ע.א. 495/80 - איודור ברקוביץ ואח' נגד בטי קלימר
*הסכם מתנה על תנאי והפרתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 496/79 - הערעור נדחה בעיקרו).
ק
המשיבה התגוררה בקרבת בתה ומשנפטר בעלה החלה לבקר תכופות אצל בתה ואף ללון אצלה ולסייע בעבודות הבית. לימים ביקשו הבת ובעלה למכור את דירתם ולרכוש דירה גדולה יותר. לא היו להם אמצעים לכך והמשיבה ביקשה לסייע להם תוך כדי הבטחה שתוכל לגור אצל הבת כל ימי חייה. הצדדים באו לידי הסכם ולאחר מכן המשיבה מכרה דירתה וכן הבת ובעלה מכרו את דירתם. המשיבה נתנה את דמי המכירה בסכום של 60,000 ל"י לבת וזו קנתה דירה גדולה והובטח למשיבה שתוכל לגור בחדר ולנהל בו אורח חיים סדיר ותקין כל ימי חייה. את הכסף נתנה המשיבה בנובמבר 1975 והדירה החדשה נרכשה בסכום של 222,000 ל"י. בשנת 1977 חלתה הבת ונפטרה בשנת 1979. לאחר פטירת הבת התחדדו היחסים בין המשיבה לבין חתנה וביהמ"ש קבע שהמערער עשה הכל כדי לאלץ את המשיבה לנטוש את הדירה. ביולי 1979 נאלצה המשיבה לעזוב את הדירה ושכרה דירה אחרת. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערער וטענה כי הלה הפר הפרה יסודית את חוזה השימוש שבינו לבינה והיא זכאית להשבת השקעתה על פי ערכה הריאלי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בין הצדדים נעשה תסכם של מתנה ובו נקבע תנאי שעל פיו חייבים הבת ובעלה להקצות חדר לשימושה הסביר וכי תנאי זה הופר ע"י המערער הפרה יסודית. על כן רשאית המשיבה לבטל את הסכם המתנה ולקבל לידיה את הכספים ששילמה כשהם צמודים ונושאים ריבית מיום התשלום. מסכום זה הורה ביהמ"ש להפחית חמישית על חשבון השימוש שעשתה המשיבה בדירה החדשה שבה גרה במשך שנתיים וחצי בעשותו חישוב שתוחלת חייה של המשיבה עפ"י תחשיב סטטיסטי היה 12 וחצי שנים. מכאן הערעורים.
א. השאלה הראשונה היא מהו תוכנו של ההסכם שנערך בין הצדדים. לפי חוק החוזים תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל שהסכימו הצדדים אך מה הסכימו הצדדים ביניהם בענין זה - לכך מספר אפשרויות. בעניננו באות בחשבון שלוש אפשרויות: חליפין בתמורה; מתנה המטילה חיוב ומתנה על תנאי.
ב. בהנחה של "חוזה חליפין" ההסכם בין הצדדים הוא שכל אחד מהם תורם את חלקו וכל אחד מקבל את חלקו שלו. מדובר בחוזה הדדי היוצר התחייבויות הדדיות והפרת ההתחייבות של האחד עשויה ליתן לשני זכות ביטול. אם אכן החוזה שנעשה בעניננו הוא חוזה שכזה הרי שהמערער הפר את התחייבותו כלפי המשיבה ואם נראה הפרה זו כיסודית, כפי שאכן יש לראותה, כי אז רשאית המשיבה לבטל את החוזה ולדרוש השבת השקעתה.
ג. אפשרות שניה היא שמדובר בחוזה מתנה ובו חיוב על המקבל, היינו "מתנה בחיוב". חוק המתנה מכיר באפשרות זו וקובע שמתנה יכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להימנע מעשותו. עפ"י גישה זו נתנה המשיבה מתנה לבתה ולמערער והוטל חיוב על מקבל המתנה ליתן לה זכות שימוש בחדר לכל ימי חייה. החוזה שבין הצדדים אינו- חוזה הדדי, אלא חוזה חד צדדי שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה והמקבל נוטל על עצמו חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה. אם מקבל המתנה מפר את החיוב הרי הוא מפר חיוב חוזי ובידי נותן המתנה התרופות הרגילות בגין הפרת החיוב, כלומר, אכיפה, ביטול החיוב ופיצויים. האכיפה לא תינתן אלא בתנאים שבהם ניתנת אכיפה לפי חוק החוזים ובאשר
לתרופת הביטול הרי מדובר בביטול החיוב ולא בביטול עצם חוזה המתנה ואין נותן המתנה רשאי לבטל את חוזה המתנה רק משום שהחיוב הצמוד הופר. המתנה הושלמה ובה לא נפל כל פגם ולא היתה כל הפרה.
ד. האפשרות השלישית היא "חוזה מתנה על תנאי". עפ"י גישה זו נתנה המשיבה לבתה ולמערער את המתנה של 60,000 ל"י בתנאי שתינתן לה זכות מגורים בדירה כל ימי חייה. גם כאן אין זה חוזה בתמורה וגם לא חוזה מתנה הכפוף לתניה המטילה חיוב אלא "תנאי מפסיק" שלפיו המתנה תחדל להתקיים אם יימנע מהמשיבה השימוש בדירה. חוק המתנה מציין כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי" ואין הוא קובע מה הדין של אותו תנאי ומה המצב אם התנאי המפסיק מתקיים. חוזה כזה דינו כדין כל חוזה החדל להתקיים בשל התרחשותו של תנאי מפסיק. ברם, אין לא בחוק המתנה ולא בחוק החוזים הוראות באשר לתוצאות של חוזה שחדל להתקיים עקב התרחשות התנאי, אך יש לומר על פי שיקולים שונים כי בהתקיים התנאי המפסיק קמה לנותן המתנה זכות לדרוש את השבת המתנה.
ה. מבחינת העדויות השונות ונסיבות המקרה עולה המסקנה שמדובר כאן בחוזה מתנה על תנאי כשהתנאי המפסיק נתקיים ולמשיבה היתה זכות ביטול הסכם המתנה ודרישת ההשבה. השאלה היא אם יש לחייב השבת המתנה בערכים ריאליים והתשובה לכך היא חיובית. כמו כן ההשבה צריכה להיות משוערכת לא ממועד קיום התנאי המפסיק ביולי 1979 אלא ממועד מתן המתנה בנובמבר 1975.
ו. אשר לשיטת השיערוך - בענין זה אין כללים נוקשים והכל תלוי בנסיבות הענין. הצמדה למדד המחירים לצרכן אינה אלא אחת משיטות ההצמדה ונזקקים לה כשאין נתונים על שיטה מדוייקת יותר. כאן טען ב"כ המשיבה שיש לשערך את דמי המתנה בהתאם לעליית ערכה של הדירה ויש הרבה מן התבונה בשיטת שיערוך זאת, שהרי דמי המתנה באו ממכירת דירה ושימשו לקניית דירה ומשיתקבלו חזרה עשויים להיות מושקעים בדירה. דא עקא, ששימוש בשיטת שיערוך זו מחייבת יצירת תשתית עובדתית מתאימה וכאן לא הובאו ראיות מספיקות באשר לשווי הדירה. לפיכך הדרך הטובה ביותר היא זו שנפסקה, היינו הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית של %3 מנובמבר 1975 ועד לתשלום בפועל.
