ע.א. 199+558/81 - הסנה חב' לביטוח בע"מ נגד ישעיהו זעירא ואח'
*תאונה תוך "שימוש" ברכב. * פירוש פוליסת ביטוח.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1744/80 - הערעור נדחה).
התובע (להלן-המשיב) חובר מרצונו בכבל למכונית נהוגה בידי המשיב השני (להלן הנהג) על מנת להתרומם באויר בעזרת מצנח שהיה מחובר אליו. המשיב החל לרוץ אחרי המכונית ולהתרומם באויר אך לאחר מספר מטרים נפל ארצה ונגרר על האדמה ע"י מכונית עד שזו עצרה. המשיב נפגע והגיש תביעה לתשלום תכוף נגד המערערת שהיתה המבטחת של הנהג ונגד קרנית (קרן נפגעי תאונות דרכים) לחלופין. ביהמ"ש המחוזי נתבקש להחליט תחילה בשתי הפלוגתאות הבאות: האם התאונה היא "תאונת דרכים" "עקבשימוש ברכב מנועי" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים; האם פוליסת הביטוח של הנהגשהוצאה ע"י הסנה מכסה את החבות נשוא התביעה. ביהמ"ש המחוזי פסק בחיוב בשתי השאלות האמורות ומכאן הערעור.
א. טענות הסנה היו שנסיבות התאונה אינן תוך "שימוש" ברכב ועל כל פנים גם אם היה שימוש לא נגרמה התאונה בעטיו, לאמור, אין קשר סיבתי בין השימוש לבין התאונה, שכן הנזק נגרם עקב קשירה בלתי נאותה של התובע למכונית או עקב מכת רוח שגרמה לנפילתו ולא ברור כלל שהנזק נגרם עקב הגרירה. כן טענה הסנה שהיא פטורה מחבות לפי הוראות הפוליסה ותניותיה. ביהמ"ש המחוזי דן במשולב בשתי השאלות הרלוונטיות, היינו שאלת מהותו של "שימוש ברכב מנועי" ושאלת הקשר הסיבתי בין השימוש לבין הנזק כאמור בהגדרה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן לאמץ לענין "השימוש" את המבחן התחבורתי בדבר יעוד הרכב, אך גם לפי מבחן זה מצא שדין התביעה להתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין מדובר כאן בפעולה שיש לה רק קשר מזדמן עם השימוש ברכב, אלא אופי הפעולה קשור במישרין לשימוש ברכב. לפיכך סבר שקיים במקרה דנן קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזקו של התובע ולא יעלה על דעת איש לחשוב שאדם הקשור לרכב נוסע ונפגע עקב כך לא ייחשב כמי שנפגע עקב שימוש ברכב. כל הטענות של הסנה נגד קביעה זו יש לדחות.
ב. ביהמ"ש העליון דחה בעבר את הפירוש המצמצם את הדיבור "שימוש" לשימוש תעבורתי בלבד ואין יסוד לסטות מן ההלכה האמורה. אין לומר כי במקרה דנן חרג הנהג מן המטרה הרגילה של שימוש ברכב שהיא נסיעה ותהא מטרתה אשר תהא ואין הערכת נסיבות התאונה מביאה למסקנה שהמקרה עבר את ה"גבול" של המטרות המקובלות של שימוש ברכב.
ג. אשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין נזקו של התובע - אכן דרישת הקשר הסיבתי מצוייה הן בהגדרתה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק והן בסעיף 2 שבו, אך בין אם צודקת הסנה בטענתה שהנזק נגרם כתוצאה מקשירה רשלנית או מכת אויר ובין אם לאו התוצאה לא היתה משתנה, כל עוד ברור שבכל הזמנים הרלוונטיים נע התובע כשהוא מחובר למכונית הנוסעת וכשתנועתה היא גורם ממשי לאירוע התאונה. על כן צדק השופט שבתאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עסקינן.
ד. אשר לטענת הסנה שפוליסת הביטוח אינה מכסה את החבות נשוא התאונה - גם טענה זו אין בה ממש. בפוליסת הביטוח הוגבל השימוש "למטרות חברתיות
ביתיות ולתענוג" וצויין שאין הפוליסה מכסה שימוש בכלי רכב לתחרות, מבחן תחרות מהירות וכדומה. אין לקבל את טענת הסנה כי את הדיבור "שימוש" בפוליסה אין לפרש כפי שהוא מתפרש בחוק. לכאורה יש להניח שהמבטח התכוון להוציא פוליסה, לפי התנאים המקובלים שנהג חייב להצטייד בה לפי החוק ואין יסוד להניח שמשמעותו של הדיבור "שימוש" בתעודת הביטוח שונה ממשמעותו בחוק. כמו כן הדיבור בפוליסה "למטרות חברתיות, ביתיות ולתענוג" מכוון להוציא שימוש לצרכי עסק, אך גם שימוש למטרות גלישה ודאייה בא בגדר הסעיף של השימוש המותר לפי הפוליסה. אשר לטענה שהסנה לא צפתה שייעשה שימוש ברכב למטרות גלישה ודאייה - טענה זו אינה יכולה להישמע מפי המבטח שלא דאג להגביל את תחולת הפוליסה גם נגד שימוש זה. כמו כן אין לקבל את הטענה כי מדובר "בתחרות" שכן לתחרות צריך יותר ממתחרה אחד וכאן לא היה יותר ממתחרה אחד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד דר' גולדנברג למערערת, עו"ד ע. זרנקין לתובע, עו"ד ע. וייצמן לנהג 10.1.83).
ב.ש. 834/82 - הסנה בע"מ נגד מרים סיוון
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
בענין תאונת דרכים שארעה בתל-אביב הגישה המשיבה תביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה. אחרי הגשת התביעה נבדקה המשיבה ע"י רופא מטעם המבקשת המתגורר ברמת-גן. המבקשת טוענת שהעובדה שיש לה סניף בחיפה אינה מצדיקה את קיומו של המשפט בעיר זו כאשר התאונה קרתה בתל-אביב, המשיבה מתגוררת על יד תל-אביב, הן המבקשת והן המשיבה מיוצגות על ידי עורכי דין מתל-אביב וגם הרופא של המשיבה שבדק אותה במרפאתו היא בתל-אביב, ולכן יש להעביר את המשפט לת"א. הבקשה נדחתה. הטעם העיקרי והיחיד להגשת תביעות נזיקין מחוץ לתל-אביב הוא העומס הרב הקיים באותו בית משפט. כפי שכבר נקבע, כשהמשפט הוגש לבית משפט מוסמך עפ"י תקנות 3 או 4 של תקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין אשר מבקש כי המשפט יועבר חייב להראות שמבחינת מאזן הנוחיות מן הראוי להעביר את התיק מבית המשפט המוסמך שאליו הוגשה התובענה לבית משפט אחר. במקרה דנא, על אף העובדה הברורה שהמשיבה בחרה בבית המשפט המחוזי בחיפה רק כדי שהמשפט יתברר יותר מוקדם, לא יצאה המבקשת ידי חובתה להראות שמבחינת מאזן הנוחיות מן הראוי להעביר את התיק לתל-אביב. העד היחיד מטעם המבקשת הוא הרופא שבדק את המשיבה עפ"י בחירת המבקשת ובחירה זו היתה אחרי שכבר הוגשה התביעה לביהמ"ש בחיפה. המבקשת אומרת שהיא מתכוונת להביא כעדים גם את המעבידים של המשיבה העובדת בתל השומר, אך בענין זה לא נאמר דבר בבקשה וגם כיום לא ברור מי יהיו העדים. ככל הנראה גם העדים של המשיבה מתגוררים במחוז תל-אביב, אך המשיבה מוכנה לשאת בהוצאות של הבאת העדים לחיפה ואין לומר שאי נוחות שלה יכולה לשמש עילה מספיקה לטובת המבקשת. כיון שמבחינת מאזן הנוחיות לא הונח יסוד מספיק לשמוש בסמכות לפי סעיף 36 יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' צ. בלאושטיין למבקשת, עו"ד א. דורון למשיבה. 30.11.82).
