ע.א. 825/79 - אחים שרבט... נגד שרה שוורצבורד ואח'
*אכיפת זכרון דברים למכירת מקרקעין.
* השלמת פרטים חסרים בזכרון הדברים.
* חיובה של האשה לבצע הסכם שחתם בעלה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 193/78 - הערעור נדחה).
ביום 30.11.76 נחתם זכרון דברים בין המערערת לבין המשיב השני (להלן המשיב) שלפיוהתחייב המשיב למכור ולהעביר על שם המערערת חלקת קרקע בעפולה. בזכרון הדברים נקבע כי התמורה תהיה 135,000 ל"י ובעת חתימת זכרון הדברים שולמה מקדמה של 5,000 ל"י. הוסכם בין בעלי הדין כי יערך הסכם מלא ומפורט יותר ע"י עו"ד לאחר שיוסכם ע"י הצדדים על תנאי התשלום והצדדים יחתמו על ההסכם. אכן, הסכם כזה הוכן ע"י עו"ד שפעל מטעם המשיב אך בסופו של דבר לא נחתם ההסכם. בעוד שזכרון הדברים נערך רק עם המשיב ונרשם בו שהוא המוכר של החלקה הרי ההסכם שהוכן מציין כי המוכרים הם המשיב וגם המשיבה הראשונה שהיא אשתו של המשיב (להלן המשיבה). נקבע פירוט שיעורי התשלום ולפיו נועד לתשלום בעת חתימת ההסכם סכום של 65,000 ל"י ועוד 65,000 ל"י במעמד החתימה של המוכרים על יפוי כח בלתי חוזר. המשיב ומנהלי המערערת קבעו להפגש אצל עוה"ד בעפולה כדי לחתום על ההסכם, אך פעמיים הוא נסע לעפולה במועד המוסכם ואילו מנהלי המערערת לא הופיעו. ביום 15.12.1976 שיגר המשיב למערערת מכתב בו הוא ציין כי התנהגותם של מנהלי המערערת מצביעה על כונה להסתלק מקניית החלקה ולפיכך הוא רואה את הכוונה לקנות את החלקה ע"י המערערת כבטלה ואת זכרון הדברים כבטל ומבוטל והוא מחזיר את השיק על סך 5,000 ל"י שנתקבל על ידו ושלא הוצג לפרעון. למכתב זה באה תגובת המערערת רק ביום 1.2.77 במכתב בו היא מציינת כי היא עומדת על ביצוע ההסכם ושלחה שיק נוסף על סך 65,000 ל"י. השיק הוחזר ע"י ב"כ המשיב שחזר והודיע כי העיסקה מבוטלת. ביום 28.3.76 פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי וביקשו פס"ד הצהרתי כי זכרון הדברים אינו מסמך מחייב ו/או שהמסמך בוטל ע"י המערערת בהתנהגותה ו/או כי במידה והיה המסמך מחייב הרי הוא בוטל כדין ע"י המשיב בעקבות התנהגות המערערת שממנה משתמעת כוונתה להתעלם מזכרון הדברים או הפרת זכרון הדברים. כן ביקשו המשיבים הצהרה כי המשיבה לא חתמה על זכרון הדברים ולכן אין עליה כל מחוייבות למכור את חלקה במקרקעין. המערערת הגישה תביעה שכנגד לאכיפת זכרון הדברים וחיוב המשיבים בתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לראות את זכרון הדברים כמסמך מחייב לענין העיסקה דנן; קיבל את טענת המשיבה שאין זכרון הדברים מחייב אותה באשר היא לא חתמה עליו ובעלה לא הוסמך להתקשר בשמה; קיבל את טענת המשיב כי למרות שזכרון הדברים הוא מסמך מחייב פטור הוא מלמלא אחריו שכן זכרון הדברים בוטל כדין. מכאן הערעור.
השופט ד. לוין:
א. יש לראות את זכרון הדברים לא כמסמך מחייב בלבד אלא כהסכם סופי ומחייב וכן יש לקבוע כי נתמלאו כל הדרישות לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הסכם מוקדם בענייני מקרקעין הוא בעל תוקף מחייב אם מתקיימים בו במצטבר שניים אלה: יש בו ביטוי לגמירות הדעת של הצדדים לכרות חוזה בענייני מקרקעין; כלולים בו התנאים ההכרחיים ליצירת ההתקשרות בין הצדדים. ניתן להסיק על גמירת הדעת מן הנוסח ומקיום המרכיבים החיוניים בזכרון הדברים. ניתן גם לקבוע שלא היתה גמירת דעת כאשר הצדדים מציינים בזכרון הדברים כי אחד או יותר מהמרכיבים המהותיים יוסדר רק בחוזה הפורמלי. בענייננו נקבעו כל המרכיבים החיוניים המלמדים על כך שהמשיב והמערערת גמרו בדעתם להתקשר בעיסקת מכירת החלקה והסכימו ביניהם על כל הנדרש למימוש העיסקה לרבות תנאי העברת החלקה, התמורה ותנאים משניים נוספים.
ב. זכרון הדברים השאיר כטעון השלמה רק את הסדר שיעורי התשלום של התמורה, אך בזכרון הדברים לא נאמר שהוא מותנה או כפוף לחוזה שיערך באופן פורמלי ולקביעת הסדר התשלומים המדוייק. אכן הסדר התשלומים הוא מרכיב חשוב, אך העדרו אינו שולל את תוקפו של ההסכם. את החסר ניתן למלא באימוץ הקביעות הכלליות והמשלימות המפורטות בחוק החוזים וכולל ההוראה כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו בתוך זמן סביר לאחר חתימת החוזה. מבחינה משפטית זכרון הדברים די בו כדי למלא אחר דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין ומספיק בנאמר בו כדי להביא לכלל מסקנה שהיתה גמירת דעת של הצדדים להתקשר בזכרון הדברים.
ג. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהמערערת הפרה את ההסכם. אפילו לא נהגו מנהלי המערערת כראוי עם המשיב ולא באו למפגשים שתואמו ביניהם עדיין אין להסיק מתוך התנהגות זו כאילו המערערת הסתלקה מהעיסקה. לכן לא היה יסוד למכתבו של המשיב כי הוא רואה את המערערת כמי שהסתלקה מקניית החלקה וכמי שביטלה את זכרון הדברים. אמנם דובר כי יש להסכים על הסדר תשלומים. אך לא נקבע מועד מוגדר ומחייב להשגת הסדר שכזה. בזכרון הדברים לא נאמר שהוא מותנה בעריכת מסמך פורמלי ומחייב ואם כי מקובל היה על הצדדים שיש לערוך מסמך נוסף הרי לא נקבע מועד מוגדר למימוש שלב זה. באשר לתשלום השני של 65,000 ל"י הרי הוא נעשה ביום 1.2.77, זמן לא רב ביותר מאז שהשמיע המשיב לראשונה את קול מחאתו. מכל מקום, אפילו נכשלה המערערת באי קיום תניה מתניות ההסכם, אין לומר שזו תניה יסודית שרק אז רשאי הצד המקיים לבטל את ההסכם מיניה וביה.
