ע.א. 304/80 - יעקב לוי ואח' נגד מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ואח'
*זכויות שכירות בגין שימוש בקרקע שהחל "בהסגת גבול". (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1966/78 - הערעור נדחה).
בצומת התחנה המטאורולוגית שבאזור הופקע חלק מחלקה לצורך הרחבת הצומת וסלילת הכביש המהיר לירושלים. על החלקה קיימים שני מבנים שהושכרו ע"י המפקח על נכסי נפקדים לאחד בשם אסודי כשתקופת השכירות נקבעה לשנה אחת. עם תום השנה נתחדשה השכירות מכח החוק. אסודי ניהל במושכר מוסך לפירוק משאיות ישנות והשתמש בשטח שמסביב למושכר לצורך החניית המכוניות. המערער לוי התחיל לעבוד אצל אסודי בתור נער מתלמד בשנת 1952 ובשנת 1962 עזב אסודי את העבודה במוסך והשכיר אותו ללוי ולמערער השני. לא נערך ביניהם חוזה בכתב ולא נתקבלה הסכמת הבעלים (הממונה על נכסי נפקדים). מאז ממשיכים המערערים להחזיק במושכר. השטח המופקע גובל עם כביש ירושלים והמחזיקים במוסך נהגו לשים גם עליו את המכוניות שנמסרו לטיפולם. כשהוצאו צוי הפקעה לגבי שטח זה סרבו המערערים לפנותו והרשות המפקיעה פתחה בהליך משפטי שנסתיים בצו פינוי שהוצא אל הפועל. המערערים טענו כי השטח המופקע הינו חלק מהשטח שהושכר לאסודי; כי הם רכשו על השטח הנ"ל זכות בלתי חדירה מכח כלל "הזדהות החזקות"; כי ההפקעה מזכה אותם בקבלת פיצויים מאת הרשות המפקיעה; כי פיתוח הכביש גרם לסגירת דרך הגישה למוסך וגם בגין אובדן הכנסות מגיעים להם פיצוים.ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות וקבע שהמערערים לא הוכיחו זכות בת פיצוי על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל ולפיכך לא מגיעים להם פיצויים כלשהם. מכאן הערעור
א. אין ספק כי לאסודי הושכרו רק שני המבנים שבמקום ודמי השכירות שולמו רק בעבור שטח המבנים. כל השטח שמסביב למבנים עד לכביש ירושלים, וכולל השטח המופקע, לא הושכר למערערים. נכון שהמשכיר ראה מפעם לפעם את המכוניות על השטח ולא הגיב, אך אין להסיק מכאן כאילו כל שטח החלקה הפך להיות לחלק מהמושכר, כאשר ברור שהסכמה מפורשת לשימוש כנ"ל לא ניתנה כלל. מדובר במתן רשות שבשתיקה שהשוכר יחזיק בשטח ללא תמורה. תחילתה של החזקה בשטח שמעבר למבנים היתה בהסגת גבול אשר רק עבור הזמן שיווה לה גוון של הסכמה שבשתיקה. משום כך אין לתת למצב עניינים זה משמעות מעבר למתבקש ממנו. המסקנה היא שחוזה השכירות אינו כולל את השטח המופקע שלגביו לא הוכח אלא זאת שמצד המשכיר היתה רשות שבשתיקה להמשכו של המצב העובדתי כאמור.
ב. אשר לטענה כי המערערים רכשו זכות בלתי הדירה מכח כלל "הזדהות החזקות" - טענה זו לא הוכחה ע"י המערערים. ההלכה בדבר "הזדהות החזקות" קובעת כי לצורך החלת כלל ההזדהות דרושים תנאים מסויימים. התנאי הראשון הוא כי כוונת הצדדים בשעתם היתה שלאותם "דיירים ממשיכים" תהיה זכות ישיבה עצמאית בלתי תלויה בזכות ישיבתו של הדייר הרשמי, וכי זכותם להחזיק במושכר אינה נאצלת מזכותו הוא והינה שוות ערך עם זכותו הוא. בנסיבות אלה חזקתם הממשית של הדרים במושכר למעשה, כמוה כחזקתו של הדייר הרשמי ומכאן הביטוי "הזדהות החזקות". התנאי האחר הוא שהשוכר הרשמי ממשיך לשלם את דמי השכירות החוקיים לבעל הבית ומקפיד על מילויין של יתר החובות שיוחדו לו בחוזה השכירות ושיש לראותן כתנאי שכירות. בהתחשב בעקרונות הנ"ל צדק ביהמ"ש המחוזי שדחה את הטענה הנשענת על הכלל של "הזדהות החזקות". המערער לוי לא נכנס למושכר כבעל זכות כי אם כנער מתלמד אצל אסודי
וכשהעביר אסודי את המושכר למערערים הוא לא עשה זאת בהסכמתו מראש של המשכיר. גם לא הוכח שניתנה הסכמה להעברת הזכות ללוי בדיעבד תוך ידיעת העובדות ע"י המשכיר. אפשר להניח כי המצאותו של לוי במושכר לא עוררה חשדות של המשכיר שכן הלה שימש כעוזרו של אטודי במוסך עוד בתחילת השכירות והעובדה שהמשיך להמצא במקום לא היה בה כדי ללמד על כך שהמשכיר ידע על העברת השכירות מאסודי ללוי.
ג. למעשה לא היה צורך בדחיית הטענה של "הזדהות החזקות" שכן גורל הערעור להידחות מן הטעם שהשטח המופקע לא נכלל במושכר בכלל והחזקה בשטח המופקע היתה מבוססת רק על הרשאה שבשתיקה שניתנה ללא תמורה. אין נפקא מינה לענין השטח המופקע אם הזכויות במושכר עצמו נרכשו על יסוד הכלל של הזדהות החזקות או בדרך אחרת. השאלה של מתן פיצויים תלויה בהיקפה של ההשבחה שהוכנסה בשטח המופקע אם בכלל היתה כזו. ההלכה הרווחת היא שרשות חינם אמנם ניתנת לביטול בכל עת, אבל אם השמוש היה מלווה בידיעת בעל המקרקעין בהשבחת הקרקע על ידי מבנים וכיוצא בזה, אין לבטל את הרשות ללא פיצויו של בר הרשות בשווי השבחתו. כאן היתה אמנם השבחה בקשר לשטח שמסביב למבנים עצמם, אך השבחה זו לא הגיעה עד לשטח המופקע. רשות חינם, מבלי שמתלווה אליה ההשבחה של הקרקע, אינה בגדר זכות קניינית ואינה בגדר בעלים לצורך מתן פיצוי. אשר לטענה כי פיתוחו של הכביש גרם לפגיעה בפרנסת המערערים - אמנם הגישה למוסך התארכה בכמה מאות מטרים לעומת הדרך הקודמת אך אין לומר שהדרך נחסמה למוסך במידה הפוגעת בפרנסת המערערים. מכל מקום לא הובאה הוכחה בדבר פגיעה בפרנסתם.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אור. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד לינדה וראובן שנקר למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 29.11.82)
ע.א. 145/80 - שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש ואח'
*אחריות בנזיקין בגין תאונה בבריכת שחיה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 75/78 - הערעור נתקבל).
בקיץ 1976 התרחץ המערער, בהיותו נער בן 15, בבריכת השחייה העירונית שבבית שמש. הבריכה היתה בבעלות המועצה המקומית והפעלתה היתה בידי המשיבה השניה, עפ"י הסכם עם המועצה, לתקופה של שנה אחת. לאחר שהייה של מספר שעות בבריכה קפץ המערער קפיצת ראש לתוך הבריכה במקום שהמים היו רדודים, ראשו נחבל בקרקעית הבריכה בעצמה רבה ונגרמו לו שברים ושיתוק חלקי של ארבעת הגפיים. המערער תבע את המשיבות לפיצוים כשהוא מבסס את תביעתו על 3 עילות: הפרת חובת זהירות בנזיקין;הפרת חובת זהירות בחוזים; היפר חובה חקוקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער והערעור על כך נתקבל.
