תקציר סביר כרך כ' חוברת 11

ע.א. 234/81 - גדעון ירמה נגד מזרע קבוץ השומר הצעיר בע"מ

*תחולת סעיף בוררות בסכסוך בין חבר קיבוץ לקיבוץ.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 562/80 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן)

המערער היה חבר קיבוץ מזרע ובעקבות סכסוך בינו לבין אשתו התפתח סכסוך בינו לבין הקיבוץ. ביולי 1973 הוחלט באסיפה הכללית של הקיבוץ להוציאו מהקיבוץ. מאז שהה המערער מחוץ לקיבוץ ולאחר כשבע שנים הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי להצהרה כי ההחלטה להוציאו מהקיבוץ אינה כדין וכי על הקיבוץ לפצותו בסכום של 5 מליון ל"י. בכתב התביעה מפרט המערער את הפעולות שלא כדין שהוא מייחס לקיבוץ וביניהן הפרת התקנון, השפעה בלתי הוגנת על חברי האסיפה הכללית וכדומה. סכום הפיצויים מורכב מאבדן דיור, הפסד כלכלה, הפסד פנסיה ועגמת נפש. בכתב ההגנה התגוננה המשיבה לגופו של עניין, אך בפתח הגנתה טענה כי יש לעכב את ההליכים שכן קיים הסכם בוררות החל על הסכסוך שביניהם. נערך קדם משפט אשר בו טרם נקבעו הפלוגתות בין בעלי הדין אלא נעשה נסיון ליישב את המחלוקת בדרכי שלום ונקבע מועד נוסף לשמיעת הצדדים. בקדם המשפט לא הועלה ענין הבוררות. נסיון הפשרה לא עלה יפה ובהתחדש הדיון קיבל ביהמ"ש את טענת המשיבה שיש לעכב את ההליכים ולהפנות את הסכסוך לבוררות. בתקנון הקיבוץ המתייחס לבוררות נאמר כי "כל סכסוך שבין הקיבוץ לבין חבר לשעבר של הקיבוץ ... ימסר... להכרעתמשפט החברים של ההסתדרות..." בענינם הבוררות הנטענת נשענת על הסיפא של התקנה הנ"ל אשר מקור כוחה על המערער נובע מהוראת פקודת אגודת השיתופיות שלפיה יכולה אגודה שיתופית "והקיבוץ הוא אגודה שיתופית" לקבוע בתקנותיה הוראות "בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה". הלכה פסוקה היא כי "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" משמעותם סכסוכים בנוגע לניהול הענינים הפנימיים של האגודה להבדיל מסכסוכים הנוגעים לחוקיותם של מוסדות האגודה או לתוקף בחירתם או מנויים של אלה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כאן מדובר ב"סכסוך פנימי" ולא ב"סכסוך חוקתי" ולפיכך חל סעיף הבוררות ועיכב את ההליכים. מכאן הערעור.

השופט ברק (דעת הרוב):
א. ההבחנה בין "ענין פנימי" לבין "ענין חוקתי" אינה קלה ובעוד שהמקרים הקיצוניים לכאן ולכאן אינם מעוררים קושי הרי מקרים המתקרבים ל"מרכז" מתגלה בהם חוסר הבהירות שבסוגיה זו. השאלה היא מה דינה של החלטה להרחיק חבר מהאגודה. בפסק דין קודם נקבע שענין זה הוא "ענין פנימי" אך נראה כי זהו "ענין חוקתי". ברם, ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון, שכן בעניננו אין הסכסוך עומד על השאלה אם המערער הוצא מהקיבוץ כדין או לא. המערער אינו מבקש כלל להכיר בו כחבר קיבוץ ואינו מבקש לשוב לקיבוץ. לטענתו, הוצאתו מהקיבוץ היתה בלתי חוקית שגרמה לו נזק ובגין הנזק הוא דורש פיצויים. נמצא שהסכסוך האמיתי בין הצדדים הוא סכסוך בדבר זכויות כספיות והריהו ענין "פנימי" ואילו שאלת חברותו של המערער בקיבוץ אינה מתעוררת אלא באורח אינצידנטלי.
ב. טוען המערער כי תביעותיו הכספיות נובעות ממעמדו כעובד וכניזוק ולא ממעמדו כחבר ועל כן אין הוראת הבוררות חלה עליו אך טענה זו אין בה ממש. תביעותיו של המערער מבוססות כולן על חברותו במשיבה, על הפסקת חברות זו ועל שלילת זכויותיו כחבר.

ג. המשיבה העלתה את הבקשה לעיכוב הליכים בכתב ההגבה ואולם בקדם משפט לא הוזכרה שאלת הבוררות. טוען המערער כי יש בכך כדי לשלול מהמשיבה את האפשרות לחזור ולטעון לעכוב ההליכים אך בדין נדחתה טענה זו. משהעלה נתבע בכתב הגנתו בקשתו לעכוב ההליכים הרי פעל כדין והעלה את השאלה כענין הדורש הכרעה במשפט. אמת שבהליך קדם המשפט ניתן לערוך את רשימת הפלוגתאות ואם ברשימה זו נעדר מקומה של בקשת עיכוב ההליכים חזקה היא כי הצד שטען טענה זו ויתר עליה. ברם, משלא נערכה רשימת הפלוגתאות, ובקדם המשפט נעשה רק נסיון לפשרה, ממילא אין בשתיקתו של הנתבע בהליך זה, כדי לתבוע ממנו מלחזור ולטעון טענת "עכוב הליכים" עם תחילת המשפט. ד. טוען המערער כי בנסיבות הענין קיים "טעם מיוחד" שלא לעכב את ההליכים והוא משום שאינו מאמין שמוסדות ההסתדרות יבררו את ענינו ללא משוא פנים. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע שההסתדרות לבטח תדון בתביעה ובסכסוך בדרך החוקית והנכונה ואין שום דבר העשוי להראות שיש חשש לקיפוח זכויותיו של התובע ע"י משפט חברים של ההסתדרות. אין כל ראיה לכך שהמערער לא יזכה למשפט הוגן וחשש בעלמא בענין זה לא די.
השופט יהודה כהן (דעת מיעוט):
א. אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי שהסכסוך בין בעלי הדין נמנה על "ענינים פנימיים" של הקיבוץ ושעל כן דינו להתברר בפני בוררות. ביהמ"ש המחוזי מעיר שיתכן והיה דוחה את הבקשה לעיכוב הליכים אילו עתירת התובע היתה לבטל את החלטת הקיבוץ בנוגע להוצאתו מהקיבוץ כי אז תביעתו היתה מהותית מבלי שיחולו עליה תקנות הקיבוץ.
ב. מתוך עיון בכתב התביעה עולה שכל הפרשה החלה ביחסים מעורערים בין המערער לאשתו כאשר היה חבר קיבוץ ובעטיים נדרש המערער לתת גט לאשתו. הוא סרב וחתר להגיע לשלום בית ואז הועלה הנושא לדיון "שיחת חברים" והוחלט כי על המערער לתת גט לאשתו. אח"כ, הוחלט להוציאו מהקיבוץ ולטענתו החלטה זו של האסיפה הכללית נתקבלה עקב לחץ של מזכירות הקיבוץ. על סמך העובדות הנ"ל הוא מבקש פסק הצהרתי שהחלטת הקיבוץ על הוצאתו היא בטלה ומחוסרת תוקף ולכן חייב הקיבוץ לשלם לו כספים. ביהמ"ש ייחס חשיבות לעובדה שהמערער לא ביקש להחזיר לו את מעמדו כחבר בקיבוץ אלא תבע תשלום פיצויים אך אין הדבר כך. מהעובדות עולה שקיימת טענה מבוססת על פני הדברים שהקיבוץ קיבל החלטה בלתי חוקית בניגוד לתקנונו. כבר קבעו בתי המשפט בפסיקתם שמחובתם לפקח על האגודות השיתופיות שלא יפעלו בניגוד לתקנותיהן ואין למנוע מהמערער זכות זו רק משום שדרש פיצויים במקום לבקש את החזרתו לקיבוץ. עתירת המערער לתשלום פיצויים תהווה נושא משני בדיון הצפוי ומבחינת מהותה היא תקום או תיפול בהתאם להכרעה בשאלת חוקיותה של ההחלטה להוצאת המערער מהקיבוץ. מדובר בענין חוקתי ולא בענין פנימי ואין להעביר את הענין לבוררות.

