 אלף ל"י. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
אישום אחד מתייחס למכרז בדבר מכירת 35 דונם אדמה להקמת מרכז ספורט ומועדון קהילתי. ביהמ"ש קיבל את גירסת התביעה כי יום לאחר המועד להגשת ההצעות דאגו המערער ומזכיר העיריה (להלן המזכיר) להכניס לתיבת המכרזים הצעה של קבלן (להלן הקבלן) והמערער קיבל שוחד של 110 אלף ל"י. נוסף לכך גרם שפקיד דאר זייף את תאריך חותמת הדאר על המעטפה. כמו כן, כיוון שלאישור ההצעה הצביעו בעיריה רק 7 מתוך 15 חברי מועצה, ולפי החוק יש צורך בלמעלה מ- 50 אחוז מחברי המועצה לאישור מכירת מקרקעין, נסעו המערער והמזכיר לאחד מחברי המועצה שנמנע מהצבעה וקיבלו ממנו אישור כי הוא מבטל את ההמנעות ומצביע "בעד". משם נסעו המערער והמזכיר לממונה על המחוז לקבל את אישורו למכירה. למרות שהמערער ידע כי שינוי עמדתו של חבר המועצה אין בו כדי להכשיר את המכירה וכן כי ההצעה של הקבלן הוגשה לאחר המועד, החשה המערער כאשר הממונה על המחוז נתן את האישור למזכיר ולא העיר לו כי העיסקה פסולה. בדין קבע ביהמ"ש כי שתיקתו של המערער אצל הממונה על המחוז מהווה התנהגות המגיעה כדי מרמה, וכן יכול היה ביהמ"ש לקבל את העדויות בדבר המעשים הנ"ל ולהרשיע את המערער בקבלת שוחד, הדחת עובד הדאר להטביע חותמת דאר לא נכונה, ומרמה ובכך אין להתערב.
אשר לטענת המערער כי לא היה כלל באשקלון ביום הקובע - שורה של ראיות מראה שהיה אותו יום בעיר. יתכן שיש למערער תשובה דחוקה לכל אחת מהראיות הנ"ל, אך לכאורה מצביעה כל ראיה על כך שהיה בעיר. גם לראיות שאינן חד משמעיות יש כח מצטבר שאין להתעלם ממנו.
אישום שני מתייחס לפגישת המערער, המזכיר וקבלן בה נדון מכרז אחר של העיריה לרכישת מקרקעין ובה נדרש הקבלן לשלם 500 אלף ל"י שוחד. בניתוח הראיות לאירוע זה המסקנה היא שבדין הורשע בו המערער. באישום אחר הורשע המערער בדרישת שוחד וגם במקרה זה יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו של המתלונן. העובדה שמתלונן זה נתן בהזדמנות אחרת שוחד למזכיר אינה מעמידה את עדותו בעמדה נחותה מזו של המערער שהורשע גם הוא במקרי שוחד אחרים.
גם באישום אחר בדין הורשע המערער בעבירת שוחד. הלכה פסוקה היא שקבלת טובת הנאה מאדם שקשריו עם עובד הצבור (המקבל) הם רשמיים גרידא
היא לכאורה בחזקת שוחד לשם משוא פנים. הוא הדין בפרשה אחרת בה קיבל המערער שוחד מקבלן בתור גמילות חסד עבור חבר עיריה אחר. אין נפקא מינה בשוחד אם נתקבל הכסף עבורו או עבור מישהו אחר.
במקרה אחר נתן המערער, למי שבנה מבנה זמני בלי רשיון, מכתב שלפי תכנו מהווה מעין רשיון זמני. הוא נפגש גם עם מהנדס העיר ומנהלת המדור לרישוי וביקש שיתנו למתלונן את הרשיון ובנוכחותם אמר למתלונן כי עניינו יסודר. המעשים במקרה זה עולים כדי מעילה באימון.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי ולא קל מדי ואין להתערב במידתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. הילר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 16.8.82).