בפסק דין מקיף המשתרע על כ- 40 עמודים דן השופט ברק בחיובים הנובעים משלוש העילות הנ"ל. הוא הגיע למסקנה כי יש לחייב את שתי המשיבות הן בגין העילה של הפרת חובת זהירות בנזיקין והן בגין העילה של היפר חובה חקוקה.
לענין הפרת חובת הזהירות בנזיקין - דן השופט ב"חובת הזהירות המושגית" כשהמבחן הוא אם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, ואם צריך היה לצפותו - האם המזיק
חב חובה זהירות לניזוק, וההיבטים השונים לענין "חובת הזהירות הקונקרטית" באשר למקרה המסויים שמדובר בו, מבחן הצפיות, היינו אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, הסיכון הסביר והטבעי שאין לפצות בגינו לעומת הסיכון הבלתי סביר, החבות של בעלת הבריכה והחבות של מפעילת הבריכה. ביהמ"ש העליון קבע, בניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי, כי מדובר בסיכון לא סביר, כי אין לומר שהמערער לא שם לב לסיכון שכל אדם מבוגר מבין אותו ויודע להעריך אותו, כי בעל הבריכה ומפעיל הבריכה צריכים היו לצפות להתרחשות נזק בקפיצת ראש למים רדודים, והשניים הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם.
אשר לעילה של הפרת חוזה - לא היתה הוראה מפורשת בחוזה שבין הצדדים בדבר חבותה של המשיבה השניה כלפי הניזוק ובנסיבות אלה ניתן להסיק את חבות המשיבה השניה רק מכללא עפ"י מה שנראה סביר וראוי בנסיבות הענין. תניות מכללא אלה משקפות את המדיניות המשפטית הראויה ובהיעדר נסיבות מיוחדות אין כל טעם להטיל על הצד החוזי מכללא חובות חמורות מאלה שעל פי דיני הרשלנות מוטלות עליהם במפורש.
אשר להיפר חובה שבחוק - עפ"י תקנות רישוי עסקים צריך להציב שלטים כי קפיצה למים מותרת רק מהדופן הצר של הבריכה בצד העמוק ושלט כזה לא היה. לענין זה עמד ביהמ"ש העליון על מהות העוולה של היפר חובה חקוקה והתנאים לחייב על פיה והגיע למסקנה שגם בגין עילה זו ניתן לחייב את שני המשיבים.
עם זאת החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המערער רשלנות תורמת של %33.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. גלעד למערער, עוה"ד מ. זליגמן וש. גנסין למשיבים. 9.11.82).
ע.א. 460/80 - עו"ד ג'ריס עודה אלחורי נגד פקיד השומה ירושלים *מס הכנסה על תשלום מירדן לעו"ד ירושלמי שלא יעסוק במקצועו (הערעור נדחה). המערער הוא פרקליט המתגורר בירושלים המזרחית ומאז מלחמת ששת הימים אינו עובד במקצועו. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי קיבל בשנות המס 1976 - 1972 תשלומים באמצעות מקור בירדן תמורת אי - עבודה כפרקליט. לפיכך אישר ביהמ"ש את חיובו במס הכנסה על תשלומים אלה והערעור נדחה.
הממצא העובדתי שקיבל את הכספים היה מבוסס היטב על חומר הראיות. אין ספק שהתשלומים מהווים הכנסה שבפירות משום שהוכח ששולמו למערער כדי שלא יעבוד במקצועו. המערער טוען שתשלומים אלה שולמו לו תמורת נכס הוני - יכולת העבודה שלו שנהרסה, אולם לא הונחה תשתית עובדתית בביהמ"ש המחוזי לטענה זו ולכן אין לקבלה. באו ראיות שכספים שולמו ממקור ירדני גם בזמן שמיעת הראיות ובנסיבות אלה על המערער היה להביא ראיות לסתור את החזקה העולה מן העובדות שהוא ממשיך לקבל כספים מן המקור הירדני. ראיות כאלה לא הובאו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ג. אבו - טועמה למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 11.1.83).
ע.א. 618/80 - שמואל טננבוים נגד פקיד שומה
*חיוב במס הכנסה עקב גידול הון לא מוסבר (הערעור נדחה).
על סמך השוואה שערך המשיב בין הצהרות הון של המערער ואשתו לסוף דצמבר 1976 ולסוף מרץ 1978, קבע המשיב שקיים גידול הון בלתי מוסבר בסכום של כ-100,000 ל"י. הסברם של בני הזוג כאילו אין להם שום הוצאה על מזון וכי משק הבית נוהל כל כולו על ידי הורי האשה נדחה על ידי פקיד שומה כבלתי סביר. המשיב היה נכון לקבל את הטענה שאבי המערער נתן לבני הזוג מתנות שונות ואת אלה לקח בחשבון אך לא מעבר לזה. על יסוד גידול ההון הוציא המשיב למערער שומה לפי מיטב השפיטה. שומה זו לא התבססה על ליקויים בספרי החשבונות של העסק שבו עובד המערער עם אביו, וגם לא על מידע שיש למערער מקור הכנסה אחר, אלא, כאמור, על היעדר הסבר סביר לגידול ההון. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן להאמין שמרבית התמיכה למחייתם של בני הזוג ניתנה
להם ע"י הורי האשה, אך גם הוא עשה את החישוב של ההוצאות לפי הירחון לסטטיסטיקה על מזון לעומת ההוצאה הכוללת ולפי חישוב זה קבע כי לחלק מגידול ההון אין הסבר סביר וביחס לאותו חלק חייב את המערער בתשלום מס הכנסה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש יכול היה לדחות כבלתי סביר את הגירסה שלפיה זוג צעיר ללא ילדים המרוויח יפה מתקיים אך ורק על חשבון ההורים. זו גירסה יוצאת דופן שקשה להשתכנע באמיתותה, מה גם שאין דרכו של ביהמ"ש העליון להרהר אחר מדותיו של ביהמ"ש ששמע עדים וקבע את הממצאים. הגוזמה היתירה היא המעמידה את הגירסה בספק ניכר. לדוגמא, לא די בכך שבני הזוג סועדים, לפי גירסתם את כל ארוחותיהם על שולחן הורי האשה, אלא שהאם גם מציידת אותם במלאי של תה וקפה ואפילו נייר טואלט. הם גם לא הוציאו לטענתם כל סכום שהוא על כיבוד אורחים, כמקובל בחיי חברה בכלל ובני זוג צעיר יחסית בפרט. לא בני הזוג, ולא ההורים, יצאו אי פעם לנופש. לפיכך, גם בהיעדר ראיות על ליקויים בהנהלת החשבונות יכול היה פקיד השומה לדחות את הצהרת המערער כמתואר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אור. החלטה - הגב' בן פורת. עו"ד ח. ולסובסקי למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 20.12.82).
ע.א. 152/82 - מדינת ישראל ואח' נגד קאסם מוחמד פרהוד
*תיקון גיל (הערעור נתקבל).