(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד י. הרפז למערער, עו"ד י. רונן למשיב. 20.9.82)

ע.א. 158/80 - מנחם שלום נגד מנחם מוטה ואח'

ביטול פס"ד לאכיפת חוזה מכר דירה. "תניה גורפת" בחוזה. * קיום חיוב בחוזה בתום לב. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק 887/79 - הערעור נתקבל)

בין הצדדים נחתם ביולי 1979 הסכם בדבר מכירת נכס של המערער למשיבים ורשומו על שם המשיבים. אחד התשלומים בסך 500,000 ל"י אמור היה להשתלם ביום 30.9.79 ומשלא שולם עד ליום 7.10.79 הודיע המערער למשיבים כי הוא מבטל את ההסכם בעקבות ההפרה היסודית של החוזה כמשמעותה לפי סעיף 6 לחוק החוזים. בסעיף 5 של החוזה שבו נקבעו מועדי התשלום נאמר בסופו כי "מועדי התשלום וסכומיו הינם מעיקרי ההסכם והפרתם ע"י הקונה תהווה הפרה יסודית של ההסכם, אולם איחור של שלושת ימים לא יהווה הפרה יסודית כאמור לעיל". בסעיף 16 לחוזה נאמר כי "סעיפים 2, 5, 6, 12, 13 הינם תנאים עיקריים... והפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם אשר תקנה לצד הנפגע את הזכות לבטל את ההסכם... אולם איחור של עד שלושה ימים בביצוע התשלומים ו/או בפינוי הדירה ... לאייחשבו כהפרת ההסכם". ביהמ"ש המחוזי סבר כי בסעיף 16 הנ"ל קובצו יחד הוראות שונות ובהן חשובות לפי מהותן לצד פחות חשובות ומכאן שמדובר בתניה גורפת ובלתי סבירת. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אם התניה גורפת כאמור בסעיף 6 סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולא היתה סבירה בעת כריתת החוזה הרי אין לה תוקף. ממילא לא ניתן היה לראות באיחור הפרה יסודית והמערער לא יכול היה לבטל את החוזה מבלי לתת למשיבים ארכה בהתאם לחוק. כן קבע ביהמ"ש שהתנהגות המוכר לא היתה בתום לב ובדרך המקובלת והמוכר פעל על כן גם בניגוד לסעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי). משני טעמים אלה הורה ביהמ"ש על אכיפת החוזה. מכאן הערעור.
א. ההפרה היסודית שני ראשים לה. יש והיא מסתברת ויש והיא מוסכמת. הפרה יסודית מסתברת משמעה כי ניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה והפרה יסודית מוסכמת היא לפי משמעותה שהצדדים הסכימו עליה בעת כריתת ההסכם כהפרה יסודית. במקרה כזה אין היא צריכה להיות הפרה סבירה. תניה גורפת בחוזה העושה הפרות ליסודיות ללא הבחנה ביניהן אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. בעוד שהתניה המוסכמת אינה צריכה להיות תניה סבירה דווקא הרי כשהתניה היא גורפת צריכה היא להיות סבירה ואפילו היא מוסכמת.
ב. עצם הניסוח הגורף שביטויו בקיבוצן של תניות שונות תחת הגג המשותף של הוראה משלבת אחת הוא השולל תוקפה כל עוד לא הוכחה סבירותה בעת כריתת החוזה. פיצולה של הוראה למרכיביה השונים והבאת כל תניה והפרתה ותיאורה כיסודית בנפרד בתור תניה שאינה קשורה לאחרת היה פוטר את מי שמבקש לסמוך על קיום החוזה כלשונו מן החשש שמא יוחלט נגדו כי התניה הגורפת מחייבת הוכחת הסבירות.
ג. הגריפה שנפסלה פוסלת תוקף קביעתה כהפרה יסודית של כל הפרה שהותנתה בתניה הגורפת, אך אין בה כדי לפגוע בתוקפה או כוחה של תניה העומדת גם בנפרד ודנה במקביל ובאופן עצמאי בנושא פלוני תוך קביעה שהפרתה תהיה יסודית. מכאן שנושא שנכלל בתניה גורפת ניתן לקביעה בהוראה נפרדת בחוזה כתנאי יסודי ואז אין שלילת התוקף מן התניה הגורפת יכולה לפגוע בתוקפה של התניה העצמאית. בעניננו העובדה שהאיחור בתשלום נקבע כהפרה יסודית בסעיף 16 שביהמ"ש ראה אותו כתניה גורפת אינה מונעת לראות את התנאי כתנאי יסודי מוסכם כאשר נקבע כך בנפרד ובמפורט בסעיף 5 של החוזה.

ד. אשר לטעם החילופי של ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא נהג בתום לב ובדרך מקובלת כנדרש בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) - גם טעם זה אין לאשרו. אכן שומה היה על המערער לקיים כל חיוב שנבע מהחוזה שבינו לבין המשיבים בדרך מקובלת ובתום לב, אך אין להסיק מנסיבות המקרה כי התנהגותו של המערער לקתה בהעדר תום לב או כי נהג בדרך בלתי מקובלת כאשר עשה שימוש בזכויות המוקנות לו לבטל את ההסכם. לענין זה אין נפקא מינה אם אמת בפי המערער שעמד לרכוש משק חקלאי ולכן היה לחוץ וצריך היה לקבל את הכסף במועד, שהרי שני הצדדים הבהירו היטב בגוף החוזה מהם התשלומים לשיעוריהם ומהם מועדי התשלום והפרה של אחד מאלה מהווה הפרה יסודית. אבן הבוחן בשאלה אם נהג הצד לחוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום לב ע"י תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות המוסכמת בין הצדדים ומה גם כשמדובר בזכות שאיננה מצויה בין השיטין אלא שהיא ברורה וגלויה בהסכם אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא. עו"ד לאונר למערער, עו"ד גוטסמן למשיבים. 23.9.82).

ע.א. 916/79 - אלבר בע"מ נגד מנהל מס רכוש

*הארכת מועד להגשת ערר מס רכוש (הערעור נתקבל).

