ע.פ. 16/82 - אברהם בן יוסף מלכה נגד מדינת ישראל

*מזונות ואיסור כניסת הבעל לדירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.פ. 362/81 - הערעור נדחה).



באפריל 1981, בצהרי היום, הוביל המתלונן משאית עמוסה בכ- 160 מכשירי טלויזיה מלוד לחיפה. בדרך עקפה אותו מכונית נוסעים ובקריאות ותנועות ידים גרמו נוסעיה לכךכי המשאית תעצור בצדי הכביש. מתוך המכונית הפרטית התפרצו שני אנשים אל תא הנהג של המשאית, העבירו בדחיפה את המתלונן מעל מכסה המנוע שבתא הנהג אל המושב הימני באיומי אקדח שהחזיק אחד מהשניים, וזה אף הסיע את המשאית לפרדס. בפרדס נכבל המתלונן במכנסיו שנקרעו ממנו וננטש ואילו המשאית הוסעה מהמקום ונמצאה מאוחר יותר בפרדס אמר באותו אזור. המשטרה ערכה סריקות נרחבות לגילוי המשאית ובמסגרת הסיורים נתקל קצין משטרה בטנדר שבו נסעו הנאשם ושני אחים בשם קופרמן. אחד מהאחים היה ידוע למשטרה כסוחר בטלויזיות ומכשירי אלקטרוניקה גנובים ובמהלך חקירתו עשו אתו החוקרים עיסקה ובמסגרתה מסר כי הנאשם הציע לו לקנות שתי טלויזיות מאלה שעל המשאית. הוא הוביל את החוקרים לפרדס שבו נמצאה המשאית, נלקחו טביעות אצבעות ממכסה המנוע בתא הנהג וחלק מהן היו של המערער. בחקירתו אותו ערב ולאחר מכן כפר המערער בקשר כל שהוא עם שוד הטלויזיות או עם המשאית, וגם כשנאמר לו שבוע לאחר מכן שנמצאו טביעות ידו בתא הנהג עדיין טען כי לא היה בשום משאית לא בתאריך שמדובר בו ולא בתאריך אחר. רק בעדותו בביהמ"ש העלה המערער גירסה כי טביעות אצבעותיו הגיעו לתא הנהג כאשר הזדמן למקום ונכנס פנימה כדי לראותאם ניתן לגנוב משהו. להסבר זה לא האמין ביהמ"ש המחוזי. בערבו של יום השוד זוהה המערער על ידי המתלונן בתחנת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת התביעה כי המיפגש בין המערער לבין המתלונן היה מקרי, וקבע כי המפגש הוכן בצורה יזומה ע"יהשוטרים אם כי המתלונן לא ידע על כך דבר. כיון שכך סרב ביהמ"ש המחוזי לראות בזיהויה"ספונטני" ראיה עצמאית להוכחת זהות הנאשם ונתן לזיהוי כח של ראיה מסייעת בלבד לראיות אחרות. משדחה ביהמ"ש המחוזי את גירסת המערער על האופן שבו הגיעו טביעות אצבעותיו למשאית סברו שופטי הרוב כי יש לסמוך על ראיה זו כדי להרשיע את המערער, בעוד שופט המיעוט סבר כי יתכן שאמנם ביקש המערער לגנוב מהמשאית שנקרתה בדרכו אם כי לא האמין לו באשר לנסיבות שבהן הגיע לפרדס. בסופו של דבר הרשיעו שופטי הרובאת המערער בעוד שופט המיעוט סבר כי יש לזכותו מחמת הספק. שופטי הרוב דנו את המערער ל- 10 שנות מאסר בפועל. מכאן הערעור.
א. הספק שמעלה שופט המיעוט שמא הוטבעו טביעות אצבעות המערער במשאית כשבא לבדוק אם יש מה לגנוב מתוכה עומד בסתירה מוחלטת לממצא אחר שקבע אותו שופט עצמו. השופט דחה את הסיפור של המערער על הנסיבות שבהן הגיע לפרדס ומשדחה חלק זה של עדות המערער לא נותר מאומה מהנסיון לטעון כי הזדמן באקראי לפרדס וכך נתקל באורח מקרי במשאית. הסבר או תירוץ אחר לא נתן המערער כיצד ולשם מה נזדמן לפרדס ולמשאית ומכיון שכך נותרה מציאת טביעות האצבעות ללא כל הסבר.
ב. יש בסיס איתן להחלטת שופטי הרוב כי לאור שקריהם של המערער ועדי ההגנה, הסיפור המאוחר והכבוש של המערער על הזדמנותו לפרדס ונסיבותיה, ויתר הראיות האמינות שבאו לפניהם, יש לתת מלוא המשמעות למסקנות המתבקשות ממציאת טביעות האצבעות של המערער בתא המשאית, וכן למסקנתם שיש לתת משקל לזיהוי המערער ע"י המתלונן. הוחלט בעקביות בשורה של אסמכתאות כי מותר להרשיע על יסוד מציאת טביעת אצבעות של הנאשם במקום הפשע בהיעדר הסבר כיצד הגיעו טביעות כאלה לאותו מקום.

ג. הסניגור טוען כי די לנאשם בכל הסבר, אפילו הסבר מסופק או מפוקפק, כדי לערער את הראיה היחידה של טביעת אצבעותיו. טענה זו אין לקבל. אין די בכך שהנאשם יצביע על אפשרות תיאורטית גרידא שטביעות האצבעות היו יכולות להגיע למקום הפשע בדרך כשרה, וכשם שלא די באפשרות תיאורטית ודאי שלא די בהסבר כושל, מפוקפק או לא אמין. דרוש הסבר מתקבל על הדעת או הסבר המותיר לפחות ספק סביר.
ד. אשר למשמעות זיהויו של המערער על ידי המתלונן במפגש שתוכנן ע"י התביעה וללא ידיעת המתלונן - ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לפסול את הזיהוי, אלא משקלו של הזיהוי פחת בעיניו והורד מדרגת ראיה עצמאית לראיה מסייעת. אך במקרים בהם אין להרשיע ללא ראיה מסייעת, גם אז אין הסיוע צריך להיות עדות אוטונומית או עצמאית על ביצוע העבירה ע"י הנאשם, אלא מטרת הראיה המסייעת לחזק את האימון שנותן ביהמ"ש לראיה העצמאית. הסניגור ביקש לפסול את הזיהוי מכל וכל. גם אילו נתקבלה טענתו זו היא לא היתה עוזרת למערער שכן שופטי הרוב ראו בטביעות האצבעות בסיס מספיק כדי הרשעה ללא ראיית סיוע. ברם, בנסיבות שהתבררו אין לטענה מקום. הגישה היא שאין לפסול ראיה שהושגה באמצעים לא כשרים אם למעשה היתה חופשית וניתנה מרצון, אם כי כשבא ביהמ"ש לבחון את עצם קבילותה של הראיה ומשקלה יש חשיבות לאמצעי הפסול שבהשגת הראיה. אינו דומה שימוש באלימות וכדומה אמצעים שכתוצאה מהם עשוי משקל הראיה שבמצאה קבילה להיות מופחת כדי אפס, לתחבולה כגון זו שבמקרה דנן. אף שהמפגש עצמו היה יזום מבחינת החוקר, הרי למתלונן לא ניתן כל רמז כי עשוי הוא לפגוש או לראות איש החשוד בהשתתפות בשוד.
ה. אשר לעונש - היה זה אחד ממעשי השוד הנועזים ביותר שבוצע בצהרי היום על כביש מרכזי ובברוטליות רבה ותוך שמוש בנשק. המערער הוא אישיות סוציופטית שאיבדה דרכה בעולמנו ולפי מסקנת ביהמ"ש המחוזי כליאתו לא תתרום לטעון תיקון אצלו. למערער הרשעות קודמות ועל אף גילו הצעיר כבר הורשע בהרבה עבירות חמורות ובכללן נסיון לגרום למוות, נסיון לשוד וכדומה. בהתחשב בכל הנסיבות יד החומרה חייבת כאן להיות על העליונה הן מבחינת שלומו של הצבור הזכאי להגנה בפני מעשים כאלה, והן מבחינת הצורך להרתיע עבריינים פוטנציאליים. למרות העונש הכבד של 10 שנות מאסר אין צידוק להתערבות בו.