ז. אשר לתשלום של המשיבה למערער בגין המגורים בדירה במשך תקופה של שנתיים וחצי אין לקבל את השיטה שלפיה הלך ביהמ"ש המחוזי, חייבו ניכוי חמישית כאמור. הדרך שבה צריך ללכת היא זו שהמשיבה תשלם את הערך של שכר הדירה שהיתה צריכה לשלם עבור חדר כזה בתקופה שגרה ולפי הראיות שהיו בפני ביהמ"ש יש להעמיד את הסכום על 1,000 ל"י לחודש, היינו 30,000 ל"י בגין שלושים החדשים שגרה המשיבה בדירה ומכיון שהראיות הנוגעות לשכירת דירה הם מיולי 1979 הרי הסכום של 30,000 ל"י ישא הצמדה וריבית מיולי 1979.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט בר עו"ד נ. שיוביץ למערערים, עו"ד ג. לשם למשיבה. 16.9.82).
ע.א. 591/81 - יחיאל פורטוגז נגד רוית פורטוגז
*תביעת מזונות של ילד כאשר יש הסכם מזונות בין ההורים שנתגרשו. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתיק מ.א. 3661/80 - הערעור נדחה בעיקרו)
הוריה של המשיבה התגרשו. המשיבה עברה את גיל 6. בהסכם הגירושין נקבע סכום המזונות שישלם האב לאם עבור הילדה ולאחר מכן הגישה הילדה באמצעות אמה תביעה להגדלת סכום המזונות. המשיבה טענה כי כבר בעת ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד על ידי בית הדין הרבני לא היה הסכום מספיק לה. המערער טען כי אין זו אלא תביעה להגדלת המזונות ולפיכך צריך היה להצביע על שינוי נסיבות ושינוי כזה לא פורט בכתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועל כך נסב הערעור. כן נסב הערעור על סכום המזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי ודרך חישוב המזונות כשהאם מצדה קובלת על כך שביהמ"ש המחוזי התחשב גם בהכנסות שלה ולטענתה צריך היה החיוב של האב להיות אבסולוטי. ביהמ"ש העליון פסק בין היתר:
1. תביעה המוגשת ע"י אם למזונות ילד הינה תביעתה של האם להשבת מזונות שהיא מוציאה על הילד ותביעת הילד בעצמו למזונותיו מאופיינת על ידי כך שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופא שלו. כאשר ההתדיינות היא בין האם לאב לא היה הילד צד לאותה התדיינות ואין היא חוסמת דרכו של הילד לתבוע באופן עצמאי מזונות. לפיכך אין המשיבה חייבת לטעון שחל שינוי בנסיבות.
2. על מזונות הילדה חל הדין האישי של הצדדים שהוא הדין העברי, ולפי דין זה לגבי ילדבגיל שבין 6 ל- 15 מחייבים את האב בצרכיו ההכרחיים ואת שני ההורים מדין צדקה כשיש בידם האפשרות לכך כהשלמת מזונותיו.
3. פסה"ד ניתן מפי השופט שיינבוים ולדעתו אין להחיל במקרה הנדון את התיקון מספר 2 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הקובע כי אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו של הקטין, שכן אין החוק חל על מי שמזונותיו מוסדרים לפי הדין האישי שלו. ברם, יש לחייב את שני ההורים הן אם חל התיקון הנ"ל והן אם חל הדין האישי.
4. השופטים מ"מ הנשיא שמגר ובך סברו בפסקי דין נפרדים וקצרים כי התיקון בחוק המזונות חל בעניננו, אך כיון שגם לפי הדין האישי חייבת האשה להשתתף במזונות הילדה אין צורך להכריע כאן בשאלה העקרונית הנ"ל.
5. כדי לחייב גם את האשה במזונות הילדה אין צורך שהאב ישלח לה הודעת צד ג' או תביעה נגדית וביהמ"ש יכול להתחשב בהכנסותיה כדי לקבוע מה החיוב שיש להטיל על האב.
6. כדי לקבוע את מידת ההשתתפות של כל אחד מההורים יש לעשות חישוב הכנסותיהם של הצדדים וההוצאות שיש להם על קיום משפחותיהם הנפרדות וכך להגיע למידת ההשתתפות לאחר שהאב יחוייב בתשלום עבור הצרכים ההכרחיים של הילד. בעניננו ביהמ"ש המחוזי לא התחשב די בחלוקת הנטל והפחית במקצת מהסכום שחוייב האב לשלם לפיכך שונה החיוב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, שיינבוים. עו"ד בנימין למערער, עו"ד י. לנדאו למשיבה. 29.6.82).
ע.פ. 675/81 - מדינת ישראל נגד ריימונד אלבויז
*הרשעה במתן עדות שקר (הערעור נתקבל).
המשיב נחקר בפרשת שוחד הבחירות שבו הואשם פלאטו שרון. בהודעתו במשטרה אמר המשיב "אביטן פנה אלי ושאל אותי באם אני רוצה לעבוד בשביל פלאטו שרון תמורת 150 ל"י אני הסכמתי... תפקידי להשפיע על בני המשפחה שלי... להצביע בשביל פלאטו שרון...". במשפט פלאטו שרון טען המשיב כי לא נאמר לו שיקבל תשלום עבור הפעילות שלו אלא שהוא התנדב לעשות את הפעולה והתשלום שולם לו בדיעבד. החוקרת מצדה העידה כי המשיב אמר לה את
הדברים האמורים בהודעתו והמשיב הגיב על כך כי לא ידע על מה הוא חותם ולכן הוא חתם על הדברים הנ"ל. המשיב הועמד לדין באישומים של מסירת עדויותסותרות ושל מתן עדות שקר, כשהעבירה של מתן עדות השקר מתייחסת לא לתוכן הדברים שאמר לו אביטן אם הבטיח לו תשלום מראש או לא אלא לשאלה אם אמר את הדברים לחוקרת או לא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב במסירת עדויות סותרות אך זיכה אותו מהעבירה של מתן עדות שקר ודן אותו למאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום קנס. לענין האישום של מתן עדות שקר אמר ביהמ"ש המחוזי כי הוא לא מאמין להסברו של המשיב באשר לחתימתו על ההודעה בה נאמר כי הובטח לו כסף. עם זאת סבר ביהמ"ש כי לא נמצא סיוע לעדותה של החוקרת ומכיון שבעדות שקר צריך סיוע זיכה את המשיב מאשמה זו. המדינה מערערת על הזיכוי בראותה בענין זה שאלה עקרונית אם כי הסכימה כי גם אם יורשע המשיב במתן עדות שקר לא יוחמר עונשו. הערעור נתקבל.
