ע.פ. 442/81 - מכבש ירושלים בע"מ ומשה כהן נגד מדינת ישראל
*עבירות מס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת.פ. 318/79 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הראשונה (להלן: החברה) עוסקת בעבודות בניה והמערער השני (להלן: המערער) מחזיק ב-%50 ממניותיה. בשאר המניות מחזיק אחד בן גיגי שהיה גם הוא נאשםבביהמ"ש המחוזי. המערער ובן גיגי היו מנהלי החברה. נגד שני המנהלים והחברה הוגש כתב אישום בגין עבירות מס וביהמ"ש הרשיע אותם בחלק מהעבירות שיוחסו להם. המערער נדון לששה חדשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 100,000 שקלים, בן-גיגי נדוןלשלושה חדשים מאסר בפועל ולקנס של 100,000 שקלים והחברה נדונה לתשלום קנס של 100,000 שקלים. בן-גיגי לא ערער ואילו החברה והמערער מערערים הן על ההרשעה והן על מידת העונש.
א. החברה נהגה להפריש %6 מסכום העלות הכללי של כל פרוייקט לקרן פועלי הבנין ובסוף השלמתו של כל פרוייקט נעשה חישוב עם הקרן ולפעמים היתה הקרן מחזירה סכומים למערערת. באחד המקרים, בינואר 1974, החזירה הקרן סכום של 130,000 ל"י, אך בדו"ח למס הכנסה העלימו הנאשמים את הסכום הנ"ל שחולק בין שני המנהלים שווה בשווה. ביהמ"ש הרשיע את הנאשמים בגין העלמת הסכום הנ"ל ובענין זה נדחה הערעור. לטענה שהדבר אירע מתוך טעות בתום לב - ראשית, הטענה לא הועלתה אלא במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי וגם מבחינה עובדתית לא ראויה הטענה להתקבל. עבירה אחרת, שיוחסה לכהן, עניינה פרוייקט ברחוב שמואל הנביא בירושלים שהמערער עמד לבצע עבור משקיע אך הביצוע לא הושלם בשל סכסוך בין הצדדים. במסגרת עיסקה זו קיבל המערער כ- 300,000 ל"י ועל סכום זה לא הצהיר בדו"ח השנתי. המערער טען כי באותה עיסקה הפסיד כספים ולפיכך לא דיווח על הסכום שקיבל, אך בין אם נכונה הטענה ובין אם לאו, אין הדבר מצדיק שלא לדווח על הסכום הנ"ל. העובדה שהיתה זו, אולי, עיסקה של כישלון פיננסי אינה יכולה לשלול מהתקבולים עצמם את אופיים כהכנסה שנתקבלה במסגרת עיסקה מסחרית. על המערער היה להצהיר על כל סכום שנתקבל ממקור זה והשמטת הכנסה זו נוגדת את רוח החוק ושוללת את האפשרות מפקיד השומה שיבדוק את טענת ההפסדים אם היו כאלה.
ב. באישום אחד יש לזכות את המערערים והוא בניית גגות לבית כנסת בשכונת בית וגן בירושלים. הנאשמים עסקו בבניית שני בניני מגורים ומתפללי בית הכנסת ביקשו מהם ליצוק את הגגות לבית הכנסת. הנאשמים הסכימו להושיט עזרה לביצוע המשימה ועבור עבודה זו נתקבלו כ- 100,000 ל"י שלא מצאו ביטוי בדו"ח השנתי. השיקים שבאמצעותם שולמו מחירי החומרים ושכר עבודה של הפועלים, היו ערוכים על שמותיהם של מוכרי החמרים ומבצעי העבודות. בקשר למקרה זה קיימים ספקות מבוססים שאינם מאפשרים לאשר את ההרשעה. לא היתה זו עיסקה בעלת אופי מסחרי שממנה צפה המערער רווחים. כל שביקש הוא לעזור בהשלמת בנין בית הכנסת שלא על מנת לקבל פרס. כיוון שכך אין לפסול את דרך התשלום למוכר החומרים ולפועלים בשיקים הערוכים על שמותיהם. דרך זו מתיישבת עם העובדה שהמנהלים לא ראו בעיסקה יותר מאשר הגשת עזרה להשלמת בית הכנסת.
ג. עבירה אחרת התייחסה להעלמת פרטים מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. הערעור על ההרשעה בסעיף זה נדחה. מדובר ברכישת שתי דירות ע"י מנהלי המערערת מאת המערערת. ההסכמים בויילו כחוק תרשמו בפנקסי המערערת, אך כאשר הגיע זמן הכנתו של המאזן השנתי ליום 31.3.76 קבע מנהל החשבונות כי מחיר הדירות היה זול ממחיר שאר הדירות שנמכרו, ובכדי למנוע טענות אפשריות מצד שלטונות המס הוחלט להשוות את מחירי שתי הדירות למחירים המקובלים של דירות דומות באותו בנין. כיון שכך חוייבו חשבונות שני המנהלים בתוספת מחיר ובמאזן נרשמו מחירי הדירות לפי המחיר הגבוה יותר. החיוב בתוספת המחיר נשא אופי של חיוב בפנקסים שלא נתממש ע"י תשלום במזומן או בדרך אחרת. ההתדיינות מתייחסת לחיוב הנוסף שכן הסכום הקודם שולם לפני שנכנס חוק מס ערך מוסף לתוקפו וחובת הדיווח לא חלה על סכום זה. אכן מבחינת התשלומים גופם לא היה צורך לדווח שכן מדובר רק בחיוב חשבונות המנהלים, אך העבירה נעברה שכן מסירת החזקה בדירות למנהלים נעשתה לאחר תחילת חוק מס ערך מוסף ולפני הגשת הדוחו"ת הנ"ל למע"מ. במקרה כזה חלה חובת תשלום המס עם מסירת החזקה והעובדה שלא היה תשלום ממשי אחרי שהחוק נכנס לתוקפו לא תשמש כסיבה לשחרור המוכר מדיווח ותשלום של מע"מ.
ד. אשר לעונש - אלמלא קבלת הערעור באופן חלקי כאמור לעיל לא היה מקום להתערב במידת העונש, אך לאחר שכהן זוכה מאחד האישומים כנ"ל ובהתחשב בכך שבן גיגי שהואשם יחד אתו והרשעתו נשארה באותו היקף שקבע ביהמ"ש המחוזי, נדון לשלושה חדשי מאסר בפועל בלבד, יש להשוות את עונשו של כהן לעונשו של בן גיגי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ש. תוסייה כהן למערערים, עו"ד גב' ש. מושכל למשיבה. 24.11.82).
ע.פ. 276/81 - אורי אראמי ויוסף מזרחי נגד מדינת ישראל
*הוכחת הכונה הדרושה להרשעה בנסיון לגרום חבלה חמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 402/80 - הערעור נתקבל בחלקו).