(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד ש. תוסייה כהן ומ. מרוז למערער, עו"ד גב' ק. רג'יאנו למשיבה. 15.11.82).


בג"צ 612/81 - שבו סלים נגד שר האוצר ואח'

*קניית מכונית שהובאה לישראל ע"י תייר. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



מכונית פרטית מדגם דודג' יובאה ארצה על ידי תייר. הוא ייבא אותה לראשונה בתאריך
11.10.79, ייצא אותה בסוף ספטמבר 1980 וייבא אותה שנית כעבור שבוע. בתום שנה מכר התייר את המכונית לעותר. לפי סעיף 4 לכללי רשיון יבוא כללי, רכב מנועי פרטי שייבא תייר לשמושו העצמי צריך לייצא אותו בתום תוקפו של רשיון הבקור, או תוך שנה מיום ייבואו הכל לפי התאריך המוקדם יותר, אלא אם גובה המכס אישר את השארת הרכב בישראל לתקופה ארוכה יותר. כדי להתגבר על ההגבלה בסעיף זה ייצא התייר את הרכב בתום השנה הראשונה לשהותו והחזירו ארצה וביום האחרון לתום השנה השניה מכר אותה, כאמור, לעותר. גובה המכס סרב לאשר את השארת המכונית בארץ ומכאן העתירה.
א. על פי ההנחיות הפנימיות הקודמות של אגף המכס ניתן היה להעביר רכב שיובא ארצה על ידי תייר לאחר ששולמו מלוא המסים אך הוראות אלה שונו ביולי 1980. אין לקבל את טענת העותר כי לא ידע על שינוי זה בהנחיות הפנימיות וכי פעל בתום לב תוך הסתמכות על הנוהג הקודם. ההנחיות פורסמו באמצעים מקובלים ודבר קיומם היה ידוע לצבור. יצויין גם כי העותר עוסק במסחר ותווך כלי רכב וגם מסיבה זו אין להניח כי ההנחייה החדשה נעלמה ממנו.
ב. אין לקבל את הטענה כי הוראת סעיף 4 הנ"ל אינה אוסרת העברת רכב מתייר לישראלי כפי שאירע בענייננו. מתוך לשון הסעיף עולה מפורשות כי ככלל אין אפשרות להעביר רכב מתייר לתושב ישראל, אלא התייר חייב לחזור ולייצא את רכבו בתום התקופה האמורה בסעיף. כחריג יש סמכות לגובה המכס לאשר את השארת הרכב בארץ לתקופה ארוכה יותר אך כאן לא ראה גובה המכס לנכון לאשר את השארת הרכב.
ג. אשר לטענה כי השיקול באיסור העברת רכב של תיירים הוא בטיחותי ושיקול זה הינו זר לשיקולים שגובה המכס רשאי לשקול אותם ומכאן שהוא חרג מסמכותו.אין פסול בכך שזרועותיה השונות של הרשות המבצעת פועלות תוך התחשבות בשיקולים צבוריים כלליים, אף אם אלה חורגים מנושאי התחום הספציפי שעליו הן מופקדות. על כן יכול גובה המכס לשקול גם את השיקול של בטיחות שלא ייובאו כלי רכב ממודלים ישנים ויושארו בארץ ע"י תיירים. אשר לטענה שקיימת אפליה לרעה של ייבוא רכב ע"י תיירים לעומת ייבוא ע"י עולים תושבים חוזרים - השוני נובע מהצורך להתחשב באינטרסים של עידוד העליה ומניעת הירידה ואין גם פסול בהבחנה בין תייר המגיע לארץ לתקופה קצרה לבין מי שמגיע לארץ בכדי להשתקע בה.
ד. יש גם ממש בטענת המשיבים כי במכרו את המכונית לעותר בניגוד להתחייבותו המפורשת ובניגוד לתנאים של רשיון הייבוא עבר התייר לכאורה עבירות מספר לפי פקודת המכס. לא מן הנמנע היה שהתביעה תראה גם את העותר בקשר לעיסקה זו כמי שמסייע ומעודד ביצוע עבירה על הפקודה או מעורב בה ע"י מעשה או מחדל בכל דרך שהיא אם במישרין ואם בעקיפין. זאת ועוד עפ"י הוראות פקודת המכס ניתן לחלט טובין מוברחים ובנסיבות המקרה נעשה חסד עם העותר כשהורשה לו לייצא את המכונית ולמוכרה בחו"ל.
ה. לעומת זאת אין לקבל את טענת המשיבים כי לעותר אין מעמד בשאלות אלה הנוגעות לרשיון ייבוא של תיירים בעוד שהעותר איננו תייר. העותר הראה אינטרס אישי מספיק כמי שנפגע ע"י החלטת המשיבים ועל כן אין לשלול ממנו מעמד בעתירה זו.


(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. עו"ד גנסין לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 27.10.82).



בג"צ 398/82 - לאה קליין ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה ואח'

*פניה חוזרת לבג"צ בענין היתר בניה (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה קבלת היתר בניה על מקרקעין שבבעלות העותרים. הענין כבר היה בפני בג"צ כשאותן עובדות ממש הועלו בבג"צ הקודם ואז נדחתה העתירה כפי שנאמר בהחלטת בג"צ "הן מפאת ההשהיה הממושכת והן מחמת אי פניה בנדון למשיבים תחילה". לאחר אותה החלטה פנו שוב העותרים למשיבים וקיימו חילופי מכתבים ועתה פנו לבג"צ שנית. אין ספק שבהחלטה הקודמת מדובר בשני טעמים נפרדים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ויכול להוות נימוק מספיק לדחיית העתירה. ב"כ העותרים טען בבג"צ שיש לדון מחדש בענין משני טעמים: הטעם הראשון הוא שבינתיים היתה התכתבות נוספת בין הצדדים וממנה עולה כביכול שהנתונים היו שונים מאלה שהובאו בפני בג"צ בדיון הקודם. טענה זו אינה נכונה לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. ההתכתבות לא גילתה שוני בנתונים לעומת מה שהיה בדיון הקודם בבג"צ. אולם עיקרו של דבר אין מכתביה של המשיבה יכולים לשנות ממעמדה של החלטת בג"צ שסיימה את הדיון בעתירה הקודמת ואשר בה נדחתה העתירה בשל השיהוי. טעם השני של העותרים הינו שהתנאים שנקבעו בתכנית בנין ערים לא פורסמו ומכיון שתנאים כאמור הם תקנה בת פועל תחיקתי והיתה חובה לפרסמם ברשומות הרי העדר הפרסום שולל את תוקפם של התנאים והסירוב להעניק את ההיתר נטול יסוד. אין בטענה זו כדי לגבור על המחסום הקיים כאשר מבקשים להעלות אותו נושא ממש אחרי שנפסק בענין זה בבג"צ בעתירה הקודמת.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, חלימה, אור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אתרון דגן לעותרים, עו"ד מיכל שקד למשיבים 21.10.82).


