ע.א. 280/82 - מיכל דאובה ואח' נגד אליעזר דאובה
*תביעת מזונות של קטינים בביהמ"ש לאחר שאלה נכרכו בתביעת גירושין בביה"ד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב בתיק מ.א. 3779/81 - הערעור נדחה).
ארבע המערערות הן בנותיו הקטינות של המשיב. חיי הנשואין בין המשיב לבין אמן של המערערות לא עלו יפה ומזה זמן גרה האם עם הבנות בנפרד מהמשיב. ביום 8.12.81 הגישוהמערערות לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולהחזקה והמשיב טען חוסר סמכות מן הטעם שהענין נדון בביה"ד הרבני. מסתבר כי ביום 24.6.81 הגישה האם לביה"ד הרבני שתי תביעות. תביעה לגירושין ותביעה למזונות. בתביעת המזונות מצויינת האם לבדה כתובעת,אך במהלך הדיון בביה"ד ביום 2.8.81 הצהירה האם שלעצמה אין היא דורשת מזונות והיא מבקשת מזונות לילדות. לאחר מכן התקיים דיון ובו טענו הצדדים לגבי ההכנסות והיכולתהכספית של המשיב ובסיומו של דיון חייב ביה"ד את המשיב לשלם למזונות ארבע בנותיו 4,000 שקלים לחודש צמוד לתוספת היוקר. החלטה נוספת ניתנה ביום 8.8.81 ובה החליט בית הדין כי על המשיב להעמיד לרשות ולשמוש ילדיו הנמצאים ברשות האם מקרר חשמלי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ענין המזונות נדון בתיק נפרד מענין הגרושין, וכי במהלך הדיון הפכו המערערות לצד מהותי בדיון ואין לראות את פסק דינו של ביה"ד כהחלטה להחזרת הוצאות לאם בגין מזונות המערערות אלא כפסק דין לתשלום מזונות למערערות. אשר לתביעה להחזקת הבנות קבע השופט כי ענין זה נכרך בתביעת האם לגרושין והענין מסור אף הוא לסמכות ביה"ד. מכאן הערעור.
א. בתביעת מזונות של המערערות, להבדיל מתביעה של האם, הן יכלו להיות מיוצגות על ידי האם ויצוג זה היה תקף. השאלה אם היו המערערות צד להליכים היא שאלה שבעובדה ועל המשיב נטל ההוכחה. בדרך כלל דבר היותו של קטין צד להליכים נקבע על פי האמור בכתב התביעה והשאלה היא האם הקטין מופיע בו כתובע או לא. רק לעתים, גם אם אין הקטין נכלל כצד פורמלי בדיון, בפועל נידונה תביעתו לגופם של דברים וביה"ד מכריע בה. בנסיבות כאלה, כשמוכח שהתקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות וניתנה בו החלטה אפשר לראות בכך הליכים שבהם היה הקטין צד ויש בהם לחייבו.
ב. תביעת המזונות הוגשה על ידי האם כתביעה רגילה, אך במהלך הדיון, סמוך לאחר תחילתו, הודיעה האם כי אינה תובעת מזונות לעצמה אלא לילדות ולאחר מכן נמשך הדיון ובו פרטו הצדדים עובדות החשובות לענין גובה המזונות. כאשר דן ביה"ד בענין המזונות עמדה בפניו רק הדרישה למזונות לקטינות ובנסיבות אלה המשיב הוכיח כי נתקיים דיון בתביעת מזונות של המערערות ודיון זה יש בו לחייבן.
ג. אשר לטענה כי תביעת המזונות של הקטינות נדון במשולב עם התביעה לגרושין של האם ובצילה של תביעה זו ועל כן אין בפסק הדין של ביה"ד כדי לקשור את המערערות ולמנוע מהן תביעת מזונותיהן בביהמ"ש המחוזי - גם טענה זו אין לקבל. אכן, נקבע לא אחת כי כדי שיהיה תוקף מחייב של פס"ד מזונות כלפי הקטין לא די בכך שמי מההורים התיימר ליצגו בתביעה כזו או להסכים בשמו למתן פס"ד למזונותיו, ואם הדבר נעשה במסגרת סכסוך והסדר היחסים בין בני הזוג, ללא שתביעת הקטין היתה נושא בפני עצמו, לא יהיה בו תוקף מחייב כלפי הקטין. הלכה זו נקבעה בעיקרה בשל המקרים שבהם בני הזוג רואים לנגד עיניהם טובתם שלהם וכורכים בהסכם שביניהם את ענין מזונות הקטינים. אז קיים חשש כי ההורים ויתרו על האינטרסים של הקטינים כדי לסיים את ההליכים ביניהם. כדי
למנוע חשש זה רווחה ההלכה שיש להפריד בין ענייני ההורים לבין ענייני הילדים וענין מזונות הקטינים צריך לידון בתביעה נפרדת. לאחר מכן שונתה ההלכה ונקבע כי אין צורך בתביעה נפרדת מטעם הקטין, אך עדיין הודגש הצורך שיתקיים דיון נפרד ומיוחד בעניינו של הקטין, אפילו במסגרת תביעת הגרושין, כערובה לכך שטובת הקטין תהיה נר לרגלי ביה"ד.
ד. בענייננו, הדיון במזונות הקטינות עמד במבחן הצורך בדיון נפרד ופסק הדין שניתן מחייבן וחוסם בפניהן את הדרך לפנות לביהמ"ש המחוזי. הדיון נסב רק על ענין מזונות הקטינות וביה"ד נתן תשומת לב ראויה לשאלה מה השתכרותו של המשיב ואפשרויותיו לזון את המערערות. תביעת המערערות היתה לתשלום סכום של 6,000 שקל לחודש ומשהוברר על פי תלוש המשכורת של המשיב שמשכורתו היא 5,500 שקל ויש חובות שעליו לשלם שקל ביה"ד והחליט לחייבו במזונות של 4,000 שקל. הסכום שנפסק יש בו מתן משקל לטובתן ולצרכיהן של המערערות, ללא ששקולים הקשורים בהסדר היחסים בין בני הזוג הטילו צלם על החלטתו של ביה"ד.
ה. התביעה למזונות המערערות לא בוטלה על ידי ביה"ד ולכאורה התיק עדיין תלוי בבית הדין. ביה"ד קבע את המזונות מיום שנפסקו "ועד להחלטה אחרת מביה"ד" ואם סבורה האם בתור אפוטרופסית של הקטינות שהנסיבות מצדיקות פניה נוספת לביה"ד היא יכולה לעשות כן. בנסיבות האמורות קנה לו ביה"ד סמכות לדון בתביעת המזונות של המערערות, בין אם מדובר בתביעה תלויה בבית הדין ובין אם מדובר בפס"ד מזונות שנפסק בביה"ד אפילו אין עוד תלויה בפניו תביעה למזונות המערערות. זאת מכח כלל ההמשכיות שעל פיו לביה"ד שפסק בתביעת מזונות הסמכות להביא שנוי בפסקו מסורה לו.