שני המערערים הורשעו בעבירות של סחיטה בכח כלפי תושבים באור יהודה, מזרחי הורשע גם בעבירות תקיפה נגד אנשים שונים ובנוסף לאלה נמצאו שני המערערים אשמים בכך שירו מתוך מכונית שבה נסעו מספר יריות לעברו של אחד סעיד משיח (להלן: סעיד) ופגעו במכונית שבה נסע. דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה שהמערערים ירו מתוך כוונה לגרום לסעיד חבלה חמורה ועל כן הורשעו בעבירה על סעיף 329 של חוק העונשין בעוד דעת המעוט היתה שהמערערים ירו רק מתוך כונה להפחיד את סעיד ולא הוכחה כוונה לגרום לו לחבלה ולכן היתה זו עבירה על סעיף 144 של חוק העונשין מכאן הערעור שנסב בעיקרו על ההרשעה בנסיון לגרום לחבלה חמורה.
א. אין ספק כי אלה שנסעו במכונית שמתוכה נורו היריות לעבר סעיד היו שני המערערים. על כך העיד סעיד וכן היו עדויות אחרות. סתירות שהיו בעדותו של סעיד אין בהן כדי לערער את מהימנותו. העובדה שבעדותו במשטרה סיפר סעיד כי היריות נורו ממרחק של 500 מאות מטר מתחנת דלק מסויימת ואילו בשיחזור הצביע על מקום הרבה יותר קרוב נובעת מכך שהיה נרגש ונפחד לאחר המקרה, כפי שהסביר בעדותו, ואי דיוק מסוג זה אין בו כדי לפגום במהימנותו. אין גם
למצוא סתירה בין האמור בהודעות של סעיד שהיריות נורו כשהמכונית בה נהג מזרחי עקפה אותו לבין עדותו שהיה זה כשהמכוניות היו במצב מקביל. כמו כן אין למצוא פגם במהימנות בסתירות הנוגעות להערכת זמן בנקודות שונות. סעיד לא נדרש להסביר בחקירה הנגדית לא את הסתירות בענין הזמן ולא את הסתירה בדבר המיקום המדוייק של האירוע.
ב. האירוע הינו על רקע סכסוך בין המערערים לבין אחיו של סעיד, אחד בשם סמי, שאצלו עבדו המערערים וממנו סחטו כספים וסמי גם היה הכתובת שאליו פנו אנשים שונים שהמערערים היו סוחטים מהם. הוברר כי סעיד דרש מסמי להפסיק את הקשרים עם המערערים ועל כן אין תמיהה בכך שהמערערים תקפו את סעיד. מה גם שיתכן ותקפו את סעיד גם לצורך הפחדתו של סמי. אין ממש בטענה שזהויו של סעיד את המערערים אינו איתן דיו. אין זה מקרה של מתלונן שנתקל בעבריין מקרי שבו יש חשש לטעות בזהוי. כאן הכיר סעיד היטב את המתלוננים והעיד כי זיהה אותם בוודאות.
ג. אשר לשאלה העיקרית המתעוררת אם אמנם מצביעות העובדות על כוונה לגרום לסעיד חבלה חמורה כדעת הרוב או שמא נורו היריות רק כדי להפחיד כדעת המיעוט - הדין עם המערערים ויש לקבל את עמדת המיעוט בביהמ"ש המחוזי. כשמדובר בנסיון לגרום לחבלה חמורה יש להוכיח, ולוא בראיות נסיבתיות, את הכוונה הממשית להשיג את התוצאה ואין די בהלך רוח של פזיזות או אי איכפתיות לגביה. מטבע הדברים שאין לעמוד על כוונת אדם אלא מתוך ראיות נסיבתיות אך כדי שבאלה יהיה די חייבות הן להצביע על המסקנה ההגיונית היחידה שהנאשם רצה והתכוון להשיג את התוצאה. הנסיבות שהוכחו כאן אינן עונות על הדרישה האמורה ובין שהמערערים חשבו שסמי נוהג במכונית ובין שידעו שסעיד נוהג מעשיהם מעוררים ספק שמא לא התכוונו לפגוע בגופו אלא רק להפחידו. העובדה שהמערערים התקרבו למצב מקביל למכונית שנהג בה סעיד אינה מצביעה באופן חד משמעי על כוונה לפגוע בנהג. היא מתיישבת גם בכוונה להזהירו או להפחידו מקרוב כדי שיראה וידע מפני מי עליו לפחד. במצב שהגיעו שתי המכוניות היא סעיד חשוף בנקל לפגיעה והעובדה שכדור פגע במכונית מעל הגלגל מעוררת את הספק שמא נמנעו מלפגוע בו ורצו רק להפחידו. היתה עוד יריה אשר סעיד העיד שעברה מאחורי גבו אך שופטי ביהמ"ש המחוזי לא התייחסו ליריה זו וככל הנראה לא התרשמו שהדבר הוכח די צורכו. גם מתוך ההודעות של סמי ושל סעיד במשטרה עולה שהם לא חששו מפגיעה ממשית בהם אלא שכל המקרה נועד להפחידם. אשר לנימוק שהמערערים לא העלו גירסה שהתכוונו להפחיד אלא הכחישו מכל וכל את האירוע - היעדר הסבר, ואף שקר מפי נאשם, אין בכוחם כדי להשלים את החסר בפרשת ההוכחות של התביעה וכל עוד באלה אין די כדי לבסס מסקנה לכאורה בדבר כוונה הדרושה לעבירה אין הם מחייבים את הנאשם לתת הסבר למאסר. על כן המערערים זכאים להנות מהספק ויש להחליף את האישום ולהרשיע את המערערים עפ"י סעיף 144 של חוק העונשין.
ד. אישום אחר מתייחס לאראמי ועניינו סחיטה בכח של 5,000 ל"י מידי המתלונן. טוען המערער כי המתלונן הבטיח לתת לו את הסכום הנ"ל שהפסיד במשחק קלפים כדי לפדות טבעת שהמערער נתן כפקדון, ולטענת הסניגור אין במעשה זה עבירה של סחיטה כשהמתלונן הבטיח לאראמי לתת את הכסף ואת הסטירה קיבל על שלא קיים את הבטחתו. התשובה לכך היא שאין עדות כי אכן נתן המתלונן הבטחה כזו,
אך על כל פנים אין הדבר משנה לצורך ההרשעה. ברור שהמתלונן לא קיים את "הבטחתו" והסטירה שזכה בה מידו של אראמי באה כדי להניעו להענות לדרישתו. לפיכך ההרשעה בדין יסודה.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי גזר על כל אחד מהמערערים שש שנים מאסר בפועל בגין העבירות הנדונות והפעיל מאסרים על תנאי נגד מזרחי של שלוש שנים במצטבר ושלושה חדשים חופף ולגבי אראמי הפעיל שנה אחת מאסר על תנאי במצטבר. בעקבות השינוי בהרשעה כאמור וכן בהתחשב בכך שמזרחי הורשע במספר עבירות רב יותר שינה ביהמ"ש העליון את מידות העונש וקבע כי מזרחי ישא בעונש של ארבע שנות מאסר בגין ההרשעות בתיק זה ומתוך המאסרים על תנאי יהיו שנתיים מצטברות ואילו אראמי נדון לשליש שנים מאסר בתיק זה ומאסר על תנאי של שנה אחת הופעל במצטבר.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד מור ווייס למערערים, עו"ד גב' טפירו למשיבה. 4.11.82).
ב.ש. 1027/82 - מדינת ישראל נגד עאבס קאסם עבאס
*שחרור ממעצר של נאשם בעבירת רצח (ערר על שחרור נאשם בעבירת רצח - הערר נדחה).
