ע.א. 709/80 - יוסף פרלמן ואח' נגד בנימין לוזון
*פיצויים בתאונת דרכים. * דרך חישוב ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 196/75 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המשיב נפגע בתאונת דרכים ביולי 1972 כשהמערערים אחראים לתאונה והמשיב אחראי ברשלנות תורמת של חמשים אחוז. השאלה שבמחלוקת היא שיעור הפיצוים המגיעים למשיב. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר ובהווה, כאב וסבל, והפסדזכויות פנסיה, והכל תוך הפחתה של גמלאות הביטוח הלאומי. שני הצדדים מערערים על פרטי הנזק השונים כשיש הסכמה בין הצדדים שבשתי השנים הראשונות לאחר התאונה הפסד ההשתכרות היה מלא ולא מחציתו כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
א. לענין הפסד השתכרותו של המשיב בעתיד אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי כי חישוב ההפסד יעשה עפ"י השכר הממוצע במשק תוך תוספת של %10 לשכר זה. ביהמ"ש הוסיף את עשרת האחוזים בקבעו כי אלמלא התאונה היה המשיב מתקדם בהכשרתו המקצועית והיה מגיע לידי כך כי משכורתו תעלה על המשכורת הממוצעת במשק. במסקנה זו אין להתערב.
ב. אין לקבל את טענת המשיב שצריך היה להוסיף לשכר הממוצע במשק סכום מסויים שיש בו כדי לשקף את העליה הריאלית העתידה בשכרם של העובדים בישראל. בהיעדר הוכחות לעליה שכזו אין להתחשב בה. בביהמ"ש העליון נחלקו הדעות באשר לשאלה אם יש להתחשב, בפסיקת פיצויים בגין אובדן השתכרות, בסיכוי ששכרו הריאלי של העובד יעלה בעתיד. שאלת הסיכוי של עליית השכר הריאלי היא שאלה שבעובדה, אשר עם כל חוסר הוודאות שבה, צריכה להקבע עפ"י נתונים עובדתיים ולא עפ"י תחושה שיפוטית. אין לביהמ"ש ידיעה שיפוטית אם השכר הריאלי בעתיד יעלה, או ירד או יעמוד בעינו. מי שמנסה לטעון לעליה או ירידה של השכר הריאלי עליו לשכנע את ביהמ"ש על יסוד תשתית עובדתית ראויה בנכונות טענתו. בהעדר הוכחות שכאלה עומדת בעינה ההלכה שאין מתחשבים באפשרות של עליה בשכרו הריאלי של העובד.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שכתוצאה מהתאונה לא נפגעו אחוזי הפנסיה להם היה זכאי המשיב לולא התאונה, ועם זאת נפסק פיצוי בגין אב נזק זה שכן כושר ההשתכרות של המשיב נפגע ופגיעה בכושר ההשתכרות יש בה כדי להשפיע גם על שיעור דמי הפנסיה בהם יזכה המשיב. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי נכונה ויש לדחות את הערעור של שני הצדדים על קביעה זו.
ד. למשיב נגרמו ליקויים בשמיעה ובזיכרון, דפקט בגולגולת והפרעות נפשיות ועל יסוד חוות דעת רפואית קבע ביהמ"ש המחוזי שהמשיב נפגע באופן חמור בסיכויי השתלבותו החברתית, ובסיכויים להקים בית ולהנות באופן סביר מהחיים. בגין אלה פסק ביהמ"ש 700,000 ל"י כפיצוי בגין כאב וסבל ויש לדחות את הערעורים של שני הצדדים. אין בפסיקה זו של ביהמ"ש חריגה מהסטנדרטים המקובלים, לא למעלה ולא למטה.
ה. נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים ענינה ניכויי הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי העמיד את הפסדי המשיב, משוערכים ליום פסה"ד, באב נזק של אבדן השתכרות, על הסכום של 240,000 ל"י ומסכום זה הפחית את הסך 284,000 ל"י המהווים את סך כל הגימלאות אשר שולמו למשיב עד למועד פסה"ד. תשלומי
הביטוח הלאומי שהופחתו חושבו בערכם הנומינלי ללא שיערוך, שכן לדעת ביהמ"ש המחוזי ניכויי תשלומי הביטוח הלאומי נעשים מכח הוראה חקוקה ובהעדר הוראה מפורשת אין לשערך סכומים אלה. על קביעה זו מלין ב"כ המערערים שכן לדעתו כשם שהפסד השכר בעבר משוערך ליום מתן פסק הדין כך יש לשערך גם את תשלומי הביטוח הלאומי בעבר.
לכאורה שאלה זו היא בעלת אופי תאורטי בלבד בענין דנא, שהרי תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר, אפילו על פי ערכם הנומינלי, עולים על הפסד ההשתכרות בעבר בערכם הריאלי. ואולם המערערים טוענים כי את הערך המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי יש להפחית מסך כל הפיצויים המגיעים למשיב, הן בגין נזקי עבר והן בגין נזקי העתיד, ולענין הפחתה זו יש חשיבות לבעיה שלפנינו. בענין זה צודקים המערערים:
1. הגישה הנכונה היא שאת תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר או שישולמו בעתיד יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק, בין אם אלה פיצויים בגין הנזק המיוחד שהתרחש בעבר, ובין אם אלה פיצויים בגין הנזק בעתיד, בין אם אלה בגין אבדן השתכרות ובין אם אלה פיצויים בגין נזקים אחרים לרבות ריבית והצמדה. הטעם לכך הוא כי תשלומי הביטוח הלאומי מפחיתים את זכותו של הניזוק כלפי המזיק ומעמידים תחתיה את זכות המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק. זכותו של המוסד אינה מוגבלת לנזק זה או אחר, או לפיצוי זה או אחר. זכותו של המוסד כלפי המזיק מעוגנת בזכותו של הניזוק לפיצויים מאת המזיק, זכות שבנעליה נכנס המוסד.
2. הפחתות תשלומי הביטוח הלאומי כפי ששולמו לניזוק הלכה למעשה נעשות עפ"י ערכם המשוערך. למסקנה זו יש להגיע הן עפ"י עקרונות כלליים והן לפי פירוש ההוראות החקוקות הנוגעות לענין זה. עקרונות כלליים כיצד - הערכת הנזק נעשית בעיקרה ליום פסק הדין וסכומי הפיצויים משוערכים בדרך כלל למועד זה. עקרון השבת המצב לקדמותו מחייב כי הטבות הביטוח הלאומי הניתנות לנזוק, והמפחיתות את נזקו, יחושבו אף הן בערכן הריאלי ולא בערכן הנומינלי, שאם לא כן נמצא כי הניזוק שיפר מצבו כתוצאה ממעשה נזיקין. והוראות חקוקות כיצד - הוראת סעיף 150 (א) לחוק ביטוח הלאומי קובעת כי המוסד והמעביד רשאים לתבוע מהמזיק פיצוי על הגימלה ששילמו או שעתידים לשלם והפסיקה קבעה כי משהוענקה הזכות למוסד שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו. על כן מפחיתים מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק כלפי המזיק אותו סכום שהמוסד זכאי לו עפ"י הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי מאת המזיק. כשם שזכותו של המוסד עפ"י סעיף 150 כלפי המזיק לקבל את הערך המשוערך של תשלומיו לניזוק, כך צריכה להעשות ההפחתה בערכים משוערכים, ובמקביל לכך גם הפיצוי של הביטוח הלאומי יעשה בערכים משוערכים.