ו. אין ממש בערעור על ההחלטה כי ענין החזקת המערערות צריך גם הוא לידון בבית הדין. משהוגשה ע"י האם תביעת גרושין, ענין החזקת המערערות כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעה זו, מה גם שביה"ד נזקק כבר לענין ההחזקה והוציא צו בדבר התנאים שבהם יוכל המשיב להתראות עם בנותיו כשתמצאנה בחזקת האם. מה שנאמר באחד מפסקי הדין של ביהמ"ש העליון כי יש סמכות לביה"ד לדון בהחזקת הילדים, שכן בית הדין כמו בית המשפט טובת הילד עומדת בראש דאגותיו, אין בו כדי לפתוח פתח להראות שבמקרה ספציפי זה או אחר אין בית הדין מתחשב בטובת הילד. הכוונה היתה שבאופן כללי ביה"ד דואג לטובת הילד וכיוון שכך יכולה להיות מסורה הסמכות בידיו לדון בהחזקת ילדים. גם לגופו של ענין אין המערערות צודקות בטענה כאילו לא בדק ביה"ד את טובתן האמיתית. ביה"ד בדק את כל הטעון בדיקה ולא היה מקום לטעון כי ביה"ד לא שקל כהלכה את טובת המערערות.
(בפני השופטים: אלון, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. אריאב למערערות, עו"ד י. פרץ למשיב. 7.12.82)
ע.א. 390/80 - תעש מור מרכז תעשייתי בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*עיסקה מלאכותית במס שבח.
(ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין בתיק ע"ש 266/77 - הערעור נדחה).
המערערת חתמה על שני הסכמים עם קבלנים שהיו בעלי מגרש. הסכם אחד היה למכור את המגרש למערערת והסכם שני כי הקבלנים יבנו על המגרש בנין עבור המערערת. הסכם הרכישה נערך תחילה ובהסכם שנערך 10 ימים לאחר מכן נקבעו מחיר ותנאי הבניה על המגרש. שני ההסכמים היו קשורים זה לזה והפרתו של אחד משני ההסכמים כהפרתם של שני ההסכמים כאחד. משבאה העיסקה למנהל מס שבח הוא קבע את תוספת המס לפי המחיר של המגרש והבניה ביחד. המערערת הגישה ערר וטענה כי היא חייבת לשלם תוספת מס רק בגין רכישת המגרש שכן הסכם הבניה מתייחס כבר לגבי בניה על מגרש שלה, וכי אין לפסול את העיסקה כמלאכותית שכן היה "טעם מסחרי" לפיצול העיסקה, באשר בעלי המניות של המערערת הם תושבי דרום אפריקה ואי אפשר היה להוציא כספים מדרום אפריקה לרכישת בנין קיים אלא לרכישת מגרש ובניית בנין עליו. ועדת הערר קבעה שהשאלה איננה אם העיסקה היא מלאכותית כלשון סעיף 84 לחוק מס שבח מקרקעין. הועדה היתה מוכנה לקבל את הטענה שהפיצול לא היה מכוון להימנע מתשלום תוספת מס, אך לדעת הועדה מדובר על עיסקה משולבת אחת, שהרי המערערת רכשה כבר בשלב החתימה על החוזה הראשון גם את הבית שייבנה על החלקה. לפיכך קבעה גם ועדת הערר שיש לשלם תוספת מס על הסכום הכולל של שתי העיסקות כאחד. מכאן הערעור.
השופט שמגר:
א. סעיף 84 לחוק מס שבח קובע כי אם סבור המנהל שעיסקה המפחיתה את סכום המס היא מלאכותית או בדויה רשאי הוא להתעלם ממנה ולשום את המס המגיע. המערערת טענה כי אמנם היתה משום מלאכותיות בפיצול העיסקה אך בכך לא די כדי להתיר למנהל לפעול במסגרת סעיף 84, כי לא על כל מלאכותיות חל הסעיף וכי הוראת החוק חלה רק במקרים שבהם נועדה המלאכותיות להשגת מטרה של פטור ממס. אכן, פסיקתו של ביהמ"ש העליון מצביעה שהמונח "מלאכותי" לענין דיני המסים מתייחס לנסיבות שבהן לא היה לעיסקה תוכן כלשהו זולת ההימנעות ממס. לצורך פרשנות סעיף 84 אומצה אמת המידה האומרת כי אם הובא טעם אמין לעריכת העיסקה בדרך מסויימת וטעם זה איננו הרצון להתחמק מתשלום מס, אין רשויות המס רשאיות להתעלם מן הצורה שבה הולבשה העיסקה שלגביה נבחנת החבות במס.
ב. בענייננו, ועדת הערר סברה כי די במסקנה שמדובר בעיסקה אחת כדי שרשויות המס יוכלו לטפל בענין כאילו מדובר בחוזה אחד וכי אין צורך לנקוט עמדה בשאלה אם מדובר בעיסקה מלאכותית או לא. כאן נתפסה הועדה לכלל טעות. רשויות המס חייבות להתייחס לעיסקה כפי שעוצבה על ידי עורכיה כל עוד לא התיר המחוקק התעלמות מן הצורה החיצונית של העיסקה. הסמכות לפי סעיף 84 היא להתעלם מצורת עריכתה של עיסקה רק אם נוכח המנהל שמדובר בעיסקה מלאכותית או בדויה. מכאן שועדת הערר חייבת היתה לנקוט עמדה בשאלה אם העיסקה מלאכותית או בדויה.
ג. יש לדמות את הערעור מן הטעם שמדובר בעיסקה מלאכותית. מתוך החומר עולה שלא היה צורך בפיצול העיסקה כפי שהיא פוצלה כדי לענות לדרישות של שלטונות דרום אפריקה והטענה הנדונה אין לה אחיזה בחומר שבתיק. ממילא
נשמט הטעם היחיד שבעזרתו ביקשה המערערת להצביע על כך שהיה טעם לפיצול העיסקה. מכיון שאין טעם כלכלי או מסחרי לפיצול העיסקה והנימוק שניתן ע"י המערערת אינו נימוק, משמע שהפיצול היה מלאכותי ורשויות המס רשאיות היו להפעיל סמכויותיהן לפי סעיף 84 הנ"ל.
השופטת בן פורת:
המערערת מודה כי אלמלא הצורך לפצל את העיסקה כדי לקבל את הרשיונות להעברת הכספים ניתן היה לראות את הפיצול כעיסקה מלאכותית. דא עקא שקיומה של מטרה כלכלית או מסחרית אינו הופך תמיד ובהכרח כל עיסקה לבלתי מלאכותית. אין זה מבחן יחיד שעל פיו נופלת תמיד ההכרעה. השאלה הקובעת היא אם מותר למנהל לקבוע שעיסקה פלונית היא מלאכותית ללא קשר הכרחי עם המטרה שנתלוותה לה . במקרים רבים עיסקה הנראית מלאכותית, שוב אינה כזו אם נתלוותה לה מטרתה מסחרית סבירה, אולם קורה - וכזה הוא המקרה שבפנינו - שמותר למנהל מכח סעיף 84 לחוק, להמשיך לראות עיסקה כמלאכותית למרות שקיימת מטרה כלכלית לצורת עשיית העיסקה. כאשר הקרקע נרכשת בנפרד רק על הנייר אך למעשה מדובר בעיסקה כוללת מוסכמת מראש להקמת בנין ע"י המוכר, כי אז אין לומר שמסקנת המנהל שמדובר בעיסקה מלאכותית אינה עומדת במבחן הסבירות גם כאשר מודעים למטרת המערערת להשיג משלטונות דרום אפריקה אישור למימון.