בג"צ 559/82 - זאב יפת נגד בימ"ש השלום ואח'

*בקשת עתונאי לבטל איסור פרסום שמה של נאשמת (העתירה נדחתה).

העותר שהוא עתונאי ביקש לצוות על בימ"ש השלום לבטל החלטתו האוסרת פירסום הליכים בתיק פלילי מסויים. העותר טוען כי מחובתו כעתונאי להביא בפני צבור הקוראים פרשיות שונות אשר לדעתו אינן תואמות את ההגיינה הצבורית. העתירה נדחתה.
המדובר בעדות שעמד להעיד המתלונן במשפט פלילי המתנהל נגד אשתו והמתלונן ביקש להעיד בדלתיים סגורות כדי שהעדות לא תפגע בילדי בני הזוג והודיע כי לא יעיד אלא בדלתיים סגורות. גם הנאשמת ביקשה שהדיון יתנהל בדלתיים סגורות וגם התובעת הצטרפה לבקשה באשר מתוך החומר החקירתי היתה אף היא בדעה שהדיון עלול לפגוע בילדיהם הקטינים של בני הזוג. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש לאסור את פרסום ההליכים בציינו כי יהא זה לשם הגנה על שלומם של אותם קטינים שהדיון יערך בדלתיים סגורות. אמנם, עיקרון פומביות הדיון הוא חשוב ומקפידים עליו בתי המשפט ושומרים עליו מכל משמר, אך יש וענינים אשר המחוקק ראה אותם כבעלי חשיבות מיוחדת גוברים על אותו עיקרון חשוב של פומביות הדיון. בין אלה גם ההגנה על עניינו של קטין. בענייננו בני הזוג המסוכסכים, המתלונן והנאשמת, השכילו להעדיף את טובת הקטינים העשויה להיפגע מפרסום הסכסוכים ביניהם. מפרוטוקול הדיונים אכן עולה כי הושמעו דברים העשויים או עלולים לפגוע בילדים. ביהמ"ש קבע על כן כי הענין מצוי בתחומים המוגדרים בסעיף 38 לחוק בתי המשפט ובשיקוליו הגיע למסקנה כי מן הראוי שלא יקבל הענין פרסום. בשיקול דעת זה אין להתערב.


(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד י. יבולונסקי לעותר, עו"ד מ. שקד למשיבים. 10.11.82).



בג"צ 513/82 - הרב אברהם מוגרבי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*סרוב היועהמ"ש לעכב הליכים בתיק פלילי (העתירה נדחתה).

נגד העותר הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בירושלים המייחס לו ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה ובנסיבות מחמירות, גניבה ע"י נפקד וגניבה מתאגיד. העותר פנה ליועהמ"ש לעכב ההליכים נגדו ומשסרב הוגשה העתירה. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי תחום התערבותו בשיקול דעת היועהמ"ש לממשלה הוא צר ביותר והעותר לא הצליח לשכנע את בג"צ ששיקול הדעת הופעל שלא כהלכה. דינם של האישומים להתברר בדרך הרגילה ואם אמנם חף מפשע העותר הרי יש להניח שהוא יזוכה. אשר לטענת העותר כי הופלה לרעה בכך שלא הוגשו אישומים נגד ישיבות אחרות שאף נגדן התנהלה חקירה כמו נגד הישיבה הקשורה בעותר - לא הובא בפני בג"צ חומר החקירה שהיה קיים לגבי הגופים האחרים ואין תשתית עובדתית לביסוס טענה זו. העותר לא הצביע על פגמים בשיקול דעת היועהמ"ש המחייבים את התערבות בג"צ.


(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו. 3.10.82).


ב.ש. 831/82 - יוסף חפג'ה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העוררים, יחד עם שלושה אחרים, הוגש כתב אישום בגין פריצה וגניבת 51 מכשירי טלויזיה צבעונית וכן קבלת נכסים שהושגו בפשע. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. טענת הסניגור הינה כי הראיות לכאורה אינן אמינות עד כדי הצדקת המעצר משום שהן מבוססות על עדותו של שותף לעבירה. הלה הוביל את המשטרה למקום שבו נמצא הרכוש הגנוב וסיפר שבאותו מקום מסתור היו גם שני העוררים. בגין נוכחות זו מיוחסת לעוררים החזקה תכופה ברכוש שנגנב. הסניגור מצביע על כך כי בשתי ההודעות הראשונות במשטרה לא הזכיר השותף את שני העוררים ורק בהודעה שלישית הזכיר את שמותיהם. ביהמ"ש המחוזי לא הרחיב את הדיבור על משמעות עובדה זו ורק ציין כי בתי המשפט רגילים לכך ששותפים לעבירה אינם מגלים מיד שמות חבריהם. משהשתכנע ביהמ"ש על פי הנסיבות כי השותף אינו מטיל אשמת שוא על חבריו, הרי זו ראיה לכאורה מספקת בשלב זה.


(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בטיטו למבקשים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 27.10.82).


ב.ש. 809/82 - חאלד ברנסי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חיים על רווחי זונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המשיב הואשם כי הוא חי על רווחיה של זונה במשך תקופה של כ- 7 חדשים ונטל מידה כספי האתנן ומשזו סירבה לו ובקשה להשתחרר מידיו פעל נגדה יחד עם אחרים וביצע כלפיה עבירות של כליאת שוא וסחיטה באיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הטענה העיקרית של הסניגור הינה שיש להתייחס בספקנות ובחוסר אימון לסיפורה של הפרוצה לא רק משום אישיותה ועיסוקה, אלא משום גירסת העורר כי התלונה נולדה כמעשה נקמנות על כך שהעורר לא השיב לה אהבה, והצביע על שני מכתבי אהבה שכתבה המתלוננת לעורר. אין להתערב בשיקולי ביהמ"ש המחוזי.
לענין עבירות הסרסרות למעשי זנות, אף לא ניסה העורר להכחיש כי התגורר עם המתלוננת והוא עצמו טוען כי מזה שבע שנים היא עוסקת בזנות. בחומר החקירה מצויות גם ראיות נוספות כי העורר התגורר עם הפרוצה במלון ובכך יש ראיות לכאורה כנדרש בסעיף 199 לחוק העונשין. יתכן שבתקופה ההיא היתה המתלוננת
קשורה לעורר גם בקשרי אהבה אך אין בכך לשנות את פני הראיות לכאורה לענין העבירה המיוחסת לעורר. כמו כן לעורר הרשעות קודמות ובכללן עבירה של חיים על רווחיה של זונה ומאסר על תנאי בר הפעלה תלוי נגדו.


(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 21.10.82).