המשיב עתר לבימ"ש השלום בצפת בבקשה לתיקון גיל. התובענה נתמכה בתצהיריהם של המשיב ושל עד בשם עלי חמדאן ושניהם נחקרו על תצהיריהם. בימ"ש השלום קבע כי חמאדן העיד עדות שקר ואין לסמוך על עדותו ובאשר לעדות המשיב אמר השופט כי הוא אמנם לא סטה בחקירה שכנגד מן הפרטים שמסר בתצהיר, אך עדותו אינה מספקת כדי לבסס על יסודה ממצא כמבוקש. כן קבע ביהמ"ש כי המשיב שאב את גילו האמיתי מפי השמועה. לפיכך דחה את התובענה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי עדות מפי השמועה כשירה כדי לבסס עליה ממצא לענין קביעת גיל וכן כתב בפסה"ד שלא היה מקום לבסס את דחיית התובענה על התרשמותו של השופט מחזותו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי סבר שעדותו של המשיב נראתה לבימ"ש השלום כמהימנה ולפיכך החליט לקבל את הערעור. הערעור על החלטה זו נתקבל.
בימ"ש השלום לא קבע כל ממצא - לא לחיוב ולא לשלילה - לענין מהימנותו של המשיב. כל מה שאמר שופט השלום בפסק דינו הוא שהמשיב לא סטה בחקירה שכנגד "באופן אריתמטי" מן הדברים שנכללו בתצהירו. ברור שהתובענה נדחתה הואיל ולדעת בימ"ש השלום לא עמד המשיב בנטל הראיה שהיה מוטל עליו. אכן, לנוכח התשובות של המשיב בחקירות שכנגד צריך היה בימ"ש השלום להגיע לתוצאה שאליה הגיע. גם אם מתעלמים מהתרשמותו של השופט מחזותו של המשיב, לא עמד המשיב בנטל השכנוע שהיה מוטל עליו. אם מוסיפים לכך את העובדה שהמשיב לא קרא לאמו ולאחיו כדי להעיד מטעמו, שוב אין ספק בדבר שצדק שופט השלום במסקנתו. נכון שיש וביהמ"ש יהיה מוכן לבסס ממצא עובדתי לענין קביעת גיל על יסוד עדות אחת, אפילו עדותו של התובע, אך מקרה מקרה ונסיבותיו ובמקרה שלפנינו לא היתה עילה מספקת להתערבות ביהמ"ש המחוזי במסקנות בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין, עו"ד גב' ע. ראובני למערערים,עו"ד ס. סולימאן למשיב. 11.1.83).
ע.א. 544/80 - דר' בועז ברקאי נגד פקיד שומה חיפה
*הקצאת מניות מלאכותית" לצורך חישוב מס הכנסה (הערעור נדחה).
המערער הוא ארכיטקט ואשתו היא מעצבת פנים. עד לסוף שנת המס 1974 עבדו כל אחד מבני הזוג במקצועו בנפרד. ב- 1975 יסדו בני הזוג חברה שהנפיקה 201 מניות - 100 מניות הוקצו לגיסו של המערער, 100 מניות לבן דודו ומניה אחת לאמו. מכאן ואילך המשיכו המערערים לנהל את עסקיהם במסגרת החברה כשבני הזוג משמשים כמנהלי החברה. בני הזוג בקשו להמשיך ולעשות חישוב נפרד של הכנסותיהם ופקיד השומה לא נאות לכך בסברו שהקצאת המניות לבני המשפחה היתה מלאכותית. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה.
הסבריו של המערער להקצאת המניות לבני המשפחה ולא לעצמו ולאשתו לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי הטעם היחיד להקצאת המניות כאמור היה להרחיק את עניינם מהוראות סעיף 66(ב)(2) לפקודת מס הכנסה. בממצא זה אין להתערב. אשר לטענתו של המערער כי יש להבחין בין מקרה שבו כבר היו לבעל ואשתו מניות בחברה והעבירו אותם לבני משפחתם, שאז יכולה העסקה להחשב כמלאכותית, לבין המקרה שבו מעולם לא היו להם מניות בחברה - טענה זו אין לקבל. העיסקה המלאכותית היתה עצם ההקצאה לקרובי המשפחה, ללא כל נימוק, מלבד החסכון במס, במקום הקצאה למערער ולאשתו.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד י. תמיר למערער, עו"ד גב' ל. מרגליתלמשיב. 6.12.82).
ע.א. 700/79 - מינה פולצ'ק ואח' נגד חיים שיף ואח'
*התערבות בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא (הערעור נתקבל).
לפי גירסת המשיבים, שיף ואמו, רכשה האם מאת המנוח שלמה פולצ'ק, שהמערערים ניצבים בנעליו, דירת מגורים תמורת 6,500 ל"י וסכום זה שולם לו במלואו. המדובר בעיסקה שנעשתה בשנת 1951 ואילו העדות בביהמ"ש נמסרה בשנת 1976. בעוד האם טענה כי שלמה את כל המחיר בשטרי חוב שקיבלה מאחיה תמורת רכוש שמכרה, אמר בנה שלפי הזכור לו שולם סכום של 2,000 ל"י במזומן. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין בסתירה זו כדי לשלול את מהימנות העדויות של שיף ואמו וקבע שאכן רכשו המשיבים את הדירה והסכום שולם במלואו. הערעור על כך נתקבל.
זה אחד המקרים הנדירים בהם יש הצדקה להתערבות בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש קמא. פסק הדין מבוסס על האמון שרכש השופט לעדותם של המשיבים אך לאמון זה לא היה מקום. באשר לסתירה האמורה - אין בתקופה הארוכה שחלפה מאז העיסקה כדי להקל את נטל הראיה הרובץ על התובעים. בידי התובעים היה הדבר לפנות לערכאות בסמוך לעיסקה כאשר הכל היה עוד טרי בזכרונם ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. אעפ"כ, אילו עמדה הסתירה בדבר אופן התשלום לבדה אולי לא היה מקום להתערב במימצאו של ביהמ"ש המחוזי. אולם, בין הצדדים היה נסיון לקבל הכרעת בורר אשר בסופו של דבר לא נתן את פסקו בזמן והצדדים סרבו להאריך את הזמן. דברי העדים שהופיעו בפני הבורר ובהם המנוח, ובעיקר אמו של שיף, מאירים את הצד העובדתי באור שונה לחלוטין מזה שקבע ביהמ"ש המחוזי. כאשר משוים את עדות האם שם, בשנת 1956, וכאן כעבור 20 שנה, לא נותרה כמעט אבן על אבן מעדותה של האם בביהמ"ש. המנוח העיד בפני הבורר כי קיבל רק 2,000 ל"י ומגיע לו עוד סכום של 4,500 ל"י ורק אילו שולם הסכום הזה היה נכרת חוזה עם האם, ובהיעדר התשלום לא נעשה החוזה. המנוח גם פירט את כל העסקות שנעשו בבנין שהוא בנה. לאור השוני הרב
בין העדות בביהמ"ש לבין העדות שנמסרה לפני עשרים שנה, הרבה יותר קרוב לעיסקה הנטענת, לא נותר למעשה למשיבים כל יסוד ראייתי לטענתם שהמחיר אכן שולם. העובדה שהמנוח, שהיה שותף של שיף בחברה שבנתה את הבנין, מסר לאמו של שיף את החזקה בדירה אין בה כדי לשמש תחליף לראיה החסרה. הוכח שהמנוח טען כל הזמן בעקביות שהתנאי לחתימת החוזה הוא תשלום היתרה של 4,500 ל"י ומטעם זה הוא סרב להעביר את הדירה על שמה של התובעת. מכאן שנטל הראיה הרובץ על המשיבים לא הורם ודין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד לוי למערערים, עו"ד העציון למשיבים. 26.10.82).
ע.א. 773/81 - עזבון המנוח רוברט פרייליך נגד מדינת ישראל ואח'
*סוג הפיצוי בגין הזמן שהנפגע היה באובדן הכרה עד לפטירתו (הערעור נדחה למעשה).