ו. יש לקבל את טענת המשיב שביהמ"ש טעה בקביעתו לענין מועד תחילת ההצמדה. ביהמ"ש פסק כי הסכום יהיה צמוד מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל. פסה"ד ניתן ביום 15.7.80 והתעוררה מחלוקת אם הוראת ביהמ"ש היא כי התשלומים יוצמדו למדד שעמד בתוקף בבוקרו של 15.7.80, דהיינו המדד שפורסם ב- 15.6.80 או שמא הוראת ביהמ"ש מכוונת למדד שפורסם באותו יום עצמו לאחר הצהרים. הצדדים פנו לביהמ"ש שיפרש את פסיקתו וביהמ"ש קבע שהמדד הוא זה שהתפרסם ביום 15.7.80. הערעור על קביעה זו בדין יסודו. פסה"ד ניתן ביום
15.7.80 בבוקר ובשעה שניתן עמד בתוקף המדד שפורסם ביום 15.6.80. מדד זו הוא שהיה לנגד עיני ביהמ"ש והוא שצריך להוות בסיס להצמדה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד ג. מאק למערערים, עו"ד מ. עליאש למשיב. 28.10.82).
ע.א. 442/81 - אונה גרומט נגד יוסף סרוסי ואח'
*אכיפת זכרון דברים למכירת דירה. * הסכם למראית עין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בהמ' 651/80 - הערעור נדחה).
ביום 12.6.80 נחתם זכרון דברים בין בעלי הדין בדבר מכירת דירתה של המערערת למשיבים במחיר של 1.1 מליון ל"י. הוסכם בזכרון הדברים כי "ביום רביעי יערך החוזה אצל עו"ד שני, בזמן החוזה ישלמו הקונים 300,000 ל"י והיתר ישלמו הקונים תוך 30 יום מיום חתימת החוזה". עוד נאמר בזכרון הדברים כי המפתח ימסר לקונים עם מסירת יתרת הכסף. לא נקבע מועד העברת הדירה. נקבע כי הצד המפר את ההסכם ישלם לצד המקיים 200,000 ל"י. זכרון דברים זה נערך ע"י מתווך. ביום 18.6.80 נערך ע"י עו"ד שני הסכם למכירת הדירה וההסכם נחתם ע"י בעלי הדין. בהסכם צויין כי הוא נערך ונחתם ביום 20.5.80 וכי מחיר הדירה הוא 905,000 ל"י והמוכרת קיבלה 105,000 ל"י והיתרה תשולם ע"י הקונים "לא יאוחר מיום 1.6.80". גם בהסכם זה לא נקבע מועד ההעברה. בעת חתימת ההסכם ביום 18.6.80 נערך ע"י עו"ד שני מסמך נוסף הנושא את התאריך הנכון ובו נאמר שהמשיבים מתחייבים לשלם סכום נוסף של 195,000 ל"י כבר למחרת היום. לפי טענת המשיבים נחתם באותו מעמד מסמך נוסף שבו נקבע כי יתרת המחיר בסך 800,000 ל"י תשולם בעת העברת הדירה ע"ש הקונים אלא שמסמך זה נלקח ימים מספר אחרי חתימתו ע"י המערערת ממשרדו של עו"ד שני ולא נמצא עוד. המערערת כפרה בעשיית מסמך זה אך עו"ד שני העיד על נכונות עובדה זו. ביום 23.6.80 שיגר עו"ד של המערערת מכתב למשיבים ובו נאמר שהם התחייבו בהסכם לשלם למערערת סכום של 800,000 ל"י לא יאוחר מיום 1.6.80 וטרם פרעו את הסכום הזה ועל כן הם דורשים אותו צמוד מיום 1.6.80 וכן ריבית ואם לא ישולם סכום זה שמורה הזכות למערערת לבטל את ההסכם. משנודע למשיבים שאין ברצון המערערת לבצע את ההסכם כתב פרקליטם ביום 25.6.80 למערערת שהם מעונינים בביצוע ההסכם. עו"ד שני שידע על הסכסוך בין הצדדים הפסיק לטפל בביצוע ההעברה. ביום 2.7.80 כתב ב"כ המערערת מכתב למשיבים ובו הוא מודיע כי מכיון שיתרת המחיר לא שולמה מבטלת המערערת את ההסכם. המשיבים פנו לביהמ"ש בתובענה לאכיפת העיסקה ובביהמ"ש עמדו שתי גרסאות באשר לשאלה מדוע בהסכם נקובים תאריך ומחיר בלתי נכונים ומדוע נקבע תאריך תשלום יתרת המחיר ליום 1.6.80, היינו למועד שקדם לחתימת זכרון הדברים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים כי המערערת היתה מעונינית בהקדמת ההסכם. מטעמים הקשורים לסכסוך שבינה לבין יורשי בעלה. אשר למחלוקת בין בעלי הדין בשאלה אם היה מסמך נוסף שנחתם ביום 18.6.80 בדבר מועד התשלום וכי מסמך זה נלקח ממשרד עו"ד שני - גם בענין זה קיבל ביהמ"ש את גירסת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם הנושא את התאריך 20.5.80 הוא "חוזה שנכרת למראית עין בלבד" ולפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) חוזה זה בטל. לדעת השופט ההתקשרות האמיתית בין בעלי הדין היא זו שנעשתה עפ"י זכרון הדברים. השופט קבע שהמערערת לא היתה זכאית לבטל את ההתקשרות עפ"י זכרון הדברים ולא היתה הפרת הסכם מצד המשיבים על אף שלא שילמו את יתרת המחיר. השופט מצא הצדקה מלאה
לאכיפת החוזה, אך מכיון שהמשיבים נתנו ידם לעריכת הסכם פיקטיבי קבע שאין הצדקה כי יזכו בדירה תמורת תשלום היתרה הנומינלית של 800,000 ל"י ולפיכך קבע שסכום זה יהיה צמוד למדד. בערעור טוענת המערערת שלא היה מקום לתת צו אכיפה, ולחילופין כי צריך היה להורות על תשלום יתרת מחיר הדירה לפי הסכום שיתקבל ע"י שיערוך ערך הדירה ולא ע"י תשלום הפרשי הצמדה.
