תקציר סביר כרך כ' חוברת 13

ע.פ. 501+610/81 - אברהם אבו חצירה ושמעון חיון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד עפ"י ראיות נסיבתיות.
* קבלת הודעה במשטרה של שותף לעבירה לפי סעיף 10א'.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 919/80 - ערעורו של חיון נדחה פה אחד וערעורו של אבו חצירה נדחה ברוב דעות).

באחד הלילות פרצו שלשה שודדים לביתה של המתלוננת שהיא אשה כבת 80 הגרה לבד בדירתה. המתלוננת הוכתה ונגנב מדירתה סכום כסף. כשעזבו השודדים את הדירה נמסרה הודעה למשטרה על המקרה. בערך באותו זמן, במרחק כ- 600 מטר מדירת המתלוננת, ראו נוסעי ניידת של משמר אזרחי מכונית הנוסעת במהירות, החלו לרדוף אחריה ובעת המרדף ירו לכוון המכונית. תוך כדי בריחה נזרקו מהמכונית חפצים שונים ובכללם כובעי גרב, זוגגרביים וסכין. לבסוף נעצרה המכונית וממנה ברחו שלושה אנשים. חיון נתפס כשהוא מסתתר בקרבת מקום. כשעה לאחר מכן, במרחק קילומטרים אחדים, התדפק גבר בדלת בית וסיפר שאנשים תפסו אותו והיכו אותו ורגלו שותתת דם וביקש שיעבירוהו לבית חולים. לבסוף נטל אופניים והסתלק מהמקום. חיון מסר מספר הודעות סותרות במשטרה, בראשונה הכחיש שהיה לו חלק בשוד, בשניה נטל על עצמו את אשמת השוד ולאחר מכן טען שנאלץ לעשות כן. באחת ההודעות זיהה מכנסים וחולצת טריקו שהוצגו בפניו כאלה שלבש נהג המכונית (אלה היו של אבוחצירה). בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש המחוזי את שני המערערים על יסוד הראיות הנסיבתיות וגזר לכל אחד מהם שבע שנים מאסר. נגד אבוחצירה הופעלו שני מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 22 חודש כשאלה מצטברים. הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש.
הנשיא י. כהן (דעת הרוב):
א. לענין הרשעתו של חיון - בפני ביהמ"ש המחוזי היו ראיות נסיבתיות המצביעות על מעורבותו של חיון בשוד. כאשר הרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות השאלה היא אם הגירסה של התביעה היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו אף אם איננו בגדר ודאות ממש. כל הראיות הנסיבתיות שהובאו מספיקות כדי ראיה לכאורה לחובת חיון ועליו היה לתת הסבר לעובדות המפלילות אותו. ההסבר הראשון שלו במשטרה היה כוזב גם לפי דבריו. גם הגירסה שאותה העלה בפני ביהמ"ש היתה כוזבת בעליל. השערות שהעלה הסניגור הן השערות בעלמא שאין להן סימוכין בדברי חיון עצמו באף שלב של הדיונים.
ב. גירסתו של חיון נדחתה לאו דוקא בגלל התרשמות שלילית של ביהמ"ש מעדותו, אלא משום שגירסתו היתה דמיונית ולא ניתן היה להתייחס אליה ברצינות וגם נסתרה ע"י ראיות מהימנות אחרות. אכן, דרושה זהירות בהוצאת מסקנה לדעת נאשם מכזבים שלו, אך כאשר קיימות עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה ויוצרות ראיה לכאורה לחובתו והנאשם אינו נותן הסבר לעובדות או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי ביהמ"ש, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך זה את אשמת הנאשם.
ג. הערך ההוכחתי של ראיות נסיבתיות הוא בשיקול דעת בית המשפט. יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית לכאן או לכאן מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק ויש והנסיבות יוצרות תמונה שלמה כל כך עד שבהעדר הסבר משכנע מצד הנאשם מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה. עפ"י מבחן השכל הישר רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע בעניננו שהראיות הנסיבתיות מוכיחות את אשמת חיון למעלה מכל ספק סביר.
ד. (דעת הרוב). גם את ההרשעה של אבו חצירה יכול היה ביהמ"ש לבסס על הראיות הנסיבתיות בתוספת הודעתו של חיון במשטרה בה הצביע על החולצה ומכנסי הג'ינס של אבו חצירה בעל החולצה והמכנסים של האדם שהיה אתו במכונית. הודעה זו ניתן להתבסס עליה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי אמנם קבע כי הראיות הנסיבתיות ללא ההודעה הנ"ל לא היה בהן כדי לקבוע מעל ספק סביר שחיון נמצא במכונית והשתתף בשוד אך את טענת הסניגור שהודעת חיון במשטרה אינה קבילה לפי סעיף 10א' בדין דחה ביהמ"ש המחוזי.
ה. הלכה פסוקה היא לענין קבילות הודעה לפי סעיף 10 א' שאין להבדיל בין הודעת עד שלא היה לו חלק בביצוע העבירה ובין הודעת עד שהיה שותף לעבירה המיוחסת לנאשם. אין הבדל גס בכך אם המשפטים של שני הנאשמים מתנהלים בנפרד לבין המצב שבו מתברר המשפט נגד שתי השותפים כאחד. השימוש בהוראת סעיף 10א' לשם העדפת הדברים שנאמרו במשטרה על הדברים שנאמרו בעדות בביהמ"ש כרוך בשיקולים רבים ושונים, אך שיקולים אלה אין להם השלכה לענין קבילות ההודעה אלא לענין אמינותה ומשקלה הראייתי בלבד.
ו. אכן, קיימת אפשרות שהשותף שמסר את ההודעה במשטרה לא יעיד במשפט כדי שלא ניתן יהיה להגיש את האמרה שלו נגד חברו לפי סעיף 10 א' ואז תפגם הגנתו של העד שאינו יכול להעיד במשפטו, ואולם אין בכך פגיעה רצינית בזכותו של הנאשם שמסר את האמרה להתגונן בפני האשמה המיוחסת לו. שיקולים רבים ושונים משפיעים על החלטתו של נאשם אם יעיד להגנתו או לא ושיקולים אלה בודאי משפיעים לא פעם לא רק על עצם נכונותו של הנאשם להעיד אלא גם על תוכן עדותו. יכול להיות מקרה שנאשם מסויים יבחר שלא להעיד להגנת עצמו, כדי למנוע בדרך זו הגשת הודעתו במשטרה שתוכל לשמש כראיה נגד חברו, אך אין לומר שחשש לקיומו של מצב כזה צריך להביא לצמצום תחולתו של סעיף 10 א' מעבר למה שמתחייב מלשון החוק.
ז. אשר לעונש שהוטל על כל אחד מהמערערים - אמנם אין זה עונש קל, אך בהתחשב בחומרת העבירה ובעבר הפלילי של כל אחד מהמערערים אין זה עונש מוגזם. העובדה שחיון יצטרך לרצות 8 שנות מאסר עקב הפקעת רשיון להלך חופשי אינה מהווה גורם להקלה בעונש. מאידך, יש להקל במידת מה בענין הפעלת המאסרים על תנאי נגד אבו חצירה ודי בכך שמתוך התקופה של 22 חדשים 10 חדשים יהיו חופפים ושנה אחת תהיה מצטברת.
השופטת בן- פורת (דעת מיעוט):
אין לקבל את הודעתו של חיון במשטרה כבגד אבוחצירה לפי סעיף 10א'. אילו נערכו לשנים משפטים נפרדים, כי אז לית מאן דפליג שאי אפשר היה להשמיע את עדותו כל עוד משפטו תלוי ועומד. ממילא גם אי אפשר היה להגיש אמרתו כראיה מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות שהרי הופעתו כעד היא תנאי הכרחי לכך. לצורך החלתו של סעיף 10א' לפקודה על אמרתו של שותף לדבר עבירה נגד חברו מן הראוי לקבוע תנאי מוחלט שלפחות חקירת שתי וערב על אותה אמרה תיערך ללא כל מגבלות, היינו כולל עברו הפלילי ואופיו השלילי. כמו כן חשוב שיהא כבר משוחרר אותו זמן מאימת הדין כדי שענינו האישי לא יעמוד לנגד עיניו בזמן חקירתו. אם בנסיבות כאלה ישתכנע ביהמ"ש כי יש להעדיף את אמרתו על פני עדותו כי אז ניתן להחיל עליה את סעיף 10א' לפקודה. אולם כאשר אימת הדין
עודנה מרחפת על הנאשם עשויים שקריו במהלך העדות לנבוע לאו דווקא מתוך פחד מנקם או כתוצאה מלחץ ואיומים שהופעלו עליו אלא מרצונו למלט את עצמו. כאשר טרם נגמר משפטו של הנאשם והוא עומד לדין ביחד עם הנאשם השני עשויים להפעיל עליו לחץ לא להעיד כעד הגנה במשפטו הוא כדי שאי אפשר יהיה להגיש את האמרה נגד חברו לפי סעיף 10א'.

