תקציר סביר כרך כ' חוברת 23

בג"צ 362/82 - חברת כ.א.נ. בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה ואח'

אי חוקיות היתר בניה. סרוב למתן הקלות בבניה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת פנתה למשיבה השניה (להלן - הועדה המקומית) וביקשה היתר להקמת בנין על מגרש בקרית ביאליק. במועד הרלבנטי חלה על המגרש תכנית בנין עיר שלפיה מיועד חלק מהמגרש בשטח של 560 מ"ר להרחבת הכביש. בקשת העותרת נדונה בפברואר 1981 ע"י הועדה המקומית וזו החליטה לאשר את הבקשה למתן היתר שיש בו גם מתן הקלה לגבי מספר הקומות ללא הגדלת אחוזי הבנייה. בעקבות הפרסום בעתונות הוגשו לועדה המקומית מספר התנגדויות שנדחו כולן על ידה והמתנגדים הגישו עררים למשיבה השניה (להלן - הועדה המחוזית). כאשר העררים היו תלויים ועומדים הוציאה הועדה המקומית היתר בניה (להלן - היתר א') שלפיו הורשתה העותרת להקים על המגרש בנין בן ארבעה אגפים. בינתיים נדונו בפני הועדה המחוזית העררים של המתנגדים והדיון הראשוני העלה מספר ליקויים בתוכנית הבניה ולכן הוציאה הועדה באוגוסט 1981 צו מינהלי שלפיו הופסקה העבודה במגרש. עקב כך דנה הועדה המקומית מחדש בנושא ההיתר ובספטמבר 1981 החליטה לבטל את ההיתר א' והוציאה במקומו היתר בניה חדש (להלן - היתר ב'). היתר ב' מתייחס לשני אגפים מתוך ארבעת האגפים המופיעים בהיתר א' כשהשניים הנותרים סומנו בהיתר ב' כמיועדים להריסה בהיות חלק מהם בתחום הדרך שעמדה בפני הרחבה וחלק בתחום קו בנין האסור בבנייה. בעקבות דיון נוסף הוצא היתר ג' במקום היתרב' שאינו שונה למעשה מהיתר ב' (להלן נתייחס להיתר ב' והיתר ג' כ"היתר ב' "). במקביל להוצאת היתר ב' יזמה הועדה המקומית שינוי תוכנית המתאר ובה מוצעת הצרת רוחב הכביש במידה ניכרת כך שחלק המגרש בשטח 560 מ"ר שהיה מיועד להרחבת הכביש הועמד עתה על 245 מטר ונוספו 325 מ"ר לשטח המגרש שהבניה מותרת עליה. בדצמבר 1981 אישרה הועדה המקומית את הבקשה להקלה שהוגשה לה ע"י העותרת לאחר שהועדה דחתה את ההתנגדויות לבקשת ההקלה. המתנגדים ערערו לועדה המחוזית הן על הצרת הכביש והן על מתן ההקלה לעותרת. הועדה המחוזית דחתה את ההתנגדות באשר להצרת הכביש אך קיבלה את העררים של המתנגדים בקשר להקלה המבוקשת וביטלה את ההקלה שעליה החליטה הועדה המקומית. מכאן העתירה.
א. צודקת המשיבה בטענתה המקדמית כי העותרת צריכה היתה לצרף לעתירה את המתנגדים שזכו בעררם לפני הועדה המחוזית. מידת מעורבותם של המתנגדיםבנושא העתירה היא ישירה ובולטת לעין, ולאחר שזכו בעררים רשאים היו לצאת מתוך הנחה כי הענין תם ונשלם. אם תתקבל העתירה הנוכחית והחלטת הועדה המחוזית תבוטל בהעדרם, עלולה ההחלטה לפגוע בזכויות שרכשו עקב החלטת הועדה המחוזית. שאלת צירופם של המתנגדים הועלתה מפורשות בתצהיר התשובה מטעם הועדה המחוזית, כך שהעותרת לא הופתעה כשהתעורר הדיון בנקודה זו. אעפ"כ התעלמה העותרת מהטענה וכאילו לא הועלתה כלל. ברם, אילו היה גורל העתירה תלוי בנקודה זו ניתן היה להתגבר עליה ע"י תיקון העתירה אך יש לדחות את העתירה לגופה.
ב. היתר א' הוצא ע"י הועדה המקומית ללא סמכות חוקית שכן בהיתר זה הורשתה העותרת לבנות על חלק מהחלקה שלפי תוכנית בנין שהיתה קיימת אז היה מיועד להרחבת הדרך. זו סטייה ניכרת מהתוכנית אשר התקנות אינן מרשות להעניק אותה אלא באישורה של הועדה המחוזית ואישור כזה לא ניתן. אשר להיתר ב' - ניכרים בו שתי פגמים: האחד - הוא הוצא ע"י הועדה המקומית כאשר העררים שהגישו המתנגדים לועדה המחוזית היו עדיין תלויים ועומדים לדיון, והועדה
המקומית לא חיכתה לתוצאות הדיון. אין העותרת יכולה להסתתר מאחורי הועדה המקומית בנושא זה שכן היא ידעה על העררים ובכל זאת בחרה להמריץ את הועדה המקומית לאשר את ההיתרים; הפגם השני - לא נתקיימה בהיתר ב' חובת הפרסום בעתונים כמצוות סעיף 149 של חוק התכנון והבניה המחייב פרסום מוקדם כשמדובר במתן הקלה. הועדה המקומית ניסתה לתקן פגם זה ע"י פרסום הודעה על מתן ההיתרים לאחר שההיתרים כבר ניתנו והיו בידי העותרת, אך בכך לא יצאה ידי חובתה. לא מדובר באקט פורמלי גרידא. ההוראה שבסעיף 149 טומנת בחובה מספר מטרות והן לעשות צדק עם אלה שהאינטרס שלהם עשוי להפגע מההחלטה, ולחדד את הבעייתיות שבין הגורמים המעוניינים השונים באופן שהגורם המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת; אבטחת משטר של הגינות ויושר בפעולת הרשות השלטונית ואמון הצבור בפעולותיה. על רקע מטרות אלה יש לומר כי שימוש בסמכות ללא קיום התנאי המוקדם של פרסום כשמדובר במתן הקלה פוסל את ההיתר.
ג. העובדה שהוחלט לשנות את התוכנית באופן שהחלק שניבנה על הכביש אינו בנוי עוד על כביש לאחר שרוחבו של הכביש הוצר אין בה כדי לשוות להיתר א', שנפסל מחמת שהותרה על פיו בנייה בשטח המיועד לכביש, גושפנקא חוקית בדיעבד, זאת משום שבעת הוצאת היתר א' לא היתה הועדה המקומית מוסמכת להוציאו באותה צורה שבה הוצא, וכאשר החליטה הועדה המקומית לצרף לשטח המגרש כ- 315 מטר לא היה בכך כדי להכשיר את היתר א' שהוצא בחוסר סמכות בעת הוצאתו.
ד. לפי הסעיפים החדשים בחוק התכנון והבניה רשאית כיום הועדה המקומית לתת את ההקלה שאותה מבקשים העותרים, ואעפ"כ אין להעתר לעתירה, מפני שכאשר ניתנו ההיתרים לא היתה הועדה המקומית מוסמכת לתתם כאמור ובינתיים הענין הוכרע ע"י הועדה המחוזית במסגרת העררים שהיו בפניה מבלי שניתן לגלות בשיקוליה פגם המחייב התערבות בג"צ. הועדה המחוזית באה לקראתה של העותרת והוסיפה 315 מ"ר לשטח המגרש וגרמה לכך ששטח שנועד להריסה לא יהרס, וצודקת הועדה המחוזית שאין להעניק הקלות נוספות לעותרת ודי במה שניתן לה כדי שהענין יבוא לידי גמר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד שלמה אבני לעותרת, עו"ד אלי בן טובים לועדה המחוזית. 27.12.82).