התובעת ביקשה למצוא את הסיוע לעדות החוקרת ולהודעה שמסר המשיב במשטרה והנושאת את חתימתו עפ"י אחת משתי הקונסטרוקציות הבאות: העדות על אמירת הדברים היא עדות החוקרת וזו עדות הטעונה סיוע. ואת הסיוע ניתן למצוא בהודעה שהמשיב חתום עליה ואשר הסברו לחתימה נדחה ע"י ביהמ"ש; העדות הטעונה סיוע היא ההודעה הנושאת את חתימת המשיב והסיוע נמצא בעדותה של החוקרת כאשר הסברו של המשיב לחתימתו על ההודעה במשטרה נדחה על ידי ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון קבע כי יש סיוע לעדות המרשיעה את המערער בכל אחת משתי הקונסטרוקציות שהציגה התובעת.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' בן אורלמערערת, עו"ד פפרברג למשיב. 6.7.82).
בג"צ 403/82 - הנרי אמר נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
בין העותר והמשיב השני נתגלע סכסוך בשאלה אם המשיב פוטר מעבודתו אצל העותר או התפטר וביה"ד האזורי לעבודה קבע כי המשיב פוטר ופסק לו פיצויי פיטורין וכן זכויות סוציאליות שונות. ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של העותר בשאלה העיקרית אם העובד פוטר, אך שינה במעט את שיעור פיצויי הפיטורין. המעביד עתר לבג"צ וביקש לבטל את פסה"ד של ביה"ד הארצי ועתירתו נדחתה. אין בג"צ משמש ערכאת ערעור נוספת על החלטות בית הדין לעבודה. רק במקרים של טעות משפטית גלויה ונראית לעין או פירוש שלא כדין של החוק, בניגוד להלכות קיימות, יפעיל בג"צ את הסמכות להתערב בפסיקת בית הדין לעבודה. אין זה המקרה כאן. החלטות בית הדין מושתתות על מערכת נסיבות ועובדות, ובית הדין לעבודה הוא המוסמך להסיק מסקנות אם על פי אותה מערכת עובדות היו פטורין או התפטרות. בשאלה עובדתית כזו אין מקום להפעיל את סמכותו של בג"צ.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. עו"ד י. אליעז לעותר. 8.9.82).
ע.פ. 186/82 - יפה דוידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירות שוחד ונדונה לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 30,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערערת היא אם לילדה שהיא כיום בת 18 חדש ולתינוקת. העבירות שעברה חמורות לפי טיבן ולאור נסיבותיהן יש בהן כדי להצביע על התפשטותה של שחיתות
המידות באחד מן השירותים להם נזקק האזרח. לא מדובר על אירוע חד פעמי אלא על עבירות שנמשכו חדשים מספר ושבוצעו בשיטתיות ובעצה אחת עם עובדי ציבור נוספים. מבחינת האזרחים שנזקקו לשירותה היה בעבירות כדי להוליך למסקנה כי אין עצה ואין תושיה בשירות הציבור אלא אם משלמים שוחד ושלמונים לפקידים הנרגעים בדבר. עם זאת החליט ביהמ"ש להקל במידת מה בעונש לא למען המערערת אלא כדי לא לפקוד עוונה על תינוקותיה שיצטרכו לשהות יחד עמה בבית הסוהר, לפי כללי שירות בתי הסוהר מבחינת גיל התינוקות אשר שירות בתי הסוהר מוכן להחזיק בהן יחד עם כלואה. כדי לא להפריד בין האם ובין שתי תינוקותיה, הוחלט שעונש המאסר לריצוי בפועל יהיה שבעה חדשים. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ח.רוטשוביץ למערערת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 30.9.82).
ב.ש. 645/82 - מדינת ישראל נגד שלום שמלאשווילי ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע וסחר בסם מסוכן בקשר לפרשה של הברחת 23 ק"ג חשיש לוינה. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים ומאז עברה שנה ומשפטם טרם נסתיים. המדינה ביקשה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי והבקשה נתקבלה.
כתב האישום הוגש ב- 3.9.81, ההקראה התקיימה בנובמבר 1981 וההליכים החלו בחודש מרץ 1982 ומאותו תאריך קויימו 25 ישיבות. במשך הזמן נקבעו עוד 15 ישיבות שלא התקיימו אם בשל מלואים של הסנגורים ואם בשל שביתת בתי המשפט או טעמים אחרים. ביהמ"ש דלמטה ציין שעשה הכל כדי לקיים את הדיון אך לא זכה לשיתוף פעולה מצד הסנגורים. כיום נגמרו סיכומי התביעה וסיכומי ההגנה לענין שנים מהנאשמים ונשארו סיכומי ההגנה של נאשם אחד וביהמ"ש המחוזי קבע תאריכים קרובים. בנסיבות המיוחדות של הענין יש צידוק להארכת המעצר לשלושה חדשים משני טעמים: חומרתה הרבה של העבירה המיוחסת לנאשמים וכן התנהגות הסניגור שגרמה לבזבוז זמן רב לריק. כעת עומדים לקראת סיום הפרשה ובנסיבות אלה יש צידוק להארכת המעצר המבוקשת. אין להתייחס לטענה כי עם סיום המשפט מתברר שראיות התביעה אינן כה מוצקות כפי שנראה היה עם תחילת ההליכים, שכן משקלן של הראיות אינו ענין שמן הראוי לדון בו בשלב זה, פרט למקרים חריגים ויוצאי דופן, וביהמ"ש הדן בתיק הוא שצריך להעריך את הראיות.
(בפני: השופט ברק. 29.8.82).
ב.ש. 721/82 - חנוכה גבריאלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שלשה הואשמו בעבירה של סחיטה באיומים כשמיחסים להם פגיעה במתלונן כדי להניעו לתת להם את הסכום של 50 שקל ואחד הנאשמים אף הצמיד לגרונו של המתלונן אולר כדי שיעתר למבוקשם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של הנאשם הראשון ושל העורר עד גמר ההליכים ועל שחרורו בערובה של הנאשם השני. הנאשם הראשון הגיש ערר לביהמ"ש העליון אך לנוכח הרשעותיו המרובות והחלק הפעיל שנטל באירוע נשוא אישום זה נדחה עררו על החלטת המעצר. באשר לעורר המשרת כיום בצה"ל - יש לו אומנם שתי הרשעות קודמות ובגין אחת מהן, עבירה של פציעה, נדון למאסר בפועל של 4 חדשים ע"י בית דין צבאי, אך מספר הרשעותיו נמוך לאין שיעור ממספר הרשעותיו של הנאשם הראשון וכן אין מייחסים לו באירוע אותו חלק
שמייחסים לנאשם הראשון. בנסיבות אלה יש להורות על שחרור העורר גם אם יש בידי התביעה חומר ראייתי המסבך אותו במעשה המיוחס לו. עם זאת הוגבל חופש התנועה של העורר וכאשר יקבל חופשה משירותו הצבאי עליו להתיצב בתחנת המשטרה בבאר שבע ולאחר מכן עליו לשהות בבית הוריו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יהב לעורר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 21.9.82).
