ע.פ. 398+401/81 - אבנר מוכתר ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעיסקת סמים וחטיפה.
* זיהוי במסדר תמונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בב"ש בת.פ. 227/80 וערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
ארבעת המערערים, מוכתר, מנשה, ברלוביץ וצפר (מוכתר ומנשה יקראו להלן - המערערים) הועמדו לדין בגין מעשים שעיקרם כדלהלן: בחודשים אפריל מאי 1980 התקשרו המערערים עם תושב עזה בשם אחמד ודרכו עם אדם נוסף בשם בוטי, שהתברר כי הוא סוכן משטרה, וביקשו שיספקו להם חשיש. במו"מ שהתנהל בין המערערים לבין השניים התגבשה עיסקה שלפיה יספקו השניים למערערים 60 ק"ג חשיש תמורת 270,000 ל"י. ביום 4.5.80 בפגשו המערערים עם אחמד ובוטי ומסרו לידי בוטי 270,000 ל"י. בוטי התחייב לגשת אל מקור הסם ולהביא את הכמות נשוא העסקה. המערערים ביקשו להבטיח עצמם מפני הפתעה ולפיכך נשאר אחמד עמם כבן ערובה. משבושש בוטי לחזור נטלו המערערים את אחמד עמם בניגוד לרצונו והעבירו אותו לפתח תקוה. שם כלאו אותו בסיועם של אחרים. בתאריך 5.5.80 הודיעו המערערים לבוטי שישחררו את אחמד כאשר ימסור להם כשמונה ק"ג חשיש ואת עודף הכסף מתוך הסכום שמסרו לידי בוטי. בעקבות השיחה הטלפונית נקבעה באותו יום פגישה בין בוטי לבין המערערים ולמקום המפגש הגיעו המערערים וכן ברלוביץ שנשא אקדח. תוך כדי מפגש זה נעצרו המערערים וברלוביץ כחשודים בביצוע עבירות של סחר בסמים; קשירת קשר לבצע פשע של עסקת סחר בסמים; חטיפה לשם כליאה; חטיפה לשם רצח או סחיטה; חטיפה לשם חבלה; הסתרת חטוף; כליאת שווא. ביהמ"ש קבע כי כל ארבעת המערערים אשמים בביצוע עיסקת הסמים; המערערים אשמים בביצוע עבירות החטיפה השונות; ברלוביץ הורשע ברוב דעות וצפר פה אחד בסעיפים שוניםשל עבירות החטיפה. מוכתר נדון לשש שבים מאסר בפועל בגין עבירת הסמים וארבע שנים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 25,000 שקל וכן נדון לעונשי מאסר שונים בגין עבירות החטיפה אך אלה חופפים את המאסר בגין עבירת הסמים וכן הופעל מאסר על תנאי חופף את המאסר האמור. מנשה נדון לאותם עונשים והופעלו עוד עונשי מאסר על תנאי ומתוכם 18 חדשים יהיו מצטרפים לשש שנות המאסר. ברלוביץ נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי בגין עבירת הסמים ולתשלום קנס כספי וכן הוטל עליו מאסר בפועל ומאסר על תנאי בגין עבירות החטיפה. כל תקופות המאסר בפועל חופפות כך שעליו לרצות שתי שנות מאסר בפועל. צפר נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי בגין עבירות הסמים ובגין עבירות אחרות נדון לעונשי מאסר החופפים את המאסר בפועל האמור וכן נדון לתשלום קנס של 10,000 שקלים. כל המערערים מערערים על הרשעותיהם בסעיפים השונים ועל חומרת העונש ואילו המדינה מערערת על קולת העונש.
א. באשר להערות הסניגורים נגד קטעים שונים מעדויות התביעה - אין זו דרך באותה ללקט מתוך כלל הדברים קטעי אמירות ולהוציא דברים מהקשרם כדי לבסס בקורת בענין העדות בכללה ומידת אמינותה. יש להתייחס לעדות כשלמות אחת ועל פי ההתייחסות הכוללת לקבוע עמדה לגביה. יש ובעדותו של עד מתגלים דברים שאינם תואמים את המציאות, אך גם במקרה כזה רשאי ביהמ"ש לאמץ אותם דברים שבעיניו תואמים את האמת. אין זה מדרכו של בימ"ש בדרגת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות של בימ"ש בדרגה ראשונה ורק במקרים יוצאי דופן יראה ביהמ"ש של דרגת הערעור יסוד להתערבותו.
ב. אשר למערערים (מוכתר ומנשה) - המחלוקת המרכזית היא מה טיבה של הסחורה נשוא העיסקה שביניהם לבין אחמד ובוטי. המערערים טוענים שביקשו לרכוש מכשירי טלויזיה ותקליטים מוברחים בעוד שגירסת התביעה היא שמדובר בחשיש. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שמדובר בסם מבוססת היטב ונשענת על עדותם של אחמד ובוטי, הקלטת שיחות טלפוניות של בוטי עם המערערים והשיחה
שבינם לבינו לפני שנתפסו. בתמלילי השיחות מוצאים רמזים ברורים שמדובר בחשיש ולא בטובין אחרים.
ג. אשר לטענת המערערים שאפילו מדובר בחשיש אין כאן אלא נסיון לסחור בסמים, שהרי רק מסרו את הכסף לידי בוטי אך לא קיבלו את הסחורה - סעיף 13 לפקודת הסמים באשר לעיסקה בסמים רחב בהיקפו וכולל לא רק סחר שמרכיביו הם תן וקח, ולא רק מסירת סם לידיו של אחר אלא גם עיסקה אחרת לרבות הסכם בדבר אספקת סם.
ד. אשר לשאלה אם חטפו המערערים את אחמד או שהוא הצטרף אליהם מרצונו - יש יסוד איתן בחומר הראיות כי אחמד נחטף. היתה עדותו של אחמד כי כפו עליו את הנסיעה והובילו אותו שלא מרצונו; כאשר שוחרר לאחר יומיים נמצאו עליו סימני חבלה התואמים את גירסתו בקשר לאלימות שהופעלה נגדו תוך כדי ביצוע החטיפה; אילו התלווה אחמד מרצון לחוטפים לא צריך היה לכלוא אותו במכולה סגורה ולאיים עליו בפגיעה גופנית.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים עברו שלוש עבירות חטיפה לפי הסעיפים 367, 371 ו- 372 לחוק העונשין (חטיפה, חטיפה לשם פגיעה, חטיפה לשם רצח או סחיטה). צודק הסניגור שאין להרשיע את המערערים בכל שלושת העבירות. התובע מסכים שאכן יש להרשיעם לפי סעיף אחד בלבד הוא סעיף 372 שעניינו חטיפת אדם כדי לרוצחו או להעמידו בסכנת רצח, ואכן סעיף זה תואם את העובדות.
ו. אשר למערער צפר - הוא לא היה מעורב באופן ישיר במו"מ עם אחמד ובוטי אם כי אלה השתמשו במכונית שלו כשהגיעו למפגשים. הוא לא התלווה למערערים האחרים, לא מסר כספים ולא קיבל דבר. ברם, כשאחמד היה כלוא בפתח תקוה שמר עליו גם צפר. לטענת התביעה העובדה שצפר שמר על אחמד בכלאו ואיים עליו וכן העובדה שהמערערים האחרים הגיעו במכוניתו של צפר למפגש כשהן מצטברות יחדיו מלמדות שצפר קשר קשר עם חבריו האחרים כדי לבצע יחדיו את עבירות הסמים והחטיפה. התנהגותו בכל הקשור למסירת המכונית היא התנהגות מפלילה ובהיותה כזאת ובאין הסבר אמין ומניח את הדעת להתנהגות זו, די בכך כראיה נסיבתית במכלול הראיות הנסיבתיות להרשעה בפלילים.