במרץ 1971 אירעה תאונת דרכים בה נפגע רוברט פרייליך ואיבד בו במקום את הכרתו. הוא היה נתון 28 יום במצב של אובדן הכרה ואז הוא נפטר בגיל 25 שנים. המשיבים אחראים לתאונה בשיעור של עשרים אחוז והמנוח בשיעור של 80 אחוז. בימ"ש השלום קבע כי המנוח לא סבל ולא כאב ועל כן אין מקום לפיצויים בגין כאב וסבל וכן אין לפצות במסגרת אב נזק זה של כאב וסבל על אובדן תחושה המאפשרת להרגיש את הכאב. ביהמ"ש פסק בגין אובדן תוחלת החיים סכום של 150,000 ל"י כאשר זכותו של העזבון היא לעשרים אחוז מסכום זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור באשר לפיצוי עבור אותם 28 יום של איבוד ההכרה, וקבע כי העזבון אינו זכאי לפיצוי במסגרת אב הנזק של כאב וסבל שכן באין תחושת כאב וסבל אין פיצוי בגין כאב וסבל. כן נפסק שאין העזבון זכאי לפיצוי בגין "אובדן הנאות החיים" שכן אב נזק זה אינו מוכר בפסיקה הישראלית ואין זה רצוי להכיר בו. הערעור נדחה למעשה.
בפסק דין ארוך ומקיף מפי השופט ברק נסקרות ההלכות במשפט הישראלי ובמשפט האנגלי באשר לפיצויים בגין כאב וסבל, אובדן תוחלת החיים ואובדן הנאות בחיים וכן השיקולים בעד ונגד הפיצוי בגין אובדן הנאה בחיים. לבסוף מגיע השופט ברק לידי מסקנה כי אובדן ההכרה הוא נזק בר פיצוי שכן אובדן ההכרה שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר פיצוי. הפיצוי אינו על הכאב והסבל אלא על אובדן החיים פרט לרוח החיים בתקופת אובדן ההכרה. פיצוי בגין תקופת אובדן ההכרה ינתן במסגרת "אובדן תוחלת החיים". גישה זו מצומצמת לסוג המקרים שאליו משתייך האירוע דנא, כלומר מקרים בהם אין לו לניזוק כל תחושה סובייקטיבית של כאב וסבל ואובדן ההכרה הוא מלא ותמידי באופן שאחריו בא המוות. במקרה כגון זה הפיצוי שהניזוק יזכה לו הוא הארכת התקופה שבגינה משתלם הפיצוי בגין אובדן תוחלת החיים. בענייננו אין ההחלטה מתבטאת בתשלום נוסף שכן המנוח היה בן 25 במותו ועזבונו קיבל פיצוי של 15,000 שקל בשל למעלה מ- 40 שנות אובדן תוחלת חיים. הוא זכאי לפיצוי בגין גם עבור 28 ימים הנוספים שהיה נטול הכרה, אך התוספת היא אפסית ולכן אין לשנות את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
השופטת נתניהו הסכימה באשר לכך שאין להכיר בזכות לפיצוי על אובדן ההכרה ואין להכניס פיצוי אובדן ההכרה למסגרת כאב וסבל, אך באשר להכללת הפיצוי בראש הנזק של אובדן תוחלת החיים היא מציעה להשאיר את השאלה בצריך עיון, שכן גם על פי ראש נזק כזה אין מקום בנסיבות המקרה דנא לפיצוי נוסף על 28 ימים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד י. מאיר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבים. 21.10.82).
ע.א. 116/81 - עזבון המנוח קנאפו אהרון ואח' נגד ארנון תוסיה כהן ואח'
*פיצויים בגין אבדן השתכרות ב"שנים האבודות". פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון כאשר המנוח לא נפטר מיד (הערעור נדחה בעיקרו).
ביום 5.1.80 ארעה תאונת דרכים שבה נפגע המנוח אהרון קנאפו. הוא הועבר לבית החולים מחוסר הכרה ולמחרת היום נפטר בהיותו בגיל 14. עזבונו והוריו תבעו את הנהג ואת מבטחו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי לענין אב הנזק של אובדן השתכרות אין העזבון זכאי לפיצוי כלשהוא והערעור בענין זה נדחה. השאלה אם זכאי העזבון לפיצויים בגין אבדן השתכרות של הניזוק המנוח שהיה עשוי לעבוד ולהשתכר לולא התאונה שהביאה למותו (שאלת "השנים האבודות") כבר נדונה על ידי ביהמ"ש העליון והוחלט כי העזבון אינו זכאי לתבוע פיצויים בגין אבדן השתכרות של המנוח בשנים האבודות.
אשר לפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון פסק ביהמ"ש המחוזי פיצויים בשיעור של 25 אחוז מהסכום המקסימלי כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 15.10.76 ונושא ריבית של %3 על הסכום כפי שהתגבש ביום התאונה. בענין זה טענו המערערים שמגיע להם מלוא הסכום המקסימלי, לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפי סעיף זה כשהניזוק חי הוא יקבל אחוז אחד מהסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לו ומכיוון שכאן עדיין חי הניזוק שעות מספר התגבשו הפיצויים בסכום המקסימלי שהיו מגיעים לו. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו וקבע את הפיצויים לפי תקנה 4, שלפיה אם נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה יהיה סכום הפיצויים %25 מן הסכום המקסימלי. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בשאלה זו בקבעו שבענין הנדון אין מתגבשת זכותו של הניזוק לפיצויים באופן שזכות זו תעבור ליורשים. אם הניזוק חי הוא יקבל את הסכום המקסימלי ואילו אם אינו חי וטרם נפסק לזכותו הסכום המקסימלי יקבל העזבון רק %25 מהסכום המקסימלי.
באשר לריבית - קיבל ביהמ"ש העליון את פסיקת ביהמ"ש המחוזי כי הסכום של %3 ריבית הינו על הסכום המקסימלי בצרוף ההצמדה כפי שהתגבש ביום התאונה ומאז הריבית היא לא צמודה כנאמר בחוק פסיקה ריבית והצמדה, ולא קיבל את טענת המערערים כי הריבית של %3 צריכה להיות על הסכום המקסימלי כפי שהתגבש ביום פסק הדין.
בענין אחד קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המערערים וקבע כי המדד הבסיסי שלפיו יש לחשב את הפיצויים הינו המדד שהיה ביום קבלת החוק ב-25.9.76, היינו המדד כפי שפורסם ב-15.9.76 ולא המדד שפורסם ב- 15.10.76 כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בייסקי, ש. לוין החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. קין למערערים, עוה"ד א. נוביק וד. מור למשיבים. 30.11.82).
ע.א. 741+764/80 - אסתר מזרחי נגד סולטנה אופנגרט ואח'
*קיום צוואה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את צוואת המנוחה חנה אוזיאפרק, תושבת תורכיה שנפטרה ב- 1974. בצוואה צוותה המנוחה את כל רכושה לבתה, היא המשיבה. השופט דחה את ההתנגדות לקיום הצוואה המערערת, שהיא בתה של המנוחה, וכן על בנים אחרים של המנוחה. יחד עם זאת קבע שלפי הוראות החוק התורכי הצוואה תקפה רק לגבי %25 מנכסי העזבון ואילו שאר הנכסים יתחלקו לפי כללי הירושה עפ"י דין. הערעור של המערערת באשר לצו קיום הצוואה נדחה והערעור של המשיבה באשר לדין התורכי נתקבל.
לענין הערעור על תקפותה של הצוואה - באו עדויות נאמנות בפני ביהמ"ש כי המנוחה היא שחתמה על הצוואה, כי הוסבר לה בדיוק מה נאמר בצוואה והבינה מספיק עברית כדי לדעת מה הוסבר לה, וכי אין אחיזה לטענה בדבר זיוף עותקים שונים של הצוואה.