השופט אור:
המערערת חתמה על שני חוזים בהפרש של 10 ימים, ואילו אלה היו כל העובדות הנוגעות לעיסקה, השאלה היחידה אכן היתה אם על פי האמור בסעיף 84 לחוק רשאי היה המשיב להתעלם מהפצול של העיסקה ולראות בה עיסקה מלאכותית שמפחיתה את סכום המס. אולם לא אלה פני הדברים. בין הצדדים הוסכם לקראת חתימת החוזה הראשון על עיסקה כוללת אחת של רכישה ובניה. אחת היא אם הסכימו הצדדים כך משום שהמערערת מעוניינת היתה במבנה שיוקם על הקרקע ורצתה להבטיח שהקבלן יבנה את הבנין, או משום שהמוכרים לא היו מוכנים למכור את הקרקע אלא אם הם יבנו עליה ויהיה להם רווח קבלני. מכל מקום, ההסכם היה על מכירת קרקע ובנייה עליה כנגד תמורה כוללת בסכום מוסכם. במקרה כזה מדובר בעיסקה אחת אם כי לצורך העברת הכספים מדרום אפריקה דרוש היה להלביש את העיסקה לבוש של שני חוזים. בנסיבות אלה ברור שהגשת החוזה הראשון למשיב אינה משקפת את מה שבפועל ולאמיתו של דבר הוסכם בין הצדדים. כך שאין צורך לראות את העיסקה כמלאכותית לפי סעיף 84 כדי שלא להכיר בשני החוזים הנפרדים, אלא המשיב יכול לחקור ולברר מהי באמת העיסקה שנקשרה בין הצדדים ולקבוע כי החוזים שמוצגים בפניו אינם מייצגים את העיסקה שבוצעה. אילו הצדדים היו מסכימים לאמיתו של דבר לבצע עיסקה עפ"י שני חוזים נפרדים, כאשר קודם הסכימו על מכירת הקרקע ואחר כך על בנייה, כי אז יכול היה המשיב להתעלם מהפיצול רק אם העיסקה היתה נכנסת לגדר עיסקה מלאכותית. לפיכך צדקה ועדת הערר כשראתה בעיסקה הנדונה עיסקה אחת ובהתאם לכך צריך היה להקבע מס הרכישה שבו על המערערת לשאת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אור. עוה"ד פ. דרוקר וי. מלדמן למערערת, עו"ד ל. מרגלית למשיב. 6.1.83)
ע.פ. 149/81 - מירילאשווילי שושה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחת טובין לישראל ומידת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
סחורה מוברחת במסווה של טובין השייכים לעולים הובאה לנמל התעופה בן גוריון והועמסה על משאית שחיכתה בתחנת הדלק שליד נמל התעופה. במקום היו מספר מבריחים ובכללם המערער וכן מספר אנשי מכס מוסווים. נהג משאית קיבל הוראה להוביל את הטובין לכל מקום שיורה לו המערער והלה הורה לו להוביל את הטובין לבית אמו. המערער הורשע בהברחת טובין, בהשתמטות מתשלום מכס, השתמטות מתשלום מס קניה, סילוק טובין חבי מכס ממחסן בניגוד לפקודת המכס, תקיפת פקיד מכס או התנגדות לו והתכנסות להבריח טובין. הוא נדון לתשלום 200,000 ל"י ומאסר ששה חדשים בפועל ו- 18 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה ועד עתה.
באשר להרשעה של התכנסות לשם הברחה - ההתכנסות מוצאת ביטויה בנוכחות משותפת במקום פלוני שמתלווה למחשבה הפלילית של ההברחה. אין צורך שההתכנסות שמטרתה הברחה תהיה באותה נקודה טריטוריאלית אשר חצייתה יוצרת מבחינה פורמלית את הכנסת הסחורה מן החוץ אל תחום המדינה. הברחה איננה רק אקט רגעי אלא כרוכה גם בפעולות הבאות להוביל את הטובין מהמקום עד לנקודה שבה יוכנסו לתוך ישראל וגם את הרחקתם מהמקום שבו חצו את הקו כדי להעלימם. התכנסות להוביל טובין מוברחים מן המקום שבו חצו את הקו למקום מבטחים שבו יוסתרו גם היא בגדר התכנסות אסורה לפי פקודת המכס.
אשר לכך שביהמ"ש תיאר את המערער כבעל הטובין המוברחים - אין צורך להיות בעל טובין כדי להיות מורשע בעבירות הנדונות ותיאור עובדה זו היתה רק כרקע, כדי לשקול את מידת העונש. ברם, ניתן היה גם לקבוע כי המערער הוא הבעלים של הטובין. המערער הוא שהורה על היעד שאליו תובל הסחורה, הוא שפעל יחד עם אחרים בצוותא חדא באשר להברחת הסחורה ועד אחד תיארו כבעל הסחורה. המערער היה גם המחזיק בטובין והיה ברור שהטובין הם בשליטתו של המערער. מבחינת השליטה אין נפקא מינה אם השליטה היא של מספר אנשים בצוותא או של אדם אחד בלבד. המונח "בעל" לענין טובין לפי פקודת המכס כולל גם כל המחזיק בטובין או מי שיש לו שליטה עליהם או כח לעשות בהם וכל המתחזה כאחד מאלה.
אשר למידת העונש היתה זו עבירה חמורה של ניצול לרעה של זכויות עולים בקנה מידה לא קטן והמערער לא הביע חרטה אלא נקט קו הגנה של הכחשה טוטלית. ברם, מטעמים שונים ניתן פסק הדין בביהמ"ש העליון בסוף 1982 בעבירה שבוצעה ביולי 1977. מחמת סיבה זו בלבד יש להקל בעונש ולהפחית את המאסר בפועל לשלושה חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. פסי למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 3.11.82).