א. אין חולקין עוד כי ההסכם מיום 20.5.80 הוא הסכם למראית עין ועל כן הוא בטל. ספק אם ניתן לדבר במקרה דנא על אי חוקיות ההסכם עפ"י סעיף 30 לחוק החוזים, אך גם אם כך הדבר והעובדה שההסכם נערך כדי לאמת טענה כוזבת של המערערת כלפי יורשי בעלה גורמת לאי חוקיותו, אין קושי לתת תוקף לעיסקה האמיתית שבין בעלי הדין כפי שבאה לידי ביטוי בזכרון הדברים. הקושי של פיצול חוזה בלתי חוקי אינו מתעורר כאשר יש שני הסכמים נפרדים וכאשר ברור ש "זכרון הדברים" שבחוקיותו אין פגם, הוא המביע נכונה את מה שהוסכם בין הצדדים, ואילו ההסכם השני אינו משקף את ההסכמה שהושגה ונועד למטרה שאינה קשורה כלל בביצוע העיסקה. לא היתה כל ראיה כי הצדדים התכוונו להונות את שלטונות המס. הרי זה מקרה מובהק של עשיית חוזה למראית עין אשר שונה בפרטיו החשובים ממה שהוסכם בין הצדדים ושנועד למטרה שאין לה כל קשר עם ביצוע העיסקה בין בעלי הדין. הסכם זה בטל על פי הוראת סעיף 13 ואין כל סיבה שלא לבצע את העיסקה האמיתית אם נתמלאו כל יתר התנאים הדרושים למתן צו האכיפה.
ב. לטענת המערערת כי המשיבים תבעו בהמרצת הפתיחה אכיפת ההסכם בלבד ועל כן לא היה מקום לצוות על אכיפת זכרון הדברים - טענה זו מחוסרת יסוד. המשיבים ביקשו לצוות על המערערת להעביר זכויותיה בדירה ובתצהיר נאמר כי המשיבים רכשו מהמערערת את הדירה עפ"י זכרון הדברים בתאריך 12.6.80 שהעתקו מצורף לתצהיר. ברור מהבקשה והתצהיר שהמשיבים הסתמכו על האמור בזכרון הדברים וביקשו את אכיפת ההתקשרות למכירת הדירה על פי תיאור העובדות והמסמכים שצורפו לתצהירים.
ג. אשר לטענה כי זכרון הדברים איננו מהווה מסמך מהותי שלם לפי הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין וכי אין במסמך כל דבר המעיד על גמירת דעת להתקשר בחוזה - גם טענות אלה אינן מבוססות. זכרון הדברים מכיל את שמות הצדדים, תיאור הדירה, המחיר ואופן התשלום, מועד מסירת החזקה בדירה והוראה שהפרת זכרון הדברים גוררת פיצויים. אמנם לא נקבע מועד העברת הדירה, אך מסמך שחסרים בו פרטים שניתן להשלימם עפ"י הוראות החוק הוא מסמך העונה על דרישות סעיף 8 של חוק המקרקעין. ההעברה צריכה להתבצע תוך זמן סביר מיום שנקבע לחתימת החוזה וזאת עפ"י הוראות חוק המכר. על קיום גמירת הדעת מצביע הסעיף בזכרון הדברים הקובע פיצויים עבור הפרת ההתחייבויות שבזכרון הדברים.
ד. אין חשיבות לכך אם היה מסמך נוסף בין הצדדים בדבר מועד ההעברה והתשלום האחרון ואם לאו, שכן גם בזכרון הדברים ניתן לראות הסכם שלם ובר תוקף ואין צורך להזדקק לשם השלמתו לכל הסכם נוסף. לפיכך אין צורך להאריך בטענת המערערת שהשופט שגה בדחותו את הטענה שאין לשמוע את עדותו של עו"ד שני על מה שהוסכם ביום 18.6.80, מכיון שעו"ד שני היה עו"ד של המערערת והיא לא ויתרה על זכות החסיון העומדת לה לפי סעיף 48 לפקודת הראיות ולפי סעיף 90 של חוק לשכת עורכי הדין. לפי מה שקבע ביהמ"ש המחוזי עו"ד שני פעל
בהכנת ההסכם והיה צריך לפעול בביצוע ההעברה כעוה"ד של שני הצדדים והלכה היא שכאשר שני לקוחות פונים במשותף לעו"ד אחד, הרי דברים ומסמכים שהוחלפו בין צד אחד לבין עוה"ד לגבי הענין המשותף אינם חסויים בפני הלקוח האחר. אף לו היה עו"ד שני עו"ד של המערערת בלבד, הרי לא היה כל חסיון למה שהתרחש בנוכחות המשיבים או אחד מהם, ועל כן לא שגה השופט שדחה את ההתנגדות להשמעת עדותו של עו"ד שני.
ה. אשר לטענת המערערת שהמשיבים הפרו את תנאי העיסקה כיוון שלא שילמו את יתרת המחיר במועד המוסכם - המערערת התנערה מההתקשרות תוך ימים מספר אחרי יום 18.6.80 והודיעה לעו"ד שני שלא יטפל בהעברת זכות החכירה למשיבים, וכן הודיעה למשיבים על ביטול ההתקשרות. המערערת הראתה באופן חד משמעי שאין היא מתכוונת לקיים את זכרון הדברים. את יתרת המחיר היו המשיבים צריכים לשלם בעת מסירת החזקה בדירה אך המערערת לא היתה מוכנה למסור את החזקה למשיבים. בנסיבות אלה אין יסוד לטענה שהמשיבים הפרו התחייבות איזו שהיא עפ"י זכרון הדברים. בבסיבות הענין אין גם לומר שאכיפת זכרון הדברים היא בלתי צודקת. אין גם יסוד לטענה כי צריך היה להצמיד את יתרת המחיר לעליית ערך הדירה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא י . כהן. עו"ד א. לויט למערערת, עו"ד א. נמרוד למשיבים. 3.10.82)
ב.ש. 895/82 - מדינת ישראל נגד חנן פולברניס
*שחרור בערובה (מעשה מגונה בטרמפיסטית) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של מעשה מגונה בכפיה בכך שהתנכל לחיילת שלקח אותה טרמפ ובשעתו הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. הדיון בתיק החל באוקטובר ונמשך בסופו של החודש ועדות המתלוננת נשמעה כבר. אז ביקש הסניגור כי המשיב ישוחרר בערבות וביהמ"ש נעתר לבקשה. ביהמ"ש ציין כי הנאשם עצור למעלה מחדשיים ואין לו הרשעות קודמות, הוא נשוי ואב לשלושה ילדים ועובד כפקיד בחברה ואין מעשה העבירה כה חמור כדי להצדיק המשך המעצר עד לסיום ההליכים. עררה של המדינה נתקבל.
מעשה העבירה, לפי הראיות לכאורה, הוא התנכלות מינית לחיילת טרמפיסטית. אכן לא מדובר באונס ממש אלא במעשה מגונה ולא הופעל כח פיזי ממש אלא רק איומים להפעילו, אולם העובדה כי ריבוי מעשי התנכלות לטרמפיסטיות יצרו בלב המתלוננת פחד ואימה אינה שיקול לקולא דווקא. אין גם לקבל את טענת הסניגור כי יש נסיבה לקולא בכך שהנערה לא נמלטה מפני המשיב. אין זו אלא בגדר חוכמה לאחר מעשה כאשר מדובר בחיילת צעירה שנקלעה למצב מצוקה וניסתה להתמודד עם גבר מבוגר ממנה וחזק ממנה. המתלוננת לא התלוננה על המעשה כשנתקלה בג'יפ ובו חיילים מיחידתה והסכימה לכך שהמשיב יסיע אותה למחנה ורק אז התלוננה, אך אין באלו כדי להשליך על חומרת העבירה והיו מקרים לרוב בהם הוסעו קורבנות אונס, לאמר ביצוע המעשה, ממקום הביצוע ולא התלוננו אלא בפני מי שרכשו לו אמון. בכל הנתונים יש להורות על מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד פוגלמן למבקשת, עו"ד ח. קאזיס למשיב. 12.11.82).
