ע.א. 43/80 - אמה ללוש ואח' נגד יהודית מלמוד ואח'
*אכיפת חוזה למכירת דירה. * שערוך יתרת התשלום.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בב"ש בת.א. 343/78 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים (להלן: המוכרים) מכרו דירה בבאר שבע למשיבים (להלן: הקונים) בחוזה מיום 9.3.78. מחיר הדירה היה 174,000 ל"י ומתוך זה שילמו הקונים בעת חתימת החוזה 30,000 ל"י ולגבי היתרה הוסכם על ארבעה תשלומים: 110,000 ל"י ביום 10.5.78, 11,000 ל"י ביום 1.6.78 והיתרה במועדים יותר מאוחרים. התשלומים שנועדו ליום 10.5.78 וליום 1.6.78 לא נפרעו בזמן. ביום 6.6.78 הודיעו המוכרים לקונים כי אי תשלום שני השיעורים מהווה הפרה יסודית של החוזה וע"כ הם מבטלים את החוזה ואף צרפו המחאה על סך 30,000 ל"י להחזרת התשלום שקיבלו מהקונים. ב"כ הקונים דחה את הטענה שהקונים הפרו את החוזה ואם כי שני התשלומים טרם שולמו הרי לדבריו המחדל רובץ לפתחם של המוכרים כי בגללם לא הצליחו הקונים להשיג סכום של 110,000 ל"י המגיע להם כהלואה ממשרד הקליטה ושאותו היו צריכים לשלם למוכרים. החוזה בין הצדדים הודפס כולו במכונת כתיבה ובפיסקה שמדובר בה על תשלום 110,000 ל"י הוסף בכתב יד "ע"י הלוואה ממשרד הקליטה". בחוזה התחייבו המוכרים לשלם את מסי העיריה ומס רכוש ולהמציא אישורים לצורך העברת הדירה על שם הקונים וכן התחייבו למסור את החזקה בדירה עד יום 1.6.78, לאחר תשלום שני התשלומים הנ"ל. המוכרים קיבלו הודעה כבר באפריל 1978 מאת עוה"ד שטיפל בהעברה כי עליהם להמציא את האישורים כדי שיוכל לבצע את ההעברה ולרשום משכנתא הנדרשת לצורך קבלת ההלוואה ותשלום הסכום של 110,000 ל"י אך המוכרים לא המציאו את האישורים. במשפט טענו המוכרים כי את המלים "ע"י הלוואה ממשרד הקליטה" הוסיפו לחוזה שלא בהסכמתם ולאחר שהחוזה נחתם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת הקונים כי הפיסקה הנ"ל נכתבה בחוזה על דעת המוכרים וכי הובהר למוכרים שהתשלום יבוצע מהכספים שיקבלו כהלוואה ממשרד הקליטה, וקבע כי המוכרים הם שהפרו את החוזה ולפיכך הורה על אכיפתו. יצויין כי העברת הדירה ע"ש הקונים בוצעה ביום 1.9.78 והמוכרים לא נקטו בכל צעד כדי למנוע את ההעברה. כשהורה על אכיפת ההסכם קבע ביהמ"ש כי על הקונים לשלם למוכרים את הסכום הקבוע בחוזה כתמורה לדירה ללא שיערוך ומאידך פטר את המוכרים מתשלום הסכום של 50,000 ל"י פיצויים שנקבעו בהסכם. מכאן הערעור.
א. התשובה לשאלה מי מבין הצדדים הפר את החוזה קשורה בשאלה אחרת והיא אם המלים "ע"י הלוואה ממשרד הקליטה" הוספו בהסכם על דעת המוכרים ואם לאו. חשיבותה של קביעה עובדתית זו נובעת מכך שהקונים תכננו לשלם את התשלום של 110,000 ל"י מכספי המשכנתא שאושרה להם, אך מתן ההלוואה היה מותנה ברישום הדירה על שמם כדי שיוכלו לרשום את המשכנתא. יכול היה ביהמ"ש לקבל את גירסת הקונים שנסתייעה בעדותו של עוה"ד ויש במלים אלה גם משום הטלת חובה על המוכרים לנקוט באורח מזורז באותם צעדים שממילא עליהם לנקוט לביצוע החוזה כך שהקונים יוכלו מצדם לעמוד בהתחייבויותיהם.
ב. ניתן להרחיק לכת ולומר כי יתכן ובכוחן של המלים שהוספו כנ"ל לשמש בסיס לטענה - שלא נתעוררה בנסיבות העובדתיות של הענין - כי אי תשלום בתאריך הנקוב שמקורו בהשהיית אשור ההלוואה על ידי משרד הקליטה - כולל השהייה בלתי מוצדקת ואפילו שרירותית - לא היה נחשב להפרת החוזה מצד הקונים. התוספת האמורה באה להגמיש את התאריך שלפניה, כאילו אמרו הצדדים שהם קובעים את התאריך הנדון לתשלום השעור של 110,000 ל"י שעומדים הקונים לקבל כהלוואה במשרד הקליטה במסגרת זכאותם, ואם יחול אחור שלא באשמת הקונים במתן ההלוואה יידחה בהתאם זמן הפרעון של אותו תשלום.
ג. משהוברר כי המלים הנ"ל הוספו בהסכמת הצדדים, והמוכרים לא עשו את כל המוטל עליהם כדי לבצע את ההעברה במועד, הרי המסקנה היא כי אילו היו המוכרים ממלאים באמונה את התחייבויותיהם היו הקונים מקבלים את ההלוואה במועד והיו מבצעים את התשלום במועד. אי תשלום המסים שהמוכרים התחייבו לשלם עיכבה את העברת הזכויות שהיתה תנאי למשכנתא ומכאן שהם הפרו את ההסכם.
ד. נותרה הטענה החילופית של המערערים כי צריך היה לשערך את חיובי המשיבים יחד עם צו האכיפה ולהטיל על הקונים לשלם סכום המבוסס על חישוב השווי הריאלי של המטבע. לצורך דיון בשאלה זו יש לקחת בחשבון כי בהסכם כתוב במפורש שהמחיר אינו נתון לשינויים עקב שינוי שערי המטבע או כל שינוי אחר, וכן כי נקבע סכום פיצויים של חמישים אלף ל"י ובסכום זה נקבע במפורש כי יהיה צמוד למדד יוקר הבניה החל מתאריך חתימת ההסכם. מכאן שלגבי הפיצויים קבעו בעלי הדין סעיף הצמדה ולא כן באשר לתנאי התשלום. כן יש לקחת בחשבון את התנהגות הצדדים ובמיוחד המוכרים במהלך ההתדיינות בבית המשפט. עצם השערוך ושעורו הם בשיקול דעת בית המשפט ושיקול דעת זה תלוי בכל מקרה לפי נסיבותיו. ביהמ"ש המחוזי בענייננו לקח בחשבון את מעשיהם של המוכרים והתנהגותם, וכן את עמדתם בשאלה של שמירת ערך הכסף, כאשר הקונים הציעו מספר פעמים להשקיע את הכסף בהשקעה שתשמור על ערכו, ואילו המוכרים התנגדו לכך. הקונים מצדם חששו שאם הם ישקיעו את הכסף יראו בכך וויתור כלשהוא מצדם.