ב.ש. 819/82 - כלל חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד נאשף חוסני
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
השאלות שבמחלוקת שבין בעלי הדין מתייחסות להיקף נזקי גוף שנגרמו למשיב והעדויות בענין זה יהיו של רופאים ומעבידים של התובע שכולם מתגוררים בתל-אביב או בקרבת מקום. המשיב הגיש את תביעתו בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע והזיקה היחידה לבימ"ש זה היא בכך שחברת הביטוח מנהלת עסקים בבאר-שבע. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה. המבקשים טוענים שמבחינת מאזן הנוחיות המשפט צריך להתנהל בביהמ"ש בתל-אביב שבמחוז שיפוטו ארעה התאונה. יש להניח שלמבקשים יהיו עדים לא מעטים ואין לחייב עדים אלה לבוא לבאר-שבע לשם מתן עדות. בכך הצליחו המבקשים להראות שמבחינת מאזן הנוחיות אין לברר את המשפט בביהמ"ש בבאר-שבע ויש להעבירו לתל-אביב.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ז. סוקולובסקי למבקשים, עו"ד א. בנימין ודורון למשיב. 14.12.82).
ב.ש. 796/82 - הפניקס... חברה לביטוח ואח' נגד עזבון המנוח דב פינס ואח'
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
בגין תאונה שארעה ברחובות ושבה נגרם מותו של המנוח דב פינס הוגשה תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי בנצרת. הקשר היחיד לביהמ"ש בנצרת הוא סניף שיש למבקשת בנצרת, והטעם להגשת התביעה באותו בימ"ש הוא ששם מתבררים משפטים בקצב יותר מהיר מאשר בתל-אביב. הבקשה להחלפת מקום הדיון נתקבלה. העובדה שבנצרת המשפט יתברר יותר מהר אינה מצדיקה הגשת תביעה בבית משפט שהקשר היחיד בינו ובין התובענה הוא קיום סניף של הנתבעת באותו מקום. בענייננו, כל העדים שיצטרכו להעיד גרים בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ומבחינת מאזן הנוחיות צריך המשפט להתברר שם.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד בר סימן טוב למבקשים, עו"ד גב' ר. פרובר למשיבים. 7.12.82).
ב.ש. 488/82 - בניטו גיורא ואח' נגד בניטו ז'קלין ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד לתשלום מזונות ע"י המבקש למשיבים וצו מניעה זמני האוסר עליו להכנס לדירה. פסה"ד ניתן שלא בפני המבקש שנכנס לאולם ביהמ"ש כאשר השופט סיים את כתיבת פסק דינו. פסה"ד ניתן ביום 22.2.82 ותוך מספר ימים פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי כדי שזו תגיש עבורו ערעור. הלשכה קבלה ממנו את כל המסמכים אך רק ביום 21.4.82 הודיעה למבקש כי מאחר שאין סיכוי משפטי לעניינו הוא לא יקבל את הסיוע המשפטי המבוקש. לאחר קבלת תשובה זו פנה המבקש לביהמ"ש העליון ביום 14.6.82 וביקש הארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה נדחתה.
גם כאשר בעל דין מופיע ללא ייצוג אין אפשרות להתעלם מתקנות סדרי הדין וכבר במקרה הנדון ציין ביהמ"ש המחוזי בגוף פסה"ד כי העובדה שהמבקש אינו מיוצג על ידי עו"ד אינה יכולה לשמש מניעה להקפדה על ההליכים שנקבעו בתקנות. אעפ"כ לא הקפיד המבקש לפעול לפי תקנות סדר הדין ופנה ללשכת הסיוע המשפטי במקום להגיש ערעור לביהמ"ש העליון. היה עליו לעמוד על המשמר ולדאוג לקבל מהסיוע המשפטי את התשובה במועד כדי שאם זו תהיה שלילית יוכל להגיש את הערעור בזמן. גם הזמן הרב שחלף מאז שקיבל את תשובת הלשכה ועד שהגיש את הבקשה להארכת המועד איננו במסגרת זמן סביר ועל המבקש היה להזדרז להגיש את בקשת ההארכה.
(בפני: סגן הרשם גילון. המבקש לעצמו, עו"ד גליפטר למשיבים. 8.12.82).
ב.ש. 575+693/82 - רוחמה רובינשטיין נגד פרץ רוזנברג
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לפירוק חברה - הבקשה נדחתה).
המשיב והמבקשת הם אח ואחות והם הבעלים היחידים, בחלקים שווים, של מניות בחברה פרטית (להלן החברה). בספטמבר 1979 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה לפירוק החברה, וביולי 1982, לאחר דיונים ממושכים ומתישים, החליט ביהמ"ש המחוזי לצוות על פירוק החברה. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד הנ"ל ובו זמנית פנתה לביהמ"ש העליון בבקשה לעכב את בצוע הפירוק עד למתן ההכרעה בערעור. החברה הוקמה כדי לייצר מוצרים תוך ניצול פטנטים שהומצאו ע"י המשיב כשניהול העסק היה בידי המבקשת. המשיב טען שהמבקשת השתלטה על החברה והפכה את השתתפותו ובעלותו החלקית בחברה לאות מתה. מאידך טוענת המבקשת שהמשיב משתדל להכשיל את החברה ולגרום לחורבנה כדי שהוא יוכל לנצל את הפטנטים שלו במסגרת אחרת. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטת הפירוק בעיקר על העויינות שבין שני בעלי החברה וקבע כי החברה לא תוכל להמשיך ולהתקיים במתכונת הנוכחית. ביהמ"ש ציין כי אין הוא רואה צורך לקבוע מימצאים בדבר ההאשמות ההדדיות אלא די בכך שהשניים לא יוכלו לנהל את החברה ביחד, ומאחר ומדובר בחברה פרטית המורכבת רק משני בעלי מניות יש לפרק את החברה.
בעת שימוע פסה"ד נתבקש ביהמ"ש המחוזי לצוות על עיכוב ביצוע פסה"ד בהתאם להוראות התקנות 428 ו- 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך ביהמ"ש סבר שאין הוא מוסמך לדון בבקשה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי מאחר שחל סעיף 157 לפקודת החברות. ולענין סעיף זה החליט ביהמ"ש לדחות את הבקשה מן הנימוק שכבר עברו שלש שנים מאז ביקש המבקש את פירוק החברה והמשיבה הצליחה לנהל במשך זמן זה את החברה לבדה ולהנות מפירותיה ומהכנסותיה. אם תיענה בקשת המבקשת לעכב את הביצוע הרי כל מה שביהמ"ש ביקש למנוע יושם לאל שכן עד שיתברר הערעור בביהמ"ש העליון יעבור עוד זמן רב. הבקשה לעיכוב הביצוע ע"י ביהמ"ש העליון עד לאחר שמיעת הערעור נדחתה.