ע.פ. 9/82 - אמנון פולני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בנער) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בכח בנער בן 13 ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ושמונה עשר חדשים מאסר על תנאי וקנס של 2,500 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המעשה אירע באוגוסט 1979 וגזר הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן בנובמבר 1981. המערער הוא יליד 1959 ואין לו עבר פלילי. בביהמ"ש המחוזי לא הובא חומר מספיק להתחקות על סיבת המעשה וביהמ"ש העליון ביקש תסקיר שרות המבחן. מתברר שהמערער עצמו מתקשה להבין את נסיבות המקרה וכן כי הוא בעל אישיות בלתי בשלה. המעשה לא בוצע על רקע של סטיה מינית או נטיה לתוקפנות. בנסיבות האמורות דחה בשעתו ביהמ"ש העליון את מתן פסק הדין לששה חדשים כדי לברר אפשרויות של טיפול במערער וכדי לקבל פרוגנוזה לגבי התנהגותו הצפויה בעתיד. מתסקירו של שירות המבחן מתברר שמדובר במעשה חד פעמי וקשה להניח שעדיין נשקפת סכנה מן המערער לצבור. הוא שירת שרות מלא בצבא ובהצלחה וכן הסתדר בעבודה קבועה שבה הוא עובד עד היום. מאז גזר הדין חל במערער שינוי לטובה ועבר תהליך של התבגרות. בנסיבות אלה האינטרס הצבורי איננו מחייב את שליחתו למאסר בפועל ולפיכך כל התקופה של שנתיים תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד גב' רסנר למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 3.11.82).
ע.פ. 82/82 - מדינת ישראל נגד חיים כרמלי
*קולת העונש (נהיגה במהירות מופרזת) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין באשמה של נהיגת רכב במהירות של 113 קמ"ש בדרך שהמהירות המותרת בה היא 90 קמ"ש. בימ"ש השלום לתעבורה הטיל על המשיב קנס של 690 שקלים, פסל אותו מנהיגה לתקופה של חודש וכן פסל אותו פסילה על תנאי לתקופה של שלשה חדשים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את הפסילה על תנאי מהנימוק שמדובר בנהג הנוהג 30 שנה ולא הוגשו הרשעות קודמות כלשהן. הערעור נתקבל.
הביקורת של התובע לא היתה על שיעור העונש הקל אלא בעיקר בגין המסר הלא רצוי שפסק דין זה טומן בחובו. מהתערבותו של ביהמ"ש המחוזי עשויים להסיק כאילו אין זו נורמה מתבקשת לפסול על תנאי את רשיונו של נהג רכב שחטא בעבירת תנועה. לדעת התובע צריך לעודד את שופטי בתי המשפט לתעבורה לעשות שימוש רב בעונש הפסילה שכן זה העונש ההולם ביותר עבירות אלה. גישתו של התובע נתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון והוא החזיר על כנו את פסה"ד של בימ"ש השלום. פקודת התעבורה והתקנות לא באו מתוך הגבלה שרירותית של חרות התנהגותו של האזרח. כללי ההתנהגות הנאותה ע"י המשתמשים בדרך נקבעו במחשבה מרובה ועל פי נסיון מצטבר כדי להבטיח תנועה סדירה וגם בטוחה לצבור הרחב. לפי נסיון החיים יש להפעיל מעל הכל, לצד כל עונש אחר, את עונש הפסילה לתקופה ארוכה או לתקופה מצומצמת בפועל או על תנאי הכל לפי נסיבות הענין. רשיון נהיגה מוענק לאדם שהוכיח במבחנים את כושרו לנהוג ונהג אשר מתעלם מהכללים החשובים שלמד ראוי לו שהזכות שהוקנתה לו תשלל ממנו לפרק זמן מסויים כדי שיחזור וישנן את כללי הנהיגה בדרכים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. לי - רן למערערת, עו"דגב' מ. אילן למשיב. 26.10.82).
ע.פ. 333/82 - אליהו חתמוף נגד מדינת ישראל
*ביגמיה (הערעור נדחה).
המערער נשוי לאשתו הראשונה מזה שנים. זו היתה עקרה והמערער קשר עצמו עם אשה אחרת ולפי כתב האישום תתקיים טכס נישואין ביום 27.9.79 שבו נשא המערער את אשתו השניה לאשה. מאז ילדה אשתו השניה שלושה ילדים והיא שוב בהריון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של ריבוי נישואין בהסתמכו על עדויות אמינות כי המערער העמיד חופה וקידש את אשתו השניה ואף מסר לה כתובה חתומה בחתימת ידו. די בעדויות שהושמעו ובכתובה שהוגשה כראיה בכתב כדי להסיר כל ספק בדבר טיב היחסים שבין המערער לאשתו השניה מבחינה עובדתית ומשפטית גם יחד. בדין נדחתה איפוא גירסת המערער שאשתו השניה היא רק "ידועה בצבור" שלו. כמו כן לא האמין ביהמ"ש המחוזי למערער כי היה תחת השפעת סמים ואינו יודע בדיוק מה טכס נערך וגם בכך אין להתערב. אשר לעונש - המערער נדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי והרי זה עונש מתון ונמוך מן העונשים הראויים בגין עבירה זו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד פוגלמן למשיבה. 1.11.82).
ע.פ. 367/82 - וליד פאחורי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד חזקת ההחזקה התכופה (הערעור נדחה).
ארבעת המערערים נמצאו במכונית שבה היו פריטים אשר בחלקם נגנבו בפריצה שארעה לילה קודם לכן בחנותו של המתלונן וביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של התפרצות. הערעור נדחה. המערערים לא מסרו עדות במשפטם וסניגורם טען שתי טענות: ראשית, שנערך חיפוש במכונית ללא צו וללא שנתקיימו התנאים הקבועים לביצוע חיפוש ללא צו ולכן דו"ח החיפוש לא היה קביל כראיה; שנית, שלא היו ראיות מספיקות כדי לערב את המערערים בעבירה שיוחסה להם. שתי הטענות נדחו.
לענין צו חיפוש - המערערים לא הראו כי החיפוש לא היה חוקי, אך אפילו כן הדבר לא הובאה כל אסמכתא שפרוטוקול על טובין שנתפסו ללא צו חיפוש חוקי אינו קביל לראיה ואין ביהמ"ש מוכן בערעור זה לחתוך שאלה זו ללא שהוגש חומר משפטי משכנע. אשר לטענה השניה - מציאותם של המערערים במכונית אשר בה נמצא חלק מהטובין שנגנבו בהתפרצות וכלי פריצה, חייבה את המערערים לתת הסבר ובהעדר הסבר רשאי היה ביהמ"ש לקבוע, על יסוד כלל ההחזקה התכופה, כי ידם של המערערים היתה בפריצה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד לידאווי למערערים, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 3.11.82).
ע.פ. 870/81 - משה סטרואשוילי נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצוי בגין מעצר ומאסר בעבירה שנסתיימה בזיכוי (הערעור נדחה).