ועדת הערר לפי חוק מס רכוש קיבלה ערר שהגישה המערערת על שומתו של מנהל מס רכוש. זה האחרון אחר ב- 10 ימים את המועד של 30 יום הקבוע בסעיף 29(ד) לחוק להגשת ערעור על החלטת הועדה לביהמ"ש המחוזי. הוא ביקש להאריך את המועד וכטעם מיוחד טען שהאיחור נבע משיבושים בעבודת הדואר מחמת עיצומים. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה להארכת מועד והערעור על כך נתקבל.
הטענה המרכזית שעליה נשען הערעור היא שביהמ"ש אינו מוסמך להאריך את המועד מעבר לקבוע בסעיף 29(ד) לחוק מס רכוש כי על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום. טענה זו אין לקבל. הסכמות הנתונה לשר המשפטים להתקין תקנות לסדרי דין ונוהל, כולל הארכת מועדים, לפני בתי המשפט, כוללת גם סמכות לקבוע אפשרות של הארכת מועדים בערעור על החלטת ועדת הערר כמו בעניננו.
ברם, יש לקבל את הערעור משום שהטעם שביסוד האיחור לא היה טעם מיוחד במובן תקנה 488 לתקנות סדר הדין. בשורה ארוכה של החלטות נדחו בקשות להארכת מועד להגשת ערעור משום חוסר עירנות וזריזות מספקת מצד המבקש. באחד המקרים התבססה הבקשה על הטענה שהודעת הערעור נשלחה לביהמ"ש העליון בדאר תוך המועד אך התעכבה בדרך והגיעה לתעודתה באיחור של 8 ימים. נקבע שם שעל השולח חומר בדואר לוודא אם החומר הגיע לתעודתו תוך המועד הקבוע לכך. בעניננו, כאשר לטענת המשיב היו בדואר שיבושים לרגל שביתה או עיצומים וודאי הדבר שצריך היה לוודא אם החומר שנשלח מצד אחד למשנהו הגיע במועד. אי עמידה על המשמר במקרה שכזה מונעת את קיומו של טעם מיוחד. יתר על כן, באשר לענין היחסים שבין בעל דין לעורך דינו הרי אין אלה מעניינו של
ביהמ"ש ואינם מהווים כשלעצמם טעם מיוחד. יחסיו של המשיב עם הפרקליטות ניתן להשוות ליחסי לקוח ועורך דינו והשיבושים הנטענים התייחסו לקשרים שבינם לבין עצמם.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד מרגלית למשיב. 20.10.82).

ב.ש. 762/82 - דוד מלכה נגד מדינת ישראל

*בקשה לשחרור בערובה (סמים ושיבוש הליכי משפט) (הערר נדחה).

העורר הואשם ב- 3 אישומים: כי במשך שנת 1981 קנה מדי חודש הרואין במטרה לסחור בו; כי קשר קשר לביצוע פשע של גניבת נשק מצה"ל לשם ביצוע מעשה רצח; וכי ניסה, יחד עם אחרים, להחביא גופת נרצח. במאי השנה החליט ביהמ"ש, בערעור של המדינה, להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביוני נתקיימה הישיבה הראשונה של ביהמ"ש ולא נקבע מועד לשמיעת ראיות. ביולי ביקש העורר עיון מחדש בשאלת המעצר, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. באותו זמן נקבעה שמיעת המשפט למספר תאריכים בחודש ספטמבר אך מפאת העיצומים לא נשמע המשפט. כיון שכך ביקש העורר שוב את שחרורו בערבות, בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה.
הסניגור מנמק את בקשתו בטענה כי העבירות אינן חמורות וכי העורר יושב כבר זמן ממושך במעצר. ברם, אין להתייחס לטענה הראשונה שכן מדובר בעבירות מן החמורות ביותר.
מאידך יש ממש בטענה השניה של הסניגור. בתי המשפט מצווים לתת דעתם לכך כי נאשמים לא יהיו במעצר מעבר לתקופה הכרחית עד לסיום המשפט ולפיכך מקדימים שמיעת משפטים של נאשמים במעצר. אולם אין לומר כי כאשר הדיון נשתהה יביא הדבר בעקבותיו, כדבר המובן מאליו, שחרורו של העציר. הדבר תלוי בבסיבות כל מקרה ומקרה, ובין יתר השיקולים יבחון ביהמ"ש הגורמים אשר הביאו להשהיית הדיון מחד ואת מהות העבירות ואישיותו של הנאשם מבחינת עברו מאידך. במקרים מסויימים עשוי האינטרס של הנאשם לגבור כאשר הוא עומד לדין בעבירות שאינן מן החמורות, ולעתים, כאשר מדובר בעבירות בעלות חומרה יתירה, יש והאינטרס הצבורי יחייב המשך המעצר אף אם זה התמשך יתר על המידה, בעיקר כאשר השהיית הדיון נעוצה בגורמים שאין שליטה עליהם.
בענייננו יושב העורר במעצר כבר 4 חדשים אולם מדובר בעבירות חמורות ביותר של החזקת סם מסוג הרואין ונסיון להשמיד ראיות ושיבוש הליכי משפט. בנוסף לכך לעורר עבר עשיר ומגוון מבחינות עבירות אלימות והוא מהווה סיכון לצבור. אכן, בנסיבות רגילות צריך היה משפטו להתחיל ואולי אף להסתיים; ואולם מחמת פגרת בתי המשפט והעיצומים לא נתאפשר הדבר. אף כי התקופה שבה כבר נתון העורר במעצר ארוכה יחסית, אין לומר כי בנסיבות המקרה היא מצדיקה לצוות על שחרורו ממעצר.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קדרי לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 6.10.82).

ע.פ. 689/81 - באסם זמירו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה (הערעור נדחה).