ביהמ"ש העליון דן בשאלת הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו פירוק במסגרת התקנות 429 ו- 431, לנוכח קיומו של סעיף 157 לפקודת החברות, וקבע כי ביהמ"ש מוסמך לדון לפי תקנות סדר הדין. המדובר בסמכויות מקבילות ואין הסמכות לדון ולהחליט על פי סעיף 157 לפקודת החברות מבטלת את הסכמות של ביהמ"ש לתת צוים על פי התקנות 429 ו- 431.
לגופו של ענין טענה המבקשת כי אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב יתרוקן הערעור מכל תוכן שכן לא תהיה כל אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו גם אם המבקשת תזכה בערעורה. אמנם נימוק זה מהווה שיקול עיקרי בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, אך יש לשקול זה מול זה את הנזק העלול להגרם למשיב אם פסק הדין יעוכב לעומת התוצאות המזיקות האפשריות אם הבקשה תדחה ופסה"ד יבוצע לאלתר. כפי שעולה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי יהיו תוצאות שליליות לעיכוב ביצוע פסה"ד. כמו כן יחריפו הסכסוכים עקב פסה"ד והערעור עליו ובאוירה זו אין לקוות להחזרת החברה למסלול תקין והרמוני. המבקשת מבססת את הערעור על הטענה שניתן למצוא תרופה לבעיות החברה ע"י השימוש בסעיף 118 לפקודת החברות (סעד במקרה קיפוח) בדרך של מתן צו לרכישת כל המניות על ידי המבקשת או בדרך אחרת. סיכויי הערעור המבוסס על ההצעה האמורה רחוקים מלהראות בטוחים. בנסיבות אלה עדיף השיקול הפרגמטי שלא להאריך את המתח, עגמת הנפש ויתר הנזקים הכרוכים בהשארת שני בעלי המניות הנ"ל כבעלי החברה, על
המגמה הרצויה בדרך כלל לוודא שלא תווצרנה עובדות מוגמרות שלא יאפשרו להחזיר את המצב לקדמותו אם המבקשת תזכה בערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. אחיעזר למבקשת, עו"ד י. רענן למשיב. 29.10.82).
ב.ש. 981/82 - אורי גבריאלי נגד שושנה מילצן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
חנות לדברי הלבשה והנעלה בתל-אביב היא בבעלות חברה הקרויה "דן גבריאלי בע"מ". המנוחה, אמם של המבקש והמשיבות, החזיקה בכל המניות של החברה. בשנת 1976 ביקשה המנוחה מהמבקש לוותר על עיסוקיו האחרים ולעזור לה בניהול העסק. הוא הסכים לכך וכתמורה מינתה המנוחה את המבקש כמנהל החנות. כן ערכה ביום 2.8.76 צוואה בה הורישה למבקש, בין היתר, %51 ממניות ההנהלה בחברה הנ"ל ובכך הבטיחה למבקש כי לאמר מותה תהיה לו השליטה בעסק המשפחתי. על רקע העדפה זו החריפו היחסים בין ילדיה של המנוחה והופעל עליה לחץ שתחזור בה מן הצוואה. בשלב מסויים נכנעה המנוחה ללחץ זה וביום 20.2.79 הופיעה במשרדו של עו"ד גונן וחתמה על "כתב ביטול צוואה" שבו הצהירה בפני עדים שהיא מבטלת את כל הצוואות שעשתה עד אותו יום. עוד הצהירה באותו "כתב הביטול" שכל עוד לא תעשה צוואה חדשה יחולק עזבונה על פי חוק הירושה. ימים אחדים לאחר חתימתה על "כתב הביטול", בעקבות מחאת המבקש, התחרטה שוב וביקשה מעו"ד גונן להחזיר לה את "כתב הביטול" המקורי וכל ההעתקים. עו"ד גונן פעל בהתאם והשאיר בתיקו צלום מאותו מסמך. המנוחה נפטרה ביום 21.2.81 מבלי שערכה צוואה חדשה וביהמ"ש קבע שהמנוחה ביטלה את כתב הביטול ע"י השמדתו. טענת המבקש היא שבהשמידה את כתב הביטול גרמה המנוחה למעשה להחייאת תוקף הצוואה ועל כן מחובת ביהמ"ש היה לחלק את הירושה על פי הנאמר בצוואה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו והחליט כי לאור התהפוכות שחלו בהבעת כוונותיה של המנוחה לא ניתן לקבוע, במידת הוודאות הדרושה, מה בדיוק היתה מטרתה כאשר ביטלה את כתב הביטול, ויתכן שהמנוחה פשוט ויתרה על כל כוונה לחלק את רכושה בדרך של צוואה ורצתה שהחלוקה תיערך לפי חוק הירושה. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לחלק את העזבון לפי חוק הירושה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביקש לעכב את ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקש הצליח להראות שיש לו סכויים טובים לזכות בערעור זה וכן שביצוע מיידי של צו הירושה עלול לגרום לו ולעסק המשפחתי נזק שקשה יהיה לתקנו במקרה ויזכה בערעורו. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נראה תמוה. החלטת המנוחה לדרוש את החזרת כתב הביטול והשמדתו יחד עם ההעתקים, ימים ספורים אחרי שחתמה עליו, מצביעה לכאורה על רצונה לחזור בה מהביטול ולהחיות את תקפה של הצוואה האחרונה שנחתמה על ידה. העובדה שהמנוחה לא ערכה לאחר מכן צוואה חדשה מצביעה באותו כיוון. ביהמ"ש המחוזי ראה "תהפוכות" תכופות בכוונותיה של המנוחה אך אין לכך ביסוס. אם נכונה סברת השופט שהמנוחה רצתה שעזבונה יחולק עפ"י חוק הירושה, לא היה מקום להשמיד את כתב הביטול שכן נאמר בו במפורש שאם לא תעשה צוואה יחולק רכושה לפי חוק הירושה.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. ויסגלס למבקש, עו"ד י. שאנן למשיבות. 31.12.82).
ב.ש. 954/82 - משה גולדנזון נגד שמואל אדיב ואח'
*סמכות שופט יחיד לדון בבקשה למחוק ערעור שקובל לרישום (בקשה לדחות ערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
על החלטת בימ"ש מחוזי
תחת הכותרת "פסק דין חלקי" הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש העליון והערעור קובל ונרשם. בעקבות כך הגיש המבקש בקשה לדחות את הערעור על הסף מן הטעם שמדובר בהחלטה אחרת שצריך לבקש לגביה רשות לערער. התעוררה שאלה אם בדיון בבקשה כגון דא מוסמך לדון שופט ביהמ"ש העליון כדן יחיד או שיש להעלות את הטענה בפני ההרכב של שלושה כשזה ידון בערעור לגופו. השופט בך החליט כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה כדן יחיד.