ז. לענין הזיהוי של צפר - היתה לאחמד הזדמנות מלאה להתרשם ממי ששמר עליו במשך 10 עד 30 דקות ולתת את הדעת לגיוון שערותיו ותווי פניו. אכן, מסדר הזיהוי היה מסדר תמונות, אך המסדר נערך בהשתתפות מי שהיה סניגורו של צפר ותחת עינו הפקוחה. מסדר זיהוי חי לא יצא לפועל בעיקר משום הדרישות שהעלה הסניגור כאשר יצא עם אנשי המשטרה לחפש ניצבים מתאימים ולפיכך הסכים אותו סניגור למסדר זיהוי תמונות ולא מסדר חי. הסניגור העיר שהתמונות היו צריכות להיות צבעוניות וכיוצא באלה הערות אך אין בהן כדי לפסול את המסדר. אמנם לא כל התמונות היו דומות זו לזו אך מבחינת החזות הכללית יש לו מעט תווים וסימנים מאפיינים הדומים ברוב התמונות. רצוי ללא ספק שהמשטרה תרכז תצלומים ובהם תמונות צבעוניות של דמויות אנשים שנחשדו על ידה ועשויות לשמש לגיוון מסדרי זיהוי, אך אין לומר שמסדר באמצעות תמונות לא צבעוניות הוא חסר ערך. ככל שנשמעת ביקורת על הדרך שבה חוקרי משטרה עורכים מסדרי זיהוי, עיקרה בכך שעל חוקרי המשטרה לדאוג שמסדרי הזיהוי יתנהלו במלוא ההגינות ובצורה תקינה ככל האפשר ובהשתתפות נציג החשוד. כאשר המשטרה דואגת שהסניגור יהיה נוכח במסדר הזיהוי אין הסניגוריה יכולה לטעון נגד מסדר הזיהוי בשל פגמים שהיו כביכול במהלכו.
ח. מסדר הזיהוי מהווה יסוד איתן להרשעתו של צפר, שכן ככל שהיה מעורב בנושא הכליאה ואיים על אחמד באיום חמור כי אז המסקנה היא שהיה לו אינטרס אישי בחטיפה וכי לא רק כליאתו של אחמד היתה חשובה בעיניו אלא מימוש עיסקת הסמים שעל כן איים על אחמד. הכליאה לא היתה ספונטאנית אלא תוכננה היטב, ומי שידע על הכליאה ידע על החטיפה המתוכננת ומי שידע על החטיפה ידע שענינה הבטחת מימוש עיסקת הסמים.
ט. אשר לערעורו של ברלוביץ - הוא הצטרף למערערים (מוכתר ומנשה) בנסיעתם לפגישה עם בוטי ב-5 למאי וטענתו היא שהם ביקשו ממנו לבוא כמאבטח כי הוא מחזיק באקדח ברשיון והוא נענה לפנייתם אך הוא לא ידע שמדובר בעיסקת סמים. ברם, על פי הראיות ידע המערער שמדובר בעיסקת סמים ומטרתו היתה לסייע בקידום העיסקה או במימושה. לטענת הסניגור שעיסקת הסמים הושלמה ביום 4.5.80 ועל כן ברלוביץ היה קשור לכל היותר לנסיון לקבל סמים שנכשל - עיסקת הסמים שאכן הושלמה ביום 4.5.80 היתה שרירה וקיימת ומתמשכת והולכת עד למימושה הסופי. גם העבירה הכרוכה בעיסקה זו היא עבירה מתמשכת וכל מי שמשתף עצמו בעיסקה ממילא שותף למעשה העבירה ואחראי לעבירה מושלמת.
י. השאלה שבה נחלקו שופטי ביהמ"ש המחוזי היתה מה מידת מעורבות ברלוביץ בהתפתתויות שקדמו למפגש ביום 5.5.80, היינו, לקשירת הקשר הראשוני לביצוע עיסקת הסמים, למעשה החטיפה והכליאה. בענין זה יש לקבל את דעת שופט המיעוט שעל פי הראיות מערער זה היה מעורב בעיסקת הסמים ביום 5.5.80, ואין ראיה שמעבר לספק סביר כי היה לו חלק בפרשה לפני אותו יום. אחמד לא זיהה את המערער כמי ששמר עליו לפני אותו מפגש ואמירה של המערער שהוקלטה אמנם מעוררת חשד אך היא מתקזזת עם אי הזיהוי המרחיק חשד.
יא. אשר לעונשים - אין לומר כי העונשים קלים מצד אחד ומצד שני אין להקל מעבר לגזר הדין שגזר ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. רובינשטיין וגב' ע. אפרת למערערים הראשונים, עו"ד ליבאי למערער הרביעי, עו"ד ח. לירן למשיבה. 16.11.82).
ע.פ. 60/81 - צבי גור נגד מדינת ישראל
*רצח לאחר חטיפה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 608/80 - הערעור נדחה).
עניינו של ערעור זה הרשעתו של המערער בפרשת חטיפתו ומותו של אורון ירדן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח כאשר לפי דעת שופט המיעוט ניתן להרשיעו גם לפי סעיף 300(א)(2) וגם לפי סעיף 300(א)(3) ואילו דעת הרוב היתה שלא
הוכחה עבירה על פי סעיף 300 (א) (2) אלא לפי סעיף 300(א)(3) ובגין עבירה זו נדון למאסר עולם. כן הורשע בעבירה של חטיפת הקטין ונדון בגין עבירה זו ל- 20 שנות מאסר. כן הורשע בעבירה של סחיטה ואיומים ובגין עבירה זו נדון ל- 9 שנים מאסר. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער גרם למותו של הילד, אותו חטף קודם לכן, ע"י זה שחנקו ומנע ממנו לנשום, כשהוא סותם את פיו ולוחץ על חזהו וגרונו כדי שלא ישמעו את צעקותיו מתוך המכונית. המחלוקת היתה האם לפי העובדות הנ"ל, שהמערער הודה בהן, יש להרשיעו בעבירת רצח או בעבירת הריגה, היינו האם הוכח שהמוות נגרם ב"מזיד" ו"תוך ביצוע עבירה". ביהמ"ש העליון התעכב על נושא ה"זדון" הנדרש להוכחת עבירה עפ"י סעיף 300 (א)(3) לחוק העונשין והאלמנטים הדרושים לזדון זה. ביהמ"ש דן ביישום הכללים בענין הזדון למוות הנגרם ע"י חנק. כן עמד ביהמ"ש על השאלה מתי ניתן לראות במעשה כמעשה שבוצע "תוך ביצוע עבירה". ביהמ"ש העליון התייחס גם לשאלה אם ניתן היה להרשיע את המערער רק לפי סעיף 300 (א)(3) או גם לפי סעיף 300 (א)(2) ובעוד השופט אור סבר שאין צורך להתייחס כאן לשאלה זו הרי השופטים מ"מ הנשיא שמגר והשופט לוין נטו להסכים עם הדעה שניתן היה להרשיע גם לפי סעיף משנה 2 הנ"ל. בערעור ניתנו שלושה פסקי דין נפרדים של מ"מ הנשיא שמגר, לוין ואור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' ש. סירוטה למשיבה. 22.11.82).