ע.פ. 2/82 - יואחים זוננברג והינץ אילה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים הם אזרחי גרמניה המערבית שהגיעו לישראל ביולי 1981. לטענתם, באו בשתי מכוניות מרצדס לטיול במזרח התיכון ומשלא יכלו להגיע עם המכוניות לסעודיה, החליט המערער השני למכור את מכוניתו. לדבריו הגיע לנואיבה ושם מכר את מכוניתו לבדואים תמורת כ- 3.5 ק"ג חשיש. את הסם החביאו בתוך המרצדס של המערער הראשון כשכוונת השניים לייצא את הסמים ולמכרו בחו"ל. הסם נתפס והמערערים הודו באשמה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נקנסו בסכום של 30,000 שקל כל אחד ומכונית המרצדס חולטה. נגד המערער השני היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של תשעה חדשים בגין החזקת כ- 3 גרם חשיש וביהמ"ש הורה להפעיל מאסר זה במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופף ומחציתו מצטבר. המערערים עשו עיסקת סמים בכמות גדולה מאוד תמורת מכירת המכונית שבידם ועל ביהמ"ש לנקוט במדיניות ענישה שיש בה כדי לשרש כל תדמית אפשרית שישראל משמשת מקום שבו ניתן לבצע עיסקות סמים מבלי לבוא על עונש הולם. גם הקנס שהוטל על הנאשמים אינו גדול בהתחשב בערך החשיש שבו מדובר.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד ליפשיץ למערערים, עו"ד מ. רבין למשיבה. 22.9.82).
ע.פ. 325/82 - מדינת ישראל נגד דניאל פלח
*קולת העונש (התפרצות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות התפרצות, האחת למפעל באזור התעשיה של יבנה שם נגנבו אלקטרודות בשווי של כמאה אלף שקל והאחת למלטשת יהלומים בתל אביב שם נגנבו יהלומים בשווי של מליון שקלים. הרכוש שנגנב ביבנה נתפס והוחזר לבעליו אך היהלומים נעלמו והמשיב לא הראה רצון לכפר על מעשהו על ידי החזרת הרכוש לבעליו. ההתפרצויות בוצעו במקצועיות של אדם שהתנסה במבצעים מסוג זה. הפריצות בוצעו ע"י המשיב זמן קצר לאחר ששוחרר ממעצר בשל הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלוש שנים. למשיב עבר פלילי עשיר. יש לו 13 הרשעות קודמות ובהרשעה ה- 13 נכללו 23 תיקי עבירות נגד הרכוש. מאסרים קודמים שריצה לא השפיעו על המשיב להטיב דרכו. טוען הסניגור כי המשיב מראה עתה רצון להשתקם ויש לעזור לו על ידי השארת העונש על כנו ואולם למרות שהמטרה של שיקום עבריינים היא שיקול חשוב הרי כמשקל נגדי עומד האינטרס הציבורי המחייב את ביהמ"ש להגן על הציבור על ידי הטלת עונשים מרתיעים כשהעבירות חמורות מאד. השיקול ביחס לאינטרס הציבורי מתעצם כשהעבירות הן מסוג שהפך למכת המדינה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' ד. וקסלר למערערת,עו"ד ש. רוזנבוים למשיב. 29.9.82).
ע.פ. 58/82 - יעקב מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן עדות סותרת וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מתן עדות סותרת ונדון לתשעה חדשים מאסר שמהם שלשה חדשים בפועל וכן תשלום קנס של 4,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בהודעתו במשטרה סיפר המערער כי באחד מן הימים נכנס אדם בשם חיים עמר למסעדה ולאחר חילופי דברים הוציא את אחד האנשים החוצה ושם היכה את האיש בראשו עם תת מיקלע וגרם לפצע בראשו. כשהועמד עמר לדין בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות העיד המערער מטעם התביעה ואמר כי אומנם ראה שהמתלונן הוצא החוצה ע"י הנאשם אך לא ראה מה קרה בחוץ. לאחר ששמע צעקות, כך העיד, יצא החוצה וראה את הנתקף זב דם ואין הוא יודע מה גרם לפציעה. גם לאחר שרוענן זכרונו ע"י ההודעה במשטרה אמר המערער שאיננו זוכר שראה את עמר מכה בעוזי בראשו של הנתקף. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימת סתירה ברורה בין ההודעה במשטרה לבין העדות בבית המשפט וכי אין להסביר סתירה זו בחוסר זכרון. לדעת השופט היתה הסתירה בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי הענין ולא יכול להיות ספק שכוונת המערער היתה להטעות את ביהמ"ש. בכך אין להתערב. הסניגור טוען שלא היתה כוונה להטעות, כי הוא הודה בהמשך עדותו שלא שיקר בהודעתו במשטרה ובכך אישר את תוכן ההודעה אך טענה זו אין לקבל. מן העדות ברור שהעד חזר בו מהדברים שנאמרו על ידו בהודעה שלפיהם ראה את מעשה התקיפה ובביהמ"ש אמר כמה פעמים שלא ראה את מעשה התקיפה ושלא יכול היה לראות את המעשה מהמקום שבו הוא נמצא. בכך היתה הסתירה בין עדותו ובין הודעתו. העובדה שבשלב מסויים של החקירה הודה המערער שלא שיקר במשטרה אינה יכולה לשלול את המסקנה המתבקשת במקרה זה שהשינוי בגירסה היה בכוונה להטעות. אשר לגזר הדין - אומנם היו במקרה דנן נסיבות מקילות אך מאידך העבירה היא חמורה ועברו של המערער אינו נקי מהרשעות ולפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ש. מרכוס למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 14.7.82).
ב.ש. 532/82 - זאב רווה נגד צפורה הרצמר ואח'
*הארכת מועד (ערעור החלטת הרשם שלא להאריך מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הערעור נדחה).
ביום 16.2.82 דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המערער על פסק דין פינוי שניתן נגדו בבימ"ש השלום. ביום 15.6.82 הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. את האיחור בהגשת הבקשה הסביר המערער בשני מאורעות חשובים שהתרחשו בחייו והם - הוא התגרש מאשתו הראשונה ביום 28.2.82 ונישא מחדש ביום 5.4.82 ושני אירועים אלה גרמו לו "מתח, חרדה והתרגשות" שהסיחו דעתו ומחשבותיו מיתר עניניו לרבות פסק הדין הנדון. הרשם דחה את הבקשה להארכת המועד בהעדר "טעם מיוחד" והערעור על החלטת הרשם נדחה.
ב"כ המערער טען כי עצם העובדה שהמערער התגרש יש בה כדי לבסס את סיכוייו לזכות בערעור ולסתור את ממצאי ביהמ"ש דלמטה. כמו כן הדגיש את החשיבות הרבה של שני האירועים הנ"ל בחיי המערער ולטענתו בשים לב להשתלשלות ענינים זו יש להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. אולם, בדיון זה אין צורך לקבוע אם יש יסוד לטענה כי עובדת הגירושין פותחת פתח לסיכוי לזכות בערעור אם רשות הערעור תינתן. השאלה היחידה היא אם
הצליח המערער להראות טעם מיוחד שיצדיק הגשת בקשה להארכת מועד רק כארבעה חדשים אחרי פסק הדין. התשובה לכך היא שלילית. האיחור לא היה של ימים או שבועות מעטים אלא של ארבעה חדשים ואין זה מתקבל על הדעת שבמשך זמן כה ארוך לא יכול היה המערער להתפנות לפחות כדי לתת הוראה לב"כ להגיש בקשה לרשות לערער. כמו כן מאז הנישואין של המערער לאשתו השניה עברה תקופה ניכרת למדי עד שהגיש את הבקשה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. רווה למערער, עו"ד גב' ע. בן ארצי למשיבים. 14.9.82).