ע.א. 488+508/81+בר"ע 258/81 - טילי ליפשיץ ואח' נגד משה ליפשיץ

*בר"ע 258/81 - * סמכות בימ"ש לדון בענין מדור האשה כשלא תבעה מזונות. * איסור כניסה לבית של הבעל. * שעורי מזונות.(ערעורים על החלטות ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אישות 382/80 וב.ש. 864/81 - הערעורים נדחו בעיקרם).

המערערת והמשיב נשואים ולהם שתי בנות קטינות. חיי הנישואין לא עלו. יפה, וביוני
1980 הגישה האשה בשמה ובשם שתי הבנות תובענה נגד הבעל שעתירותיה הן שלוש: להוציא נגד הבעל צו מניעה שיאסור את כניסתו לדירת המגורים המשותפת; לחייב את הבעל במזונות הבנות בסכום של 12,000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה ולשאת בחלק מהתשלומים של אחזקת הבית; לחייב את הבעל להעמיד לרשות המערערות את המכונית השייכת לבני הזוג שלושה ימים בשבוע. ביהמ"ש הוציא במשך הזמן צווי ביניים שונים וביוני 1981 נתן פס"ד סופי שבו הכריע בתובענות הנ"ל. הוא קבע שהבעל פגע וממשיך לפגוע באשה פיזית ונפשית ולכן עשה לסופי את צו המניעה האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג וכן אסר עליו להמצא בקרבת הבית ובקרבת מקום העבודה של האשה ברדיוס של 200 מטר. את הצו לא הגביל בזמן באשר כל צו בנושא זה ממילא אינו סופי לעולמי עד ועם שינוי בנסיבות אפשר לחזור ולבקש מביהמ"ש לבטל את הצו או לשנותו. באשר למזונות - חייב את הבעל לשלם לכל אחת משתי הבנות 1,100 שקל לחודש כולל מסים, מים וכו' החל מיום 1.7.81 כשהסכום צמוד וכן תקבל האשה למזונות הבנות את קצבאות הילדים של הבטוח הלאומי. כן נתן צו המחייב את הבעל למסור את המכונית לידי האשה כמבוקש על ידה. הבעל לא קיים את צו ביהמ"ש לענין המכונית ולפיכך פנתה האשה אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה, עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש לאכוף על הבעל לקיים את הצו בענין מסירת המכונית. השופט שדן בענין דחה את הבקשה כי בינתיים המציא הבעל מסמך המצביע לכאורה על כך שאין הוא רשאי, עפ"י הסכם שבינו ובין המוסד לביטוח לאומי שסייע במתן הלוואה לרכישת הרכב בהיותו נכה, להעביר את הרכב לשמושו האישי של אדם אחר. הבעל הגיש ערעור על צו המניעה האוסר כניסתו לדירה ועל הצו בדבר מסירת השימוש במכונית לאשה, האשה הגישה ערעור באשר לשעור המזונות שנפסקו ובבקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור טענה נגד החלטת השופט שלא לאכוף את הצו בענין המכונית.