בג"צ 25/82 - עזרא אלחנן רוסיניק ואח' נגד עירית רעננה
*פרוש חוק עזר להיטל סלילת כבישים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים הם בעלי אדמות חקלאיות בתחום שפוטה של רעננה ועתירתם מתיחסת לדרישות המשיבה לתשלוםהיטל סלילת כביש לפי חוק עזר בדבר סלילת רחובות. לפי חוק העזר הוטל על קרקע שנועדת לבינוי תשלום גבוה ועל קרקע חקלאית תשלום נמוך בהרבה. ההגדרה של "שטח חקלאי" בחוק העזר מתייחסת לשטחים המיועדים כשטחים חקלאיים לפי תוכניות בנין עיר תקפות או מאושרות להפקדה, "למעט החלקות המפורטות בתוספת". בתוספת לחוק העזר קבעה העיריה את גובה ההיטלים בשני החלקים הראשונים של התוספת, ואילו בחלק השלישי פורסמה רשימה (להלן - הרשימה) של חלקות אשר למרות שהן מיועדות לשטח חקלאי יש לראותן כשטח בנוי לצורך תשלום האגרה. עתירת העותרים נתקבלה.
מאז נתקבלה לראשונה התוספת לחוק העזר פורסמו מספר תיקונים לתוספת ובכל תיקון נאמר "במקום התוספת לחוק העזר לרעננה (סלילת רחובות) יבוא" וכאן בא הנוסח של התוספת החדשה המשנה את התעריף של היטל הכבישים והמדרכות. בכל התיקונים הללו לא נכללה "הרשימה" וכבר משום כך דין עתירת העותרים להתקבל. טענה המשיבה כי התיקונים של התוספת התכוונו לשנות את התעריף אך לא לבטל את "הרשימה", ואולם אין להתחשב בכוונה שהתכוונו בפרסום חוק העזר אלא במה שפורסם למעשה. כאשר בוצעו עבודות הסלילה ונשלחו דרישות התשלום כבר היה בתוקפו הנוסח של חוק העזר ללא "הרשימה" וכיון שכך אין לחייב את העותרים לשלם לפי שטח בנוי. אשר לטענת ראש העיריה שהמועצה התכוונה להחליף את התעריף שבתוספת ולא לבטל את הרשימה ולכן מה שפורסם בחוק העזר אינו משקף את החלטות התיקון של המועצה - טענה זו אין לקבל. חזקה היא עפ"י דין, שחוק עזר שפורסם ברשומות, הותקן כהלכה. כמו כן חוקי העזר שפורסמו נחתמו ע"י ראש המועצה וקיבלו חתימת אישור של שר הפנים וחזקה היא שכל מעשיה של רשות צבורית נעשו כדין ולהלכה. אם רצה ראש המועצה לסתור את החזקה הנדונה צריך היה להכנס לפרטים ולהסביר את התקלה. יש להוסיף לכך גם את החזקה שכאשר אישר שר הפנים את כל אחד מחוקי העזר המתקנים וחתם עליהם בירר ובדק שהוא מאשר חוק עזר שעליו הוחלט כהלכה ע"י המועצה
המקומית.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. לרר לעותרים, עו"ד י. ברוש למשיבה. 30.11.82).
בג"צ 245/82 - ריבה חכם נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*מבחנים לרוקחת מבריה"מ לצורך הענקת רשיון בישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת עלתה מבריה"מ שם למדה לימודים שונים אשר לפי המצב בבריה"מ מאפשרים לה להיות רוקחת מוסמכת. בישראל נדרשה לעבור מבחנים שונים ובבג"צ קודם (734/80 פד"י ל"ה (4)690) ניתן צו החלטי המורה למשיבים להפעיל שיקול דעתם עפ"י התקנות הנוגעות לענין ולקבוע מה תקופת העבודה המעשית או קורס השתלמות שעל העותרת לעבור כדי לעמוד בבחינה בדיני הרוקחות בישראל. משניתן הצו ההחלטי האמור התעוררה שאלה מהו הקורס שעליה לעבור ואז חייבו אותה המשיבים ללמוד במסלול רגיל באוניברסיטה בירושלים ארבעה מקצועות בטענה שאין קורס ללימוד מקצועות אלה. כמסתבר הלימודים בארבעה מקצועות אלה והעמידה בבחינות הם לתקופה של שנתיים ובנוסף לכך כבר העיד בבג"צ הקודם איש הפקולטה באוניברסיטה כי העותרת לא תוכל לעמוד בעומס של הבחינות הנדונות. טענת העותרת הינה כי המשיבים פירשו את הצו ההחלטי של בג"צ בדיון הקודם שלא כדין והעמידו בפניה קשיים שפירושם המעשי הוא שלא תוכל לעמוד בבחינות. העתירה נתקבלה. בג"צ הורה למשיבים לאפשר לעותרת ללמוד באופן עצמאי את ארבעת המקצועות הנ"ל ולעמוד בבחינה בפני חבר בוחנים שימונה באופן מיוחד לשם כך.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. מוריץ לעותרת, עו"ד ש. צור למשיבים. 9.12.82).
בג"צ 396/82 - ה.ש.י. המגדר בע"מ נגד שר התעשיה ואח'
*תחולת צו המטיל הגבלות על שימוש בברזל מיובא (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא ומסחר בברזל ובמוצריו וכן יש לה מפעל ליצור מוצרי ברזל בארץ. במסגרת פעולותיה רכשה העותרת ברומניה כמויות גדולות של ברזל. המשיב פירסם צו המגביל את השימוש בברזל שיובא וקובע כי ברזל שיובא לא ישוחרר אלא אם יוברר כי אינו מיועד לשימוש לצורכי בנייה. המטרה העומדת מאחורי הצו הינה למנוע בנייה בברזל המיובא שאינו עומד בתקן ומהווה סיכון לצבור. טענת העותרת היתה כי יש לשחרר את הברזל שכן הצו תופס רק לגבי ברזל שיובא לאחר הוצאת הצו ואין להחיל אותו רטרואקטיבית לברזל שיובא לפני שפורסם הצו. העתירה נדחתה.
צו הפיקוח הנדון וההוראות שבחוק ושבתקנות מצביעים על כך שהצו חל הן על ייבוא חדש והן על שימוש בברזל שכבר יובא וטרם שוחרר. אין הצו חורג מן הגבולות של החוק המסמיך ואין גם לומר שהצו הוא בלתי סביר. העובדה שאין הוראת מעבר לגבי סחורה שיובאה לפני הוצאת הצו אינה הופכת את הצו לבלתי סביר כאשר מדובר בצו שנועד למנוע סכנה וגרימת נזק ניכר לצבור. נכון שבכל מקרה בו מונהג שינוי בחקיקה יש לתת את הדעת למצב הקיים, כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה באלה שנהגו לפני תחילת החיקוק בדרך שהיתה מותרת לפי חיקוקים קודמים ואשר צריכים עתה להתאים את עצמם להסדרים החוקיים החדשים. ברם, יש נסיבות בהן מן הנמנע לקבוע תקופות מעבר והמקרה דנא הוא מקרה כזה, שכן לפי חוות דעת מוסמכת קיים חשש שיגרם נזק ניכר לצבור כולו או מקצתו. העותרת
הביאה חוות דעת נגדיות, אך אין בכך כדי לשלול מפעולת המשיבים את הבסיס המצדיק את פעולתם. כאשר חוות דעת שעליה סומכות הרשויות המופקדות על ביצועו של חוק אינה מופרכת אלא סבירה ומבוססת על פניה, לא יתערב ביהמ"ש בפעולת הרשות המינהלית המסתמכת על חוות דעת זו כאן יש חוות דעת נגדיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד יעקב נאמן ודליה רונן לעותרת, עו"ד אלי בן טובים למשיבים. 16.12.82).