ד. כדי לקבוע אם תניה היא יסודית או לא על ביהמ"ש לקבוע אם האדם הסביר היה רואה בעת עשיית החוזה בתניה פלונית תניה כזו שאם היה יודע שלא תתקיים לא היה מתקשר באותה עיסקה. עד כמה שמדובר בהפרת תניה שעניינה איחור בביצוע תשלום במועד מסויים הדעה הרווחת בהלכה היא כי אין זו הפרה יסודית, להוציא הפרות יוצאות דופן בחומרתן. מאחר שמדובר בתניה לא יסודית צריך היה המשיב לתת למערערת אורכה לפי סעיף 7 (ב) לחוק החוזים. מכיוון שהוא לא נהג כך יש לראות את המשיב כמי שקשור עדיין בהתחייבויותיו לפי זכרון הדברים.
ה. אשר לחיובה של המשיבה - אין מחלוקת כי היא לא העניקה לבעלה הרשאה מפורשת להתקשר בשמה בעיסקה הנדונה ולפי חומר הראיות לא ניתן לקבוע כי נתנה לבעל להבין שהוא פועל גם על דעתה ומטעמה, או שאישרה את פעולת בעלה בדיעבד שאז האישור כמוהו כהרשאה מלכתחילה. מלכתחילה לא היתה הרשאה ואילו בדיעבד היתה המשיבה מוכנה בצורה מסוייגת לאשר את הפעולה של בעלה בהתקיים תנאים מסויימים ומשאלה לא התקיימו אין המשיבה קשורה בפעולתו ובהתחיבויותיו של המשיב.
ו. נשאלת השאלה אם יש להורות על אכיפת זכרון הדברים ביחס לחלקו של המשיב ואם יש לחייבו בתשלום פיצויים והתשובה לכך היא שלילית. זכרון הדברים לא מומש ולא פעלו לפיו ולמעשה עבר מן העולם. לאחר שהערעור כנגד המשיבה נדחה כליל וצו האכיפה יהיה רק לגבי מחצית החלקה, יהיו קשיים מרובים בביצוע האכיפה וזו תיגרום לתוצאה לא צודקת אשר תקפח את המשיבה. כמו כן אין לחייב את המשיב בתשלום פיצויים. אפילו אם באופן פורמלי המערערת לא ביטלה את זכרון הדברים, אין להתעלם מכך שבהתנהגותה גרמה לתסבוכת שהביאה בסופו של
דבר לכלל ההתדיינות. העיסקה היתה בשלביה הראשונים ועפ"י הראיות טרם שינתה המערערת מצבה בעקבות ההתקשרות. בנסיבות אלה אין לראות מה נזק יכולה היא לתבוע ומה הצידוק להעניק לה פיצוי ממשי כלשהוא.
השופט ש. לוין:
אילו נקשר חוזה מחייב בין בעלי הדין לא היה המשיב רשאי לראותו כמבוטל, ואולם אין זכרון הדברים חוזה מחייב ואין הוא בא בגדרו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. תוקפו של זכרון דברים יש לבחון במבחן סובייקטיבי (כוונת הצדדים) ואובייקטיבי (האם כולל המסמך את התנאים הדרושים בחוק) כאחד. אכן, אפשר להשלים פרטים חסרים במסמך באמצעות הוראות חוק משלימות, אך זאת אם לא משתמעת כוונה אחרת מתוך זכרון הדברים. בעניינו, ספק אם זכרון דברים משקף כוונה סובייקטיבית להתקשר בעיסקה מוגמרת שכן ענין תנאי התשלום נשאר בכוונה מעורפל בזכרון הדברים עד לקבלת הסכמת המשיבה לעיסקה. אולם, אפילו ניתן לראות מבחינתם הסובייקטיבית של בעלי הדין את זכרון הדברים כמחייב, עדיין אין הוא עומד במבחן האובייקטיבי. גם לא ניתן להשלים את החסר לפי חוק החוזים הואיל ולא הוכח נוהג הקיים בין הצדדים או נוהג המקובל בחוזים מאותו סוג שעל פיו אפשר לקבוע תנאי תשלום. גם לו היה זכרון הדברים מחייב לפי דיני החוזים, לא יכלה המערערת להצליח בתביעתה נוכח הוראת סעיף 8 בחוק המקרקעין. תנאי התשלום מהווים תניה הכרחית לתחולתו של הסעיף הנ"ל.
השופט בייסקי:
קביעה מפורשת בזכרון הדברים כי לגבי שעורי התשלום צריך לבוא הסדר נפרד מחסיר מזכרון הדברים מרכיב מהותי וחיוני שבלעדיו אין לו תוקף. אין זה מרכיב שלעניינו אפשר לפנות לחוק החוזים. ראשית, משום שבזכרון הדברים משתמעת כוונה אחרת, היינו הסדר בין הצדדים ולא השלמה נורמטיבית באמצעות הוראות חוק משלימות. והעיקר, משום העדר כל אפשרות לקבוע מהו זמן סביר לקיום חיוב כזה בעיסקת מקרקעין, שבנידון לא קיימים נוהגים מקובלים והכל תלוי בהסכמה הדדית של המתקשרים. אין זה ענין של נקודה טפלה שלגביה יש להניח שלצדדים לא היה איכפת מה יקבע. זאת ועוד, גם מי שמבקש להזקק לחוק החוזים לענין הסדר התשלומים יתקשה לעשות זאת לאור התנהגות המערערת במקרה הספציפי הנדון. היא הוזמנה מספר פעמים לבוא לעוה"ד כדי לחתום על הסכם שבו עמדו לקבוע את מועדי התשלום והמערערת נמנעה להופיע. לפחות במכתבו של המשיב מיום 13.12.76 היה ברור כי עבורו קביעת מועדי התשלום היא מהותית ועדיין לא הגיבה המערערת עד ליום 1.2.77. לא יתכן כי כאשר הצדדים משאירים להסדר נוסף ביניהם ענין כה מהותי כמו מועדי תשלום התמורה יהא המוכר נתון לחסדי הקונה וזה בלבד יקבע כרצונו מתי יופיע להשלמת החסר.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד א. ליכט למערערת, עו"ד צ. מועלם למשיבים. 7.10.82).
ע.פ. 917/81 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע שוד (חומרת העונש) (הערעור נדחה).