ע.פ. 553/81 - עומר כלבוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברכישת נשק גנוב מצה"ל ומכירתו וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע ברכישת 16 רימוני רסס צבאיים משני חיילים ומכירת 5 רימונים לאחד מהאג'נה מאום אלפאחם. בגין מעשים אלה נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל ביחס למכירת 5 רמונים והערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר לרכישת הרמונים מידי החיילים קבע ביהמ"ש כי החיילים גנבו 160 רמונים ו- 16 מהם מכרו למערער. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על הודעות שני החיילים במשטרה והקלטת דבריהם בשיחה חפשית ביניהם לאחר שנעצרו. ביהמ"ש קיבל הודעות אלה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות לאחר שהחיילים חזרו בהם בעדות בביהמ"ש וסיפרו כי את כל הרימונים מכרו ישירות למהאג'נה. אין פגם בקבלת ההודעות לפי סעיף 10. כמו כן יכלו כל אחת מן ההודעות של שותף אחד לדבר עבירה להוות סיוע להודעה של השותף השני לדבר עבירה כאשר הודעות אלה נתקבלו כראיה. ביהמ"ש חייב היה לנהוג זהירות מיוחדת בביסוס הרשעה על דברי שני שותפים לדבר עבירה שנאמרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש, אך במקרה זה לא היו אלה הראיות היחידות. היתה גם ההקלטה של דברי שני החיילים שהתנהלה באורח חפשי וגם חומר זה יכול היה ביהמ"ש לקבל לפי סעיף 10 הנ"ל.
אשר לטענה כי הסניגור לא קיבל את כל החומר שהיה בידי המשטרה בחקירת המקרה - אכן, התקיימה גם חקירת המשטרה הצבאית בענין גניבת הנשק ע"י שני החיילים בנוסף ל- 16 הרימונים וכן כללה החקירה את פרשת "המפוצצים" שרצחו מספר אנשים, אך כאשר התביעה הודיעה לסניגוריה שאין בידה חומר נוסף, אכן לא היה בידה החומר. מאידך, במועד מאוחר יותר כאשר התביעה קיבלה את החומר היא העמידה אותו לרשות הסניגור ולא נגרם שום עוות דין למערער.
אשר לפרשה של מכירת 5 הרימונים למהאג'נה - ההרשעה התבססה על הודעתו של מהאג'נה במשטרה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש לפי סעיף 10 א' הנ"ל לאחר שמהאג'נה נמלט לירדן. אכן, כדי לקבל הודעה לפי סעיף 10 די בכך שהעד לא מופיע לעדות מחמת לחץ של אנשים אחרים ולאו דווקא של הנאשם וכאן הופעל לחץ כזה, אולם ביהמ"ש קבע כי הסיבה העיקרית לבריחת העד לירדן לא היה הלחץ האמור, אלא מפני שהעד עצמו הואשם בעבירות שונות והרצון להמלט מאימת הדין היה העיקר בבריחתו של העד. כיון שכך לא נתמלאו התנאים לקבלת ההודעה לפי סעיף 10.
למרות קבלת הערעור בענין אחד אין להקל במידת העונש. סכנה רבה לצבור
טמונה במסחר בנשק צבאי העלול לשמש למעשי חבלה הגורמים לאבדן בנפש. את הנגע הזה יש לעקור בהטלת ענשים חמורים.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, הנשיא י. כהן, בייסקי. עו"ד י. מ. שהם למערער, עו"ד י. בן - אור למשיבה. 24.6.82).