ב.ש. 850/82 - יורם בן שושן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים. - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של אחזקת סם ושמוש בו וכן בתווך במכירת סם והספקת סם. בכל האשומים מדובר בכמות שאינה עולה על הכמות המוכרת בחוק ככמות לצריכה עצמית, חוץ מאשר באישום אחד שבו מדובר בכמות שלא לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טוען שמדובר בכמויות מזעריות ושמוש בנסיבות חברתיות וכי לא היה מעשה תווך אלא קניה משותפת של סם, יחד עם הסוכן המשטרתי, לשמוש עצמי ובחברותא. כן טוען הסניגור כי לא היו לעורר קשרים עם ספק או סוחר וכי מדיניות המעצר בענייני סמים אינה מכוונת כלפי הצרכן שאינו מהווה סכנה לצבור. טענות אלה יש לדחות. בשתי הזדמנויות השיג העורר עבור הסוכן הסמוי כמויות, אם כי קטנות, של סם, ובכך יש פעולת תווך או הספקת סם לאחרים ולכן מהווה הדבר סכנה לצבור. חומר הראיות אינו תומך בטענה שלעורר לא היה קשר עם ספקי סם. נהפוך הוא, מהחומר עולה שהעורר ידע לאן לפנות אלא שבשני מקרים הסוכן לא רצה למכור לו את הסמים. אכן, אין מדובר בספק או סוחר סמים בקנה מדה גדול אלא בחוליה האחרונה, זו המשיגה את הסם לצרכן, אך אין הדבר מקטין מהסכנה שעבריין כזה מהווה לצבור. לולא החוליה המקשרת האחרונה בשרשרת לא היה הסם מגיע לצרכן הקטן. מכאן הצורך להגן על הצבור גם מפני עברייני סם מסוג זה ע"י החזקתם במעצר עד בירור משפטם.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד יאיר גולן לעורר, עו"ד ח. לי-רן למשיבה. 4.1.82).


בג"צ 477/81 - עזריה בן ישראל נגד מפכ"ל המשטרה ואח'

*סרוב המשטרה לסייע למחזיק במקרקעין להחזיר לעצמו את החזקה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר שכר דירה בערד לפי חוזה שכירות שתוקפו עד ליום 1.8.83. ביום 23.7.81 עזבו דיירי הבנין שבו נמצאת דירת העותר את דירותיהם ל- 48 שעות כדי לבצע ריסוס של הדברת מזיקים. כאשר רצה העותר ביום 25.7.81 לחזור לדירתו נחסמה דרכו על ידי דיירי הבית ואנשים זרים שמנעו מהעותר ומשפחתו לחזור לדירה. העותר פנה למשטרה ביום 29.7.81 וביקש לעזור לו להכנס לדירתו ומשלא נענה עתר לבג"צ ביום 17.8.81 וקיבל צו על תנאי נגד המפכ"ל. מתצהיר התשובה עולה שמדובר בסכסוך בין העותר ומשפחתו בני כת "הכושים העבריים" לבין שכניו בבית. לאחר הגשת העתירה חזרה בעלת הדירה עצמה לגור בדירה וביקשה מהמשטרה שלא תתערב בענין. עתירת העותר נתקבלה.
טענתם הראשונה של המשיבים הינה כי השם שבו מופיע העותר בעתירה ושבו חותם על התצהיר איננו שמו הנכון לפי חוק השמות, אלא שם שסיגל לעצמו ומוכר רק על ידי הכת שבה הוא חבר, ולפיכך אין להתייחס לעתירה. טענה זו אין לקבל. אמנם טוב היה עושה העותר אילו היה מגיש את העתירה בציון שמו הנכון, אך אין בכר כדי להשפיע על תוצאות העתירה שכן אין ספק בזהותו של האיש שהגיש את העתירה וחתם על התצהיר, ובין שחתם בשמו הנכון ובין שחתם בכינויו, הקשר שבינו לבין העתירה והתצהיר קיים.

אשר לטענה כי סעיף 18 לחוק המקרקעין קובע זמן של 30 יום מיום תפיסת המקרקעין שבהם מותר להשתמש בכח כדי לסלק את תופס הקרקעות שלא כדין ומכיון שכבר עברו 30 יום אין ליתן צו למשטרה לסייע בידי העותר להחזיר לעצמו את את החזקה במקרקעין - זכותו של מחזיק במקרקעין להסתייע במשטרה כשמדובר ב"פלישה טריה". החוק קובע כי "פלישה טריה" הינה תוך 30 יום מיום הפלישה. בענייננו פנה העותר למשטרה מספר ימים לאחר הפלישה ומשלא נענה פנה כעבור 20 יום לבג"צ כך שגם בפנייתו לבג"צ לא החמיץ את המועד וזכאי העותר שבג"צ יתערב ויצווה על המשטרה לפעול למען החזרת מצב ההחזקה לקדמותו. מתמיהה טענת המשיב הראשון המסתמך על מכתב של בעלת הדירה שביטלה את החוזה עם העותר. כאשר בעל דירה טוען כי מי ששכר ממנו את הדירה הפר את תנאי השכירות אין הוא רשאי לעשות דין לעצמו וליטול את החזקה בדירה. עליו לנקוט בהליכים משפטיים נגד השוכר ועליו להוכיח בביהמ"ש שהשוכר הפר את החוזה וכי הוא זכאי לבטל את החוזה. לא יתכן שהמשטרה תמנע לסייע למחזיק במקרקעין להחזיר לעצמו את החזקה שנלקחה ממנו.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד י. דוד לעותר, עוה"ד יאראק וסהר למשיבים. 27.10.82).


בג"צ 682/81 - גרטרוד שידלובר נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

*עתירה נגד פסיקת ביה"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בעלה של העותרת נפטר בפברואר 1977. היא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לקיצבת תלויים, בטענה כי מותו של המנוח הוא תולדה של תאונת עבודה בה נפגע ביוני 1959. אותה שנה לקה המנוח באוטם שריר הלב ומחלה זו הוכרה בשעתו כתאונת עבודה ונקבעה למנוח דרגת נכות של %30. לאחר שהתאושש מהמחלה חזר לעבודתו והמשיך בעבודה במשך 10 שנים רצופות ללא שסבל או התאונן על התדרדרות במצב בריאותו. בשנת 1971 לקה שוב באוטם שריר הלב ומאז חלה החמרה במצב בריאותו. מצבו הלך והחמיר עד שנפטר בפברואר 1977. עתה ברור שהמנוח סבל במשך שנים ארוכות ממחלה כרונית של טרשת העורקים וזו שגרמה לחסימות בכלי הדם שהחמירו עד שנוצר מצב של אי ספיקת הלב שגרם למוות. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת העותרת באשר סבור היה שאין קשר בין פטירת המנוח לבין תאונת העבודה שקרתה ב- 1959. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעת העותרת בציינו כי מבחינת הקשר הסיבתי המשפטי ניתן לקבוע שהפגיעה בעבודה גרמה למות המנוח. בית הדין הארצי לעבודה החליט להעביר את כל החומר הרפואי ליועץ רפואי והלה קבע כי אין קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין האוטם בשנת 1959. בית הדין הארצי אימץ מסקנת המומחה ודחה את תביעת העותרת. בית הדין הארצי לא התעלם מקביעות קודמות של הועדות הרפואיות שייחסו את האוטם הראשון לתאונת עבודה וכן לא התעלם מפסיקתו שלו כי אל לה לועדה הרפואית שדנה בשאלת דרגת הנכות להרהר אחר קביעת ועדות קודמות בדבר הקשר שבין ההחמרה לתאונת העבודה, אך יחד עם זאת סבר שכאשר מתברר לאחר המוות במלוא ההיקף והבהירות מה היתה מחלתו היסודית של המנוח ועד כמה השפיעה הן על האוטם הראשון והן על ההתדרדרות במרוצת השנים, צריך הוא לקבוע את העובדות כהוויתן ולהביע את דעתו מחדש בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוח. עתירת העותרת נדחתה.