באחד הערבים שהה המערער יחד עם קבוצת בחורים מהכפר קלנסואה ליד פאב בירה "החבית" בנתניה. התעורר ויכוח בענין הצתת צריף
בכפרם ותוך כדי כך נכנסו המערער והמנוח לתוך הבר ושם נמשך הויכוח. בשלב כלשהו נדקר המנוח שתי דקירות בחזהו ומת כתוצאה מכך. המערער נעצר מאוחר יותר באוטובוס. בקו נתניה תל אביב. לפני הויכוח ובמהלכו שתה המערער כמות גדולה של משקאות חריפים. כאשר נתפס נמצאה אצלו סכין מתקפלת אך הוכח שגם אצל אחרים מהקבוצה היו סכינים מאותו סוג. טענות ההגנה היו: כי הדוקר היה אחר ולא המערער; כי אפילו המערער הוא הדוקר הרי היה נתון להשפעת המשקאות החריפים ולא היה מסוגל לגבש כוונת קטילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן המערער לא גיבש כוונת קטילה והרשיעו בהריגה בלבד. ביהמ"ש דן את המערער לעשר שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין זהותו של הרוצח העיד אחד בשם עודי (להלן עודי) כי ראה את המנוח "יוצא החוצה והיד שלו על החזה ונוזל דם" ואחריו יצא בריצה המערער כשהוא מחזיק בידו סכין ובעת צאתו של המערער צעק אחריו המנוח "מניאק, מניאק". עד אחר סיפר כי פגש את המערער זמן קצר לאחר המעשה בתחנה המרכזית בנתניה ושם התוודה בפניו שהוא דקר את המנוח וביקשו לגשת למקום ולבקש מהמנוח ומבעל המקום שלא יגלו שהוא הדוקר. שני עדים סיפרו כי כאשר לקחו את המנוח לבית חולים אמר להם כי המערער הוא שפגע בו. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדים וביסס על העדויות הנ"ל את ההרשעה בהריגה ובעניני מהימנות אין להתערב. בערעור טען הסניגור כי מצב שכרותו של המערער היה כזה שהוא משמש הגנה בפני כל הרשעה. טענה זו לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ואין בחוות הדעת ובעדות של המומחה מאומה שהמערער היה במצב של אי שפיות כדרישת סעיף 20 (א) (2) של חוק העונשין. זאת ועוד, העובדה שהמערער התוודה בפני אחד העדים כשנפגש אתו לאתר המקרה שהוא שפגע במנוח וביקש שלא לגלות למשטרה עובדה זו, כמו גם בקשתו של המערער מחבריו שיתנו לו כסף לנסיעה, שוללים את הטענה שהמערער לא ידע מה הוא עושה או לא ידע שאסור לו לנהוג כפי שנהג כדרישת סעיף 20 של חוק העונשין. אשר לעונש - אין הוא חורג מהעונשים המקובלים בעבירה זו בנסיבות דומות וגם בכך אין מקום להתערב.
פסק הדין ניתן מפי השופטת נתניהו והוסיפה השופטת בן פורת לענין היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה. כידוע די במה שכונה בפסיקה בשם "פזיזות" היינו שבעת ביצוע המעשה, כגון נהיגה רשלנית, היה הנאשם ער לסכנה שהיתה צפויה מהתנהגותו לחיים או לגופם של אחרים. קנה המידה לקביעת "פזיזות" הוא סובייקטיבי, כלומר שהנאשם המסויים נתן דעתו לסכנה, אפילו לא רצה בתוצאה המזיקה. ברם, בעניננו אין מדובר בהתנהגות העלולה לגרום נזק לגוף אלא בפגיעות ישירות בגופו של הקרבן, ביודעין שהמעשה אסור. משהוכח כך נתקיימו כל רכיביה של עבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. הממצא שמצב השיכרות נטל מן המערער את היכולת ליצור כוונת קטילה, אין לו כל נגיעה לבעיה דלעיל.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד סירוטה למשיבה. 12.8.82).

בג"צ 126/82 - טיולי הגליל בע"מ נגד ממשלת ישראל ואח'

*מכרז לקו שירות אוטובוסים לקהיר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בהסכם בין ישראל ומצרים הוחלט לפתוח קו אוטובוסים ישיר בין תל אביב לקהיר כשהפעלת הקו תתבצע במקביל על ידי שני מפעילים, האחד ישראלי והאחד מצרי. נקבע כי כל ממשלה תקבע את המפעיל שלה ושני המפעילים יסכימו ביניהם על מחיר נסיעה אחיד שיגבו עבור
הנסיעה. בישראל פורסם מכרז באשר להפעלת הקו והשתתפו בו, בין היתר, העותרת והמשיבה השלישית (להלן- אגד). ההצעה הזולה ביותר היתה של אגד והיא זכתה במכרז. עתירת העותרת נדחתה.
בפי העותרת מספר טרוניות נגד המכרז והן: העותרת מורשית להפעלת שירות תיירות בעוד שאגד אינה מורשית לכך אלא להפעלת קו שירות ואין הקו הנדון קו שירות; לא היה במכרז ערך למחיר שכן המחיר הסופי צריך היה להקבע בהסכם בין המפעיל הישראלי והמצרי ולטענת העותרת אגד ידע פרט זה ואילו היא לא ידעה עובדה זו; המחיר שהוצע על ידי אגד הוא בלתי סביר מכיון שאין כדאיות כלכלית להפעיל את הקו במחיר כזה; המשיב לא הכין תחשיב לפני קבלת ההצעות למרות שבתנאי המכרז הוזכר תחשיב כזה; אין למסור את הפעלת הקו לאגד שכן מסירה זו מעניקה מונופול להפעלת הנסיעות למצרים; לא נשקלו שיקולים רלוונטיים לענין כגון כשרה של העותרת שיש לה תשתית וציוד מתאים לנסיעות ארוכות כאשר לאגד אין אוטובוסים כאלה. כל הטענות הללו נדחו. בתנאי המכרז נאמר במפורש שיכול להשתתף במכרז כל בעל רשיון להפעלת אוטובוסים בקו שירות; העותרת השתתפה במכרז לפי התנאים האמורים מבלי שתמחה נגדם וכלל הוא שאין אדם יכול מצד אחד להשתתף במכרז ומצד שני להעלות טענות נגדו משנתברר שלא זכה במכרז. די בנימוק זה כדי לדחות את טענות העותרת נגד המכרז ותנאיו ברם, יש לדחות את הטענות לגופן כיון שאינן נכונות. אגד יכולה להפעיל את הקו כי היא מפעילה אותו לא כסוכנות נסיעות אלא כמפעילת קו שירות; במכרז צויין מפורשות שעל המפעיל יהיה לנהל משא ומתן עם החברה המצרית כדי לקבוע את מחיר הנסיעה כך שהיה ברור שהמחיר שיוצע ע"י המציע ישמש נקודת מוצא במשא ומתן ולא יהיה מחיר סופי; אין יסוד לטענה שהמחיר שהציע אגד אינו מחיר סביר מבחינה כלכלית. אשר להעדר תחשיב - אכן רצוי שיוכן תחשיב ע"י בעל המכרז ואולם העדר התחשיב לא פגע בזכות של אף מציע מהמציעים. אשר לטענה כי לא לקחו בחשבון את העובדה שיש לעותרת אוטובוסים מיוחדים להפעלת הקו - המכרז לא כלל בתנאיו את המרכיב של המצאות אוטובוסים כאלה. אשר לטענה שבמסירת הקו לאגד מעניקים מונופול - ביסודו של מונופול מונחת העדפה או הענקת זכות יתר בה בשעה שמטרת מכרז היא לתת הזדמנות שווה לאלה העוסקים באותו ענף כלכלה לזכות בעבודה שבמכרז.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עוה"ד א. דסאווהרצוג לעותרת, עו"ד גב' מ. שקד למשרד התחבורה, עוה"ד כספי וברימר לאגד. 25.6.82).

ע.א. 443/81 - גזלי ארשיז נגד עזאת סליים

*סמכות לדון בהחזקת ילדים כשיש פס"ד של בימ"ש בחו"ל (הערעור נדחה).