ע.פ. 175/82 - יהודה אבשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה והונאה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על גניבה ושורה ארוכה של מעשי מרמה והונאה במשך מספר חודשים. המערער הוליך שולל גברים ונשים והוציא מהם סכומי כסף שונים ע"י התחזות לאחר תוך שמוש בכושר שכנוע רב. הוא נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מעשיו של המערער חמורים בנסיבותיהם והעונש שהוטל איננו חמור כלל ועיקר גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שאין לו עבר פלילי קודם. ביהמ"ש המחוזי התחשב גם בכך שהמערער הוא בעל ליקויים נפשיים וחסר יציבות ובנסיבות אלה מן הראוי שאדם מסוכן שכמותו יורחק מהחברה כדי למנוע המשך מעשיו. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שיינבוים. עו"ד י. שפטל למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה.28.7.82).
ע.פ. 345/82 - נביל עראפת נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן עדויות סותרות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במתן עדויות סותרות וביהמ"ש גזר לו עונש של 8 חדשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש קבע כי המערער מסר במשטרה הודעה נגד אחד בשם דהאן שהואשם ברצח המנוח יצחק בן חמו. בעדות בביהמ"ש שינה המערער את גירסתו. העדות של המערער באשר לאירוע מסויים שאירע בליל הרצח היתה רלוונטית לשאלה שהיא מהותית למשפט הרצח, והסתירה שבין ההודעה במשטרה לבין העדות בביהמ"ש עשוייה היתה לשבש את ההליך המשפטי. בכך אין להתערב. מתוך העובדות ברור לחלוטין שעדות המערער היתה חשובה במשפט הרצח והסוגיה שבה נתגלתה הסתירה היתה מהותית להכרעה במשפט.
אשר לשאלה אם היתה למערער כוונה להטעות - כמו בכל ענין שבו על ביהמ"ש לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשה המסויים מתוך כוונה לא יוכל ביהמ"ש לחדור אל נבכי נפשו של הנאשם ולדלות את כוונתו אלא עפ"י הנסיבות בכללן וכלל הדברים שנאמרו על ידי העד. במקרה דנן למדים על כוונת המערער להטעות מנסיונו לשנות את העובדה המהותית שבה מדובר ולהעלות גירסה שבשום פנים אינה מתיישבת עם הגירסה הראשונה. לכל אורך עדות המערער ניכר שהוא מבקש להוציא מתוך הודעתו הראשונה את עוקצה ככל שהיא פוגעת בנאשם ברצח.
אשר למידת העונש - מדובר בעבירה חמורה במהותה ובנסיון לשבש הליכים במשפט רצח. אם היה המערער מצליח להטעות את ביהמ"ש לחשוב כי גירסתו בביהמ"ש היא אמת עלול היה הדבר להביא לזיכויו של אדם שביצע מעשה רצח אכזרי. חומרת המעשה מאפילה על כל גורמים אישיים שראויים להשקל לצד קולת העונש. ביהמ"ש העדיף את ההיבט הצבורי על פני הנסיבות האישיות ואין לומר שהפריז בעונש במידה המצדיקה התערבות בו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שינבוים. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 28.7.82).