השופט לוין:
א. אין הבעל צודק בטענתו שלביהמ"ש לא היתה סמכות ליתן צו האוסר את כניסתו לדירה. טענת הבעל מסתמכת על כך שהאשה תבעה מזונות עבור הבנות בלבד, ולפיכך אין היא בעלת דין מכח עצמה, ואין היא יכולה במסגרת התביעה האמורה לתבוע לא את איסור כניסתו לדירה ולא את השימוש במכונית. טענה זו אין לקבל. האשה שהיא בעלת מקצוע סברה שאין טעם שתתבע מבעלה כספים למזונותיה במובן הצר של המלה. אולם בתחום המושג של מזונות נמצא גם מדור וכל טובת הנאה הנדרשת למען רווחת האשה מבחינת צרכי חייה. משזכאית האשה למדור, מוסמך היה ביהמ"ש לדון בנושא צו המניעה באשר לכניסה לדירה וכן להתייחס לתביעת השימוש במכונית.
ב. לגופה של ההחלטה בדבר איסור הכניסה לדירה - על ביהמ"ש לשקול הדברים היטב ולפסוק בענין בזהירות רבה. אכן, ראויה האשה להנות מהמדור שהיא זכאית לו בדרך אנושית ושלווה מבלי להיות צפויה למעשי אלימות או התגרות בלתי נסבלת מצד הבעל, וראויה היא שביהמ"ש יושיט לה סעד לאסור כניסת הבעל לדירה אם אכן הבעל מתעלל באשתו. נוכח מציאות שקנתה לה שביתה בבתי המשפט, שלפיה מרבים לבקש צווים כאלה ולעשותם אמצעי לחץ כנגד הבעל להשגת יתרונות במערכת היחסים הכוללת, ראוי להעמיד את הדברים על מכונם ולהציב גבולות ותחומים למתן הצווים ולהיקפם. צו המניעה איננו תחליף לצו הפרדה בין בני הזוג, ואין להשתמש בו לשם פתרון הקשיים שבמערכת היחסים שבין בני הזוג, מעבר להגנת זכות המדור של האשה. סעד כזה יינתן רק במקרים יוצאי דופן כאשר אין פתרון אחר למניעת הטרדות ומעשי אלימות מצד הבעל. אין לתת את הסעד הזה כדבר שבשיגרה, ומשניתן רצוי, אם כי לא הכרחי, שהצו יוגבל בזמן.