אשר לערעור הנגדי - בחוות דעת שהוגשה ע"י עו"ד לביהמ"ש בדבר הדין התורכי, שעל יסודה סייג ביהמ"ש את תחולת צו הקיום ל- %25 מנכסי העזבון, נכללה פיסקה המאבחנת בין נכסי דניידי או נכסי דלא דניידי בתורכיה שעליהם חל החוק התורכי לעומת נכסי דלא ניידי שלא בתורכיה שעליהם חל, לפי הדין התורכי, דין מקום המצאם של הנכסים. פיסקה זו נעלמה בטעות מפרקליטה של המשיבה בביהמ"ש המחוזי שבסיכום טענותיו ביקש להגביל את תוקפו של צו הקיום ל-%25 מנכסי העזבון והשופט נגרר אמרי טעות זו, ולפיכך יש לקבל את הערעור בענין זה. אשר לטענת המערערת כי טעות זו אינה ניתנת לתיקון שהרי בקבלת ערעורה של המשיבה יהיה משום סטיה מהכלל שאין ביהמ"ש פוסק לבעל דין למעלה ממבוקשו - המשיבה עתרה בבקשתה המקורית לצו קיום צוואה והצו ניתן כמבוקשה ואם נשמט ממנה בטעות סעיף שהיה כלול במוצג שהוגש כראיה ניתן המעוות לתקון.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ.ח. כהן למערערת, עו"ד ד. בר חיים למשיבה. 16.8.82).
בר"ע 119/82 - דב שטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקש חשד באשתו שהיא בוגדת בו וסבר בתום לב שלפי ההלכה אין לאשתו זכויות בדירת מגוריהם. הוא נועץ עם רב יודע דין והלה הבהיר לו שטענותיו לא תתקבלנה בבתי המשפט החילוניים. לפיכך נטל המערער את הדין לידיו, ובתכנית מתוחכמת גרם לאשתו לחתום על הסכם למכירת הדירה כשאת התמורה נתן לאביו בעוד שהאשה האמינה שהאב יתן להם כסף נוסף כדי לקנות דירה יותר טובה. המזימה סוכלה והמבקש הועמד לדין והורשע בקבלת דבר במירמה. הוא נדון לשבעה ימי מאסר בפועל וקנס של 500 שקל. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, העמיד את עונש המאסר על שלושה חדשים בפועל וששה חדשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין העונש הקל שהטיל בימ"ש השלום הולם את חומרת המעשה. חרף הכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין אין לומר שהעונש אותו גזר ביהמ"ש המחוזי מוגזם בחומרתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד שכטר למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 24.11.82).
בר"ע 353/82 - יעקב אליאס נגד עמליה אברהם ואח'
*שאלות סמכות וטענת מעשה בית דין (הבקשה נדחתה).
בשנת 1975 הגיש אביו של המבקש תביעה נגד המבקש לבימ"ש השלום לגבי זכות חכירת משנה על דירה שהיתה רשומה באותו זמן בשם המבקש. טענת האב היתה שהדירה נרכשה בכספו ויש לרשום אותה על שמו. בימ"ש השלום החל לברר את התביעה ואז נפטר האב ובמקומו באו המשיבים, שהם, יחד עם המבקש, היורשים של האב. בימ"ש השלום נתן פס"ד בנובמבר 1978 והורה כי הדירה תירשם בשם המשיבים והמבקש בחלקים שונים וכן קבע שהמבקש והמשיבים זכאים לחזקה בלעדית באותה דירה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ועורר לראשונה את הטענה שבימ"ש השלום לא היה מוסמך לפסוק בענין רישום החכירה, שכן רישום המכירה הוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את
הערעור. בקשה לרשות ערעור בטענת מוסר סמכות נדחתה ע"י הנשיא לנדוי שאמר "אמנם היא נוגעת לענין של סמכות עניינית שבדרך כלל ניתן לעוררה גם בערעור, אבל מותר לי לשים לבי לכלל נסיבות הענין גם כאשר נטענת טענת סמכות. ובאשר לנסיבות הענין: התביעה הוגשה בנובמבר ..1975. אילו נטענה טענת הסמכות מיד בכתב ההגנה... והטענה היתה מתקבלת, היה בימ"ש השלום יכול להפעיל את סמכותו... ולהעביר את התביעה לביהמ"ש המחוזי. אין זה צודק שעתה, בשנת 1980 יוחזר הגלגל לאחור וערעור התביעה יתחיל מחדש. ". אחרי שנסתיימו ההליכים הגישו המשיבים תביעה לבימ"ש השלום ובה תבעו פינוי הדירה ע"י המבקש וכן תשלום שכר ראוי בעד השימוש בדירה. המבקש הגיש תביעה שכנגד בה עורר מחדש את הטענה שבימ"ש השלום בהליך הראשון לא היתה לו סמכות ולפיכך פסק הדין בטל עקב חוסר הסמכות וביקש הצהרה על כך. המשיבים ביקשו שהתביעה שכנגד תדחה על הסף מחמת מעשה בית דין ובימ"ש השלום נעתר להם. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא.
ב"כ המבקש מסתמך על פסקי דין של ביהמ"ש העליון כי ענין ביטול רישום חכירה לדורות הוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי וכן על פסקי דין הקובעים שאם פסק בימ"ש בענין שאין לו סמכות פסיקתו כמוה כאפס וכל מוסד שיפוטי צריך להתעלם ממנה. טענתו היא שעקב בטלותו של פסק הדין של בימ"ש השלום בהליך הראשון לא קם מעשה בית דין ולפיכך לא היה מקום למחיקת התביעה שכנגד על הסף. דעות שונות הובעו ע"י השופטים שדנו בערכאות השונות בסכסוך בין בעלי הדין על השאלות המשפטיות שהן ענין הסמכות וטענת מעשה בית דין. על אף חילוקי הדעות " אין אני רואה סיבה להשתמש במקרה דנא בשיקול דעתי לשם מתן רשות לערער". הנשיא לנדוי דחה בשעתו את הבקשה לרשות ערעור כדי למנוע המשך ההתדיינות ולמנוע אי צדק למשיבים בכך שהמבקש לא עורר את טענת חוסר הסמכות בהליך הראשון בבימ"ש השלום. לנימוק זה יש משנה תוקף כיום לאחר שעברו כשנתיים וחצי מאז שניתנה ההחלטה הקודמת.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. עמאר למבקש, עו"ד ג. קלינג למשיבים. 7.12.82).
ע.א. 543/82 - ישעיהו שטרן נגד שרה שטרן ואח'
*בקשה לביטול הסכם בגין הטעייה והיעדר תום לב (הערעור נדחה).
ביום 12.6.81 נחתם בין בעלי הדין, שהם בני זוג, הסכם שלפיו יקיימו נסיון נוסף לשלום בית. בהסכם צויין כי האשה ביקשה להתגרש וכי אם לא יושג שלום הבית מסכימים הצדדים להתגרש. הצדדים קבעו כי גיסתם תהיה בוררת ופוסקת יחידה בכל שאלה שתתעורר, לרבות בשאלה אם לא הושג שלום בית וכן בענייני חלוקת הרכוש, החזקת ילדים ומזונותיהם ומזונות האשה עד לגט. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג וציין כי הוא מתייחס לאותם סעיפים שניתן לאשרם לפי אותו חוק. בית הדין הרבני אישר את ההסכם כולו. לקראת סוף חודש אוקטובר אותה שנה הודיעה האשה לבעל כי היא רוצה להתגרש ועקב כך שלח הבעל לאשתו הודעה על ביטול ההסכם והגיש לביהמ"ש תובענה לפס"ד הצהרתי כי ההסכם והצו שניתן בביהמ"ש המחוזי בטלים לרבות מינויה של הגיסה כבוררת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בסברו שאין היא מגלה עילה והערעור על כך נדחה.