ע.פ. 522/82 - סעיד עזאם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הראשון ושני בניו, המערערים 2 ו- 3, תושבי הכפר טייבה, עסקו בחקלאות. בשנת המס 1976 ניהל המערער הראשון את עסקיו בעצמו ובשנים שלאחריה שיתף את שני בניו. השלשה הורשעו על פי הודאתם בעבירות מס. המערער הראשון העלים בשנת 1976 הכנסה של מאות אלפי לירות. בשנת 1977 דיווחו השלשה על הכנסה נטו של כ- 50,000
ל"י והשמיטו הכנסה נוספת של כ- 220,000 ל"י, בשנת 1978 הצהירו כל אחד מהמערערים על הכנסה נקיה של 115,000 ל"י והשמיטו 209,000 ל"י. אשר לשנת 1979 הורשעו בניהול וקיום פנקסי חשבונות ורישומים כוזבים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכך שהמערערים הודו בביצוע העבירות שיוחסו להם וכן הבחין בין האב שניהל את העסק ובין שני הבנים אשר פעילותם היתה משנית. בהתחשב בכל אלה דן את המערער הראשון למאסר שלוש וחצי שנים שמתוכן שנה בפועל וכן הטיל עליו קנס של 200,000 שקל ואילו שני הבנים נדונו לשנתיים מאסר שמתוכן שלושה חדשים בפועל וכן הוטל על כל אחד מהם קנס של 150,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי העונש באשר לאב חמור מדי בהיותו אדם חולה והמאסר יפגע בבריאותו ובאשר לקנס הכספי של השלושה טען כי הוא גבוה מדי וכי הוא מתקרב לקנס המירבי. אולם, ביהמ"ש העליון הדגיש במשך שנים את החומרה שיש לייחס לעבירות מס. השתרשה בתודעתם של אזרחים הגונים הדעה כי אסור לפגוע ברכושו של הזולת ולגזול את כספי הפרט ומאידך אין רואים בחומרה פגיעה בכספי המדינה תוך השמטת הכנסות למרות שיש בכך גזילה של כספי הציבור. כנגד גישה נפסדת זו יצא ביהמ"ש העליון וקבע פעמים רבות שאין בין גוזל כספי הפרט ובין גוזל כספי הציבור ולא כלום. אלה גם אלה ראויים למיצוי הדין הן בעונשי מאסר ממשיים והן בקנסות כספיים מכבידים. כיוון שהמניע של עברייני המס הוא להפיק רווחים קלים על חשבון קופת המדינה מן הראוי שלא יצאו נשכרים ועונש הולם במקרים אלה הוא, בין היתר, קנס כספי ניכר. בהתחשב בכל אלה ובסכומים העצומים שהועלמו לעומת הסכומים הנמוכים שהוצהר עליהם אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד מלחי למערערים,עו"ד מרגלית למשיבה. 24.10.82).
ע.פ. 321/82 - מדינת ישראל נגד שלמה אדואן
*הרשעה בעבירת התפרצות והפעלת מאסר על תנאי (ערעור וערעור שכנגד - ערעורו של אדואן נדחה וערעורה של המדינה נתקבל).
בלילה שבין 28.12.81 ו- 29.12.81 נפרצה חנות לקסטות ברחובות ונגנבו מתוכה 153 קסטות וידיאוטייפ וטלויזיה צבעונית. לאחר כשבוע נעצר המערער כשהוא מנסה למכור את הסחורה לבעלים של חנות ברעננה השייכת לאותה פירמה של החנות שנפרצה. המערער הואשם בהתפרצות וגניבה והוא כפר באשמה וטען כי את הקסטות קנה מרוכל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מאמין לגירסת המערער ועל כן קיימת חזקת "ההחזקה התכופה" אלא אם כן ניתן הסבר סביר והסבר כזה לא ניתן. על יסוד כך הרשיע ביהמ"ש את המערער ודן אותו לשנה מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שני מאסרים על תנאי, האחד של שלשה חדשים והאחר של 18 חדשים. המערער מערער על הרשעתו ואילו המדינה מערערת על כך שמאסר על תנאי שלישי לא הופעל. ערעורו של המשיב נדחה וערעורה של המדינה נתקבל.
אשר לערעורו של המשיב על הרשעתו - ההרשעה מבוססת על חוסר האמון של ביהמ"ש לגירסת המערער ובכך אין להתערב. נותרה איפוא ההחזקה התכופה של המערער בטובין ללא הסבר מניח את הדעת ולכן ניתן היה להרשיעו.
אשר להפעלת המאסר על תנאי - על המערער נגזר ביום 12.10.78 מאסר בפועל של 14 חדשים ומאסר על תנאי של 14 חדשים לשלוש שנים. העבירה החדשה נעברה כאמור ב- 28.12.81 כך שעברה תקופה של למעלה משלוש שנים מהיום שבו הוטל המאסר על תנאי, אך תקופה שהיא פחות משלוש שנים מהיום שבו
שוחרר המערער ממאסרו בן 14 החדשים. טוענת המדינה כי המאסר על תנאי של 14 חדשים הוא בר הפעלה, שכן עפ"י הוראת סעיף 52ג, לחוק העונשין תקופת התנאי תתחיל מיום שחרורו של הנאשם ממאסר אותו הוא נושא אותו זמן. לעומת זאת טוען הסניגור שהמאסר על תנאי אינו בר הפעלה שכן עפ"י הוראת אותו סעיף תקופת התנאי מתחילה מיום גזר הדין ואילו הנאשם אינו נושא ביום גזר הדין עונש מאסר. במחלוקת זו הדין עם התביעה. משגוזר ביהמ"ש הן מאסר על תנאי והן מאסר בפועל, שני העונשים מתחילים באותו מועד עצמו וע"כ יש לומר לענין סעיף 52ג, כי ביום שנגזר המאסר על תנאי, כבר נושא הנאשם מאסר בפועל.
משהוחלט להפעיל את המאסר על תנאי השאלה היא אם יש להפעילו במצטבר או חופף. בנסיבות המקרה לא יהיה זה מוצדק שיהיה כולו מצטבר שכן העונש הכולל שנגזר על המערער, יחד עם הפעלת המאסרים על תנאי, אינו קל כלל ועיקר. כמו כן אין ביהמ"ש העליון נוהג למצות את הדין כשמדובר בערעור על קולת העונש. לפיכך, מתוך המאסר על תנאי הנדון יהיו ששה חדשים מצטברים ושמונה חדשים חופפים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד סרגובי למשיב. 26.10.82).
ע.פ. 44/82 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של עדות שקר ועדויות סותרות ונדון לחמשה חדשים מאסר בפועל ו- 10 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין שלמערער עבר נקי וכן אשתו נכה ואינה עובדת ומזה שנתיים נתון המערער בחשש מן המשפט ויש בכך עינוי הדין. כנגדו ציינה התובעת את החומרה המיוחדת שבעדויות שקר ועדויות סותרות המשבשות את הליכי המשפט. התובעת ציינה שאמנם לעתים קרובות הרקע לעבירות אלה הינו פחדו של הנאשם מעבריינים אחרים, אך דווקא שקול זה צריך להיות מאוזן על ידי מדיניות עונשית המטילה עונשי מאסר בפועל שיהיה בהם כדי להרתיע. נראה שביהמ"ש דלמטה כבר לקח בחשבון את הנסיבות האישיות של המערער ואין מקום להתחשבות נוספת. אשר לטענה כי לנוכח סעיף 10(א) לחוק לתיקון דיני הראיות, שלפיו ניתן להגיש כעדות קבילה את ההודעה שנמסרה במשטרה ועל כן מן הראוי להקל בעונש - אין בחקיקת תיקון זה כדי להשפיע על רמת הענישה בעבירות של עדויות שקר ועדויות סותרות. אלה מעשים חמורים ודבר לא נגרע מחומרתם לאחר התיקון. אשר לעובדה שחלפו שנתיים מאז בוצעה העבירה - המערער הורשע כבר לפני כשנה ועפ"י בקשתו הוא משוחרר מאז בערובה. בנסיבות אלה אין לתת משקל רציני לשיקול זה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.16.11.82).