ה. בנסיבות הענין יש מקום לשנות את החיוב שהטיל ביהמ"ש על הקונים ולהצמיד הצמדה כלשהיא את התשלום שעל הקונים לשלם. אם כי המוכרים אשמים בכך שיצאו מעיסקה זו בחסרון כיס, הרי שלילת כל הצמדה, ולו רק הצמדה חלקית, תהווה עונש בלתי מוצדק בהתחשב בשיעורי האינפלציה הגבוהים שאולי היה קשה לחזותם מראש. נראה שביהמ"ש המחוזי הרגיש במקצת אי נוחות כשלא פסק שיערוך ולפיכך לא חייב את המוכרים בתשלום פיצויים לקונים, אך יש להפריד הפרדה מוחלטת בין שני ענינים אלה השונים במהותם. בכל הנסיבות ובהתחשב בנאמר לעיל באשר לאשמת הצדדים יש לשערך את הסכום שעל הקונים לשלם ולהעמיד סכום זה על הצמדה של %70 למדד יוקר הבניה, ומאידך יש לחייב את המוכרים לשלם לקונים את הפיצוי של 50,000 ל"י בהצמדה מלאה למדד יוקר הבנייה כפי שנקבע בהסכם.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד דיין למערערים, עו"ד מזור למשיבים).
ע.א. 510/80 פקיד שומה ירושלים נגד דפוס מרכז
*מועד החיוב בתשלום מס הכנסה על הפרשי פקדון במטבע חוץ.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעמ"ה 29/79 - הערעור נתקבל).
עניינו של ערעור זה תשלום מס הכנסה על הפרשי שער לפקדון במטבע חוץ שהחזיקה המשיבה, שהיא חברה בע"מ, בבנק. לא היו חולקים כי הפרשי השער חייבים במס אך המחלוקת בין הצדדים היתה אם ההכנסה הנובעת מהפרשי השער המצטברת מדי שנה ניתן
לראותה כממומשת מדי שנה באשר המשיבה יכולה לשבור את הפקדון ולפדות את הכסף לפי השער החדש או שמא, כטענת המשיבה, יש לראות את מימוש ההכנסה רק בעת המרת הדולרים בכסף ישראלי.
בפסק דין מקיף סוקר ביהמ"ש העליון את ענין תשלומי המס על הפרשי הצמדה והפרשי שער, והשאלה מתי יש לראות כמגובשת את ההכנסה כאשר מדובר בדיווח עפ"י השיטה המסחרית. ביהמ"ש העליון קבע כי כשמדובר בהפרשי שער, כאשר ברור שערך השקל לעומת מטבע חוץ ירד ואין כל ספק בכך שערכו לא יעלה במשך השנה, כי אז חלה חובת המיסוי בהפרשי השער על פקדון במטבע חוץ בכל שנת מס עפ"י חישוב המרה שיעשה רעיונית ליום המסיים את שנת המס, כל עוד הפקדון שריר וקיים. האמור לעיל באשר להלכה המעודכנת של חיוב במס מדי שנה עניינו בהפרשי הצמדה והפרשי שער שוודאות התהוותם בתום כל שנת מס אינה מוטלת בספק. לעומת זאת לא תשתנה ההלכה ככל שמדובר ברווח צפוי אך לא וודאי בתחומים אחרים, כגון מניות, מלאי זהב, מתכות אחרות וכיוצא באלה שבהם החיוב במס יהיה רק בעת המימוש. יש להניח כי מכח הוראת תיקון בפקודת מס הכנסה זה הדין לענין הפרשי שער גם כשמדובר בדיווח על פי שיטת המזומנים מיום שהתיקון בחוק קיבל תוקף בספטמבר 1982.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ד. לוין. עוה"ד ע. גבאי וא. צוקרמן למערער, עו"ד מ. גל למשיבה. 17.11.82).
ב.ש. 806/82 - חסן אלקיעאן נגד מדינת ישראל
*שחרור עד להחלטה בערעור (בקשה לשחרור עד להחלטה בערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בעבירה של הריגה בכך שתוך כדי נהיגה במשאית פגע בשני ילדים שחצו את הכביש וגרם למותם ונדון לשנתיים מאסר בפועל. העורר הגיש ערעור והסניגור מבקש שחרור בערובה עד להחלטה בערעור. הבקשה נדחתה. אין הגשת ערעור מעכבת ביצוע עונש מאסר אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות יוצאות מגדר הרגיל, כגון שהעבירה אינה חמורה או תקופת המאסר שנגזרה היא קצרה וקיים חשש שהנאשם ישלים את ריצוי ענשו לפני שיישמע הערעור, וכן כאשר יש סיכוי בולט כי הנאשם יזכה בערעורו. אף אחת מסיבות אלה אינה קיימת בענייננו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 19.10.82).
ב.ש. 858/82 - מדינת ישראל נגד דניאל דדון
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הוא נהג מונית, נשוי ואב לבת ואשתו בהריון. הוגש נגדו כתב אישום המכיל 15 אישומים ובכולם האשמה היא שימוש בחשיש. חלק מהאישומים כולל גם סחר בסם מסוכן, במובן זה שהמשיב שיתף בעישון גם אנשים אחרים. בחלק מהמקרים היה זה המשיב שסיפק את הסם לחבריו, בעיקר איש משטרה מוסווה שהוטל עליו להתחקות אחר התנהגות המשיב. התמונה המצטברת היא שהמשיב מכור לסמים ויודע היכן לרוכשם ומבחינה זו עומד בקשר עם סוחרי סמים ומשתף גם אחרים בעישון בצוותא. התביעה היתה סבורה כי ריבוי המקרים שהשתרעו על פני שנה רצופה מצדיקים מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש להבחין בין סחר בסמים לשם הפקת רווח לבין סחר בסמים מבחינה פורמלית, כשלמעשה מדובר ברכישת סמים לצורך עצמי אם כי תוך כדי שיתוף חברים בעישון, והחליט לשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש העליון הדגיש פעמים רבות את המדיניות החייבת להנחות כאשר דנים במעצר נאשם בעבירה של סחר בסמים. נקבע כי די בעצם העבירה מבחינת חומרתה כדי להצדיק מעצר במקרים כאלה, אך אין להרחיב מדיניות זו באופן כוללני גם לגבי נאשם באחזקת סמים לצריכה עצמית בלבד. אולם גם במקרה כזה
צריך להבחן כל מקרה על פי נסיבותיו. יש והצריכה העצמית היא כולה תמימות נואלת ויש והצריכה העצמית היא כבר בגדר התמכרות חולנית שיוצרת קשר מתמיד בין הצרכן לבין סוחרי סמים. כשמדובר בעבריין מן הסוג האחרון יש הצדקה יותר גדולה למעצר עד תום ההליכים. יש מידה ניכרת של חומרה בעובדה שאדם חוזר ועובר את העבירה של שימוש בסם ועל אחת כמה וכמה כשהוא משתף גם אחרים בעישון יחד עמו וכשעונש של מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו כמו נגד המשיב דנא. לפיכך מן הדין להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שפי לעוררת, עו"ד גולן למשיב. 3.11.82).
ב.ש. 821/82 - אהרן כהן נגד מדינת ישראל
*השיקולים והנתונים שיש להביא בחשבון בערעור על צו מעצר (ערר על מעצר - הערר נדחה).