אין ספק שהמערער חתם על ההסכם מתוך הבנת כל תוצאותיו. אשר לטענת המערער בדבר הטעיה והיעדר תום לב - גם אם ההסכם היה, אולי, ניתן לביטול אילו הוכיח המערער שכבר מלכתחילה לא היה בכוונת המשיבה לקיים שלום בית, הרי אין הוכחה לכך או כי הטעתה את המערער. העובדה שהמשיבה הודיעה
למערער לאחר שנעשה ההסכם על החלטה להתגרש אין בה כשלעצמה כדי להצביע על המסקנה שהטעתה אותו. ההסכם נעשה בחודש יוני וההודעה שניתנה ע"י המשיבה באוקטובר אותה שנה שברצונה להתגרש אין בה כדי להצביע שכבר מלכתחילה לא רצתה לקיים בתום לב שלום בית. אשר לטענה כי הצו של ביהמ"ש המחוזי לוקה בטעות - אם נכונה הטענה צריך היה המערער לערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. ברם, אפילו היה הצו של ביהמ"ש המחוזי שאישר את הסעיפים בהסכם בטל מעיקרו, לא נטען שאישורו של ההסכם על ידי ביה"ד הרבני בטל מעיקרו, וממילא אין לטעון שההסכם לא אושר.
אין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש לא יכול היה לאשר את מינויה של הבוררת ככל שהוא נוגע ליחסי הרכוש בין בני הזוג. הלכה פסוקה היא שיש לתת תוקף להסדרי רכוש שנערכו בין בני הזוג לפני גרושיהם ומה שניתן להסכים עליו ניתן גם למסור לבוררות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. שנלר למערער. 8.12.82).
ע.א. 79/82 - אסתר ווהבה ואח' נגד יוסף ווהבה
*בקשה לשינוי שעור מזונות עקב שינוי נסיבות (הערעור נדחה).
המערערות הן אם ובתה אשר לזכותן פסק ביהמ"ש המחוזי בשנת 1976 מזונות מהמשיב בסכום של 2,000 שקל לחודש. האשה ניהלה גם הליכים בביה"ד הרבני ונקבע כי אמנם אין לכוף את הבעל לתת גט לאשתו, אך אין ספק שהאשה מאסה בבעל בגלל התנהגותו הגסה כלפיה ועל כן מצווה עליו לתת לה גט. המערערות גרות יחד בירושלים אצל בני משפחת האשה והמשיב מתגורר בדירת בני הזוג. טענת המערערות היתה שסכום המזונות שנפסק בשעתו אינו מספיק ולנוכח שינוי הנסיבות, היינו מצב בריאות האשה וכן פסק הגרושין שניתן, יש להגדיל את סכום המזונות. בקשתן נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי האשה לא הביאה ראיות מספיקות בדבר גובה השתכרותה וכן שגם אם יש שינוי נסיבות בכך שניתן פסק דין לגרושין עדיין לא הוכח כי גדלו אמצעיו של המשיב. הערעור נדחה.
מדובר בערעור על מסקנות עובדתיות, בעיקר על כך שביהמ"ש פסק שלא הובאו הוכחות שהכנסות המשיב מרובות ממה שהוא טוען ובכך אין להתערב. אשר לענין שינוי הנסיבות - גם אם סרובו של המשיב לתת גט יש בו כשלעצמו כדי לשלול את ההבאה בחשבון של הכנסות האשה כאשר פוסקים מזונותיה, עדיין אין בכך כדי לשלול את המסקנה העובדתית בדבר יכלתו הכלכלית של המשיב. אשר לבקשה כי ביהמ"ש העליון יאפשר השמעת עדות הבת - מתברר שהאשה ידעה כבר בביהמ"ש המחוזי מה הבת עומדת להעיד ואף ביקשה תחילה להעידה אך לבסוף ויתרה על העדות ובנסיבות אלה אין מקום להתיר השמעת העדות הנוספת כמבוקש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. הוכברג למערערות, המשיב לעצמו. 29.12.82).
ע.א. 197/82 - דורון אביאני נגד ענת אביאני ואח'
*שעורי מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה, אשתו של המערער, תבעה מזונות עבורה ועבור בתה בסכום של 20,000 שקל לחודש. בסכום זה לא נכללו דמי שכירות עבור דירה, מאחר והאשה התגוררה בדירה השייכת להורי המערער. בין הגשת התביעה לבין תאריך הדיון בישיבה הראשונה נדרשו המשיבים לעזוב את הדירה ואכן הם עשו כך. ביהמ"ש המחוזי חייב את הבעל במזונות זמניים של 15,000 שקלים לחודש צמוד למדד והערעור על גובה המזונות נדחה.
בכתב התביעה נטען שהבעל הוא בעלים של חנות לדברי ספורט בתל אביב והכנסתו נטו היא 45,000 שקל וכן נטען שבני הזוג ניהלו רמת חיים גבוהה. להגנתו טען הבעל שלא הצליח בחנות ועל כן פירסם מודעה שזו עומדת למכירה והוא עבר לעבוד כשכיר. כן הכחיש כי בני המשפחה חיו ברמת חיים גבוהה. הדיון התנהל עפ"י תקנה 393 לתקנות סדר הדין האזרחי ללא חקירת הצדדים. את החלטתו בדבר סכום המזונות מנמק ביהמ"ש המחוזי בכך שבמודעה למכירת החנות נאמר שהיא נותנת פרנסה בשפע ואם כי לצורך מכירה נוהגים להגזים במקצת הרי שלא היה מפריז אילו החנות היתה בשפל המדרגה. כן קבע ביהמ"ש כי לא נטען שהזוג חי ברמת חיים נמוכה ובשלב ביניים יש לפסוק מזונות מתאימים לרמת החיים כמבוקש, ואפילו אם נכונה הטענה שהורי הבעל תמכו ותומכים במשפחה יש לראותם כאחראים מבחינה מוסרית למחייתם ושלומם של כלתם ונכדם הקטין. אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בסכום המזונות שנפסק ע"י הערכאה הראשונה אם אלה נפסקו לפי הנתונים שהיו בפני ביהמ"ש ולא נתגלה פגם היורד לשורשו של ענין. אם הדברים אמורים במזונות קבועים קל וחומר במזונות זמניים שלצורך פסיקתם אין השופט חייב להכנס לעובי הקורה. השאלה היא איפוא אם היו פגמים היורדים לשורשו של ענין בשיקולי ביהמ"ש דלמטה והתשובה לכך היא שלילית.החלטה למזונות זמניים, מטרתה לתת לזכאי את האמצעים הדרושים לקיומו עד לדיון לגופו של ענין, ולשמור על המצב הקיים שלא ישנה אותו אחד מבעלי הדין באורח חד צדדי. בעל שהיה מפרנס את אשתו וילדיו בכבוד הראוי לא ישמע בטענה שאין לפסוק באורח זמני אלא את הסכום המינימאלי הנחוץ לקיומם, אלא אם ישכנע שאין ביכולתו להמשיך ברמת החיים שהיה רגיל לה. כאשר פורץ ריב בין בני הזוג והבעל טוען שבפרוץ הריב חלו שינויים במקורות פרנסתו, חייב ביהמ"ש לבדוק אם נהג הבעל בתום לב או שאין זו אלא תחבולה לצורך המשפט. אדם חייב במזונות אשתו וילדיו לא רק לפי הכנסתו הממשית אלא גם לפי הכנסתו הפוטנציאלית, וכדי לעמוד בחובת המזונות הראויים לאשתו לפי כבודה, מוטל עליו לעבוד כדי שיהיו בידיו אמצעים מספיקים לשם כך. נימוקו של ביהמ"ש שאין להניח כי קיים פער גדול בין המציאות ובין הפרסום של המודעה בדבר פרנסה בשפע אינו מופרך. דרישת הורי הבעל כי המשיבים יעזבו את הדירה מצביעים לכאורה על כך שבכוונתם להעמיד את האשה במצב לחוץ יותר מזה שהיתה בו במועד שלפני המריבה. לא מן הנמנע שהתנהגות זו מלמדת על השאלה אם אומנם נהג המערער בתום לב בקשר לשינוי מקור פרנסתו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד בן ציון באיער למערער, עו"ד א. זינגר למשיבים. 21.12.82).
