ע.א. 466/82 - נתן גרובשטיין ואח' נגד ניר גרובשטיין ואח'
*מזונות ואיסור כניסת הבעל לדירה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אישות 478/81 -
הערעורים נתקבלו בחלקם)
המערער והמשיבה השלישית נשואים ולהם שני ילדים: בן בגיל 15 ובת בגיל 9. מאז 1981 גר המערער בנפרד מאשתו כשהבן נמצא אצלו והבת אצל אמה. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לחייב את המערער בתשלום מזונות לה ולילדיה, וכן ביקשה צו
מניעה שיאסור על המערער, בשל התנהגותו האלימה, להכנס למעון המשפחה. המשיבה פתחה תיק נוסף בביהמ"ש שבו ביקשה צו הקובע כי טובת הילדים מחייבת השארתם בחזקתה של המשיבה. הדיון בשני התיקים אוחד וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבה סכום של 5,000 שקלים למזונותיה, 2,500 שקלים לבת, כשהסכומים צמודים למדד מיום 1.7.81. באשר לתביעת הבן למזונות הרי זו נדחתה משהוכח כי הילד נמצא בחזקת המערער. אשר לתביעת המשיבה להחזקת הילדים קבע ביהמ"ש כי מוטב שהמצב העכשוי ימשיך להתקיים. לענין צו איסור כניסת הבעל לדירה לא התייחס כלל ביהמ"ש המחוזי ולא נתן החלטה בנדון מכאן ערעור וערעור נגדי.
א. בענין סכום המזונות - טען המערער שלוש טענות: לאחר הגשת התובענה חלה במחלה ממארת שחייבה אותו לנסוע לארה"ב לקבלת טיפול רפואי ועדיין הוא מוציא כספים על טיפול רפואי ולנוכח מצבו הכלכלי נאלץ למכור לאחיו את חלקו בחברה המשותפת שהיתה לו ועתה הכנסותיו מועטות; המשיבה עובדת ומשתכרת והכנסותיה מספיקות למחייתה ומה גם ודירת בני הזוג נשארה בחזקת המשיבה; המערער רוצה בשלום בית והמשיבה דוחה אותו ועל כן יש לראותה כמעין מורדת לצרכי החיוב במזונות.
ב. הובאו בפני ביהמ"ש הוכחות מספיקות כי המערער מנהל אורח חיים ברמה גבוהה שאינו מותיר ספק כי למערער מקור המאפשר לו ניהול אורח חיים שכזה. אורח חיים כזה מעורר ספקות באשר לתיאור שהמערער תיאר את מצבו הכלכלי, אך אין בזה משום תחליף להוכחה בקשר ליכולתו או אי יכולתו של המערער. מאידך, מקורות הכנסותיו של המערער נמצאים בעיקר בידיעתו האישית, ובביהמ"ש עשה הכל כדי להעלים פרטים אודות הכנסותיו והמשיך בדרך זו לאורך כל החזית. כיון שהמשיבה לא הביאה הוכחות באשר לגובה הכנסות הבעל החליט השופט לקבוע את גובה ההכנסה המינימלית המסתברת של המערער ובהתאם לכך קבע את הסכום שעל המערער לשלם כאמור. אין להתערב במימצא של ביהמ"ש שלא האמין כי אכן מכר המערער את מניותיו בחברה לאחיו. מדובר בחברה שהיא מצליחה היטב ולנוכח מצב ענינים זה רשאי היה ביהמ"ש לאמוד את הכנסותיו המשוערות של המערער כפי שעשה ואומדנה זו מתיישבת בהחלט עם אורח החיים שהמערער מנהל.
ג. אשר לעובדה שהמשיבה עובדת ומתפרנסת - בחודש ינואר 1982 השתכרה כ- 2,600 שקלים וכן היא מקבלת קיצבת הילדים מהמוסד לביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין האשה יכולה להסתפק בסכומים אלה ובכך אין להתערב. קביעת שיעור המזונות נתונה לשיקול דעתו של השופט הפוסק את דמי המזונות והוא יושב בתוך עמו ומכיר את תנאי החיים בארצנו ויכול לאמוד מהם הצרכים של תובעי המזונות. כאן שקל השופט את כל החומר שבפניו והביא
בחשבון גם את אורח חייה של המשיבה שמחזיקה במכונית כדי שתוכל להגיע למקום עבודתה ועל יסוד כל הנתונים פסק את הסכום שפסק.
ד. אלא שבדיקה מדוקדקת מלמדת כי ביהמ"ש לא בחן את מידת החשיבות הראויה לעובדה שהמערער חולה וכי המחלה מחייבת אותו להוציא הוצאות רבות לצורך ריפוי. כיון שכך יועמד הסכום שצריך המערער לשלם למשיבה על 3,000 שקל
ה. אשר לדרישת הבעל לשלום בית - במשך הדיון עשה הבעל נסיונות סרק כדי להכפיש את שמה של המשיבה וכל הטענות שהעלה בנדון זה נדחו בזו אחר זו על ידי ביהמ"ש. לעומת זאת עזב המערער את מעון המשפחה והביע לא אחת את עמדתו הנחרצת שלא ישוב לחיות עם האשה. בנסיבות אלה אין לחייב את המשיבה להעסיק את ביהמ"ש בהתדיינות על שלום בית כשברור מה תהיה תשובת הבעל.
ו. אשר לצו המניעה - הוכח שהמערער השתמש בכח כלפי המשיבה יותר מאשר פעם אחת וחבל בה עד כדי שנראו עליה היטב סימני חבלה. גירסת האשה נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי. לנוכח ההתנהגות זו של המערער צריך היה ביהמ"ש להתייחס לבקשה לאיסור הכניסה ויהיה זה צודק כי הצו המבוקש ינתן וההוראה תהיה שעל הבעל אסור להכנס לדירת בני הזוג.
ז. אשר למזונות שנפסקו לבת - זכותה של הבת לקבל מאביה מזונות הינה זכות הקיימת בפני עצמה שאינה יכולה להיות נפגעת מהסכסוכים שבין ההורים. ההלכה קובעת כי לענין שיעור מזונותיהם של ילדים יוצא האב ידי חובתו הבסיסית לפי דין תורה כשהוא נותן להם כדי צרכם ההכרחי. רק אם הוא בעל אמצעים מחייבים אותו גם מדין צדקה. בענין דין צדקה שווה האם לאב ובלבד שישנם לאשה האמצעים הדרושים כדי לחייבה. בעניננו, גם אם באה בחשבון האפשרות לחייב את האשה בתשלום דמי מזונות לבת מדין צדקה הרי שעובדתית אין אפשרות לעשות כן. הוכח שלמשיבה אין אמצעים אפילו כדי צרכה וביהמ"ש התחשב במצבה ופסק לה דמי מזונות חדשיים וממילא אין לחייב את המשיבה במזונות הבת שכן לא הוכח שלמשיבה אמצעים הדרושים כדי לחייבה. אשר לגובה הסכום של 2,500 שקל בשביל הבת - אין הוא גבוה בהתחשב במצב בכללותו ובהתחשב בצרכי החיים המקובלים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. גרינשטיין למערער, עו"ד קינג למשיבים. 26.10.82). ע.א. 533/80
*אכיפת חוזה למכירת דירה.