לאחר חצות לילה בוצע שוד בדירת זוג זקנים. שלושה נכנסו לדירה ואיימו על בני הזוג, שדדו מהם כ- 1,000 שקל וכן הורידו מעל ידה של המתלוננת צמידי זהב ונמלטו מהמקום. כנאשמים בביצוע השוד הועמדו לדין שלושה. האחד כבן 16.5 הודה במעשה ודינו נגזר לפני שנקרא להעיד במשפטם של השניים האחרים - אחד בשם שלמה זאנה והמערער - והלה מסר עדות מפורטת באשר לחלקם של השניים בשוד. זאנה והמערער הועמדו תחילה לדין בכתבי אישום נפרדים. בתחילת משפטו של המערער הוחלט, על דעת הסניגורים, כי המשפט נגד זאנה והמערער יאוחד. לקראת סיום פרשת התביעה ביקשה המדינה להעיד את זאנה נגד המערער ולפיכך שוב הופרד הדיון ולאחר שנסתיים משפטו של זאנה הוא נקרא להעיד במשפטו של המערער. במשטרה מסר זאנה הודעה שלפיה המערער היה השותף השלישי לשוד ואילו בעדותו בביהמ"ש התכחש להודעה הנ"ל וביהמ"ש החליט להעדיף את האמרה במשטרה על פני העדות בפניו. לאמרת זאנה במשטרה שהיא אמרה של שותף לעבירה נמצא הסיוע בעדותו של הנאשם השלישי. על יסוד האמרות של זאנה והסיוע הורשע המערער בעבירת שוד ושימוש ברכב ללא רשות ונדון לשבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
העובדה שתחילה החליט ביהמ"ש לאחד את משפטם של השניים אין בה כדי למנוע הפרדת הדיון לאחר מכן. התנאי לאיחוד משפט נגד שניים או להפרדת המשפט הינו שלא יגרם עיוות דין לנאשם ובענייננו לא נגרם עיוות דין לנאשם לא מן האיחוד ולא מן ההפרדה. הסניגורים שייצגו את זאנה והמערער בביהמ"ש דלמטה הסכימו הן לאיחוד והן להפרדה של הדיון. אין לקבל את טענת המערער כי נגרם לו עיוות דין בכך שהרכב זה של ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של הנאשם השלישי בהכרעת הדין של זאנה ומכיוון שכך היה כבר קשור להכרעתו לתת אמון באותו עד במשפטו של המערער. עדותו של הנאשם השלישי נבחנה לגופו של ענין תוך העברתה במבחן האמינות עם העדויות האמינות האחרות וביהמ"ש הגיע למסקנה כי עדות זו אמינה. לעתים קרובות עדות אחת משמשת נגד נאשמים אחדים בין בתיק אישום אחד ובין בתיקים נפרדים ואין בכך כל פגם.
אשר לטענה כי לא היה מקום לתת כל משקל לעדותו של הנאשם השלישי לאור חוות דעת של פסיכולוג כי העד מסוגל בקלות לספר דברים דמיוניים כאילו היו מציאות - טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש האמין לעד מבחינת ההתרשמות וכן התחשב בכך שבפרטים רבים ביותר היתה התאמה בין עדותו של עד זה ובין האמרה של זאנה ועדות המתלוננים ואין להניח כי הכל תואם. המבחן של אמינות נקבע משיקולים מורכבים ובין היתר התרשמות ביהמ"ש על צורת מסירת העדות והיותה סבירה והגיונית. יתכן ובגדר השיקולים הכוללים יתן ביהמ"ש משקל מסויים גם לתכונות אופי של העד כפי שעולה מחוות דעת מומחה, אך אין לומר כי על פיה בלבד יקבע דבר האמינות.
אשר למידת העונש - מדובר במעשה שפל ומתועב בו נשדדו שני ישישים גלמודים שאחד מהם נכה ונגזלו מהם דברי הערך היחידים שברשותם. אין הגנה יעילה לאנשים כאלה נגד פושעים חסרי מצפון ורגשי אנוש, זולת החמרה בעונשים כלפי מבצעי פשעים כאלה. בנוסף לכך, לחובת המערער רשימה ארוכה של הרשעות נגד הרכוש במשך מעל לעשור שנים. אשר לעובדה שביהמ"ש העליון המתיק את דינו של זאנה שהיה תחילה 7 שנים מאסר בפועל והעמידו על שש שנים מאסר בפועל - בתיק הערעור של זאנה החליט ביהמ"ש להמתיק את דינו דווקא
משום שראה מקום להבחין בינו לבין המערער והודגש שם כי עונשו של זאנה צריך להיות קל יותר מעונשו של המערער. כיון שכך אין לדבר במקרה זה על השוואת העונש של המערער עם עונשו של זאנה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד ש. תוסיה כהן וד. מרכוס למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 22.11.82).
ע.פ. 673/81 - פנחס ממן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה מעורב בקטטה בין צעירים בקיץ 1980 בחוף הים באשדוד. המערער וחברו, שניהם צעירים כבני 17, שימשו כעוזרים למציל בחוף הים, לפי הוראות המציל הציבו דגלים שחורים כסימן לכך שהכניסה לים אסורה ואעפ"כ נכנסו מספר צעירים לתוך המים. חברו של המערער הורה להם לצאת מהמים ונתקל בסרוב, התפתח דין ודברים ואחד הצעירים, המנוח יעקב ביטון, הגיע לידי התכתשות עם חברו של המערער. השניים היו שרועים על הקרקע תוך שהם מכים זה בזה והמערער תפס מוט והלם פעם או פעמיים בצעיר ביטון. הלה נחבל והפגיעה גרמה למותו. המערער הורשע בגרימת מותו של ביטון ונדון לשנתיים מאסר שמתוכן ששה חדשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למעשה אין העונש חמור ואולם לאור ההתפתחות החיובית שחלה במסכת חייו של המערער מאז פסק הדין יש להמיר את המאסר בפועל במאסר על תנאי. המערער הוא אדם חיובי והוא מיצר צער רב על המקרה ומצפונו מייסרנו. חרטתו עמוקה ותקופת המאסר לא תוסיף דבר אלא אולי רק תזיק. בינתיים פרצה מערכת שלום הגליל ובמשך רוב ימי הלחימה שותף המערער בקרבות וחרף נפשו בקרב תוך כדי גילוי התנהגות מופתית. הוא קודם בדרגה והוא משמש כיום מדריך לחניכים בחיל השריון. צפוי לו קידום נוסף במסגרת הצבא. בכל הנסיבות יש לבטל את המאסר בפועל ולקבוע שכל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין עו"ד פרץ למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 7.10.82).
ע.פ. 912/81 - עקיבא בהלול נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס (הערעור נדחה).
המתלוננת חיכתה בתחנת איסוף ביציאה מבאר- שבע על מנת להגיע לקציעות ולהפגש עם ארוסה ששרת שם כחייל. משאית נהוגה בידי המערער עצרה במקום והמתלוננת עלתה על המשאית כדי להגיע משם לקציעות. על אשר אירע בנסיעה זו הועלו בבית המשפט שתי גירסאות. לפי גירסת המתלוננת דרש ממנה המערער להתמסר לו ומשבקשה לרדת מהמכונית אמר לה שרק עם כדורים בראש יורידנה והצביע לעבר חפץ שהיה מונח על מדף ואשר היא סברה שהחפץ הינו אקדח. לגירסתה עצר המערער את המכונית והיא חששה שמא יהרגנה והעדיפה להתמסר לו. גירסת המערער היתה כי היא התמסרה לו מרצון. לאחר מעשה מסרה המתלוננת למערער, לפי בקשתו, את שמה וכתובתה ולטענתה עשתה כן משום שהיתה עמה תעודת זהות וחששה לשקר לו. לאחר מכן ירדה מהמכונית ונאספה ע"י מכונית אחרת ומיד סיפרה כי היא נאנסה ע"י נהג המשאית. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלוננת וראה סיוע במצבה של המתלוננת סמוך לאחר המעשה, הרשיע את המערער ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן פסל אותו מנהיגה במשך חמש שנים מיום שחרורו. הערעור על
חומרת העונש נדחה פרט לקיצור תקופת הפסילה לשנתיים בפועל ושלוש שנים על תנאי.