ע.א. 159/82 - עמירם ויז'נסקי נגד ליבנה (ויז'נסקי) רידר ואח'
*סמכות דיון בענין החזקת ילד לאחר שנתקיימו הליכים שרבים (הערעור נתקבל).
בדצמבר 1978 הגיש המערער לבית הדין תביעה לגרושין ובה כרך את ענין החזקת הילד של בני הזוג. יום לאחר מכן הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולהחזקת הילד. הואיל ותביעת הגרושין הוגשה קודם לכן החליט ביהמ"ש המחוזי להעביר את הדיון בכל התובענות לביה"ד. זמן קצר לאחר מכן נעשה ע"י הצדדים הסכם גרושין שניתן לו תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי ובו נקבעו הסדרים להחזקת ילדם הקטין של בני הזוג, ובכלל זה תנאים להוצאת הילד לחו"ל ע"י אחד ההורים. בעקבות ההסכם התגרשו ההורים. בבקשתם לביה"ד לסידור הגט צרפו את ההסכם שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב- 1981 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בקשה לאפשר לו להוציא את הילד לטיול לחו"ל. נתקיימו מספר ישיבות ובהן טענו הצדדים טענותיהם, נשמעו חוות דעת של פסיכולוגים באשר להוצאת הילד לחו"ל, והוגשה בקשה בדרך המרצה של האשה לעיכוב יציאת הילד מהארץ. לאחר שמיעת הבקשות ולפני שביהמ"ש עמד לשמוע את התיק להוכחות טענה האשה שאין סמכות לביהמ"ש לדון בתביעת המערער וכי יש להעביר את הענין לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת האשה וקבע שענין החזקת הילד כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגרושין, כי המערער עצמו הגיש בשעתו תביעה לגרושין והחזקת הילד לביה"ד הרבני ומשום כך גם הועברו תביעות קודמות שהוגשו לביהמ"ש המחוזי אל ביה"ד הרבני, ומשנכרך ענין החזקת הילד בתביעת הגרושין קנה לו ביה"ד סמכות יחודית לדון בענין ואין ביהמ"ש מוסמך לדון בו. מכיוון שמדובר בענין של סמכות הרי על אף שהמשיבה לא עוררה אותו בתחילת הדיון בתביעה הנדונה, היא לא איחרה את המועד. הערעור נתקבל.
לביה"ד ולביהמ"ש סמכות מקבילה לדון בענין החזקת קטין. כשמוגשת תביעת גרושין לביה"ד הוא מוסמך לדון בענין החזקת הקטינים וכן מוסמך הוא לדון בעניןהחזקת קטינים כאשר שני הצדדים פונים אליו ללא שהוגשה תביעת גרושין. אם קנתה לה אחת משתי הערכאות סמכות לדון בענין פלוני לא תזדקק הערכאה האחרת לאותו ענין. הוא הדין אם פסקה אחת הערכאות בענין פלוני ואחד הצדדים מבקש לשנות את הפסיקה, עליו להגיש את תביעתו לאותה ערכאה, בהסתמך על כלל ההמשכיות. אין מדובר כאן בהיעדר סמכות מהותית, אלא בהוראה הבאה למנוע התערבות של אחת משתי הרשויות השיפוטיות במעשי רעותה. לפיכך, הצדדים עצמם על פי הסכמה ביניהם, או על ידי התנהגותם, יכולים להביא לידי כך, שאותה רשות שהענין הובא בפניה לראשונה, תחדל לדון בענין, והוא יועבר לדיון אל רעותה. אם, למשל, הוגשה תביעה לביה"ד וזו בוטלה או שהתיק בבית הדין נסגר אין מניעה שביהמ"ש יזדקק לתביעה שתוגש אליו. הוא הדין אם פסק בית הדין בתביעת גירושין והסדיר את ענין החזקת הקטינים, ומכח כלל ההמשכיות מסורה היתה לו הסמכות לשוב ולדון בענין ההחזקה שהתעורר כעבור זמן, אך הצדדים, מתוך הסכמה ביניהם, החליטו לפנות לביהמ"ש המחוזי. בענייננו לא הוכח כי בעת הדיון קיימת היתה תביעה תלויה כלשהיא בבית הדין בענין החזקת הילד וגם לא הוכח שביה"ד פסק פסיקה כלשהיא בענין החזקת הילד. אכן ב- 1978 החליט ביהמ"ש על העברת הדיון בשתי תביעות שהגישה המשיבה לביה"ד, אך מאז אירעו מספר התפתחויות: הצדדים חתמו על הסכם גרושין הכולל גם את ענין החזקת הילד ותשלום מזונותיו וביהמ"ש הוא שנתן תוקף של פס"ד להסכם; אין כל ראיה שביה"ד פסק בעבר פסיקה כל שהיא בענין החזקת הילד ואם ביה"ד לא פסק דבר בענין הילד ממילא אין להחיל על המקרה את כלל ההמשכיות. זאת ועוד, על פי מעשיהם והתנהגותם של הצדדים, גם אם נשארה תביעה תלויה בביה"ד, הם זנחו תביעה זו והסכימו לכך שביהמ"ש המחוזי יחליט בענין החזקת הילד .יש להזכיר כי הצדדים פנו אל ביהמ"ש המחוזי שהוא יאשר את הסכם הגרושין ולפיו נסיעת הילד לחו"ל תידון ע"י ביהמ"ש באין הסכמה בין בני הזוג, בביהמ"ש המחוזי נתקיימו מספר ישיבות בתביעה הנדונה כשבמשך כל הזמן מוסכם על הצדדים שביהמ"ש הוא המוסמך לדון בתביעת המערער. בנסיבות אלה אין ספק שהצדדים הסכימו שלביהמ"ש המחוזי תהיה הסמכות לדון בענין החזקת הילד ולא היה מקום להתיר למשיבה לחזור בה מהסכמה זו. צד הטוען שהסמכות לדון היא בידי רשות אחרת שיש לה סמכות מקבילה צריך לטעון זאת בהזדמנות הראשונה. יש להוסיף
לכך כי פסה"ד של ביהמ"ש שאישר את הסכם הגרושין הוא היחיד הקיים בענין החזקת הילד ומן הראוי שביהמ"ש המחוזי הוא שיחליט אם להפעיל או לשנות את הוראות ההסכם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' ל. ברמן למערער, עו"ד ב. הוכמן למשיבים. 16.12.82).
ע.א 775/80 - מלון גיל בע"מ ואח' נגד פסקל חיים ואח'
*זכיות ברכוש משותף (הערעור נדחה).