ע.פ. 710/81 - עודה אלאמנט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה באשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בפברואר 1980 ביצע המערער מעשה מגונה כלפי צעירה שעברה בשדה יחד עם אחיה הקטנים. המערער דרש ממנה לשכב עמו ומשהתנגדה הכה אותה ודקר אותה באולר והיא נפצעה במספר מקומות בגופה. בחודש יולי אותה שנה ביצע המערער מעשה שוד כלפי משפחה המתגוררת בכפר עזון. המערער הכיר את ראש המשפחה וחקר אותו תוך כדי שיחה באשר להימצאותם של תכשיטים בביתו. המערער מסר את המידע לארבעה מחבריו,
ביניהם אחיו שהוא בעל הרשעות קודמות, ואלה ביצעו את מעשה השוד כשהם מזויינים באקדחים ובסכין. ליעדם הגיעו לפי תרשים שרשם להם המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשה מגונה בכפייה ושל שוד ודן אותו בשל כל אחת מהעבירות לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כששני העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לחובתו של המערער עבירת שוד קודמת. אין ביהמ"ש העליון שוקל מה העונש שהוא היה מטיל אילו הענין בא בפניו מעיקרו בשבתו כערכאה המטילה את העונש. בחינתו של ביהמ"ש העליון מצטמצמת לשאלה אם נפל משגה בערכאה הראשונה שצריך לתקן. אשר לשאלה של השוואה עם עונשים שנגזרו במקרים אתרים - יש לבחון כל מקרה לפי מכלול נסיבותיו ויתכן כי נסיבה מקילה הקיימת במקרה פלוני אינה קיימת במקרה אלמוני והוא הדין לענין הנסיבות המחמירות. ברם, גם מתוך השוואת הענין למקרים אחרים אין לומר שביהמ"ש הפריז לחומרה. מדובר בהרשעה בעבירת שוד שהעונש המקסימלי לגביה הוא 20 שנות מאסר. אין לקבל את הטענה שחלקו של המערער בשוד היה מועט. גם ההיטפלות המינית היתה חמורה ואין להתעלם מכך שהיא נעשתה תוך שימוש בסכין והצעירה הנתקפת נפצעה תוך כדי מעשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. נטאר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.11.82).
ע.פ. 184+228/82+153 - אליהו אדרי ומרדכי אזרד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ונסיון לפוצץ כספת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בהתפרצות, בגניבת קופה ונסיון להרוס אותה, בכך שלאחר שגנבו את הקופה ולא יכלו לפרוץ אותה הביא אזרד חומר נפץ מהצבא וניסה לפצח אותה בפיצוץ. אזרד נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואדרי נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
למעשה אין העונש חמור ביחס לעבירות שבהן הורשעו, אך יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר במאסר הראשון של המערערים ונהוג בדרך כלל שלא למצות את הדין במאסר הראשון עד תומו, כדי לעודד את הנידון להטיב את דרכו ולשנות מעשיו ולהראות כי החברה אינה רק מענישה אלא גם מתחשבת. בהתחשב בכך ניתן להמתיק במידת מה את העונש באופן שאזרד ירצה 4 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים יהיו על תנאי ואילו אדרי ירצה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים. יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. עוה"ד ה. יצחק וברדוגו למערערים, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 14.10.82).
ע.פ. 330/82 - בסיקו טבדיריאשוילי נגד מדינת ישראל
*הברחת סמים לישראל (הערעור נדחה).
המערער הגיע מטורקיה ללוד, נפגש עם אשתו כשבידו תיק בצבע תכלת, ויחד עם אשתו נגש למונית על מנת לנסוע מהמקום. כשעמד להכנס למונית נעצר על ידי אנשי משטרה שקיבלו מידע מוקדם כי הוא עומד להבריח סמים לישראל. בבדיקה של תיק התכלת נמצאו נעלי בית ובתוך הסוליות הוסתרו שקיות שכללו כ- 750 גרם הרואין. בימ"ש דן את המערער לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי נסע לצורכי מסחר לטורקיה ובשדה התעופה מסר לו אדם בלתי מוכר את התיק על מנת שימסור אותו למישהו שיחכה לו בלוד כשהוא מרכיב
משקפיים ושמו יהודה. מקבל התיק היה אמור לזהות את המערער עפ"י הצבע של התיק שבידו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער ובכך אין להתערב. בתוך התיק נמצאו התפילין של המערער ובושם של המערער והוא טען כי שני אלה הועברו מהמזוודה שלו לתיק ע"י אחרים, אך עדות השוטרים היתה כי גם התפילין וגם הבושם היו באותו תיק שבו נמצא ההרואין. גם התנהגותו העצבנית של המערער מהרגע שהגיע לאולם הנוסעים בלוד והעובדה שבצאתו מהמסוף פנה ישירות לעבר מונית שעמדה במקום בלי לנסות להמתין לאותו יהודה אלמוני שכביכול היה אמור להמתין לו, מצביעות על אי נכונות גירסתו. נותרת העובדה שבחזקת המערער נמצאה כמות הסם ועל המערער עברה חובת הראיה שלא ידע שמדובר בסם מסוכן. משנדחה הסברו של המערער כבלתי אמין, נותרת ההנחה העולה מסעיף 31 לפקודת הסמים המסוכנים כי המערער ידע שמדובר בסם מסוכן.
אשר לעונש - המערער הביא עדים על אופיו הטוב ועל חלקו במחתרת הציונית בארץ מוצאו ואין ספק כי כל אלה נלקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי כאשר הטיל על המערער את העונש הקל כפי שהטיל.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. עוה"ד ש. תוסיה כהן וג'נאשווילי למערער, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 22.11.82).
ע.פ. 604/81 - שאול ברזני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת מטיל זהב מזוייף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע מעשה מרמה כלפי המנוח חדד כאשר מכר לו מטיל זהב מזוייף תמורת סכום של 375,000 ל"י. המערער עם אחד בשם ששון נפגשו עם המנוח בקשר לביצוע מעשה המרמה ונסעו יחד עמו בטנדר. חדד נרצח ולאחר מעשה הרצח ביצעו המערער וחברו מעשים המכוונים לטשטש את הראיות. במעשה הרצח הורשע ששון בלבד ואילו המערער הורשע בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות ובעבירות של סיוע לאחר מעשה הרצח ושל השמדת ראיות. שופטי הרוב בביהמ"ש דנו את המערער לשש שנים מאסר בפועל ואילו שופט המיעוט גזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לראות את מעשה המרמה כענין של אוולת סתם, שהרי היה זה מקרה שני שבו נסה המערער למכור את מטיל הזהב המזוייף בידיעה שהוא מזוייף. במקרה הקודם החזיר למרומה את כספו בשיקים שלא נפרעו ורק לאחר משפטים שילם את הכספים למרומה. גם אם התכוון במקרה הנוכחי להחזיר את הכסף, גם אז היה המעשה חמור ואין להקל בו ראש. אשר לעבירות הסיוע לאחר מעשה והשמדת ראיות - טען הסניגור כי המערער עשה את מעשיו מתוך פחד לנפשו מפני חברו ששון אשר כבר הוכיח שהוא מסוגל לרצוח. אולם, אין בהכרעת הדין קביעה שהמערער פעל כמי שכפאו שד אלא כי המערער נתן לששון מחצית מהסכום שקיבל מהמנוח מתוך פחד. ברם, גם אם המערער פעל מתוך פחד מששון אין בכך כדי להקל מחומרת מעשיו אשר המשיך והעלימם מהמשטרה גם לאחר שנפרד מששון. העבירות של סיוע לאחר מעשה והשמדת ראיות הן חמורות ביותר והן פוגעות בעצם האפשרות של הבאת עבריינים לדין ועשיית משפט.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד צבי לידסקי למערער, עו"ד גב' רחל סוכרלמשיבה. 17.11.82).