אין להתערב באמינות שרכש ביהמ"ש דלמטה לעדותה של המתלוננת וחוסר האמון בעדות המערער. העובדה שהמתלוננת לא התנגדה פיזית למעשה ואף שיתפה פעולה עם המערער הוסבר על ידה בכך שהמערער הטיל עליה את אימתו והיא היתה משוכנעת שהוא מסוגל לבצע את איומו ולהורגה. אין לראות את המעשה מרצון אם "ההסכמה" ניתנה באשר היה למתלוננת יסוד סביר לחשוש שנתונה לה הברירה להסכים או להיהרג. חוסר התנגדות פיזית איננה הוכחה להסכמה כאשר האשה היא במצב חסר ישע וללא סיכוי להנצל. כמו כן ניתן היה לקבל את הסבריה כי מנעה מנוסעי המכונית הפרטית לרדוף אחר המשאית באשר היתה נתונה עדיין לפחד מפני איומיו. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב באמון שרוכש ביהמ"ש השומע את העדים אלא אם אמון זה מופרך מעיקרו, וכאן לא רק שהאמון בדברי המתלוננת לא הופרך, אלא, להיפך, ביהמ"ש התרשם מאמינות המתלוננת ומהופעתו השלילית והבלתי אמינה של המערער. בהודעתו הראשונה במשטרה לא הזכיר כלל את הענין עם המתלוננת ולאחר מכן הודה כי הסיע אותה אך טען שרק ליטף אותה ורק לבסוף מסר את הגירסה כי בעל אותה מרצונה. שקרי הנאשם יכולים בתנאים מסויימים לעלות עד כדי סיוע ממש ובמקרה זה לא ראו השופטים בשקרי המערער סיוע אך יכלו לחזק בהם את התרשמותם הכללית מעדותו. את הסיוע לדברי המתלוננת מצא ביהמ"ש במצבה הנפשי של המתלוננת כאשר נאספה ע"י נוסעי המכונית הפרטית. כשאין מחלוקת כי התקיימה בעילה וכי המערער הוא שבצע את המעשה נשאלת רק השאלה אם המעשה היה מרצון או מאונס, ואז הסיוע צריך להיות לענין זה בלבד. בענין זה, אם אמת בפי המערער שהמעשה היה מרצון לא היה מקום להתרגשות הרבה שבה מצאו נוסעי המכונית הפרטית את המתלוננת.
אשר לעונש - העובדה שהאינוס לא היה מלווה באלימות של ממש וכן מצבו האישי של המערער שהוא נשוי ואב לילדים באו לידי ביטוי בגזר הדין שהוא אחד הקלים על מעשי אונס ואין להקל יותר. מאידך, ניתן להקל בתקופת הפסילה. אכן צריך לפסול את המערער מלנהוג שכן זו כבר פעם שניה שהוא מבצע עבירת מין בכפיה ברכבו, אך בהיותו נהג מקצועי יש לקצר את התקופה כדי לאפשר לו לאחר תקופה קצרה יותר לחזור למקצועו ולהתפרנס ממנו. לפיכך קוצרה הפסילה בפועל לשנתיים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 3.11.82).
ע.פ. 386/82 - יוסף ארדווטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות (הערעור נדחה).
ביום 10.10.81 בשעות הלילה נפרצה דירה ברח' שטריקר בתל אביב ונגנבו כלי כסף בשווי של כ- 30,000 דולר. ביום 13.10.81 בערב נערך מעקב סמוי אחרי תנועותיו של המערער ועל אדם שהיה בחברתו בשם ארביב. המעקב נמשך מפתח ביתו של המערער עד לסביבות רחוב שטריקר. השניים נראו נכנסים לחדר מדרגות באחד הבתים ובהכנסם החזיק ארביב בשתי חבילות, שקית לבנה ותיק. בשלב זה נעצרו השניים בחבילות נתגלו כלי הכסף הגנובים. לא הובאה בפני ביהמ"ש ראיה כי המערער וחברו נראו מבצעים את מעשה הפריצה, אך ביהמ"ש סבר כי נתקיים הכלל של ההחזקה התכופה ועל פיה ניתן לייחס למערער ולחברו את ביצוע הפריצה. על יסוד כך הרשיע ביהמ"ש את המערער בפריצה וגניבה ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
המערער טען כי בליל 10.10.81 היה רתוק למיטת חוליו ולא עזב את דירתו, וכאשר נתפס בחברתו של ארביב התכוון להמשיך עמו כל אותו ערב בבילוי משותף, אך לא היה לו כל חלק ברכוש שנתגלה בידי ארביב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדי התביעה עשו עליו רושם של דוברי אמת ואילו הנאשם ושלוש עדות ההגנה עשו עליו רושם של דוברי שקר ופרט שורה של סתירות ותמיהות בעדותם של עדי ההגנה. את הממצאים העובדתיים והמהימנות של ביהמ"ש בעדים ביקש הסניגור לתקוף בשלב הערעור, אך כל טענותיו נדחו. הכלל היסודי הוא שאין להתערב בממצאים עובדתיים כפי שנקבעו על ידי הדרגה הראשונה, במיוחד כשאלה מושתתים על אמינותם של העדים בעיני ביהמ"ש. למקרא הפרוטוקול והדברים שנאמרו על ידי עדי ההגנה עולה בבירור כי אכן אין אמת בדבריהם. אשר לטענת הסניגור כי לא הוכחה החזקה מעשית או קונסטרוקטיבית של המערער ברכוש הגנוב - עפ"י הממצאים שנקבעו הוכחה ההחזקה ברכוש ע"י המערער. יצויין כי חלק ניכר מהרכוש היה בתוך התיק השייך למערער. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל ועיקר בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גסר למערער, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 5.10.82).
ע.א. 388/81 - הימורים... בע"מ נגד משתלות וייצמן... ואח'
*טעות בפסקו של בורר (הערעור נתקבל ברוב דעות).