ב.ש. 498/82 - מדינת ישראל נגד יוסי אמסלם
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטר) (ערר על סרוב לעצור עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
למשיב טרם מלאו 19 שנה אך יש לו גליון הרשעות קודמות ארוך למדי, ובכללן בריחה ממעון סגור. בכתב האישום נשוא בקשה זו מואשם המשיב בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, כשהמשיב מחזיק בידו סכין גילוח ומאיים. העבירה בוצעה בבית הכלא שבו ריצה המשיב מאסר בשל עבירות אחרות. אין טענה שבידי המשטרה אין חומר ראיות לכאורה להוכחת האישום, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שמדובר בעבירה שבוצעה ביום 18.3.82 והבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגשה רק ביום 14.6.82 הרי מטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
עצם חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד בקשת המעצר אין בו כשלעצמו כדי להכריע בענין כאשר יש לשיהוי הסבר המניח את הדעת. בעניננו, ההסבר הוא שהמשיב מצוי ממילא במאסר שעליו לרצות עד יום 19.9.82 ובמצב זה לא היתה סיבה מיוחדת לזרז את הגשת בקשת המעצר ואין באיחור שחל בהגשתה כדי למנוע את המעצר, אם הוא מוצדק מטעמים אמרים. מטרת צו המעצר להבטיח שהנאשם יתיצב למשפט או להבטיח שלום הציבור או לשמש כהרתעה אך כל אלה אינם תופסים כאשר המשיב יושב ממילא במאסר. לגופו של ענין מדובר בעבירה חמורה ביותר, ואם אמנם כשלעצמה איננה מצדיקה מעצר שכן לא נראה שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור, הרי למשיב הרשעה קודמת של בריחה ממשמורת חוקית וענין זה כשהוא מצטרף לחומרת העבירה מצדיק מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. 5.7.82).
בג"צ 359/82 - אילן אמיר נגד שר העבודה והמוסד לביטוח לאומי
*גובה התגמולים למשרתים במילואים (העתירה נדחתה).
העותר הוא עובד עצמאי ועתירתו מתייחסת לשאלת גובה התגמולים המגיעים לעובדים עצמאיים המשרתים בשירות מילואים. טענתו היא שהתגמולים משולמים על בסיס הכנסתו של מקבל התגמול בשנת המס הקודמת ובאינפלציה הגואה הסכום שמקבל המבוטח העצמאי קטן ערכו הריאלי בכדי מחצית מאשר לו היו התגמולים משולמים על בסיס ההכנסה השוטפת. העתירה נדחתה.
את העתירה הגיש העותר הן נגד שר העבודה והן נגד המוסד לביטוח לאומי וברור שנגד הביטוח הלאומי אין לו כל טרוניה שכן מוסד זה פועל עפ"י החוק ואיננו יכול לשלם תגמולים בניגוד לדרך החישוב והסכומים שהמחוקק קבע. אשר לעתירה נגד שר העבודה - לשר יש סמכות להגדיל את התשלומים למשרתים במילואים בהתיעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה של הכנסת. כפי שנמסר מטעם השר הוא שקל אם יש מקום להתקין תקנות בדבר הגדלת התגמולים אך הגיע למסקנה שבשלב זה אין מקום להתקין תקנות, בעיקר בהתחשב במספר
המגוייסים ואורך תקופת הגיוס. שיקול הדעת בענין זה מסור לשר ושיקוליו סבירים ואין להתערב בהם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, אור. עו"ד פשדצקי לעותר, עו"ד א. בן טוביםלמשיבים. 22.9.82).
בג"צ 387/82 - עופר שרון ואח' נגד שר המשטרה ואח'
*סרוב המשטרה להתערב בסכסוך שכנים (העתירה נדחתה).
העותרים מתגוררים בבית משותף ולטענתם מוטרדים הם על ידי שכנים המתנכלים להם בדרכים שונות. קובלנתם מונה שני סוגי פגיעות: הטרדות שונות ופגיעות גופניות חמורות. לטענתם פנו למשטרה וזו מסרבת להתערב. עתירתם נדחתה.
המשטרה טוענת כי מדובר בסכסוך שכנים רגיל כאשר שני הצדדים מתלוננים אלה נגד אלה ועד עתה הסתפקה המשטרה באזהרות לשני הצדדים כאחד. ידוע היטב שהמשטרה מוצפת מדי יום במאות רבות של תלונות תושבים המלינים על הטרדות ותקיפות מצד שכניהם וברור שאין המשטרה יכולה לפתוח בהליכים פלילים בכל אחת מהתלונות. יחד עם זאת ישנם מקרים שבהם גולשות ההטרדות לתחום של פגיעות גופניות ובמקרים שכאלה מחובת המשטרה לנקוט בפעולה דרסטית יותר וכך היא אומנם נוהגת בדרך כלל. בעניננו - בכל הקשור לעבירות קלות יחסית מצד השכנים נגד המתלוננים יכולים הם להגיש קובלנה פלילית פרטית בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי. מאידך, כשמדובר בעבירות חמורות יותר אשר בגינן אין אפשרות להגיש קובלנה פלילית פרטית, זכאי המתלונן להגיש ערר על ההחלטה שלא להגיש תביעה פלילית ליועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה והעותרים יכולים לנהוג כך. לפיכך אין מקום להוציא צו כמבוקש.
(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. העותרים לעצמם, עו"ד א. בן טוביםלמשיבים. 30.8.82).
בג"צ 433/82 - יוסף ארנון נגד שר הבטחון ואח'
*גביית מס ערך מוסף בקנטינות של השק"ם בלבד (העתירה נדחתה).
ענינה של העתירה גביית מס ערך מוסף על מצרכים הנמכרים בקנטינות צבאיות של צה"ל בלבנון. טענת העותר היא כי המס האמור נגבה ממנו כאשר הוא רוכש מצרכים בחנויות שק"ם בלבנון ולדבריו אין לגבות את המס מחוץ לגבולות מדינת ישראל. העתירה נדחתה. מהודעת המשיבים מתברר כי אין גובים מע"מ בתור שכזה ברכישה מקנטינות בלבנון אלא שהשק"ם קובע את מחירי המצרכים עפ"י תחשיבי עלות שונים ואלה כוללים גם מרכיב של מע"מ מאחר ומדובר במצרכים הנרכשים ע"י חברת שק"ם בישראל. לטענת המשיבים מבוצעת המכירה בחלקה על ידי ניידות הנעות ממקום למקום ואף זאת סיבה שלא ניתן לקבוע מחירים שונים לצרכן לפי מקום המכירה. לאור הוראות חוק מס ערך מוסף אין לומר כי בעשית פעולה שלא כדין ע"י חישוב מחיר המוצר כמתואר ואין בג"צ יושב לדין כדי לבחון את ההסדרים המינהליים וכדי להכריע בשאלה אם ניתן היה לקבוע מחירים כוללים אחרים למוצרי הצריכה הנמכרים בקנטינות בלבנון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. הכהן לעותר, עו"ד ד. שפי למשיבים. 31.8.82)
ע.פ. 787/80 - מכלוף חמו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתה (הערעור נדחה).