בר"ע 169/82 - הסנה בע"מ ואח' נגד כהן אלון קטין ואח'
*ביטול החלטה לדחות תובענה עקב אי הגשת תשובה לשאלון (הבקשה נדחתה).
בתאונת דרכים נפגעו המשיבים, אם ושלושת ילדיה, והוגשה תביעת נזיקין נגד הנהג (אבי המשפחה) ונגד חברת הביטוח. אלה הגישו כתב הגנה ולפני שהחל הדיון הגישו המערערים בקשה לחייב את המשיבים בגלוי מסמכים ותשובה לשאלון. המשיבים לא התייצבו לדיון וביהמ"ש נתן רשות להגשת שאלת וקבע כי התשובות ינתנו תוך 45 ימים. התשובות לא הוגשו ועל כן הגישו המבקשים בקשה לדחיית התביעה. הודעה על הדיון בבקשה זו נשלחה על ידי מזכירות ביהמ"ש לידי "משפחת כהן" ולא לכל אחד מהמשיבים בנפרד. האם קיבלה את ההזמנה ושוב לא התייצבו המשיבים לדיון וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. המשיבים ביקשו לבטל את החלטת הדחייה וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה וביטל את החלטת הדחייה. נימוקו היה כי ההתנהגות הרשלנית של האם אינה צריכה לפעול לרעת ילדיה התובעים האחרים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. רק במקרים יוצאי דופן יתערב ביהמ"ש שלערעור בהחלטת הערכאה הראשונה לבטל דחיית תביעה והמקרה דנא אינו מקרה כגון זה. נהפוך הוא, המשיבים לא גילו התנהגותם זלזול בזדון לא בצד שכנגד ולא בביהמ"ש ותשובות על השאלת נמסרו בינתיים.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. עו"ד א. ברקאי למבקשים, עו"ד ח. נבות למשיבים. 23.11.82).
בר"ע 236/82 - יהודה ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בגרימת מוות ברשלנות, נהיגה רשלנית ואי ציות לתמרור עצור ונדון למאסר של חמשה חדשים בפועל, פסילה בפועל לשלוש שנים ופסילה על תנאי לשנתיים וכן לתשלום קנס של 5,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי ממצאי בימ"ש השלום לא נעצר המערער לפני קו עצירה שסומן בכביש לאחר תמרור "עצור", פרץ לכביש במהירות של 40- 30 קמ"ש למרות שראה את הרכב שבו נסע המנוח לימינו, הרכב התנגש בו והמנוח נהרג. בימ"ש השלום קבע כי רשלנות המערער היתה רשלנות רבתי. נטען כי בהתחשב בנסיבות האישיות של המבקש, עברו הצבורי ומצבם הבריאותי שלו ושל בני משפחתו יש להקל בעונש המאסר, ואולם יש לשקול כנגד אלה את הקטל בדרכים ואין מנוס מלהטיל עונשי מאסר משמעותיים על עבריינים כדי להילחם במכה זו. העונש של חמשה חדשי מאסר בפועל אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, שיינבוים. עו"ד ד. גבאי למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה.3.11.82).
בר"ע 334/82 - עמרם מלכה נגד מדינת ישראל
*החזקת סמים (הבקשה נדחתה).
בכתב אישום שהוגש נגד המבקש הוא הואשם בהחזקת "פיסות פלסטיק... שהכילו שרידי הרואין". בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה היא כי "שרידים" אינם בגדר סם במובן פקודת הסמים המסוכנים. המבקש מסתמך על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שבו נאמר כי "סעיף 7(א) לפקודה אוסר החזקת חומר שהוא סם מסוכן... שרידים... אינם חומר שאפשר להחזיקו או להשתמש בו. הם רק עדות על כך שבכלים בהם נתגלו היה אי פעם חשיש". הסניגור מסתמך גם על כך שב"כ התביעה בתיק ההוא הסכימה לביטול ההרשעה בשל שרידי החשיש. ברם, אין
המקרה ההוא עומד כעת לדיון ואין צריך לומר שעמדת ב"כ המדינה שם אינה שקול מהשקולים הצריכים להדריך כאשר ביהמ"ש בא להחליט בשאלה הנדונה. יתכן שהתביעה היתה מטיבה לעשות אילו ציינה בכתב התביעה שהמערער החזיק בכמות בלתי ידועה של הרואין והשרידים היו משמשים רק כראיה, אך אפילו כתב האישום כפי שהנו די בו כבסיס להרשעה. אין פקודת הסמים קובעת כמות מינימום של סם אשר מתחת לה אין ההחזקה בגדר עבירה. עובדה היא שמומחית בדקה את השרידים וקבעה את טיבם ודי בכך כדי לומר שלכאורה כמות כלשהי היתה שם ולכך לא באה כל עדות לסתור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד ש. זכריה למבקש, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 23.12.82).
בר"ע 501/82 - רחל וקס נגד ראובן וקס
*תחולת סדרי דין בתקופת שביתה על בקשה לרשות ערעור בהליכי הוצל"פ (טענתה של המבקשת נתקבלה).
על החלטה של יו"ר ההוצל"פ שניתנה ביום 10.9.82 הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור ומאחר וזו הוגשה לביהמ"ש המחוזי מלה על הענין תקנה 119 לתקנות ההוצל"פ כך שהיו למבקשת שבעה ימים להגיש את בקשתה לרשות ערעור. דא עקא שהבקשה הוגשה רק ביום 21.10.82, היינו לאמר שחלפה תקופת שבעת הימים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המבקשת איחרה את המועד אך הסכים לדון בבקשה להארכת המועד אם תוגש בקשה כזו. בקשה אכן הוגשה והיתה צריכה לידון ביום 23.12.82. בינתיים הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון וטענה כי ביהמ"ש המחוזי שגה כשסבר כי המועד להגשת הערעור חלף, וזאת משום שעל הענין חלה תקנה 5 לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין בתקופת שביתה... בבתי המשפט) והשביתה של העובדים נסתיימה רק ביום 19.10.82. המשיב טען כי תקנה 5 הנ"ל אינה חלה כאן מאחר ועל הענין חל האמור בתקנה 7 (א) לתקנות הנ"ל. צודקת המבקשת בטענתה. תקנה 5 ותקנה 7(א) דנות כל אחת בנושא נפרד והאמת אינה מייתרת או דוחה את השניה. תקנה 5 קובעת הוראה בדבר הארכת מועדים ואילו תקנה 7 קובעת דרך נוספת להגשת מסמכים, אך היא באה להוסיף ולא לגרוע. תקנה 7 אינה קובעת חיוב להגיש מסמכים עפ"י הדרך המותווית בה ואין היא מבטלת הוראת התקנה 5. לו היתה כוונה אחרת למתקין התקנות היה מלווה את האמור בתקנה 7 בהוראה מסייגת בתקנה 5.