* טענת אי חוקיות בחוזה.
ז'אק אדרעי ואח' נגד אליהו גדליהו ואח'
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בע.א. 510/79 - הערעור נדחה).
בין המערערים (להלן המוכרים) ובין המשיבים (להלן הקונים) נכרתו במעמד אחד, במשרדו של עו"ד, שני חוזים שענינם מכירת דירות בחוזה אחד התייחסו הצדדים למכירת זכויות חכירה בדירה במחיר של 230,000 ל"י ובחוזה השני התייחסו למכירת ציוד בדירה במחיר של 105,000 ל"י. סמוך לפני מכירת הדירה הוכנסו שיפוצים בה ובמקום 37 מ"ר
כרשום במשרד רשם המקרקעין גדלה הדירה לכ- 90 מ"ר. בחוזה צויין השטח של 37 מטר. הפיצול היה מלאכותי ואין ספק שהצדדים התכוונו להונות את רשויות המס. אכן, על טופס מש"ח שחתמו הצדדים צויין המחיר של 230,000 ל"י עבור הדירה וכן שטח הדירה של 37 מ"ר על יסוד כך שילמו הקונים תוספת מס הנמוכה בכ- 5,000 ל"י לעומת מה שצריכים היו לשלם בימ"ש השלום קבע כי חטאם של המוכרים עולה על זה של הקונים, כי המוכרים התכוונו לחסוך בדמי הסכמה שהיו צריכים לשלם למינהל ומכאן הרעיון של חלוקת המחיר לשניים ובנסיבות הענין השתמש בשיקול דעתו לפי סעיף 31 לחוק החוזים והורה על אכיפת החוזה ומסירת הדירה לקונים, על אף שהחוזה נגוע באי חוקיות. הוברר בין היתר כי המוכרים עשו הכל כדי להתחמק מהחוזה ולפני שביטלו אותו הציעו לקונים פיצוי ובלבד שיסתלקו מהחוזה. כמו כן הוברר כי בשני תשלומים הקדימו הקונים את התשלום לעומת האמור בחוזה וזאת לפי דרישת המוכרים וכן תבעו המוכרים מהקונים עוד סכום של 100,000 ל"י שכביכול התחייבו לשלם, אך בימ"ש השלום קבע כי התחייבות כזו לא היתה והמוכרים בדו התחייבות זו מלבם. ביהמ"ש המחוזי אישר את צו האכיפה ומכאן הערעור.
השופטת בן פורת
א. כרגיל יש לראות חוזה בלתי חוקי כבטל, לפי סעיף 30 לחוק החוזים, ורק במקרים חריגים, כאשר טעמי צדק מחייבים זאת והתובע קיים חלק ממשי מהחיוב שבחוזה, יש יסוד להשתמש בסמכות שבסעיף 31 ולהורות על קיום חוזה. כשיש טעמי צדק כאלה אין להסתפק בתרופה הרגילה שהיא השבת הסכום ששולם לצד התובע את אכיפת ההסכם.
אין לקבוע כללים מנחים לשמוש בסמכות לפי סעיף 31 סיפא לאכיפת הסכם. יש צורך להתחשב בשני שיקולים מנוגדים: חינוך הציבור להמנע מתכסיסים כדי להשיג מטרות בלתי חוקיות מזה והרצון לא להלקות את התובע מחוץ לכל פרופורציה לחטא שחטא מזה. במקרה כגון זה שלפנינו דרושה הרתעה לא רק משום שזו כוונת המחוקק הרוצה כרגיל בבטלות חוזה בלתי חוקי, אלא משום שהתנהגות זו של ציון מחירים כוזבים פשטה בצבור בממדים מדאיגים. כך שהקושי הוא במציאת האיזון הנכון בין שתי המטרות דלעיל במקרה נתון. הואיל והפסיקה בנושא זה עודנה באיבה יש לרחוק מקביעת כללים מראש ומוטב שיתגבשו במשך הזמן כללים תוך טיפול בכל ענין בנפרד.
ב. בעניננו הצהירו שני הצדדים הצהרה כוזבת ובסופו של דבר נמצאו נהנים רק הקונים. ברם, התנהגות המוכרים מצביעה על כך שהם היו אלה שביקשו להבנות מן העיסקה מבלי לבחול באמצעים. התנהגותם נותנת יסוד סביר להנחה כי היוזמה באה מצדם וכי יחסית אשמת הקונים קטנה בהרבה. לפי דרישת המוכרים שילמו הקונים לפני הזמן מספר תשלומים המסתכמים בכ- 150,000 ל"י. התנהגות זו עומדת בסתירה בולטת לטענה כאילו הקונים יזמו את הפיצול כדי לחסוך כ- 5,000 ל"י. הוכח גם כאמור שהמוכרים תבעו 100,000 ל"י יותר מאשר נרשם בחוזים. מכאן שהמוכרים לא בחלו באמצעים בלתי כשרים כדי לזכות שלא כדין בבצע הכסף. קשה לחלום שאנשים הנוהגים כך יסכימו לפצל עיסקה לשני חוזים כדי שהקונים בלבד יחסכו בתשלום תוספת מס.
ג. לולא הדרישה של 100,000 ל"י מצד המוכרים והתנהגות הקונים שהקדימו תשלומים המצביעה על נכונות לבוא לקראת המוכרים, התנהגות הסותרת את הרצון לחסוך כאילו בסכום קטן יחסית, היה מקום להסתפק בתרופת ההשבה בלבד. ברם, השוואת התנהגות הצדדים בענין זה מביאה למסקנה שטעמי צדק ומדיניות רצויה מחייבים לא להעתר לבקשת המוכרים אשר תיתן לחוטאים יותר גדולים
יתרון שהוא מעין פרס על חטאם. כן אין לקבל את טענת המוכרים שצד לחוזה בלתי חוקי זכאי בתנאים מסויימים לקיום החיוב שכנגד רק אם ביצע את החיוב במלואו. לפי סעיף 31 די בכך שביצע את עיקרו של החיוב גם אם לא ביצע אותו במלואו.