ביום 30.5.79 נכותה אשה בצורה קשה ומתה מכוויות אלה ביום 10.6.79. קרוב לשלוש וחצי שנים אחרי האירוע הוגש כתב אישום שבו יוחסה למשיב עבירה של רצח, בכך ששפך נפט על המנוחה והצית אותה. הסבר חלקי לעכוב בהגשת כתב האישום ניתן למצוא בהליכים שהתנהלו לאחר מות המנוחה. המשיב נעצר ביום 8.6.79 כחשוד בביצוע המעשה אך שוחרר בערבות, לאמר מכן התנהלה חקירת נסיבות מוות ובימ"ש השלום הורה להאשים את המשיב בגרימת מוות של המנוחה ולעצור אותו עד תום ההליכים, המשיב היה עצור לפי צו זה עד ליום 6.2.80 ואז שוחרר בערובה לפי צו של ביהמ"ש המחוזי. אין הסבר מניח את הדעת לכך שמאז החלטת השופט על העמדת המשיב לדין ועד הגשת כתב האישום עברה תקופה של למעלה משנתיים וחצי. אחרי שהוגש כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מהטעם "כי אין תשתית ראייתית מספקת לאישום". ערר של המדינה נדחה.
הראיה שבידי התביעה היא בעדות עדה בשם ירחי שסיפרה למשטרה ששמעה מפי המנוחה בבית החולים שהמשיב שפך עליה נפט והצית אותה. לדעת השופט גם אם אמרה זו קבילה כראיה יש לתמוה מדוע לא סיפרה המנוחה על המעשה בעת שהיתה בביתה לאמר המקרה ולא סיפרה דבר לשלושה אנשי מרות שדיברו אתה בבית החולים. אכן, המקרה דנא הוא מיוחד במינו בנסיבותיו בגלל העובדה שעל אף כל העובדות והראיות שהיו בידי התביעה לפני כשלוש וחצי שנים הוגש כתב אישום רק לאחרונה. לשם מתן צו מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח, שבה עומדת בפני ביהמ"ש הברירה לעצור את הנאשם או לשחררו ללא ערובה, אין צורך שביהמ"ש ישוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להרשעת הנאשם ברצח, אלא די בכך שיש בחומר החקירה כדי לעורר לכאורה חשד סביר נגד הנאשם. השימוש בסמכות לשחרר נאשם ברצח ללא ערובה חייב להעשות בזהירות רבה. כאשר יש
תשתית ראייתית מספקת הכלל הוא שחומרת הרצח כשלעצמה יש בה כדי למנוע שחרורו של מי שהואשם בה. בענייננו, אילו היה ברור שעדותה של גב' ירחי היא ראיה קבילה, ניתן היה לומר שיש ראיות המעוררות חשד סביר נגד המשיב והיה מקום לעצרו עד תום ההליכים. ברם, אין זה ברור כלל כי עדות זו של דברי המנוחה היא ראיה קבילה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות ואם עדות זו לא תתקבל כראיה ישמט הבסיס מראיות התביעה הקושרות את המשיב למות המנוחה. בנסיבות אלה ובשים לב לזמן הרב באופן יוצא מהכלל שעבר עד להגשת כתב האישום אין לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ש. קינן לעוררת, ערן א. תגר למשיב. 28.12.82).
ב.ש. 928/82 - אהרון ברמן ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב לדון בערעור על גובה הקנס כאשר הקנס טרם שולם (הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בבימ"ש השלום בביצוע סדרת עבירות של משיכת שקים ללא כיסוי בסכומים ניכרים וביהמ"ש גילה התחשבות בנאשמים והסתפק בהטלת קנס של 15,000 שקל לכל אחד מהם ולבקשת הנאשמים אף פיצל את התשלום לשלושה תשלומים חודשיים. כן נקבע כי אם לא ישולם הקנס יצטרכו הנאשמים לרצות שלושה חודשי מאסר. המבקשים הגישו ערעור נגד גזר הדין אשר לדעתם הוא חמור מדי בהתחשב במצבם הכלכלי הקשה ואילו באשר למאסר שנקבע בתמורה הרי בהתחשב במצב בריאותם הרעוע סבורים הם שלא יהיה ראוי להפעילו. בינתיים ביקשו המערערים מביהמ"ש המחוזי שיעכב את ביצוע גזר הדין אך הבקשה נדחתה וכן עברו המועדים לתשלום הקנס והקנס לא שולם. המדינה לא ביקשה להפעיל את המאסר. כשהגיע מועד שמיעת הערעור לא היה מוכן ביהמ"ש לדון בערעור אלא אם כן ישולם הקנס תחילה והודיע לסניגור שאם הקנס לא ישולם ימחק הערעור. העורר ביקש שביהמ"ש העליון יתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ויחייב אותו לשמוע את הערעור לגופו. הבקשה נדחתה. השופט לוין ציין שאין בסמכותו ליתן למבקשים את הצד המבוקש. אם החלטת ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור היא החלטה שיפוטית, כי אז אין לו סמכות לדון בענין זה שהרי אין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי ואין הוא רשאי כדן יחיד לדון בערעור כזה. אם ההחלטה היא מנהלית כי אז הפניה צריכה להיות על דרך של עתירה לבג"צ.
(בפני: השופט ש. לוין. 9.11.82).
ב.ש. 922/82 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המבקש הוא קטין יליד דצמבר 1966 שנמצא במעון פתוח, הוא לא חזר מחופשה שקיבל ולטענת התביעה ביצע עבירות חמורות בתקופת היעדרו מהמעון הפתוח. הוגש נגדו כתב אישום וביהמ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
קיים פסק דין נגד המבקש לפיו יש להחזיקו במעון נעול וכיום אין כבר מניעה לביצוע הוראה זו. מאחר שניתן להחזיק את המבקש במעון נעול עפ"י פסק דין, די בכך וכמתן ערובה מתאימה כדי להבטיח את שלום הצבור ואין הכרח להחזיק את המבקש במעצר עד תום ההליכים. לפיכך ניתן צו שאם המבקש יתן ערובה הוא ישוחרר בערובה זו מהמעצר בגין העבירות נשוא מעצר זה והתנאי יהיה שהמבקש ישאר במעון נעול עפ"י פסק הדין שניתן בתיק הקודם, ושלא תינתן לו חופשה עד גמר בירור משפטו.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. בן חמו לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 30.11.82).
ב.ש. 832/82 - מדינת ישראל נגד אלמוני
*הגבלת עצור להפגש עם עו"ד (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה שחלות עליה הוראות סעיף 29(ו) של חוק סדר הדין הפלילי המגבילות את זכות העצור להפגש עם עו"ד ולהוועץ בו, וזאת מטעמים של בטחון המדינה או שטובת החקירה מחייבת זאת. בפני שופט השלום שדן בבקשה לעצור את המשיב התנהל דיון בענין יצוגו של המשיב ע"י עו"ד בהליכי המעצר ולא לענין הפגישה בכלא. שופט השלום החליט כי מאחר ואין למשיב זכות פגישה עם עו"ד אין גם אפשרות לייצוגו והוא דן בענין המעצר ללא יצוג עו"ד והחליט לעצור את המשיב ל- 15 יום. בערר בביהמ"ש המחוזי הסכימה התביעה, לפנים משורת הדין, לייצוגו של המשיב ע"י עו"ד ובלבד שלא תתקיים פגישה ביניהם. גישת התביעה היתה שגם ללא פגישה יש טעם בהופעת עוה"ד שיכול לטעון טענות משפטיות. ביהמ"ש המחוזי היה סבור שאם ניתנה הסכמה לייצוג ע"י עו"ד, מחייב הדבר אפשרות של פגישה שאם לא כן הייצוג לא יהיה יעיל. לפיכך הורה לקיים את הפגישה, אך ללא יחידות וסודיות. הערר על החלטה זו נתקבל.