ג. הגבלת התקופה מראש אינה רק משום חומרתה וקשיותה של הוצאת אדם מדירת מגוריו, אלא גם משום שקציבת תקופה מתחייבת מתוך עצם המטרה שלשמה ניתן הצו. המטרה היא להגן על בן הזוג הנפגע, אך באותה מידה גם להביא את בן הזוג האחר להרהר בדרכו הנלוזה ולהביאו לשינוי התנהגותו. הצו המוגבל בזמן נועד בין היתר להביא לתקופת צינון ביחסי בני הזוג ולתרום לבניית תשתית יחסים חדשה נאותה יותר שתאפשר המצאות הבעל והאשה תחת קורת גג אחת.
ד. בעניננו היו בפני ביהמ"ש ראיות רבות שהצדיקו מתן צו המניעה, אך גם עפ"י ראיות אלה אין להגיע למסקנה מרחיקת הלכת שהבעל ביחסיו עם אשתו הוא חסר תקנה ומסוכן עד כדי כך שיש לשלול ממנו את התקווה לחזור לדירתו ולבנותיו לתמיד. היה על השופט להגביל את תוקפו של הצו ולא להסתפק בהערה שבבוא הזמן יוכל הבעל לעשות לבטול הצו. כיון שכך יש להגביל את הצו למשך שנתיים מיום מתן פסק הדין.
ה. אשר למסירת המכונית לשימושה של האשה - כאמור, אין לקבל את הטענה שביהמ"ש לא היה בר סמכות להזדקק לעתירה זו במסגרת ההליך דנן, אולם למעשה יש לבטל את הצו. אכן, אין להתרשם מטענת הבעל שלפי ההסכם עם הביטוח הלאומי אסור לו לתת את המכונית לשימוש אשתו, שכן לפי המסמכים שהוגשו ניתן להתגבר על האיסור הזה. אך לגופם של דברים אין טעם ואין צידוק ענייני לתת את הצו וזאת משני טעמים. ראשית, הבעל מוגבל מבחינת ניידותו ומכאן החשיבות שיועמד לרשותו רכב פרטי בכל עת; ושנית, כל עיקרו של צו המניעה הוא שיישמר מרחק פיזי ביניהם וימנעו נקודות חיכוך ועילות להתכתשות פיזית ומילולית. הסידור המוצע לענין המכונית עלול להרבות ריב ומדון עם מסירת הרכב ובעת קבלתו בחזרה. מכיון שהצו בוטל אין עוד מקום לפעול עפ"י פקודת בזית ביהמ"ש שכן פעולה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש איננה עונש על התנהגותו של המפר בעבר אלא אמצעי לכפות על ציות לצו מעתה ואילך.
ו. אשר לערעור האשה בענין גובה המזונות - קביעת גובה המזונות מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש היושב בערכאה ראשונה וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך בדרך כלל. בעניננו חייב ביהמ"ש את הבעל בתשלום מזונות לבנות בסכום סביר המאפשר לבנות קיום נאות. זאת ועוד, במקרה זה חרג ביהמ"ש המחוזי מהמקובל עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון כי את סכומי הקצבאות של הביטוח הלאומי יש לנכות מסכום המזונות שנפסק. ברם, כיון שבוטל הצו בענין מסירת המכונית והבנות יצטרכו להשתמש ברכב צבורי במקום במכונית הפרטית כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי כשקבע את סכום המזונות, יש להוסיף לכל אחת מהבנות סכום של 150 שקלים לחודש החל מיום 1.7.81.
ז. נוכח האינפלציה המואצת - אין התאמה של סכום המזונות לשינויים במדד יוקר המחיה אחת לארבעה חודשים כפי שנפסק עונה על הנדרש. ביהמ"ש העליון הנחה כבר מזמן שההתאמה צריכה להעשות אחת לשלושה חדשים וגם בענין זה יש להביא שינוי בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אמנם האשה בטענות הערעור לא התייחסה במפורש לנושא זה, אך ביהמ"ש העליון אינו יכול להתעלם מקביעה שיש לה אופי הלכתי, שאינה עומדת במבחן פסיקתו שלו ובמבחן המציאות הכלכלית. לכן, מיוזמתו הביא לשינוי זה.
השופט שיינבוים:
השימוש בסעד של צו מניעה לענין המגורים הפך להלכה רווחת בביהמ"ש העליון.
אם כי לא נועד הסעד להיות לעזר לצד מן הצדדים במלחמתו להשגת הגט, אין ביהמ"ש יכול לעצום את עיניו מהעובדה שלמעשה קובע הצו את דרך חיי הזוג, כפי שגם פסק דין למזונות קובע דרך זו. לפיכך, חייב ביהמ"ש לתת את דעתו לשאלה אם מתן הצו עשוי להביא לצינון המריבה וחידוש ההדברות בין בני הזוג הניצים, או שהוא עלול לשלול את האפשרות לחדש חיפושי דרך לחיים בצוותא ובשלום. יחד עם זאת על ביהמ"ש לשמור על הגבול הדק בין ברור זה לבין הושטת עזרה לבן הזוג במאבקו לקבל גט. במסגרת שיקולים אלה יש להחליט על כך אם יקבע בצו מועד לסיומו ואם לאו ואם כן מה יהיה מועד זה. אם לדעת ביהמ"ש יש לנקוט בצעד זמני כדי לצנן את יחסי האיבה בין הצדדים אז יגביל את הסעד בזמן, ואילו אם יראה ביהמ"ש כי המגורים המשותפים מנוצלים על ידי האלים להשיג את מטרותיו בדרך של הטרדה, כי אז מוטב שביהמ"ש לא יגביל את הצו מיוזמתו. גם הגבלת הזמן משמשת אמצעי במלחמת ההתשה כאשר הצד האלים חושב כי בתום הצו יעשה כרצונו כבתחילה ואילו הצד הסובל מפחד מה יקרה אם אמנם יבצע יריבו את איומו. במקרה דנן לא הגביל ביהמ"ש את זמנו של הצו, אך לא נימק את החלטתו בכך כי הגבלת תקפו של הצו תביא לסיכול מטרתו, ועל כן יש אמנם להגביל את תוקף הצו לשנתיים כאמור.

(בפני השופטים: לוין, שיינבוים, חלימה. עו"ד י. טולידאנו למבקשות, עו"ד ש. ברוידא למשיב. 15.12.82).

בג"צ 566/81 - אליהו עמרני נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'

סמכות דיון בסכסוכים הנובעים מהסכם גרושין שניתן לו תוקף של פס"ד. דחיית טענה של חוסר סמכות כאשר הטענה הועלתה בשלב מאוחר.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר והמשיבה השלישית (להלן - המשיבה) ערכו ביניהם, ביוני 1978, הסכם גירושין .בהסכם מדובר בצורה מפורטת על הסדרים כספיים ורכושיים שונים, לרבות הסדר הזכויות בדירה המשותפת לשני בני הזוג והתכולה שבה. העותר התחייב לשלם סכומים שונים למשיבה במשך שנה וחצי מיום הסכם הגירושין, ואם לא ישלמם במועד הנ"ל "יצא מהבית וישאיר את כל תכולתה לאשה יעביר את הדירה ותכולתה לאשתו". כן נאמר בהסכם כי "במידה ותתעורר איזו בעיה לאחר סידור הגט, יהיה בשיפוטו הבלעדי של בית הדין הרבני בחיפה" (סעיף 16), וכן כי "הצדדים מבקשים לתת תוקף חוקי של פסק דין להסכם זה". ההסכם הוגש לבית הדין הרבני בחיפה ולאחר שהתקיים דיון החליט ביה"ד לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד. על יסוד תנאי ההסכם סודר הגט, המשיבה עזבה את הדירה, והעותר המשיך לגור בה ובינתיים גם נשא אשה אחרת. משעברה תקופת השנה וחצי והעותר לא שילם למשיבה את מה שהתחייב לשלם לה, ביקשה מהעותר לפנות את הדירה ולהעבירה על שמה. משסירב פנתה לראש ההוצאה לפועל והלה החליט כי לפי ניסוח הסעיפים שבהסכם אין כאן חיוב מוחלט ועליה לפנות לביהמ"ש או לביה"ד לשם קבלת חיוב מתאים. המשיבה הגישה תביעה לביה"ד הרבני האזורי אשר החליט כי נוסח ההסכם אינו ברור כל צרכו ופסק שיש לחלק את הדירה בין העותר למשיבה. זו ערערה לביה"ד הרבני
הגדול ובפסק דינו דן ביה"ד בפרוש הנכון של הסעיפים שבהסכם הגירושין והחליט לקבל אתערעור המשיבה. ביה"ד הגדול קבע כי כוונת בני הזוג בהסכם היתה כי האשה תקבל סכום כסף מתאים מהבעל כדי שתוכל לרכוש לעצמה דירה ומכיון שלא קבלה את הכסף ולא יכלה להסתדר על העותר להעביר את הדירה למשיבה. העותר חזר ופנה לביה"ד הגדול בבקשה לדיון חוזר על סמך טענות שונות ובקשתו נדחתה. ראש ההוצל"פ החליט לבצע את פסק הדין, העותר ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. לאחר מכן פנה העותר בעתירה לבג"צ לביטול פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול ולמנוע את ביצוע פסה"ד. היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו במשפט זה, לאחר שנוכח כי יש בו ענין צבורי, לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה), והוא הופיע בבג"צ וטען לביטולו של הצו על תנאי שהוצא.