(בפני השופטים: הנשיא י.כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. עוה"ד ד. ליבאי וח. משגב לאבוחצירה, עו"ד מ. מרוז לחיון, עוה"ד גב' ר. רבין וח. לי- רן למשיבה. 2.9.82).

ע.א. 425/79 - שלמה אנג'ל בע"מ נגד פקיד שומה ירושלים

הקלות במס למפעל תעשייתי.
הכרה בהוצאות ריבית.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ע.מ.ה. 40/77 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).

המערערת היא חברה תעשייתית כפי שהוגדרה בחוק עידוד התעשיה (מיסים). למערערת מאפיה וכן היא עוסקת בשותפות עם אחד עבאדי באפיית עוגות מזרחיות ובנוסף לכך עוסקת המערערת בסוכנות של ציוד למאפיות, תכנון, ייעוץ והרכבה של מאפיות וכו' המערערת ביקשה להכיר בהכנסותיה מכל מקורות עיסוקה כהכנסה אשר המס עליה מוקטן לפי סעיף 19 של החוק, ואילו המשיב היה מוכן להכיר רק בהכנסות של המאפיה כחייבות במס מוקטן ואילו כל ההכנסות האחרות, לרבות הכנסות המערערת מהשותפות, שם המשיב כהכנסה רגילה. מחלוקת נוספת בין הצדדים היתה בקשר עם שני סכומים של ריבית שהמערערת שלמה עבור משיכות יתר בבנק. באותה תקופה רכשה המערערת מגרש שאינו לצורך יצירת הכנסה וכן נתנה הלוואות למנהליה עליהן לא קבלה ריבית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי רק ההכנסות מהמאפייה עצמה זכאיות למס מוקטן ואילו ההכנסות מהסוכנות של ציוד למאפיות אינן הכנסות של מפעל תעשייתי וההכנסות מהשותפות שהן הכנסות ממפעל תעשייתי אינן הכנסות חברה תעשייתית שרק היא זכאית להטבות לפי סעיף 19 הנ"ל. באשר לסכומי הריבית לא הכיר ביהמ"ש כהוצאה מוכרת בסכום ששולם לשם רכישת מגרש, אך הכיר בסכום ששולם על מנת לאפשר לחברה הלוואות למנהלים משום שלדעת ביהמ"ש המחוזי לא הזכיר ב"כ המשיב סכום זה בסיכומים ומכאן שזנח את ענין הסכום הנ"ל. מכאן הערעור.
א. בענין סכומי ההכנסה מהסוכנות לציוד מאפיות - צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו. כדי שההכנסות יסווגו לפי סעיף 19 עליהן למלא שלושה תנאים מצטברים: להיות הכנסות של חברה תעשייתית; להיות הכנסות של מפעל תעשייתי השייך לחברה תעשייתית; להיות מושקעות בקידומו ופיתוחו של מפעלה התעשייתי של החברה. אין חולק שבהכנסות הנ"ל נתקיימו התנאים הראשון והשלישי אך לא נתקיים התנאי השני. אי אפשר לראות את ההכנסות שמפיקה המערערת מעמלות עבור סוכנות הציוד, מתן שירותים של תכנת וייעוץ, כהכנסות ממפעלה התעשייתי של החברה שהינו מאפיה. העובדה שאותה סוכנות או אותם שירותים ניתנים ע"י מנהלי החברה המשתמשים לשם כך בידע שרכשו לשם הפעלת המאפייה אינה הופכת את פעולתם זו לפעילות המאפיה. את המלה "מפעל" יש לפרש בצורה
הגיונית ופשוטה היינו אותה יחידה העוסקת בתעשיה לרבות פעולות הנלוות אליה, כגון אריזת המוצר או מכירתו, אך לא פעולה של מתן שירות.
ב. מאידך, צודקת המערערת בטענתה כי יש להחיל את ההטבות גם על ההכנסה מהשותפות. במקרה זה נתקיימו התנאים השני והשלישי שהוזכרו לעיל והמחלוקת היא אם נתקיים התנאי הראשון, היינו שההכנסות הן של חברה תעשייתית. השותפות הינה של המערער ועוד אחד והיא פועלת במאפייתה של המערערת וזו אף נותנת לה שירותים אלא שנוסף לכך יש לה עובדים משלה. חלקה של המערערת בשותפות הינו %40 מרווחיה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דעת המשיב בנימוק שלפי פקודת השותפויות, שותפות רשומה הינה אישיות משפטית והיא שמפיקה את הרווחים ולא החברה התעשייתית. גישה זו אין לקבל. לפי פקודת מס הכנסה אין שותפות נישומה ואינה בת חיוב עצמאי אלא כל אחד מיחידי השותפים נישום לפי הכנסתו מהשותפות. ההכנסות מהשותפות הן הכנסותיהם הישירות של השותפים ויש לראות את הכנסות השותפים כנובעות ישירות ממקורם הראשון, בלי שתחצוץ בין מקור זה לבין השותף אישיותה המשפטית של השותפות.
ג. אשר להוצאות הריבית ששלמה המערערת עבור הסכום ששולם לקניית המגרש - גם אם קניית המגרש לא נעשתה באותו כסף ממש שנתקבל ממשיכות היתר, הרי אין אפשרות לעקוב אחרי הכסף המסויים שנלקח כהלוואה אם בו ברכש המגרש או בכסף אחר וכסף ההלוואה שימש לממון ההוצאות של המפעל להפקת ההכנסה. בכל מקרה מדובר בהוצאה שאיננה לצורך הפקת ההכנסה ולפיכך בדין לא הכיר המשיב בהוצאה זו לצורך קביעת ההכנסה החייבת במס. מאידך, דין הערעור של המשיב להתקבל באשר לריבית ששלמה המערערת על סכומי הכסף שלוותה כדי לתת הלוואות למנהלי החברה. אין לומר שהמשיב זנח טענה זו. אמנם מצינו בפסיקה כי אם לא הזכיר בעל דין טענה בסיכומיו סימן הוא שזנח אותה, ואולם קביעה זו סוייגה ע"י ביהמ"ש העליון ואין לומר שהכלל גורף כל כך עד שביהמ"ש ידקדק עם בעל דין כחוט השערה ויראה אותו במקרה ספק כמוותר על טענתו. בעניננו הסיכומים היו בע"פ ובד"כ המשיב ביקש מביהמ"ש המחוזי סעדים שונים ולא הזכיר את טענת הריבית, וכשטען ב"כ המערערת בסיכומיו שהטענה נזנחה השיב ב"כ המשיב כי לא הזכיר שאלה זו בסיכומים הראשונים כיון שלדעתו שאלה זו לא היתה שנויה במחלוקת. במקרה כגון זה אין לומר שהטענה נזנחה.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד א. לוי למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 14.9.82).