סעיף 29(ו) לחוק מורה כי בהתקיים הוראות התקנות תדחה הפגישה, ומדובר על פגישה בכלל ולא על פגישה ביחידות וסודיות. עם זאת צריכה להיות ביקורת שיפוטית על השימוש בשיקול הדעת שלא לאפשר את הפגישה עם עו"ד וביקורת זו ניתן לעשותה לאו דווקא בפניה לבג"צ אלא גם בפניה לביהמ"ש שבו מתעוררת השאלה עפ"י סעיף 29 הנ"ל בין בהליכי המעצר ובין בהליכים האחרים. לכן אין מניעה ששאלת השימוש בשיקול הדעת תובא לעיונו ודיונו של בימ"ש השלום שהחליט בדבר המעצר. בימ"ש השלום סבר שאין עליו לבדוק בשלב המעצר אם הרשות המאשרת עשתה שימוש נכון בשיקול דעתה והענין הוחזר לבימ"ש השלום שידון ויברר אם אומנם ההחלטה שנתקבלה עפ"י התקנות הנ"ל התקבלה מטעמים של בטחון המדינה או מטעמים שטובת המקרה מחייבת אותם.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' רות רבין למבקשת, עו"ד אבו חוסיין למשיב. 24.10.82).
ע.פ. 399+408/82 - ג'אלב חאמד ועבד חמאד נגד מדינת ישראל
*עבירות מרמה במכירת קרקעות במזרח ירושלים (הערעורים נדחו).
שני המערערים ועוד אחד בשם דגש הועמדו לדין בגין שלוש עבירות מרמה בכך שמכרו מקרקעין לא להם בסביבות ירושלים לקונים יהודיים. המכירה נעשתה ע"י כך שעבד חתם על יפוי כח בלתי חוזר לפיו העביר את זכויותיו באדמות לגאלב, כשמדובר בקרקעות שכלל לא היו שייכות לעבד, ואילו גאלב חתם על שלושה יפויי כח בלתי חוזרים אשר בשניים מהם העביר חלק מאותן אדמות ישירות לקונים יהודיים ובאחד מהם העביר חלק מהאדמות לאחד בשם דגש כשדגש מצדו חתם על יפוי כח בלתי חוזר לפיו העביר את הזכויות האלה לקונה יהודי. השלושה הועמדו לדין. שני המערערים הורשעו בדין ואילו דגש זוכה מחמת הספק שמא לא ידע כי הקרקעות אינן שייכות לעבד. ביהמ"ש המחוזי גזר לעבד 15 חדשים מאסר בפועל, 25 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס כספי ועל גאלב הטיל ביהמ"ש 8 חדשים מאסר בפועל ו- 10 חדשים מאסר על תנאי ותשלום קנס כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה, יכול היה ביהמ"ש שלא לקבל את הגירסה של עבד שהוא היה רק איש ביניים וכי סבר שיעבירו אליו את הקרקעות מהבעלים האמיתיים. היתה עדות עו"ד ירושלמי שעסק מטעם הקונים היהודים בהעברת הזכויות ע"י החתימה על יפויי הכח, ובפני אותו עו"ד הופיע עבד והציג את עצמו כבעלים של הקרקעות ואף המציא אישור מזוייף של מס רכוש כי הוא הבעלים. כמו כן יכול היה ביהמ"ש
לדחות את הגירסה של גאלב שלא ידע כי עבד איננו הבעלים של הקרקע וכי לא היה ברור לו שמרמים קונים יהודים להוציא מהם כספים עבור קרקעות שאינן שייכות למוכרים.
גאלב טען כי אם זוכה דגש מחמת הספק שמא לא ידע כי לעבד אין זכויות בקרקע לא יתכן שהוא יורשע שכן כל מה שעשה היה על פי מה שאמר לו דגש שהיה מעבידו. טענה זו יש לדחות. בנסיבות המקרה אין בזיכויו של דגש נימוק לכך שערעורו של גאלב יתקבל. השאלה אם היה מקום לזכות את דגש אינה עומדת לדיון שכן לא הוגש ערעור. אך יש לזכור כי הוא זוכה מחמת הספק כשביהמ"ש מדגיש היטב את החשד הכבד העומד נגדו שהיה שותף למעשה המרמה. מאידך לגבי ידיעתו של גאלב הוכח הדבר לשביעות רצונו של השופט. בין שותפים לעבירה תיתכן אפשרות שזיכוי שותף אחד לא יהיה בו כדי להביא בהכרח לזיכויו של האחר. אחד המקרים שבהם מתיישבת הרשעתו של האחד עם זיכויו של האחר הוא כשהאחר זוכה מחוסר הוכחות.
אשר לנסיבות המחמירות - בנסיבות המקרה היה מקום להרשיע את המערערים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בהתחשב בשיטתיות של ביצוע העבירות, בתיכנון ובשימוש שעשו במסמך ממשלתי מזוייף של אישור הבעלות ע"י מס רכוש וכן בשימוש שעשו ביפויי כח שנחתמו בפני הנוטריון הצבורי. אשר לעונש - המערערים ניצלו במעשיהם את היעדרו של רישום מסודר של קרקעות למטרות המרמה שלהם. היעדר רישום כזה יש בו ליצור פיתויים למעשים דומים והעונש מן הראוי שיהיה מרתיע. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד ברזילי ואיסמעיל למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 17.11.82).
ע.פ. 331/82 - חמאד אבו רקיק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת שלושה ק"ג צמחי קנבוס תרבותי ו-200 גרם צמחי קנבוס תרבותי כתושים ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור העלה מספר שיקולים לקולא ובכללן כי נאשם אחר שהיה קשור עם המערער בפרשה דומה נדון רק לששה חדשי מאסר וכן כי העבירה בוצעה ע"י המערער בחודש יולי 1979 ואילו כתב האישום הוגש רק במרץ 1982. ביהמ"ש דלמטה נתן טעמים לאבחנה בין עונשו של המערער לבין עונשו של הנאשם השני בכך שמדובר באדם צעיר יותר מהמערער כשכמות הסמים שאותו נאשם היה מעורב בה היתה קטנה יותר. לפיכך נימוק זה אין בו כדי להביא להקלה בעונש. אך יש ממש בנימוק השני והוא השיהוי בנקיטת הליכים נגד המערער. מתברר כי ההשהייה בנקיטת ההליכים נגרמה בחלקה בשל ההליך שהיה תלוי ועומד נגד הנאשם השני וכחלקה משום שבגדרו של כתב אישום קודם שהוגש נגד המערער הוא לא אותר ואין יודעים מדוע לא אותר ונשארת העובדה שגזר הדין ניתן כשלוש שנים לאחר ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ואם כי ענשו של המערער כשלעצמו אינו חמור, יש להקל בעונשו ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן גב' נתניהו. עו"ד ג. ברץ למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 28.11.82).