העורר הואשם בגניבת ארגזים של שימורי מזון מחברה שבה הוא עובד ובימ"ש השלום הורה על מעצר העורר לשבעה ימים לצרכי חקירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר בציינו שניים אלה: לפי חומר הראיות שהיה בפני שופט השלום היה מקום לעצור את העורר לשבעה ימים; באשר לטענת הסניגור כי החקירה כבר נסתיימה ואין להחזיק את העורר במעצר ציין ביהמ"ש המחוזי כי העצור רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר לבימ"ש השלום. הסניגור ביקש ללמוד מהנמקתו של ביהמ"ש המחוזי כאילו סרב לדון בכל טענת ערר המעוגנת בנתונים חדשים שלא היו בפני הערכאה הקודמת וכי בחן את החלטת בימ"ש השלום רק על רקע הנתונים שהיו קיימים בעת שזה החליט בדבר המעצר.
בדחותו את הערר ציין ביהמ"ש העליון כי החלטת ביהמ"ש המחוזי מושתתת בראש וראשונה על בחינת מסקנותיו של בימ"ש השלום שהיו מעוגנות בראיות, היינו ההחלטה ניתנה על יסוד נימוקים לגופו של הערר. עם זאת התייחס ביהמ"ש העליון גם לשאלה אם צריך ביהמ"ש בערר להתייחס רק לחומר שהיה לפני ביהמ"ש שנתן את החלטת המעצר ואם יש עובדות נוספות עליו להחזיר את הענין לעיון חוזר, או שעל ביהמ"ש בערר לבדוק את כל הנתונים שבעת שמיעת הערר. ביהמ"ש העליון הבהיר כי אכן צריך ביהמ"ש בערר לדון בכל מכלול הנתונים אשר נמצאים בפניו בעת הדיון בערר. ביהמ"ש הדן בערר לא יגביל עצמו בבחינת נתונים שהתישנו כבר אלא יבקש תמיד לראות את התמונה המעודכנת במלואה. העיון החוזר כשיש עובדות חדשות אינו בא לגרוע מהצורך של ביהמ"ש בערר לדון בנתונים הקיימים בעת שמיעת הערר אלא בא להוסיף לעצור דרך לחזור ולפנות לביהמ"ש אם יש לו נתונים חדשים לאחר שעררו כבר נדחה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד מושכל למשיבה. 22.10.82).
ב.ש. 800/82 - נפתלי אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בפריצה לדירה והראיה נגדו מושתתת על טביעות אצבעות שלו שנמצאו על חלון הדירה שדרכו נעשתה הפריצה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר טוען כי טביעות האצבעות יכלו להגיע לחלון הדירה כאשר ביקר על פי מנהגו באותה דירה בעבר, ואולם כאשר בחקר העורר במשטרה הכחיש מכל וכל כי היה אי פעם בדירה ובהכחשתו עמד גם כאשר הודיעו לו על מציאת טביעת האצבעות על החלון. רק בביהמ"ש העלה את ההסבר של ביקרו במקום ואולם גם הסבר זה קלוש הוא משום שמדובר בטביעת אצבעות על חלון אחורי שלידו נמצאו גם טביעות נעליים מהסוג שנעל העורר ואין להניח שהוא מבקר מאן דהוא בהיכנסו דרך חלון אחורי.
(בפני: השופט בייסקי. העורר לעצמו. עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 19.10.82).
ב.ש. 799/82 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של פריצה לדירה וגניבה ועברו 60 יום מהגשת כתב האישום ומשפטו לא החל. לפיכך שוחרר העורר. לאחר מכן נתקיימה ישיבת ביהמ"ש ומשפטו החל ואז החליט ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. לטענת העורר כי לאחר ששוחרר לא היה בימ"ש מוסמך לעצרו בשנייה - הלכה פסוקה היא כי משהחל המשפט להתברר מוסמך השופט היושב לדין להוציא צו מעצר עד לסיום ההליכים. אשר לטענה כי בנסיבות המקרה לא היתה הצדקה לעצרו - קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ובמרכזה הודעת המתלוננת והזיהוי שזיהתה את העורר. לעורר רשימה של 19 עבירות נגד הרכוש ועוד 6 עבירות ללא הרשעה בביהמ"ש לנוער. עבירות אלה הפכו למכת המדינה וכשיש לעורר מספר כה רב של הרשעות נכון היה לצוות על מעצרו עד תום ההליכים כדי להגן על הציבור מפניו.
(בפני: השופטת נתניהו. העורר לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 24.10.82).
ב.ש. 786/82 - כדורי יצחק נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור בערובה (פריצה) (הערר נדחה).
העורר עומד לדין בגין השתתפות וסיוע לפריצה בבנק וגניבת סכום של כמליון שקל. הוא נעצר ביום 29.1.82 והמשפט נקבע לשמיעת ראיות ליום 12.7.82 אך באותו תאריך פסל השופט עצמו ולכן נקבע מועד המשפט בפני שופט אחר ליום 3.8.82. נתקיימו 6 ישיבות בזמן הפגרה, ולא ברציפות, וביום 18.8.82 נדחה המשך המשפט ליום 5.9.82 ומחמת העיצומים לא קויים הדיון במועד זה. הישיבות שנתקיימו עד עתה היו ברובן "משפט זוטא" שהתארך מעבר למשוער ושוב נדחה הדיון והפעם ליום 20.10.82 ולמספר מועדים בחודש נובמבר. הסניגור מלין על כך כי העורר עצור כבר כ-9 חדשים ואין לדעת מתי יסתיים משפטו ועל כן עתר לעיון חוזר בשאלת המעצר. בקשתו לשחרור נדחתה והערר על כך נדחה.
אכן חלו במקרה דנן תקלות מספר ואולם התקלה העיקרית הינה כי כאשר כבר הוחל בשמיעת הראיות לא קויימו הוראות סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי והמשפט לא התנהל ברציפות מיום ליום עד גמירה וגם כעת המועדים שנקבעו אינם רצופים כמצוות החוק. אין להצדיק פיצולו של הדיון מראש למועדים לא רצופים, ברם, הנימוקים שהניעו את ביהמ"ש בבקשות הקודמות שלא לשחרר את העורר הם בתוקף גם היום והכוונה היא לחומרת העבירה ויתר הנסיבות שפורטו בפני ביהמ"ש. בנסיבות אלה, ועל אף התקלות, אין מקום לצוות על שחרור העורר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שמואל סעדיה לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 15.10.82).
ב.ש. 775/82 אברהם הדרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אחזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בגין אחזקת אקדח עם מחסנית ושני כדורים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הטענה העיקרית של הסניגור הינה כי בעבירות של אחזקת נשק נוהגים בתי המשפט להטיל רק מספר חדשי מאסר בפועל או על תנאי, ויש להניח שגם במקרה הנוכחי יוטל עונש כזה, וממילא עשוי העורר להיות במעצר תקופה העולה על זו שביהמ"ש יטיל עליו כמאסר אם יורשע. ברם, חומרת העבירה היא אמנם אחד הגורמים העיקריים הנשקלת בדיון בענין מעצר ועונש, אך ביהמ"ש שוקל גם את הנסיבות שבהן בוצעה העבירה, עברו של הנאשם, החשש של השפעה
על עדים וכן הסיכון שהנאשם עשוי להמשיך בביצוע העבירות כשהוא יהלך חופשי. היו מקרים שבהם בענין אחזקת נשק הטילו בתי המשפט עונשים לא חמורים, אך מאידך לא מעטים המקרים שבהם הצדיקו הנסיבות עונשים חמורים וכך גם נהגו בתי המשפט. העורר נמצא במכונית בחצות הלילה עם עוד שלושה כאשר האקדח מוסתר מתחת למושב שעליו ישב, המשטרה הוזמנה למקום בעקבות חשד של נסיון לגנוב רכב, וכשהודיעה לעורר על מעצרו הוא החל בבריחה ואז זרק את האקדח. לעורר הרשעות קודמות רבות ובכללן פריצות, גניבות ושימוש ברכב ללא רשות. הנסיבות מעוררות חשד כי האקדח עשוי היה לשמש למטרות לא כשרות ובנסיבות אלה לא שגה ביהמ"ש כשהורה על מעצר העורר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בן שחר לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 11.10.82).