בית קפה של המתלונן הוצת באשדוד והמערער הורשע בהצתה
ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות עובדו של המתלונן כי כשבוע לאחר מקרה ההצתה פגש אותו המערער ברחוב, אחז בגרונו, איים עליו ודרש ממנו להגיד למתלונן שאם הלה לא יבטל את תלונתו במשטרה בגין ההצתה יזרוק רימון לביתו. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להאמין לעדות הנ"ל וכן לקבוע כי האליבי של המערער אינו מבוסס. המתלונן העיד גם כי המערער היה אצלו לפני ההצתה יחד עם אחר וביקש ממנו הלוואה אך המערער הכחיש שהיה בבית הקפה וכן טען במשטרה כי אינו מכיר כלל את עובדו של המתלונן ואילו בביהמ"ש ענה בתשובה לשאלה כי הוא מכיר את העד. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על ההודעה מחוץ לכותלי בית המשפט שהודה המערער בפני עובדו של המתלונן ובהיות ההרשעה מבוססת כך היא היתה טעונה חיזוק של "דבר מה" נוסף. קיים חיזוק כזה בשניים אלה: העובדה שהמערער הכחיש את בואו לעיסקו של המתלונן לפני ההצתה, הכחשה שהוזמה בעדותו של המתלונן; העובדה שבהודעתו במשטרה הכחיש המערער כל היכרות קודמת עם עובדו של המתלונן בעוד שבמשפט הודה שהוא מכירו ושהוא שכנו מזה כמה שנים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד דוויק למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 18.8.82)
ע.א. 584/81 - הכונס הרשמי נגד עו"ד ק. קרני ועו"ד א. מגן
*ירידת הכונס הרשמי לנכסים שניתנו לגביהם צוי תפיסה (הערעור נתקבל).
364 נושים היו לחייב איתן מימון. בחודש מאי 1980 פתחו שניים מנושי החייב תיקים נפרדים בשתי לשכות הוצל"פ למימוש חובות שהגיעו להם מן החייב. ביום 3.9.80 מונה המשיב השני בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב כונס נכסים על דירת החייב באשדוד בגין תביעת נושה אחד וביום 9.10.80 נתמנה המשיב הראשון בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה כונס נכסים על דירתו של החייב באשדוד וחנותו בגין תביעה של נושה אחר. ביום 28.10.80 עתר החייב לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע להכריזו כפושט רגל ולמתן צו כינוס נכסיו וביום 16.1.81 הוכרז החייב פושט רגל. ביום 12.3.81 עתר המערער לביהמ"ש המחוזי למתן הוראות הקובעות כי זכותו כנאמן על נכסי החייב עדיפה על זכותם של המשיבים למרות שאלה כבר פתחו תיקים בהוצל"פ וקיבלו צוים של כונסי נכסים וכן ביקש המערער להעמיד את הליכי ההוצל"פ בתיקים שבגידרם נתמנו המשיבים כונסי נכסים ולבטל את המינויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי המצב החוקי שהיה קיים לפני שנכבס לתוקפו הנוסח החדש של פקודת פשיטת הרגל אומנם היה המערער צודק בדרישתו, ואולם הנוסח החדש של פקודת פשיטת הרגל מחייבת אותו לקבוע כי מינוי כונס נכסים ומתן צו תפיסת מקרקעין משלים את פעולת ההוצל"פ ואין הכונס הרשמי יכול לרדת לאותם נכסים. הערעור נתקבל.
השופט ש. לוין סבר כי לנוכח הפרשנות המשפטית והמגמה החקיקתית בפשיטת רגל אין לומר שהנוסח החדש, גם אם נוסח כפי שנוסח, בא לקבוע מצב יוצא דופן כזה שלפיו די במינוי כונס נכסים במקרקעין כדי להעניק לאותו נושה יתרון על פני כל הנושים האחרים. לפיכך יש לפרש את הסעיף כך שמינוי כונס נכסים לא ימנע שהכונס הרשמי ירד לרכוש זה במצב של הכרזה על פשיטת רגל. מאידך סבר מ"מ הנשיא שמגר שעל המחוקק להסדיר את הסתירה בין הנוסח החדש של החוק כפשוטו לבין משמעותו כאשר מתלווה לנוסח האמור הפרשנות שנתגבשה בפסיקה שהתייחסה לנוסח המקורי. עם זאת סבר מ"מ הנשיא שמגר שיש לקבל את הערעור של הכונס הרשמי באשר צודק הוא בטענתו החילופית שמעשה פשיטת הרגל
שמדובר בו נעשה לפני שפורסם הנוסח החדש של פקודת פשיטת הרגל. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. קליבץ למערער, המשיבים לעצמם. 16.8.82).
ע.פ. 622/81 - שלמה מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד (הערעור נדחה בעיקרו).
בנובמבר 1980 בשעות לפנה"צ אירע שוד מזוין בבנק בבני ברק שבו השתתפו שלושה אנשים. הללו הגיעו למקום במכונית חומה שנגנבה זמן קצר קודם לכן. השודדים נמלטו במכונית לאחר שנורתה יריה אחת מאקדח. המכונית נמצאה מאוחר יותר כשהיא שרופה. הסכום שנשדד היה 34,339 שקלים ובתוך הכסף היו שטרות "פתיון", היינו כסף שהבנקים שמים בכספות עם מספרים רשומים ואשר אינם מוצאים לשימוש ומטרתם לאפשר זיהוי במקרה של גניבה או שוד. שעה קלה לפני שבוצע השוד טלפנה למשטרה דיירת שגרה במרחק 90 שניות נסיעה מהבנק שנשדד. היא סיפרה כי מכונית בצבע טורקיז ולידה מכונית חומה חונות ברחוב ולידן מסתובבים שלשה בחורים המעוררים חשד. השלושה עברו ממכונית הטורקיז למכונית החומה ונסעו מהמקום ואז רשמה אחת השכנות את המספר של מכונית הטורקיז. לאחר מכן חזרו השלשה עם המכונית החומה נגשו למכונית הטורקיז ושוב חזרו למכונית החומה ונסעו. המשטרה הגיעה למקום ומצאה שם את מכונית הטורקיז ומתברר שזו מכונית השייכת לאשתו של המערער שהתגרשה ממנו בינתיים. השכנה שטלפנה למשטרה העידה כי אחד משלשת הבחורים לבש חולצה משובצת בכחול ושתנועות ידיו היו בלתי רגילות והיה בהם משהו מיוחד. בחיפוש שערכה המשטרה מצאה אצל המערער חולצה המשובצת בכחול וכן המערער הוא נכה ביד בשיעור של %82. המערער נעצר בחדרה של חברתו כשברשותו נמצאו 12,900 ל"י ואצל חברתו 21,500 ל"י לדבריה הכסף הוא של הנאשם. בין שטרות הכסף היו ששה שטרות של "כסף פתיון" שנגנב מהכספת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שוד, הצתה, נשיאת נשק ושימוש ברכב בלי רשות ודן אותו ל- 14 שנות מאסר בפועל. הערעור נדחה פרט לענין ההרשעה בעבירת ההצתה והעונש הועמד על 12 שנות מאסר בפועל.