מ"מ הנשיא ציין כי אינו יודע מה תוצאות הדיון שנתקיים ביום 23.12.82, אך אם הבקשה להארכת מועד נדחתה, רשאית תהיה המבקשת לשוב ולפנות לביהמ"ש המחוזי וזו דרך יותר יעילה מקביעתו של ערעור בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 24.12.82).
בר"ע 542/82 - דר שאר נגד לינדה שאר ואח'
*קבלת ערובה של תושב חוץ (הבקשה נדחתה).
המשיבים המציאו ערבות של תושב חוץ להבטחת נזקי צו מניעה שקבלו נגד המבקש וביהמ"ש המחוזי הורה שינתן פירוט של נכסיו של הערב, הכנסותיו וכדומה. המבקש ביקש רשות לערער על ההחלטה וטוען שאין בכלל לקבל ערובה של ערב תושב חוץ וכן הוא טוען שסכום הערובה אינו די. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין כלל שאי אפשר לקבל אף פעם ערובה של תושב חוץ והשופט יוכל לשקול את הענין מחדש כאשר יומצאו הפרטים כפי שהורה. ענין סכום הערובה נתון לשקול דעת ביהמ"ש ואין עילה להתערב בו.
(בפני: השופט ש. לוין. 2.1.83).
בר"ע 143/82 - יצחק בירוודקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בהחזקת רכוש גנוב, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. שתי הערכאות דלמטה קבעו כי שני תרמילים, שק שינה וחולצה, הנושאים סימני זיהוי של צה"ל נמצאו בדירתם המשותפת של בני הזוג וחזקה עליהם שהיו בחזקתו של המבקש. משלא הביא המבקש ראיות מהימנות לסתור הוא הורשע בעבירה הנדונה. טענתו של הסניגור היתה כי אין די במציאותם של הטובין בדירה המשותפת כדי לייחס למבקש חזקה בהם. התשובה לכך הינה כי הקביעה אם החזקה משותפת של בני הזוג בדירת מגורים יוצרת חזקה שכל אחד מהם מחזיק בטובין הנמצאים בדירה, תלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה. לפיכך, משקבעו בתי המשפט דלמטה שבנסיבות המקרה ניתן להסיק מן ההחזקה המשותפת בדירה גם קיומה של החזקה בטובין על ידי המבקש שוב אין מתעוררת שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור.
(בפני השופטים: ש. לוין, שיינבוים, חלימה. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד הקר למשיבה. 5.1.83).
ד.נ. 13/82 - מוסיה יעקובר בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*תשלום מס קניה (הבקשה נדחתה).
בע.א. 441/79 (ראה סביר כרך י"ט 412) נדחה ערעורם של המערערים באשר לחיוב בתשלום מס קניה על רכיבים לבניה עצמית של מוצרים אלקטרוניים. נקבע כי מערכת רכיבים המיועדת כל כולה להרכבה עצמית של מוצרים שבהיותם מורכבים חייבים מס קניה יש לראותה גם כשהיא מפורקת כחייבת מס קניה. ביהמ"ש התייחס לאמור בסעיף 14(ב) לחוק מס קניה שלפיו טובין טעוני מס שנמכרו כשהם מפורקים לחלקים יראום כאילו נמכרו בשלמותם. ביהמ"ש דחה את הפירוש שביקשה המערערת לתת למונח "מפורקים" שמדובר כאילו במוצרים שהיו כבר מורכבים ופירקו אותם כדי להתחמק ממס, וקבע כי גם כשהם נמכרים מלכתחילה מפורקים, חל מס קניה כמו על המוצר המושלם. כמו כן נקבע בפסה"ד הקודם כי העובדה שמחוקק המשנה תיקן את התקנות וקבע מפורשות חיוב באשר לרכיבים אלה אינה אומרת שלפני כן היו אלה פטורים אלא שמחוקק המשנה ביקש להבהיר את הנאמר בחוק. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. מ"מ הנשיא שמגר קבע כי אין מקום לערער את הפסיקה באשר למונח "מפורקים" וכן כי התיקון בצו מס קניה אין בו כדי להצביע על כך שלפני פרסום הצו לא היה חיוב כזה. כמו כן אין לקבל את הטענה שצריך לתת פירוש דווקני למונח "מפורקים" שכן הפרשנות שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון עומדת במבחן הסבירות, היא מעוגנת כדבעי במילות החוק ואינה מוציאה דברים מגדר פשוטם אלא היפוכו של דבר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 7.12.82).
ד.נ. 18/82 - מנחם מוטה ואח' נגד מנחם שלום ואח'
*אכיפת הסכם למכירת דירה (הבקשה נדחתה).
בע.א. 158/80 בוטל פסק דין של ביהמ"ש המחוזי ונדחתה תובענת המבקשים לאכיפת. הסכם מכירת דירה נגד המשיב. הבעיה היתה אי תשלום אחד התשלומים במועדו. בהסכם היו שני סעיפים: בסעיף 5 של ההסכם נקבע כי מועדי התשלום וסכומם הם מעיקרי ההסכם והפרתם תהיה הפרה יסודית של ההסכם ובסעיף 16 נקבעה שורה של סעיפים שהם תנאים עיקריים של ההסכם ושהפרתם תהיה הפרה יסודית. נטען כי סעיף 16 הינו בגדר תניה גורפת בחוזה והוא בטל לפי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וכל שופטי ביהמ"ש
העליון בדיון הקודם הגיעו למסקנה שגם אם סעיף 16 הינו תניה גורפת, על כל פנים סעיף 5 ודאי אינו תניה גורפת וכבר על פיו יכול היה המשיב, לבטל את ההסכם. בקשה לדיון נוסף נדחתה.
בבקשה העלה ב"כ המבקשים השגות רבות נגד הפירוש שניתן להוראות סעיף 6 של חוק התרופות לתניה גורפת וטען שההלכה שנפסקה בענין זה מצדיקה קיום דיון נוסף. אילו היה פסק הדין מושתת רק על פרשנות סעיף 6 של חוק התרופות ויישום פרשנות זו למקרה דנא ייתכן והיה יסוד לבקשה לדיון נוסף. ברם, כאמור שלושת השופטים היו בדעה שגם אם תתקבל טענת המבקשים בדבר בטלות סעיף 16 של החוזה, בהתחשב בסעיף 6 לחוק התרופות, עדיין עומד לרועץ למבקשים סעיף 5 וסעיף זה עומד בתוקפו גם אם ייפסל סעיף 16. בקביעה זו אין פסיקת הלכה בעלת חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקה קיום דיון נוסף. גם כשמתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות, קשיות, או חידוש, אין בכך בלבד צידוק לקיום דיוןנוסף, אלא תנאי הכרחי לשימוש בשיקול הדעת להורות על קיום הדיון. מכיון שהתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש העליון תעמוד בעינה. גם אם תיפסל התניה שבסעיף 16 של ההסכם, אין מקום להשתמש בשיקול הדעת לשם קיום דיון נוסף.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. גוטסמן למבקשים. 4.1.83).