ב.ש. 842/82 - מדינת ישראל נגד רחמים בן דוד הרוש
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
בביהמ"ש המחוזי בת"א מתנהל משפט פלילי נגד המשיב בו הוא נאשם בעבירות רבות וחמורות ובכללן אחזקת נשק ללא היתר, סחיטה באיומים והנחת חומר נפץ בכוונה להרוס. כתב האישום הוגש בספטמבר 1981 וניתן צו לעצור את המשיב עד גמר ההליכים. לקראת תום השנה הגישה המדינה בקשה להאריך את המעצר לשלושה חדשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי וביהמ"ש הורה על הארכת המעצר. מפאת העיצומים לא נסתיים המשפט גם תוך תקופת שלושת החדשים והיה אמור להמשך בדצמבר 1982 10 ימים ברציפות מיום ליום. על כן ביקשה המדינה הארכה נוספת של המעצר לשלושה חודשים. הבקשה נתקבלה בחלקה וביהמ"ש האריך את המעצר בחדשיים.
מדובר בשרשרת מעשים פליליים בעלי אופי אלים ומסוכן. יש להצטער על כך שלא ניתן היה לסיים את המשפט בחדש אוקטובר ע"י שמיעתו ברציפות, ובגלל סיבות שונות היה הכרח לדחות את המשך השמיעה על לחדש דצמבר. אך ביהמ"ש עשה כל מאמץ אפשרי לשם שמיעת המשפט בהקדם ורק סיבות בעלות משקל רב מנעו את האפשרות להקדים את שמיעת המשפט. העיצומים בבתי המשפט גרמו לעיכובים בברור משפטים ועל ידי כך הוגדל העומס. במקרה כגון זה יש לשקול מצד אחד את זכותו של הנאשם כי משפטו יסתיים ללא עכובים ושישוחרר אם עברה תקופה של שנה, אך יש לשקול כנגד זה את האינטרס הצבורי העלול להפגע אם ישוחרר נאשם שמיוחסות לו עבירות בעלות חומרה מיוחדת ושיש לו גם עבר פלילי עשיר. בנסיבות המקרה הנוכחי יש להעדיף את האינטרס הצבורי ולהאריך מעט את תקופת המעצר. עם זאת יש לעשות מאמץ מיוחד לזרוז ברור המשפט. אם יעשה מאמץ כזה ניתן יהיה לסיים את המשפט ולתת פסק דין בתוך חדשיים מיום הארכת המשפט.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ע. פוגלמן למבקשת, עו"ד דמארי למשיב. 9.11.82).
ב.ש. 897/82 - מדינת ישראל נגד אברהם אלימלך
*השיקולים בסרוב לתת צו מעצר עד תום ההליכים (הערר נתקבל).
נגד המשיב מתנהל משפט שבו מיוחסות לו אחת עשרה עבירות של פריצה לדירות וניתן בו צו מעצר עד גמר ההליכים. תוקפו של הצו הינו לשנה, היינו עד דצמבר 1982. המשפט באותו תיק לא עמד להסתיים עד דצמבר והתביעה התכוונה להגיש בקשה להארכת המעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי אם באותו זמן לא יהיה בתוקף צו מעצר אחר נגד המשיב. במאי 1982 הוגש נגד המשיב
כתב אישום שני בגין 25 עבירות פריצה וגניבה וגם בתיק זה ביקשה התביעה מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיב בתיק השני בערבות, בנימוק שהמשיב כבר עצור מדצמבר 1981 ועפ"י סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי הוא זכאי להשתחרר ממעצרו בתום השנה ואין לפגוע בזכות זו על ידי הגשת כתב אישום נוסף בגין עבירות שאותן ביצע בתקופה שקדמה להגשת כתב האישום הראשון. הערר נתקבל.
ב"כ התביעה הבהירה כי ביחס לעבירות שבכתב האישום השני התגבשו הראיות לאחרונה ולא היה טעם לבקש צרוף עבירות אלה לאישום הקודם כי השופט הודיע שאינו רוצה להיות מוטרד בבקשות לתיקון כתב האישום. צודקת ב"כ התביעה בטענתה כי עפ"י לשון סעיף 53 הנ"ל החובה לשחרר נאשם כעבור שנה ממעצרו חלה רק לגבי אותו כתב אישום שבעטיו היה הנאשם נתון במעצר. בכל כתב אישום יש לדון בנפרד כשמוגשת בקשה לצו מעצר. ככל הנראה היה גם ביהמ"ש המחוזי באותה דעה, אך הוא נתן משקל לעובדה שהנאשם נמצא במעצר זמן ניכר אף אם המעצר אינו בגין העבירות שבתיק השני. לדעת השופט, בהתחשב עם תקופת המעצר הארוכה, יש להעדיף את השיקול של זכותו של הנאשם שלא להיות נתון במעצר על השיקול של סיכון שלום הצבור אם נאשם זה יתהלך חפשי. דעתו זו של ביהמ"ש המחוזי בענין האיזון בין שני השיקולים אין לקבל. מתוך הנחה שבידי התביעה מצויות ראיות ממשיות שהמשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו, אין ספק כי שחרורו לפני בירור משפטו מסכן את שלום הצבור. פריצות לדירות הן בבחינת מכת מדינה והמספר הרב של עבירות מסוג זה המיוחסות לנאשם מצדיק בדרך כלל החזקת הנאשם במעצר עד גמר ההליכים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ע. ראובני לעוררת, עו"ד מועלם למשיב. 16.11.82).
ב.ש. 860/82 - נימני וערוסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של נימני נדחה ושל ערוסי נתקבל).
שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים בגין תקיפת המתלונן. טענת העוררים הינה שאין ראיות לכאורה נגדם. הערר נדחה. בשלב זה של ההליכים כאשר השאלה היא אם יש ראיות לכאורה נגד העוררים וכשבית המשפט צריך להמנע מלהעריך את משקל הראיות די לומר כי הודעות המתלונן בצירוף הראיות האחרות יש בהן כדי לבסס הרשעות לפי כתב האישום אם תימצאנה מהימנות. לגופו של ענין יש לקבל את טענותיו של ערוסי ולדחות את טענותיו של נימני. מדובר במעשים בעלי צביון בריונות חמור שהיו מכוונים לסחוט כספים מהמתלונן, וביהמ"ש המחוזי סבר כי שחרור העוררים עשוי לסכן את שמיעת התיק. חומרת העבירות כשלעצמה מהווה בסיס מספיק למעצר עד תום ההליכים כאשר קיימות הוכחות לכאורה, ובמקרה הנדון יש ראיה לכאורה נגד נימני גם בקשר לאשמת הדחה בעדות שביצע ע"י איומים על המתלונן בתוך כתלי בית המעצר. יש איפוא בסיס לחשש כי שחרורו של נימני עשוי לסכן את שמיעת התיק והעובדה שהוא בגיל 17 בלבד אינה מהווה שיקול שיכול להכריע את הכף לכוון שחרורו. מאידך חלקו של ערוסי באירוע היה משני בלבד ואין ראיות שהיה שותף לנסיונותיו של נימני לקצור את פרי הסחיטה באיומים. אין גם ראיות שניסה להשפיע על עדים לשנות עדויותיהם. לא הושמעה כל טענה שיש לערוסי עבר פלילי. לכן, למרות חומרת העבירות יש הצדקה להבחין בינו לבין נימני ויש לשחררו בערבות.