בג"צ 710+937/82+483 - אגודת הבונים להשכרה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*העלאות דמי השכירות בבתי עסק (העתירה נדחתה).
העתירות דנות בנושא קביעת שיעורי ההעלאה בדמי השכירות בבתי עסק מוגנים. הנושא כבר הועלה בשעתו בבג"צ ובעת הדיון הודיע ב"כ המדינה ששר השיכון מוכן להתחייב שאם לא יהיו התפתחויות בלתי צפויות יביא את ענין התקנת תקנות. חדשות בדבר דמי שכירות של בתי עסק לדיון בממשלה בחודש יולי 1982. לאור הודעה זו חזרו בהם העותרים בבג"צ הקודם מעתירתם. מאחר והענין לא הובא בחודש יולי לממשלה הוגשו העתירות הנדונות בחודשים ספטמבר ואוקטובר ובהן מלינים העותרים על אי העלאת שיעורי השכירות על פי התקנות. ב"כ המדינה הודיעה שהממשלה יזמה חקיקה בנושא האמור במקום התקנת תקנות והענין הועבר בכנסת בקריאה ראשונה ובעת הדיון בבג"צ דנה ועדת החוקה בחקיקה שהציעה הממשלה. כיון שכך אין מקום שבג"צ ידון בענין. השאלה איננה מה צריכים להיות דמי השכירות אלא אם יש מקום להתערבות בג"צ בפעולת הרשות המבצעת מאחר ולא קיימה, כטענת העותרים, את חובתה עפ"י דין. כאשר מתברר שהמשיבים מסרו את הענין להכרעת המחוקק אין עילה להתערבות בג"צ. לאחר מסירת הענין למחוקק יצא הענין מסמכותה הבלעדית של המשיבה. אשר לטענת העותרים על שום מה לא קיימה הממשלה את הבטחתה ולא הביאה את הענין לדיון בממשלה בחודש יולי - על כך השיבו המשיבים כי בגין המלחמה בלבנון לא הובא הדבר בפני הממשלה. אכן, בהבטחה שניתנה בשעתו בבג"צ סוייגה ההתחייבות בכך שלא יהיו התפתחויות בלתי צפויות והמלחמה היא כמובן בגדר התפתחות בלתי צפויה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הס לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 7.12.82).
בג"צ 663/82 - ריצ'רד ראובן רימל נגד רונית רימל
*החזקת קטינים (העתירה נדחתה).
העותר פנה בעבר לבג"צ וביקש כי יתן צו שיורה למשיבה להעביר את הילדים הקטינים של בני הזוג למערב גרמניה כדי שיהיו בחזקת העותר שהוא אבי הילדים. הצו לא ניתן ונקבע שקיימת מחלוקת עובדתית ממשית בין האב לבין האם באשר לטובת הילדים ועל כן הדבר צריך לידון בביהמ"ש המחוזי, כאשר בפניו כבר הועמדה לדיון שאלה זו והוא נתן צו זמני שעל הילדים להיות בחזקת האם ואין להוציאם מחזקתה. עתה פנה העותר שנית לבג"צ באשר לדעתו חלו שינויים בנסיבות, וזאת על שום שבינתיים נתן ביהמ"ש במערב גרמניה צו שלפיו יש למסור את הילדים להחזקתו הבלעדית של האב. העתירה נדחתה. כאשר ניתן הצו במערב גרמניה כבר עמד בתוקפו הצו של ביהמ"ש המחוזי שהילדים צריכים להיות אצל האם ויש להניח שאילו ידע ביהמ"ש בגרמניה על דבר ההחלטה הנדונה אזי מתוך כיבוד צוים של בימ"ש במדינה אחרת לא היה נותן את החלטתו האמורה העומדת בסתירה עם החלטת ביהמ"ש בישראל. לכן אין כאן שוני המצדיק שינוי ההחלטה הקודמת של בג"צ.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד א. גרינשטיין לעותר. 15.12.82).
בג"צ 560/82 - דר' אילן רטום נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בפס"ד של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
המשיבה השלישית (האוניברסיטה) החליטה על פיטורי העותר מעבודתו. כמרצה ובתי הדין לעבודה סירבו להתערב ולפסול את פעולות האוניברסיטה. העתירה נדחתה. תחום התערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד לעבודה צר ואינו חופף את מלוא מערכת הבדיקה שמקיים ביהמ"ש בשבתו כבימ"ש לערעורים אזרחיים. בפסיקת בג"צ הסתמנו שתי גישות באשר להתערבות בפסקי דין של בית הדין לעבודה, אחת מחמירה ואחת מקילה, אך מקובל על בעלי כל הגישות כי ההתערבות בפסיקת בתי הדין לעבודה מוגבלת למקרים בהם ברור וגלוי שנפל משגה משפטי בהכרעת בית הדין. אין לומר שבעניננו נפל משגה כזה. די בכך שיש לבעיה הנדונה פנים לכאן ולכאן כדי שתשלל העילה להתערבות בג"צ. המסקנה שהדרך שננקטה ע"י ביה"ד לעבודה היא דרך אפשרית ואינה מופרכת די בה כדי להשאיר את הענין בתחום הכרעת בתי הדין לעבודה מבלי שבג"צ יבדוק את הנושא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, אור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אבולעפיה לעותר. 7.12.82).
בג"צ 651/82 - שלמה אלמקיים ואח' נגד בית הדין הצבאי המחוזי ואח'
*סמכות בי"ד צבאי לדון שוטרים שפעלו בלבנון בשליחות הצבא (העתירה נדחתה).
לבית הדין הצבאי המחוזי בצפון הוגש כתב אישום נגד העותרים , שהם שוטרים במשמר הגבול, בגין עבירות שבוצעו כאשר פעלו בשליחות הצבא בלבנון. העותרים טענו שבית הדין אינו מוסמך לדון אותם כי הם אנשי משטרה. אין הם מתעלמים מהאמור בחוק השיפוט הצבאי המטיל את החוק גם על מי שפעל בשליחות הצבא בלבנון, אך הם טוענים שהוראות וסעיפים מסויימים בפקודת המשטרה גוברים על הוראת חוק השיפוט הצבאי. העתירה נדחתה.
אין בג"צ נוהג להתערב בהחלטות טריבונלים אחרים כל עוד יש לעותר סעד בערכאה אחרת ובמקרה דנן יוכלו העותרים להביא את טרונייתם בענין הסמכות לפני בית הדין הצבאי לערעורים, אם יהיה צורך בכך, לאחר שבית הדין הצבאי המחוזי יסיים את ההליכים. נכון שתיאורטית עשוי להיווצר מצב שבו יתברר בדיעבד, בתום הדיון כי העותרים צדקו בטענתם אך מצבם אינו שונה ממצבו של נאשם בפלילים העומד לדין לפני אמת הערכאות הרגילות של המדינה שאינו יכול לערער על החלטת ביניים שניתנה על ידי ביהמ"ש. אכן, אילו נתברר חוסר הסמכות בעליל, על פני הדברים, יתכן והיה מקום לעשות שימוש בסמכותו של בג"צ כבר בשלב הנוכחי. ברם, המקרה דנן אינו מסוג המקרים שבהם טענת חוסר הסמכות מבוססת בעליל. כיון שכך אין להעתר לעותרים.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. עו"ד סולימנוב לעותרים. 6.12.82).