ע.א. 295/81 - עזבון שרון גבריאל נגד דניאל גבריאל ואח'

*פיצויים עבור הפסד שכר ב"שנים אבודות".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 919/80 - הערעור נדחה ברוב דעות).

המנוחה נפטרה יממה אחת לאחר שנפצעה בתאונת דרכים ברכב שבו נהג אביה. העזבון תבע פיצויים בגין הנזק הלא רכושי (כאב וסבל ואבדן תוחלת חיים) וכן פיצויים בגין אבדן כושר השתכרותה של המנוחה "בשנים האבודות", היינו באותן שנים שבהן קוצרה תוחלת
חיי העבודה שלה. הצדדים הסכימו בכל סעיפי התביעה פרט לענין הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, שאלה שבה עמדה ביהמ"ש המחוזי היתה כי אין לשלם פיצויים לעזבון בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות". הערעור נדחה ברוב דעות השופטים הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר ובייסקי, כנגד דעתם החולקת של השופטים ברק ולוין.
השופט ברק בפסק דין המיעוט ניתח בהרחבה מיוחדת את כל ההיבטים המשפטיים והעניינים הקשורים לנושא זה ובא לכלל מסקנה כי הן הניזוק בחייו והן עזבונו - כאשר הנפגע נפטר, זכאים לפיצוי בגין הפסד שכר בשנות קיצור תוחלת החיים. לעומת כן סברו שופטי הרוב לפי פסק דינו העיקרי של הנשיא כי הן הניזוק בחייו והן העזבון אינם זכאים לפיצוי זה.
ביהמ"ש קבע כי התשובה לשאלה הנדונה היא בפקודת הנזיקין ולפי פקודה זו נדונו ההשלכות השונות והפתרונות לכאן או לכאן.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, בייסקי. עוה"ד גב' נ. וייל וי. בורלא למערער, עוה"ד א. נוביק וד. מיר למשיבים 30.11.82).

ע.א. 463/79 - חנה ג'בראן נגד מימון ג'בראן

*ביטול רשות החזקה במקרקעין (הערעור נתקבל).

שני בעלי הדין הם אחים. המערער רכש חלקת קרקע. על שטח של 100 מטר בחלקה בנה המשיב דירה לעצמו. לאחר שהמשיב גר בדירה כ- 15 שנה ביקש המערער את פינויו והלה טען כי המערער נתן לו את הקרקע במתנה וכי בנה עליה את הדירה והיא שייכת לו. טענת המשיב כי המערער נתן לו את הקרקע במתנה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי לא הוכחה טענת המתנה. מאידך קבע ביהמ"ש המחוזי כי את הדירה על החלקה בנה המשיב מכספו, וכי על הנושא חל- סעיף 23 לחוק המקרקעין באשר נתמלאו שלושת התנאים של אותו סעיף, היינו: כי המשיב סבר בתום לב בשעת הקמת הדירה כי הוא בעל המקרקעין; כי השקיע בבניית הדירה סכום העולה על שווי המקרקעין אותה שעה; כי רכישת המקרקעין ע"י המשיב לא תגרום למערער נזק חמור שאין בתשלום שווים כדי לפצותו עליו. בהתאם לכך קבע ביהמ"ש כי המשיב ירכוש מהמערער את השטח של 100 מטר שעליו בנויה הדירה וקבע גם הסדר להערכת שווי הקרקע. הערעור נתקבל.
בממצאי ביהמ"ש המחוזי קיימת סתירה על פניה, כשמצד אחד קבע כי המשיב לא הוכיח, ואף לא ניסה להוכיח, את הטענה כי שטח הקרקע ניתן לו במתנה, ומצד שני קבע כי המשיב סבר בתום לב כי הוא הבעלים של הקרקע מכח מתנה. משנתברר כי אין ממש בטענת המתנה, לא נותר כל בסיס למסקנה כי המשיב סבר בתום לב בשעת הקמת הדירה כי הוא בעל השטח עליו הקים את הדירה. כמו כן לא הוכח התנאי השני של סעיף 23, היינו שהמשיב השקיע בבניית הדירה סכום העולה על שווי הקרקע אותה שעה. מכאן כי לא היה מקום להתבסס על סעיף 23 הנ"ל.
המערער השתית את תביעתו על מתן רשות למשיב להתגורר בדירה שבבעלותו ועל ביטול הרשות שניתנה. המערער רכש את החלקה והרשה למשיב להקים את הדירה והמשיב מימן את הבנייה כשהמערער מסייע בידיו. מדובר כאן ברשות שלא נלוו אליה תנאים או הגבלה בזמן, והבנייה נעשתה בשיתוף פעולה מלא של המערער אשר רק כעבור 15 שנים ביקש את ביטול הרשות. גם רשות כזו אינה מקנה לבונה על קרקע הזולת זכויות קנייניות, אלא אם יש בידו לסמוך על סעיף 23 לחוק המקרקעין וכאמור אין המשיב יכול לסמוך על סעיף זה. מצד שני אין אנו מצויים כיום במצב שתמיד ניתן לסלק בר רשות שמשתמש במקרקעין ברשיון גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע. כל רשיון ונסיבותיו וכך גם
התוצאות. כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבנה קרקע על דעת והסכמת בעל הקרקע כי אז מונעים דיני היושר לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו של נותן הרשות. המשיב זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו ביצירת הדירה ובתנאים דהיום חייב הפיצוי להיות בגובה הערך הנוכחי של ההשקעות. אין מקום להפחית מהפיצוי בגין השימוש שעשה המשיב במשך השנים בדירה. מאחר והאינדקס הכללי לא התקדם באופן סימטרי עם עלות הבנייה ובהתחשב בעובדה שמדובר בדירת מגורים הרי הפיצוי שהמשיב זכאי לו צריך להיות כשוויה של הדירה בעת פינוייה על ידי המשיב. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות לענין הערכת הדירה, יקבע את סכום הפיצוי שהמשיב זכאי לו שיהא כשיעור ערכה של הדירה, ויצווה על סילוק ידו של המשיב מהדירה בתנאי שהמערער ישלם את סכום הפיצוי.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד פ. סלמן למערער, עו"ד א. אבו חנא למשיב. 27.10.82).