(בפני: השופט יהודה כהן. 5.11.82).
ב.ש. 859/82 - משה שטרית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לדירה וגניבת רכוש בשווי של כ-62,000 שקל. בחקירת המשטרה נתגלתה טביעת אצבע של העורר על משקוף דלת הכניסה של הדירה שנפרצה. העורר נתן אליבי לגבי המועד שבו בוצעה הפריצה ואליבי זה הופרך. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הנסיון שהצטבר במשך השנים ביחס למשקלן ואיכותן של טביעות אצבע הניע את בתי המשפט להרשיע נאשמים על סמך טביעות אצבע בלבד ללא ראיות נוספות. תמיד פתוחה הדרך לחשוד להוכיח שטביעת אצבעו באה לזירת העבירה בדרך תמימה וביהמ"ש בעת המשפט יוכל לשקול את ההסברים שיתן הנאשם להימצאות טביעת אצבעו במקום. ברם, בשלב זה יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אין הסבר לטביעת האצבע בבית הדירות בדירה העליונה במקום שהנאשם לא צריך היה להימצא. יש איפוא הוכחה לכאורה נגד העורר בקשר לאשמה התלויה נגדו.
אשר לטענת הסניגור כי העובדה שהעורר לא עבר כל עבירה במשך שלוש השנים האחרונות מצביעה על כך שהוא חוזר למוטב ולפיכך יש לשחררו בערבות - יש לשקול כנגד טענה זו את העובדה שעבירות נגד הרכוש הינן מכת מדינה וכי צו המעצר שהוצא מבוסס על חומרת העבירה ועל עברו הפלילי של העורר.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד רענן לעורר, עו"ד מושכל למשיבה. 5.11.82).
ב.ש. 393/82 - מדינת ישראל נגד טרודה שלזינגר
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום דיון).
המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בגין רשלנות צוות רפואי של בית חולים רמב"ם בחיפה. המבקשת ביקשה להעביר את הדיון לבית המשפט בחיפה שכן עדותם של אנשי הצוות הרפואי של בית החולים בחיפה תהיה החלק העיקרי של שמיעת המשפט. לעומת זאת המשיבה מעוניינת היום שהמשפט יתברר בביהמ"ש המחוזי בירושלים שהיא מקום מגוריה ושבה מתגוררים עדים שונים שאותם היא מבקשת להזמין לשמיעת המשפט. ביהמ"ש העליון החליט להעביר את המשפט לביהמ"ש בירושלים.
אין כל סיבה מבחינת מאזן הנוחיות שהמשפט יתברר בבאר-שבע, פרט לכך ששם המשפט יתקיים יותר מהר. לביהמ"ש המחוזי בירושלים יש סמכות מקומית לדון בתביעה ומבחינת מאזן הנוחיות כפות המאזניים הן שקולות בין ביהמ"ש בירושלים ובין ביהמ"ש בחיפה. מכיוון שבדרך כלל התובע רשאי להגיש את תביעתו לכל בית משפט שיש לו סמכות עניינית ומקומית, ואילו היתה המשיבה מגישה מעיקרה את התביעה לביהמ"ש בירושלים לא היתה סיבה מבחינת מאזן הנוחיות להעביר את הענין לחיפה, יש להעדיף את הבירור בירושלים על פני הבירור בחיפה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' יסין למבקשת, עו"ד מ. אילני למשיבה. 23.11.82).
ב.ש. 620/82 - בידרמן חברה לביטוח בע"מ נגד אריה גרוס
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
בתאונת דרכים ליד גבעת אולגה נפגע המשיב והוא הגיש את תביעתו לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בה יש מקום עסק למבקשת. בקשת המבקשת להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בת"א נדחתה. עפ"י הוראות תקנות סדר הדין האזרחי מוסמך ביהמ"ש המחוזי בחיפה לדון בתביעה ועל כן על המבקשת היה להראות על פי מאזן הנוחיות כי מן הראוי שהמשפט יתברר לא בחיפה אלא בת"א. במקרה דנא התאונה קרתה ליד גבעת אולגה, היינו במחוז
שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, לאחר התאונה אושפז המשיב בבית חולים בחדרה ובענין מקרה משטרת חדרה והנהג הועמד לדין בבימ"ש השלום בחדרה. בנוסף לכך נבדק המשיב על ידי שני רופאים מטעם המבקשת אשר שניהם גרים ועובדים בחיפה. בנסיבות אלה לא ברור כלל שמאזן הנוחיות מבחינת המבקשת הוא שהמשפט יתקיים בתל אביב ולא בחיפה ואם כתוצאה מקיום המשפט בחיפה יצטרכו המשיב או כמה עדים מטעמו לנוע מראשון לציון מקום מגורי המשיב, לחיפה, אין בכך עילה מספיקה למתן צו להחלפת מקום הדיון.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ר. חפרי למבקשת, עו"ד מרטה למשיב. 2.11.82).
בר"ע 362/82 - עמקול בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה על חוק התכנון והבניה (הבקשה נדחתה).
למבקשים 2 ו- 3 דירה ומרתף והמבקשת יחד עם המבקשים האחרים השתמשו במרתף כאולפן להקלטות, בו בזמן שלפי ההיתר יועד השטח למקלט ושטח פתוח. ביהמ"ש העירוני הרשיע את המבקשים בעבירה על חוק התכנון והבנייה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי הראיות התייחסה הבקשה לרשיון הבנייה לבניית בית של קומה אחת ובה דירה ומרתף וליד המלה "מרתף" הוספה המלה "מקלט". גם בתיאור שבתכנית הבנייה דובר על מקלט והרשיון שניתן ע"י הועדה המקומית התייחס כפי נוסחו לדירה ו-"מקלט מרתף". אין לקבל את טענת המבקשים כי המרתף אינו מהווה חלק מדירת המגורים וע"כ יש להתייחס אליו כאל יחידה עצמאית שהשימוש בה אינו כפוף לשימוש בדירת המגורים. כמו כן אין לקבל את הטענה כי בהיתר הבניה לא נקבע מה השימוש המותר במרתף וכי על כן יש לפעול בענין זה עפ"י העקרון שכל שימוש שלא נאסר הוא בגדר שימוש מותר. מבחינה עובדתית אין מקום לקבוע שהבקשה להיתר לא יעדה כל שימוש למרתף שהרי ליד המלה "מרתף" הובא בכל המסמכים התיאור הנוסף כמקלט. ממילא לא ניתן היה להשתמש במרתף, אף ללא הזדקקות לדיני התכנון והבניה, אלא עפ"י רשיון לפי חוק ההתגוננות האזרחית. זאת ועוד, כשמוענק רשיון דירה ומרתף-מקלט אין אלא ללמוד מכך כי המרתף-מקלט משרת את הדירה לגביה ניתן הרישיון.
עיקרו של דבר, אין ממש בטענה כי כל שימוש שלא נאסר הוא בגדר שימוש מותר. על פי חוק התכנון והבנייה השימוש במבנה פלוני טעון היתר לפי הכללים העולים מן ההגדרה של שימוש חורג ומאחר ובמקרה שלפנינו לא ניתן כל היתר לשימוש במרתף-מקלט כאולפן הקלטות הרי שאסור היה להשתמש בו למטרה זו.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 12.10.82).