ד. בשאלה אם חוזה כגון זה שבפנינו הוא בלתי חוקי - התשובה היא חיובית. אין אפשרות לפצל בין מהות העיסקה, מכירת דירה, שהיא כאילו לכשעצמה כשרה למהדרין, לבין התיאור הכוזב של שטח הדירה, מחירה וכיוצא באלה פרטים המעידים על המטרה הבלתי חוקית של החוזה, ולראות באלה חלק נלווה וטפל לחוזה יתכנו מקרים שבהם אין בפיצול של עסקה לשני חוזים כל פגם, כגון כאשר יחד עם הדירה נמכרת תכולתה שאינה מהווה חלק ממנה ותוך ציון המחיר האמיתי של הדירה מזה ושל התכולה מזה אך לא כזה היה המצב בעניננו. החוזה הנפרד התייחס ל"תכולת דירה" שהוותה חלק אינטגרלי מהדירה עצמה והמחיר שנקבו היה גבוה בהרבה משווים של אותם טובין.
השופט אלון:
א. המערערים טוענים שעל ביהמ"ש להימנע מאכיפת חוזה שבא להונות את שלטונות המס ומצביעים על מוסר התשלומים והמסים הירוד וכו'. טענה כזו ונימוקים כאלה מפי המערערים הם בבחינת "טובל ושרץ בידו". תקנת הצבור מחייבת בראש וראשונה שאדם יכבד הסכם והתחייבות שקיבל על עצמו והמערערים דנן עשו הכל כדי לפגוע ביסוד מוסד זה ורק אשר לא עלה בידם לבטל את החוזה מצאו שההסכם נגוע באי חוקיות והם רוצים לבוא על מטרתם ולהתחמק מלמלא אחרי ההסכם מתוך שהם דואגים כביכול לסדר הצבורי הטוב.
ב. חוזה בלתי חוקי אינו בטל מעיקרה ולפי סעיף 31 לחוק החוזים יכול ביהמ"ש לאכוף גם חוזה כזה. כאשר ביהמ"ש שוקל אם לאכוף חוזה בלתי חוקי, השיקול של הרתעת הצבור הוא שיקול חשוב אבל לא השיקול היחידי, ועל ביהמ"ש למצוא את האיזון בין כלל השיקולים בבואו להכריע במקרה הקונקרטי הבא לפניו. המגמה הכללית שביסוד כלל השיקולים היא לאפשר לביהמ"ש לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של ענין.
ג. על ביהמ"ש לתת את דעתו בין היתר לשיקולים הבאים: התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם; חלקו של כל אחד מהצדדים באי חוקיות החוזה; שהחוטא לא יהיה נשכר בנוסף על מעשה עבריינותו גם מאי קיום הנפקויות שבדין האזרחי הנובעות מהחוזה; הבחנה בין אי חוקיות הנובעת מעצם מהותה של העיסקה שבחוזה, כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, ובין אי חוקיות, שהיא נלוית וטפלה לגוף העיסקה שבחוזה. בעניננו נתקיימו כל השיקולים שלפיהם יש לאכוף את ביצוע החוזה.
ד. יש להדגיש גם את מהותה של אי חוקיות החוזה במקרה שבפנינו, שאינה יורדת לשורשה של העיסקה ולמטרתה, אלא נלווית לעיסקה וקשורה לאופן ביצוע ההסכם. חלוקת חוזה לשני מסמכים אין בה בלבד משום ראיה לאי חוקיותו, ואפילו נקיבת סכום שונה בהסכם מהסכום שלמעשה שולם אין בו כשלעצמו כדי לקבוע שהחוזה נגוע באי חוקיות, אלא אם מצויה ראיה חזקה וברורה נוספת שהעלמת המחיר האמיתי בחוזה מטרתה היתה להונות את שלטונות המס. חובת ההוכחה מוטלת על מי שטוען כך. בעניננו קיימת ראיה שהונו את שלטונות המס ואולם אי חוקיות זו אינה בנושא העיסקה גופה אלא באחד הפרטים של הביצוע ובכך מצוי
שיקול חשוב נוסף שלא למנוע מהקונים מלבוא על זכותם לקבלת הדירה עפ"י ההסכם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ש. לוין. עו"ד מ. כסיף למערערים, עו"ד נ. אמיתי למשיבים. 15.8.82). בג"צ 440/80 - מ' טייג ושות' בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ואח'
*סמכות הועדה המקומית לאשר תכנית שינוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ענינה של העתירה תוכנית בנייה שהוגשה ע"י העותר ואשר אושרה ע"י הועדה המקומית אך נדחתה ע"י הועדה המחוזית. תוצאותיה של העתירה היתה שבג"צ ביטל את החלטת הועדה המחוזית והחזיר על כנה את החלטת הועדה המקומית שאישרה את התכנית של העותר. השאלה היתה אם לועדה המקומית היתה סמכות לאשר תכנית שינוי ובעוד הועדה המחוזית סברה שאין הועדה המקומית מוסמכת לאשר את התוכנית הנדונה החליט בג"צ שהועדה המקומית היתה מוסמכת לאשר את תכנית השינוי.
(בפני השופטים: אלון, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד י. הרפז לעותר, עו"ד ר. יאראק לועדה המחוזית, עוה"ד תמר איתי וי. הורוביץ לועדה המקומית, עו"ד אייזנברג למשיב הרביעי. 30.6.82 ).
ע.פ. 317/82 - שאול לוי נגד מדינת ישראל
*דחיית ריצוי עונש מאסר (בקשה לדחיית ביצוע ריצוי עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות לפי סעיף 413 ו- 243 לחוק העונשין ונדון לשנתיים וחצי מאסר שמתוכן 9 חדשים מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור וביהמ"ש המחוזי עיכב את ביצוע המאסר עד לאחר מתן פסק הדין בערעור. כשניתן פסה"ד בערעור, לפני החגים, חזר המערער וביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל וביהמ"ש העליון נענה לבקשה ודחה את ביצוע המאסר עד לאחר החגים ביום 12.10.82. בתאריך זה צריך היה המערער להתייצב במזכירות ביהמ"ש המחוזי בת"א לביצוע עונש המאסר. בינתיים חנן נשיא המדינה את המערער ביום 12.10.82 וקבע כי המאסר בפועל יהיה 3 חדשים בלבד. כיון שכך פנה המערער אל ביהמ"ש העליון וביקש לעכב את ביצוע המאסר עד שיקבל תשובה לבקשתו למשטרה כי ירצה את המאסר בעבודות חוץ. הבקשה נדחתה מן הטעם שבתאריך 12.10.82 המערער לא התייצב למאסר כפי שחייב היה לעשות עפ"י החוק. טוען הסניגור כי ביום הנדון התייצב המערער בפני פקיד במזכירות ביהמ"ש המחוזי אך לרגל העיצומים נשלח לביתו. ביהמ"ש העליון החליט כי בינתיים על המבקש להתייצב לריצוי עונש המאסר של שלושה חדשים ולאחר שיתייצב יוכל לפנות מחדש לביהמ"ש העליון לעיכוב ביצוע המאסר וביהמ"ש ידון בבקשה המחודשת אם יהיה בידי המערער תצהיר מתאים מאת הפקיד במזכירות ביהמ"ש המחוזי שאכן התייצב בפניו המבקש בתאריך 12.10.82 לשם ביצוע המאסר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד טמיר למבקש, עו"ד טפיירו למשיבה. 22.10.82).