עש"מ 4/82 - מדינת ישראל נגד דוד יכין
*קולת העונש (מרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב משמש כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה והנו "רשות הרישוי" לפי פקודת התעבורה. בביהמ"ש המחוזי הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בכך שבהיותו מוזמן להרצאות מטעם משרד העבודה במקומות שמחוץ לירושלים היה נוסע ליעדו תוך כדי ניצול אותה נסיעה גם מטעם משרד התחבורה. כך שלפעמים נזדמן לאותו מקום הן לצורך עבודתו והן לשם הרצאה מטעם משרד העבודה, והיה מקבל פעמיים הוצאות נסיעתו. כמו כן הגיש חשבונות עבור ארוחות ערב גם כשלא היה זכאי להן. עבירות אלה בוצעו בתקופה של כ- 3 שנים. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות, אך ביהמ"ש הרשיעו רק בעבירה של מרמה ונימוקו לכך כי מדובר בתופעה נפוצה ולא כל מי שנתפש בקלקלתו מובא בפלילים. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לקנס של 5,000 שקל ומאסר על תנאי של ששה חדשים. ביהמ"ש העליון הקל בעונש והמאסר על תנאי בוטל. לאחר מכן הובא המשיב לדין משמעתי וביה"ד קבע כי העבירה יש בה משום קלון וגזר למשיב נזיפה והורדה בשתי דרגות למשך שנתיים. נציבות שירות המדינה מערערת וטוענת שהעונש המתאים הוא פיטורין תוך שמירה על זכות לגמלאות בהגיע המשיב לגיל 60. נימוקי הנציבות הם חומרת העבירה והצורך בענישה משמעותית יותר וכן כי לא יתכן שאדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון ישמש כ"רשות" רישוי עפ"י החוק. הערעור נתקבל בחלקו.
לענין הפיטורין - בית הדין המשמעתי מורכב מעובדי מדינה בכירים והוא מומחה לענינים שבהם הוא דן וביהמ"ש העליון לא יתערב בפסק דינו אלא אם כן היתה הפרזה בלתי סבירה לקולא או לחומרא. אין לומר שטעה בית הדין בדבר הלכה או בשיקול דעתו כאשר התחשב לקולא בנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי לזכות את המשיב מהאישום של מרמה בנסיבות מחמירות וכן בכך שביהמ"ש העליון הקל בעונש שנגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי. אמנם יש להרתיע עבריינים פוטנציאליים שלא ימשיכו להורות היתר לעצמם בהגשת חשבונות כאלה, אך הרתעה זו הושגה ע"י עצם הבאתו של המשיב בפלילים והענשים שהוטלו עליו ואין למצות את הדין עד תומו עם נאשם שהובא בפלילים לראשונה על עבירה כגון זו.
ברם, הדין עם הנציבות בטענה שאין להשאיר מצב שבו משמש אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון "כרשות" מטעם המדינה עפ"י החוק. לפיכך, בנוסף לעונשים של ביה"ד המשמעתי יועבר המשיב מתפקידו כרשות רישוי לכל תפקיד אחר במשרד התחבורה ויפסל מלמלא תפקיד של "רשות" עפ"י החוק עד לפרישתו לגמלאות כדין.
(בפני: השופט שיינבוים. עו"ד גב' טפיירו למבקשת, עו"ד תוסיה כהן למשיב. 26.12.82).
ע.פ. 920/81 - דב רוזנטל ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרעות בבית ערבי בחברון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באחד הימים חזרו המערערים מתפילת שחרית במערת המכפלה לישיבה שבה הם לומדים ובדרך החליטו להיכנס לאחד הבניינים שיהודים התגוררו בו לפני מאורעות תרפ"ט. המתלונן, אדם קשיש הנמצא במקום כדין ומוכר בו ירקות ופירות, מנע בעד המערערים מלהכנס לבנין, אך אלה דחפוהו ונכנסו לתוכו וכשנתקהלו במקום אנשים נוספים, הפכו המערערים ארגזי ירקות ופירות ופיזרו את תוכנם. אחד מהשניים היה חמוש בכלי נשק לפי הוראות הקבע השוררות במקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, הסגת גבול והיזק בזדון ודן אותם לעשרה חדשים מאסר שמתוכם שלושה חדשים מאסר בפועל וכן לתשלום קנס של 2,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי מדובר באירוע ספונטני ובלתי מתוכנן וכי הנזק שנגרם הוא פעוט. ברם, הטענה שמדובר באירוע ספונטני אינה מדוייקת. המערערים ידעו מראש כי המתלונן מתנגד לכניסת זרים לאתר הנדון וצפו שתהיה התנגדות לכניסתם לבנין. אמנם המעשה אינו אחד מהמעשים החמורים שהתרבו לאחרונה, אך היה זה מעשה אלימות שעלול היה להביא לתוצאות חמורות. זיקתם של המערערים לרכוש יהודי אינה יכולה לשמש הכשר למעשה בריונות ולא בדרך של פגיעה באדם קשיש וגרימת נזק לדוכנו יביאו המערערים למימוש הזכויות על רכוש יהודי. מי שנוטל לידיו את הדין ומבצע מעשה אלימות, אחת דינו להשלח למאסר, כשהנסיבות האישיות צריכות להידחות מפני שיקולי ההרתעה הקיימים לגבי אנשים אחרים העשויים ליטול את הדין לידיהם.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מירון למערערים, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 6.10.82).
בג"צ 325/82 - ברוך שלו ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הכרזת צור הדסה כ"ישוב" שיתנהל ע"י ועד מקומי
(העתירה נדחתה).
העותרים הם תושבי צור הדסה המצויה במסגרת המועצה האזורית מטה יהודה. מזה כמה שנים תובעים תושבי צור הדסה כי שר הפנים יכריז על המקום כ"ישוב" שיתנהל על ידי ועד מקומי. שר הפנים אינו מתנגד עקרונית להכיר בצור הדסה כישוב, אך לדעתו אין מקום להכרה זו כל עוד לא נקבעו גבולותיה של צור הדסה. בענין זה הוגשה תכנית מפורטת ולדעת שר הפנים יהיו התנגדויות לתכנית ועשויים לחול שינויים בגבולות המקום. העותרים פנו לבג"צ והעתירה נדחתה. מטעם שר הפנים נטען שאין מקום להכריז כבר עתה על "ישוב" בתוך גבולות פלונים, כשקיימת הסתברות גבוה כי תוך זמן קצר יחול שינוי בגבולות אלה. מבחינתו של בג"צ השאלה איננה מה הוא היה עושה אילו סמכויות שר הפנים היו בידיו, אלא השאלה הניצבת בפני בג"צ היא אם עמדתו של שר הפנים המבקש להמתין עד לאשור התכנית המפורטת היא עמדה סבירה והתשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. הכט לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 20.10.82).