ע.פ. 619/82 - יצחק כדורי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בגין עבירות פריצה ובמהלך החקירה הנגדית של עדי התביעה חלו התנגשויות מילוליות בין השופט לבין הסניגור כאשר השופט פסל שאלות ששאל הסניגור. בעקבות כך ביקש המערער שהשופט יפסול את עצמו ומשסרב הגיש את הערעור דנא והערעור נדחה. הסניגור מבסס את טענתו על כך שהשופט הרבה לפסול את שאלותיו ובכך יש לראות, לדעתו, גילוי עמדה קדומה או עוינת כלפי המערער. הוא מצביע על קטעים שונים בפרוטוקול להוכחת טענתו. אין ספק שהמשפט אינו מתנהל על מי מנוחות וההתנגשויות המילוליות בין הסניגור לבין השופט הן מרובות וחריפות. אך אין למצוא עילה לפסילת השופט. מן הקטעים שצורפו לכתב הערעור מסתבר שהסניגור אינו מוכן להשלים עם החלטות השופט וממשיך בחקירתו מבלי לכבד את החלטות ביהמ"ש. זכותו של הסניגור לחלוק על דעתו של השופט, אך עליו לציית להוראות בדבר פסילת השאלות ואת טענותיו הוא יוכל לשמור לשלב הערעור אם יהיה צורך בהגשת ערעור. דברי ביהמ"ש לאחר ויכוח נוסף עם הסניגור כי "אם ביהמ"ש טועה... יש בימ"ש לערעורים" אין בהם כל רמז למסקנה של הסניגור שהשופט החליט כבר להרשיע את המערער. צודק הסניגור כי השופט היה צריך לנמק את החלטתו שלא לפסול את עצמו והוא לא נימק זאת, אך היעדר הנמקה איננו צריך להביא לפסילת השופט ואינו מצביע על משוא פנים. זהו פגם בהחלטה שיכול להביא להחזרת הענין לשופט לנימוק החלטתו, אך צורך בכך מאחר וכל הטענות והנימוקים הועלו בפני ביהמ"ש העליון. אשר לטענת הסניגור כי המשפט איננו מתנהל ברציפות מיום ליום על אף החלטת ביהמ"ש העליון בבקשה שבה נדחה ערר של המערער בענין מעצרו - גם בכך אין סיבה לפסילת השופט ומה גם שטענה בענין זה לא הועלתה בבקשת הפסילה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד ש. סעדיה למערער, עו"ד גב' רדין למשיבה. 7.12.82).
ע.פ. 389/82 - צורי מכלוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בחקירה והחזקת נשק) (ערעור על חומרת עונש מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי - המאסר על תנאי הופחת).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בחקירה ובעבירות של החזקת נשק ורכוש גנוב וביהמ"ש דן אותו בגין עבירת ההדחה בחקירה לשנה מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי ובגין העבירות האחרות לשנה מאסר בפועל שמתוכה 7 חדשים מצטברים ושלוש שנות מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור נדחה בכל הנוגע למאסר בפועל ונתקבל באשר למאסר על תנאי .
לענין המאסר בפועל - מדובר בעבריין בעל עשרות הרשעות קודמות, בעיקר נגד הרכוש, ואם נכונים דברי המערער שעתה הוא התבגר ורוצה לחזור למוטב הרי עליו לרצות תחילה את עונשי המאסר שהוטלו עליו ולאחר מכן להוכיח כי הוא מטיב דרכו. מאידך, באשר למאסר על תנאי - כשבא ביהמ"ש לגזור על נאשם מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף למאסר בפועל, עליו לתת את הדעת על התקופה הכוללת של המאסר או מאסר על תנאי הראוי למדוד לנאשם ואין המאסר על תנאי צריך לחרוג בצורה בולטת מאורך המאסר הכולל שמתכוון ביהמ"ש לגזור על אותו נאשם. בענין דנן נגזר מאסר על תנאי העולה בהרבה מעל הראוי בכל אחת מהעבירות שבהן הורשע המערער. לפיכך יש להעמיד את המאסר על תנאי בכל אחת מן העבירות על שנה וחצי.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, חלימה. המערער לעצמו, עוה"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 29.11.82).
ע.פ. 246+287/82 - משה רחמן ומרדכי דיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים פרצו בצורה מתוחכמת לחנות הנמצאת בבנין משרדים בתל אביב וכאשר כבר היו בתוך החנות הופעל פעמון אזעקה והמערערים נמלטו ונתפסו ע"י מארב משטרתי. ביהמ"ש גזר למערער דיין שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והפעיל במצטבר 9 חדשי מאסר על תנאי והמערער רחמן נדון לשנה וחצי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. מדובר במעשה התפרצות מתוחכם וביהמ"ש נתן משקל מתאים לנסיבות השונות בהטילו את עונש המאסר בפועל. אשר לטרוניית הסניגור על כי ביהמ"ש סרב להורות על הגשת תסקיר קצין מבחן - גם ענין זה היה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי ואין עילה להתערב בו. הסניגור, לא העלה כל נימוק קביל גם בערעור שיהיה בו כדי להורות על הגשת תסקיר שרות המבחן.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו עו"ד משגב למערערים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 28.11.82).
ע.פ. 350/82 - דוד יעקב ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
שני המערערים הראשונים הורשעו בביצוע חמישה מעשי פריצה וגניבה והמערער השלישי הורשע בהשתתפות בשלושה מעשי פריצה ובקבלת רכוש גנוב גם משני מעשי ההתפרצות הראשונים. ביהמ"ש דן את שני המערערים הראשונים לשנתיים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על תנאי לגבי המערער הראשון ואילו המערער השלישי נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי וכל השלושה נפסלו לנהיגה למשך שלוש שנים. הערעור ביחס למאסר בפועל של שני המערערים הראשונים נתקבל והעונש הועמד על 18 חדשים מאסר בפועל וכן בוטלה הפסילה לנהיגה של השלושה.
לכאורה חטאם של השניים הראשונים רב מחלקו של המערער השלישי ואולם מתברר שחלקו של המערער השלישי אינו נופל, ואולי אף עולה, על חטאם של המערערים האחרים. המערער השלישי החזיק וניהל חנות מכולת וכשנקלע לקשיים פנה לשני המערערים הראשונים שהם צעירים וקלי דעת והשפיע עליהם לבצע עבורו פריצות וגניבות כשהוא מעמיד לרשותם רכב להעברת הרכוש הגנוב, מקבל את הרכוש ומאחסן אותו בבית העסק שלו, ושילם למערערים האחרים תשלום זעום יחסית על טרחתם בענין. לא היה מקום לאבחן בעונש המאסר שהוטל על כל אחד משלושת המערערים. אשר לפסילה - אין טעם בעונש הפסילה העלול רק להציב מכשולים בדרך שיקומם של המערערים כאשר ישוחררו מן המעצר. עונש זה גם לא מתחייב בנסיבות המקרה דנן ולפיכך יש לבטלו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין עו"ד א. אילן למערער הראשון עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 1.11.82).