ע.פ. 868/81 - הנרי ואהב נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע באינוס תיירת בת 21 ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חדשים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
המתלוננת הגיעה ארצה והופנתה לקיבוץ. לפני שהגיעה לקיבוץ נסעה לבקר בירושלים ושם פגשה את המערער. השניים בילו יחדיו מספר שעות ואח"כ באה ללון בחדרו של המערער שבבית הוריו. באותו לילה ובלילה שלמחרת קיימה המתלוננת יחסי מין עם המערער מרצונה הטוב. לאחר מכן נסעה לקיבוץ ולפני נסיעתה הלוותה למערער 720 שקל. מספר שבועות לאחר מכן יצאה המתלוננת לטיול וכשחזרה לקיבוץ מצאה שהמערער ביקר שם והשאיר מכתב שהביע לה אהבתו. בעקבות זאת נסעה המתלוננת לירושלים, לדבריה, כדי להסביר למערער שאין היא מעוניינת בקשרים עמו וכן לקבל את כספה בחזרה. המתלוננת פגשה במערער והלכה לביתו, אמרה לו שאינה מעוניינת להמשיך ביחסים עמו, הוא ביקש ממנה לשבת על ידו וכשסרבה משך אותה אליו והחל להאבק עמה ולאחר התגוששות של כחצי שעה, תוך כדי צעקות ומגע פיסי כאשר המערער כועס כמשוגע, מקלל ומעליב, היא נכנעה למבוקשו ואמרה לו "אם אתה רוצה לאנוס אותי - אנוס אותי". לאמר מכן ביצע המערער את זממו במתלוננת ובעל אותה מספר פעמים כשהיא שרויה בפחד עקב התנהגותו. לאחר המעשה עישנו השניים סיגריות, הנאשם הכין תה והמתלוננת התרחצה והתלבשה, המערער ליווה אותה לתחנת האוטובוסים ובדרך נתנה לו הלוואה נוספת. עדות זו של המתלוננת היתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי. גירסת המערער היתה כי הוא אמנם נפגש עם המתלוננת באותו יום אך לא הביא אותה לביתו, וכי באותו תאריך לא קיימו כלל יחסי מין. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש שמצא סיוע לגירסת המתלוננת בדבר הפגישה שנערכה בין השניים בביתו של המערער. כמו כן מצא סיוע בעדות שכנתה לחדר של המתלוננת שסיפרה על מצב רוחה המדוכא של המתלוננת כשחזרה מירושלים. אין לקבל את טענת המערער כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שוא כשסרב להחזיר לה את ההלוואה. אילו הודה. המערער שקיים ביום המקרה יחסי מין עם המתלוננת יתכן והיה מקום להסס אם לאשר את ההרשעה, אך בנסיבות המקרה משמשת גירסתו של המערער המרחיקה את עצמו מהאירועים הרלוונטים, גירסה שהוזמה בעדויות מהימנות, משום סיוע רב משקל לגירסת התביעה. אם מקבלים את גירסת המתלוננת כאמור הרי המסקנה היא שהמערער ביצע במתלוננת מעשה אינוס כשזו השלימה עם גורלה עקב השימוש בכוח שעשה בה המערער.
אשר לעונש - אין חולקין שבמשך שני לילות קיימה המתלוננת יחסים עם המערער בהסכמתה המלאה; היא באה לירושלים כדי להודיע למערער שאינה חפצה עוד ביחסים, אבל יתכן שעד לשלב מסויים חשב המערער כי מערכת היחסים שנרקמה בין השניים כחודש לפני כן בעינה עומדת ומה עוד שהסכימה ללכת לחדרו. אין ספק שבשלב מסויים, מאוחר יותר, כבר ידע המערער כי המתלוננת מתנגדת לו והוא המשיך במעשה, ואם כי המעשה אינו קל ערך הרי הוא נופל בחומרתו במידה רבה מן המקרה השכיח של אינוס. בבסיבות אלה יש להעמיד את המאסר בפועל על 18 חדשים בלבד והיתרה תהיה על תנאי, וכן מתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיו 5 חדשים חופפים ו- 5 מצטברים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. תוסייה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 12.7.82).