ביולי 1978 נגנב שק דואר מנמל התעופה בלוד ובמרץ 1979 נעצר המערער באשמה של השתתפות בגניבה. כתב האישום הוגש באפריל 1979 ולאחר שמיעת ראיות במשך 17 ישיבות ניתנה הכרעת הדין במרץ 1980 וגזר הדין ניתן באותו חודש, תוך גבול הזמן של שנים עשר חודשים הקבוע בסעיף 48 של חוק סדר הדין הפלילי. במאי 1980 הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון ובסוף אותה שנה נשמע הערעור בשני ימי שמיעה מלאים. לאחר מכן ביקש ב"כ של אחד המערערים להשלים טיעונים בכתב ואלה הוגשו במרץ 1981. במאי 1981 ניתן פס"ד של ביהמ"ש העליון שקיבל את ערעורו של המערער וזיכה אותו מן הטעם
"שנותר ספק לגבי זיהויו... מן הספק כאמור - אם כי אינו רב - זכאי המערער... להנות". לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפצותו על הוצאות הגנתו ועל שלילת חרותו בהיותו כלוא במשך שנה כעציר ולאחר מכן במשך כשנה וחצי כאסיר בעבירה שממנה זוכה. בתוך התקופה הנ"ל ריצה המערער עונש אחר של 18 חדשים כך שבגין העבירה דנה היה במאסר כשמונה חדשים בלבד. הבקשה לקבלת הוצאות ופיצוי הינה לפי סעיף 80 לחוק העונשין הקובע כי אם "ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו".
את ענין הוצאות המשפט זנח המערער והתרכז בתביעת פיצוי על המעצר והמאסר. אין הוא טוען שלא היה יסוד לאשמה, וממילא, נוכח ההרשעה פה אחד בערכאה הראשונה והזיכוי בערעור מן הספק הקל בלבד, לא היה יכול להיות מקום לטענה כזו. העלאת טענה של חוסר יסוד לאשמה תיתכן כאשר האישום נגד הנאשם לא היה אלא טפילת אשמת שווא נגדו ללא ביסוס בחומר הראיות שבידי התביעה, או כשגירסת הנאשם בדבר חפותו, שהתאמתה בסופו של דבר, לא נבדקה ע"י התביעה למרות שניתן היה לבדקה, או כשחומר הראיות הראה בעליל שבידי התביעה לא היה מלכתחילה להוכיח את האשמה בוודאות סבירה.
בקשת המערער מבוססת בעיקרה על קיום נסיבות המצדיקות את תשלום הפיצוי, היינו אורך הזמן שבו התנהל הדיון בביהמ"ש העליון שהיה מעל לסביר עד כדי גרימת עוות דין. הסניגור מוכן לקבל את הטענה שתקופה של 18 חדשים הינה תקופה סבירה לבירור ההליכים בשתי הערכאות, אך הזמן שמעבר לכך, שמונה חדשים נוספים, חורג לטענתו מגבול הסביר עד כדי להוות עוות דין. טענתו של המערער מעוררת שאלה נכבדה אם צריך ואם ניתן לערוך בחינה בכל מקרה ומקרה כדי לברר ולקבוע אם ובכמה זמן התארך ברורו של ההליך מעל לדרוש אך שאלה קשה זו אינה תובעת פתרון בערעור שלפנינו. כאשר ביהמ"ש בא להחליט אם יש נסיבות מיוחדת המצדיקות את הפיצוי אין הוא מסתפק במבחן האחד של אורך הזמן תוך ניתוק מכל יתר הנסיבות. השיקול שהמערער זוכה בערעור רק בשל ספק קל בזיהויו אף הוא בכלל מגוון השיקולים הראויים להשקל. כמו כן ניתנה הוראה לשלם למערער, שהיה מושעה מעבודתו, את מלוא משכורתו החל מיום 13.9.80, המועד שבו נסתיים המאסר השני שאותו היה המערער מרצה ועד לתאריך הזיכוי, היינו עבור תקופת שמונה החדשים שבגינם תובע עתה המערער את הפיצוי לפי סעיף 80. אין מחלוקת שכמעט ואין הבדל בין הסכום שקיבל כנ"ל לבין השכר הממוצע המשתלם לפי סעיף 80. העובדה שהמשכורת שולמה במשך כל התקופה שבגינה נתבע הפיצוי, ולו גם ללא הצמדה, היא בודאי מהשקולים הראויים להשקל לענין החלטה אם נתקיימו נסיבות המצדיקות פצוי לפי סעיף 80. לפיכך, גם אילו נקבע שההליכים שהסתיימו בזיכויו של המערער התארכו בשמונה חדשים מיותרים ללא הצדקה, כי אז בנסיבות הזיכוי ובהתחשב בעובדה שהמערער קיבל את משכורתו כנ"ל אין לפצותו פיצוי נוסף.
( בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מרינסקי למערער, עו"ד רגזניאנו למשיבה. 10.11.82).
ע.פ. 285/82 - משה ברנס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות תנועה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג במכונית ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח ופגע בגדר בית ספר שבדרכו, פגע בעובר אורח, המשיך בנהיגתו הפראית ולבסוף פגע בעץ ונעצר. ביהמ"ש גזר למערער תשעה חדשים
מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שלושה חדשים ופסל את המערער לנהיגה במשך חמש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבירות קודמות מאותו סוג וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות כשהטיל עליו את העונש האמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 6.10.82).
ע.פ. 73/82 - גרשום איסקוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבה ונדון לששה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למעשה העונש שהוטל על המערער איננו חמור בהתחשב עם חומרת העבירה ועם עברו של המערער, אך בשים לב לנסיבות המיוחדות של מקרה זה, יש לקבל את המלצת שירות המבחן ולא לשלוח כעת את המערער למאסר. גם ב"כ התביעה לא התנגדה להמלצה זו. המערער עלה ארצה לפני שנים מספר ולא נקלט בעבודה מסיבות שונות. הוא התדרדר לביצוע עבירות וכן התפתחה אצלו תסמונת של תלונות על מחלות שונות. לאחרונה המצב שופר במידה משמעותית ומזה כחצי שנה המערער עובד באופן סדיר ומפרנס אשה ושני ילדים. אין מצדו יותר תלונות על מחלות ואף שובץ בשירות מילואים של צה"ל. קיימת עתה תקווה מבוססת כי המערער הצליח לעלות על דרך המלך וכי העבירות השונות שביצע לא יחזרו עוד. בנסיבות הנ"ל ובהתחשב בכך שהעבירה בוצעה לפני כשנתיים והעיכוב בדיון לא היה באשמת המערער הרי האינטרס הצבורי לא יימצא ניזוק אם על המערער לא יוטל עונש מאסר בגין העבירה האחרונה. לפיכך נתקבל הערעור, בוטל המאסר בפועל והמאסר על תנאי הקודם הוארך. המערער הועמד במבחן לשנה וחצי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' ד. ערנילמשיבה. 3.10.82).