את ההרשעה יכול היה ביהמ"ש לבסס על העובדה שבידי המערער נמצא "כסף הפתיון" פחות מ- 24 שעות לאחר שהכסף נשדד וכן בהסתמך על העדות בדבר המכונית, החולצה שלבש המערער ועובדת היותו נכה ביד. המערער צריך היה לתת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו לידיו שטרות כסף הפתיון ולא נתן הסבר כזה.
אשר להרשעה בהצתה - ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם עבירה זו הוכחה נגד הנאשם. התובעת מבקשת להסיק מהעובדה שהשודדים הגיעו לבנק במכונית זו ונמלטו בה לאחר השוד וכי ההצתה נעשתה במסגרת הקשר ולקידומו של אותו קשר, שגם אם המערער לא הצית את המכונית או השתתף בהצתה די להרשיעו בהצתה. אכן ההלכה היא שמעשה שנעשה ע"י אחד הקושרים בהמשכו ולקידומו של הקשר נחשב גם כמעשהו של כל אחד ואחד מהקושרים האחרים, אך אין לומר שהעובדות כפי שצויינו לעיל די בהם כדי מסקנה שהצתת המכונית, להבדיל אולי מנטישתה, נעשתה במסגרתו או לקידומו של הקשר לשדוד את סניף הבנק ובהעדר ראיה על כך שלמערער היתה יד בהצתה יש לזכותו מאישום זה.
אשר לעונש - העבירות שבוצעו הן חמורות ובעת ביצוען היה המערער פסול לנהיגה לתקופה של עשר שנים בשל עבירה -של גרימת מוות ברשלנות. בכל זאת המשיך לנהוג ביום שבו ביצע את העבירות נשוא משפט זה. כמו כן למערער עבר פלילי, כולל עבירה של שוד שבגינה נדון בשעתו לתשע שנות מאסר בפועל.
בהתחשב בכל אלה העונש של 14 שנות מאסר איננו מופרז, אך לנוכח הזיכוי מהאישום של הצתת מכונית הופחת העונש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד קובלר למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 16.8.82).
ע.א. 44/80 - ד"ר אליהו פורת ואח' נגד עמירם ביאור עו"ד ואח'
*התערבות בקביעה עובדתית של ביהמ"ש המחוזי (הערעור נתקבל).
המערער מכר חלקת קרקע לחברת בנייה ותמורתה קיבל דירה, הוצמד לה שטח העמודים וכן שטח בחצר ששימש לו כחניה. בעת רישום הבית המשותף התעורר ויכוח אם שטח חניה אחר בבית שייך גם הוא למערער כרכוש משותף ביחד עם הבעלים האחרים של הבית המשותף ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה הסכם בע"פ בין המערער לבין הקבלן והדיירים שלא יהיה למערער חלק בשטח החניה המיועד לכל הבית וכי הוא יסתפק בשטח החניה שהוצמד לו. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערערים וקבע כי מהראיות שעליהן הסתמך ביהמ"ש המחוזי אין עולה הסכם כזה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהיה הסכם בע"פ ומכיון שנעשה לאחר ההסכם בכתב ניתן להעיד על הסכם בע"פ למרות שהוא נוגד הסכם בכתב. ביהמ"ש העליון ציין כי לנוכח המסקנה שלא היה הסכם בע"פ אין צורך להתייחס לשאלה אם הסכם כזה בע"פ ניתן להוכיחו כנגד הסכם בכתב.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד מ. עליאש למערערים, עוה"ד א. ברקאי וע. ביאור למשיבים).
בג"צ 110/82 - קלמן גרובנר נגד בית הדין הרבני ואח'
*פירוש פס"ד של בי"ד רבני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בין העותר (להלן - הבעל) לבין המשיבה (להלן - האשה) מתנהלת תביעת גירושין בבית הדין הרבני. במסגרת תהליך זה הגישה האשה תביעה למזונותיה, בנוסף למזונות הילדים. הבעל מקבל פיצויים מגרמניה ובין השאר הוא מקבל תוספת בגין חובתו לפרנס אשה וילדים (להלן - תוספת משפחה). בפסק דין ראשון פסק בית הדין הרבני כי אמנם היה מקום שתוספת המשפחה תועבר לאשה מבלי להיזקק לחיוב של מזונות, אעפ"כ אינו פוסק כי סכום זה שייך לאשה. מספר חודשים לאחר מכן ניתנה החלטה אחרת ע"י בית הדין ובו קבע כי לבית הדין ספיקות רבים בענין מזונות האשה, אך באשר לתוספת המשפחה הרי סכום זה שייך לאשה. כן פסק ביה"ד תשלום מזונות זמניים של 1,200 שקל לחודש עבור האשה. העותר ערער לביה"ד הגדול בטענה שיש להבחין בין תביעת מזונות לבין תביעה בעניני רכוש שכן במסגרת תביעת מזונות רשאי ביה"ד לבחון את הכנסות הבעל ולפסוק לאשה מזונות אך אין הוא מוסמך לקבוע במסגרת תביעת מזונות תביעות רכושיות כגון הקביעה שתוספת המשפחה שייכת במישור הרכושי לאשה ולילדים. ביה"ד הגדול דחה את הערעור בציינו שלכאורה אמנם משתמע מפסק הדין שיש לאשה חלק בפיצויים שמקורם בגרמניה, אך למעשה צריך היה ביה"ד האזורי לנסח את פסק הדין אחרת ולמעשה הסכום של %10 שניתן כ"תוספת משפחה" האשה זכאית לו כאשתו ומשפחתו של הבעל ואם לא ממקורו שבגרמניה, הרי מן הבעל ודרך צינורותיו. כנגד החלטות אלה של בתי הדין עתר הבעל לבג"צ. לפני שנדונה העתירה לגופה נתן ביה"ד האזורי פס"ד סופי בתביעת המזונות ובו פסק סכום חדשי של 3,000 שקל שיהיה צמוד למדד יוקר המחיה. אין בפסה"ד התייחסות לתשלום התוספת המשפחתית. מתוך טעוני הצדדים בבג"צ מתברר שהן הבעל והן האשה מסכימים שבמסגרת תביעת המזונות אין מקום לפסוק
בעניני רכוש וכן מסכימים עתה הצדדים שתוספת המשפחה אינה תוספת רכושית אלא תשלום במסגרת תביעת המזונות עצמה. כך שנותרה מחלוקת אם הסכום של 3,000 שקל לחודש שנפסק פוטר את הבעל מהחובה להעביר את תוספת המשפחה לאשה או שסכום זה הוא בנוסף לתוספת המשפחה. בג"צ דחה את העתירה בקבעו כי שאלה זו ענינה בהבהרת פס"ד של בית הדין הרבני ואין השאלה ראויה לידוןבפני בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד לוינגר לעותר, עו"ד קובלר למשיבים. 30.9.82).