המערערת והמשיב היו נשואים ולהם שני ילדים, אחד יליד 1974 והשני יליד 1978. שניהם תושבי הארץ שנישאו בשנת 1971 ולאחר מכן עברו לגור בארה"ב והתאזרחו שם. השניים הם ערבים בני העדה הנוצרית. הם מסוכסכים ביניהם והתדיינו בארה"ב בענין החזקת הילדים. בית משפט בארה"ב נתן צו האוסר על המערערת להוציא את הילדים מארה"ב תוך כדי קביעה זמנית שהיא תחזיק בילדים. המערערת הפרה את הצו והבריחה את הילדים ארצה. לאחר מכן נקבעה ישיבה של ביהמ"ש בארה"ב לדון בתביעת הצדדים להחזקת הילדים. ביום הדיון לא הופיעה המערערת למרות שקיבלה הזמנה וביהמ"ש שם נתן פסק דין סופי על גירושי בני הזוג וכן העניק למשיב את המשמורת על שני הילדים. בינואר 1980 פנה המשיב בעתירה לבג"צ כי יצווה על המערערת למסור את הילדים למשמורתו על פי פסק הדין של ביהמ"ש בארה"ב ובאוקטובר 1980 נענה
בג"צ ברוב דעות לעתירה והורה על מסירת הילדים למשיב. לפני מתן פסה"ד בבג"צ פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי וביקשה בי ביהמ"ש יחליט שהילדים יהיו בהחזקתה ובבקשתה ציינה כי כבר הוצא צו על תנאי בענין הנדון. בינתיים ניתן פסה"ד בעתירת המשיב בבג"צ ולפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את תביעת המערערת כשהוא מסתמך על פסק דינו של בג"צ. הערעור נדחה.
שאלת משמורת הילדים בדונה בבימ"ש מוסמך בארה"ב, ההליכים שם היו פרי יוזמת שני הצדדים והמערערת השתתפה בחלק מהדיונים. האשה הבריחה את הילדים לישראל בניגוד להוראות צו של אותו בימ"ש. לפיכך פסק בג"צ בענין הנדון שמקובל עליו הכלל המנחה שלפיו מכבד בימ"ש בישראל פסקים וצווים של בתי משפט בארצות אחרות. המסקנה העולה מפסק הדין של בג"צ היא כי בנסיבות דנא מן הראוי שהמשך השיפוט בענין משמורת הילדים יתקיים בביהמ"ש שכבר החל בשיפוט זה היינו ביהמ"ש בארה"ב. מסקנה זו אינה עומדת בניגוד לסמכות השיפוט המוקנית גם לבתי המשפט בישראל לדון במקרה כזה בשאלת החזקת הילדים. סמכות זו ממשיכה להתקיים אך ביהמ"ש נמנע מלהפעילה ומעדיף שביהמ"ש הזר ימשיך בהפעלת סמכות שיפוטו הוא. משום כך כאשר לדעת ביהמ"ש בישראל יש במקרה מסויים שבפניו שיקול שהוא עדיף על עקרון כבוד פסק דינו וסמכות שיפוטו של ביהמ"ש הזר, כי אז יזקק ביהמ"ש בישראל לתובענה וידון בעניינו של הקטין עפ"י הסמכות המסורה בידו. ברם, אין זה המקרה שלפנינו.
המדיניות של כיבוד פסק דין זר בענין החזקת קטין המנחה את בג"צ צריך שתנחה גם את ביהמ"ש המחוזי בתביעה שעילתה היא קבלת קטין למשמרתו של התובע משמורת זו. אלמלא הובא הענין דנא לבג"צ אלא המערערת היתה פונה מיד לביהמ"ש המחוזי, צריך היה ביהמ"ש להנחות את עצמו לפי אותה מדיניות שהנחתה את בג"צ ואשר לפיה הענין צריך לידון בביהמ"ש שבארה"ב.
בעניננו פסק כבר בג"צ שאין נימוקים שבטובת הילד שיש בהם כדי לגבור על עקרון כבוד פסק דינו של ביהמ"ש בארה"ב ומאחר שקבע כך הרי בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערת שבפניו. אילו היה ביהמ"ש המחוזי רואה עצמו חפשי לחזור לדון באותו מקרה עצמו היה הדבר פותח פתח בכל מקרה שבעל דין מפסיד בבג"צ בענין המשמורת על הילדים שיפנה לביהמ"ש המחוזי לקיים דיון חוזר באותו נושא עצמו ועל פי אותם נימוקים עצמם.

(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון עו"ד סלמאן למערער, עו"ד חורי למשיבה. 9.9.82).

ע.פ. 508/82 - שמעון זרקר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בשעת תגרה משפחתית דקר המערער את אחיו וגרם לפציעה שהצריכה אישפוז במשך 4 ימים. ביהמ"ש דן את המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. המקרה הוא חמור במיוחד כאשר ביישוב סכסוכים משתמשים בסכין ואפילו מדובר במסגרת משפחתית. ברם, בשלב גזר הדין בביהמ"ש המחוזי נשמעה טענה שהקרבן ניסה לחנוק את אחיו לפני הדקירה. לטענה זו אין זכר בגזר הדין וביהמ"ש לא התייחס אליה. יתר על כן, האח שנפגע סלח לאחיו והתנהגות המערער בבית הסוהר היא ללא דופי. בנסיבות אלה יש להקל בעונש ולהעמידו על 10 חדשים מאסר בפועל ו- 10 חדשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אור. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 19.10.82).

ע.פ. 295/82 - סאמי חמאם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שהוא רצף במקצועו הורשע בשלוש עבירות מס הכנסה ונדון לחודשיים מאסר בפועל ו- 4 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. לפי כתב האישום השמיט המערער מתוך דו"ח המס בשנת 1979 הכנסה בסך 7,500 שקל, בשנת 1980 הכין פנקס חשבונות כוזב ולא כלל בין הרישומים חשבונות על הכנסות בסך של 5,000 שקלים וכן נמנע מלרשום תקבולים בסכום העולה על 24,000 שקלים. הסניגור מצביע על נסיבות אישיות של המערער ועל עברו הנקי וכן כי שתף פעולה עם רשויות המס והודה בעבירות מיד כשנתגלו. ברם, ביהמ"ש העליון כבר קבע במקרים רבים שאדם המבצע עבירות מס אחת דינו, בהעדר בסיבות מיוחדות, להשלח למאסר ובעבירות מן הסוג הנדון אין ברירה אלא להטיל עונשים מרתיעים אפילו כשמדובר במעשים שאין כרוכים בהם סכומים גדולים. העונש שהוטל על המערער איננו חמור יתר על המידה והוא מביא בחשבון הן את שיקולי ההרתעה והן את הנסיבות האישיות של המערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אור. עו"ד אניס שקור למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 19.10.82).

ע.פ. 914/81 - עופר שאול ועוזיאל נקב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נדחה).