ע.פ. 245/82 - יעקב אדרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בשתי התפרצויות למקום תפילה וגניבה מהם, והתפרצות וגניבה מנגריה וגניבת שני זוגות אופניים ונדון לך 18 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 14 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בפתח דיוניו לפני ביהמ"ש העליון טען המערער כי לא התפרץ כלל לבתי הכנסת אלא קנה רכוש שאחרים גנבו מהם אך טענה זו אין לקבל. מתוך עיון בפרוטוקול עולה ברורות - הן מדברים שאמר השופט למערער והן מדברים שאמר המערער לשופט - שהוא היה מודע לתוכן המדוייק של האישומים נגדו וכי הודה בעובדות אלה בידיעה מלאה עליהם. אשר לערעור עצמו - אין בו ממש. למערער הרשעות קודמות ואת העבירות הנוכחיות ביצע שעה שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו בגין התפרצויות לבית תפילה וגניבה וכן גניבת אופניים. המערער ביקש להקל בעונשו בהתחשב במצבה הקשה של אשתו וששת ילדיו, אך ענין זה כבר נשקל על ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד ד. שפי למשיבה. 12.10.82).
ע.פ. 504/82 - אליהו רונן נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בגין עבירות של לשון הרע והעלבת עובד צבור והוא ביקש משופט השלום שדן באישום כי יפסול
את עצמו. נימוקו עמו כי בגזר הדין שניתן על ידי אותו שופט במשפטו של אדם בשם יעקב בוקשי אמר השופט דברים שליליים על המערער אשר לטענת המערער הן מצדיקות את בקשת הפסילה. שופט השלום סרב לפסול את עצמו בציינו כי הדברים שאמר שם לא ישפיעו עליו במשפט זה אך ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והורה להעביר את התיק לשופט אחר.
בוקשי הורשע בזמנו בשתי עבירות הקשורות בפרסום לשון הרע שאין כל קשר ביניהן ובין האישום נגד המערער. באותו פס"ד אמר השופט "מוכן אני... להניח לטובת הנאשם... כי פותה ושוכנע על ידי אחר לבצע עבירותיו. מצער הדבר כי מי שהביא את הנאשם לידי מעשיו הנקלים אינו נותן את הדין על כך, ודומני שתודה על חסינותו זו חב הוא לאדם המחפה עליו, אך בהתחמקותו של זה מיד החוק אין כדי להקל הקלה ממשית עם הנאשם... אפילו לא יצאה היוזמה לה ממנו...". אין חולקין על כך שהמערער הוא האדם האחר שעליו מדובר כעל זה שפיתה ושכנע את בוקשי לבצע את העבירות. אין לבוא בטרוניה כלפי השופט שהיה מוכן להניח לטובתו של בוקשי שהוא פותה ע"י המערער לבצע את העבירות. אילו היה השופט מסתפק במה שאמר בפיסקה הראשונה בגזר הדין לא היה בכך כדי לפסול אותו מלדון בעניינו של המערער. ברם, השופט לא הסתפק בכך, אלא הביע גם צער שאותו אדם אינו נותן את הדין על מעשיו, מכיון שזכה בחסינות. בדברים אלה חרג השופט ממה שהיה נחוץ לשם גזירת דינו של בוקשי ויש בהם כדי להצדיק את חששו של המערער שהשופט לא יהיה מסוגל להתעלם מגישה שלילית כלפיו, לפיכך יש להעביר את הדיון לשופט אחר.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 12.10.82).
ע.פ. 10/82 - אברהם ועקנין נגד מדינת ישראל
*תקיפה ופציעה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי בבית המעצר בירושלים תקף בסכין עציר ערבי וגרם לו חתכים בפניו. הערעור נדחה. המערער היה עצור בבית המעצר ובדבריו הכחיש כל קשר לעבירה. לטענתו לא הכיר את קרבן העבירה ורק העלילו עליו עלילת שוא. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היה קרבן העבירה בדרכו לחדר האוכל יחד עם יתר העצורים הערבים האוכלים את ארוחותיהם, לפי המקובל בבית המעצר, בנפרד מן העצורים היהודים ובשעות שונות. המערער העיד כי באותה שעה היה סגור בתאו ולא יכול היה לבצע את העבירה, אך דבריו נסתרו על ידי שוטר שהעיד כי המערער סייע לו בעבודות אחזקה מסויימות באותו בוקר ולכן התיר לו להשאר מחוץ לתאו ולהנות מן השמש. קרבן העבירה לא הכיר את המערער לפני כן, אך נתן תיאור כללי של דמותו של מי שתקף אותו ובעקבות זאת הוכנסו העצורים לחצר ונערך מעין מסדר זיהוי כללי על ידי כך שאפשרו לקרבן העבירה להסתכל לתוך החצר כדי לזהות את מי שפגע בו והמתלונן זיהה את המערער. אשר לטענה כי היה יותר נכון לערוך מסדר זיהוי כמקובל - בנסיבות מקרה זה לא ניתן היה לשתף את כל העצירים במסדר זיהוי ולא היה ברור בשלב האמור מיהו החשוד שאותו יש לשתף במסדר זיהוי שבו נוטלים בד"כ חלק רק מספר מוגבל של אנשים. ברור שלא היה גם מקום לעריכת מסדר זיהוי רגיל אחרי שנערך הזיהוי הראשון, שכן אמרי שקרבן העבירה הביעה דעתו מי העבריין, אין לדעת בנסיבות אלה אם הקרבן מזהה את מי שהוא זוכר משעת התקיפה או את מי שהוא זוכר מן השלב המאוחר יותר בעת שזיהה אותו בחצר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מושכל למשיבה. 11.10.82).
בג"צ 572/82 - עלי מוצלח נגד שר הבטחון
*הריסת בתים של מחבלים(העתירה נדחתה).
שני בניו של העותר, המתגוררים בכפר בנפת טול כרם נעצרולאחר שבמשך שנים ביצעו פעולות חבלה ובהן פיצוצים רבים אשר ברובם נמנעובדרך נס פגיעות באנשים ואילו במקרה אחד נהרגו שלושה אנשים ובפיצוץ אחרנפצעו מספר אנשים. השנים מתגוררים בשני בתים בכפר אך לא בביתו של העותר.העותר הגיש את עתירתו מחשש פן יהרס ביתו מכח צו לפי תקנה 119 לתקנותההגנה (שעת חרום) אך אלוף פיקוד המרכז הבהיר שאינו מתכוון להרוס את ביתו של העותר. נותרה לדיון השאלה אם בדין החליט אלוף פיקוד המרכז להרוס את בתיהם של שני בניו של העותר. בענין זה נדחתה העתירה.