ב"כ המבקש טען כי כשם ששופט ביהמ"ש העליון יכול לדון בערר על החלטת הרשם שערעור לא יקובל לרישום, כך יכול הוא לדון בבקשה לדחות על הסף ערעור שכבר קובל לרישום. ברם; אין ללמוד מן המקרה האחד למשנהו. לענין סרוב הרשם לרשום ערעור קיימת תקנה מפורשת שהמערער רשאי להביא את הענין בפני שופט של אותו בימ"ש כדן יחיד להכרעתו הסופית. אין ללמוד מכאן כי גם המשיב בערעור זכאי לערער בפני שופט דן יחיד על החלטת הרשם לקבל את הערעור לרישום. סעיף 3 לחוק בתי המשפט קובע ככלל שביהמ"ש העליון ידון בשלושה ומובאים המקרים המיוחדים שבהם הוענקה סמכות השיפוט לדן יחיד. סעיף 19 לחוק מורה שמוסמך שופט כדן יחיד לדון בבקשות למתן רשות לערער אולם אין בהוראה זו כדי להעניק לשופט של ביהמ"ש העליון את הסמכות הנוספת לדחות ערעורים התלויים ועומדים בפני ביהמ"ש לאמר שנתקבלו לרישום. בקשת המבקש היא במהותה טענה טרומית, המיועדת להביא לדחיית הערעור או למחיקתו, ומן הדין שתובא בפני הרכב ביהמ"ש שבפניו ישמע הערעור בכדי שידון בטענה ויכריע בה.
(בפני: השופט בך. עו"ד יוסף קפלן למבקש, עו"ד עלם דוברתסקי למשיב. 13.12.82).
ב.ש. 19/83 - גד שלום נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירת התפרצות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר לתקופה של ששה חדשים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעכב את ביצוע גזר הדין לתקופה של 30 יום ועתה עותר המבקש להורות על המשך עיכוב ביצוע גזר הדין עד שמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. כלל הוא שאין מעכבים ביצוע של גזר דין פלילי אלא בנסיבות מיוחדות והמבקש לא הצביע על נסיבות מיוחדות כאלה. העובדה שהיה משוחרר בערובה במהלך משפטו אינה יכולה לשמש נסיבה מיוחדת כזו. יתר על כן, התברר שהמערער ביצע עוד שתי עבירות של התפרצות לאחר העבירה שבה הורשע בתיק זה. בנסיבות הענין אין לעכב את הביצוע.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד קזז למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 14.1.83).
ב.ש. 835/82 - ימין סויסה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבריחה ממשמורת חוקית בתחנת משטרה ונדון ל-4 חדשים מאסר בפועל ו- 4 חודשים מאסר על תנאי. כן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ביצוע עונש המאסר עד ליום 21.10.82 והמבקש הגיש ערעור על הרשעתו ולחילופין על מידת העונש ובינתיים ביקש לדחות את ביצוע עונש המאסר עד לברור הערעור. הבקשה נדחתה. אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה שהסמכות לדחיית מועד ביצוע עונש המאסר ניתנת אך ורק לביהמ"ש שגזר את הדין ולא לביהמ"ש היושב בערעור. ב"כ התביעה ערה לכך שטענה זו עומדת
בניגוד לנוהג הקיים וכי יש בה משום חידוש, אלא שלדעתה זה הדין עפ"י סעיפי חוק העונשין. טענה זו אין לקבל. עפ"י הדין, משהוגש ערעור הסמכות לדון בדחיית מועד ביצוע העונש הוא בידי ביהמ"ש שבפניו הוגש הערעור ואילו ביהמ"ש שנתן את פסה"ד מופקעת ממנו באותה שעה הסמכות לדון בבקשה כגון זו.
לגופו של ענין יש לדחות את הבקשה. המערער משתית את בקשתו על שלושה נימוקים: כי יש לו סכויים טובים לזכות בערעור; כי תקופת המאסר קצרה ועשויה להסתיים בטרם יתברר הערעור; כי הוא ממלא תפקידים ציבוריים חשובים בשיקום השכונות ועליו לדאוג להעבירם בצורה מסודרת כדי לא לפגוע בטובת הציבור. נימוקים אלה אין לקבל. לענין הסיכוי בערעור - אין די בטענה של סיכוי טוב לזכות בערעור. יש להראות עיוות בולט או טעות בולטת על פני פסה"ד עצמו ללא צורך להכנס לברור מפורט ומעמיק של טענות המערער שאותם יברר ביהמ"ש שידון בערעור. אשר לתקופת המאסר - הכלל שאין הגשת ערעור מצדיקה דחיית ביצוע עונש אלא במקרים יוצאים מגדר הרגיל נכון גם כשמדובר בתקופות קצרות.אשר לעובדה שהמבקש ממלא תפקיד צבורי - עובדה זו מהווה שיקול לחומרא ולא לקולא, וכשם שלגבי איש ציבור פועל השיקול הזה בעבירה חמורה כנגד שחרורו בערובה, משום שהאינטרס הציבורי דורש שלא יתהלך חופשי עד לבירור משפטו, כך עשוי הוא לפעול נגדו גם כשמדובר בעבירה פחות חמורה לאחר שכבר הורשע בדינו.
שיקול נוסף נגד הענות לבקשה בכך שהמבקש הורשע כבר בעבר בבריחה ממשמורת חוקית, כאשר לא התייצב לריצוי עונש מאסר שנגזר עליו בעבירת סמים לאחר שביצוע העונש נדחה עפ"י בקשת המבקש. אמנם ההרשעה הנדונה היא עתה נושא לבירור בביהמ"ש העליון, אך השאלה בערעור היא שאלה משפטית, אם אי התייצבות כזו מהווה עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, ואילו עצם העובדה של אי התייצבות לריצוי העונש אינה שנויה במחלוקת.
(בפני: השופטת נתניהו. 28.10.82).
ב.ש. 961/82 - ששון עובדיה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לדחיית מועד ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של כליאת שווא, נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלת גוף, נהיגה בשעת פסילה וללא פוליסת ביטוח ונדון לחודש אחד מאסר בפועל ו- 5 חדשים מאסר על תנאי, תשלום קנס של 10,000 שקלים ותשלום 70,000 שקלים פיצויים למתלוננת קרבן העבירות הנ"ל. הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהתייחסה לתשלום הקנס והפיצויים נדחתה.
המבקש ערער על החיובים בתשלום הקנס והפיצויים ובקשתו הנדונה מתבססת על מצבו הכלכלי הקשה וכן על כך שלעונשים של תשלום הקנס ובמיוחד תשלום הפיצויים עלולה להיות השפעה מתסיסה על היחסים בין שתי המשפחות. ב"כ המדינה העלתה טענה מקדמית כי לענין החיוב בפיצויים קובע סעיף 78 לחוק העונשין שדינו כדין ענין אזרחי וע"כ ניתן לפעול לדחיית ביצועו רק בהליכים אזרחיים, כגון בקשה עפ"י תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי או בקשה עפ"י תקנות ההוצל"פ. כמו כן טענה שאין לשמוע את הבקשה אלא בנוכחות המתלוננת שאף היא יריבה בבקשה. צודקת ב"כ התביעה בטענות אלה. אין ביהמ"ש העליון רשאי לדון בבקשה כגון דא כאשר המתלוננת איננה צד להליך זה. לפי סעיף 78 לחוק העונשין החיוב בפיצוי דינו כפס"ד של בימ"ש בתובענה אזרחית. נובע מכך שבקשה לדחיית ביצוע תשלום הפיצוי חייבת להיות מוגשת בהתאם לתקנות
הפרוצדורה האזרחית או תקנות ההוצל"פ, ומכל מקום חיוני הוא כי הזכאי לפיצוי יוזמן כמשיב לשמיעת אותה בקשה.