ב.ש. 774/82 - נעים בדיר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המבקש הואשם ביחד עם עוד אחד בביצוע 20 עבירות, מהן 11 פריצות וששה נסיונות לבצע פריצות ועוד שלוש עבירות של שימוש ברכב ללא רשות וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הראיות לכאורה נגד המבקש הן שחזור שבו הצביע על מקומות ביצוע העבירה ועל הרכוש, עדותו של הנאשם השבי ועדויות של אחרים המסבכות את המבקש. בכך די ראיות לכאורה לצורך ענין המעצר. טענת המבקש הינה כי השחזור נעשה בניגוד לרצונו ותוך הפעלת כוח. אם אמנם כך הדבר, יהא צורך להוכיח זאת בביהמ"ש שישמע את המשפט ולא זו הערכאה לברר נקודה זו. בין הראיות המרשיעות יש גם עדויות של אנשים זרים שאינם מעורבים בעבירות כך שיש די ראיות לכאורה גם בלי עדויות הנאשם השני. גם הטענה שחלק מהראיות הן עדויות של קטינים שהובטחה להם טובת הנאה תהיה טעונה הוכחה בביהמ"ש שידון במשפט. מקשה הסניגור מה המטרה שישרת המעצר של המבקש שהרי לא די שיש ראיות לכאורה כדי להצדיק את המעצר. התשובה לכך היא ברורה: המבקש מואשם בשורה ארוכה של עבירות נגד הרכוש ויש לו הרשעות קודמות, והעובדה שהכנופיה שבמסגרתה פעל התפרקה ורוב חבריה נעצרו אינה מהווה ערובה לכך שהמבקש לא ימשיך להוות סכנה לצבור אם יתהלך חופשי; יש למבקש הרשעות קודמות של בריחה ממעצר חוקי דבר המצדיק חשש שמא לא יתייצב למשפטו. בנסיבות אלה זהו מקרה מובהק שבו יש להשתמש בסמכות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. (בפני: השופטת נתניהו. עו"ד א. פיין למבקש, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 12.10.82).

ע.א. 419/80 - הולנדר ושות' בע"מ נגד הוד אווז בע"מ

*פסיקת הצמדה, הוצאות ושכ"ט (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערער תבע מהמשיבה סכום של 430,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה בתשלום כ- 30,000 ל"י וכן ריבית מקסימלית מיום 19.2.79 ועד לתשלום בפועל. ביהמ"ש הוסיף כי הואיל ודחה את מרבית תביעת המערערת לא יהיה חיוב בשכ"ט עו"ד וכל צד ישא בהוצאותיו. המערערת ערערה על כך שביהמ"ש פסק ריבית ולא הפרשי הצמדה וכן על שלא פסק הוצאות שכ"ט באשר לסכום שחוייבה המשיבה ואילו המשיבה הגישה ערעור
שכנגד וטענה כי יש לפסוק לזכותה הוצאות ושכ"ט מאחר שהסכום שנפסק לחובתה הוא פעוט לעומת סכום התביעה. שני הערעורים נדחו.
אשר לערעור המערערת בענין ההצמדה - הקו הנקוט בידי ביהמ"ש יהיה בד"כ כי הצד אינו צריך לשאת בהפסדים הנובעים משינוי ערך הכסף. בתנאי אינפלציה רואים בהצמדה תופעת לוואי כמעט טבעית לכל פסיקה של סכום קצוב ואם אין נסיבה מיוחדת כלשהי אין לשלול את ההצמדה. אולם ההחלטה בענין ההצמדה מסורה בידי ביהמ"ש ובמסגרת שיקוליו צריך ביהמ"ש להביא בחשבון את נסיבות המקרה, כגון רשלנותו של התובע בהגשת התביעה או תרומתו בהמשכות יתירה של ההליכים. במקרה שלפנינו הועלו טענות בלתי מבוססות לא מעטות ע"י המערערת בערכאה הראשונה, ועיקרו של דבר יש דיספרופורציה משוועת בין הסכום שנתבע וההיערכות שנדרשה מהמשיבה לקראת קיום ההליכים וניהולם לבין מה שנפסק בפועל. ביהמ"ש העליון ציין כי ביקש מהצדדים להבהיר מהו הסכום שעליו נסבה המחלוקת כרגע, אך אף אחד מהצדדים לא הבהיר מה הסכום שמדובר בו, ובהיעדר נתונים בדוקים קיים קושי נוסף וזה מצדיק גם הוא את אי ההתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אשר לערעורים שכנגד - אין להתערב בענין שכ"ט והוצאות. אכן יכול שיווצרו נסיבות שבהן יפסוק ביהמ"ש הוצאות לצד שלא זכה אך בבסיבות המקרה דנן אין מקום להתערב גם מבחינה זו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד בראל למערערים, עו"ד מ. אור למשיבה. 16.11.82).

ע.פ. 313/82 - מדינת ישראל נגד מאיר כלפון ואח'

*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

באחד הערבים התקיימה מסיבת ריקודים בבריכת השחיה בקרית שמונה והמשיבים נכנסו ללא תשלום דמי כניסה. הסדרן (להלן המתלונן) ביקש מהשניים לצאת מהמקום, אלה גילו התנגדות והמתלונן השתמש במידה מסויימת של כח כדי להרחיקם מהבריכה. התפתחה קטטה ובמהלכה דקר אחד המשיבים את המתלונן וגרם לו חבלה חמורה. המשיבים הועמדו לדין בעבירה של נסיון לרצח והם כפרו באשמות. לאחר שבעלי הדין השמיעו ראיותיהם ולפני הסיכומים הגיעו הצדדים לעיסקת טיעון כאשר התביעה ויתרה על אשמת הנסיון לרצח והמשיבים הודו באשמת חבלה בכוונה מחמירה. המשיב הראשון נדון לשלוש שנים מאסר בפועל והשני לשלושים חדשים מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נדחה.
מדובר בעבירה חמורה שבה נחבל המתלונן קשה ורק במזל לא השאירה הפגיעה מום לצמיתות. המשיבים הם בעלי עבר פלילי עשיר למרות גילם הצעיר. המדינה הגישה את הערעור משום חומרת המעשה ומשום שעל בתי המשפט לעזור בעצירת נגע הבריונות שפשה בארץ. ברם, גם ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה לעבירה וגם הוא הביא בחשבון את השיקולים הנ"ל, אך יחד עם זאת התייחס כנראה גם לעובדה שנעשתה עיסקת טיעון והמשיבים הודו בעובדות ובכך הקלו על הדיון וחסכו מזמנו של ביהמ"ש. בסכומו של דבר הוטלו על המשיבים עונשים שאינם מופרזים לקולא לגבי נאשמים שהם עדיין צעירים לימים וטרם אפסה תקווה שיטיבו דרכם. לפיכך גם אם ביהמ"ש המחוזי לא מיצה את הדין במלואו נגד המשיבים הרי לא החטיא את המטרה במידה המצדיקה את התערבות ביהמ"ש העליון. על כן נדחה הערעור.

(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' ד. גורני למערערת, עו"ד ד. אליאס למשיבים. 11.10.82).

ב.ש. 364+472/82 - כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד זבידה מוחמד ואח'

*העברת דיון מחיפה לתל-אביב (הבקשות נתקבלו).

הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה לגבי תאונה שאירעה באיזור השיפוט של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב והמבקשים ביקשו העברת הדיון לתל אביב. הבקשה נתקבלה. מן המפורסמות שיש צורך לחכות זמן ניכר עד שמגיע המועד לבירור תביעה שהוגשה בביהמ"ש בתל אביב, אך על אף ההבנה למניע של התובעים, יש להורות על העברת תביעת התובעים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. כל העדים שביהמ"ש יצטרך לשמוע מתגוררים בתל אביב או בקרבת מקום ועל כן מבחינת מאזן הנוחיות צריך המשפט להתברר שם על אף העובדה שלחברת הביטוח יש גם משרד בחיפה.

(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד מ. זינגר למבקשים, עו"ד אליאס למשיבים. 21.9.82).

ע.א. 385/81 - המועצה לייצור ולשיווק פרחים נגד יוסף וויצמן ואח'

*עיכוב כספים בסכסוך בין בעלי דין (הערעור נדחה).

המערערת הינה תאגיד שבין מטרותיו מתן שירותים לחקלאים בשווק תוצרתם. בינואר 1975 התקשרו המשיבים והמערערת בחוזה שלפיו התחייבה המערערת לקבל מהמשיבים כמויות של פקעות ובצלים כדי ליצא אותם לארגנטינה אך החוזה לא מומש והיצוא לארגנטניה לא נעשה. בעלי הדין הסכימו למצוא קניינים אחרים ואכן נסעה משלחת להולנד ושם נמכרו הפקעות. ההסדר לא הביא לפתרון הסכסוך בין בעלי הדין ואלה פנו לבורר כשהבוררות כללה גם שאלות שבמחלוקת שהתעוררו בקשר עם ייצוא הפקעות להולנד. הבוררות הסתיימה בפשרה, שלפיה נתן הבורר פס"ד בו קבע כי על המשיבים לשלם למערערים סכום של כמליון וחצי לירות. אח"כ התברר כי בפני חברת אגרסקו שעסקה בייצוא הפקעות מטעם המערערת הועלו תלונות ע"י חלק מהקניינים בהולנד בדבר טיב הסחורה ואגרסקו שילמה להם כ- 350,000 ל"י במאי 1976. המערערת חייבה את המשיבים בקשר לאותה עיסקה בסכום הנ"ל. המשיבים תבעו מהמערערת לבטל את החיוב ולשלם להם את הסכום הנ"ל, דרישתם לא נענתה וביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת להחזיר למשיבים את הסכום הנ"ל. הערעור נדחה.
אין מחלוקת שהמערערת שפעלה באמצעות אגרסקו קיבלה פקעות מידי המשיבים וייצאה אותם להולנד. השאלה היא מכח מה ועל פי איזה מעמד פעלה המערערת בנושא זה והתשובה לכך יכולה להיות אחת משתיים: בתור הבעלים של התוצרת שאותה רכשה מאת המשיבים; בתור שלוח של המשיבים שנטל על עצמו למכור ולשווק את תוצרת המשיבים. בין אם כך ובין אם כך לא היתה המערערת רשאית לחייב את המשיבים בסכום ששולם כפיצוי לקניינים על פי תלונותיהם.
אם רכשה המערערת את התוצרת מאת המשיבים כי אז כל ויתור שנעשה לקניינים נעשה מטעמה של המערערת וכל נזק שנגרם עקב כך הוא נזקה של המערערת. אם סבורה המערערת שהנזק נגרם לה בעטיים של המשיבים שסיפקו לה תוצרת מקולקלת, כי אז פתוחה הדרך בפני המערערת להגיש תביעה בדרך הנאותה ולתבוע את נזקיה, אך אין המערערת רשאית לעשות דין לעצמה ולנכות את סכום החיוב מהכספים המגיעים למשיבים.
אם המערערת פעלה כשלוח של המשיבים, גם אז הסמכת המערערת מטעם המשיבים היתה לטפל באספקת הפקעות, לקבל את התמורה ולשלם למשיבים את המגיע להם על פי ההסכם שבין בעלי הדין. זאת ותו לא. השליחות מבחינת היקפה אינה חלה על הליכים בפני בימ"ש, בית דין או בורר ללא הרשאה מפורשת לכך, ואין בחומר הראיות דבר המלמד על כך שהמשיבים הרשו את המערערת, בהנחה
שמדובר בשליחות, להתפשר בשמה, ולא נתקיימו התנאים שעל פי דין רשאי השלוח לפעול ללא הרשאה מפורשת. מכאן שהמערערת חרגה מעבר להרשאה שהיתה לה ואין היא יכולה לבוא אל המשיבים בתביעת הסכום ששילמה.

(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. דינאי למערערת, עו"ד רסלר למשיבים. 21.9.82).

ע.א. 415/80 - א.מ.ס. - תיירות נכסים בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*פירוש סעיף בחוק מס שבח (הערעור נדחה).

לפי תיקון חוק מס שבח משנת 1974 חוייבו בתשלומי תוספת מס כאלה שלפני כן היו פטורים מכך וכן הוכנסו שינויים שונים בחוק. נקבע כי מי שקנה נכס מקרקעין בתקופה שבין תחילת חוק מס שבח משנת 1963 ובין יום פירסומו של התיקון משנת 1974 וזכותו טרם נרשמה בפנקסי המקרקעין ישלם תוספת מס לפי שתי אפשרויות וזאת עפ"י החלופה שלפיה ישלם את המס הנמוך יותר. אחת החלופות הינה "לפי שווי הזכות ביום הרכישה ולפי שיעור אגרת העברת מקרקעית בתוספת ריבית בשיעור של %1 לכל חמישה עשר יום מיום הרכישה ועד יום התשלום". המערערת שהינה מפעל מאושר טענה שלא היתה חייבת כלל בתוספת מס בעת הרכישה עד לתיקון של החוק, וממילא אין לפרש את הוראות התיקון כבאות להטיל עליה תוספת ריבית עבור תקופה שבה לא היתה חייבת כלל במס מעיקרו. טענה זו לא נתקבלה. הסעיף קובע חלופה לדרך חישובו של המס הבנויה משני מרכיבים ששניהם יחד מביאים על ידי סיכומם יחד לתוצאה הסופית שהיא הסכום הכולל של תוספת המס. אין המחוקק מטיל כאן תשלום מסויים ועליו ריבית, אלא תשלום המורכב מהבסיס וחישוב הריבית. אין זה אלא דרך חישוב אך לא ריבית בתור שכזו עבור פיגור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. עופר למערערת, עו"ד ל. מרגלית למשיב. 3.10.82).

בר"ע 395/82 - שלמה עטר נגד משה ראובני ואח'

*צו מניעה בפגיעה בזכות קניינית (הבקשה נדחתה).