פרקליטו של העותר מסכים כי קיימת האפשרות המשפטית להפעיל את התקנה119 הנ"ל, אך לדעת הפרקליט אין המקרה מצדיק מבחינה עניינית את הפעלת הסמכות מאחר ומדובר במעשים שבוצעו לפני שנתיים ומעלה ולא יהיה ערך מרתיע לתגובה לפי תקנה 119 שתבוא זמן כה רב אחרי ביצוע המעשים הנדונים.ברם, מדברי בניו של העותר עולה כי המשיכו בפעילותם גם אחרי שביצעו אתמעשי החבלה לפני שנתיים ואם לא יכלו להוציא כוונתם בביצוע פעולות נוספות מהכח את הפועל הרי נבע הדבר מנסיבות אובייקטיביות אשר לשניים לא היתה שליטה עליהן ולא בשל כך שזנחו את דרך הרצח והחבלה. עניינו של בג"צ הוא בפיקוח המשפטי על חוקיות שיקול הדעת של המפקד הצבאי ולא בפיקוח עובדתיעל היעילות שבהפעלת שיקול הדעת. ברם, גם אילו היה בג"צ בוחן את השאלהלגבי מי שעשה כל שביכולתו כדי לפגוע באזרחים, אך הגשים זממו לאחרונה לפני שנתיים מאחר ופעולות מאוחרות יותר לא הצליחו בידיו. אשר לטענת הפרקליט כי יהיה זה הולם יותר להחרים את המבנים ולאטום אותם במקום להורסם - אכן מקובלת הדעה כי השימוש בתקנה 119 לא יעשה. אלא לאחר שקילה ובדיקה קפדניים ורק בנסיבות מיוחדות וכי ישקל בכל מקרה אם להסתפק באטימת המבנה במקום להורסן, אך השיקול הוא שיקולו של המפקד הצבאי המוסמך לכך והוא צריךלהיות מודרך לענין זה עפ"י חומרתו של המעשה. בחינת מעשיהם של השנים אינומצביע על כך שנפלה טעות אשר תצדיק מבחינה משפטית או עניינית אתהתערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר, עו"דעטלי לעותר, עו"ד צור למשיב. 24.11.82).
בג"צ 83/82 - לשכת המסחר תל אביב יפו נגד שר התחבורה ואח'
*אגרות אחסון במחסני ממ"ן (מסוף מטען נתב"ג) (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה מס' 2, ממ"ן מסוף מטען נמל תעופה בן גוריון, (להלן ממ"ן), נתאגדה כחברה ממשלתית שמטרתה להקים ולתפעלמסוף בנמל התעופה על מכלול שירותיו ובין היתר אחסנה, פריקה וטעינה של מטענים וכדומה. בעבור שירותים אלה הורשתה ממ"ן לגבות אגרות לפי התעריפים המתפרסמים בקובץ בתקנות על פי חוק הטיס. מלכתחילה היה פטור עבור אחסון מטעני ייבוא המגיעים דרך האויר עד חמישה הימים מיום הגעתם, לאחר מכן הועמד הפטור על שלושה ימים ולאחרונה צומצם הפטור ליום אחד בלבד. על הצמצום של הפטור ליום אחד בלבד נסבה העתירה ונדחתה.
רק טענה העומדת בקני המידה שנקבעו בכללים של בג"צ יכולה להביא לפסילתה של חקיקת משנה והשאלה היא אם אמנם עומדות הטענות שהעלתההעותרת נגד התקנה הנ"ל במבחן כללים אלה. התשובה היא שלילית.
הטענה הראשונה של המשיבים הינה כי אין לעותרת מעמד בעתירה הנוכחית אך טענה זו יש לדחות. בין חברי העותרת נמנים בעלי עסקים שעיקר עיסוקם בתחום הייבוא הסיטוני והשירותים ולהם יש ענין ישיר כי התקנה המצמצת הנ"ל תבוטל. די בכך כדי לקבוע שלעותרת יש זכות עמידה בשמם במשפט זה.
אשר לטענת העותרת כי חובת האחסון במחסני ממ"ן נכפית על היבואנים כדי שפקידי המכס יספיקו לבדוק את המשלוחים ואין מקום לחייב את האזרח בתשלום אגרה בגין פעולה הנכפית עליו ע"י השלטונות - בתנאי מינהל תקין קורה לא אחת שהרשות כופה על האזרח פעולות מסויימות הכרוכות גם בפגיעה בכיסו וכל עוד שהפגיעה מעוגנת בהוראה חוקית אין לבוא בטרוניה נגד הרשות על שגרמה לאזרח הוצאה, שהוא עצמו היה מעונין להשתחרר ממנה.
באשר לטענת חוסר הסבירות של התקנה, התגבשה מגמה כללית והיא שלא בקלות יפסול בג"צ תקנה שהותקנה ע"י הרשות וביהמ"ש לא יטה להמיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקוליו שלו. התקנה הנדונה כאן יש לה השלכות על כלל היבואנים ובצד ההחמרה יש בה הקלות ליבואנים הזעירים. בבדיקת כל הנסיבות עולה שאין התקנה בלתי סבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. בן יקר לעותרת, עוה"ד מ. שקד ומ. לשם למשיבים. 2.10.82).
ב.ש. 876/82 - הרמונה הגנזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום 1.10.82 הוגש כתב אישום נגד העוררת בו היא מואשמת כי סייעה באורח פעיל לבעלה ולאדם אחר לייבא לישראל כמויות ניכרות של הרואין. כן היא מואשמת בביצוע גניבה. ביום 8.10.82 הורה ביהמ"ש לעצור את העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה.
כחודש לאחר צו המעצר החלה שמיעת המשפט ובמשך מספר ימים נשמע עד המדינה, שאימת לכאורה ראיות המסבכות את העוררת בביצוע המעשה. המשכו של המשפט נקבע לחודש דצמבר לשמיעה רצופה של ששה ימים. לנוכח החומרה הרבה שבמעשים המיוחסים לעוררת ולאור פסיקתו של ביהמ"ש העליון בדבר הצורך להחזיק במעצר נאשמים בעבירות סמים, ובמיוחד בסם מסוג הרואין, צדק ביהמ"ש המחוזי כשצווה על מעצר העוררת. הסניגור סבור, בהסתמכו על החלטה שניתנה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון, כי כאשר מדובר באשה ואם לילדים יש להתחשב בה התחשבות יתירה. ברם, המקרה הנזכר עניינו היה עבירות מטבע ואילו כאן מדובר בייבוא סם קטלני מסוכן בכמות ניכרת. ניתן לצפות כי אשה ואם לילדים אכן תעסוק בגידול וחינוך ילדיה אך לא כך נהגה העוררת שנתנה ידה למעשים נפשעים. אין היא יכולה להבנות מעובדת היותה אם לילדים כדי להנצל מהסנקציה הראויה לה על פי התנהגותה ובגינה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רכטמן למבקשת, עו"ד לנדשטיין למשיבה. 10.11.82).
ב.ש. 873/82 - בוריס מנשרוב נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר ליומיים לצורך נשואין (בקשה לשחרור ממעצר לצורך נישואין - הבקשה נתקבלה).
העורר הוא יליד 1960 ועצור מיום 5.9.82 עד לתום ההליכים באשמה של עבירות התפרצות וגניבה. ביום 30.9.82 נשמע עררו על החלטת המעצר והסניגור טען אז כי העורר עומד לשאת אשה ולפיכך הוא מבקש להשתחרר בערבות מתאימה למספר ימים לקראת נישואיו. הבקשה נדחתה מהנימוק שהיא מוקדמת מדי. בינתיים נרשם העותר
לנישואין וכבר נקבע מועד החופה והוא חידש את בקשתו לשחרור למשך שבעה ימים לצורך נישואיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבלו את טענת הפרקליטות כי קיים חשש שהנאשם עלול לנסות להמלט. הערר נתקבל וביהמ"ש העליון הורה על שחרור העורר ליומיים לצורך נישואיו.