ערעור זה עניינו מחלוקת בקשר לזכויות הצדדים בשטח המעברים של פסג' גדול באחד ממרכזי העסקים בקרית שמונה שבו חנויות, משרדים, בתי קפה וכדומה. המשיבים רכשו מהמערערים או מקודמיהם חנויות והמערערים ביקשו לאחר שנים לבנות חנויות בחלק מהמעברים. המשיבים התנגדו.הבנין טרם נרשם כבית משותף והשאלה היתה אם למשיבים זכויות רק בחנויות שרכשו או גם במעברים. בימ"ש השלום קבע כי עפ"י ההסכמים ברור שהבנין ירשם כבית משותף ולמשיבים יהיו זכות ברכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין ראיות לכך שהמעברים הם חלק מהרכוש המשותף, אך לדעתו פירוש ההסכמים שבין הצדדים הוא שלמשיבים זכויות בחנויות ורשות מעבר במעברים וכל עוד יש להם הזכויות בחנויות אין הרשות ניתנת לביטול. הערעור נדחה.
באשר לטיב זכויות המשיבים, מקובלות המסקנות הן של בימ"ש השלום והן של ביהמ"ש המחוזי. בבדיקת נוסח ההסכמים והתנאים שבהם עולה מפורשות כי כוונת הצדדים היתה לרשום את הבנין כבית משותף והתמורה היתה גם עבור הרכוש המשותף. מתוך ההסכמים ברור שלמשיבים זכויות מעבר באותם המקומות שבהם מבקשים עתה המערערים לבנות. מי שרשום כבעל בית משותף והוא מוכר את דירותיו אך רוצה להוציא חלק ממה שנחשב כרגיל רכוש משותף ולשמור אותו לעצמו חייב לעשות זאת באופן מפורש בגוף החוזים שבינו לבין הקונים אחרת ישאר אותו חלק רכוש משותף. אם היתה למערערים כוונה מסויימת להשאיר את המעברים בבעלותם היה עליהם להבהיר זאת בהסכם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.
ברם, אם אין מתקבלת גישת בימ"ש השלום אלא דעת ביהמ"ש המחוזי אין שוני בתוצאה. בכל חוזה שכירות משתמעת הזכות להנאה מהמושכר ללא הפרעה שיש בה משום פגיעה ממשית בשוכר ועל כן אל לו למשכיר להקטין את אפשרות הפקת ההנאה של השוכר מהמושכר כפי שהיתה אפשרות בזמן ההשכרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ח. גלזר למערערים, עו"ד ד. וייסמן למשיבים. 18.1.82).
ע.א. 434/80 - חנה זליגמן נגד יואל זליגמן
*חלוקת החבות במס עזבון של יורשים עפ"י צוואה (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת היא אלמנתו של המנוח גבריאל זליגמן והמשיב הינו בנו מנשואין קודמים ומנהל עזבונו על פי צוואתו. המנוח הוריש בצוואתו למערערת את כל הכספים במרקים מערב גרמניים ובלירות בחשבונות פז"ק ותמ"ם, כספים ובטוח חיים מחשבון עצמה של המנוח, הדירה הרשומה בשם המנוח ששמשה למגוריו ומגורי המערערת. לבנו, המשיב, ציווה המנוח את כל ניירות הערך והכספים במטבע חוץ ובלירות ישראליות בחשבונות בנק אחרים וחבילה שהכילה אוסף בולים. הדירה שצווה המנוח למערערת נמכרה בחייו ובתמורתה נקנתה דירה אחרת שנרשמה בחצייה על שם המערערת וחצייה על שם המנוח. מחצית זו לא היתה כפופה לצוואה ולפי צו ירושה זכה בה המשיב בשלושה
רבעים והמערערת ברבע. המחלוקת היא בדבר היחס שלפיו יש לחלק את נטל מס העזבון בין הצדדים לאחר שהמס שולם ע"י מנהל העזבון. המערערת טוענת כי המנה שצווה לה המנוח לא חל עליה מס עזבון שכן מדובר בכספים הנובעים מפיצויים מגרמניה, ולפיכך צריך המשיב לשלם את כל מס העזבון בגין חלקו בעזבון, ואילו המשיב טען, וביהמ"ש קיבל את טענתו, שלפי סעיף 134 של חוק הירושה, היורשים בינם לבין עצמם נושאים בחובות העזבון לפי יחס חלקיהם בעזבון, זולת אם הורה המוריש בצוואתו על חלוקה אחרת של נטל החובות. לדעתו חוב מס עזבון כמוהו כחוב אחר החל על העזבון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב והערעור נדחה בעיקרו.
המערערת טוענת כי אכן הורה המנוח על חלוקה אחרת של נטל מס העזבון, וזאת ע"י שצווה למערערת נכסים שהם כולם פטורים ממס עזבון ובכך גילה המנוח, לטענתה, את רצונו שהמערערת תקבל את מנתה נקיה ללא תשלום מס שיחול רק על נכסי העזבון האחרים. ברם, כוונה כזו שטוענת לה המערערת, לפי סעיף 134 הנ"ל, משמעותה התנאה על הוראות החוק והיא חייבת להיות ברורה ומפורשת. לא די בכוונה משתמעת כפי שטוענת המערערת, ואפילו היה די בכוונה משתמעת גם אז אין לטענה על מה שתסמוך, שכן המנוח צווה למערערת גם את הדירה שחל עליה מס ומכאן שלא התכוון כי המנה שמקבלת המערערת תהיה פטורה ממס. יש לקבל את הערעור בענין אחד. גם אם המנוח לא צווה למערערת את מנתה כמנה נקיה עדיין מדובר במנה במובן סעיף 40 לחוק הירושה וחלות על מנה זו הוראות סעיף 100 האומרות כי אם ציווה המוריש נכס מסויים לפלוני לא ימומש אותו נכס כל עוד אפשר לסלק חובות העזבון מתוך נכסי עזבון אחרים. כאן, מלבד המנות שציווה המנוח נשארה מחצית הדירה, מבלי שציווה עליה המנוח דבר, וצריך היה מתוך נכס זה לשלם תחילה את חובות מס העזבון. אמנם, התוצאה תהיה שהמשיב נושא בשלושה רבעים של המס והמערערת רק ברבע, שכן למשיב שלושה רבעים במחצית הדירה ולמערערת רבע, אך זה רצון המחוקק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד וליסר למערערת, עו"ד קלר למשיב. 2.12.82). ב.ש. 777/82 - שלוח חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד כוכבית סטרול
*החלפת מקום דיון
(בקשה להחלפת מקום הדיון - מקום הדיון הוחלף).
בגין תאונה שארעה בקרבת תל- אביב, הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר- שבע. אין שום זיקה של התביעה לביהמ"ש בבאר - שבע פרט לכך שלמבקשת יש שם סניף. מבחינת מאזן הנוחיות אין כל סיבה שהמשפט יתברר בבאר - שבע אלא שהמשיבה מבקשת כי המשפט יתברר במהירות ובתצהירה היא מדברת על מצבה הקשה המצדיק הקדמת בירור המשפט. ברם, אם יש בפי המשיבה נימוקים חשובים להקדמת הדיון היא תוכל להגיש בקשה בענין זה בכל בימ"ש שלפניו תתברר תביעתה. אם כי מקום האירוע של התאונה יותר קרוב לתל - אביב מאשר לירושלים, יש להעביר את התביעה לביהמ"ש בירושלים. המשיבה גרה בירושלים ומספר לא מועט של עדים שיעידו מתגוררים בירושלים או בקרבת מקום. לפי תצהירה של המשיבה טלטולי הדרך קשים לה במיוחד. היא אמנם היתה מוכנה לשאת בסבל הכרוך בכך כדי לזכות בברור מוקדם בביהמ"ש בבאר - שבע, אך מכיון שאין הצדקה שהענין יתברר בבאר- שבע אין לחייב את המשיבה להטלטל לתל- אביב ויש להעביר את המשפט לירושלים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ש. קרינסקי למבקשים, עו"ד י. בייניש למשיבה. 7.12.82).