המבקש הינו בעל דירה בבית משותף הנמצאת מעל דירת המשיבים. לדירה מרפסת של 17 מ"ר ובהמשכה גג מעל דירת המשיבים. המבקש החל לבנות חדר בשטח של 34 מ"ר כשמחצית השטח על הגג של דירת המשיבים. כל בעלי הדירות בבית המשותף, פרט למשיבים, הסכימו לבניה. המשיבים התנגדו והגישו תביעה למתן צו מניעה. בימ"ש השלום קבע שהבניה מהווה פגיעה בזכות קניינית של המשיבים אך ביקר במקום והתרשם שלא נגרם בזק למשיבים וסרב לתת את צו המניעה המבוקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ונתן צו מניעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על אף האהדה למבקש שהוא נכה במאה אחוז והוספת חדר לדירתו נחוצה לו כדי להקל על מצבו אין הצדקה לתת רשות ערעור. כאשר מדובר בפגיעה בזכות קניינית חייב ביהמ"ש בדרך כלל להגן על זכות הקנין של התובע ורק במקרים מיוחדים, כאשר הנזק פעוט וקיימים טעמים בעלי משקל מכריע שלא לתת צו מניעה, יצדק ביהמ"ש אם יסרב לתת את הצו. בעניננו מתנגדים המשיבים לכך שייבנה חדר מעל לדירתם, מכיון שהם אינם רוצים שיגורו מעליהם ולדעתם שינוי זה במצב מוריד את ערך הדירה. אין לומר שטעמי התנגדות אלה אינם טעמים ממשיים ושיש כאן פגיעה של מה בכך בלבד בזכותם הקניינית של המשיבים. לפיכך אין למבקש סיכוי שיזכה בערעור אם יקבל רשות ערעור.

(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד א. לנמן למבקש, עו"ד א. הקר למשיבים. 12.10.82).

ע.א. 747/81 - מיכאל טולבי ואח' נגד שיקמונה ... בע"מ ואח'

*הגבלת דמי שכירות בבית עסק ופירוש "תאגיד צבורי" (הערעור נדחה).

המערערים הם בעלים של בנין שבו נמצאת דירה שהושכרה למשיבה לשם ניהול משרד. המשיבה היא חברת מניות בע"מ שהתאגדה לפי פקודת החברות כחברה ציבורית במטרה לפעול לפינוי, שיקום וחיסול משכנות עוני בתחום שיפוטה של עירית חיפה. בעלי מניותיה הם הממשלה, עירית חיפה ומספר עובדי המדינה והעיריה. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לתקנות הגנת הדייר בענין דמי שכירות בבתי עסק החלות על המושכר. המשיבות טוענות כי חלה תקנה המגבילה את תקרת שכר הדירה ואילו המערערים טענו כי חלה על המושכר התקנה המשחררת מהגבלת דמי שכירות "בית עסק המשמש משרד של תאגיד צבורי שהוקם על פי דין או משרד ממשלתי". לטענת המערערים מדובר כאן ב"תאגיד צבורי" שכן המניות הן בידי הממשלה והעיריה בעיקרן וכן מדובר בתאגיד "שהוקם על פי דין" באשר המדובר בחברה שהוקמה על פי פקודת החברות. לחילופין טוענים המערערים כי חלה תקנה אחרת שלפיה משוחרר מהגבלת שכר דירה "בית עסק שעיקר עיסוקו עבודות בנין קבלניות או מסחר במקרקעין לרבות תיווך במקרקעין". בית הדין לשכירות ושופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קיבלו את עמדת המשיבות והערעור על כך נדחה.
לענין הפירוש של "תאגיד ציבורי שהוקם על פי דין" - יש לקבל את עמדת המשיבות כי "תאגיד צבורי" מכוון לתאגידים השייכים לצבור או לגוף צבורי, ולא "חברה צבורית", ואשר לדיבור "שהוקם על פי דין" הכוונה היא לתאגידים שהוקמו מכח חוק מיוחד. הדיבור "תאגיד צבורי שהוקם עפ"י דין" מתייחס לשתי קבוצות אפשריות: תאגידים צבוריים שהוקמו והוסדרו ע"י חוקים מיוחדים שבהם מוזכרים אותם תאגידים במפורש; תאגידים צבוריים שהוקמו בהחלטה מינהלית של רשות צבורית עפ"י סמכות מיוחדת המוקנית לה בחוק לשם כך, כגון עיריות ומועצות מקומיות.
אין גם לקבל את הטענה כי מדובר ב"בית עסק שעיקר עיסוקו בעבודות בנין קבלניות או במסחר במקרקעין". המערערים טוענים שמאחר שחלק גדול משלושים ושלש מטרות המשיבה, המפורטות בתזכירה, עוסקות בנושאי מסחר במקרקעין ועסקי בנייה, נכנסת המשיבה לקטגוריה אליה מתייחסת התקנה הנדונה. מכל מקום, טוענים המערערים, יש במטרות המפורטות משום הוכחה לכאורה, ואם המשיבה טוענת שלמעשה אין מטרות אלה מבטאות את עיסוקו העיקרי של התאגיד, עליה נטל ההוכחה. טענה זו אין לקבל. אין לייחס משקל מכריע לסעיפי תזכיר החברה, שכן ידוע הוא שתזכיר כזה מכיל סמכויות ומטרות רבות, שהחברה עשויה להזדקק להם באחד הימים, ואין הן משקפות בהכרח את עיקר עיסוקו של התאגיד. קידום "פינוי, שיקום וחיסול משכנות עוני" היא לא רק המטרה שעבורה הוקמה החברה, אלא זהו גם עיסוקה העיקרי, ופעולות כגון מסחר במקרקעין ועסקי בנייה קבלניים, הינם מטבע הדברים רק אינצידנטאליים לאותו עיסוק עיקרי ומרכזי.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן אלון, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד יוסף יעקבי למערערים, עו"ד י. רוזנפלד למשיבות. 31.10.82).

ע.פ. 213/82 - נסים נדיר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קשר לביצוע שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער חבר עם שניים אחרים לבצע שוד בדירתו של תכשיטן אשר המערער עמד אתו בזמנו בקשרי עבודה וביקר אז בדירתו. המערער מסר לחבריו את האינפורמציה הידועה לו הדרושה לביצוע השוד. אחד מחבריו פרש מהביצוע וכן פרש המערער לפני ביצוע השוד. השלישי
בחבורה ניסה לבצע את השוד, נתפס ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. חברו של המערער שפרש נדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים על תנאי והמערער נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לכאורה אין העונש חמור מדי לעומת העבירה אלא שמאז העבירה עברו שלוש שנים, המערער השתקם בעבודה ושרות המבחן המליץ להעמידו במבחן. בעקבות כל אלה יש להשוות את ענשו של מערער זה לעונש חברו אשר נרתע מביצוע השוד ולהעמיד את המאסר בפועל על 3 חדשים.

(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד אופק למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה.18.10.82).

ע.א. 453/81 - יהודה קלוזנר נגד עמל הנגב בע"מ והמועצה המקומית אופקים

*ערעור של "מומחה" מטעם ביהמ"ש על גובה שכר שנקבע לו (הערעור נתקבל).