בג"צ 667/82 - גד צירינסקי נגד עירית תל אביב ואח'
*ביטול מכרז למכירת מכונות כשלא הוגשה הצעה ריאלית (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז פומבי למכירת מכונית מסוג וולבו ולמכרז הוגשו שתי הצעות ובכללן הצעת העותר בסכום של 75.000 שקל שהיתה ההצעה הגבוה ביותר. ועדת המכרזים החליטה לבטל את המכרז באשר ההצעה היתה נמוכה מאומדן העיריה למחיר המכונית שהיה 85,000 שקל. לפיכך החליטה ועדת המכרזים לנהל מו"מ למכירת המכונית בסכום ריאלי. עתירת העותר נדחתה. לפי פקודת העיריות חייבת העיריה לפרסם מכרז פומבי לצורך התקשרות בחוזה להעברת טובין, אך בהתאם לתקנות רשאית העיריה להתקשר בחוזה ללא מכרז כשמדובר בטובין שערכם אינו עולה על 207,000 שקל ומכאן שיכולה העיריה
למכור את המכונית ללא מכרז. השאלה היא איפוא אם מותר היה לעיריה לבטל את המכרז לאחר שעשתה מכרז והתשובה היא חיובית. משהוברר שההצעות נופלות מהאומדן הריאלי בשיעור העולה על %11.5 רשאית היתה המשיבה לבטל את המכרז ולפתוח במשא ומתן למכירת המכונית במחיר ריאלי. בפעולתה זו לא חרגה העיריה מגדר הסבירות בהפעלת שקול דעתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, בך. 12.12.82).
בג"צ 538/82 - מוחמד איברהים ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון ואח'
*בקשה לפסול תכנית בנין עיר (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים לחייב את המשיבים לבטל תוכנית מסויימת בזכרון יעקב שקיבלה תוקף ביום 8.7.82 ולהעביר את התוכנית לדיון בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה - השומרון כדי לתת לעותרים הזדמנות להגיש את התנגדותם לתוכנית. העירה נדחתה. התוכנית הוגשה לועדה ע"י מינהל מקרקעי ישראל והיא מתייחסת לשטח קרקע בתחום הועדה המקומית - השומרון בגודל של כ- 860 דונם. התוכנית כוללת גם שלוש חלקות ששטחן כ- 10 דונם שבהן העותרים הם בעלים רשומים של שני שליש והמינהל הוא הבעלים של שליש בחלקות. עפ"י התוכנית מיועדות החלקות הנדונות להיות דרך צבורית והעותרים רואים עצמם נפגעים ע"י התוכנית. טענות העותרים בפני בג"צ הן: כי כשהחליטו הועדות המקומית והמחוזית על אישור התוכנית הועלם מהן ע"י המינהל שחלק מהקרקע הוא בבעלות פרטית וכי העותרים לא ידעו על קיום התוכנית ועל כן גם לא הגישו את התנגדותם לתוכנית. את הטענה כאילו הוטעו הועדות על ידי המינהל אין לקבל מן הטעם שעל גבי התסריט שהוגש צויין במפורש כי הבעלות בקרקע היא של המינהל ואחרים והוא הדין במפה שהוגשה. אשר לטענה שהעותרים לא ידעו על קיום התוכנית - לטענתם צריך היה לפרסם את דבר הפקדת התוכנית גם בעתון בשפה הערבית אך טענה זו אין לקבל. על פי חוק התכנון והבניה צריך שהודעה על הפקדה תפורסם גם בעתון בשפה הערבית כאשר מדובר במרחב תכנון שבו האוכלוסיה הערבית עולה על %10, אך במרחב תכנון השומרון אין האוכלוסיה הערבית מגיעה ל- %10 מכלל האוכלוסיה ולפיכך הפירסום שנעשה בעתונים עבריים עונה על דרישות הפרסום לפי החוק. אין לקבל את טענת העותרים שהיה צורך לדאוג לפרסום או הודעה על הפקדת התוכנית מעבר לנדרש עפ"י החוק.
לכך יש להוסיף שלעותרים נודע על דבר קיום התוכנית זמן רב לפני שהיא קיבלה תוקף ביולי 1982, אך הם לא עשו דבר וגם השהו את הגשת עתירתם לבג"צ. כבר בנובמבר 1980 ניהלו משא ומתן עם המינהל בדבר מכירת חלקותיהם ואז כבר ידעו על התוכנית. השהיית פנייה לבג"צ במשך שנתיים מהווה שהוי בלתי מוצדק וכבר מחמת שהוי זה היה מקום לדחות את העתירה. בתחילת נובמבר 1980 השתנה המצב ע"י כך שהתוכנית אושרה והוגשה תוכנית חלוקה מחדש וכן החליטה הועדה המקומית להפקיע את השטחים המיועדים לצרכי צבור. בנסיבות אלה אין להעתר לעותרים בעתירתם להחזיר את הגלגל אחורנית.
אשר לטענה כי התוכנית הוכנה ע"י המינהל שלא בתום לב בכך שהדרכים הצבוריות תוכננו דווקא על חלקות העותרים ולא על חלקות אשר בבעלות המינהל - טענה זו אילו היה לה יסוד צריך היה לעורר אותה בפני הפורומים המתאימים שדנו בתכנית ואישרוה, אך גם לגופם של דברים אין לקבל את הטענה. ראשית, אין היא נכונה, ושנית, אין בעתירה כל טענות או ראיות של ממש לכך שהתוכנית הוכנה
שלא בתום לב. לא די בהעלאת טענה כללית של חוסר תום לב אלא יש לפרט את הטענה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דדוש לעותרים, עו"ד אור למשיבים. 19.12.82).
בג"צ 620/82 - יצחק דוד נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*בקשה להסרת חסינות שר המשפטים (העתירה נדחתה).
עתירת העותר היא שבג"צ יחייב את היועהמ"ש לפנות לכנסת כדי להסיר את חסינותו של שר המשפטים על מנת שהעותר יוכל להגיש נגדו קובלנה פלילית פרטית. העתירה נדחתה. קובלנת העותר מתייחסת למידע שמסר שר המשפטים לרב בקשר לילדו של העותר ולטענת העותר כלול במידע חומר שיש בו משום השמצה. העותר פנה ליועהמ"ש כי יפעל להסיר את חסינות השר ומשסרב היועהמ"ש פנה העותר לבג"צ. מנוסח חוק החסינות עולה בבירור שפניית היועהמ"ש לנטילת חסינות מחבר כנסת איננה חובה שעליו למלא לגבי כל בקשה של אזרח הטוען שבוצעה עבירה על ידי אותו חבר כנסת. פניותיו של היועהמ"ש לפי החוק הנ"ל נתונות לשיקול דעתו. על העותר היה להראות לפי שיקול דעתו שלא להעתר לפניית העותר ובכך אין להתערב. על העותר היה להראות לבג"צ ששיקולי היועהמ"ש לאי הפעלת סמכותו היו מוטעים מיסודם ושפעל בענין זה שלא כדין או שלא בתום לב. העותר לא הצביע על כל פגם או טעות בשיקולי היועהמ"ש ובשל כך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, ד. לוין. 13.12.82).
בג"צ 290/82 - עבדול עזיז אבו רביע נגד ביהמ"ש הצבאי בעזה ואח'
*סמכות בימ"ש צבאי בעזה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הועמד לדין בפני בימ"ש צבאי בעזה ועתירתו היא נגד סמכות בימ"ש זה לדון אותו, וכן עותר העותר נגד הממונה על המכס והבלו בעזה בטענה שחייבו אותו בתשלום שאין הוא חייב לשלמו. העתירה נדחתה.