גם לגופו של ענין אין לקבל את הבקשה. המבקש הודה בביצוע עבירות רציניות שבעטיין נגרמה למתלוננת חבלה של ממש ואין כל סיבה מדוע סכום הפיצוי המתון או סכום הקנס הנמוך לא ישולמו מיד.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. פיין למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 17.12.82).
ע.א. 683+684/80 - יוסף כהן ומשה אורן נגד אברהם קולומבוס ואח'
*הסמכות לדון בתביעת נזיקין בגין גרם הפרת חוזה עבודה (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תביעה נגד עירית חיפה בשל הפרת חוזה עבודה ונגד שני המערערים בשל גרם הפרת חוזה. לטענתו הם גרמו לכך שהעיריה הפר עמו חוזה לעבודה כמהנדס העיר חיפה. הנתבעים טענו חוסר סמכות וביהמ"ש קיבל טענת העיריה כי הסמכות היא בידי ביה"ד לעבודה אך לא קיבל את טענת המערערים שגם גרם הפרת החוזה בענין דנא הינו בסמכות בית הדין לעבודה. סברתו של ביהמ"ש המחוזי היתה כי האמור בחוק ביה"ד לעבודה שתהא לו סמכות יחודית לדון בתובענה שעילתה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (היינו גרם הפרת חוזה) "בקשר לסכסוך-עבודה" מכוון לסכסוך עבודה כמשמעותו בחוק ישוב סכסוכי עבודה, ולפי ההגדרה באותו חוק מדובר בסכסוך עבודה כלכלי או סכסוך עבודה משפטי אך לא בסכסוך עבודה של היחיד. הערעור נתקבל.
ההגדרה של סכסוך עבודה בחוק יישוב סכסוכי עבודה אינה חלה על אותו סעיף בחוק ביה"ד לעבודה. אין מן הצורך להכריע בערעור הנוכחי אם תביעה של גרם הפרת חוזה עבודה יהיה בסמכות ביה"ד לעבודה גם כאשר אין מוגשת תביעה על הפרת החוזה עצמו נגד המעביד, שכן בענייננו הוגשו התביעות גם נגד המעביד בשל הפרת החוזה וגם נגד המערערים בשם גרם הפרת חוזה. המסקנה מניתוח הסעיפים השונים הינה כי במקרה הנדון סמכות הדיון היא בידי ביה"ד לעבודה בשאלה של גרם הפרת חוזה העבודה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עוה"ד ב. לוינבוק ואל. תירוש למערערים, עו"ד ד. גושן למשיב, עו"ד ז. ריבלין לעירית חיפה. 15.9.82 - מפאת תקלה שאינה תלויה במערכת הגיע פסה"ד לידינו רק עתה ולכן לא התפרסם בשעת נתינתו).
ב.ש. 937/82 - מדינת ישראל נגד אברהם אלימלך
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיב נמצא במעצר עד תום ההליכים לפי צו של ביהמ"ש המחוזי מדצמבר 1981 ונוכח העובדה שתקפו של הצו עמד לפקוע בתום השנה ביקשה המדינה להאריך את תקפו של הצו לתקופה של שלשה חדשים נוספים. הבקשה נתקבלה. מדובר בהתפרצות לדירה וגניבת רכוש בשווי שמעל ל- 5 מליון שקל וכן 10 התפרצויות נוספות שהמדינה מייחסת למשיב. בינתיים העלתה חקירת המשטרה ראיות הקושרות את המשיב לכאורה ל- 25 התפרצויות נוספות והוגש כתב אישום נוסף נגד המשיב. משפטו של המשיב לפי כתב האישום הראשון החל במרץ 1982 בשמיעת עדויות, התקיימו כבר 16 ישיבות של ביהמ"ש והיה ניתן לקיים ישיבות נוספות אילולא העיצומים ומחלת השופט. כל הגורמים הנוגעים בדבר עשו הכל כדי לקיים את הדיון ברצף ובדחיפות המירביים שניתן היה להשיג בנסיבות הענין. נוכח העבירות החמורות המיוחסות למשיב ומספרן הרב, ובשים לב לרכוש הרב בשווי של
מיליוני שקלים שנגנב ולעובדה שהדיון נמצא בשלב מתקדם ויש סיכוי שיסתיים תוך תקופת ההארכה יש להאריך את המעצר כבקשת המדינה.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד ע. ראובני למבקשת, עו"ד רום למשיב. 7.12.82).
ב.ש. 985/82 - ארנון דגני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הסתבך בעבר בסידרה של עבירות רציניות מסוג מירמה וגניבה ונדון לחמש וחצי שנות מאסר. הוא גמר לרצות את עונשו בחודש מאי 1982 ובתחילת אוקטובר נתקבל לעבודה אצל חברת טרגט ולא גילה את דבר הרשעותיו מתוך חשש שהדבר ימנע את העסקתו. המידע על עברו הגיע לידיעת מנהלי החברה והם ביקשו ממנו לצאת לחופשה, בדקו את הרישומים שנעשו על ידו והגישו תלונה נגדו בשל מילוי שיק בסך 17,000 שקל וחתימת שמותיהם של מעבידיו, מנהלי החברה, על השיק. לטענתו קיבל את השיק בתור מפרעה על חשבון המשכורת שהגיעה לו. המשכורת החדשית היתה כ- 37,000 שקל. לטענת העורר הסכים אחד ממנהלי החברה (להלן פנטון) להעניק לו את המפרעה המבוקשת והשיק נחתם ע"י שני המנהלים. בחקירת המשטרה העיד פנטון כי לא זכור לו שאישר מפרעה לעורר ואין הוא סבור שהחתימה על גבי השיק היא חתימתו. העד לא מסר את הדברים בוודאות מוחלטת והעיד על עצמו שאינו מצטיין בזכרון משופר. השיק נשלח לבדיקה אצל גרפולוגים ובעוד הגרפולוג מטעם התביעה קבע שהחתימה איננה של פנטון, הרי חוות דעתו של גרפולוג מטעם המבקש קבעה כי אין לשלול את האפשרות שפנטון חתם על השיק. על סמך חומר הראיות הנ"ל הוגש כתב אישום נגד העורר וביהמ"ש החליט להורות על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
חומר הראיות מגלה לכאורה חולשות העשויות להביא לזיכויו של העורר לפחות מחמת הספק. הנימוקים לכך הם: עדותו של פנטון, עד התביעה הראשי, אינה בטוחה וחד משמעית ואין לשלול את האפשרות שהעורר ביקש מפרעה, ואף בענין החתימה אין הוא מוסר גירסה בטוחה והחלטית; המנהל השני שאף חתימתו מופיעה על גבי השיק לא נחקר וחתימתו לא נבדקה ע"י מומחה; קיימות שתי חוות דעת סותרות של גרפולוגים בדבר חתימתו של פנטון; הגרפולוג מטעם התביעה מחווה דעתו שהשיק כולו נכתב בצורה המצביעה על נסיון מצד הכותב להסוות את כתב ידו וקביעה זו תמוהה שהרי לא היה לעורר כל מניע להסוות את כתב ידו שכן הוא אשר מילא את כל השיקים בחברה; השיק נושא את שמו המלא של העורר והופקד בחשבונו בבנק בגלוי; העורר טוען כי הציע למשטרה כי הוא והמתלונן יבדקו במכונת האמת והמשטרה לא נעתרה להצעתו זו; העותר עבד בחברה כ- 17 יום ומגיעה לו משכורת העולה על סכום השיק בסך 17,000 שקל; מנוסח החלטת ביהמ"ש המחוזי עולה כי החליט על מעצר העורר בעיקר בשל עברו הפלילי ויש לשער שלא היה מחליט בקלות על המעצר ללא הרשעות קודמות על סמך חומר הראיות הנ"ל; יש להניח שהדיון ימשך במשך מספר ישיבות ואין לדעת מתי יסתיים המשפט שנקבע לסוף דצמבר 1982; אין סכנה שהעורר ינסה להשפיע על עדים או שעומד להמלט; זה משפט אשר בהתחשב בנושאו ובכל הנסיבות הסובבות אותו יכול להתנהל כיאות גם תוך היותו של הנאשם משוחרר בערובה. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד ת. הקר למשיבה. 17.12.82).