למעשה אין בפני בג"צ אלא כתב ערעור על פסה"ד של בית הדין הארצי לעבודה באיצטלא של עתירה לבג"צ מנימוקים המנחים את בג"צ. אין כל טעות משפטית עקרונית וחשובה מתעוררת על פני הפסק, ובית הדין הארצי לא קבע קביעות העומדות בסתירה בולטת לעובדות החשובות לענין. בג"צ גם לא השתכנע כי בית הדין שגה לגופו של ענין ושמסקנתו אינה מבוססת די הצורך. אולם אפילו סבר בג"צ שלגופם של דברים ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת גם אז אין בכך כדי להצדיק היענות לעתירה. בג"צ יתערב בפסיקת בית הדין לעבודה בעילות מוגבלות, והן כשטעות משפטית גלויה על פני הפסק, או סוגיה משפטית עקרונית מתעוררת לראשונה וראוי שבג"צ יאמר בה את דברו או כאשר בית הדין חרג מסמכותו או פגע בעיקרי הצדק. כשהבעיה המתעוררת יש בה פנים לכאן ולכאן, הרי אפילו היה בג"צ נוטה לדעה הנוגדת את דעת בית הדין, עדיין לא יתערב בפסיקתו שהרי אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעורים על מערכת בתי הדין לעבודה.


(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד שידלובר לעותרת, עוה"ד א. מאיר וגב' ע. אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 10.11.82).


בג"צ 179/82 - עו"ד יהודה רסלר ואח' נגד שר הבטחון

*עתירה חוזרת לבג"צ בענין פטור בני ישיבות משירות צבאי (העתירה נדחתה).

בדצמבר 1981 נדחתה ע"י בג"צ עתירת העותרים נגד שר הבטחון בענין יישום הפטור משירות צבאי על בני הישיבות. לאחר מכן ניתנה החלטה הדוחה את בקשת העותרים לקיים דיון נוסף ובמרץ 1982 הגישו העותרים את עתירתם החדשה ומנצלים אמירות שונות של ביהמ"ש בהליכים הקודמים כדי לבסס זכות עמידה בבג"צ. העתירה נדחתה.
מבלי להכנס לשאלה אם ניתן לחזור על אותה עתירה ממש כשלושה חדשים בלבד לאחר שנדונה ומבלי להכנס לעניינים אחרים שהועלו בעתירה הקודמת, דין העתירה להדחות מן הטעם הבא: כולם תמימי דעים שאין להניח לפרט לקבוע עלבונו או לריב את ריבו של הכלל בתביעה צבורית. בשאלה זו נקבע בדיונים הקודמים ללא סייג כי "העותרים מודים בפה מלא שהאספקט הצבורי דווקא הוא הממריץ אותם בעתירתם ולא הפגיעה האישית בהם היא העיקר בשבילם". טעם זה לדחיית העתירה בדיון הקודם בעינו עומד.


(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - השופטת גב' בן פורת. עו"ד רסלר לעותרים, עו"ד יאראק למשיב. 11.10.82).


בג"צ 445/82 - דר' ריטה לי ואח' נגד זלמן הישראלי

*החזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת והמשיב הם הורים של העותר השני, קטין בן 10 חדשים, שנולד מנישואיהם בארה"ב. העותרת היא אזרחית ארה"ב והמשיב הוא ישראלי שבא לארה"ב בשנת 1979 ושהה שם קרוב ל- 3 שנים. העותרת היא אם ל- 5 ילדים שנולדו לה מנישואין קודמים. ביוני 1982 עזב המשיב את ארה"ב עם בנו ומאז הוא נמצא בארץ. לטענת המשיב הוא יצא מארה"ב עם הבן בהסכמת העותרת ולטענת העותרת הוציא המשיב את הבן מארה"ב ללא הסכמתה. העותרת באה ארצה ב- 1 ביולי 1982, נפגשה כאן עם המשיב ושהתה אתו ביחד למעלה מ- 10 ימים במושב שורש. בתום תקופה זו נחתם ע"י בני הזוג הסכם בשפה האנגלית, שנכתב בכתב יד של העותרת, ובו נאמר כי המשמורת של הילד תהיה בידי האב בלבד והוא יהיה רשאי לקחת את הבן אתו לכל מקום כרצונו. בהסכם הוסבר גם כי העותרת מסכימה לכך משום שלעותרת יש 5 ילדים מנישואין קודמים ואילו המשיב הוא אב לילד אחד בלבד, וכן שיש לעותרת תפקידים ועיסוקים שונים
ולא תוכל להקדיש לבן את מלוא תשומת הלב והטיפול הנחוצים לו. כן התחייבה העותרת בהסכם להשתתף בהוצאות החזקת הבן. ההסכם נחתם ביום 13.7.82 והחתימה אושרה ע"י נוטריון. לטענת העותרת היא אולצה לחתום על ההסכם עקב איום מצד המשיב שאם לא תחתום לא תראה יותר את הילד. בינתיים הגישה העותרת בארה"ב תביעה לגירושין ולמשמורת הילד ואילו המשיב הגיש לבית הדין הרבני בישראל תביעה לגירושין ולהחזקת הילד. עתירת העותרים נדחתה וביהמ"ש החליט כי הענין צריך לידון בביהמ"ש המחוזי.
הלכה פסוקה היא שאם קיימת מחלוקת כנה ואמיתית בין שני הורים ביחס לשאלה אם טובת הילד דורשת שיהיה במשמורתו של הורה אחד או האחר, צריך הענין להיות מובא לדיון בביהמ"ש המחוזי. בענייננו, כדי לפסוק בעניינים השנויים במחלוקת בין ההורים, בנושאים שיש להם חשיבות לענין משמורת הילד, יש צורך בשמיעת עדויות ובהבאת ראיות ע"י בעלי הדין ואין דרך הדיון בבג"צ מתאימה לברור שאלות אלה. כמו כן עצם תוכנו של ההסכם ונסיבות חתימתו אין להסיק מהם שהוא ניתן לביטול מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת. קיומו של ההסכם מצביע לכאורה על מחלוקת כנה ואמיתית בדבר משמורת הילד. נכון שעפ"י הוראות סעיפים 24 ו- 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות גם אם ההסכם נחתם ע"י העותרת מרצונה החפשי עדיין אין זה סוף פסוק וביהמ"ש רשאי לאשרו או שלא לאשרו, כפי שייראה לביהמ"ש לטובת הקטין, אך ענין זה צריך להתברר בביהמ"ש המחוזי ולא בבג"צ.


(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, יהודה כהן. עו"ד עירון לעותרים, עו"ד א. ליפשיץ למשיב.14.10.82).