ככל שהדבר נוגע לענין סמכות ביהמ"ש הצבאי הרי טענת חוסר הסמכות אינה עולה מן האמור בכתב האישום ואינה משתקפת בו, ואם סבור העותר שאין לביהמ"ש הצבאי סמכות הרי הוא רשאי להעלות את טענותיו והשגותיו במסגרת הדיון בביהמ"ש וחזקה על ביהמ"ש שיכריע בענין הטענה של מוסר סמכות. אם ביהמ"ש הצבאי, ככל בית דין אחר, יטול לעצמו סמכות שאין לו או אז פתוחה הדרך בפני העותר לפנות לבג"צ. אשר לטענות נגד הממונה על המכס והבלו - מסתבר שהעותר לא נקט בכל פעולה כדי להביא את השגותיו בדבר חיובו בפני מי שמוסמך לדון בכך. סיכומו של דבר, העותר לא מיצה את הדרכים הפתוחות בפניו כדי להעלות טענותיו בפני הרשויות השיפוטיות או המינהליות ומשלא נתגלה בכתב האישום כל פגם שהוא גלוי וברור על פניו אין עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד קנת לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 13.12.82).
בג"צ 335/82 - יעקב ואברהם למדן נגד מנהל המכס והבלו
*תפיסת טובין החשודים שבוצעה עבירה ביבואם (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים עוסקים בייבוא מכשירי חשמל וביקשו לשחרר מוצרי חשמל שיובאו מגרמניה ושכללו 1000 מכשירי רדיו טייפ וכ- 300 מערכות משולבות. המשיב חשד שהמחיר המוצהר במסמכי היבוא אינו המחיר האמיתי. נפתחה חקירה שבמהלכה נערך חיפוש במשרדו של אחד העותרים
ונתפסה מכונת כתיבה שבדיקתה העלתה כי חשבון המכר של הספק הגרמני עם מחיר הפריטים הודפס במכונה זו. עפ"י הממצא הנ"ל וידיעות נוספות שבידי המשיב הוא הגיע למסקנה שמדובר בטובין מחולטים כמובנם בסעיף 204 לפקודת המכס, ובדצמבר 1981 תפס את הטובין על פי סמכותו בסעיף 188 לפקודת המכס. העותרים הגישו לביהמ"ש תובענה להחזרת הטובין וכן ביקשו מהמשיב כי יסכים לכך שהטובין ימסרו להם כנגד ערבות בנקאית לפי סעיף 191 לפקודה הקובע כי "המנהל יכול להרשות... טובין שנתפסו ימסרו לידי התובע, לאחר שנתן ערובה על תשלום שווים אם יוחרמו". המשיב סרב לבקשת העותרים ועתירת העותרים נדחתה.
העותרים טוענים כי המשיב חייב למסור להם את הטובין כנגד ערבות בנקאית שכן, לדעתם, הרשות המסורה למשיב בסעיף 191 לפקודה יש לפרשה כחובה להעתר לבקשה המוגשת עפ"י סעיף זה. טענה זו אין לקבל. בדרך כלל כשניתנת לרשות סמכות לפעול, והמחוקק נוקט לשון על פיה "רשאית" הרשות לפעול, ניתנת לאותה רשות הסמכות להחליט, לאחר ששקלה בענין, אם לפעול ואם לאו. לעתים יש לסטות מהנוסח כפשוטו ולפרש הענקת רשות כמטילה חובה לפעול, וזאת בהתחשב במטרת החוק וכדי לא לעשות את דבר המחוקק פלסתר או ריק מתוכן, או כדי להימנע מפגיעה שהמחוקק לודאי לא התכוון אליה. בעניננו, לפי נוסח 191 לפקודה ומטרתו, אין לייחס למחוקק כוונה שבכל עת שפונה אליו בעלים של טובין שנתפסו חייב המשיב להעתר לבקשה.
אשר לטענת העותרים שהמשיב לא שקל כהלכה את בקשתם ולא נהג בתום לב וזאת בהתחשב במספר עובדות ובכללן שעד כה לא הוגש נגד העותרים משפט פלילי ומכאן ראיה שאין ממש בחשדות שהועלו נגד העותרים - טענה זו אין לקבל. הראיה של מכונת הכתיבה שנמצאה היא ראיה חזקה נגד העותרים ואלה אף לא הכחישו בפה מלא בתצהירם את העובדה שהם הדפיסו בארץ את החשבון של הטובין. על פי הפקודה יכול המשיב לתפוס את הטובין גם ללא שהוא מגיש תביעה פלילית. הסנקציה של חילוט מוטלת מכח החוק במישור האזרחי מינהלי, אם כי לגבי בעל הטובין יש בכך משום עונש.
טוען ב"כ העותרים כי אם הטובין מוחזקים בידי המשיב ואח"כ יתברר שהעותרים לא עברו עבירה ויצטרכו לשחרר להם את הטובין כי אז בינתיים ערך הטובין יורד והם יצאו מופסדים. אולם ענין חילוט הטובין יש בו אלמנט של הרתעה הן כלפי בעל הטובין והן כלפי אחרים. אלמנט הרתעתי זה ימצא מסוכל אם יאופשר כדבר שבשיגרה לכל בעל טובין שנתפסו להמירם בערבות מתאימה. זו מדיניות הנקוטה ע"י המשיב בדרך כלל, מבלי שהעותרים הופלו לענין זה לרעה. בעניננו מדובר בהצהרה חשודה ככוזבת לגבי טובין בקנה מידה גדול ועל פי החשד מדובר בעבירות של ייבוא במסגרת מהלך הברחה גדול של מוצרי חשמל מגרמניה לישראל. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המשיב.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. עין דור לעותרים, עו"דש. צור למשיב. 16.12.82).
בג"צ 637/82 - אליעזר נאור נגד משטרת פתח תקוה
*סרוב המשטרה לתת אישור לפי חוק רישוי עסקים (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להוציא צו נגד משטרת ישראל המסרבת לתת לו אשור לפי חוק רישוי עסקים לצורך רשיון לעסק לעריכת משחקים, מכונות חשיבה אלקטרוניות וכדומה. העתירה נדחתה.
המשיבה העלתה נימוקים שונים להתנגדות להענקת הרשיון ובין היתר נימוקים הקשורים לאישיותו של העותר, והסיכון כי המקום עשוי לשמש מקום מפגש
לעבריינים. אולם בשלב הנוכחי ניתן לדחות את העתירה מן הטעם שהעותר לא בא לביהמ"ש בידים נקיות. מסתבר שיחד עם פנייתו לקבלת רשיון, ואולי אף לפני כן, פתח העותר את עסקו וזה חדשים הוא מנהל אותו ללא רשיון, ומבלי להמתין לדיון בעתירתו. כלל מקובל הוא שעותר הבא לבג"צ בנסיבות דומות חוטא באי נקיון כפיים ואין לו לצפות לסעד מבג"צ.
(בפני השופטים: בייסקי, נתניהו, אור. עו"ד א. אורן לעותר, עו"ד מזוז למשיבה. 6.1.83).
בג"צ 521/82 - עזבון שריף שנטי ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הארכת מועד להגשת תביעת פיצויים בגין שינוי יעוד מקרקעין (העתירה נדחתה).
המשיב סרב להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים על שינוי ייעוד מקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ועתירתם נדחתה. בג"צ כבר פסק ברוב דעות בבג"צ 122/75 פד"י כ"ח (1) 253 שסעיף 197 הנ"ל אינו בעל תחולה רטרואקטיבית. מאחר ששינוי הייעוד בוצע זמן רב לפני כניסתו לתוקף של החוק האמור, אין שר הפנים מוסמך להאריך את המועד. ב"כ העותרים נימק את טיעוניו בכוונתו לנסות ולהפוך את ההלכה האמורה שבבג"צ 122/75 על פניה. אין ממש בנימוק זה. השינוי בייעוד המשמש נשוא לעתירה בוצע בשנת 1960 וגם לאחר פטירת מורישו של אחד העותרים בשנת 1965 לא נעשה דבר כדי לעתור להארכת המועד. אין עילה מספקת להוציא צו על תנאי בענין שלגביו קיימת הלכה לסתור של בג"צ, כאשר מדובר בשינוי יעוד מלפני 22 שנה וכאשר העותרים יכלו להיוודע על העובדות המטריאליות לבקשתם סמוך לפטירת המוריש בשנת 1965.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עו"ד ליבליך לעותרים. 3.11.83).