א. העותר סבור כי לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים יש לבית הדין "שפוט יהודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין", ולטענתו צריך שתוגש תביעת גירושין ע"י צד אחד כדי שענין הרכוש יהיה כרוך, מה שאין כן כשלא הוגשה תביעה לגירושין, אלא שני בני הזוג הגישו הסכם גירושין, גם אם בהסכם כרכו את ענין הדירה ובית הדין הרבני נתן לו תוקף של פס"ד. לדעתו, במקרה כזה אם מתעוררים חילוקי דעות בין בני הזוג בקשר לפירוש סעיפי ההסכם בענין דירת מגוריהם, ובמיוחד לאחר שכבר סודרו הגירושין, נתונה סמכות השפוט לביהמ"ש המחוזי. לעומתו טען ב"כ המשיבה, ראשית, כי ענין הכרוך בתביעת גירושין כולל גם כשיש הסכם בין הצדדים; ושנית, כי העותר מנוע מלהעלות טענת חוסר סמכות לאור סעיף 16 הנ"ל שבהסכם הגירושין ובמיוחד לא בשלב כה מאוחר לאור האמור בסעיף 7 (ב) לחוק בתי המשפט. שתי טענותיו של ב"כ המשיבה התקבלו.
ב. הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הוא לאפשר לבית הדין הבא לפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על ידי גירושין, לדון ולהכריע גם בעניינים אשר לפי עצם טיבם וטבעם כרוכים בהליך הגירושין, או בעניינים שנכרכו בפועל בהליך הגירושין ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. בעיית דירת המגורים של בני הזוג היא מן השאלות הכרוכות באופן ישיר בנישואי בני הזוג ופתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים.
ג. אין נפקא מינה כיצד ובאיזו דרך החלו הליכי הגירושין אם ע"י הגשת תביעת גירושין של אחד מבני הזוג ואם על ידי הסכמתם המשותפת. יתירה מזו, כשהכריכה באה ע"י שני בני הזוג פטור ביהמ"ש מהחששות שמא הכריכה שנעשית על ידי בן זוג אחד פגומה בחוסר כנות ובאה לחטוף ולהקדים הגשת תביעה אחרת ע"י בן זוגו. העובדה שבסעיף 3 האמור מדובר ב"תביעת גירושין" אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. המחוקק לא הגדיר את המונח "תביעת גירושין", שכן אמת המידה לקביעה מה כלול במונח זה צריכה להיות על פי הדין וסדרי הדין של המערכת השיפוטית שהמחוקק מסר לה את סמכות השיפוט בענייני גירושין. ואכן, בתקנות הדיון של בתי דין רבניים בישראל נקבע כי סדרי הדין בהליכי גירושין, במקרה של הסכמה משותפת, דומים וזהים הם לסדרי הדין במקרה שרק אחד מבני הזוג מגיש את התביעה. אין ביה"ד מסדר גט אף בהסכמת בני הזוג, אלא אם כן נתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין. גם כאשר מצויה הסכמת בני הזוג יברר בית הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון. מכאן שגם אם מגישים הסכם גירושין מדובר בתביעת גירושין כשבית הדין מקיים את כל ההליכים כמו בכל תביעה ומשפט רגילים.