ע.פ. 201/82 - אלברט בן שושון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושניים אחרים פרצו לדירה של זוג זקנים, סתמו את פיה של האשה והצמידו כרית על פניה כדי שלא תצעק לעזרה ואת ראשו של הבעל עטפו בשמיכה והדבר הקשה על הנשימה ולמזלו הצליח להרחיק את השמיכה כדי שלא להחנק. הם תקפו את הזקן, הכוהו בראשו ובכל חלקי גופו וגרמו לו לחבלות של ממש, ובדרך זו נמסר לשודדים סכום של כ-2,000 שקל. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של שלוש וחצי שנים ושנה
מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה נסיבות אישיות של המערער המצדיקות לדעתו את ההקלה בעונש ועיקר טיעונו נגד ההפעלה של המאסר על תנאי במצטבר. ברם, גם כשמתחשבים בנסיבות האישיות של המערער הרי בהשוואה עם המעשה החמור והמחפיר של שוד ישישים נסוגות נסיבותיו האישיות בפני הצורך להגן על נטולי הגנה לאחרונה מתרבים המקרים של תקיפה ושוד לגבי ישישים חסרי יכולת להתגונן, כאשר מבצעי המעשים בוחרים לעצמם אובייקטים קלים שהסכון לגביהם לא רב. ספק אם ההגנה מטעם השלטונות יכולה להיות יעילה כאשר אין לדעת מתי והיכן יפעלו העבריינים. חלקו של ביהמ"ש למנוע ריבוי המקרים האלה חייב להתבטא בהענשה מעשית של המבצעים. גם אילו היתה זו הרשעתו הראשונה של המערער לא היה מקום להתארב בעונש ומה גם שמדובר בעבריין בעל הרשעות קודמות מרובות.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, חלימה. עו"ד גד סמואל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 29.11.82).
ע.פ. 247/82 - אליהו צגיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין החזקת 22.5 גרם הרואין וכמויות קטנות של חשיש, סמים שלא נועדו לצריכה עצמית, נדון המערער לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שלשה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער שורה של עבירות קודמות ובכללן שלוש עבירות של סחר בסמים ואת המעשה הנדון ביצע כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. גם בהתחשב בתסקיר שירות המבחן שלפיו המערער כבר אינו צורך סמים וכן עובד בין כתלי בית הסוהר ויתכן שהוא נמצא בתחילתו של תהליך שיקומי אין להתערב בעונש, שכן מדובר בעבירות בעלות חומרה, ביחוד כשמדובר בהחזקת הרואין.
(בפני השופטים: ע. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד י. דן למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה.82. 28.11).
ע.פ. 157/82 - מיכאל מנדלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הומתק במקצת).
המערער שהוא יליד 1952 ועלה מרוסיה לפני כחמש שנים עבד במכס בתפקיד החזרי מע"מ ובמסגרת עבודתו גרם, יחד עם אחרים, להחזרי מס שכלל לא הגיעו וכך הוציא מאוצר המדינה כ-500,000 שקל. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל והעונש הומתק במקצת ע"י ביהמ"ש העליון והועמד על שלוש וחצי שנים מאסר בפועל וארבעה חדשים מאסר על תנאי. במעשים של המערער יש משום חומרה רבה שכן מדובר במעילה באמון מצד פקיד צבור ואם יתערער האמון שהמדינה זכאית לרכוש לעובדיה תהיה התוצאה הרת אסון ופגיעה חמורה בחיי הכלכלה וערכי המוסר הצבוריים. לפיכך לא היה מקום להתערב בעונש אלמלא התפתחויות שחלו לאחר גזר הדין. העובדה שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה והודה מיד בעבירות המיוחסות לו כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך לאחר גזר הדין עושה המערער מאמצים מיוחדים בכלא כדי להשתקם, עובדה המוכיחה את חרטתו הכנה ונחישות החלטתו לחזור למוטב. כמו כן עולה מתסקיר שרות המבחן כי יש סיכוי שהמערער ישתקם. שירות המבחן ממליץ על הפחתת תקופת המאסר תוך מתן צו
מבחן לשנתיים והמערער הסכים לעמוד למבחן משך שנתיים לאחר שחרורו. בהתחשב בכך מוצדקת ההקלה בעונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 18.11.82).
ע.פ. 487+256/82 - ג'ארס נדאף וסובחי נדאף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים קשרו קשר לבצע שוד והשוד אכן יצא לפועל, אך המערער השני לא השתתף בו שכן המערער הראשון שיתף בשוד אדם אחר והלה סרב לשתף את המערער השני בביצוע המעשה. בליל השוד לבשו השודדים מדי צה"ל והצטיידו בנשק וכאשר הגיעו לביתו של המתלונן הודיעו שהם משתייכים לשרותי הבטחון ולאחר שנפתחה הדלת שדדו כ-700 דינרים ירדניים וכן שדדו מאנשים שהיו בדירה את תכשיטיהן שערכם כ- 3,500 דינר. במהלך החקירה התברר כי המערער הראשון היה מעורב בביצוע שוד קודם כשהוא מצוייד ברובה ציד בלווית שודד נוסף. גם במקרה זה הציגו השודדים את עצמם כאנשי שירותי הבטחון. שני המערערים הורשעו בדין על סמך הודאתם וביהמ"ש גזר למערער הראשון שבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שמונה חודשים מאסר על תנאי מתוך 16 חדשים, ואילו המערער השני נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הראשון הודה באשמה והביע חרטה עמוקה על מעשיו, שיתף פעולה עם חוקריו וחשף עובדות שלא היו ידועות למשטרה, הוא מפרנס אשה וששה ילדים ואביו ידוע כדמות חיובית שעזר לזרועות הבטחון של ישראל עוד לפני הקמת המדינה וזכה לעיטור בגין כך. כמו כן התנהגותו בבית הכלא היא ללא דופי ויש תקווה לעתידו אך מנגד ניצבת החומרה המיוחדת של מעשי שוד אלו והחומרה הנוספת שהמערער עשה את מעשהו כאשר לחובתו עבר פלילי ותלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר על תנאי. עונשו של המערער חמור אמנם מעונשם של האחרים ששיתפו אתו פעולה בביצוע השוד, אך גם המעשים שביצע רבים וחמורים יותר וגם עברו הפלילי שוקל כחומרה יתירה נגדו ועל כן אין להתערב בעונש. אשר למערער השני - העונש שהוטל עליו מתון במידה מפליגה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין אור. עוה"ד מ. אלוני וא. כהן למערער הראשון עו"ד י. גוטמן למערער השני, עו"ד ליבנה למשיבה. 15.11.82).