ב.ש. 881/82 - חיים אלימלך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 23.11.82 נדונה בקשת העורר בביהמ"ש העליון להשתחרר עד תום ההליכים והמשך הבירור נדחה לשבועיים כדי שתוגש בקשה לביהמ"ש המחוזי להקדמת הדיון במשפטו של העורר או לפחות לקביעת מועד מוקדם לשם שמיעת המתלונן וזה בהתחשב בכך שהעורר שהוא בן 18 שנה נמצא כבר במעצר מיום 1.7.82. במשך השבועיים לא הוגשה בקשה לביהמ"ש המחוזי להקדמת הדיון ובעת שמיעת בקשה זו ביקשה נציגת המדינה דחייה נוספת כדי לברר מה המצב בדבר קביעת המשפט. הדחייה לא ניתנה והנשיא הורה על שחרור העורר בערבות. העורר נמצא במעצר כבר למעלה מחמשה חדשים והוא בן 18 שנה בלבד. בשים לב לכך וליתר נסיבות הענין נראה ששלום הצבור לא יפגע אם העורר ישוחרר בערובה מתאימה, בצרוף תנאי שלא ימצא בדימונה עד אחרי שמיעת עדות המתלונן.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. כהנוב לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 7.12.82).
ב.ש. 948/82 - עומר ברנסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בסרסרות למעשי זנות ובתקיפת הפרוצה שחי על רווחיה וגרימת חבלה חמורה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בעת ההחלטה המקורית על המעצר הודיע ב"כ המדינה לשופט כי בדעת התביעה לגרום להעדת המתלוננת בהקדם האפשרי וביהמ"ש ציין שאם המשפט לא יתקיים במהירות סבירה עקב שביתת עובדי בתי המשפט יוכל המשיב לבקש עיון חוזר בהחלטה זו מאחר שהמתלוננת לא העידה והתביעה לא ביקשה את הקדמת שמיעת עדותה הגיש העורר בקשה לעיון מחדש בהחלטת המעצר וביהמ"ש דחה את הבקשה מן הטעם שאין היא מגלה עובדה חדשה או נסיבות המצדיקות לשנות את ההחלטה הקודמת. הערר נדחה.
העורר העלה טענה כי שלא כמקובל דן ביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר שלא במעמד הצדדים ולא זימן את הצדדים לדיון. בטרוניה זו צודק הסניגור. חובה היתה על השופט לזמן את הצדדים ולתת להם הזדמנות להשמיע בפניו את טענותיהם וזאת על סמך הוראות סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי. מחדלו האמור של ביהמ"ש מהווה פגם דיוני מהותי, אשר היה מצדיק את ביטול ההחלטה והחזרת הבקשה לביהמ"ש על מנת שידון בה מחדש. ברם, ב"כ הצדדים ביקשו שביהמ"ש העליון יתן החלטה לגופו של ענין. ב"כ העורר ביקש לקחת בחשבון את הפגם הפרוצדורלי רק בכדי להחליש את משקלה המחייב של החלטת ביהמ"ש המחוזי ולביסוס טענתו שיתכן והיתה מתקבלת החלטה אחרת אילו השופט היה שומע את הצדדים. לאחר שמיעת הטענות החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הבקשה לעיון חוזר. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות מאוד מהסוג המחייב בדרך כלל מעצר עד גמר ההליכים. עדותה המפורטת והמפלילה של המתלוננת נתמכת ע"י מספר עדויות נוספות וקיימות ללא ספק ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים שבכתב האישום. ישנן ראיות בדבר איומים באלימות מצד העורר לא רק כלפי המתלוננת אלא גם כלפי קרוביה שהם עדי התביעה במשפט זה, אם כי האיומים לא התייחסו לענין מתן העדות במשפט. כמו כן לעורר מספר הרשעות קודמות כולל הרשעה במעשה אלימות וסרסרות בזנות.
(בפני: השופט בך. עו"ד זיו למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 10.12.82).
ב.ש. 997/82 - ראובן וגנר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיוע לבריחה ממשמורת חוקית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסיוע לאסיר לברוח ממשמורת חוקית וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. האסיר שבו מדובר הוא בעל עבר פלילי עשיר ומרצה עונש מאסר של שבע שנים בשל שוד. הוא קיבל חופשה ממאסרו ביום 21.10.82 ל- 24 שעות ובתום תקופת החופשה לא חזר לבית הכלא. העורר נעצר ביום 26.10.82 בדירה בה שהה אותה שעה יחד עם האסיר הנמלט, ולטענת התביעה מסר את מפתח הדירה לידי האסיר וסייע בידו להסתתר בה, תוך ידיעה שהאסיר שוהה מחוץ לכלאו מעבר לתקופת החופשה שהוענקה לו. הסניגוריה חולקת על קיום האלמנט העיקרי של האישום, היינו ידיעתו של העורר שהאסיר נשאר מחוץ לבית הסוהר למעלה מתקופת החופשה שאושרה לו וכי התכוון לסייע לאסיר בכך. התביעה מסתמכת על תמליל של שיחת טלפון שנערכה, לטענתה, בין העורר ובין האסיר ביום 21.10.82 עם יציאת האסיר לחופשה, שבה הודיע האסיר לעורר שיצא לחופשה של 24 שעות והשניים קבעו פגישה עוד באותו יום. לענין שיחת הטלפון יש לציין כי מזה כשנה נמצא הטלפון של העורר בהאזנה משטרתית בשל החשש שהוא מעורב בעסקי סמים. הפרוצדורה היתה שאחרי פיענוח שיחות הטלפון היו מעבירים דיווחים שוטפים לאגף המודיעין של המשטרה, ואם תוך 48 שעות לא היתה מתקבלת הוראה אחרת, היו מוחקים את סלילי ההקלטה מחוסר חשיבות מיוחדת. במקרה דנן, השיחה המוקלטת לא עוררה תשומת לב שכן לא היתה קשורה במטרת ההאזנה - ענייני סמים. עם זאת נרשמה השיחה מילה במילה באשר מדובר בשיחה בין החשוד לבין אסיר בחופשה מבית הסוהר. לאחר מכן נמחקה השיחה מסליל ההקלטה. רק בדיעבד התגלתה חשיבותה של השיחה כראיה כאשר התברר שהאסיר נמלט ממאסרו והוא נעצר ביחד עם העורר.