ד. כיון שענין דירת המגורים במקרה דנן נכרך כדין בהליך הגירושין ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בענין הדירה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להיות בידי ביה"ד גם לאחר שסיים את הדיון בענין אם הוא חוזר ומתעורר כעבור זמן אף לאחר מתן הגט.
ה. בכך די כדי לדחות את העתירה. ברם, כיון שהיועמ"ש התערב וביקש לטעון כי טענת חוסר הסמכות הועלתה בשלב מאוחר מדי, התייחס בג"צ גם לענין זה. העותר העלה טענת חוסר הסמכות של בית הדין הרבני לאחר שהתדיין מרצונו הטוב ומיזמתו בבתי הדין הרבניים ואף ביקש דיון חוזר. במשך כל הדיונים האלה לא העלה טענה בדבר חוסר סמכות שיפוטו של ביה"ד הרבני. גם בפני ראש ההוצל"פ וגם בפני ביהמ"ש המחוזי בערעור לא העלה את טענת חוסר הסמכות. המשיבה קיבלה את הגט לפי פסק הדין והעותר נשא אשה אחרת ועכשיו הוא מתכחש להתחייבויותיו שבהסכם הגירושין וממשיך לגור בדירה כשהמשיבה אין לה קורת גג מעל לראשה. בנסיבות אלה אף אילו היה יסוד וטעם לטענת העותר בדבר חוסר סמכות שיפוט של ביה"ד הרבני - וכאמור אין ממש בטענה זו של העותר - דוחה היה בג"צ את עתירתו. על מקרה כגון זה נפסק וחזר ונפסק כי יש להשתיק את העותר ולמנוע ממנו הוכחת העובדות שיש בהן כדי לגלות בדיעבד את חוסר הסמכות של ביה"ד הרבני. עקרון מניעות זה נתקבל בפסיקה אף בטרם הוחק חוק בתי המשפט ועכשיו משהוחק ובסעיף 7(ב) נאמר כי לא יזקק ביהמ"ש לטענת חוסר סמכות שיפוט של בי"ד רבני אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה, על אחת כמה וכמה שטענה כזו לא תתקבל. יש להוסיף ולומר כי לנוכח סעיף 39 לחוק החוזים לא תשמע טענת חוסר סמכות במקרה דנן גם משום שיש בכך בנסיבות שלפנינו שימוש בזכות טענת חוסר סמכות שלא בדרך מקובלת ובתום לב.

(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' נתניהו. עו"ד מאירסון לעותר, עו"ד פליבר למשיבים, עו"ד יאראק ליועהמ"ש. 7.9.82)

בג"צ 46/82 - שמאי קנצפולסקי ואח' נגד ראש עירית ת"א ואח'

*סרוב להעניק רשיון להשכרת סירות וחסקות בחוף ת"א (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר עסק מאז סיים חוק לימודיו התיכוניים, בשנות השלושים הראשונות, בהשכרת חסקות והדרכת שייט בחוף ימה של ת"א, תחילה בחוף פרישמן ומשנת 1969 בחוף הילטון. בשנת 1977 פורסם צו לפיו נכלל העסק של השכרת חסקות וסירות ברשימת העסקים הטעונים רישוי לפי חוק רישוי עסקים. העותרים הגישו למחלקת הרישוי של העיריה בקשה לרשיון וראש העיר דחה את הבקשה מטעמים של שמירה על איכות הסביבה, מניעת מפגעים ומטרדים ומניעת סכנות לשלום אלה הנמצאים בתחומי הרחצה בים. עתירת העותרים נדחתה.

הצו על תנאי שהוצא לבקשת העותרים הוגבל לשתי עילות בלבד: שהמשיבה אינה מוסמכת להסדיר ענין הדרכה בשייט והשכרת סירות, אלה על יסוד חוק הסדרת רחצה במקומות צבוריים באישורו של שר התחבורה; שהמשיבה מפלה בין העותרים לבין משכירי סירות אחרים בחוף ת"א. שתי הטענות נדחו. לענין הסמכות - העיריה לא פעלה כאן לפי חוק הסדרת רחצה במקומות צבוריים אלא לפי חוקי עזר אחרים שגם לפיהם היא יכולה להסדיר את הענין הנדון. באשר לטענת האפליה - העיריה הוכיחה שהיא נוקטת בפעולות נגד כל משכירי סירות או הסקות בחוף ימה של ת"א ואין העותרת יכולה להכתיב לעיריה את האמצעים שעליה לנקוט כנגד מפירי ההוראה. העיריה נקטה צעדים שיש בהם כדי לנקותה מאשמת האפליה.

(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' קנצפולסקי לעותרים, עו"ד גב' נ. קונשטוק למשיבים. 9.12.82).

ב.ש. 1020/82 - שמעון בן חיים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר גר בבית הוריו הקשישים בפתח תקווה. בחצר בית ההורים עומד צריף השייך לעורר ולהוריו. שוטרים שבאו לערוך חיפוש במקום קבלו את המפתח לצריף מאמו של העורר. בתוך הצריף נמצאו למעלה מ- 3.5 ק"ג חשיש, כמות שהיא מסחרית, וכן רכוש גנוב וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
השופט היה ער לעובדה שגם בן של משפחה אחרת הגרה בצמוד לאותם חצרים חשוד באחזקת סמים ובחצר בית העורר, בצמוד לבית המשפחה השניה, נמצא סם החשוד כאופיום כשעל העטיפה הופיע השם של בן אותה משפחה. אולם הראיות מספיקות לכאורה לביסוס הגירסה המפלילה נגד העורר תוכח כמות הסם הגיע השופט למסקנה שיש לעצור את העורר עד תום ברור משפטו. הסניגור טוען שהעורר חף מפשע וכי לצריף גישה גם למשפחה השכנה ובידו להוכיח את גירסת החפות. יתכן שאמנם יוכיח זאת במשפט אך לא זה השיקול הצריך להדריך בשלב זה. טעמיו של השופט המחוזי טובים ונכוחים ואין הצדקה להתערב במסקנתו.

(בפני: השופטת בן פורת. 31.12.82).