בר"ע 415/82 - רוזה טרף נגד רבקה לסר ואח'
*אכיפת הסכם למכירת דירה (הבקשה נדחתה).
המשיב השני, אח של המבקשת, הינו בעל רשום של זכות חכירה בדירה. הוא התקשר עם המשיבה למכור לה את הדירה במחיר של 150,000 ל"י. המשיבה שילמה על חשבון המחיר את מחצית הסכום הנ"ל בעת חתימת החוזה והתחייבה לשלם בעת העברת הזכויות בדירה ומסירת החזקה את המחצית השניה של המחיר. בחוזה נקבעו פיצויים קבועים מראש בסכום של 30,000 ל"י ונאמר בו כי קבלת פיצויים אינה פוגעת בזכות הצד הנפגע לתבוע ולקבל צו אכיפה. בדירה הנדונה גרו המבקשת ובעלה משך שנים רבות. לפי ממצאי בימ"ש השלום לקחה המבקשת חלק פעיל בקשירת הקשר בין המשיבה ובין אחיה והסכימה כי החוזה יחתם. ברם, היא חזרה בה מהסכמתה לפנות את הדירה לאחר שהוברר לה כי לא תצליח להשיג מחברת פרזות את הסיוע הדרוש לרכוש דירה אחרת. המבקשת היתה
מוכנה לשלם את סכום הפיצויים אך המשיבה דרשה את אכיפת החוזה. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי על המבקשת ואחיה להעביר למשיבה את זכות החכירה בדירה ולמסור לה את החזקה כנגד תשלום משוערך של יתרת התמורה ובניכוי סכום הפיצויים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טענה שהיא בעלת זכות שביושר לגבי מחצית הדירה ולשם ביצוע העברת הזכות שביושר צריך הסכם בכתב לפי הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין והסכם כזה לא נחתם. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע, עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, כי לשם העברת הזכות שביושר של המבקשת לא היה נחוץ הסכם בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. כן יש לראות את המשיב השני כשלוח של המבקשת לצורך ההתחייבות למכירת הדירה או למסירת החזקה. אשר לטענה כי היה תנאי מתלה שהמבקשת לא תעזוב את הדירה עד שימצא לה דירת חלוף - גם טענה זו בדין נדחתה, מהנימוק שבחוזה אין זכר לענין ההלוואה מפרזות ואילו היה תנאי מתלה כזה צריך היה לכלול אותו בגוף החוזה. טענה אחרת בפי המבקשת כי בעלה הגר בדירה יש לו זכויות ונגדו לא ניתן צו פינוי. ברם, הבעל לא היה צד להליכים ולא נתברר מה טיב הזכויות שלו. בצדק נקבע שאין בטענת הזכויות של הבעל כל עילה שלא לתת צו אכיפה. גם טענת המבקשת שאכיפת חוזה אינה צודקת בנסיבות הענין אין לה סיכוי להתקבל. כאמור, מחצית המחיר שולמה על ידי המשיבה למוכר עוד בזמן שנעשה החוזה והמחצית השניה תשוערך לפי החלטת ביהמ"ש המחוזי. העובדה שתקוותיה של המבקשת לקבל סיוע מפרזות לא התגשמו אינה יכולה להוות שיקול לאי מתן צו אכיפה שהמשיבה זכאית לו.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקשת לעצמה, עו"ד גב' נ. רז למשיבה. 16.11.82).
בר"ע 431/82 - יעקב ומלכה זאדה נגד שושנה ואברהם ניאזוב
*אכיפת הסכם למכירת דירה (הבקשה נדחתה).
עפ"י בקשת המשיבים נתן בימ"ש השלום צו לאכיפת הסכם למכירת דירה נגד המבקשים, שהם בעלי זכות חכירה לגבי הדירה, ערעורם של המבקשים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה העיקרית של המבקשים היתה שהחוזה נקשר רק עם המבקש, הבעל של המבקשת, בעוד המבקשת לא היתה צד למכירת הדירה ומכיוון שהזכות בדירה היא בידי שני המבקשים אין להורות על אכיפת החוזה. ברם, בימ"ש השלום קבע עפ"י חומר הראיות כי המבקשת היתה נוכחת בעת שנקשר ההסכם ובכל השלבים שהביאו להתקשרות והביעה את הסכמתה למכירת הדירה על ידי התנהגותה, שלא ניתן לפרשה אלא כהבעת הסכמה. אשר לטענה כי המשיבים צריכים היו לצרף את הבעל הרשום כצד להליכים - המשיבים ביקשו צו אכיפה נגד המבקשים בלבד ואם יתברר לאחר מכן שהבעל הרשום איננו מסכים לחכירת הנכס ע"י המשיבים, יצטרכו המשיבים לפתור בעיה זו, אך קושי זה לא צריך היה למנוע את מתן צו האכיפה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. כהן למבקשים, עו"ד ט. צנג למשיבים. 23.11.82).
בר"ע 358/82 - חיה גלפונד ואח' נגד עירית תל אביב
*היטל הרחבת כביש (הבקשה נדחתה).
המבקשים נדרשו על ידי המשיבה לשלם היטל בעד הרחבת רחוב הגובל במקרקעין שלהם ובקשתם לקבל הצהרה כי דרישה זו אינה חוקית נדחתה ע"י בימ"ש השלום וכן נדחה ערעור המבקשים ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין חולקים כי המבקשים שילמו פעם אחת דמי השתתפות בעד סלילת כביש הגובל עם המקרקעין שבבעלותם, לפי חוקי עזר של המשיבה שהיו בתוקף בעת שבוצע התשלום. הדרישה שבמחלוקת מתייחסת להיטל עבור הרחבת אותו כביש, והיא מבוססת על הוראות חוק עזר לתל אביב (סלילת רחובות). טענת המבקשים היתה שעל פי הוראת סעיף 5 של החוק "נכס גובל יחוייב לפי חוק עזר זה בתשלום היטל בעד סלילת כביש אחד בלבד" ואין לחייבם בהיטל עבור הרחבת הכביש לאחר שכבר שילמו פעם עבור סלילת אותו כביש. שתי הערכאות דלמטה דנו בפרוש הוראות חוק העזר והגיעו למסקנה כי העובדה שהמבקשים שילמו פעם דמי השתתפות בעד סלילת הכביש אינה פוטרת אותם מתשלום היטל עבור הרחבה. הפירוש הנ"ל מבוסס היטב על המשמעות הרגילה והפשוטה של הוראות חוק העזר ואין בטענות המבקשים כל שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות לערער. אין גם סיכוי שביהמ"ש העליון יפרש את הוראות חוק העזר בדרך שונה וכפי שטוענים המבקשים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' א. לף למבקשים, עו"ד גב' הרביב למשיבה. 23.11.82).