בין הצדדים נערך הסכם לפירוק שותפות ובגדרו הסכימה המערערת לקנות את הציוד, המכונות והמלאי של השותפות. משלא הגיעו בעלי הדין לידי הסכם על המחיר ועל חיובים וזיכויים שונים שהופיעו בספרי השותפות הם מסרו את ההכרעה לידי בורר. הבורר נתן את פסק דינו ביום 28.3.80 וביום 9.5.80 הגישה המערערת לבורר "פניה על פי סעיף 22 לחוק הבוררות" ובה טענה שהבורר עשה "טעות בחישוב" וביקשה לתקן את הטעות הנטענת. ביום 1.6.80 דחה הבורר את הבקשה בסברו שאין מדובר בטעות ב"חישוב" ולפיכך אין הוא מוסמך לדון בה. הוא הוסיף כי פסק הדין שנתן וכולל התוצאה החישובית הינו בדיוק זה שהתכוון לו. ביום 7.7.80 הגישה המערערת בקשה לביטול הפסק. בביהמ"ש המחוזי התעוררה מחלוקת בשתי שאלות: האם איחרה המערערת בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, היינו האם הפניה לבורר לתיקון הטעות נכנסה לגדר סעיף 22 ואז התחילה התקופה של 45 יום שהיתה למערערת לפנות לביהמ"ש לביטול פסק הבוררות מעת שנתן הבורר את החלטתו בבקשה לתיקון הטעות, או שמא הבקשה לא נכנסה לגדר סעיף 22 ואז מתחילה התקופה של 45 יום מעת מתן פסק דינו של הבורר והמערערת אחרה את המועד; אם המערערת לא איחרה את המועד האם היא צדקה בטענתה שהבורר חרג מסמכותו בישמו את ממצאיו תוך התעלמות מסעיפי המאזן שהוגש לו כראיה. ביהמ"ש המחוזי נטה לדעה שהמערערת יכלה להביא את עניינה בגדרו של סעיף 22 המדבר על "טעות בחישוב" אך לגופו של ענין קבע שהבורר לא חרג מסמכותו והמערערת לא הצביעה על אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא י. כהן והשופט שיינבוים נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
השופט לוין בדעת מיעוט סבר כי הענין שהביאה המערערת בפני הבורר כ"תיקון טעות" לפי סעיף 22 לחוק הבוררות אינו נכנס לגדרו של אותו סעיף ומכיוון שכך תמו 45 הימים שעמדו לרשות המערערת ויש לדחות את הערעור מסיבה זו.
מאידך סברו שופטי הרוב כי הענין נכנס לגדרו של סעיף 22 ולפיכך לא איחרה המערערת בהגשת בקשתה לביטול פסק הבוררות. לגופו של ענין קיבלו את הערעור וקבעו כי אכן נראה. על פני הפסק שנפלה טעות בחישוב ע"י הבורר אשר קבע נתונים מסויימים ולא התחשב בהם לצורך מתן הפסק הסופי. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי לאחר שהבורר דחה את הבקשה לתיקון "טעות בחישוב" שוב אין ביהמ"ש מוסמך לדון בתיקון, והעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיברר את החשבונות שבין השותפים כתוצאה מהתיקונים בחשבונות השותפות שעליהם החליט הבורר בפסק שלו, וזה על פי כללי החישוב הרגילים והמקובלים. פסק דין הרוב ניתן מפי הנשיא י. כהן והצטרף אליו בפסק דין קצר השופט שיינבוים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, שיינבוים. עו"ד יקיר שניצר למערערת, עו"ד יהודה רסלר למשיבים. 11.10.82).
ע.א. 516/80 - אילן לשינסקי ואח' נגד הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי
*ביטול צו ירושה כשנתגלו עובדות חדשות (הערעור נדחה).
אמם של המערערים נפטרה ביולי 1970 והותירה אחריה את בעלה, מנפרד לשינסקי, ואת שני ילדיה, המערערים. במאי 1971 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה להכרזה על ירושת המנוחה. לבקשה צורפו שני תצהירי ויתור חתומים על ידי שני המערערים בהם הם מוותרים "ויתור מוחלט וסופי על חלקם בירושת אמם המנוחה בעסק של מכון להכפלה וצילומי מסמכים הנמצא בטבריה". הבקשה נשמעה ביולי 1971 בפני הרשם ובו ביום נתן צו ירושה המכריז על מנפרד לשינסקי (להלן - החייב) כיורש יחיד של כל עזבון המנוחה. איש לא העלה התנגדות לצו ירושה זה ולא הוגש עליו ערעור מכל עילה שהיא. למנוחה היו בעת פטירתה זכויות בעלות בבית הנמצא בפוריה, בה גרה הבת - המערערת, וגם זכויותיה בבית האמור נרשמו על שמו של החייב מכח צו הירושה. בשנת 1973 נקט החייב בצעדים שלא הושלמו כדי להעביר את הבית לידי ילדיו. בסוף שנת 1973 עזב החייב את ישראל ולפי בקשת אשתו השניה הוכרז כפושט רגל באשר לטענתה עזב אותה בחוסר כל ולא שילם מזונותיה. הנאמן על נכסי החייב הגיש בשנת 1978 תביעה לפנויה של המערערת מהדירה בפוריה ואז הגישו המערערים בקשה לשנוי צו הירושה. לטענתם לא ויתרו על חלקם בכל עזבונה של המנוחה אלא על אותו חלק בירושה המתייחס לעסק של המכון לצלום בטבריה. עוד טענו כי ויתור על נכס מסויים בעזבון אינו ויתור תקף על פי חוק הירושה ועל כן מבחינה חוקית לא היה כל ויתור מצדם על חלק כלשהוא מהירושה. בקשת המערערים לביטול צו הירושה מתבססת על הוראות סעיף 72 לחוק הירושה שלפיהן "בית המשפט שנתן צו ירושה... רשאי... לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, אולם רשאי ביהמ"ש שלא להזדקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני שנתן את הצו ולא הביאה לפניו בהזדמנות הסבירה הראשונה". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לתיקון צו הירושה והערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון יצא מתוך הנחה שאמנם יש בעובדות והטענות שעליהן מסתמכים המערערים כדי לעורר ספק בנכונות צו הירושה ואז מתעוררות השאלות: האם יכלו המערערים להביא את טענתם לפני ביהמ"ש לפני שניתן צו הירושה; האם הביאו המערערים את טענתם בפני ביהמ"ש "בהזדמנות הסבירה הראשונה"; ואם לא הביאו את הטענה בהזדמנות הראשונה האם בהתחשב בכל הנסיבות צודק ביהמ"ש שהחליט לא להזקק לעובדות ולטענות שאותן הביאו המערערים בפניו.