ע.פ. 401/80 - ציון אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה בנובמבר 1976 בכך שהנחית על ראשה של המנוחה אבן במשקל של כ- 50 ק"ג. העדות בדבר הרצח נמסרה על ידי עד המדינה ניסים אלימלך שהוא עבריין מועד. תמורת עדותו זו נגד המערער ונגד נאשמים אחרים בפרשיות שגילה למשטרה קיבל חסינות בפני תביעה בעשרות רבות של עבירות שביצע. על פרשת הרצח סיפר אלימלך למשטרה רק ביולי 1978, היינו כ-20 חודש ומעלה לאחר האירוע. על פי סיפורו הצטרף לפי הזמנת המערער לנסיעה ברכב שנהג בו ערבי ושנסעה בו גם המנוחה. לפי הדרכת המערער הגיע הרכב למקום שבו נהגו זונות לקיים יחסים עם הלקוחות. גם המנוחה שהיתה חברתו של המערער כ- 6 שנים עסקה בזנות. לפי סיפורו של העד ירדו המערער והמנוחה והתרחקו כברת דרך. המנוחה התפשטה והשתרעה על פני הקרקע על מנת לקיים יחסים עם חברה אך בשלב זה התפתח ויכוח שמתוכו הבין אלימלך שהמערער דרש מהמנוחה לקיים יחסים עם הנהג הערבי. תוך כדי ויכוח התרגז המערער ונטל אבן שפה שהיתה מונחת בקרבתו והנחיתה על ראש המנוחה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שעדות של עבריין כאלימלך יש לבדוק היטב, קל וחומר שמדובר בעדות יחידה כבסיס להרשעה, וציין כי הוא התרשם שהעד העיד עדות אמת. היתה גם השאלה מדוע "כבש" העד את הודעתו במשך 20 חודש באשר לביצוע הרצח, ועל כך מסר העד הסבר שהתקבל על דעתו של ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ההסבר בדבר "כבישת" עדותו של העד מתקבל על הדעת. הוא נהג כחבר נאמן כלפי חבריו לפשע וממילא גם כלפי המערער. רק כאשר חשש שנשק שבידי כנופייתו יפול לידי אויבי המדינה, או פחד שיתפס כמו שנתפסו חבריו לכנופיה, פתח העד את פיו כדי להציל את עורו, ובמסגרת זו סיפר על הרצח שהיה עד לו. הלכה פסוקה היא שכבישת עדות גורעת ממשקלה אם לא בא הסבר אמין ובעניננו ניתן הסבר אמין. כמו כן היה לביהמ"ש חיזוק בנסיבות אחרות לעדותו של העד ובכלל זאת בעדותו של המערער וגירסתו שבמצאה כוזבת וכיוצא באלה ראיות.
אשר לטענת הסניגור כי משנמצאה אבן השפה בקרבת מקום ובהיות פעולתו של המערער, לפי גירסת העד, פתאומית תוך כדי ויכוח קולני, חסר אלמנט ההכנה ולפיכך אין זה רצח אלא הריגה - אין לטענה זו על מה שתסמוך. יסוד ההכנה אינו חייב להתבטא במשך זמן מסויים ומוגדר. די בהרמת האבן ופעולת הפלתה על גוף המנוחה כדי לספק דרישה זו. יתירה מזו, כוונת הקטילה הוכחה כדבעי, שכן הרמתה. וזריקתה של אבן במשקל 50 ק"ג על גוף המנוחה מקפלת בתוכה בהכרח כוונה כזו. יש להדגיש את היסוד של "כוונת הקטילה", שכן קורה שבמקרה מתאים קוצר הזמן של ההכנה עשוי להשליך על הכוונה שהתלוותה למעשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד פון-וייזל למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 23.8.82).
המ' 734/81 - שלום חתוקה נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור בעבירת תנועה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שדחה את ערעור המבקש על הרשעתו בבימ"ש השלום לתעבורה, הרשעה שהתבססה על הודייתו בעבירה של נסיעה במהירות מופרזת כדי 33 ק"מ מעבר למכסימום. טענת המבקש הינה כי שוטר שצריך היה להעיד מטעם התביעה הטעה אותו לחשוב ששום פסילה על תנאי אינה תלויה ועומדת נגדו וכי כדאי לו להודות שכן "חבל על הזמן" ועל כן הודה. עתה משהתברר שפסילה על תנאי היתה תלויה ועומדת נגדו הרי לטענתו אין לקבל את הודייתו ואת ההרשעה שלפיה. טענה זו אין לקבל לא לעיצומה ולא כבסיס לביטול ההרשעה. לעיצומה - שכן בעת הדיון לעונש נאמר מפורשות ע"י התובע שיש להפעיל פסילה על תנאי ובמקום לבקש בו במקום לחזור בו מהודייתו הסביר המבקש לביהמ"ש את הסיבה לנסיעתו במהירות המופרזת. אין זו התנהגות של אדם חף מפשע שהודה רק כדי לא לבזבז זמן. גם האמונה כביכול שהעונש יהיה קל היתה מופרכת לאור שתי העבירות הקודמות שבגינן נגזרה על המערער פסילה של שנה. אשר לצד המשפטי - אדם המודה ביודעין במעשה המיוחס לו אך מאמין בטעות שהעונש יהיה קל משציפה אינו יכול להישען על "טעות" מעין זו כבסיס לחזור בו מהודאתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד קינן למבקש,עו"ד מזוז למשיבה. 21.9.82).
ב.ש. 763/82 - יעקב מימון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (כליאת שוא וסחיטה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הועמד לדין יחד עם שניים אחרים באשמה של כליאת שוא וסחיטה באיומים כלפי פרוצה שאחד הנאשמים האחרים שימש לה סרסור. משעזבה הפרוצה את סרסורה הפעילו השלושה נגדה איומים והמתלוננת הובלה על ידי הנאשמים למקום שבו נכלאה בנגוד לרצונה ובלקחו ממנה כספי האתנן בסך 3,500 שקלים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הטענה העיקרית של הסניגור היא כי הראיות לכאורה אינן ודאיות משום שהמתלוננת זיהתה את העורר רק על פי מסדר תמונות כשהתמונה היא מלפני כשלוש שנים ואין ודאות, לטענת הסניגור, בזיהוי כזה. הסניגור הסתמך בענין זה על החלטה אחרת שניתנה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון שם שוחרר העצור ממעצר משנמצא כי הזיהוי היה על פי תמונה ישנה מלפני חמש שנים ונקבע כי הזהוי לא היה ודאי. יתר על כן, טען הסניגור, רק לאחר הדיון הראשוני נערך מסדר זיהוי כדין והלכה היא שאין ליחס משקל למסדר זיהוי שנערך לאחר שקודם לכן נעשה זיהוי על פי תמונות. טענות אלה יש לדחות. כאשר הזיהוי איננו ודאי ומותיר ספק יתכן שביהמ"ש לא יצווה על מעצר עד תום ההליכים. אך אין הענין דנא דומה לענין שנדון בעבר. שם ראה השוטר המוסווה את הנאשם בעיסקת סמים רק בחטף והזיהוי נעשה רק על פי תמונה ישנה מלפני חמש שנים. במקרה דנן המתלוננת ראתה את העורר בשלוש הזדמנויות מתמשכות שאיפשרו לה לזכור את פניו בביטחה ואף שלא הכירה אותו מקודם ידעה את כינויו כפי שנקרא בפי הבריות. המקום שבו נכלאה הינו דירת אחותו והיא ידעה להוביל את החוקרים לאותה דירה. לגופו של ענין, העבירה כשלעצמה חמורה והתנכלות לפרוצה כדי להביאה למילוי דרישותיו של סרסורה או נטילת כספה מוסיפות על חומרה זו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קדרי למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 6.10.82).