מדובר באדם צעיר הנתון במעצר בטרם משפט מזה למעלה מחודשיים ומועד משפטו טרם נקבע. עוד בספטמבר היה מדובר על כוונתו להינשא, כך שאין לראות בבקשה דנא משום התחמקות שזה עתה עלתה במוחו. לא הובאו הוכחות שהחשש של הימלטות הוא רציני ומבוסס. אמנם חשש כזה יתכן וקיים גם אם אין בידי המשטרה הוכחות של ממש על כך, אך בכך לא די כדי לסרב להענות לבקשת העורר לבוא בברית נישואין. ההצדקה למעצרו בטרם משפט ניתנה בין היתר משום שלעורר הרשעות קודמות מאותו סוג עבירות וקיים חשש סביר שאם יתהלך חופשי ימשיך במעללי ההתפרצות ויסכן רכוש הצבור. נימוק זה כמעט ואינו קיים כשמדובר בשחרור לתקופה קצרה ביותר ולמטרת נישואין. אין נימוק ואין הצדקה לסרב מתן חופשה קצרה רק משום החשש, ללא הוכחות, שמא ימלט. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר ליומיים, במועד שנקבע ליום נישואיו, כששוטר בלבוש אזרחי יתלווה לעורר עד לכניסתו לחופה כדי להווכח שאכן בא העורר בברית נישואין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד מושכל למשיבה. 10.11.82).
ב.ש. 889/82 - אורי לוי נגד מדינת ישראל
*ערר לערכאה נוספת בענין מעצר (הערר נדחה).
אין מנוס מאשר לדחות את הערר על הסף, לאור ההלכה שנפסקה כי בחוקקו את סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי, התכוון המחוקק לסיים את הליכי הביניים הנוגעים למעצרים ושחרורים בערובה ע"י דיון בערכאת ערעור אחת. בכך ביטא את הכרתו כי ענין כזה הנבדק בשתי ערכאות, חזקה על ערכאות אלה ששקלו את הענין במידה מספקת ואין להטריד את ביהמ"ש העליון פעם נוספת.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד דויד למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 14.11.82).
ב.ש. 848/82 - מוחמד שורפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (םמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באחזקת סם ונסיון לסחור בו וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הטענה היחידה היא שאין בידי התביעה ראיות לכאורה אך אין ממש בטענה זו. הסניגור מצביע על ראיות אחרות שהן הודעותיהם של העורר ושל אחיו ושלפיהן אין לעורר חלק במעשה, ואולם אין ביהמ"ש עוסק בהליכי המעצר בקביעת עובדות ובהעדפת ראיות. ענין זה יש להשאיר לבירור במשפט עצמו. בשלב זה די אם יש בידי התביעה ראיות אשר אם תתקבלנה כמהימנות עשויות הן להביא להרשעת הנאשם. אמנם ביהמ"ש לא יתעלם מקיומן של ראיות סותרות התומכות בגרסת הנאשם, אך כל עוד אין באלה כדי לקעקע על פניהן את ראיות התביעה ולעשותן חסרות כל סבירות או יסוד על פניהן, די בכך כדי להצדיק, בנסיבות מתאימות, את מעצרו של נאשם. העורר לא העלה כל נסיבות שיצדיקו סטיה מן הכלל שבעבירות של סמים שלא יועדו לצריכה עצמית, יש לעצור נאשם עד תום ההליכים כדי למנוע סכנה לצבור. לעורר עבר פלילי בעבירות סמים והעבירה דנא בוצעה כחודש אחרי ששוחרר ממאסר וכשתלוי נגדו עונש מאסר על תנאי.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ד. משולם לעורר, עו"ד ח. לי - רן למשיבה. 2.11.82).
ב.ש. 790/82 - יצחק חן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין ביחד עם אחר בגין שורה של התפרצויות לבתי דירות וגניבה מתוכן וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. יש ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר. כשמדובר בשורה של פריצות בזמן קצר יחסית, תוך הכנה ותכנון, ונוכח הגל הגואה של עבריינות מסוג זה גובר האינטרס הצבורי להחזיק את הנאשמים במעצר עד תום ההליכים, כדי למנוע מהם פעילות עבריינית נוספת בעת שהם מהלכים חפשי. כשמדובר בנאשם שלחובתו שמונה הרשעות קודמות נגד הרכוש וכן תלוי נגדו מאסר על תנאי הרי שחרורו בערובה הוא בבחינת סיכון לשלום הצבור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שלנגר למבקש, עו"ד גב' כרמל למשיבה. 17.10.82).
ב.ש. 766/82 - אמנון תשובה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת נזק בזדון והצתה בכך ששלח אש במכונית וגרם נזק למכונית אחרת כשהנזק עולה על 150,000 שקל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
קיימות ראיות לכאורה נגד העורר אך לדעת הסניגור מדובר בצעיר בן 18 העובד באורח קבע והוא עומד לפני גיוסו לצה"ל ולכן אין להפריע בקיום חובתו לשרת בצה"ל. לפני ההחלטה בערר הורה ביהמ"ש העליון לערוך בדיקה ולברר סיכויי העורר להיות מגוייס לצה"ל מתוך מחשבה כי קליטת העורר במסגרת משמעתית בצבא עשוייה לחייב שיקול נוסף ביחס להכרח במעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים. בבדיקה התברר שהעורר כבר גוייס לשירות חובה אלא שלמחרת גיוסו עזב את השירות ומאז נעדר ממנו ומבחינת השיפוט הצבאי הרי הוא עריק. התנהגות זו והרישומים הפליליים לחובתו של העורר מלמדים על אופיו. מדובר בעבירות של ונדליזם לשמו, של השחתת רכוש ובריונות אשר הפכו לחזיון נפוץ. בנסיבות אלה שחרורו של העורר יש בו משום סיכון לצבור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מור לעורר, עו"ד לי - רן למשיבה. 15.10.82).
ב.ש. 751/82 - מדינת ישראל נגד מיכאל שפרגה
*שחרור בערובה (חבלה בכוונה מחמירה והחזקת נשק)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). בשעת שירותו הצבאי בלבנון נטל משם המשיב אקדח זיקוקין. בין המתלונן ובין המשיב שררו יחסי ידידות אך פרץ ביניהם ויכוח ובמהלכו ניסה המשיב לדקור את המתלונן בסכין ולאחר מכן ירה בו, לטענת התביעה, מאקדח זיקוקין. המשיב כופר ביריות לעברו של המתלונן. המשיב הואשם בהחזקת נשק שלא כדין וגניבתו, וחבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש סרב לצוות על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לחובת המשיב רשימה לא מבוטלת של הרשעות קודמות וכולל עבירות אלימות והיה אולי משקל לבקשת המעצר אילמלא נתון אחד שיש בו כדי להכריע לטובת המשיב. בקשת המעצר נדונה בביהמ"ש המחוזי ביום 23.9.82 והתביעה לא בקשה לעכב את ביצוע השחרור עד לערר. יתר על כן, הערר הוגש רק ביום 29.9.82 ובינתיים התהלך המשיב חפשי. הנימוק לבקשת המעצר היה בין היתר למנוע מהמשיב כי ישפיע על עדותו של המתלונן אך נימוק זה איבד מתקפו שעה שהמשיב התהלך חפשי. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' גורני לעוררת, עו"ד זכריה למשיב. 11.10.82).