בר"ע 192/82 - מרים לבקוביץ נגד ניצן רוזן ואח'
*העברת שכירות לדייר מוצע (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש בקשה לבית הדין לשכירות להתיר לדייר מוצע לקבל חוקה בדירה של שניים וחצי חדרים אשר לפי טענת המשיב הושכרה לו עפ"י חוזה שכירות בשנת 1972. המבקשת התנגדה לבקשה זו ובית הדין לשכירות קיבל את הבקשה והורה על מסירת החזקה לדייר המוצע בקובעו שבעלי הבית זכאים ל- %40 מסכום דמי המפתח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה העיקרית של המבקשת היא שהמשיב לא הוכיח שהוא דייר מוגן עפ"י חוק הגנת הדייר וזאת באשר לדעת המבקשת חלות על מקרה זה הוראות סעיף 9 של החוק שלפיהן אין החוק חל כאשר ביום 20.8.68 לא היה דייר הזכאי להחזיק בנכס והנכס לא הושכר בדמי מפתח. במקרה דנא אין חולקין שלא שולמו דמי מפתח אך לא היו ראיות כי בתאריך הקובע לא היה דייר הזכאי להחזיק בנכס. טענת המבקשת היא כי על המשיב היה להוכיח שהיה דייר הזכאי להחזיק בנכס במועד הנ"ל ובהעדר טענה והוכחה בענין זה לא יצא המשיב ידי חובת ההוכחה שהוא דייר מוגן. טענה זו בדין נדחתה. חוק הגנת הדייר חל על שכירות של דירה ובמקרה דנא נטען והוכח כי נעשה חוזה שכירות בשנת 1972 ומאז מחזיק המשיב במושכר. אם לטענת המבקשת הגנת החוק איננה חלה עקב הוראת סעיף 9 היה עליה לטעון ולהוכיח טענתה זו. לא זו בלבד שהדבר לא הוכח אלא שב"כ המבקשת הוא שהתנגד לשמיעת עדות על יחסי שכירות שהיו קיימים לפי טענת המשיב לפני שנת 1972.
אשר לטענת המבקשת כי המשיב לא שילם דמי שכירות ועל כן אין לראות בו שוכר ולכל היותר היה בר רשות - עפ"י חוזה השכירות התחייב המשיב לשלם דמי שכירות ואם לא קיים התחייבות זו זכאים היו בעלי הנכס להגיש תביעת פינוי נגדו. כל עוד לא נעשה הדבר לא נשללה הגנת החוק מהמשיב עקב אי תשלום דמי שכירות.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ששון למבקשת, עו"ד מולאור למשיבים. 16.11.82).
בר"ע 309/82 - היועץ המשפטי לממשלה ואח' נגד מוחמד אבו עואד
*תיקון גיל (הבקשה נדחתה).
המשיב ביקש תיקון גיל, באופן שבמקום תאריך לידתו הרשום
שהוא 1924 ייקבע שהוא נולד בשנת 1911. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ולאחר גילגולים משפטיים שונים הגיע הענין לביהמ"ש המחוזי והוא הצהיר כי המשיב הוא יליד 1918. הוגשה בקשה לרשות ערעור מן הטעם שלא היו ראיות שלפיהן רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לתקן את הגיל והבקשה נדחתה.
אם כי טענות ב"כ המבקשים נגד פסק הדין הן בעלות משקל - אין סיבה למתן רשות לערער. אין להגיד שלא היו כל ראיות שהן לביסוס קביעת ביהמ"ש המחוזי. אחותו של המשיב העידה שהיא ילידת 1922 והיא צעירה מהמשיב, אם כי לא יכלה להגיד בכמה שנים היא צעירה ממנו, רופא שהעיד בביהמ"ש אמר שלפי התרשמותו המשיב בגיל שבין 64 ל-69 שנים, וגם השופט המחוזי התרשם לפי מראהו של המשיב שהוא מבוגר במידה ניכרת מהגיל הרשום במרשם האוכלוסין. התרשמותו זו של השופט אינה מחוסרת משקל. כבר נפסק כי אמנם בדרך כלל אין ביהמ"ש יכול לסמוך על מראה פניו של המבקש בשביל לקבוע את שנת הלידה שלו, אך אין זאת אומרת שמראה פניו וגופו אינם יכולים לסייע בידי ביהמ"ש שעליו להחליט אם להאמין לעדים בדבר גרסתו של המבקש בנוגע לשנת לידתו. גם אם נניח שהשופט היה צריך לקבוע ששנת לידתו של המשיב היא לאו דווקא 1918 אלא תאריך יותר קרוב לתאריך הלידה של אחותו אין הענין בעל חשיבות מיוחדת שתצדיק מתן רשות לערער לערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשים, עו"ד י. עפרון למשיב. 5.10.82).
בר"ע 176/82 - סמי גולד ואח' נגד אברהם איבשיץ ואח'
*הצהרה שלא שולמו דמי מפתח (הבקשה נדחתה).
המבקשים שכרו דירה מהמשיבים ולא נערך חוזה שכירות בכתב. הוסכם שהמבקשים ישלמו דמי שכירות של 1,500 ל"י לחודש ושהם יעשו שיפוצים שונים בדירה שהיתה במצב גרוע למדי. הסכום שהוציאו המבקשים לשיפוצים היה כ- 72,000 ל"י. כשבאו הצדדים לעו"ד לחתום על חוזה שכירות סרבו המבקשים לחתום בטענה כי השכירות היא מוגנת בעוד שהחוזה שהוכן קבע שהשכירות היא בלתי מוגנת. המשיבים פנו לביהמ"ש וביקשו הצהרה כי הדירה הושכרה בשכירות שאיננה מוגנת, בימ"ש השלום נתן את ההצהרה המבוקשת, ערעור המבקשים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש השלום קבע כי גירסת המשיבים שבעת השכירות הוסכם כי השכירות היא לשנה אחת בלבד עם אופציה להארכה לשנתיים היא הגירסה הנכונה ולא טענת המבקשים כי הדירה הושכרה להם ללא הגבלת זמן. היו ראיות כי דמי השכירות החדשיים שניתן היה לקבל בזמן ההשכרה הם 3,500 ל"י לחודש ובימ"ש השלום קבע כי דמי השכירות הועמדו על ידי הצדדים על סך 1,500 ל"י לחודש בהתחשב בכך שהמבקשים נטלו על עצמם את ביצוע עבודות השיפוצים, והסכום שהוציאו לשיפוצים מהווה חלק מדמי השכירות ואין לראות בו דמי מפתח לפי הגדרת חוק הגנת הדייר. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא אם הוצאות השיפוצים מהוות תמורה שאיננה דמי שכירות או דמי שכירות, וקביעת בימ"ש השלום כי מדובר בדמי שכירות היתה מבוססת על חומר הראיות ואין למבקשים סיכוי שביהמ"ש העליון יקבע אחרת אם תינתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. אופנהים למבקשים, עו"ד י. טימון למשיבים. 12.10.82).
ע.א. 321/80 - עבדאללה חסין ואח' נגד אסעד אסקנדר ואח'
*דחיית תביעה כאשר התובעים לא הופיעו לישיבת ביהמ"ש (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים בהסדר לאחר שבישיבה האחרונה מיום 14.2.80 לא הופיעו המערערים לדיון. המערערים ביקשו
שביהמ"ש יבטל את פסק הדין מאחר שהדיון בחלקו נתקיים בהעדרם וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו נשמעה כערעור והערעור נתקבל. בהתחשב בנסיבות הענין אין מנוס מלבטל את פסק הדין. ראשית, המערער הראשון לא נכח בישיבה מיום 29.11.79 שבא נקבע המשך הישיבה ליום 14.2.80 ולא בוצעה לו המצאה פורמלית לישיבת ההוכחות מיום 14.2.80. שנית, המערערים שלא היו מיוצגים ע"י עו"ד לא חקרו עקב כך את שני עדי ההגנה האחרונים ולפיכך נתקבלה עדות שמיעה שיתכן שלא היתה קבילה אילו הופיעו המערערים לדיון. שלישית, המשיבים הגישו כראיה מטעמם, ללא התנגדות, מוצג המתיימר להיות קושאן תורכי, שכנראה שימש לשופט כנדבך למתן פסק דינו, אך למקרא המסמך האמור קיים ספק בדבר ערכו הראייתי. רביעית, המערערים אמנם התרשלו בהופעתם כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי אך אין לומר שהיתה התעלמות מדעת מן ההליך השיפוטי. בכל הנסיבות יעשה צדק אם פסק הדין יבוטל והמערערים הסכימו לשאת בהוצאות. הרשות בידי שני בעלי הדין להשלים ראיותיהם בפני ביהמ"ש המחוזי והמערערים יהיו זכאים לחקור בחקירה שכנגד את העדים שהעידו בישיבה שבה לא היו נוכחים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד ח. נקארה למערערים, עו"ד מ. עמאר למשיבים. 15.11.82).