ברור כי סמוך לאחר מתן צו הירושה הודיעו למערערים על תוכן הצו והיה ברור להם שאין הם מקבלים כל חלק בירושת אמם המנוחה. הוכח גם שהמערערים ידעו
כבר בסוף שנת 1973 שמחצית הדירה היתה רשומה בשם אמם ואעפ"כ לא עשו דבר כדי לבטל את צו הירושה. זאת עד שהגישו את בקשתם בספטמבר 1978. הפירוש הנכון של סעיף 72 הנ"ל הינו כי כאשר עובדה לא היתה ידועה לצד לפני שניתן צו הירושה אך נודעה לו לאחר מכן אין ביהמ"ש חייב לבטל את צו הירושה בכל מקרה, וכאשר היתה השהייה בהבאת הענין בפני ביהמ"ש יש לו שיקול דעת שלא לבטל את צו הירושה שניתן. ביהמ"ש רשאי, לפי סעיף 72: להחליט שלא להזקק לעובדות או טענות חדשות כאשר צד לדיון המקורי היה ער לעובדה ויכול היה להביאה בפני ביהמ"ש לפני מתן צו הירושה; וכן כאשר עובדות או טענות הובאו לידיעת הצד המעונין רק לאחר מתן צו הירושה אך הוא השהה את הגשת בקשתו לתיקון צו הירושה במשך זמן בלתי סביר. כאשר ביהמ"ש בא להחליט אם להשתמש בסמכותו לפי סעיף 72 יתחשב במידת האיחור בהגשת הבקשה; הסברו של המבקש לאיחור; האם עקב האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורם ובמיוחד האם ההשהייה בהגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעונינים בעזבון בהבאת חומר הראיות בפני ביהמ"ש. בענייננו ניתן הסבר סביר ביחס לחלק מתקופת השיהוי, אך ההסבר אינו מכסה את כל התקופה. בהתחשב בכל הנסיבות רשאי היה השופט להחליט כי בשל האיחור הרב והבלתי סביר לא יזדקק לטענות החדשות שהועלו בפניו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. הוסיפו השופטים לוין וחלימה. עו"ד לוי למערערים, הנאמן מ. שפירא למשיב. 4.11.82).
ע.פ. 344/82 - יוסף אמסלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשל תשע עבירות של מכירת חשיש לשוטר מוסווה נדון המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל, 18 חדשים מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 9 חדשים שנגזר בשל עבירה מינית. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת המערער כי הודח ע"י השוטר המוסווה לביצוע המעשים שבהם הורשע אינה מבוססת בהתחשב באותם מקרים שבהם היוזמה היתה של המערער דווקא. המערער הוא יליד 1931 ויש לו 28 הרשעות קודמות אם כי לא בעבירות סמים. גם אם מביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות ואת העובדה שהודה מיד בביצוע המעשים אין לומר שביהמ"ש החמיר עמו. כמו כן בנסיבות המקרה לא היה מנוס מלהפעיל את המאסר על תנאי במצטבר.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה.3.11.82).
ע.פ. 371/82 - יצחק לוגסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שש עבירות של גניבה ובכללן גניבת פנקס שיקים וכן בשורה של מעשי מירמה כאשר זייף שיקים והפיצם. העבירות בוצעו במשך החדשים יולי ואוגוסט 1981 כאשר המערער היה במעמד של אסיר ברשיון לאחר שהשלים לרצות שנתיים מתוך 3 שנות מאסר בקשר לעבירות מירמה קודמות. למערער הרשעות קודמות לרוב בעבירות רכוש שנמשכו שנים רבות. בעבר התחשבו בתי המשפט במצבו האישי ורק בשנת 1979 החליט ביהמ"ש שאין עוד לתת למערער להלך חפשי וכי יש להטיל עליו מאסר בפועל. על פי חוות דעת רפואיות אין המערער מצליח להתגבר על חולשותיו. עקב העבירות החדשות החליט ביהמ"ש המחוזי להטיל על המערער
שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור נדחה.ביהמ"ש המחוזי סקר את מצבו הרפואי והמשפחתי של המערער והגיע לכלל מסקנה שיש לגזור את דינו למאסר לתקופה שתשקף את חומרת העבירות ועברו הפלילי של המערער. ביהמ"ש היה בדעה על פי חוות הדעת הרפואיות, כי על המערער להמצא במוסד סגור שיקומי, אך בהעדר מוסד שיקומי כזה החליט שיש להטיל עליו מאסר כאמור. עתה אומר הפסיכולוג המטפל במערער כי הוא התחיל להשתקם כתוצאה מהטיפול הפסיכולוגי, אך עובדה זו אינה מצדיקה את שחרורו אלא עליו להמשיך ולקבל את הטיפול הפסיכולוגי בתנאים שהוא מקבל אותם עתה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין המערער לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 1.11.82).
ע.פ. 430/82 - דוד שאולי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לתחנת דלק יחד עם אחרים, פריצת כספת שהיתה במקום וגניבת 200,000 שקל במזומן תוך כדי השמדת שקים שהיו בכספת וכן הורשע בכך כי ביחד עם אחרים סחט מבעל מפעל 120,000 שקל ו- 1,000 דולר תוך כדי שמוש באיומים. בגין הסחיטה הואשם המערער בעבירת שוד אך על פי עיסקת טיעון הודה המערער באישום זה בעבירה של דרישת נכס באיום וגניבה. ביהמ"ש דן את המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב בכך שבמקרים דומים בעבר לא הוטל עונש כה חמור, זו ההרשעה הראשונה של המערער וממילא מאסרו הראשון, הוא הודה בעובדות והחזיר את חלקו ברכוש שנלקח. אולם כנגד השקולים לקולא עומדים מספר שקולים לחומרה. מדובר בפעילות עבריינית המתבצעת בפרקי זמן קרובים במסגרת חבורה המתכננת בצוע מעשים פליליים מתוחכמים הכרוכים במעשי פריצה, עקירת כספות והשמדת שקים, איומים וגניבה. אכן העבירה באישום השני אינה עבירת שוד אלא עבירה של גניבה תוך כדי איומים אך במגוון הענישה האפשרית במסגרת העבירות של גניבה תוך כדי איומים יש לקחת בחשבון את הנסיבות החמורות של העבירה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד י. שפטל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.11.82).
ע.פ. 888/81 - אילן ברנס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק, סחר בסמים וקשירת קשר לביצוע פשע בעניני סמים ונדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הישיבה הראשונה לדיון בערעור היתה לפני כמחצית השנה ואז העלה הסניגור את הרקע להתדרדרותו של המערער שאיננו עבריין באופיו וחותר עתה לפתור את בעיותיו האישיות ע"י שיקום בדרך של עבודה קבועה במפעל של קרובים. כן הפנה הסניגור את תשומת הלב להתעניינות שגילה המערער בבית הסוהר בהרצאות בעניני דת שקיים שם אירגון "מאיר נתיבים" וכתוצאה מכך מסתמנת אצל המערער נטיה לחזור בתשובה ולהתמסר לאורח חיים זה. גם שירות המבחן תמך בעמדת הסניגור והועלתה הצעה שהמערער ישוחרר לתקופה של 6 חדשים שבה ייעשה נסיון מצדו לשקם את עצמו. ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה ובינתיים עברה תקופת
הנסיון ומתברר שהמערער ניצל את הזמן כדי לעלות על דרך הישר ולחזור לחיי אזרחות ועבודה תקינים. אפשר לקוות שיתמיד בדרך זו ולא יחזור לחיי הפשע. אי לכך נתקבל הערעור ועונש המאסר בפועל הועמד על התקופה שהמערער כבר ריצה עד לצאתו מבית הסוהר ולעומת זאת הוגדלה תקופת המאסר על תנאי והועמדה על שלוש שנים.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט כהן. עו"ד יעקב הגלר למערער, עו"ד תמר הקר למשיבה. 17.11.83).