באחד הערבים במרץ 1981 באה המתלוננת לחנות תכשיטים של יצחק אזואלס ברח' הס בתל אביב במטרה שהלה יבדוק את התכשיטים שהמתלוננת הביאה עמה וימסור לה חוות דעת על שווים. לאחר שהגיעה למקום הגיעו שני צעירים לבית העסק ועם כניסתם התנפלו על המתלוננת. אחד מהם היה רעול פנים ומחזיק באקדח ואילו השני פניו היו גלויות. המתלוננת פרצה בצעקות ואז נמלטו השנים. בינתיים הודיעו שכנים למוקד המשטרה ותוך כעשר דקות הגיעו למקום אנשי משטרה. אחד השוטרים ראה את שני המערערים הולכים במהירות לכיוון מכוניתם, הדבר עורר בו חשד והחל לרדוף אחריהם. לבסוף נעצרו ואחד מהצעירים יצא מהמכונית והחל להתרחק במהירות, השוטר ירה בו ופצעו. לאחר מכן נעצר גם השני. הפצוע היה המערער עופר וחברו היה המערער עוזיאל. לאמר המקרה מסרה המתלוננת במשטרה תיאור של השניים ותיאור של הלבוש שלבשו והתיאורים תאמו את שני המערערים. כמו כן זיהתה המתלוננת בשני מסדרי זיהוי נפרדים את שני המערערים כשבמסדרי הזיהוי השתתפו הסניגורים ופיקחו על כשרות מסדרי הזהוי, ובאחד המקרים אף נחקרה המתלוננת ע"י הסניגור. על סמך עדות המתלוננת והזיהוי שזיהתה את השניים וכן עדות השוטר שעצר אותם הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערערים בנסיון לשוד וגזר לעוזיאל מאסר של שלוש שנים וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 15 חדשים ואילו על עופר גזר שנתיים מאסר בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
לענין טענת האליבי של המערערים - ביהמ"ש יכול היה לדחות את הטענה שכן היא לא היתה מפורטת ולא ניתנו פרטים מדוייקים באשר לשעה שבה היו המערערים במקומות אחרים וכדומה. אשר לזיהוי של המערערים - את עוזיאל זיהתה המתלוננת בוודאות ובאשר לעופר היא אמרה שהיא מזהה אותו ב- %70 והסניגורים מעלים טענות שונות באשר לכשרות מסדרי הזיהוי. טענות אלה אין לקבל. בשעתו השתתפו סניגורים במסדרי הזיהוי והעירו את אשר היה להם להעיר וכל הטענות שנטענות עתה לא נטענו ע"י אלה שייצגו בשעתו את המערערים
ואשר השתתפו בתהליכי מסדרי הזיהוי. כאמור, זיהויו של עוזיאל היה ודאי ומוחלט עד שאין למצוא בו דופי ואילו זיהויו של עופר לא היה מוחלט ולא היה בטוח להסתפק בו לצורך ההרשעה. ואולם עופר ועוזיאל הגיעו לרח' הס בצוותא, נכנסו למשרד נסיעות, וביחד הסתלקו מהמקום במכונית. על פי דברי המערערים היו יחדיו זמן ניכר עוד בטרם יצאו לדרכם לרח' הס. מכאן שאם זיהויו של עוזיאל הוא מוחלט וחד משמעי והוא היה אחד מבין שני מבצעי העבירה, כי אז ודאי שהשני היה עופר שאול.
אשר לטענה כי אפילו היו שני המערערים מבצעי המעשה לא הוכח שהם ביקשו לבצע עבירת שוד ולכן אין להרשיעם בנסיון לשוד - עפ"י נסיבות המקרה ודאי שהיה זה נסיון לשוד. לענין שוד צריך שתהיה כוונה מיוחדת אך את הכוונה מסיקים מהנסיבות של המעשים כאשר הנאשמים לא מודים בפה מלא כי התכוונו לשוד. אכן פריצה לחנות ותקיפה יכולות להיות גם למטרה אחרת, כגון תקיפה לשמה, אך אין לו לביהמ"ש לשער אפשרויות היפוטטיות כאלה ובגללן לשלול את ודאות המסקנה ההגיונית הברורה הנלמדת מכלל הראיות והנסיבות. אם אומנם לא לשדוד תכשיטים התכוונו המערערים הם יכלו לחשוף כוונתם האמיתית ולשלול בדרך זו את המסקנה שמדובר בנסיון לשוד, אך המערערים הרחיקו עצמם מזירת העבירה ושללו השתתפותם במעשה וממילא לא הציגו גירסה אחרת. אשר למידת העונש - נוכח חומרת המעשה אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד א. רום לעופר, עו"דא. וגמן לעוזיאל, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 21.9.82).

ע.פ. 81+1/82/915 - עדנאן שאאדה ועאצם תמימי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

המתלוננת, תיירת צעירה מאוסטריה, עמדה לעזוב את הארץ ביום 15.6.81 בשעות הצהריים ובשעה 10 אותו יום יצאה את מלונה בירושלים המזרחית וניסתה לעצור טרמפ שיסיעה אל יעדה בלוד. נעצרה לידה מכונית מסחרית נהוגה בידי המערער הראשון (להלן המערער) והמערער השני ישב על ידו. המתלוננת הסבירה באנגלית כי ברצונה להגיע לתל אביב ובעוד תשובת המערער השני היתה שלילית השיב המערער בחיוב ואמר כי הוא נוסע לכיוון תל אביב. המתלוננת עלתה לרכב והמערער הסיע אותה ליד קנדי ושם אנס אותה. היא ביקשה מהמערער השני שיעזור לה אך הוא לא עזר לה, אלא להיפך, שהייתו במקום היה בה משום חיזוק למעשיו של המערער ונוכחותו היתה אמצעי לחץ ואיום כפי שהמתלוננת הבינה זאת. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת כי המערער אנס אותה ואת הסיוע לדבריה מצא הן בתיאור מצבה הנפשי כאשר הגישה את תלונתה המיידית למשטרה והן בשקריו של המערער שהתכחש תחילה לעצם קיום הנסיעה ולאחר מכן טען שהמגע המיני קויים בהסכמה. ביהמ"ש דן את המערער לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לאחר שהרשיע אותו בעבירת אינוס והמערער השני נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי לאחר שהורשע עקב היותו נוכח בשעת מעשה וזאת לפי הוראות סעיפים 26 (2) ו- (3) לחוק העונשין. הערעור נדחה.
אין להתערב באימון שנתן ביהמ"ש המחוזי לדברי המתלוננת ואין מקום לטענת הסניגור כי המתלוננת העלילה כביכול על המערער. לנוכח חומר הראיות שביהמ"ש מצא אותו כאמין והסיוע לדברי המתלוננת הרי בדין הורשע המערער. אין גם יסוד לטענה חילופית כאילו החמיר ביהמ"ש עם המערער יתר על המידה.
בהתחשב בעונש המקסימלי שקבע המחוקק לעבירה זו ולנוכח נסיבות העבירה, היינו טמינת מלכודת לתיירת ע"י הבאתה במרמה למקום בודד, הטלת מורא עליה והכנעתה באלימות, הרי שביהמ"ש נהג חסד עם המערער כשקבע לו ארבע שנות מאסר בפועל בלבד.
אשר למערער השני - הוא נתלווה למערער כשהלה הסיע את המתלוננת והיה נוכח בעת אירוע מעשי האונס מראשיתם ועד סופם. הוא הבין את דברי המתלוננת שכוונתה להגיע לתל אביב וידע גם כי חברו אוסף אותה למכונית למרות שאינו מתכוון לנסוע לתל אביב. הוא נסע עם המערער וידע כי הלה סטה מהדרך ובאף שלב לא ביקש לנתק עצמו ממעשה חברו המתוכנן שטיבו ומטרתו היה צריך להיות ברור לו לאור כיוון הנסיעה. כאשר המתלוננת הביעה בפניו דאגתה מכיוון הנסיעה התעלם המערער השני מתגובתה וצריך היה להיות ברור לו שחברו לומד מהתנהגותו כאילו הוא תומך מתוך שתיקה במטרת נסיעתו ומחזק את ידיו. כאשר המכונית נעצרה ליד החורשה ירדו שני המערערים מן המכונית וירידת המערער השני מצביעה על כך שהוא פעל מתוך תיאום עם המערער או לפחות מתוך הסכמה אילמת עמו. הוא הבין כי התיצבותו ליד המכונית כשחברו מנסה לאנוס את המתלוננת משמעותה, מבחינת המתלוננת והמערער, הזדהות עם המגמה הפלילית. כוונתו אומנם לא עלתה במישרין מתוך הדברים שאותם ביטא, אך ממכלול התנהגותו יכול היה ביהמ"ש ללמוד כי כוונתו היתה לסייע בידי חברו בביצוע זממו. על כן יש לראות את המערער השני כמי שסייע למערער על ידי שנוכח במקום העבירה כדי להרתיע התנגדות וכדי להבטיח ביצועה של העבירה ולכן יש להרשיעו כעובר העבירה על פי האמור בסעיף 26 (4) לחוק העונשין ולא סעיפים 26 (2) ו- (3). גם העונש שהוטל עליו איננו חמור מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער הראשון, עו"ד א. אבו עטה למערער השני, עו"ד ד. שפי למשיבה. 6.9.82).