בג"צ 48/82 - עוזר דובנקס נגד ראש עירית חולון ואח'

*זכייה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עניינה של העתירה מכרז לביצוע עבודות בחולון, האחת תעול והשניה סלילת כביש. העותרת טוענת כי המשיב הרביעי שזכה במכרז לביצוע עבודת התעול הגיש הצעה שלפיה תבוצע העבודה תוך שמוש בצנורות בטון מזויין, אך לאחר שזכה במכרז הסכימה עמו הרשות המקומית על הנחת צנורות עשויים אסבסט ובכך רואים העותרים עקיפה שלא כדין של תנאי המכרז על פי הסדר עם אחד המתחרים. טענתה השניה של העותרת הינה כי ערבות שהפקיד המשיב הרביעי לא היתה מספקת באשר למחיר העבודה הנוספת שעליה הודיעה הרשות המקומית לאחר פרסום המכרז המקורי. העתירה נדחתה.
באשר לטענה הראשונה - לכל אחד מן המשתתפים במכרז היתה הזכות, לפי דפי הוראות שנמסרו למציעים, להגיש בכתב שאלה למהנדס העיר באשר להצעות אלטרנטיביות בעבודות לפי המפרט ויכלה העותרת להגיש שאלה כזו, במועד שנקבע לפני תום המועד להגשת המכרז, ולבדוק אם ניתן להציע הנחת צנורות עשויים אסבסט. טענת העותרת שהיא פנתה למשרד המהנדסים שתכנן את תוכניות המשרד בשאלה אם ניתן להניח צנורות אסבסט אינה יכולה להתקבל. ראשית, מעורפלת עצם העובדה אם פנתה העותרת כטענתה; ושנית והיא עיקר, לפי דף ההוראות צריך היה לפנות בכתב למהנדס העיר כדי שתשובת מהנדס העיר תוכל להיות מופצת לכל המציעים במכרז ואם פנתה העותרת בע"פ לגוף אחר אין לה להלין אלא על עצמה. כמו כן ההצעה החילופית של המשיב הרביעי שזכה במכרז לשימוש בצנורות אסבסט הועלתה לאחר שהוחלט סופית על בחירתו. מכאן שאין מדובר בפעולה שהיא חלק מהליכי המכרז אלא בהסדר חוזי שנמצא במישור שונה לחלוטין ואשר לגביו אין לעותרת מעמד.

אשר לגובה הערבות - התוספת למכרז המקורי לא נמסרה לביצוע למשיב הרביעי והוא אף לא הציע מחיר מפורט באשר לעבודה שבתוספת. הרשות המקומית ראתה את המכרז המקורי ואת התוספת כשתי הצעות נפרדות ויכלה על כן להתייחס לכל חלק בנפרד ולמסור את העבודה למציע אחר.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. מילר לעותרת, עו"ד צ. טויסטר למשיבים. 20.10.82).


בג"צ 313/82 - אריה צוקר ואח' נגד עירית תל אביב ואח'

*מסירת עבודה ע"י העיריה ללא מכרז (העתירה נדחתה והמשיבים חוייבו בתשלום הוצאות ושכ"ט).

העיריה ביקשה להקים ספריה בנחלת יצחק, על קומה ב' של מעון ילדים שנבנה אותו זמן ע"י "ויצו" על מגרש שהועמד לרשותו ע"י העיריה. ראש העיר סבר כי יהא זה יעיל ומהיר יותר אם הקמת הספריה תימסר לביצוע לקבלן שבנה את מעון הילדים של "ויצו". כיון שעל פי פקודת העיריות דרוש היה מכרז פומבי ומכיון שראש העיר ביקש להתחיל בבניית הספריה עוד לפני שסיים הקבלן את בניית מעון הילדים, נחתם חוזה בין העיריה לבין קרן תל אביב לפיתוח, קרן שהיו"ר שלה הוא ראש העיר, ולפי חוזה זה העמידה העיריה לרשות הקרן את הגג לבניית המבנה וכן העמידה העיריה לרשות הקרן כספים שהקרן צריכה לשלם עבור בניית הספריה, ומצד שני התחייבה הקרן לבנות את הספריה עבור העיריה. הקרן אינה חייבת במכרז ובדרך זו עקפו המשיבים את הצורך במכרז. העותרים, שהם חברי מועצת העיריה, התנגדו לכך, אך מועצת העיריה אישרה את ההסכם הנ"ל, העותרים פנו לבג"צ וביקשו צו על תנאי וצו ביניים. כיון שלא הפקידו את הערבות שנדרשה לא ניתן צו ביניים ובינתיים נגמרה בניית הספריה. כיון שכך החליט בג"צ שאין עוד מקום להוציא צו נגד המשיבים, שהרי הספריה כבר הושלמה, אך בג"צ מתח ביקורת חריפה על המשיבים בגין עקיפת החוק וחייב אותם בתשלום הוצאות ושכ"ט לעותרים.


(בפני השופטים: השופטת בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד ר. שמואלי וא. גרא לעותרים, עוה"ד נ. קונשטוק וא. מקובר למשיבים. 26.10.82).


בג"צ 607/82 - גלי תקוה בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'

*רשיון בניה (העתירה נדחתה).

העותרת היא הבעלים של מקרקעין הנמצאים על גבול השטח המבונה של פתח תקוה, על הנכס מצוי כיום פרדס מניב פירות והעותרת מבקשת להקים במקומו מרכז ספורט ונופש לתושבי פתח תקוה. העותרת הגישה ב- 1977 לועדת המשנה לתכנון ובניה הצעה לתכנית מפורטת שנועדה לממש את כוונתה האמורה ולאחר שנדחתה תוכנית זו הגישה תכנית חדשה. משנדחתה גם התוכנית החדשה להקמת מכרז הספורט הגישה העותרת ערר לועדה המחוזית עפ"י סעיף 67ג' לחוק התכנון והבניה. הועדה דחתה את הערר באשר לא ראתה בפניה ערר לפי סעיף 67ג' שכן המדובר בשינוי תכנית מתאר שמטרתו להפוך אדמה חקלאית לאדמת בניה והצעה לשינוי תכנית מתאר יכולה להגיש רק הועדה המקומית. עם זאת ציינה הועדה כי לא היתה מאשרת את הבקשה לגופו של ענין. העתירה נדחתה.
העותרת לא הגישה לבג"צ את התוכניות השונות ובהעדר מסמכים אין בג"צ יכול לשפוט אם הבקשה החדשה היא בקשה לשינוי תוכנית מתאר או לא, ואולם ממה נפשך, אם הערר נועד להיות מוגש לפי סעיף 67ג' לחוק התכנון והבניה דינו להכשל כי אין ועדות התכנון והבניה מוסמכות לאשר תכניות העומדות בניגוד
ליעודה של הקרקע כאדמה חקלאית; אם מאידך כוונת העותרת היתה לגרום לשנוי יעוד הקרקע מאדמה חקלאית לאדמה עירונית, הרי שמדובר בשינוי תכנית מתאר ורק הועדה המקומית יכולה להגיש המלצה לשינוי תכנית מתאר. מעבר לכך יש להעיר כי שנוי יעודה של קרקע חקלאית לא ניתן להשיג כענין שבגררא להצעת תכנית בניה. מי שרוצה לשנות יעודה של קרקע חקלאית חייב לפעול לשינוי היעד ע"י פעולה לשינוי תכנית המתאר החלה על הקרקע הנדונה והעותרת לא פעלה בכוון זה.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. 11.11.82).