בג"צ 329/82 - סידני בוז'ו נגד הפסיכיאטר המחוזי מחוז ת"א ואח'
*העמדה לדין של מי שאושפז לפי צו בימ"ש (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בשעתו בעבירות שונות (להלן - האישום הראשון) וביהמ"ש המחוזי הורה כי יבדק בדיקה רפואית אם הוא מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש. לאחר בדיקה החליט השופט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין והורה כי יאושפז בבי"ח עפ"י חוק טיפול בחולי נפש. העותר אושפז בבי"ח שלוותה וכעבור חודש ברח משם ועבר שורה של עבירות נוספות. הוא שוב הועמד לדין (להלן- האישום השני) ובפתיחת הדיון טען הסניגור שאין לנאשם להשיב על האישום כי כל עוד לא שוחרר העותר מאישפוז עפ"י סעיף 17(א) לחוק הנ"ל אין הוא אחראי לעבירות שביצע בתקופת אישפוזו. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בשעתו ועתירת העותר לבג"צ נדחתה אז ונקבע כי העובדה שהעבריין מאושפז אינה מונעת העמדתו לדין כאשר קיימת חוות דעת כי הוא מסוגל לעמוד לדין. ואכן, באישום השני היו מספר חוות דעת פסיכיאטריות שלפיהן לא הוכח שהנאשם לא היה אחראי לעבירות שביצע. העותר נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים
מאסר על תנאי וכן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי והוא מרצה היום את עונשו בכלא. עתה הגיש העותר עתירה חדשה בה טען כי צו האישפוז שניתן באישום הראשון עדיין עומד בתוקפו ואין לשלחו לרצות מאסר בבית הסוהר כל עוד לא הורתה ועדה פסיכיאטרית על שחרורו, לפי סעיף 17(א) לחוק. משביקש בג"צ את תגובת היועמ"ש התברר שטענת העותר בדין יסודה ואז כונסה הועדה הפסיכיאטרית והחליטה, לאמר בדיקת העותר, כי אין מקום עוד לאישפוזו והיא מחליטה על שחרורו הפורמלי מבית החולים. כיון שכך אין עוד לעותר טענה נגד ריצוי עונש המאסר שכן כעת הוא שוחרר כדין מאישפוזו והוא יכול לתת את הדין ולרצות את עונש המאסר.
בג"צ העיר כי נתגלו מספר פגמים חמורים בהליכים וכי משך הזמן שהעותר שהה. בבית הכלא הוא צריך היה להיות למעשה מאושפז בבית החולים לפי צו האישפוז הקודם. משידעה הפרקליטות כי בשעתו ניתן צו אישפוז נגד העותר היה מחובתה לבדוק לפני שהועמד לדין בשנית מה עלה בגורלו של צו אישפוז זה. מחובתו היה לפנות לועדה הפסיכיאטרית ולבקש הוראותיה בענין מצבו של העותר ואם היתה הועדה משחררת אותו רק אז להעמידו לדין. צו האישפוז אינו קובע דבר לענין האחריות הפלילית של המאושפז על עבירות שביצע בעת שהיה מאושפז, ואחריות זו תיקבע עפ"י חוות דעת רפואיות מתאימות בדבר מצבו של החולה בעת שביצע את עבירותיו, אך צו האישפוז כן קובע לענין מועד ההעמדה לדין וקיום הבירור המשפטי על עבירות כאלה, ופרט למקרים יוצאים מן הכלל, אין להעמיד אדם לבירור דינו בפלילים כל עוד הוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש.
(בפני השופטים: אלון גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט אלון העותר לעצמו, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 29.11.82).
בג"צ 374/81 - חנה וושינסקי נגד הועדה המחוזית לבנין ערים ואח'
*מתן היתר שלא כדין לשימוש חורג (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי באופן חלקי).
המשיב השלישי (להלן - המשיב) ביקש לפתוח בקומת מרתף מכון לצילומי שיניים המהווה שימוש חורג. הוא הגיש בקשה להתיר לו שימוש חורג, הועדה המקומית המליצה למתן האישור ובועדה המחוזית היו פגמים בהליכי האישור. סעיף 11 לחוק התכנון קובע שועדה מחוזית תבחר מבין חבריה ועדות משנה שמספר חבריהן יהיה חמישה. הועדה תאציל מסמכויותיה לועדות המשנה ודין החלטתה של ועדת המשנה כדין החלטה של הועדה המחוזית. בענייננו נבחרה ועדת משנה של שבעה חברים וכאשר זו התכנסה לדון בהשגתה של העותרת נגד מתן האישור לשימוש חורג נטלו חלק בדיון חמישה חברים בלבד. בהצבעה היו שנים בעד מתן האישור ושניים נגד כשיו"ר הועדה הצביע נגד. טענת העותרת היתה כי מכיון שליו"ר הועדה יש קול נוסף הרי החלטת הועדה מחייבת. התקיים דיון שני בפני ועדת המשנה שבו נטלו חלק שלשה חברים וזו החליטה לתת את האישור ולדחות את השגת העותרת. כאשר הוברר לועדה המחוזית שהיה פגם במינויה של ועדת המשנה שכללה שבעה חברים החליטה לדון בענין במליאה ובהחלטה נאמר כי הועדה המחוזית מאמצת את החלטת ועדה המשנה. בועדה הופיע פרקליטה של העותרת והוא טען שהמליאה אין לה סמכות לדון לגופו של ענין. לאחר שטען את טענותיו הטרומיות נתבקשו נציגי הצדדים לעזוב את הדיונים ואז החליטה הועדה לאמץ את החלטות ועדת המשנה. עתירת העותרת נתקבלה.
בהחלטתו קבע בג"צ: משנבחרו לועדה שבעה חברים והבחירה לא היתה חוקית, הרי גם אם נטלו חלק בדיון רק חמישה חברים אין בכך כדי לרפא את הפגם
היסודי שדבק במינוי; כיון שכך אין תוקף להחלטת הועדה בהצבעה ראשונה שכן הועדה כאילו לא היתה קיימת; כמו כן בהצבעה הראשונה אין בידי היו"ר קול נוסף אלא בהצבעה שניה וכאן בהצבעה השניה שונו פני הדברים, אך גם ההצבעה השניה לא היתה חוקית שכן מלכתחילה לא היה המינוי חוקי; משהוברר כי מינויה של הועדה לא היה חוקי אין פגם בכך שמליאת הועדה תדון בענין שהטילה מלכתחילה על ועדת המשנה שכן אצילת הסמכויות לועדת המשנה לא שללה מן הועדה המחוזית את סמכותה לדון בעניינים שאותם אצלה לועדת המשנה; העובדה שבינתיים החלו הליכים בפני בג"צ אין בה כדי לפגום בדיון בפני מליאת הועדה המחוזית שכן בג"צ לא הוציא כל צו האוסר על הועדה לדון בענין; החלטת הועדה המחוזית פסולה מן הטעם שלא שמעה את פרקליטה של העותרת לגופו של ענין, אלא לאחר שהועדה דחתה את טענותיו הטרומיות נגד סמכות הועדה, היא דנה בענין מבלי לשמוע את טענות הפרקליט לגופו של ענין; למעשה אימצה הועדה המחוזית את החלטתה של ועדת המשנה, החלטה שלא היתה קיימת כלל כהחלטה תקפה, וממילא אין החלטה על אישור השימוש חורג; ועיקרו של דבר מנוסח ההחלטה עולה שהועדה לא המשיכה לדון בהתנגדות, היינו בערר של העותרת, אלא רק בהיתר לשמוש חורג שהובא לאישורה ע"י הועדה המקומית, בעוד שהועדה היתה צריכה גם לדון בהתנגדות על נימוקיה כביטויים בערר. לפיכך החליט בג"צ לקבל את העתירה באופן חלקי ולהחזיר את הענין לועדה המחוזית שתדון בערר ובמתן האישור מחדש, בין במליאה ובין ע"י ועדת משנה שתורכב כדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. אופק לעותרת, עו"ד ר. יאראק לועדה המחוזית, עו"ד נ. קרנשטוק לועדה המקומית, עו"ד ד. שריזלי למשיבים 24.11.82).