הסניגור טוען כי התמליל איננו קביל כראיה וכי הפגם שבמחיקת סליל ההקלטה אינו ניתן לתיקון. כמו כן טען הסניגור שעל התביעה לשכנע את ביהמ"ש כי העלמתה של הראיה הטובה ביותר אירע בתום לב ומחיקת השיחה מצביעה לכאורה בכיוון הפוך. טוען הסניגור כי בהיעדר הראיה של התמליל אין חומר הראיות שבידי התביעה מספיק כדי להביא להרשעת העורר ועל כן יש לשחררו בערבות. טענות אלה נדחו.
נכון שנקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לקבילות שיחות מוקלטות כראיה, אך אלה מיועדים לוודא שניתן יהיה לסמוך על האוטנטיות והדיוק של הדברים שנקלטו ויש לבדקם לאור הרקע העובדתי של כל מקרה ספציפי. אין קדושה מיוחדת לסליל עצמו והשאלה היא אם תוכן השיחה הוכח כדבעי. הראיה היא התוכן אשר הוקלט והסליל הוא אמצעי עזר המאפשר הנצחת התוכן והשמעתו בפני ביהמ"ש. אם הוגש סליל הקלטה וחלק מטריאלי של השיחה מושמט מהסליל, חייב הדבר לעורר חשדות בכוונים שונים ולפגום בערכו של הסליל כראיה. כמו כן אין הצדקה לכך שהמשטרה "מטעמי חסכון" תמחוק שיחה מוקלטת ותגיש רק את התמליל. אך במה דברים אמורים, כשברור לחוקרים ששיחה זו היא בעלת משמעות בחקירה המתנהלת על ידם. אין ללמוד מכך דבר ביחס למקרה שלפנינו שבו נמחק הסליל משום שהמשטרה לא היתה מודעת לחשיבות השיחה. לא היה כאן חוסר תום לב מצד המשטרה. לא יכול היה להיות לאנשי המשטרה כל מניע פלילי או זדוני להעלים את הסליל. זאת ועוד, לא מדובר בשיחות בעלות תוכן מורכב ומסובך אשר חשובה כל מילה וכל ניואנס של אינטונאציה והרמת והורדת הקול ובהן יתכן והעדר הסליל עלול למנוע מביהמ"ש אפשרות לעקוב אחרי השיחה ולהבין את כוונות
המדברים המשתתפים בה. בענייננו הדברים פשוטים בתכלית. התביעה מתכוונת להוכיח בעזרת הסליל את העובדות שהאסיר מסר לעורר שיצא לחופשה וכי קבע אתו פגישה. דברים אלה נאמרים בתמליל בברור ובפשטות. בנסיבות אלה פוחתת חשיבות הסליל גופו בתור ראיה וניתן לקבל כראיה את התמליל שהוכן מהשיחה המוקלטת והמוגש בתור "ראיה מדרגה שניה".
(בפני: השופט בך. עו"ד גולד לעורר, עו"ד מ. מזח למשיבה. 16.12.82).
ב.ש. 968/82 - אהרון שמעיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי פרץ יחד עם אחר למחסן משקאות חריפים והשניים גנבו בקבוקי משקה בשווי של כ-100,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הנאשם השני וכן העורר העלו גירסאות שונות באשר להמצאותם במכונית, בסמוך לשעת הפריצה ולמקום הפריצה כששלל הגניבה בתוך המכונית, אך ביהמ"ש לא נתן אמון בגירסותיהם. אין צורך להכנס בשלב זה לניתוח מדוקדק של הראיות אך על פני הדברים נראה שיש יותר מאשר הוכחות לכאורה לאשמת הנאשמים. לזאת יש להוסיף שלעורר שלש הרשעות קודמות ותלוי נגדו מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי נגע ההתפרצויות הפך למכת מדינה ואם יש סיכוי להקטין את ממדיו הרי שהוא טמון אך ורק במדיניות של יד קשה כלפי העוברים עבירות מסוג זה. גישה זו של השופט נכונה היא ואין להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופט בך. עו"ד ז. גורדון לעורר, עו"ד מ. מזח למשיבה. 16.12.82).
ב.ש 422/81 - יוסף רובין... בע"מ נגד שיכון עובדים בע"מ
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
בחוזה שבין בעלי הדין, שעליו מבוססת תביעת המשיבה נגד המבקשת, נאמר כי "בכל מקרה שיתעורר הצורך לפנות לביהמ"ש, תהיה סמכות השיפוט לבתי המשפט בתל-אביב". המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת על יסוד ההסכם הנ"ל לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב והמבקשת ביקשה, עפ"י הוראות סעיף 36 לחוק בתי המשפט, כי התיק יועבר לביהמ"ש בירושלים. נימוקה לכך הוא שהסכסוך מתייחס לבנינים שנבנו בירושלים והעדים רובם גרים בירושלים או בקרבת מקום ועל כן מבחינת הנוחיות והיעילות מן הראוי שהמשפט יתברר בירושלים. הבקשה נדחתה.
ב"כ המבקשת טוען כי למרות הנאמר בהסכם יש שיקול דעת לנשיא ביהמ"ש העליון להורות על העברת הדיון לבימ"ש אחר ולדעתו מאזן הנוחיות והיעילות הוא בעל משקל מכריע. אכן, אפשר להניח שכאשר קיימים נימוקים כבדי משקל במיוחד, המצדיקים שתובענה שהוגשה במקום שנקבע בהסכם תועבר לבימ"ש אחר, רשאי נשיא ביהמ"ש העליון להשתמש בסמכותו לפי סעיף 36 ולהעביר את הענין מביהמ"ש שעליו הוסכם לבימ"ש אחר. אולם, כאמור, הנימוקים חייבים להיות בעלי משקל מכריע ולא כל אי נוחיות הנגרמת לבעלי הדין תצדיק העברת הדיון מבימ"ש שעליו הסכימו בעלי הדין. לפי נוסח ההסכם לא נקבע מקום שיפוט ייחודי בתל-אביב, אך יחד עם זאת הסכימו הצדדים שסמכות השיפוט תהיה לביהמ"ש בתל-אביב למרות שהיה מדובר על בנינים שיוקמו בירושלים. אי הנוחיות הקשורה בנסיעה מירושלים לתל-אביב בתנאי התחבורה שלנו איננה קשה במיוחד ואין באי נוחות זו סיבה מספיקה לשחרר את הנתבעת מהסכמתה בחוזה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. רובין למבקשת, עו"ד י. אהרונסון למשיבה. 30.11.82).