המשיבים התדיינו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בענין שכר המגיע לעמל הנגב מאת המועצה המקומית עבור עבודות חפירה. במהלך הדיונים הסכימו המשיבים כי ביהמ"ש ימנה מטעמו את המערער כמומחה "על מנת שישמע את טענות הצדדים וראיות ויחווה דעתו בשאלות הבאות: כמות החול שנחפרה למעשה; שיטת חישוב תוספת...; סכום התוספת...". בכתב ההסכמה נאמר כי שכר המומחה ישולם ע"י שני הצדדים בחלקים שווים ויחשב כחלק מהוצאות המשפט. המומחה קיים 7 ישיבות בהשתתפות המשיבים ובאי כחם, שמע ראיות וטענות שהוקלטו על פני 3600 מטר סרט הקלטה, נעזר במומחה אחר, מזכירה ומדפיסה והגיש לבסוף חוות דעת המשתרעת על פני 12 דפי הדפסה. בהמשך לכך הגיש חשבון שכר טרחתו בסך 36,500 שקל וביקש מביהמ"ש לקבוע לו שכר טרחה זה. ביהמ"ש סבר כי שיעור שכר הטירחה הנדרש אינו עומד בשום יחס לעבודה שנדרשה לנושא שלמענו נתמנה המומחה ולדעת השופט הספיקו 14 שעות עבודה של חישוב ולפי התעריף של אגודת האינג'נרים והארכיטקטים השכר היה מסתכם בסכום קטן מזה. מאחר והמשיבים הסכימו לשלם שכר בשיעור של 4,000 שקל פסק ביהמ"ש סכום זה. הערעור נתקבל.
אין לקבל את טענת המשיבים כי המערער כלל אינו יכול לערער על החלטת ביהמ"ש שקבע שכרו משום שהוא לא היה צד להתדיינות שבו היריבים היו שני המשיבים בלבד. אכן, כרגיל לא רשאי לערער מי שלא היה בעל דין אך מאז ומתמיד נזקק ביהמ"ש העליון לערעורים בענין שכרם של כונסי נכסים או מפרקי חברות שמונו ע"י ביהמ"ש, בין שהערעור היה מטעם מפרק או כונס נכסים שהלין על מיעוט השכר שנקבע לו ובין שהוגש על ידי בעל דין שקבל על הגזמה בשכר שנקצב. לענין קביעת שכר וערעור בנדון אין שוני בין מעמדו של כונס נכסים, מפרק חברה וכדומה לבין מומחה שגם תפקידו הוא להקל על ביהמ"ש להכריע בסכסוך ובענינים שבתחום המומחיות הנדרשת להכרעה.
כן אין ממש בטענה כי המערער מנוע להשיג על שיעור השכר שנקבע לו משום שענין זה נמסר לשיקול דעתו של ביהמ"ש. ראשית - המערער הגיש חשבון המפרט לפרטי פרטים את שעות העבודה שהושקעו והסכום שהוא מבקש, כך שהוא לא השאיר את הענין לשיקול דעתו של ביהמ"ש. שנית - גם אילו נמסר הדבר לשיקול דעת ביהמ"ש עדיין אין מניעה לערער על שיקול דעת מוטעה. אכן, לא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור בכגון דא, אך במקרים קיצוניים של טעות גלויה או שיקול דעת מוטעה מיסודו תתכן גם התערבות.
לגופו של הסכסוך אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי רק המערער אשם בקריאת כתב המינוי שלא כהלכה וכי רק לחובתו יש לזקוף את העובדה שהשקיע
מרץ, זמן ומשאבים לחקירות ובדיקות. למעשה מדובר בניסוח כללי וכוללני של בקשת המשיבים למינוי המומחה ולאחר מכן השתתפו ב"כ הצדדים בדיון והם שדרשו הזמנת עדים וחקירות והם שגרמו להארכת השמיעה ע"י המערער. לפיכך אין לומר שהמערער הפריז באשר לעבודה שהשקיע. עם זאת אין לקבל את חישובו של המערער באשר לשעות שהשקיע ואין לקבל את כל הפריטים שהגיש. בכל הנתונים יש לפסוק סכום. של כ- 15,000 שקל.
פסק הדין ניתן מפי השופט בייסקי והסכים השופט יהודה כהן.
השופט בך העיר כי התלבט רבות בשאלה העקרונית אם יש מקום לאפשר הגשת ערעור למי שלא היה צד להליך הראשון. אין להשוות בין מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש לבין כונס נכסים או מפרק, וזאת גם אם תתקבל מסקנת השופט בייסקי שמאז ומתמיד נזקקו בתי המשפט לערעורים של כונסי נכסים או מפרקי חברות בענין שכרם. ביהמ"ש נעזר ע"י רבים במלאכת עשיית הצדק ואם מתן רשות למערער דנן לערער יביא להתרת הרצועה ולמתן רשות ערעור לעד מומחה מכל סוג שהוא תהיה בכך התפתחות בלתי רצויה מבחינת המדיניות השיפוטית. עם כל זאת החליט השופט בך, לא בלי היסוס, שאין למנוע מהמערער דנן את האפשרות להביא את ערעורו בפני ביהמ"ש העליון. הכלל האמור בדבר הגבלת זכות הערעור לצדדים המקוריים להליך בערכאה הנמוכה בלבד איננו מוחלט וחד משמעי עד כדי שלילת מתן אפשרות ערעור במקרים חריגים. ניתן לראות את מקרהו של המערער כחריג, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא רק שמונה ע"י ביהמ"ש, אלא שהוטל עליו לגבות עדויות ולאסוף ראיות אחרות והצדדים הסכימו מראש לקבל את חוות דעתו כמחייבת בתור חלק מממצאי ביהמ"ש.

(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. עו"ד ש. יקיר למערער, עוה"ד ב. מזור וע. ביאור למשיבות. 18.10.82).

ע.א. 166/81 - פלוני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*מסירת קטינה לאימוץ (הערעור נדחה).

ענינו של ערעור זה מסירתה של קטינה ילידת מאי 1976 לאימוץ. להורי הקטינה היו 10 ילדים בעת הולדתה ולפני שמיעת הערעור נולד להם ילד נוסף. האם סובלת מדכאונות ומאושפזת לעתים קרובות בבתי חולים פסיכיאטריים ואת האב פקדו מחלות שונות. אין חולקין כי ההורים נמנעו דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפי הקטינה ונתקיימו התנאים שבחוק האימוץ למסירת הקטינה לאימוץ. במשך שש שנות חייה עברה הקטינה ממוסד למוסד כאשר מפעם לפעם נטלו אותה ההורים הביתה ובסוף נמסרה למשפחה אומנת לקראת אימוץ. בביהמ"ש המחוזי הציעה האחות הבכירה של הקטינה לטפל בקטינה עם נישואיה, אך ביהמ"ש סבר שענין הנישואין אינו רציני ונתן את הצו. בינתיים נישאה האחות והיא מוכנה לטפל בקטינה, אך לאחר שהקטינה נמסרה למשפחה אומנת והסתגלה היטב למשפחתה החליט ביהמ"ש העליון שאין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ולעשות עוד נסיון של הוצאת הילדה מבית המשפחה האומנת והעברתה לאחות. אין לעשות עוד נסיונות על חשבון הקטינה שמא לא תצלח החזקתה אצל האחות ואז יהיה מאוחר מדי להתחיל בפעולות חדשות למען הקטינה. ביהמ"ש העליון ציין כי מסירת הקטין לאימוץ כאשר ההורים אינם ממלאים חובתם כלפי הקטין אינה עונש להורים אלא דאגה לקטין ומשום כך גם אם ההורים אינם ממלאים חובתם לא מתוך חוסר רצון אלא מפאת מצבם אין להימנע ממסירת הקטין לאימוץ.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים, הוסיפה השופטת נתניהו. עו"ד גב' רובינשטיין למשיב. 18.10.82).