ע.פ. 865/81 - חאלד גורבאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם ברצח בכוונה תחילה והורשע בעבירה של הריגה, בכך שבעקבות סכסוך בינו לבין המנוח דקר את המנוח שתי דקירות סכין וגרם למותו. כמסתבר נטל המנוח מוט, התקדם לקראת המערער ופתח בתיגרה, ואף הלם במוט במערער ואז המערער שלף סכין ודקר אותו וגרם למותו. לפני המעשה ביקשה אחותו של המערער את המערער שיתרחק מהקרבן כי חששה מתוצאות הקטטה בין השניים שהם קרובי משפחה. גם לאמר שהחלה התיגרה ביקשה אחותו של המערער כי יסתלק מהמקום אך הוא לא הסתלק והשיב בדקירות סכין על המכות שקיבל. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הביא מספר אסמכתאות שבהן הורשעו נאשמים בעבירות הריגה ונדונו לתקופות מאסר יותר קצרות וביקש כי למען אחידות העונשים יופחת גם כאן העונש ואולם אין להביא ראיה ממקרה למקרה. העונש אומנם איננו קל, אך קופחו כאן חיי אדם והנסיבות אינן מלמדות שהיה צידוק כי המערער ינהג כפי שנהג מה גם שאחותו המריצה בו שיסתלק מהמקום והוא לא עשה כן. למערער עבר של עבירות אלימות שבגינן כבר נדון בעבר לעונשי מאסר.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד סעם כמאל למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 24.5.82).
ע.פ. 392/81 - מרדכי בן שלום משה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסם מסוג ל.ס.ד. כאשר מכר בשלוש הזדמנויות לשוטר מוסווה סמים ונדון לשש שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - זו מבוססת על עדותו של עד יחיד, הוא השוטר המוסווה, אך ביהמ"ש קיבל את עדותו כמהימנה ודחה את גירסת המערער כי היתה כאן עלילה נגדו. בכך אין להתערב. אשר לעונש - אמנם אין לומר כי שלוש שנים מאסר בפועל הוא מאסר מוגזם כשמדובר בעבירות סמים, אולם, בכל מקרה יש לתת את הדעת לנסיבות המיוחדות והאישיות של העבריין. במקרה דנן ייחס השופט חומרה מעבר לנדרש לסם מסוג ל.ס.ד. והשפעותיו. אכן, גם זה סם שהשפעתו רעה אך אינו דומה להירואין או לסמים קשים אחרים וביהמ"ש נתן משקל רב מדי לטיב הסם. במיוחד ראויים הדברים להאמר כשמדובר בכמות סם מזערית. ביהמ"ש דלמטה נתן דעתו להרשעות הרבות של המערער אולם חלק מהרשעות אלה הן משנות הששים וההרשעות העיקריות הן משנת 1971 ואילו מאז לא נרשמו לחובת המערער הרשעות נוספות ולכאורה החל לנהל אורח חיים סדיר. בכל הנסיבות יש להקל עם המערער. לפיכך יהיה העונש 4 שנים מאסר שמתוכן שנתיים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 20.6.82).
ע.פ. 311/81 - עמרם לוסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד, הדחה וזיוף (הערעור נדחה).
המערער שירת במשטרה בדרגת סגן ניצב כמפקד לשכת הסיור של מרחב הנגב. מיוחסות לו שלוש פרשיות שהן: הזמנת אנשים לאכול במסעדה מבלי לשלם והדחת מלצר באותה מסעדה להעיד ששילם למלצר; זיוף דו"ח תנועה
כאשר במקום שמו של האיש שנרשם לו דו"ח כי נסע ללא רשיון נהיגה הכניס המערער את שם בנו של אותו איש והלה הציג רשיון נהיגה במשטרה; קבלת שוחד מקבלן בצורת מרצפות לדירה שבה עשה המערער שיפוצים וזאת תמורת שינוי סעיף אישום של נהגו של אותו קבלן. ביהמ"ש הרשיע את המערער בכל שלושת הפרשיות ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל. הערעור על הרשעה נדחה וכן נדחו ערעורים של המערער ושל המדינה באשר למידת העונש.