בג"צ 640/82 - יעקב עובד נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*ריצוי מאסר אזרחי תוך כדי ריצוי מאסר פלילי (העתירה נדחתה).
יו"ר ההוצל"פ הוציא צו לאסור את העותר בגין חוב מזונות. הצו הגיע לשלטונות בית הסוהר שם ריצה העותר מאסר שהוטל עליו בהליך פלילי. כשהגיע הצו לבית הסוהר, מצוות סעיף 47 לחוק העונשין היא שהמאסר הפלילי יפסק למשך תקופת המאסר האזרחי. לאחר כ- 4 חדשים, זמן לב לאחר שכבר ריצה העותר את המאסר האזרחי של 21 יום, ובעודו ממשיך לרצות את המאסר הפלילי, הגיעה הודעת ביטול של פקודת המאסר. טוען עתה העותר שיש להביא בחשבון את התקופה הנדונה כחלק מהמאסר הפלילי. טענה זו אין לקבל. אין לומר שצו המאסר של יו"ר ההוצל"פ היה בטל מדעיקרא. הלכה פסוקה היא שסמכותו של יו"ר ההוצל"פ לבטל צו הינה רק לפני ריצוי המאסר האזרחי אך לא לאחריו. פרושו של דבר שעל העותר להשלים ריצוי מאסרו הפלילי בנוסף לאותה תקופה שבה ישב מכח צו יו"ר ההוצל"פ. העותר נמצא עתה חופשי כתוצאה מצו ביניים של ביהמ"ש העליון והוא משוחרר מזה כחודש בערבות. החזרת אדם לכלא הוא מעשה חמור שנרתעים בדרך כלל מעשותו. לפיכך הוחלט להאריך את תקופת שחרורו בערבות עד ל- 15.2.83, כדי שהעותר יוכל להגיש בקשה לחנינה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, נתניהו. עו"ד בנימין גבאי לעותר, עו"ד פוגלמן למשיבים.29.12.82).
בג"צ 569/82 - לולה מיכאלוביץ ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד להגשת תביעות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).
העותרים הוכרו על ידי המשיבה כנכים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ולגבי חלק מהם הוארך המועד לצורך תביעות מסויימות. לאחר
שנקבעו לעותרים אחוזי נכות בענין מחלת עצבים הגישו בקשות נוספות לפי סעיף 19 לחוק נכי רדיפות הנאצים, וביקשו להאריך להם את המועד להגשת התביעות, כך שיוכלו לזכות בתשלום קצבות נכות לגבי התקופה מיום 1.4.54 ועד לפנייתם הראשונה אל המשיבה. לטענת העותרים נהגה המשיבה במשך שנים לאשר בקשות דומות ואף לגבי העותרים הוכנה למעשה תשובה חיובית ונחתמו החלטות חיוביות, אך לפני שההודעות נשלחו להם חל מפנה במדיניות המשיבה ובמקום ההחלטות החיוביות שלחה להם החלטות שליליות על דחיית הבקשה, תוך ציון שהם יכולים להגיש ערר לועדת עררים שליד בימ"ש השלום. טענת העותרים היא כי משנתקבלה החלטה חיובית ונחתמו ההודעות הרשמיות בהתאם לכך, שוב לא היתה המשיבה רשאית לחזור בה מהחלטותיה. העתירה נדחתה.
מדובר בתרשומות פנימיות ובהודעות שאף אם הוכנו לא הובאו עדיין לידיעת גורם כלשהו מחוץ למשרד. לפיכך מותר היה לרשות לשנות את דעתה ולחזור בה מהחלטותיה או להכניס בהן שינויים. נפסק בעבר שאפילו בימ"ש רשאי לשנות את החלטתו כל עוד לא גמר את מלאכתו והוא עדיין יושב בדין באותו משפט וקל וחומר כשמדובר בהחלטה של רשות מוסמכת שהיא רשות מעין שיפוטית. המסקנה היא שהמשיבה פעלה במסגרת סמכותה כשהחליטה להעביר לעותרים החלטות שליליות והמקום הנכון לפניית העותרים היתה ועדת העררים שנקבעה בחוק ולא פניה לבג"צ. לפיכך העביר בג"צ את הענין לדיון בפני ועדת העררים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד א. זיינפלד לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 22.12.82).
בג"צ 183/82 - נוה אטיב כפר שיתופי בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*מינוי בורר לפי פקודת האגודות השיתופיות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בכפר השיתופי של העותר הודלקו מדורות ביום הזכרון וכתוצאה מגץ אש שיצא נגרם נזק לרכושו של המשיב השלישי (להלן - המשיב) שהיה בזמן האירוע חבר באגודה השיתופית נוה אטיב. המשיב פנה לרשם האגודות השיתופיות שימנה בורר בתביעתו נגד המושב והלה אכן מינה בורר לפי פקודת האגודות השיתופיות. לטענת העותר הסמכות למנות בורר הינו בסכסוך בין המושב לבין חבר במושב הנוגע לעסקי האגודה ובעניננו תביעת נזיקין אינה נוגעת לעסקי האגודה. העתירה נדחתה.
בג"צ פרש את הסעיפים בפקודת האגודות השיתופיות ואת התקנון של העותרת והגיע למסקנה שהמקרה הנדון נכנס לגדר עסקי האגודה. זאת בהסתמך על הסעיף בתקנון המדבר על פעולות הנוגעות לעסקי האגודה מצד אחד וסעיף אחר הכולל בין מטרות האגודה עידוד פעולות חינוך, הסברה וכדומה והפעילות הנוגעת ליום הזכרון נכנסת לגדר מטרות אלה. בג"צ לא קיבל גם את טענת העותר שסכסוך הנובע ממעשה עוולה אינו יכול להיות מועבר לבוררות חקוקה כגון זו המעוגנת בפקודת האגודות השיתופיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. רסלר לעותר, עוה"ד ר. יאראק ושטרסלר למשיבים. 6.1.83).
בג"צ 638/82 - יהודה לוי נגד שופט חוקר ואח'
*צו לנתיחת גופה לפי חוק חקירת סיבות מוות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
אחיו של העותר נפטר, כנראה כתוצאה מנטילת סמים מופרזת, כך שהיה קיים חשש כי סיבת מותו אינה טבעית. הוגשה בקשה לשופט חוקר שיורה על חקירת סיבת המוות והשופט סבר כי הוא מוסמך לפעול לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות והורה על ביצוע ניתוח
שלאחר המוות. עתירת העותר נתקבלה. בקשה לחקור סיבת מוות או החלטה לקיים חקירת סיבת מוות אין בהן עדיין מאומה לענין נתיחתה של הגוויה. סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות קובע כי שופט חוקר רשאי להורות על ניתוחה של הגוויה אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה. אולם בניגוד לסעיפים בחוק חקירת סיבות מוות קובע סעיף 9 לחוק האנטומיה והפתלוגיה כי שופט חוקר לא יצווה על ניתוח גוויה אלא אם ראה שיש יסוד סביר לחשש: שהמוות נגרם בעבירה; או שהמוות נגרם ברשלנות; או שהמוות נגרם בהזנחה. אין הוא יכול עוד להורות על נתיחה אם יש לו יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית אך אין יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה, ברשלנות או בהזנחה כסמכות שהיתה לו לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות. בבקשת המשטרה בענין שלפנינו צויין כי יש יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית, אך לא צויין דבר באשר לחשש בדבר ביצוע עבירה. לפי דברי אחיו של הנפטר השתמש הלה באדולן וביהמ"ש ציין שלא נמצאו סימני אלימות חיצוניים בגופה. מהחלטת השופט עולה כי ההוראה לניתוחבאה בשל חשש שסיבת המוות אינה טבעית. טעם זה די בו כדי לשמש עילה לקיום חקירת סיבת המוות אך לנוכח האמור בסעיף 9 לחוק האנטומיה והפתולוגיה אין לראות בכך אחת מן העילות למתן צו ניתוח גוויה.