ע.פ. 243/81 - יצחק גלסמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת שיק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בסוף יוני 1980 גנב המערער שיק שהיה משוך ע"י חברה בע"מ על בנק דיסקונט לפקודת חברת לנדסיס. הסכום שבשיק היה 120,000 ל"י. על גב השיק הטביע המערער ללא רשות את חותמת החברה לנדסיס, חתם בשם החברה וכן חתם חתימה נוספת וגבה את השיק. כאשר הורשע המערער בעבירה הנדונה הוא היה שפוט לשלוש שנים מאסר בגין מעשי מרמה דומים כשחלק מאותה תקופה כללה הפעלת מאסר על תנאי. ביהמ"ש דן את המערער למאסר של חמש שנים, 3 מהן חופפות את המאסר שהמערער ריצה בגין העבירות האחרות. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי עמד על כך כי הסתבכותו של המערער החלה כאשר שותפו לעסק של יהלומים ביים פריצה למפעל ומאז שקע המערער בחובות כבדים ונאלץ למכור דירתו ומכוניתו. הוא ניסה להחזיר את חובותיו וחלק ניכר מהסתבכויותיו נבע מלחצי נושיו. לביהמ"ש העליון הוגש תסקיר מטעם שרות המבחן שלפיו המערער עובר תהליך שינוי חיובי מאד ואשתו שעמדה להתגרש ממנו חזרה בה מכוונתה. ביהמ"ש העליון דחה מתן החלטתו לתקופה של ששה חדשים ובסיומה ניתן תסקיר שני שלפיו חל שיפור מהותי אצל המערער, הוא החליט לנטוש את עיסוקיו המסחריים והשתלם במקצוע של חשמלאי. היחסים בינו לבין אשתו ושלושת ילדיו תקינים ואשתו החלה להשתכר בעבודה כפקידה. מאז מתן גזר הדין שילם המערער חלק ניכר מחובותיו. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את
עונש המאסר בגין העבירה האחרונה על ארבע שנים שמהן כאמור שלוש שנים חופפות וכמו כן יועמד המערער במבחן למשך שנתיים לאחר שחרורו.

(בפני השופטים: אלון, ברק, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד קינן למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 12.9.82).

ע.פ. 292/82 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

המערער נדון בבימ"ש השלום לתעבורה בפתח תקוה שלא בפניו בשל נהיגה במהירות מופרזת. ביהמ"ש הרשיע את המערער לאמר ששמע את עד התביעה ולענין גזירת העונש עיין ביהמ"ש בהרשעותיו הקודמות של המערער וגזר למערער 12 חדשי פסילת רשיון בפועל וכן הורה על הפעלת שלשה עונשי פסילה על תנאי המסתכמים ב- 13 חדשים ואשר לפסילה רביעית על תנאי סבר ביהמ"ש שאין להפעילה ולא הפעיל אותה. בפתח גזר הדין ציין השופט כי "למראה רשימת ההרשעות הקודמות אינני סבור שלנהג כזה יש זכות להימצא בדרך". לאחר מכן ביקש המערער לבטל את פסק הדין ואת גזר הדין וביהמ"ש דן בבקשה ונעתר לה משנוכח לדעת כי גזירת העונש בהעדרו של המערער נגדה את הוראותיו של סעיף 119 א' לחוק סדר הדין הפלילי. השופט העיר עם ביטול פסק הדין וגזר הדין כי בעקבות הלכה חדשה של ביהמ"ש העליון, הרי אם אחרי שמיעת הדיון החדש יחוייב המערער בדינו יהיה ביהמ"ש חייב להפעיל גם את הפסילה הרביעית על תנאי. עם התחדש הדיון ביקש הסניגור כי השופט יפסול את עצמו, וזאת כיון שכבר שמע את עד התביעה והרשיע את הנאשם וכן עיין ברשימת ההרשעות הקודמות והביע דעה שלילית על הנהג ואפשרות שיפעיל את המאסר על תנאי הרביעי. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי נהג לפנים משורת הדין בכך שהחליט לבטל את הכרעת הדין ולא רק את גזר הדין, וכן קבע שיוכל להתעלם מרשימת העבירות הקודמות שעיין בה וכן מהבעת דעתו על הנאשם כאשר ישמע מחדש את המשפט מתחילתו. הערעור נתקבל.
למעשה לא צריך היה ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין אלא את גזר הדין שניתן בניגוד לסעיף 119 לחוק. ברם, משעשה כן השאלה היא אם יכול ביהמ"ש לדון מחדש במשפט כולו לאחר שעיין ברשימת ההרשעות הקודמות של המערער והביע דעתו על דרך נהיגתו. למעשה אין כל מניעה ששופט שעיין ברשימת הרשעות קודמות של נאשם בהליך קודם, כגון בעת הרצאת פקודת מעצר וכדומה, ידון במשפט לגופו. כמו כן אין כל נסיבות יוצאות דופן בהערת ביהמ"ש כי יצטרך להפעיל את הפסילה על תנאי הרביעית אם יחוייב המערער בדינו, שכן בכך העמיד ביהמ"ש את הצדדים על המצב המשפטי לאשורו. נותר ענין הבעת הדעה על המערער כביטויה בגזר הדין ובגינו יש מקום להעביר את הדיון לשופט אחר כדי להסיר כל לזות שפתיים או תחושה לא נוחה של המערער, אם כי אין ספק שהשופט יוכל להשתחרר מכל השפעה אפשרית של הדיון הקודם על הדיון החדש ויבחון את הדברים לגופם. לפיכך הוחלט להעביר את הדיון לשופט אחר.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 24.10.82).

ב.ש. 789/82 - יוסף בן מחמוד עאזם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (כליאת שוא וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הועמד לדין עם שניים אחרים באישומים של כליאת שוא וסחיטה באיומים ובכוח ותקיפה בנסיבות מחמירות כלפי פרוצה שאחד מהנאשמים האחרים שימש לה קודם כסרסור. על פי
כתב האישום הפעילו נגדה איומים והעורר אף הכריח אותה לשכב עמו ועם אחרים וכן כלאו אותה ולקחו ממנה כספי אתנן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הראיות שבידי התביעה הן הודעות של המתלוננת ולטענת העורר אין ראיות סיוע להודעות אלה. לפי המצב המשפטי שקדם לחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 6) צריך היה סיוע לדברי המתלוננת בעבירות מין ובעבירות תקיפה הקשורות במין, אך גם אז היה הכלל שבשלב המוקדם של הדיון במעצר אין נכנסים לברור שאלת הסיוע. בשלב זה יש לנקוט עמדה רק בשאלה אם קיים חומר ראיות לכאורה. כיום, על פי תיקון מס' 6 הנ"ל, די בעדות יחידה של המתלוננת אך על ביהמ"ש המרשיע לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. דבר זה בוודאי אין אפשרות לשקלו בשלב זה ויש להשאירו לביהמ"ש שיברר את האשמה וישמע את העדויות. עם זאת, למרות שאין צורך בסיוע, ולטענת הסניגור אין סיוע לעדות המתלוננת, הרי חיזוק מה קיים לעדות זאת בכך שהעורר התכחש לכל היכרות עם הנאשם השני שהיה סרסורה של המתלוננת והתברר שהתכחשות זו אינה נכונה וכן התבררה ככוזבת התכחשותו של העורר להיכרות עם המתלוננת.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ד. מקרין לעורר, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 13.10.82).