ע.א. 538/80 - סמדר דרתי נגד יהודה כורש ואח'
*הענקת סעד של צו מניעה בתביעה קניינית (הערעור נדחה).
המערערת והמשיבים הם שכנים המתגוררים בבית דו קומתי שבו ארבע דירות. שני הצדדים רכשו את דירותיהם מהחוכרים הקודמים כאשר המערערת רכשה את דירתה ראשונה ולאחר כשנה רכשו המשיבים את שלהם. חצר הבית מחולקת למעשה כאשר החלק החזיתי משמש את המערערת והחלק האחורי משמש את המשיבים ובחלק זה נטועים עצי פרי ומותקנים חבלים לתליית כביסה. המערערת הכינה תכנית להרחבת דירתה על ידי הוספת חדר שלישי על החלק האחורי של המצר ולצורך זה יש לעקור את אחד העצים ולחסל את גינת הוורדים. כאשר המשיבים רכשו את הדירה ידעו על התכנית ופנו לארכיטקט שהכין גם להם תכנית להרחבת דירתם, תכנית שהיתה דומה לזו של המערערת. המשיבים החתימו את שני הדיירים הנותרים על תכניתם אך המערערת סרבה לתת את הסכמתה. כיון שכך התנגדו המשיבים לבניית החדר השלישי של המערערת ופנו לביהמ"ש לקבלת צו מניעה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה מטעמים שביושר. השופט לא קיבל את טענת המשיבים כי הם מתנגדים לתוספת החדר בשל עקירת העץ והשמדת הגינה, וקבע שמלכתחילה התכוונו גם הם לבנות אך לאחר שלא יכלו לבצע את תכניתם הם מתנגדים לבנייה של המערערת, והתנהגות זו היא התנהגות של "גם לי גם לך לא יהיה" שאינה מזכה בסעד שביושר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ונתן את הצו. ביהמ"ש המחוזי נחלק בדעותיו באשר לטעם של מתן צו המניעה. אחד השופטים סבר שאין לסרב הוצאת צו המניעה כי הוא בא להגן על זכות קנינית של המשיבים ולמנוע מטרד מהמשיבים. שופט אחר סבר שיש להוציא את הצו בגלל המטרד אך אין לפסוק לפי העילה הקנינית כיון שזו לא נטענה בכתב התביעה. הערעור נדחה וביהמ"ש העליון קיבל גם את "הנימוק הקנייני".
בפרשת התביעה נאמר כי המשיבים הם החוכרים של דירה וחלק האדמה מאחורי הבית וכי על שטח האדמה הנ"ל רוצה המערערת לבנות בטענה זו יש תשתית עובדתית לטענה המשפטית של הגנת זכות הקנין. הלכה פסוקה היא כי במתן צו מניעה להגן על זכות קנינית אין לביהמ"ש שיקול הדעת הנרחב הנתון לו בתביעה פוססורית. אמנם גם במקרה כזה יש לביהמ"ש שיקול דעת שלא להעניק את הסעד ואפילו לשם הגנה על זכות קנינית, אך שימוש בשיקול דעת זה צריך להיות מצומצם מאד וזהיר. מצינו שימוש בשיקול דעת זה כאשר הפגיעה היתה של מה בכך, כגון העברת צינור או חוט לאנטנה של טלויזיה. במקרה שלנו התביעה היא להגנת זכות שבדין. לצדדים זכות משותפת לשימוש בחצר בהתאם לתנאי החכירה. לפי סעיף 30 לחוק המקרקעין טעון דבר החורג משימוש רגיל במקרקעין משותפים הסכמת כל השותפים. דין זה חל גם על זכות במקרקעין כשהיא של כמה בני אדם מכח סעיף 45 של אותו חוק. הפגיעה אינה פגיעה של מה בכך, הבניה תשלול מהמשיבים את גינתם מאותו חלק החצר עליו יבנה החדר הנוסף ותוסיף להם כברת דרך כדי להגיע לביתם. לא היתה הסכמה מפורשת או הסכמה מכללה של המשיבים כי המערערת תרחיב את דירתה ואף אם היתה הסכמה הרי היתה זו הסכמה מותנית שהיא תסכים לכך שגם הם יבנו חדר. גם שיקולו של השופט שבמעשה המשיבים יש מידה של "גם לי גם לך לא יהיה" היינו שזו "מידת סדום" ולפי התלמוד "כופין על מידת סדום", הרי כאן המשיבים חסרים את הנאתם מן הגינה ומדרך קצרה יותר.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן. בך, שיינבוים. החלטה - השופט שינבוים עו"ד ד. מנר למערערת, עו"ד ח. לוינגר למשיבים. 25.8.82).
ע.פ. 637/81 - יסף מסראוה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גניבת רכב ונשק ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וחברו גנבו מכונית, פרצו את תא המטען וגנבו מתוכו כלי נשק. במקרה אחר גנב המערער מכונית, עצר מול תחנת משטרה וכאשר שוטר ביקש לעצרו פתח בנסיעה פתאומית וברח מהמקום, השוטר קפץ הצדה מחשש לחייו, מעד ונפל על הכביש. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות חמורות וביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את השיקולים לקולא ואין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 9.8.82). ע.פ. 300/81 - ורד דן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כרטיס אשראי ושימוש בו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת השתמשה בכרטיס אשראי שנגנב, בנסיבות שלא הובררו, מארנקה של המתלוננת. המערערת קיבלה במספר רב של חבויות בכרטיס האשראי סחורה ששויה היה בינואר 1982 למעלה מ- 18,000 שקל. בבית המשפט המחוזי טענה המערערת כי מצאה את כרטיס האשראי ועשתה בו שימוש כאשר עבר עליה משבר. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לבעיות האישיות של המערערת, ההתחשב בכך שהביעה חרטה על מעשיה וכי העבירות בוצעו תוך תקופה קצרה יחסית, וכי המערערת פיצתה את חברת האשראי על הפסדיה, ודן אותה לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל השיקולים לקולא ולא יכול היה להתעלם מחומרת העבירה שבמסגרתה רומו עשרות בעלי עסקים והוצאה במרמה סחורה בעלת שווי כספי רב. גזר הדין משקף איזון נאות בין הנתונים לחומרה ולקולא ואין מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. יונה למערערת, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 29.7.82).