ב.ש. 1004/82 - בני דורפמן נגד מדינת ישראל

*סמכות דיון בערר שני על צו מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העורר הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום ברחובות בגין גניבה, שמוש ברכב ללא רשות ועבירות אחרות. התביעה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים ושופט השלום דחה את הבקשה והסכים לשחרור העורר בערובה. המדינה הגישה ערר וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר וציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בערר שהוגש לביהמ"ש עליון התנגדה ב"כ המדינה לעצם הדיון בטענה מקדמית שאין לעורר זכות להגשת ערר על החלטתו הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. טענה זו נתקבלה והערר נדחה.
סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי אומר כי "...נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה בערר וטרם הוגש כתב אישום על החשוד בעבירה, רשאים הם (עצור, משוחרר בערובה ותובע) לערור עליה בפני ביהמ"ש העליון...". מכלל ה"הן" אתה שומע את ה"לאו". אם מאפשר המחוקק הגשת ערר נוסף לביהמ"ש העליון בטרם הוגש כתב אישום, סימן הוא, כי אינה קיימת זכות להגשת ערר נוסף כזה כאשר הוגש כתב אישום נגד החשוד. טענה זאת כבר נתקבלה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון בשני מקרים כאשר
בימ"ש מחוזי אישר בערר צו לעצור עד תום ההליכים את הנאשם. טוען הסניגור כי אינו דומה מקרה זה שבו הורה בימ"ש השלום לשחרר את העצור וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר למקרים האחרים שבהם גם בימ"ש השלום וגם ביהמ"ש המחוזי הורו על המעצר. טענה זו אין לקבל. סעיף 38 הנ"ל מדבר על החלטה שנתן ביהמ"ש המחוזי בערר ואין נפקא מינה אם אישר את ההחלטה שניתנה לפני כן ע"י בימ"ש השלום או שהחלטת ביהמ"ש המחוזי הפכה את אותה החלטה. מדובר על מתן החלטה בערר ולא על תוכן ההחלטה.

(בפני: השופט בך. עו"ד נ. קנת למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיב. 27.12.82).

ב.ש. 1041/82 - דוד עמר נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר ושניים אחרים נעצרו בגין סחר בכמות של כ- 120 ק"ג חשיש כאשר השלושה רכשו את הסמים ומכרו אותו באזור הנגב לבדואי. אין צורך לומר שבכפוף לקיום ראיות לכאורה די בחומרת העבירות וטיבן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ברם, מסתבר שבמקרה זה, לאחר תום צוי המעצר לצורכי חקירה, ביקשה המשטרה לשחרר את העורר בערבות והוא אמנם שוחרר בתנאים מגבילים שהתבטאו בהפקדת דרכונו במשטרה, התייצבות פעמיים ביום במשטרה ואי קיום מגעים עם נאשמים אחרים. הוא קיים את התנאים האלה כהלכתם. כעבור חודש וחצי הוגש כתב אישום ויחד עמו בקשה התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הפרקליטות לא לחצה על המעצר המיידי אלא הסכימה לכמה דחיות בדיון ולבסוף נערך הדיון כשלושה וחצי חודשים לאחר שחרורו של העורר. ביהמ"ש המחוזי לא הורה על מעצר העורר כפי שביקשה המדינה אלא התנה את השחרור בערבות עצמית וצד ג' בסך 100,000 שקל והורה על העורר להמצא בביתו 24 שעות ביממה.
הסניגור טוען שהתנאים שהיו טובים לדעת המדינה במשך 3.5 חודשים שבהם התהלך העורר חופשי מן הראוי שיחולו גם עתה. לטענתו אין הצדקה לעצור עתה את העורר ולו גם במעצר בית כל שעות היממה שכן בדרך זו נמנע ממנו לצאת לעבודה ולפרנס את בני משפחתו. גם אין מדובר בבעל עבר פלילי חמור. לעומת זאת טוענת ב"כ המדינה כי אין הצדקה להתערב בשיקוליו ובמסקנתו של השופט המחוזי אשר בא לקראת העורר רק מן הטעם שקיימת רתיעה להחזיר למעצר אדם ששוחרר. משמע שאם היתה כאן הזנחה או טעות מצד המשטרה, ואולי גם הפרקליטות, כבר נהנה העורר מפירות אלה ואין להוסיף על כך עוד. מצד שני, כל אנשי הרשת כלואים או עצורים ואין סיבה שהעורר יהא יוצא דופן מעבר להקלה לה זכה. גישתה של ב"כ המדינה נתקבלה והערר נדחה. בהתחשב בראיות הקיימות וחומרת האישום אין הצדקה להקל עם העורר מעבר לשחרורו בתנאים שאותם קבע השופט בבימ"ש המחוזי. לעומת חבריו האחרים, החשודים כשותפים עמו באותן עבירות, שפר גורלו ואלמלא האיחור בהגשת כתב אישום ובירור הבקשה לעצרו היה יסוד לצוות על מעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת בן פורת. 2.1.83).