החלטת בימ"ש השלום היתה פגומה בשל טעם נוסף. כדי להורות על ניתוח יש להחליט תחילה על קיום חקירה בנסיבת המוות, שהרי הפעלת הסמכות לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות היא תנאי מוקדם למתן הוראה בדבר ניתוח הגוויה, ובמקרה שלפנינו ניתנה הוראה בדבר ניתוח הגוויה מבלי שניתנה הוראה בדבר חקירת סיבות המוות.
המשטרה שבקשה את הניתוח ציינה כי אכן מדובר בשימוש בכמות מופרזת של סם מסוכן, ואולם אם נטל המנוח ביודעין סם אין לראות מהי העבירה שבוצעה אם צריכת היתר גרמה למוות. מעשיו של פלוני הגורמים למותו הוא אינם בגדר עבירה לפי דיני העונשין שלנו. מאידך, נטילת הסכם שלעצמה ללא קשר לגרם המוות אינה עילה לחקירת סיבות המוות. החשש שהסם היה מורעל הועלה ע"י המשטרה בגדר אמירה בעלמא שלא היתה לה זיקה ותהיה זו הקלה ביותר לפרט עובדתי כלשהו שהועלה בפני השופט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. ברגר לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 5.12.82).
בג"צ 629/82 - וג'יה מוסטפא וג'ואנה מוסטפא נגד המפקד הצבאי לאזור יו"ש
*צו גירוש נגד מי שבא כתייר ליו"ש ולא עזב את המקום (העתירה נדחתה).
העותר, שהוא אזרח ירדני, נולד לפני 56 שנה בכפר בנפת טול כרם והתגורר שם עד שנת 1968. באותה שנה עזב את הכפר ונסע לונצואלה וקיבל שם מעמד של תושב. בשנת 1966 נשא לאשה את העותרת השניה שהיא תושבת ונצואלה וילידת אותה ארץ ומנשואיהם נולדו להם שם ארבעה ילדים שקיבלו אזרחות ונצואלית. במאי 1975 הגיעו בני הזוג עם ילדיהם לישראל עפ"י אשרת תייר שהוגבלה לשלשה חדשים אך הם לא עזבו את הארץ. בבדיקה בטחונית שיגרתית נעצר העותר ומשנתגלה שהוא נמצא כאן שלא כדין הוצא נגדו צו גירוש. עתירתו לבג"צ נדחתה.
אין לקבל את הטענה כי גירושם של העותרים נוגדת את ההכרזה האוניברסלית מטעם האו"ם שלפיה כל תושב רשאי לחזור למקום מגוריו שכן לא מדובר בחזרה למקום המגורים. כמו כן אין לפסול את הגירוש מן הנימוק שתקופה של יותר משבע שנים שהה העותר באיזור השהייה בתוך יהודה ושומרון מותנית בקבלת רשיון
מיוחד ורשאי השלטון שתפס את השליטה בשטח וכונן בה משטר צבאי לאסור או להגביל כניסת אנשים ככל שמחייבים זאת הצרכים והאינטרסים שעליהם מופקד הממשל הצבאי. העותר שהיה לו בעבר קשר עם האזור ניתק את הקשר כשהשתקע בונצואלה במשך 17 שנים והתחתן שם. הוא חזר לכאן עפ"י אשרת תייר שהיתה מוגבלת למספר חדשים והסתיר כוונתו להשאר באזור דרך קבע. השיקולים של המשיב נבדקו ע"י בג"צ שלא גילה בהם כל פגם המחייב את התערבותו. בג"צ אינו שוקל שיקוליה של הרשות במקומה אלא בוחן את חוקיותם וסבירותם ובהתחשב במכלול הנתונים של המקרה דנא אין מקום לפסול את שיקולי הרשות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' פ. לנגר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 11.11.83).
בג"צ 619/82 - אורי לוי נגד מדינת ישראל ואח'
*עתירה נגד אישור מעצר עד תום ההליכים (העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין בבימ"ש השלום באילת בגין התפרצות וגניבה ולאחר שהודה באשמה הורה ביהמ"ש לקבל תסקיר קצין מבחן ולעצור את העורר עד גמר ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר על החלטת המעצר והשופט יהודה כהן בביהמ"ש העליון דן בערר והחליט שאין להזקק לערר נוסף כשמדובר במעצרו של אדם לאחר הגשת כתב האישום וכאשר ההחלטה עברה את ביקורתו של ביהמ"ש בדרגה גבוהה יותר. עתירה זו מופנית נגד מדינת ישראל, נגד השופט יהודה כהן ונגד ביהמ"ש המחוזי על שהחליטו כפי שהחליטו. העתירה נדחתה מכל אחד מהטעמים הבאים: העתירה נוסחה בלשון בוטה שמקומה לא יכירינה בכתבי טענות המוגשים לביהמ"ש; העותר מבקש סעד שלפנים משורת הדין בניגוד לכללים שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי ואת זה אין בג"צ רשאי להעניק; לגופו של ענין פעלו המשיבים בתחום סמכותם, בסבירות, והחלטותיהם נתקבלו מנימוקים עניניים ואין לעותר סיכוי שינתן צו כפי שהוא מבקש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד דוד לעותר, עו"ד גב' מרגלית למשיבים. 25.11.82).
ב.ש. 955/82 - מדינת ישראל נגד פנחס בוחבט
*שחרור בערובה (פריצה וגניבה)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיב הואשם בפריצה לדירה וגניבה וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בערבות עד לבירור דינו. בינתיים שוחרר העורר ואעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון שיש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת העבירה אך לא שוכנע בשלב זה "כי מסכת הראיות המצוייה בידי התביעה מצביעה בצורה סבירה על אשמתו" וההסבר לכך הוא שלדעתו החקירה שבוצעה על ידי המשטרה היתה מרושלת. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת נציג המדינה כי החקירה בוצעה כדבעי וכי ברשות התביעה ראיות לכאורה מספיקות כיסוד למעצר עד תוך ההליכים. אין צורך שהשופט יהא משוכנע באשמת הנאשם ודי בכך שיהיה חומר ראיות המספיק לכאורה לביסוס הגירסה המפלילה. בעניננו יש חומר כזה. יש עדויות של שני שוטרים הטוענים שראו את העבירות בביצוען ושזיהו בוודאות את המשיב ויש בכך ראיות לכאורה. עבירות התפרצות נפוצות עד כדי מכת מדינה ודי בחומרת העבירה כשיקול לעצירה עד תום ההליכים, קל וחומר כשמדובר בנאשם ששוחרר כחודש לפני האירוע מבית הסוהר והוא בעל הרשעות קודמות כמעט כולן בעבירות נגד הרכוש.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד פוגלמן למבקשת, המשיב לעצמו. 6.12.82).