ע.פ. 911/81 - דוד בן אברהם נחמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך בין המערער לאשתו עברה האשה להתגורר עם הוריה ובאחד הימים הגיע המערער לבית ההורים כשבידו תת מקלע עוזי וקרא לאשתו לצאת אליו מהבית. כשיצאה חמותו מהבית ירה לעברה מתת המקלע ופגע בה וגרם לה חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המעשה שעשה על רקע של סכסוך משפחתי ובעידנא דריתחה וכן הוא מדגיש את מצבו הנפשי של המערער. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הטענות כאשר גזר את דינו של המערער. למעשה הקל ביהמ"ש עם המערער בהתחשב בגורמים אלה. ביהמ"ש לא יכול היה שלא לראות את הנסיבות כולן ובעיקר את העובדה שהמערער בא לפתור את סכסוכיו המשפחתיים ע"י שימוש בנשק קטלני. חמותו נפצעה בצורה רצינית כאשר הכדור חדר לזרוע השמאלית ופגע בעורק והיא נזקקה לניתוחים. המבקש לפתור סכסוכים בעזרת נשק העשוי לגרום לפחות לחבלות חמורות לא יכול לטעון כי הוא זכאי להתחשבות יתר מחמת רקע הסכסוך ויהא אשר יהא, ולא כל שכן כאשר זו הדרך שבה מבקש נאשם לשפוך זעמו על בני משפחתו.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. עו"ד סומך למערער, עו"ד גב' יוספה למשיבה. 16.5.82).
ע.פ. 742/81 - יוסף מלכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השלכת רימוני רסס על בתי עסק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשני תאריכים שונים בספטמבר 1980 התפוצץ רמון רסס בבית קפה באשדוד ובאוקטובר אותה שנה התפוצצו לבני חבלה במפעל באשדוד. שלושת הפיצוצים גרמו נזקים ניכרים. המערער נמצא אשם בגרימת שלושת הפיצוצים הללו. בפיצוץ הראשון היה עמו שותף בשם ראומי, המערער נתן את הרימון לראומי וזה זרק את הרימון ובשני הפיצוצים האחרונים ביצע המערער את הפיצוצים במו ידיו. כל שלושת הפיצוצים נעשו בקשר של המערער עם אחד יוסף מורד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי אין אחידות בעונשים שהוטלו על שלושת השותפים שכן ראומי נדון לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי ומורד נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי אך אין טענה זו יכולה לעמוד למערער. קיים שוני בין הנאשמים הן מבחינת מהות המעשים והן מבחינת הנסיבות האישיות. ראומי הורשע רק בפיצוץ אחד. מורד אומנם השתתף בשלושת הפיצוצים אך לא נטל חלק בזריקת ובהנחת חומרי הנפץ אלא בתכנון ובהכנות. קביעת שיעור העונש היא משימה קשה המוטלת על בית המשפט כאשר אין בה כללים והנחיות. בעניננו שקל ביהמ"ש היטב את עבירותיו של כל אחד מהשלושה
ואת הנסיבות האישיות ואין מקום להתערב בכך. הנסיבות האישיות של המערער אין בהן כדי לגרום להקלה בעונש. מדובר בשימוש נפשע ברימונים ובחומר נפץ שגרמו נזקים ניכרים לרכוש. המערער לא התכוון לפגוע בנפש אך בידוע שמשניתנה הרשות למשחית כזה שוב אין הוא מבחין בין הרכוש לבין הנפש ומסכן חיי אדם ללא הבחנה כלשהיא. זוהי אלימות בדרגה חמורה ביותר ועל ביהמ"ש להטיל עונש משמעותי ומתאים כדי להבטיח את חיי האזרח ושלומו. מעשים כאלה שוב אינם חזיון נדיר בתוכנו ואחת ממטרות הענישה בכגון אלה היא להרתיע את המערער ואחרים למען ישמעו וייראו.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט אלון עו"ד פרץ למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 6.7.82).
ע.פ. 274/82 - דוד בוכריס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא יליד 1957 הורשע במכירת סמים בשלוש הזדמנויות לשוטר סמוי: במקרה אחד מכר לו 2 מנות ל.ס.ד, במקרה השני 7 מנות ובמקרה השלישי מכר לו 15 גרם של חשיש. כל המכירות נעשו באמצעות אחר. ביהמ"ש גזר למערער 27 חודשים מאסר בפועל ו- 33 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער הרשעות קודמות רבות ובכללן עבירות סמים. הוא שוחרר מהכלא בתום ריצוי שני שליש ממאסר של שלוש שנים ותוך תקופת היותו אסיר ברשיון החל בביצוע העבירות נשוא ערעור זה. טענת הסניגור כאילו הודח המערער לעיסקות הסמים אין לה אחיזה בהכרעת הדין ולהיפך עולה משם שלא היתה כל הדחה. העובדה שהיוזמה היתה של השוטר שחיפש את המוכר ולא להיפך כבר הובאה בחשבון שיקוליו של ביהמ"ש דלמטה. נותרה הטענה שהמערער עבר בינתיים ניתוח של כריתת הטחול וכי מטעם זה ישיבתו בבית הסוהר קשה עליו, אך גם טענה זו יש לדחות. אין להעלות על הדעת ששלטונות הכלא אינם בנויים להתמודד עם מקרה כזה. עיסקות הסמים מסכנות את בריאות הצבור ומן הדין לתת את הדעת קודם כל לטובת הציבור, שיקול הדוחה מפניו שיקולים של נסיבות אישיות, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, שיינבוים. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד שגלמן למשיבה. 27.10.82).
בר"ע 318/82 - דיור לעולה בע"מ נגד אליהו מור יוסף ואח'
*צו מניעה נגד מימוש ערבות בנקאית (הבקשה נדחתה).