ע.פ. 308/82 - אברהים אבו מוך נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (נסיון לשוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושניים אחרים תכנון שוד בדירה בכפר בקעה אל שרקיה ובסמוך לחצות הלילה הגיעו ליעד השוד. נסיונו של אחד מהשלושה בשם ג'מל לפתוח את דלת הדירה "לא עלה יפה" שכן ג'מאל שיתף פעולה עם המשטרה והודיע מראש על השוד העומד להתבצע. אחד מהשלושה היה מצויד בתת מקלע עוזי וכדורים ולאחר השוד נמלטו המערער והשני לכפרם, בדרך נתקלו במחסום משטרתי וירו יריה לעבר אנשי המשטרה וברחו. המערער הורשע בעבירה של נסיון לשוד בנסיבות מחמירות והחזקת נשק שלא כחוק ונדון לארבע שנים מאסר בפועל השנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער לא חזר בו מהכוונה לבצע את השוד, אלא בשל נסיבות שהוא לא צפה נכשל השוד. עבירות מסוג זה חמורות הן ורבות מהן נעברות כלפי זקנים חסרי ישע. כמו כן למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות וביניהן עבירות של אלימות ונגד הרכוש ובעבר כבר ריצה עונש מאסר. בהתחשב בכל אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. עו"ד ר. גולן למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיב. 15.11.82).
ע.פ. 79/82 - שמעון עייש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה שוד כלפי נער שממנו לקח טבעת זהב וביהמ"ש דן אותו ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי חלקו של המערער במעשה לא היה פעיל ולכן יש להפחית מעונשו, מה עוד שתוך כדי ריצוי העונש התנהגותו היא למופת. ברם, גם בהנחה שהתנהגות המערער בכלא היא טובה וגם אם במידת מה שינה השקפותיו ודרכו עדיין אין להתערב בגזר הדין. העונש הוא מן הקלים שהוטלו ע"י בתי המשפט בעבירות שוד ואין זאת אלא שביהמ"ש התחשב בכל הנסיבות לקולא. כמו כן לחובת המערער מספר הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אור. עו"ד י. דיין למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 8.11.82).
ע.פ. 448/82 - מדינת ישראל נגד עופר ליברמן
*קולת העונש (פריצות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ביצע, ביחד עם אחרים, 9 פריצות למפעלים שונים שבמהלכן פוצחו בדרך מתוחכמת כספות ומתוכן נגנבו כספים ורכוש רב ערך שהסתכמו במליוני שקלים. המעשים בוצעו במשך כשנתיים והשלל הרב לא נתגלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב עונש של פיקוח קצין מבחן לתקופה של שלוש שנים והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי נתן עדיפות לשיקולים האישיים של הנאשם, אך מידת הרחמים שהמשיב זכה לה אינה
יכולה לעמוד במבחן הנסיבות. המשיב היה מכור להירואין ויש להניח כי בעובדה זו מונח ההסבר לדרך החיים שבה בחר. נכון שעשה לאחרונה מאמץ כדי להיגמל מהשימוש בסמים אך אין לתת לעובדה זו חשיבות מעבר למשתמע ממנה כשמדובר במעשים כה חמורים. יש להביא במסגרת השיקולים לקולא את העובדה שהמשיב שיתף פעולה עם המשטרה וגילה את פרטי כל המעשים שעשה עם חבריו, אך לא ניתנה למשיב כל הבטחה להקלה בעונש בגין כך. אין גם לקבל את הנימוק כי הוא חשוף עתה לפגיעות אפשריות מצד חבריו שאותם סיבך בחקירתו, שכן עברו חדשים רבים מאז ולא אונה לו כל רע למרות שגם חבריו מתהלכים חופשי. המשיב כבר היה בעבר תחת פיקוחו של קצין מבחן במשך מספר שנים והטיפול בו לא נשא פרי ושירות המבחן אף לא הציע טיפול כזה. בהתחשב ברשימת ההרשעות הקודמות של המשיב הממשיך בדרך העבריינית כמעט ברציפות, אין מנוס מלקבל את הערעור על קולת העונש. בהתחשב בכך שביהמ"ש של ערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם יהיה העונש שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' ד. גורני למערערת, עו"ד ש. זיו למשיב. 2.11.82).
ע.פ. 242/82 - דוד יוסף בן דוד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבה ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש שהוטל חמור יתר על המידה בהתחשב בכך שמדובר במעשה עבירה אחד ואולם למערער רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות ובהן עבירות תקיפה, עבירות נגד הרכוש ועבירות סמים. מתוך חוות דעת רפואית עולה שהמערער סובל מפיגור שכלי ומאישיות סכיזואידית ואובחנה בו סכיזופרניה. בנסיבות אלה עונש המאסר אינו חמור ואינו מצדיק התערבות בו. מן הדו"ח הרפואי שהוגש עולה כי המערער מקבל בעת מאסרו טיפול ודומה שמאסרו הוא פתרון ראוי לא רק לחברה אלא גם למערער עצמו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין חלימה. עו"ד פ. מרכוס למערער, עו"ד ח. לירן למשיב. 26.10.82).
ע.פ. 4/82 - פוזיבסקי ארקדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות, בריחה ממעצר ויריה בשוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נעצר בגין התפרצויות לדירות מגורים וגניבת תכשיטים ונשק ולאחר שנעצר ברח ממשמורת חוקית. הוא נאבק עם שוטר והוציא מנרתיקו של השוטר את אקדחו וירה לעברו מספר יריות שחלקם פגעו בו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע התפרצויות ובעבירה של נסיון לרצח ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מדגיש את הפגמים האורגניים במח שמהם סובל המערער ואשר גורמים לו להתפרצויות זעם ולאובדן הזכרון, אך ביהמ"ש המחוזי היה ער לפגמים אלה ולסף הגירוי הנמוך של המערער, אלא שראה בעובדה אחרונה זו גם מקור סכנה הנשקפת ממנו לצבור. ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי המעשים בוצעו לא תחת השפעה של התקף אלא במחושב וביודעין. מדובר בעבירה חמורה שהגיעה לשיאה בנסיון לרצוח שוטר כדי להימלט מן הדין והעונש של שש שנות מאסר אינו חמור גם אם מתחשבים בליקויים במצב בריאותו של המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין. גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד שרפמן למערער, עו"ד מזוז למשיבה.4.10.82).
ע.פ. 289+290/82 - יפרוש מנשה בן טיטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע נסיון לרצח ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובאותו יום הרשיע הרכב אחר את המערער בביצוע חבלה בנסיבות מחמירות באשר לאירוע אחר ודן אותו לתשעה חודשים מאסר בפועל מצטבר ועוד 27 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בשני מקרים שבהם דקר המערער את המתלונן דקירות בסכין ובשני המקרים אך כפסע היה בין המערער לבין גרימת תוצאות חמורות ביותר. בהתחשב בכל אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' מושכללמשיבה. 3.11.82).
ע.פ. 124/82 - חיים כהן נגד מדינת ישראל
*הימצאות בנסיבות מחשידות בכוונת פריצה (הערעור נדחה).