ב.ש. 765/82 - שבתאי נסים סבי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם אחד בשם יוסף כהן, שהוא מעבידו של העורר, במספר רב של עבירות סחיטה ואלימות שהרקע המשותף להן הוא הטלת חיתתם של שני הנאשמים על באי השוק הסיטונאי בתל אביב. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ואילו את כהן החליט לשחרר בערובה. הערר של העורר נדחה.
אחד הנימוקים בערר הוא שביהמ"ש הפלה ללא הצדקה בין שני הנאשמים וכי היה ראוי לשחרר גם את העורר בערובה. אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש המחוזי הדגיש שהעורר הורשע בינואר 1982 בעבירות סחיטה ואיומים בשוק הכרמל על סמך הודאתו ובעוד הוא מצפה לגזר דינו כשהוא משוחרר בערבות ביצע עבירות אחרות דומות נשוא כתב האישום בתיק הנוכחי. בכך שונה מצבו של העורר ממצבו של כהן כאשר לכהן אין עבירות קודמות של אלימות וסחיטה. כמו כן בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות נוספות על אלה המיוחסות לכהן שעניינן מעשי אלימות ובידי התביעה ראיות לכאורה להוכחתן. טענת אפלייה בלתי מוצדקת יש לה מקום כשמדובר במצבים שווים ואילו כאן ישנם בין שני הנאשמים הבדלים מהותיים. חומרתם של המעשים המיוחסים לעורר, עברו, החשש של השפעה על עדים בסוג עבירות של סחיטה ואיומים, כל אלה מצדיקים מעצר עד תום ההליכים.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד בר - עוז לעורר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 5.10.82).


ב.ש. 827/82 - משה זגורי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פריצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר מואשם בשלוש פריצות לבתי דירות וגניבה מתוכן בתוך מספר ימים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש ראיות לכאורה כבדות משקל נגד העורר ובכללן טביעות אצבעות שלו בכל שלוש הדירות. לא ניתן כל הסבר להמצאן של טביעות האצבעות ולפי הודעת המתלוננים אין הם מכירים כלל את העורר, כך שלכאורה להמצאן של הטביעות אין הסבר שיכול להתישב עם חפותו של העורר. לעורר הרשעות רבות של פריצה וגניבה שבוצעו בחדשים יוני ומרץ 1978 ומאז ועד עתה לא עבר עבירות, וכן היה העורר קטין כאשר ביצע את העבירות הקודמות. אולם עובדה זו אינה יכולה להביא לשחרורו. לכאורה נראה שהעורר חזר לביצוע עבירות פריצה וגניבה ומעשיו בעבר מצביעים על כך שכאשר הוא עוסק בפעילות מסוג זה הוא עושה זאת בצורה אינטנסיבית. הוא מהווה סכנה פוטנציאלית לצבור אשר זכאי להגנה מפניו ומוצדק היה לעוצרו עד תום ההליכים.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ס. יונה למבקש, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 4.10.82).



ב.ש. 804/82 - אליהו גרשון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פריצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הועמד לדין בתחילה בגין שלושה מעשי פריצה וגניבה ובקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים נדחתה. סמוך לאחר שחרורו נעצר שנית והפעם בגין שבע פריצות הכוללות גם את אלה של כתב האישום הקודם. בתוך מיכל הדלק שברכב של העורר נמצאו כלי פריצה וכמו כן נמצאו טביעות אצבעות של העורר בשלושה מקומות שנפרצו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנסתבר שלא רק טביעות האצבעות קושרות את העורר לעבירה אלא גם הכלי שבו נעשה שימוש לביצועה היה בחזקת העורר בלבד יש בכך ראיה לכאורה מספקת המצדיקה מעצרו של העורר. כמו כן לעורר עבר של 17 עבירות מסוגים שונים וביניהן פריצות וגניבות ומסיבה זו מהווה העורר סיכון לציבור. לפיכך ציווה השופט לעצור את העורר עד תום ההליכים. בשיקולים אלה של ביהמ"ש המחוזי אין מקום להתערב.


(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה 19.10.82).


ב.ש. 822/82 - יעקב בן שמול נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אשום בגין החזקת 16 גרם חשיש, כאשר לפי פקודת הסמים המסוכנים הכמות שחלה עליה חזקת ההחזקה שלא לצריכה עצמית היא 15 גרם. בידי התביעה ראיות לכאורה וביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
התביעה רואה בחומרה את נסיבות המקרה שבו קיבל העורר סם מידי אדם אחר, הנאשם עמו, במועדון סנוקר שהוא מקום מועד לעבריינות סמים, ולשני המעורבים הרשעות קודמות אם כי לא בעבירות סמים. המקרה הוא מקרה גבול גם מבחינת כמות הסם שחלה עליה חזקת ההחזקה שלא לצריכה עצמית וגם מבחינה זו שלעורר אין הרשעות קודמות בענייני סמים. אולם גישת ביהמ"ש העליון היא שכאשר יש ראיות לכאורה שנאשם החזיק בסמים בכמות המצביעה על החזקה לצרכי מסחר, יש לעצרו עד תום ההליכים, גם אם אין לו עבר פלילי בעבירות סמים. הטעם לגישה זו הוא בחומרת התופעה ותוצאותיה. אמנם אין לעשות שימוש בכלל זה בעינים עצומות ותמיד יש לשקול את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות במינן כדי שלא לנקוט באותו כלל בעבירות כאלה. נסיבות כאלה אינן נמצאות בעניינו של העורר.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שלמה בר למבקש, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 25.10.82).


ע.פ. 472/82 - אבוכף סלמאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם יחד עם אחר במכירת כמות של 1.2 ק"ג חשיש לשוטר מוסווה וזאת מתוך כמות כפולה שקיבל על עצמו לספק. המכירה נעשתה באמצעות אדם אחר ששימש כמקשר בין השוטר לבין המערער שהיה הספק הבכיר. הנאשם השני הועמד לדין על חלקו בפרשה, הודה והורשע, ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, ואילו המערער לא הודה ולאחר שנשמעו הראיות הרשיעו ביהמ"ש וגזר את דינו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
טענתו של הסניגור היא שיש להשוות בין העונש שהוטל על השותף ובין העונש שהוטל על המערער ואין להטיל על המערער עונש הכפול מזה שהוטל על שותפו. אין לקבל טענה זו. חלקו של המערער בעיסקה היה מרכזי הרבה יותר ולפיכך אין שני השותפים נמצאים על אותו מישור מבחינת המעורבות במעשה. כמו כן השותף
הודה בעובדות והודאתו הצדיקה התחשבות והקלה בעונש שהוטל עליו. אכן, אדם שאינו מודה בעובדות אין להחמיר בדינו משום כך, אולם דין הוא שאדם המודה בעובדות וחוסך מזמנו של ביהמ"ש ומבטא בכך מידה מסויימת של חרטה, ראוי שיתחשבו בכך במידה הראויה וכך נהג השופט שגזר את דינם של השניים. לגופו של ענין אין העונש חמור ואין להתערב במידתו.


(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. שלנגר למערער. עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 1.11.82).