המבקשת התקשרה עם המשיבים בחוזה לביצוע עבודות בניה ושיפוץ ולשם הבטחת ביצוע נאות של העבודות נתנו המשיבים ערבויות בנקאיות על סך 617,000 שקל. נפלה מחלוקת בין הצדדים והמערערת ביקשה הפעלת הערבויות ע"י הבנק. המשיבים ביקשו צו מניעה זמני. הצו ניתן תחילה במעמד צד אחד ולאחר מכן, במרץ 1982, הוענק במעמד שני הצדדים. זמן מה לאחר מכן פנתה המערערת לביהמ"ש וביקשה שינוי הצו באופן שהערבות הבנקאית תוצמד למדד המחירים לצרכן. לטענת ב"כ המערערת היתה לה זכות לדרוש מימוש הערבות אלא שהזכות עוכבה בשל צו המניעה הזמני, וצו כזה מטרתו להקפיא את המצב ולא לשבותו, היינו אם יהיה הצו בתוקף במשך זמן מה ויחול שינוי במדד יפחת ערכה של הערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בשל שני טעמים: משניתן צו זמני בהסכמה אין מקום לשוב ולדון בענין כדי לשנות את ההחלטה; קבלת בקשת המערערת כמוה כשינוי תנאי הערבות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לענין הטעם הראשון נראה שביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לשוב ולהזדקק לענין כל עוד לא נסתיים הדיון בתביעה. ברם, צדק ביהמ"ש בטעם השני שנתן להחלטתו. משנתבקש בימ"ש לתת צו זמני והוא נוכח לדעת כי יכול וייגרם נזק כספי לצד השני כתוצאה מן הצו, רשאי ביהמ"ש להתנות את מתן הצו הזמני במתן ערבות נאותה, כשגובה הערבות מושפע מכלל נסיבות הענין. אך בתי המשפט קובעים סכום קבוע ויציב ולא ערבות נזילה ומשתנה מעת לעת. בעניננו לא נתבקש כלל מתן ערבות במקביל למתן צו המניעה הזמני אלא נתבקש שינוי של תנאי הערבות אשר לגבי הפעלתה נתבקש צו המניעה הזמני. ביהמ"ש נתבקש הלכה למעשה להוסיף על תנאיו של הסכם שנכרת בין הצדדים. שינוי כאמור לא היה כלל בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי כשנתבקש לתת צו מניעה זמני.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אדם טל למערערת, עו"ד ד. גולן למשיבים. 3.10.82 1). ע.פ. 647/81 - גינורי גרור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות על יסוד עדות שותף לדבר עבירה (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לבנין וגניבה מתוכו. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי שידל את העד יוסף חשאן, שהוא עבריין מועד, לבצע התפרצות לחנות לממכר טלויזיות ולגנוב מתוכה טובין, והלה פרץ לחנות וגנב ארבעה מקלטי טלויזיה. ממצאי ביהמ"ש מבוססים בעיקרם על עדותו של חשאן. ביהמ"ש היה ער לכך שמדובר בעבריין וקבע שאין לסמוך על העדות אלא אם נסתייעה בסיוע של ממש. ביהמ"ש מצא את הסיוע בתמליל של הקלטה שנתקיימה בין המערער לבין חשאן ולדעת ביהמ"ש המחוזי עולה מן התמליל שהמערער בא בטענה כלפי חשאן על שסיבכו בפרשה. הערעור נתקבל.
לביהמ"ש המחוזי הוגש נוסח משובש של התמליל ולביהמ"ש העליון הוגש נוסח מתוקן שאינו תומך כלל במסקנות ביהמ"ש המחוזי. אם כי האמור בתמליל אינו חד משמעי, ניתן להעלות ממנו קטעים שבהם מכחיש המערער מעורבות כלשהיא בפרשה תוך כדי האשמתו של חשאן בעלילה. גירסת המערער היתה שחשאן פנה אליו וסיפר כי אחיו יכול לייבא טלויזיות צבעוניות מלבנון במחיר מוזל והציע למכור את הטלויזיות באמצעות המערער וכך הגיעו לרשותו ונמכרו לקונים. ביהמ"ש המחוזי שקיבל את גירסתו של חשאן שוב לא קיבל את גירסתו של המערער ודחה אותה כבלתי מהימנה. לאחר עיון בתמליל ההקלטה וסתירות בעדותו של חשאן ובדברי שקר שמסר לענין הדחה בחקירה, האשמה המופרכת כשבודקים את נוסח התמליל, לא היה זה בטוח להרשיע את המערער על יסוד עדותו של חשאן.
התובעת ביקשה לקיים את ההרשעה על יסוד הלכת ההחזקה התכופה ולחלופין טענה שיש להמיר את האישום בהרשעה של רכישת טובין בידיעה שהם מוברחים אך יש לדחות דרישות אלה. משנתעורר ספק בדבר נסיבות הרכישה של הטובין שוב אין מקום לעשות שימוש בהלכת ההחזקה התכופה. ואילו לענין הבקשה להמיר את ההרשעה כאמור - הדיון בביהמ"ש המחוזי התנהל על בסיס הנחת מעורבתו של המערער במעשה גניבת טלויזיה, והתביעה לא ביקשה, אפילו בשלב הסיכומים, להמיר את סעיף האישום כדי לייחס למערער רכישת הטובין בידיעה שהם מוברחים. בנסיבות אלה אין לעשות שימוש בשיקול הדעת בשלב הערעור ולהמיר את האישום המקורי באישום אחר.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. בר דיין למערער, עו"דגב' ד. גורני למשיבה. 20.10.82).
ע.א. 406/80 - טליה אלקיים נגד ישראל הוברמן ואח'
*אי פסיקת הוצאות לבעל דין שזכה במשפט (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה אי פסיקת הוצאות לטובת המערערת לאחר שביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המשיבים לאכוף על המערערת קיום זכרון דברים למכירת דירה. הערעור נתקבל.
בתביעתם לאכיפת זכרון הדברים הסתמכו המשיבים על מספר עובדות ונמוקים. בין היתר, הסתכמו על זכרון דברים שנחתם על ידם מצד אחד, ועל ידי אחת גב' ניסן, כבאת כוח של דוד של המערערת מצד שני. טענתם היתה שגב' ניסן ייצגה את המערערת ולחילופין שהמערערת אישרה את מעשיה בדיעבד. כן טענו שבשלב יותר מאוחר נכרת חוזה ביניהם לבין המערערת בעקבות משא ומתן שנטלו בו חלק עורכי דין שיצגו את הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע שזכרון הדברים נחתם על ידי גב' ניסן בשם דוד המערערת ולא בשם המערערת ולזה לא היו כל זכויות בדירה. כן קבע שלא היה כל אשור בדיעבד של אותו זכרון דברים על ידי המערערת אשר למשא ומתן שהתנהל בין המערערת לבין המשיבים קבע ביהמ"ש כי במשא ומתן זה לא באו הצדדים לידי הסכמה. למרות שביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המשיבים הוא לא חייב אותם בהוצאות בציינו שהתובעים פעלו בתום לב בחתימה על זכרון הדברים ונגרם להם מפח נפש בלתי מבוטל מהשתלשלות הענינים שבאה אח"כ. הנתבעת מצדה, אף כי לא פשעה, נתנה בשלב יותר מאוחר פתח להבין כי אכן לא נכזבה תקוותם של הקונים שהעסקה תצא לפועל. בנסיבות אלה, סבר השופט, מן הצדק שלא להוסיף על מפח נפשם של התובעים בהטלת הוצאות עליהם. נימוקים אלה לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש העליון.