ע.פ. 624/81 - יחזקאל וינטראוב נגד מדינת ישראל
*קבלת שוחד ע"י עובד "תאגיד המספק שירות לצבור" (הערעור נדחה).
המערער היה עובד של החברה "פי גלילות בע"מ" כמפקח על ביצוע עבודות קבלנים. החברה הנדונה הוקמה ע"י משרד האוצר כדי להניח צנור מחיפה עד גלילות לשם קליטה ואחסון של מוצרי דלק במסוף שיוקם שם. כמחצית ההון היה בידי חברה ממשלתית והמחצית האחרת בידי שלוש חברות הדלק במדינה. לשם קבלת דלק לשימושן המסחרי חייבות חברות אלה להיזקק לגבי תחום מרכז הארץ ודרומה אך ורק לתאגיד. המערער הורשע בקבלת שוחד מקבלנים ובסחיטה באיומים ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
נגד ההרשעה בעבירת שוחד הועלתה טענה כי אין לראות בחברה "פי גלילות" "תאגיד המספק שירות לצבור" במובן סעיף 290 לחוק העונשין. טענה זו אין לקבל. מדובר בתאגיד שלחברה ממשלתית כחמישים אחוז מהמניות שלו ובמועצת המנהלים שלושה נציגים של הממשלה ועוד שלושה של חברות הנפט. עובדה זו יש בה כדי להצביע לכיוון צביונו הציבורי של התאגיד. כמו כן התאגיד הוקם מלכתחילה כדי להניח צנור להזרמת דלק והקמת מסוף לשם אחסנתו וברור בעליל שבפנינו לא גוף מסחרי שעיניו לרווחים. גרעונות של התאגיד מכוסים ע"י הממשלה ודמי הטיפול שהתאגיד גובה מחברות הדלק נתונים לפיקוח משרד האנרגיה. המסקנה מכל הנסיבות היא כי התאגיד נועד לספק שירות לציבור. אין ההגדרה בחוק מחייבת כי החברה תהיה מספקת "שירותים" לצבור אלא "שרות" היכול להתבטא בפעילות, ולו גם פנימית, המביאה תועלת לצבור. ללא ריכוז הדלק ואיחסונו היה מחירו יקר במידה משמעותית ויעול האספקה והשיווק הוא השירות לצבור המכניס את התאגיד לתחומו של סעיף 290 לחוק העונשין.
אשר לטענת הסניגור שבדיני עונשין הנטיה היא לפירוש מצמצם - חוק פלילי כמו כל חוק אחר אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחב, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. רק כשיש שני פרושים שווי ערך יעדיפו בפלילים את הפירוש הנוח יותר לנאשם אך לא כזה הוא המקרה שבפנינו.
אשר לעבירה של סחיטה באיומים - לפני שהקבלנים זכו במכרז הבטיח להם המערער שיתוף פעולה מצדו ע"י עזרה מקצועית ומתגובת המתלוננים הבין שיבוא על שכרו. כאשר לא קיבל שלמונים בא לקבלנים ואמר להם "יש שוט ויש גזר" ולקראת סוף העבודה החל מאיץ בקבלנים ביתר שאת. המשטרה הוכנסה לתמונה ובשיחת טלפון בין הקבלנים למערער שהוקלטה הוכיח המערער את הקבלנים על שאינם מקיימים את הבטחתם וכשנאמר לו שהוא מאיים היתה תגובת המערער "אני לא איימתי, אני רק נתתי לך דוגמא שאם אני ארצה לשחק אותה, אני יכול לשחק אותה..." לאחר ויכוח סוכם כי למחרת יקבל המערער מהקבלנים 50,000 ל"י ואלה סומנו ע"י המשטרה ונמסרו למערער ע"י אחד השותפים. כאשר נשאל מה היה עושה אלמלא שולמו לו הכספים השיב המערער לקבלן "אני יכול לעכב לך, וזה שווה כסף... הכל אני יכול להלביש עליך... אני יכול לשחק עם התאריך". בדברים שנאמרו על ידי המערער יש לראות איומים לצורך הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים וגם בדברים שנאמרו לאחר התשלום של 50,000 ל"י יש לראות איומים שכן עדיין דרש המערער מאת הקבלנים סכום נוסף של 150,000 ל"י. אשר לעונש - חרף הנסיבות האישיות שהועלו אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד אוסנת וי. זהבי למערער, עו"ד פוגלמן למשיבה. 31.10.82).
ע.פ. 212/82 - רזיאל סעדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק שנמצא בחצרו של הנאשם
(הערעור נדחה).
בחצר בית שהיה בחזקתו של המערער נמצא רימון רסס של צה"ל כשהוא עטוף בחיתול לבן ומוסווה וזאת לאחר שהמשטרה קיבלה מידע מודיעיני והגיעה למקום לצרכי חיפוש. המערער ניסה תחילה להרחיק עצמו משייכות לבית ולחצר אך ביהמ"ש קבע כי החצר היתה בחזקתו וכי על כן חלה החזקה כי מקום שנמצא בו נשק רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר; ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הוכיח את היפוכו של דבר ואכן הרשיעו בעבירה ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לטענת הסניגור כי המערער הצליח להוכיח כי חרף היותו מחזיק במקום אין לראות בו כמי שהחזיק בנשק וזאת מכיוון שמי שידע למסור את המידע על כך שנמצא רימון במקום יכול היה גם להטמין אותו - היו עדויות סותרות של אנשי משטרה אם המידע המודיעיני היה כי במקום נמצאים סמים ורכוש גנוב או שבמקום נמצא רימון, אך גם אם מקורות המידע הצביעו על כך שמצוי במקום רימון, אין בעובדה זו כשלעצמה - על רקע גירסתו, עדותו ואמינותו של המערער - כדי להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 144 לחוק העונשין.
אשר לעונש - מאסר של שנתיים וחצי אינו חמור יתר על המידה ואשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר הרי גם בכך אין להתערב. מדובר בעבריין בעל הרשעות קודמות מרובות אשר התקווה לשיקומו אינה מעודדת ביותר. המאסר על תנאי שהופעל הוטל על המערער עקב הדחה בחקירה כאשר המערער איים על חוקר משטרה שיפוצץ אותו. קיים אם כן לא רק טעם פורמלי להצטברות הענישה, אלא גם טעם ענייני שהרי ענין לנו בעבריין אשר קיימת סכנה ממשית לגבי שמוש שהוא היה עשוי לעשות ברימון המצוי בחצרו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. עו"ד י. שוהם למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.82).