ב.ש. 830/82 - דני מליחי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם באינוס וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. לטענת העורר אין להאמין לגירסת המתלוננת כי קיים עמה יחסי מין באיומים ובכפיה. לטענתו יחסים אלה קויימו בהסכמתה המלאה של העוררת. כמו כן טוען הסניגור שלענין האמינות יש להתחשב בכך שהמתלוננת הגישה תלונתה במשטרה רק חמישה ימים לאחר המעשה ולא נתנה כל הסבר סביר מדוע לא התלוננה מיד לאחר המעשה. יתר על כן, כאשר למחרת המעשה סיפרה לחבר שלה על הקורות אותה היא לא סיפרה לו שנאנסה אלא רק שנעשה נסיון לאונס. אכן בזהירות רבה מחוייב ביהמ"ש לנהוג בבואו להתייחס לתלונה על מעשה אונס שלא הוגשה סמוך למעשה, ותקופה של חמישה ימים יש בה כדי להגביר את הזהירות הדרושה להתייחסות לתלונה כזו. ואולם, לא בהכרח השהיית הגשתה של תלונה תצביע על אי נכונותה. לא אחת קורהוההלם מהחוויה הטראומטית הוא כה קשה עד שאין המתלוננת אוזרת עוז להתלונן מיד, ויש והחשש מפני הפירסום והצורך לעמוד בחקירות מרתיעים מתלוננות לפנות למשטרה מיד. בעניננו הסבירה המתלוננת שיום המעשה היה ערב יום הכפורים ובאותו יום לא אזרה עוז להתלונן וממילא גם ביום הכפורים לא נתאפשר הדבר. רק משהבחין חברה למחרת המעשה במצב רוחה המריץ אותה להתלונן, אך היאהעדיפה לבוא תחילה בדברים עם נעמ"ת לקבלת עזרה סיעודית.
כבגד התמיהה המסויימת של השהיית הגשת התלונה עומדת העובדה כי משנעצר העורר הוא התכחש לענין מכל וכל. הוא כפר לא רק בעובדה שהסיע את המתלוננת בבוקר לעבודתה והתנדב מיוזמתו לבוא להסיעה כאשר תסיים עבודתה, אלא אף המציא ספור אליבי כדי להתרחק כליל מהמעשה המיוחס לו. רק לאחר שזוהה על ידי המתלוננת במסדר זיהוי שינה את גרסתו והעלה את הטענה כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין. נסיונו של העורר להתכחש לעצם הפגישה פעמיים עם העוררת והסעתה יש בה לסתור לכאורה את גירסת ההסכמה, כיוון שאם אמנם היתה הסכמה הרי הנסיון להתכחש להיכרות ולארוע אינו מובן. בהתחשב בכך ובחומרת העבירה היה מקום לצוות על מעצר העורר עד תום. ההליכים, מה גם שבין הרשעותיו הקודמות מצויה הרשעה של בעילת קטינה בת 12.


(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בטיטו לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 27.10.82).


בג"צ 403/82 - חנה סמואל ו- 62 אח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*הפיכת גן חינוך חילוני לגן חינוך דתי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים הם תושבי הרצליה פיתוח ולהם ילדים גילאי גן טרום חובה וגן חובה. בתחום הרצליה, הרצליה ב' ונוף ים מצויים ששה מבנים ובהם 10 כיתות גני ילדים. עד כה היו כל הכתות חילוניות ואלה שביקשו לתת לילדיהם חינוך דתי נאלצו למצוא פתרון מחוץ לאיזור. לבקשת
המשפחות הדתיות החליט ראש העיר כי אחת מכיתות הגן הנ"ל תהיה כיתת גן דתית ובו יהיו כ- 20 ילדים. הילדים החילוניים שבאותו גן, קרוב ל- 40 ילדים, יצטרכו על כן בחלקם ללמוד באותו בנין עם כיתת גן אחרת חילונית, ובחלקם לעבור לגנים אחרים. עתירת העותרים נדחתה.
לטענה כי ראש העיריה לא היה מוסמך לקבוע בעצמו את העברת הכיתה לגן בעל חינוך דתי וכי מועצת העיריה היתה צריכה לעשות כן - לפי החוק "רשות חנוך מקומית" היא המטפלת בפתיחת כיתות ובכלל זה כיתות גן ילדים ורשות חינוך מקומית איננה מועצת העיריה אלא העיריה וזו פועלת מכח החוק באמצעות ראש העיריה.
אשר לטענה כי החלטת ראש העיריה היא בלתי סבירה והתקבלה משיקולים זרים - ראש העיר הסביר את מניעיו לפתיחת כיתת גן למשפחות דתיות. הוא הבהיר כי קיימת חשיבות עליונה ליתן לתושבים הדתיים, המהווים מיעוט, את החינוך הדתי שיאפשר להם להשתלב בסביבה חילונית בעיקרה וע"י כך ימנע פירוד וקיטוב. נימוקים אלה נראים סבירים בהחלט ואינם מצביעים לא על אפליה ולא על חוסר תום לב או שיקולים זרים. התחשבות במיעוט והדאגה להגנת האינטרסים של ילדי המיעוט במידת האפשר, הינם בין אושיות היסוד של משטר דמוקרטי. המאמץ המושקע כדי לוודא שילדים ממשפחות דתיות יוכלו לבקר בגן ילדים באיזור מגוריהם ולא יאלצו לנדוד למרחקים הינו טבעי וראוי לשבח.
לפי החוק צריך התלמיד ללמוד במוסד חנוך "הקרוב למקום מגוריו" ואין לקבל את גירסת העותרים כי הוראת סעיף זה מחייבת כביכול שילד ילמד בביה"ס הקרוב ביותר לביתו. בסעיף נאמר "הקרוב למקום מגוריו" ולא "הקרוב ביותר למקום מגוריו". מכל מקום ניתנת הסמכות לשר החינוך לסטות מהנחייה זו ושר החינוך קבע בהנחיות שהמרחק בין ביתו של התלמיד לבין בית הספר לא יעלה על שני קילומטרים, אך לא שהוא צריך להיות הקרוב ביותר לביתו של הילד.
די באמור לעיל כדי לדחות את העתירה אך צודקים המשיבים גם בכך שמכל מקום לא היתה הצדקה לעשות את הצו על תנאי להחלטי כאשר הנפגעים הפוטנציאליים של צו כזה, היינו הורי הילדים הדתיים, לא צורפו בתור משיבים לעתירה.


(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' א. אורמן לעותרים, עוה"ד בן טובים וטויסטר למשיבים. 21.10.82).


בג"צ 40/82 - סמ"ר אליהו מזרחי נגד ביה"ד למשמעת של משטרת ישראל ואח'

*פניה לבג"צ נגד פסיקת בי"ד משמעתי של המשטרה




(העתירה נדחתה).

בית הדין המשמעתי של המשטרה, הפועל לפי פקודת המשטרה, דן את העותר לחודש מאסר על תנאי ולעונש כספי. לפי הוראות פקודת המשטרה אין ערעור על פסק דין כאמור אלא אם נדון הנאשם ליותר משלושה חודשי מאסר. עתירת העותר נגד פסה"ד נדחתה. העותר טען כי בשל העדרה של זכות ערעור ולאור ליקויים ופגמים בפסה"ד של בית הדין המשמעתי מן הראוי שבג"צ ידון בענין. למעשה טענות העותר הן כולן מן הסוג שמשמיעים בערעור פלילי ובג"צ אינו יושב בדין כערכאת ערעור פלילית על פס"ד של בית הדין למשמעת ואין הוא ממלא חלל הנובע מהוראות פקודת המשטרה. יש מקרים שבהם ידון בג"צ בפסק דין שניתן ע"י בית דין משמעתי אך זאת רק אם יעלה החומר לכאורה נתונים בדבר העדר סמכות, או פגיעה יסודית בכללי הצדק הטבעי וטעמים כיוצא באלה. המקרה דנא אינו מגלה ליקויים מן הסוג האמור.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, חלימה, אור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רבינוביץ לעותר. 21.10.82).