כלל מקובל הוא בביהמ"ש העליון שאין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה אשר שקלה והחליטה בענין הוצאות המשפט. ביהמ"ש העליון אף התריע בהזדמנויות רבות כנגד הנטייה לערער ולהטריד את ביהמ"ש לערעורים כל אימת שההוצאות שנפסקו אינן עונות לציפיות של בעל הדין. ברם, קיים חריג לגישה זו במקרים נדירים וקיצוניים כשנפלה טעות משפטית או נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של ביהמ"ש דלמטה בענין ההוצאות ואלה מתגלים מפסק הדין. כשנמצא המקרה ראוי על פי מבחנים אלה, הרי אפילו הערעור כולו מופנה כלפי פסיקת ההוצאות בלבד יתערב ביהמ"ש. עניננו אכן הוא אחד ממקרים מיוחדים אלה. כאמור המערערת מצדה לא "פשעה" וביהמ"ש לא יחס לה התנהגות של חוסר תום לב או התנהגות שאינה הולמת. כשצד מתנהג בצורה בלתי הולמת, בין בנסיבות המקרה שהולידו את ההליכים המשפטיים ובין באופן ניהול המשפט, יכולה עובדה זו לשמש נימוק לאי פסיקת הוצאות לזכותו אפילו זכה בדין. אך לא זה המקרה בעניננו. הנימוק עיקרי לאי חיובם של המשיבים בהוצאות שימש מפח הנפש שנגרם להם, אך מפח נפש זה אינו אלא אכזבה מכך שהעיסקה לא יצאה לפועל ותוצאה כזו של משא ומתן המסתיים בלא כלום היא אחת התוצאות האפשריות של כל משא ומתן. המערערת פרטה בכתב הגנתה את גירסתה העובדתית ואת מלוא טענותיה נגד התביעה וגירסתה זו נתקבלה. המשפט היה ארוך ומתמשך על פני עשר ישיבות ובסופו הוגשו סיכומים בכתב ולכל זאת נגררה המערערת על ידי הגשת התביעה למרות המשיבים ידעו את כל טענותיה, טענות שנתקבלו על ידי ביהמ"ש. בכל נסיבות המקרה חוייבו המשיבים בתשלום הוצאות בשתי הדרגות ושכר טירחה בסכום של 15,000 שקל.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אפק למערערת, עו"ד רוסטוביץ למשיבים. 22.10.82).
בג"צ 332/82 - רשימת... אבו גוש ואח' נגד ועדת הבחירות... מטה יהודה
*ליקוי" ברשימה המוגשת לועדת בחירות שאינו פוסל הרשימה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה היא ועדת הבחירות למועצה האזורית מטה יהודה שהוקמה לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות). הבחירות לועד המקומי אבו גוש נקבעו לספטמבר 1982. תוך המועד שנקבע לכך הגישה העותרת רשימת מועמדים אך זו לא אושרה ע"י המשיבה מחמת פגמים אשר הורידו את מספר החותמים על הרשימה עד ל- 22 במקום 25 החתימות הדרושות לפי המודד הקבוע. העותרים ראו בפגם האמור "ליקוי" הניתן לתיקון לפי הצו, והגישו למשיבה, תוך מועד שבעת הימים הנדרש לתיקון "ליקוי", רשימה של תשעה חותמים נוספים. לטענת המשיבה לא מדובר כאן ב"ליקוי" שניתן לתיקון ולפיכך פסלה את הרשימה. עתירה העותרים נתקבלה.
בסעיף 40 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) נקבע במפורש כי אם היה בין החותמים על רשימת מועמדים מי שלא היה זכאי לבחור יחשב הדבר לליקוי. ברם, טענת המשיבה הינה כי לפי סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות הוא אינו חל על מועצה אזורית ומכאן שהדין לענין מועצה אזורית שונה ופגם כאמור אינו ניתן לתיקון. טענה זו יש לדחות. העובדה שהמחוקק ראה לקבוע הוראה מפורשת לענין משמעותם של ליקויים באשר לעיריות ומועצות מקומיות, אינה מחייבת ליתן פירוש אחר לדיבור מקביל בחיקוק אחר. נהפוך הוא, מדיניות שיפוטית נכונה מחייבת, אם הדבר ניתן, ליתן לפרשנות של אותו דיבור בחיקוקים שונים, העוסקים באותה מאטריה, אותה משמעות. אין כל טעם ונימוק שלא לראות בפגם המתבטא בכך שמספר חותמים לא הגיע לגיל הבחירה או אינו כלול בפינקס הבוחרים, ליקוי הניתן לתיקון. מדובר בטעות בתום לב שנפלה ע"י מגישי רשימת העותרת ולא נטען ברצינות, ולא הוכח, שהטעות שנפלה לא היתה בתום לב לפיכך יש לאשר את הרשימה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד קורינלדי לעותרים, עו"דצדוק עלי למשיבה. 14.9.82).
ע.פ. 894+27/81 - יסף אבו שאב ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - ערעורם של שניים מהמערערים נדחה ושל מערער אחד נתקבל).
המערערים הורשעו בפריצה למפעל ליצור קונפקציה וגניבת 3,000 זוגות מכנסי ג'ינס. המערער הראשון נדון לשלוש שנים מאסר וקנס של 25,000 שקל והופעלו במצטבר 6 חדשים מאסר על תנאי, שני המערערים האחרים נדונו לשנתיים מאסר ולקנס של 10,000 שקל. למערער הראשון עבר פלילי עשיר ובנסיבות אלה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני השיקולים האישיים של המערער ואין להתערב במידת העונש. למערער השני אומנם עבר פלילי קטן יותר והוא צעיר יותר אך יחד עם זאת יש להתחשב בחומרת המעשה ובעברו הפלילי והעונש שהוטל עליו אינו חמור מדי. שונה המצב לגבי המערער השלישי שהוא הצעיר מבין השלושה ועברו הפלילי הוא הקטן ביותר ויש מקום להבחין בין העונש שלו לבין המערער השני. בבסיבות אלה יועמד עונשו על שנה וחצי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. המערערים לעצמם, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 19.8.82). ב.ש. 806/82 - חסן אלקיעאן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בעבירה של הריגה בכך שתוך נהיגה במשאית פגע בשני ילדים שחצו את
הכביש וגרם למותם. הוא נדון למאסר בפועל של שנתיים והגיש ערעור. הוא ביקש לשחרר אותו בערובה עד להחלטה בערעור ובינתיים התחיל לרצות את עונש המאסר. בקשתו נדחתה. אין הגשת ערעור מעכבת ביצוע עונש מאסר אלא אם קיימות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל ונסיבות כאלה לא היו כאן. נסיבות כאלה יכולות להימצא בכך שהעבירה אינה חמורה, או תקופת המאסר היא קצרה וקיים חשש שהנאשם ישלים את ריצוי עונשו לפני שיישמע הערעור, וכן כשיש סיכוי בולט שיזכה בערעור או כשקיימת טעות בולטת על פני פסק הדין המרשיע. אף אחת מנסיבות כיוצא באלה אינן קיימות בענייננו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 19.10.82). בר"ע 282/80 - המגדר ברזלית ... בע"מ נגד מדינת ישראל
*היטל מלאי בעקבות פיחות המטבע (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקשת הינה בעלת מפעלים ליצור חוטי ברזל ומוצריהם ועל לקוחותיה נימנה משרד הבטחון. בעקבות הפיחות מנובמבר 1974 הוטל היטל על מלאי שברשות המפעלים ובכלל זאת על מלאי שברשות המבקשת. זו טענה כי חלק ניכר מהמלאי שהיה אצלה לא שייך לה אלא למשרד הבטחון, אך מנהל המכס לא קיבל את טענתה והוציא שומה לתשלום היטל על המלאי כולו. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי. לאחר שנשמעו כל עדי התביעה וכן עד אחד מטעם ההגנה ונותר לשמוע עד אחד בלבד מטעם ההגנה, עבר הדיון לשופט אחר שהחליט לשמוע את המשפט מהשלב שבו נפסק. המבקשת ביקשה לצרף כנתבע את משרד הבטחון על מנת שהלה יחוייב לשפות את המבקשת ולתקן את כתב התביעה ע"י הוספת עילה של שיפוי. ביהמ"ש המחוזי החליט כי מאחר שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר שלפני סיום המשפט ומאחר שלא ניתן כל נימוק לאיחור אין להרשות את תיקון כתב התביעה והוספת הנתבע הנוסף. הערעור נדחה.