בג"צ 311/82 - ועד הבית המשותף ... נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן

*אי צירוף משיבים נכונים לעתירה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר ביקש לבטל רשיון עסק שהוצא ע"י הרשות לרישוי עסקים לאחד המחזיקים בנכס באותו בית משותף. כמשיבה עשה העותר את הועדה המקומית ובתצהיר התשובה נטען שלא הועדה היא המשיב הנכון אלא רשות הרישוי המקומית ברמת גן וכן כי מאחר והרשיון הוצא מכח החלטת הועדה המחוזית הרי מן הדין לעשות גם את הועדה המחוזית כמשיבה לעתירה. הטענה העיקרית בתצהיר התשובה היתה שאין לדון בבקשה מסוג זה בלי שיצורף כמשיב בעל הדברים עצמו, היינו בעל הרשיון שמבקשים לבטלו. אכן ניתן היה לצפות כי משקבל ב"כ העותר בעוד מועד את תצהיר התשובה הוא יעשה לצרופם של המשיבים הנכונים והדרושים אך הדבר לא נעשה ונוסף על כך לא הגיש ב"כ העותר עיקרי טיעון ולא התייצב לדיונים. בנסיבות אלא נמחקה העתירה.

(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור. עו"ד אנגלסמן למשיבה. 4.10.82).

ע.א. 394/80 - שפר אולגה נגד עזבון המנות פוקס אברהם

*מחיקת ערעור עקב אי בקשת רשות לערער (הערעור נמחק) על החלטה של ראש ההוצל"פ הגישה המערערת בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והלה בירר את הבקשה כערעור עצמו ודחה אותו. המערערת הגישה לביהמ"ש העליון ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, החלטה אחרת של ביהמ"ש המחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני ביהמ"ש העליון רק אם נתקבלה רשות לכך. במקרה דנן היה על המערערת לקבל רשות ערעור אך היא לא ביקשה וממילא גם לא קיבלה רשות כזו. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון למחוק את הערעור.
ב"כ המבקשת הסתמך על פסק הדין בע"א 464/78 פד"י ל"ג (1) 151, שלפיו החלטת ביהמ"ש המחוזי להבהרת פס"ד לפי סעיף 12 לחוק הוצל"פ, מהווה חלק בלתי נפרד של פסה"ד ובעל דין רשאי לערער עליה כדרך שרשאי לערער על פסה"ד עצמו. דא עקא, שבמקרה דנא החלטת ביהמ"ש המחוזי לא ניתנה עפ"י
סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצל"פ החליט מה שהחליט ועל כך ביקשה המערערת רשות לערער לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצל"פ והבקשה לרשות נדונה כערעור עצמו. על כן לא ניתן היה לערער לביהמ"ש העליון על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מבלי לקבל רשות ערעור. המשיב זכאי להוצאות, אך מכיון שבעיקרי הטעון מטעמו לא נטענה הטענה שהערעור איננו כדין נקבעו ההרצאות בסכום מופחת.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, חלימה. עו"ד י. איכבולד למערערת, עו"ד גב' א. ברוידה למשיב. 20.9.82).

ענ"מ 1/82 - דר' אמיליה לוי נגד מנהל בתי המשפט

*גמלאות ל"ידועה בצבור" של שופט

(ערעור על החלטת מנהל בתי המשפט - הערעור נדחה).

ועדת הכספים של הכנסת הוסמכה לפי חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון להחליט בענין הגמלאות של נושאי משרה שיפוטית. בהחלטת הועדה בענין גמלאות לנושאי משרה שיפוטית או שאיריהם הוגדר בסעיף 1 הביטוי "שאיר" ונכלל בין השאירים "בן זוגו של הנפטר". לענין שאיריו של שופט מנהל בתי המשפט הוא הממונה. על הגמלאות ואליו יש להגיש בקשה לגמלה. המערערת פנתה למנהל בתי המשפט והודיעה לו כי היא היתה "הידועה בצבור" של שופט שנפטר ותבעה קצבת שאיר. המשיב דחה את בקשתה מהטעם שהביטוי "בן זוגו של הנפטר" אינו כולל את הידועה בצבור כבן זוג. המערערת ערערה לביהמ"ש העליון על החלטת מנהל בתי המשפט והערעור נדחה.
אין לקבל את הטענה כי לשם פירוש הביטוי "בן זוג" יש להזקק להוראת חוק שרות המדינה שבו פורטו בסעיף 4 שאיריו של נפטר וביניהם "מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בצבור...". חוק גמלאות לנושאי משרה הסדיר את ענין הגמלאות לנושאי משרה בדרך מיוחדת השונה מזו שבחוק שרות המדינה (גמלאות). יתר על כן, העובדה שבאותו חוק נקבע במפורש שהידועה בצבור כאשתו של הנפטר נחשבת כשאיר והוראה כזו לא נכללה בהחלטת הועדה יכולה להצביע שהועדה לא רצתה שידועה בצבור כאשתו של נפטר שעליו חלה ההחלטה תכלל בין השאירים שלו. את הביטוי "בן זוג" בהחלטת ועדת הכספים יש לפרש לפי המובן הרגיל של ביטוי זה וכן לפי כוונת מחוקק המשנה. מבחינת המשמעות הרגילה של הביטוי "בן זוג" בחיקוקים שונים, אין ספק שמשמעותו הרגילה היא בן זוג אשר נשוי לבן הזוג האחר. אשר לכוונת מחוקק המשנה בענין זה אין מקום לספק שלא היה בכוונתו לכלול בביטוי "בן זוג" את הידוע או הידועה בצבור. בשורה ארוכה של חיקוקים שהקנו זכויות סוציאליות לזכאים שונים נזקק המחוקק הישראלי להגדרות מיוחדות כדי להעניק זכויות גם לידועה בצבור. זוהי טכניקה חקיקתית ידועה ובוודאי עמדה לנגד עיניהם של מנסחי ההחלטות השונות בדבר זכויות לגימלאות של נושאי משרה ברשויות השלטון. ברם, בכל ההחלטות לגבי נושאי משרה ברשויות השלטון שנתקבלו ע"י ועדת הכספים או ועדת הכנסת מדובר בהגדרת שאיר רק בבן זוג של הנפטר ובולט הדבר שמחוקק המשנה היה סבור שלגבי נושאי משרה ברשויות השלטון לא מן הראוי להקנות זכויות גימלא לידועה בציבור.