בג"צ 151/82 - יצחק בר אילן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חובת המדינה לשלם לפני ערעור חוב שנפסק נגדה בועדת ערר (העתירה נתקבלה).
עתירה זו עניינה תשלום הוצאות שנפסקו לעותרים לפי החלטת ועדת ערר הפועלת לפי חוק מס שבח מקרקעין. הועדה חייבה את המדינה לשלם לעותרים הוצאות ושכ"ט עו"ד אך המדינה סרבה לשלם סכום זה כבר עתה, מאחר ותלוי ועומד ערעור על ההחלטה הנ"ל בפני ביהמ"ש העליון, והמדינה סבורה שאין עליה לשלם את ההוצאות כל עוד לא ניתן פסק דין חלוט. המדינה סומכת על האמור בסעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) ותקנות ההוצל"פ בענין זה. העותרים טוענים שהתקנות אין עניינן לכאן שכן סעיף 10 לאותו חוק קובע שחוק המדינה כבעל דין לא יחול על ענינים בבג"צ או בועדות עררים ומכיון שכאן מדובר בועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין אין חל סעיף 7 הנ"ל. העתירה נתקבלה.
בג"צ סקר את ההשתלשלות החקיקתית שהביאה לקבלת חוק המדינה כבעל דין והגיע למסקנה שיש לפרש את החוק בראש וראשונה מתוכו ויש לתת תוקף לדברים גלויים וברורים האמורים בו. ההיסטוריה החקיקתית יכולה שתצביע על המניע העיקרי של יחסי החוק אך יכול והכוונה המקורית לא יצאה מהכח אל הפועל והניסוח לא קלע למטרה הראשונית. ההישענות על ההיסטוריה החקיקתית מוצדקת אם יש ספקות באשר למשמעותו של הנוסח כשהדברים ניתנים לפירוש לכאן ולכאן או כאשר הפירוש הפשטני יוביל לתוצאה שאין הדעת סובלתה. יתר על כן, הנושא שבפנינו בו נקבעה לגבי המדינה הוראה השונה מזו החלה על האזרח מהשורה מצדיק כשלעצמו פרשנות מצמצמת ודווקאנית. מאחר ואין למדינה זכות יתר בענין זה והיא חייבת לשלם, יכולים העותרים לפנות להוצל"פ ולפעול במסגרת ההוצל"פ
שכן לפי תקנה 427 לתקנות סדר הדין הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע החלטה שעליה מערערים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד שאול מחרז לעותרים, עו"ד אלי בן טובים למשיב. 25.11.82).
בג"צ 505/82 - עירית קרית שמונה ו- 12 אח' נגד שר הדתות ו- 13 אח'
*עתירה בענינים שיש להביאם לפני בתי משפט רגילים (העתירה נדחתה).
העותרים העלו בעתירתם מספר רב של בעיות וטרוניות ועשו לא פחות מאשר 14 משיבים לעתירתם וביניהם שרי ממשלה, רבנים בכל הדרגים, מוסדות בטחון וההסתדרות "עד כי מרוב עצים אין רואים את היער". הענין העיקרי נעוץ בסכסוך שבין העותרים, כולם שוחטים שכירים העובדים במשחטת המשיבה מספר 13, שעבודתם הופסקה, לבין המשיב השני שהוא רב צעיר צפת. לפי גירסת העותרים הוציא הלה פסק דין בבוררות או פסק הלכה שגרם להפסקת עבודתם ומסכסוך בסיסי זה מסתעפות יתר הטענות. העתירה נדחתה. מרבית הענינים הנזכרים בעתירה הם במישור האזרחי או הפלילי ולא על בג"צ לענות בהם. כך הדבר בענין הסכסוך של הפסקת עבודת העותרים שעניינו הסכם או יחסי עבודה ויש להפנותו לערכאה המתאימה וכדומה לכך הטרוניה על פסה"ד שהוציא המשיב השני. אכן בין המספר הרב של הענינים ניתן למצוא גם כאלה שיש לשייכם לסמכותו של בג"צ, היינו הפעלת הסמכויות ע"י שר הדתות, המועצה הדתית ומועצת הרבנות לעניני כשרות, או בטול כשירותם של העותרים כשוחטים, ואילו צו בג"צ להתייחס לכך. ברם, דווקא ענינים אלה בטלים בששים בתוך בליל הטרוניות המרובות וריבוי המשיבים עד שאין אפשרות לבררם כדבעי. לפיכך בוטלה העתירה אם כי העותרים לא יהיו מנועים להביא בפני בג"צ עתירה מתאימה בענינים שהם בסמכותו ונגד משיבים מתאימים.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ר. שלוב לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 30.11.82).
בג"צ 339/82 - התאחדות המלונות בישראל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה להמשיך בעתירה למרות שהמשיבים נעתרו לעותרים
(העתירה נדחתה).
העותרות 2, 3 ו-4 מנהלות בתי מלון בתל אביב וקיבלו במשך שנים רשיון לניהול בית המלון לפי חוק רישוי עסקים. בשנת 1980 סרבו לחדש להם את הרשיון מחמת התנגדות המשטרה באשר אין בבתי מלון אלה מדרגות חירום חיצוניות לצורך מילוט בשעת חירום. העותרת הראשונה הצטרפה לעתירה כמי שמייצגת את בתי המלון בישראל ולדעתה ביצוע הוראות חוק רישוי עסקים עשוי לגרום נזקים כבדים לענף כולו. לפיכך תוקפת העותרת את חוקיות ההוראות שהנחו את המשיבים כשסרבו מתן הרשיון. העתירה נדחתה.
בינתיים קיבלו בעלי בתי המלון העותרים את הרשיון וכל שרוצה עתה העותרת הוא שבג"צ ידון בחוקיות ההוראות. בקשה זו אין לקבל. אפשר שההוראות שמדובר בהן מחייבות בחינה מחודשת ואולי מצריכות עיגון ההוראות בדבר חקיקה בעל פועל תחיקתי, אך כיום לא ניצבת בפני בג"צ כל בעיה המחייבת אותו להתייחס לענין זה כדי לתת סעד מן הצדק. הדחיפות שבענין איננה קיימת עוד ופתוחה הדרך בפני העותרת הראשונה לפעול אצל הרשויות המתאימות כדי להביא לידי פתרון הולם מכל הבחינות. אם לא תצליח בכך אז פתוחה בפניה הדרך להעלות את הנושא כנושא מרכזי ומיוחד בפני בג"צ המצדיק התערבות והכרעת בג"צ בענין. במקרה כזה יש להניח תפרוש העותרת תשתית משפטית ועובדתית רחבה ומקיפת יותר מהתשתית המצומצמת שביסוד עתירה זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. עו"ד א. פרי לעותרות, ערי מיכל שקד למשיבים. 17.11.82).