באישון לילה נתקבלה ידיעה טלפונית בתחנת המשטרה כי שני אנשים רעולי פנים ניתקו את תאורת החשמל ברחוב ליד בית בקרית גת ולאחר מכן נכנסו השנים לתוך הבנין בנסיבות מחשידות. משהגיעו אנשי המשטרה ראו את המערער ועוד אחד יוצאים מהבית כשפניהם רעולים בכובעי גרב. כאשר השניים הבחינו בשוטרים החלו לברוח ולאחר מרדף שהיה מלווה ביריות ובמאבק נעצרו השניים. הם היו לבושים בגדים כהים כדי שיקשה לזהותם ונעלו נעלי התעמלות, ובדרך בריחתם השליכו זוג כפפות. גירסת הנאשמים היתה כי הם רצו ריצה ספורטיבית לבריאות הגוף ולחיזוק הנפש אך הסברם זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. המערער הורשע בעבירה של הימצאות בנסיבות מחשידות בכוונת פריצה לפי סעיף 410 לחוק העונשין ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין להתערב בממצאים העובדתיים הנ"ל שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין לקבל את טענת המערער כי מאחר ולא נמצאו ברשותם כלי פריצה ולא נתקבלה תלונה כלשהיא בדבר גניבה או ביצוע פשע באותו לילה ובאותו מקום לא ניתן היה להרשיעם בעבירה הנדונה. לפי סעיף קטן 3 בסעיף הנ"ל לא נדרש ביצוע מעשה גניבה או פשע אלא כוונה לבצע מעשים כאלה וכן לא נדרש לצורך הוכחת העבירה הימצאותו של מכשיר פריצה בידי הנאשם.
אשר לטענה כי על כל פנים אין בראיות כדי להביא למסקנה שהכוונה היתה לבצע עבירה מסוג גניבה או פשע ויתכן שהעבירה שביקשו לבצעה היתה עוון כגון שוטטות או איומים וכדומה, ומאחר שהכוונה לבצע גניבה או פשע היא חלק ממרכיבי העבירה שבסעיף קטן 3 מוטלת על המדינה חובת הוכחתה של כוונה זו והיא לא הרימה נטל הוכחה זה - גם טענה זו לאו טענה היא. הכוונה לבצע בבנין גניבה או פשע מוסקת מעצם העובדה שהנאשם נמצא בתוך הבנין בנסיבות כאלה שיש להניח שבכוונתו לבצע גניבה או פשע ועל הנאשם לתת הסבר המניח את הדעת הסותר הנחה זו הנובעת מעצם נוכחותו בבנין. בענייננו היו השניים רעולי פנים, נכנסו לבנין שאינו מקום מגוריהם וזאת לאחר שדאגו לכבות את התאורה ברחוב, הם נמלטו מהשוטרים מרחק של 400 מטר עד שנתפסו לאחר יריות שנורו ובנוסף לכל אלה חשובה העובדה שהיו מצויידים בכפפות שהושלכו בזמן המרדף. אם באו לבצע עבירה של איומים או שוטטות למטרה אסורה לא צריכים היו להצטייד בכפפות שמשמשות עבריינים לצורך התפרצות. משהוכיחה המדינה כל
אלה צריך היה המערער לתת הסבר המניח את הדעת שיהיה בו כדי לסתור את ההנחה הנ"ל ודבר זה לא עלה בידיו.
אשר לחומרת העונש - הסניגור מצביע על מצבו האישי הקשה של המערער ואולם למערער הרשעות קודמות מרובות שהאחרונה בהן היתה בגין 20 עבירות התפרצות ואז נגזר דינו ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וסמוך לאחר שחרורו ביצע את העבירה הנדונה. מדובר בעבירה חמורה באופיה ובתכנונה ועל ביהמ"ש לדאוג להגנת הצבור מפני מעלליו של המערער.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד צבי מנדל למערער,עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 12.10.82).
ע.פ. 81+251/82/851 - שמעון פייבלוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות ופגיעה בשוטרים במחסום)
(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם). המערער הועמד לדין בשני משפטים נפרדים בגין שתי מערכות של מעשי עבירה. באחד המקרים ביצע פריצות וכשנסע מאתר הפריצות נחסמה מכוניתו ע"י מכונית משטרה. הוא הגביר את מהירות נסיעתו פגע במכונית המשטרה ובאחד השוטרים ופצעו, המשיך בדרכו ופגע במכונית משטרה אחרת וכן במכונית פרטית. בגין אלה הורשע בשתי פריצות, נסיון לחבול חבלה חמורה בשוטר, נהיגה במהירות מופרזת ואי ציות לרמזור, נסיעה על מדרכה ונהיגה בניגוד לכוון הנסיעה והפקרה אחרי פגיעה, והוטלו עליו תקופות מאסר שונות, חלקן מצטברות וחלקן חופפות כך שבסה"כ נדון בתיק זה ל- 57 חדשי מאסר ונפסל לנהיגה לתקופה של חמש שנים. מערכת העובדות האחרת היא שהמערער נפגש בשדה התעופה בלוד עם אדם שהיה חשוד בהברחת סמים, אחיו של החשוד נטל מהחשוד מזוודה והמערער נסע עם האח לכיוון היציאה מנמל התעופה ובמחסום המשטרתי לא עצר את מכוניתו למרות דרישת המשטרה, הפיל את המחסום ובנס פצע את השוטר רק פציעות קלות, ומשם נמלט במהירות עצומה ואנשי המשטרה לא הצליחו להדביקו. בגין עבירות אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו פרט לכך שמתוך שנתיים מאסר שבתיק השני נקבע כי רק 11 חדשים יהיו מצטברים ואילו 13 חדשים יהיו חופפים את המאסרים האחרים.
לעומת הטענות של הסניגור באשר לנסיבות המצדיקות הקלה בעונש, הרי לאחרונה רבו המקרים שבהם מנסים עבריינים לנקוט באמצעי אלימות נגד אנשי משטרה ואין הבדל רב בין מי שמשתמש בנשק חם נגד שוטרים לבין מי שמנסה לפגוע בהם ע"י דריסתם במכונית. אין ברירה אלא להחמיר בענשים כדי לנסות ולהרתיע עבריינים מן השימוש בדרכים אלו. כמו כן למערער עבר עשיר של הרשעות, גם בעבירות אלימות ותקיפת שוטרים, ואם כי העונש בשני התיקים חמור לא היה מקום להתערב בו, גם בהתחשב בעובדה שמדובר בשני ענשים נפרדים כשהנאשם לא בקש לצרף את האישומים בשני התיקים. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונש מן הנימוק היחיד שהמערער שהיה מכור לסמים קשים עשה מאמץ עילאי בתקופת מאסרו להשתחרר ולהיגמל והוא נמצא כיום בשלבי גמילה אחרונים. המערער אמר, ודבריו נראו כנים, כי גמר אומר לנסות וללכת בדרך חדשה. בהתחשב בכך ניתן להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד מ. מזוזלמשיבה. 4.10.82).