תיקון כתבי טענות יכול ויורשה בכל שלב משלבי ההליכים וכולל בשלב הסופי של המשפט והרשות יכול ותינתן גם אם הבקשה לתיקון הוגשה בשלב מתקדם של המשפט. יתכן שעקב התיקון יאלץ הצד שכנגד להוסיף על הראיות שהביא ובמקרה זה ניתן לפצותו בפסיקת הוצאות מתאימות. ואולם שיקולים נוספים הקיימים בעניננו מטים את הכף שלא להענות לבקשת התיקון. השאלה השנויה במחלוקת ענינה אם חומרים מסויימים שמצויים היו אצל המבקשת יש להטיל בגינם את ההיטל ואם לאו וכך נרשמו הפלוגתות בין הצדדים. לעומת זאת, התיקון המבוקש הוא הוספת עילה חדשה לחלוטין, היינו חובת השיפוי על ידי משרד הבטחון כתוצאה מההסכמים שבינו לבין המבקשת. אילו הוגשה בקשת התיקון בשלב מוקדם של ההליכים יתכן והיה מקום להעתר לבקשה למרות שמדובר בעילה חדשה. ברם, כשמדובר בתוספת עילה שהראיות לגביה שונות מאלה שלענין העילה המקורית, והבקשה לתיקון מוגשת בשלב שמסכת הבאת הראיות בענין התביעה המקורית כמעט ונסתיימה, ובהרשאת התיקון יהא משום הכבדה רבה והארכת הדיון וסירבו לו בצורה משמעותית, אין להרשות את התיקון המבוקש. על כך יש להוסיף שהמבקשת לא נתנה נימוק כלשהו על שום מה איחרה בהגשת בקשתה לתיקון כתב התביעה על לשלב כה מאוחר בהליכי הדיון.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד גולדנברג למבקשת, עו"ד גב' לוי למשיבה. 22.9.82).
ע.פ 818/81 - נימר סעטעני נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד הודעה לפי סעיף 10 א' וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לתחנת דלק בכוונה לגנוב מתוכה את הכספת ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה מבוססת בעיקרה על הודעותיהם במשטרה של שני שותפיו של המערער לביצוע הפריצה, הודעות שנתקבלו כראיה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות מהודעות אלה יוצא כי היתה מזימה משותפת לבצע את השוד כשהתכנון היה של המערער. בביהמ"ש חזרו בהם העדים מהודעותיהם אך ביהמ"ש המחוזי העדיף את הגירסה העולה מההודעות במשטרה ובכך אין להתערב. הסניגורית טענה כי בהודעות במשטרה טפלו השנים עלילה על המערער כי סברו שהלה הלשין עליהם והזעיק את המשטרה, אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו. עצם קביעת ביהמ"ש שהעדות במשפט היתה עדות שקר וההודעות במשטרה היו הודעות אמת מצדיקה את המסקנה המרשיעה ואין יסוד להתערב בה.
אשר לעונש - שנה אחת מאסר בפועל איננה עונש חמור ואם כי היו מקרים שבהם הוחלט כי מאסר על תנאי שהופעל יחפוף את המאסר החדש הרי אין מקום לנקוט בדרך זו במקרה הנוכחי. ההרשעה הקודמת של המערער שבגינה הוטל עליו מאסר היתה בגין עבירה של שוד והוא לא למד את לקחו. בנסיבות כאלה לא היה מקום לסטות מן הכלל הרגיל, שלפיו מאסר על תנאי שהופעל יצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל על הנאשם בשל העבירה החדשה.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד ברגר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה.18.10.82).
בר"ע 148/82 - יוסף קשת נגד תהילה נבוני ואח'
*פסק פינוי
(הבקשה נדחתה).
בפסק דין חלקי שניתן בבימ"ש השלום נצטווה המבקש לפנות נכס מסויים, אחרי שנדחתה בקשתו לקבל רשות להתגונן בפני תביעת פינוי שהוגשה נגדו. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש הינו בעל רשום של רבע מהמקרקעין שעל פינויים נצטווה. על פי חוזה שכירות מאוגוסט 1977 בינו ובין המשיבים השכירו לו המשיבים את הדירות בחוזה שלפיו אינו דייר מוגן כשתקופת השכירות מסתיימת באוגוסט 1979. המבקש לא פינה את הנכס כמתחייב על פי החוזה. המבקש טוען שאם כי פגה זכותו על פי חוזה השכירות הרי עומדת לו הזכות לחזקה משותפת במושכר בתוקף היותו בעל של חלק מהמקרקעין. טענה זו אינה מבוססת. לפי סעיף 31 של חוק המקרקעין שעליו מסתמך המבקש זכותו של המבקש היא "להשתמש במקרקעין המשותפים שמוש סביר, ובלבד שלא ימנע שמוש כזה משותף אחר". בעניננו ההחזקה הבלעדית בדירות הנ"ל מונעת שימוש בדירות ע"י שותפים אחרים בנכס ועל כן אין המבקש יכול להבנות מהוראות סעיף זה. העובדה שבזמנו הסכימו השותפים האחרים שהוא יחזיק במושכר על פי החוזה אינה יכולה לשמש יסוד לזכות מיוחדת כאשר נגמרה תקופת השכירות. אם יש עדיין למבקש זכויות לשמוש סביר בנכס בדרך שלא תשלול שמוש כזה משותפים אחרים, הרי זכויות אלה אינן נפגעות על ידי צו הפינוי והמבקש יוכל לממש אותן בהתאם לדין. (בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד זלצמן למבקש, עו"ד מ. בן דרור למשיבים. 26.10.82).