באשר להרשעה בפרשיות השונות קבע ביהמ"ש העליון: ביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדויות שהמערער לא שילם במסעדה, זאת למרות שהעדים למקרה זה מסרו עדויות סותרות במשטרה וגם בביהמ"ש, וכן יכול היה לסמוך את ההרשעה בהדחה לעדות שקר על כך שהמערער פגש מלצר מאותה מסעדה, "הזכיר לו" שאחרי אותה ארוחה הוא שילם עבורה בעוד שלמעשה הדבר איננו נכון, וכתוצאה מאותה שיחה ניסה המלצר להעיד עדות שקר כאילו שולם לו. הנסיון " להזכיר" למלצר עובדה שלא היתה ולהעלות בזה גירסה שתביא לזיכויו מהווה הדחה; ביהמ"ש יכול היה לבסס את ההרשעה בענין שינוי השמות בדו"ח התנועה וזאת עפ"י עדותו של האיש שבא לדבר עם המערער שיעשה את השינוי והיה סיוע מספיק לעדותו של ה"מתווך" שהיה שותף לדבר עבירה; ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי המערער תיקן את הדו"ח שבו הואשם נהגו של הקבלן שנסע ללא תעודת ביטוח לאישום של נסיעה מבלי להציג את תעודת הביטוח וכן כי קיבל לאחר מכן תמורת מעשה זה את המרצפות. לטענה שאין ראיה ישירה על יסוד מה הוחלף סעיף האישום במקרה הקונקרטי ואם נעשה דבר על סמך תיקון הדו"ח ע"י המערער - גם בפלילים אין פועלים עפ"י הוודאי בלבד, אם כי כל אימת שנותר ספק מתקבל על הדעת, ולו גם דחוק, מפרשים אותו לטובת הנאשם. כאשר ראיות הן נסיבתיות השאלה הקובעת היא האם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו אף אם איננו בגדר וודאות ממש ובעניננו התשובה לכך היא חיובית.
אשר לעונש - ודאי שאין ממש בערעור של המערער. מדובר במקרה חמור של אדם המופקד על שמירת החוק והמכהן כמפקד בלשכת סיור של המרחב בדרגת סגן ניצב, שמעל באמון ששמו בו ופגע בטוהר המידות. מי שצריך לשמש דוגמא ליושר ולהקפיד בעניני מוסר ראוי שיתיחסו אליו בחומרה יתירה אם סטה הוא עצמו מדרך הישר. זה נגע ממאיר שיש לעקרו מן השורש. שאלה קשה היא אם צודקת המדינה בטענתה שהעונש קל מדי. התשובה לכך היא חיובית, שכן היה מקום להחמיר הרבה מעבר לעונש שהוטל. ברם, כידוע אין זה מדרכו של ביהמ"ש העליון למצות את הדין בשבתו בערעור על קולת העונש ולפיכך לא יתערב בענין קולת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. הגלר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.7.82).
ע.א. 594/79 - פאקא תעשיות בע"מ נגד כרמלה רוטנברג
*הסכם הלוואת בעלים בחברה וטענת עושק המיעוט (הערעור נתקבל).
החברה המערערת נוסדה בשנת 1964 והיו בה שתי קבוצות בעלי מניות שהמשיבה נימנתה על אחת מהן. עם היווסדה של החברה נזקפה לזכות בעלי המניות הלוואת בעלים והוסכם כי ההלוואה תוחזר לבעלים רק על פי החלטת מועצת המנהלים של החברה או כאשר החברה תפורק. החברה נכנסה לקשיים והחליטה להכפיל את מניות החברה ואת המניות החדשות שיהוו %50 מהון המניות יקצו לחברת אסיא תמורת תשלום המחיר שנקבע בהתאם לערך