ע.א. 772/79 - עזבון המנוח עו"ד שמרון ז"ל ואח' נגד נחום וסקביץ

*תביעת שכ"ט ע"י עו"ד בסדר דין מקוצר (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

ביולי 1978 הגישו המערערים תובענה נגד המשיב שעילתה תשלום שכר טרחה. התובענה היתה מבוססת על מסמך בכתב ממרץ 1973 שבו התחייב המשיב לשלם לפרקליטים שכר טרחה באחוזים מעיסקה מסויימת. בנוסף לשכ"ט התחייב המשיב לשלם לפרקליטים את ההוצאות בקשר לטיפול בעיסקה. לאחר הגשת כתב התביעה ביקשו המערערים וקיבלו רשות לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת הכותרת "בסדר דין מקוצר" וע"י העמדת התביעה על סכום של 635,000 ל"י כשסכום זה מורכב משכר טרחה לפי ההסכם בסך 602,000 ל"י והוצאות בסכום של כ- 33,000 ל"י. הסכום של ההוצאות לא פורט ורק צורף לכתב התביעה העתק חשבון שנשלח למשיב והנוקב בסכום האמור. בדצמבר 1978 עתר המשיב לדחות את התביעה או למחקה על הסף ולחילופין למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר ולחלופין להרשות לו להתגונן. למחרת היום ביקשו המערערים לתקן את כתב התביעה, בין היתר, ע"י הוספת טענה כי בספטמבר 1978 חתם המשיב על התחייבות לשלם למערערים סכום של 320,000 ל"י לסילוק התביעות. העתק ההתחייבות צורף לבקשת התיקון והמערערים ביקשו להוסיף סעד חילופי לתשלום סכום זה. הרשם לא התיר את התיקון בסברו שאין הוא דרוש לברור הפלוגתאות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. כן החליט הרשם שאין התובענה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר ונתן הוראה למשיב להגיש כתב הגנה תוך 30 יום. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולמשיב הורה להגיש כתב הגנה. המערערים ערערו לביהמ"ש העליון על מתן הרשות למשיב להתגונן לפני שבקשתו לרשות להתגונן נדונה לגופה ומבלי שניתנה להם הזדמנות לחקור אותו על תצהירו. ערעורם נתקבל. מאידך ערער המשיב על קבלת הערעור על ידי ביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה.
ביהמ"ש המחוזי סבר בטעות שלא הוגש ערעור על החלטת הרשם להורות למשיב להגיש כתב הגנה אך למעשה הוגש ערעור גם על כך. יתירה מזו, הוראת הרשם היתה פועל יוצא מהחלטתו למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר ומשהורה ביהמ"ש על החזרת הכותרת של סדר דין מקוצר לכתב התביעה שוב חזר הענין לשלב שלפני הבקשה לרשות להתגונן והמשיב רשאי להגיש בקשת רשות מתוקנת להתגונן.
אשר לערעור שכנגד - אין לקבל את טענת המשיב שהתיקון אינו דרוש לברור הפלוגתאות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. הרשאת התיקון אינה באה בשטחים מצומצמים אלא יש לפרש בצורה יותר מורחבת את הסמכות להתיר תיקון כתב טענות כדי לברר את הפלוגתא שהיא באמת שנויה במחלוקת. בעניננו השאלה שהיא באמת שנויה במחלוקת היא אם המשיב חב למערערים שכ"ט והוצאות בגדר העיסקה הנדונה ואם חתם המשיב על ההתחייבות שבה הסכים לשלם למערערים סכום קטן יותר בגדר אותה עיסקה. אשר לטענה שיש לדחות את בקשת התיקון עקב השהייה בהגשתה - בירור התובענה טרם התחיל אותה שעה והרשם התיר ממילא תיקונים נוספים בכתב התביעה כשעל חלק זה של ההחלטה איש לא חלק. לפיכך גם טענה בענין השיהוי דינה להדחות באשר לתיקון כתב התביעה.
אשר לטענה שאין להגיש תביעה בסדר דין מקוצר כשמדובר בעילות חילופיות - אין מניעה לעשות כן. במקרה כזה פסק דין ינתן על יסוד העילה העיקרית כפי שנוסחה בכתב התביעה. כמו כן אין מניעה שהתביעה להוצאות תתברר בסדר דין
מקוצר. ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר על יסוד ראיה בכתב שהסכום לא נזכר בה ובלבד שמדובר בסכום קצוב שניתן לבררו ע"י ראיה חיצונית.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עוה"ד פרסקו ושמרת למערערים, עו"ד סטולרסקי למשיב. 31.8.82).

ע.פ. 431/82 - משה זרור ושפיק יעיל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים שהם בעלים של נגריה בנס ציונה הורשעו בשורה של עבירות מס במשך תקופה של כשלוש שנים ונדונו למאסר של ששה חדשים בפועל ושלושים חדשים על תנאי וכן לתשלום קנס של 100,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי הועמד על 14 חדשים.
המערער הראשון היה מופקד על ניהול הרישומים בעוד המערער השני לא התמצא בפעולות אלה והתמסר לעבודת הנגרות ממש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם המערער השני ידע מה המעשים שאותם עושה המערער הראשון ואף נהנה מתוצאותיהם. שני המערערים הם אנשים עובדים, בעלי משפחות, שעברם נקי ואולם מדובר בהעלמה מתמשכת של תקבולים ודיווח כוזב שחזר ונישנה במשך מספר שנים והועלמו מאות אלפי לירות לפי הערכים של התקופה בה הועלמו. לא ניתן להילחם באופן יעיל בהעלמות המס ללא עונשים מרתיעים ובדרך כלל עונשי מאסר לריצוי בפועל. מבחינה זו תואם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי את המדיניות העונשית של ביהמ"ש העליון. אין לקבל את טענת הסניגור שמדובר בדגי רקק בלבד. מדובר בבעלי מלאכה בעלי מחזור עסקים רחב ומבחינת סיווגם הם בעלי הכנסה ממוצעת. העלמות מס על ידי בעלי אמצעים כספיים רבים יותר מחייבת מידת ענישה חמורה יותר מזו שהופעלה במקרה דנן. גם באשר לקנס הרי לפי הוראות פקודת מס הכנסה ניתן היה להטיל קנס גבוה בהרבה במקרה הנדון.
רק בענין המאסר על תנאי יש להתערב שכן נגזרה תקופה ארוכה ואם יכשל מי מבין המערערים בעתיד בעבירה כלשהי על סעיף 220 יהיה בהפעלת מלוא התקופה הנ"ל עונש מופרז לחומרה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ג. עמיר למערערים, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 31.10.82).

ע.פ. 893/81 - ניסים נחמיאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת סמים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וקנס של 5,000 שקל. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה מבוססת על עדויותיהם של שני אנשי משטרה אשר נתקלו במערער כשנסעו בלילה בסיור בתל אביב ועקבו אחריו. השאלה שהועלתה בערעור היתה בעיקרה אם יש לסמוך על הזיהוי שזיהו שני אנשי המשטרה את המערער כמי שמסר לאחר חבילה שנתפסה לאחר מכן והכילה חשיש וביהמ"ש השיב על כך בחיוב. כאשר, מדובר בזיהוי אינסטקטיבי יש חשיבות מכרעת למידת המהימנות שביהמ"ש מייחס לעד המזהה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בעברו של המערער אשר השתחרר מהמאסר זמן קצר לפני ביצוע העבירה לאחר שסיים תקופת מאסר של שנתיים על עבירות סחר בסמים ועבירות אחרות וכשמאסר על תנאי לתקופה של שנה תלוי ועומד נגדו.