ב.ש. 995/82 - יהודה לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי ביחד עם אחר עשה עיסקת חשיש בכך שביקשו מן המתלונן להביא חשיש מלבנון ושילמו לו בשני תשלומים 500 דולר כל תשלום. הסמים לא סופקו ובאחד השלבים ירה המתלונן בעורר ובחברו ופצע אותם ועל כך הוא עומד לדין. העורר הואשם בעבירת סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ישנן תמיהות שונות בגירסה שהעלה המתלונן וכן בגירסאות של העורר וחברו אך אין לומר שעל העורר להסביר את התמיהות השונות. העדות היחידה נגד העורר היא זו של המתלונן. הראיות לכאורה בנושא עיסקת הסמים אין בהן כדי להצדיק את מעצר העורר. עדות המתלונן לוקה בפגמים שונים והעורר טוען כי הצטרף לחברו לראשונה רק כאשר זה דרש להחזיר את הכסף ולא כאשר סוכמה עיסקת הסמים. כמו כן אין מדובר כאן במשפט שניתן לבררו בהקדם שכן המתלונן הוא עד המפתח של המדינה אך כדי להעידו במשפטו של העורר יש קודם כל להכריע במשפטו הוא. לאור כל הנסיבות יש להורות על שחרור העורר בערובה.
(בפני: השופטת בן פורת. 27.12.82).
ב.ש. 1043/82 - יונה שמחוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתפרצות לדירה יחד עם אחר לאחר ששבר את התריס אך מהדירה לא נגנב דבר משום שהפורצים הופתעו בעת ביצוע העבירה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. העורר הורשע בעבר פעם אחת לפני שבע שנים בחמש עבירות של שימוש ברכב ללא רשות ונדון למאסר על תנאי ולשלילת רשיון הנהיגה. אין הסניגור מתעלם מקיום הוכחות לכאורה לביסוס האישום אך לטענתו זו הפעם הראשונה שבה העורר מואשם בעבירה מהסוג הנדון. העורר הוא בעל מלאכה המתפרנס בכבוד ולדעתו קיימים סיכויים סבירים שלא יוטל עליו עונש מאסר אף אם ימצא אשם ושהייה ממושכת במעצר עשוייה להסב נזק שאינו ניתן לתיקון. שני הצדדים הסתמכו על החלטות שונות של ביהמ"ש העליון בענין מעצר נאשמים במעשי התפרצות. מצד אחד קיימות החלטות שלנוכח הגל הגואה של מעשי התפרצות יש לעצור נאשמים עד לתום ההליכים ומאידך קיימות החלטות על שחרור נאשמים בעבירות התפרצות למרות קיום ראיות לכאורה במקרים בהם לאור עברו של הנאשם ונסיבות המקרה נראה הדבר צודק בעיני ביהמ"ש. כזה הוא המצב בענייננו. במקרים שבהם הורה ביהמ"ש על מעצר נאשמים היו נסיבות לוואי ששיוו לאישום חומרה מיוחדת, כגון אישום בשורה של עבירות פריצה בנסיבות מחמירות, גניבת רכוש הכולל אקדחים בעת הפריצה וחשש שהיה בכוונת הנאשם להשתמש בנשק, או גניבת רכוש בעל ערך כספי גדול במיוחד. במקרה הנדון מדובר בעבירה שביצועה לא הושלם וכן עברו של העורר בשנים האחרונות נקי. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. ברדוגו לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 31.12.82).
ב.ש. 12/83 - פנחס בן אהרון צבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא מנהל קבוצת הכדורגל שמשון בתל-אביב. לאחר אירועים אלימים הקשורים במשחק כדורגל נערך חיפוש במשרדי קבוצת שמשון. בשולחנו של העורר, וכן בארון שבמשרד ובארון שבחדר הציוד, נמצא מצבור של נשק שכלל רימונים, אקדחים, מחסניות עם
כדורים וכן נפצים. ביהמ"ש המחוזי קבע שבידי התביעה ראיות לכאורה שהנשק היה בחזקת העורר ובשים לב למהות העבירה והכמות הרבה של הנשק הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עפ"י הוראת סעיף 144 של חוק העונשין "מקום שנמצא בו נשק רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". עפ"י נסיבות מציאת הנשק בענייננו והמקומות שבהם היה מוסתר והראיות שבידי התביעה על שליטתו של העורר במקומות אלה יש יסוד לקביעה שבידי התביעה ראיות לכאורה שהנשק הוחזק ע"י העורר. גם מתמליל של הקלטה שבשיחה שבין העורר ובין נאשם אחר באותה עבירה עולה לכאורה מעורבותו של העורר בעבירות של החזקת הנשק. העורר לא נתן כל הסבר, לא במשטרה ולא בביהמ"ש המחוזי לדברים שנאמרו על ידו בשיחה הנ"ל.
מצבור הנשק היה גדול והוא נשק קטלני שהשימוש בו עלול לקפח חיי אדם וכן נמצא הנשק אחרי אירועים אלימים כאמור. העורר הורשע בעבר בעבירה פלילית אך ככל הנראה חזר למוטב והוא ממלא תפקיד חיובי בפעילות לשיקום נוער שכונות מצוקה, הוא נשוי ואב לארבעה ילדים ואין ספק שמעצרו גורם סבל ניכר לבני משפחתו. ברם, חומרת העבירה היא כה רבה שהאינטרס הצבורי דורש שנאשם בעבירה כזו לא יתהלך חופשי עד לברור דינו.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ע. קפלן לעורר, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 11.1.83).
ב.ש. 992/82 - נתנאל חזי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). עפ"י גירסת המתלונן הוא הותקף על ידי כמה אנשים ונשדד ובקבוצת אנשים זו היה גם העורר. לפי גירסת המתלונן היה לעורר מניע לביצוע המעשה. העורר לא נתן הסבר לנוכחותו במקום המקרה שלא היתה כנראה מקרית אלא הכחיש שהיה נוכח במקום. בזמן המקרה נורתה יריה ולפי גירסת המתלונן היה האקדח ברשות העורר. לעורר אין עבר פלילי והוא ובני משפחתו נפגעו בתאונת דרכים. העורר הואשם בעבירות של שוד, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. יחד אתו הועמד לדין אחד בשם מילשטיין. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו של מילשטיין בערבות העל מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מלבד עדותו של המתלונן יש בידי התביעה ראיות נוספות המאשרות את גירסת המתלונן. את שחרורו של מילשטיין הסביר השופט בכך כי נאשם זה נתן הודעה מפורטת על המקרה ונקב בשמות המשתתפים והסביר את תפקידו בכל הפרשה. הדברים שנאמרו בהודעה הצטרפו לספיקותיו של השופט בדבר מעורבתו של מילשטיין בעבירה ביודעין וברצון. נימוק זה של השופט מהווה הסבר מספיק לשחרורו של מילשטיין לעומת מעצרו של העורר. לגופו של ענין, מדובר בעבירות בעלות חומרה רבה כאשר עפ"י גירסת המתלונן העורר איים עליו בזמן המקרה שיהרוג אותו אם יודיע למשטרה על המקרה. אכן המתלונן פחד להתלונן ורק באקראי נודע למשטרה על העבירה. בהתחשב בעובדות אלה היתה הצדקה לעצור את העורר עד תום ההליכים על אף עברו הנקי ומצב הבריאות שלו ושל בני משפחתו.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. מרוז לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.1.83).