המאזני של המניות והתחייבות אסיא לפרוע, בתנאים מסויימים, מחצית מהלוואת הבעלים לבעלי המניות. בעלי המניות מכרו את מחצית הלוואת הבעלים לאסיא בתנאים שנקבעו בהסכם, חוץ מהמשיבה שסירבה לעשות כן בתוך המועד שנקבע בהסכם. רק לאחר שנה פנתה המשיבה לחברה המערערת וביקשה שתוחזר לה מחצית מהלוואת הבעלים שלה. אסיא סרבה והמבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה למימוש זכויותיה. ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה כי יש לראות בהקניית השליטה לאסיא משום פירוק החברה כמובנו בהסכם ההלוואה, המחייב החזרת הלוואת הבעלים. עם זאת חייב את המערערת להחזיר למשיבה מחצית מהלוואת הבעלים שלה וביסס החלטתו על שני נימוקים חילופיים: התנאים שבהסכם הרכישה עם אסיא הנוגעים להלוואת הבעלים היה עושק המיעוט; יש לראות את רכישת המניות ע"י אסיא כפרעון מחצית הלוואת הבעלים ע"י המערערת ולפי הסכם ההלוואה אם נפרעה הלוואת הבעלים לפני הפירוק יש לפורעה לכל בעלי המניות לפי יחס הלוואתם. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין בהסכם ההלוואה כל קביעה לגבי פרק הזמן שבו יש לדרוש פרעון החוב. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע כי בדין לא קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת המערערת שיש להעביר את הענין לדיון רגיל ולא בדרך המרצה. מאידך קיבל את טענת המערערת שאין לראות בהסכם המכירה לאסיא ותנאי החזר הלוואת הבעלים ע"י אסיא משום עושק המיעוט וכי אין לראות את רכישת המניות ע"י אסיא כפרעון מחצית הלוואת הבעלים ע"י המערערת, דבר המחייב להחזיר את הלוואת הבעלים לכל בעלי המניות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, אלון, החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ע. שטרן למערערת, עו"ד י. גלעדי למשיבה. 20.7.82).
ע.א. 545/81 - עמליה הימלפרב נגד האפוטרופוס הכללי
*סדרי ירושה כאשר יורשים מסתלקים מהירושה (הערעור נדחה).
המנוחה רבקה הנדלר נפטרה ללא שהשאירה צוואה, לא היו לה ילדים ובעלה נפטר לפניה. יורשיה על פי דין הם אחים ואחיות. היורשים על פי דין רוצים שעזבון המנוחה יעבור בשלמותו לאחות המנוחה, המערערת, ולשם כך הם רוצים להסתלק מחלקם בעזבון. ביהמ"ש קבע בהחלטת ביניים שהתוצאה של הסתלקות היורשים לא תהיה כרצונם שהירושה תעבור למבקשת, אלא שבמקום היורשים המסתלקים יבואו ילדיהם. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על הוראת סעיף 14 של חוק הירושה האומר כי "ילדו של המוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו; והוא הדין בילד או קרוב שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מהירושה שלא לטובת בן זוגו או ילדיו של המוריש". הערעור נדחה.
ב"כ המערערת טוען כי בהסתלקות יורש מן הירושה עוברת הירושה אל אותו אחד שלטובתו מסתלק היורש ומבסס את טיעונו על הוראות סעיף 6 של חוק הירושה שבו נאמר כי " מי שהסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה...". צדק השופט כי על המקרה שלפנינו חל סעיף 14 ולא סעיף 6 הנ"ל ואם יש אי התאמה מסויימת בין הוראות סעיף 6 ובין הוראות סעיף 14 הרי אי התאמה זו היא תוצאה מניסוח לקוי. ההוראה של סעיף 14 ברורה למדי ומבטאת את כוונת המחוקק.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד י. דובר למבקשת, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 1.7.82).
ע.פ. 172/82 - שלמה אטיאס נגד מדינת ישראל
*סדרי הטיעון לענין מידת העונש
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
אצל המערער נתפסו 10 מנות הרואין, מאזניים ומשקלות המשמשים לשקילת סמים ובקבוק מתאדון. הוא הואשם בהחזקת סם מסוכן, הודה בעובדות והורשע. לאחר ההרשעה הביא הסניגור עדות אופי ולאחריה החלה התביעה בטיעונה לעונש. במסגרת זו נטען שכמות הסם היא מסחרית, וכי משקל הסם לא הועלה בכתב האישום כי אותה שעה עוד לא היו תוצאות הבדיקה המעבדתית, אך עתה הוברר כי משקל ההרואין הוא 3 - 4 גרם שהיא כמות העולה על הכמות המפורשת בתוספת השניה לפקודת הסמים, דבר המקים חזקה שהמערער המזיק בסם שלא לצריכתו העצמית. בתמיכה לטיעון זה הגישה התובעת את חוות הדעת המעבדתית, הסניגור התנגד וביהמ"ש לא נתן החלטה בדבר קבילות חוות הדעת. אח"כ טען הסניגור לעונש, המערער השמיע את דבריו בציינו שהוא נרקומן הזקוק לעזרה. בגמר הדיונים גזר ביהמ"ש את עונשו של המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי אין הוא "נכנס לויכוח שבין באי כח הצדדים. העובדה שאצל הנאשם נתפסו 18 מנות הרואין... אין בזה לקבוע כי הוא סחר בסם הזה.... אבל זו החזקה של כמות העוברת על כמות שמתקבלת על הדעת שבה מחזיק צרכן רגיל". הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בכתב אישום בגין סמים מן הראוי לציין לא רק את סוג הסם אלא גם את כמותו. חשוב לנאשם שידע מהותו של האישום המוגש נגדו והסיכון העונשי שבו הוא נתון. כשמדובר בכמות מסחרית, העונש המירבי הוא 15 שנות מאסר ואילו כשמחזיקים סם לצריכה עצמית העונש המירבי הוא 3 שנות מאסר. השאלה היא אם כאשר המערער הודה בעובדות היה מודע לכך שהוא מודה בעבירה שעונשה המקסימלי הוא 15 שנות מאסר או שמא סבר שמדובר ב- 3 שנות מאסר בלבד. כאשר מורשע הנאשם בהחזקת סם מתחיל שלב גזירת הדין בהבאת ראיות התביעה בענין העונש, אח"כ הנאשם מביא ראיותיו הוא להקלת העונש וביהמ"ש רשאי לצוות על הבאת ראיות נוספות לענין העונש. לאחר מכן טוענים הצדדים לענין מידת העונש. אם סבורה התביעה שראוי להביא ראיות באשר לאופן ההחזקה והשימוש הרי השלב הנכון הוא עם פתיחת ההליכים לענין גזר הדין, כדי שהנאשם יהיה מודע לחומר הראיות המצוי נגדו ותינתן לו הזדמנות להוכיח שהסם היה לשימוש עצמי בלבד. כאן הגישה התביעה את תוצאות הבדיקה המעבדתית לאחר שלב הבאת הראיות לענין העונש וכתוצאה מכך נמנעה מהמערער ההזדמנות לסתור את ההנחה העולה מהחזקת כמות הסם שאינה לצריכה עצמית. כן נפגם ההליך בכך שביהמ"ש לא החליט בהתנגדות הסניגור, כך שהסניגור לא ידע אם עליו להביא ראיות לסתירת החזקה או לא. בפגמים אלה יש משום עיוות דין. מגזר הדין עולה שביהמ"ש התחשב בתוצאות הבדיקה המעבדתית ויצא מתוך הנחה שהסם הוחזק שלא לצריכה עצמית. אילו העונש שהוטל על המערער היה עונש מתאים לא היה מקום להתערב אפילו טעה ביהמ"ש דלמטה. ברם, העונש חמור יתר על המידה. אם החזקת סם מסוכן היא לצריכה עצמית כי אז העונש המקסימלי הוא 3 שנות מאסר ובעניננו הוטלו על המערער 4 שנות מאסר שמהן שנתיים לריצוי בפועל. יש לתת למערער להנות מהספק שמא היה מצליח להוכיח שהסם מוחזק בידו לצריכה עצמית בלבד ולהעמיד את העונש על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד משגב למערער, עו"ד מזוז למשיבה. 24.6.82).