ב.ש. 1026/82 - בנימין שיטרית נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה עד לפס"ד בערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הורשע בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רשיון, השגת גבול ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וכן בבריחה ממשמורת חוקית. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי
של ששה חדשים. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין והוא מבקש כעת שישוחרר בערובה עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
לענין הטענות נגד הכרעת הדין - אין אלה טענות מהסוג שבעטיין היה מקום לשחרר את המבקש בערובה לאחר הרשעתו בדין ולא כל שכן כשמוטל עליו עונש מאסר לתקופה כה רצינית. שונה המצב במה שנוגע לערעורו על גזר הדין. המבקש הוא יליד 1962 ועל כן מנוע היה ביהמ"ש מלהטיל עונש מאסר מבלי שקיבל קודם לכן תסקיר מאת קצין מבחן וזאת עפ"י הוראות סעיף 38 לחוק העונשין. ביהמ"ש לא מילא אחר חובה זו ולא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש להוראת החוק האמורה. נימוק הערעור המבוסס על מחדל זה הוא ללא ספק בעל סיכויים טובים להתקבל ולהביא לביטול גזר הדין והחזרת התיק לצורכי השלמה לשם קבלת הדו"ח של שרות המבחן ומתן גזר דין חדש.
אומנם כבר הועלתה טענה דומה בביהמ"ש העליון בערעור על מידת העונש וביהמ"ש העליון דחה באותו מקרה את הערעור בקובעו שלא נגרם למערער עוות דין עקב אי מילוי ההוראה, וכי הוא משוכנע שאפילו היה דו"ח המבחן לפני השופט לא היה בכך כדי להשפיע על הקלה בעונשו של המערער. ברם, עובדות המקרה ההוא שונות מהמקרה שבפנינו. שם היה מדובר בעבריין מועד שביצע בעבר כחמישים עבירות וכבר היה נתון במאסר ואת העבירות ביצע כאשר התהלך חפשי עפ"י רשיון ואילו כאן מדובר בנאשם שאמנם יש לו הרשעות קודמות ולא רבות אך לא נדון עד כה לתקופת מאסר כלשהי. כמו כן יש להניח כי ביהמ"ש יתחשב בעת שמיעת הערעור בדו"ח הרפואי המצביע על ליקוי נפשי ממנו סובל המבקש והעובדה שעבר לפני כשלוש שנים חוויה טראומטית כאשר נגרמו לו חבלות חמורות ע"י אנשי משטרה. מבלי לדון כרגע בערעור עצמו הרי יש למבקש סיכוי טוב להצליח בערעורו ולהשיג את ביטולו של גזר הדין ולפיכך מן הדין שישוחרר בשלב זה בערובה.
אשר לטענה כי אפילו אם יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי יש להניח שיוטל על המבקש עונש מאסר ועל כן אין לשחררו בערובה - הרעיון הגלום בהוראת החוק המחייבת קבלת תסקיר שרות המבחן, הוא שבהתחשב בגילו של הנאשם אין על ביהמ"ש לשלחו למאסר כל עוד לא קיבל את דו"ח שרות המבחן אודותיו, אשר יספק את הנתונים הדרושים לביהמ"ש כדי שיוכל להגיע למסקנה מבוססת בדבר הטלת עונש מאסר על הנאשם. אין זה הגיוני איפוא להחזיק את הנאשם במאסר עד לקבלת אותו דו"ח. כמו כן אילו היה השופט ער לחובתו להזמין דו"ח שרות המבחן יש להניח שלא היה מורה על מעצרו של המבקש לאחר הכרעת הדין ולפני קבלת הדו"ח. המבקש היה משוחרר בערובה עד להכרעת הדין, לאחר שביהמ"ש המחוזי סרב להורות על מעצרו עד תום ההליכים. אמנם עם הרשעתו בדין משתנה הגישה אל הנאשם בכל הנוגע לאחזקתו במעצר, אך יחד עם זאת קשה לתאר בנסיבות המקרה הנדון כאשר הנאשם היה משוחרר בערובה כי השופט היה מורה על מעצרו עד לקבלת דו"ח שירות המבחן. לפיכך הוחלט לשחרר את המבקש בערובה אך מכיון שבינתיים הורשע בדין הותנה השחרור בתנאים יותר חמורים.

(בפני: השופט בך. עו"ד י. אבירם למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.1.83).

ב.ש. 1044/82 - מדינת ישראל נגד אריה מולכו

*ערר על שחרור בערובה (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערר על החלטה לשחרר בערבות עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

המשיב הואשם שבהיותו מועסק כאחראי על מחלקת ניירות ערך ומחלקת מטבע חוץ בבנק
הפועלים בראשון לציון גנב סכומי כסף גדולים מהבנק, קיבל במירמה כספים מלקוחות הבנק וגנבם, זייף מסמכים של הבנק ורשם רישומים כוזבים וכן קשר קשר עם מספר אנשים במטרה לאפשר להם להשיג מהבנק אשראי במירמה. העבירות נמשכו במשך שנה וחצי בשנים 1982 - 1981 ושווי הגניבות והמעילות הגיע לסכום כולל של 1,500,000 שקל. התביעה ביקשה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש לא נעתר לבקשה והורה על שחרורו של המשיב בערובה. הערר נתקבל.
התביעה ביססה את בקשתה על חומרת העבירות בלבד וציינה שאין קיימים במקרה זה הנימוקים האחרים, המצדיקים אי שחרור נאשם בערבות, כגון חשש של השפעה על עדים, סכנה שהנאשם יימלט או שיבצע עבירות נוספות. לדעת התביעה האינטרס הצבורי מחייב שאדם המואשם בעבירות בעלות חומרה כה קיצוניות ישאר במעצר ולא יתהלך חופשי עד פסק הדין. הסניגור מאידך יוצא נגד גישה זאת אשר לטענתו נוגדת את העקרון המקודש שכל נאשם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. הדאגה לחרות אדם מחייבת שהחשוד או נאשם יוחזקו במעצר רק כשקיים הכרח לכך כדי לשמור על שלום הצבור או כדי למנוע הפרעה למהלך התקין של המשפט. כן הוא מציין כי המשיב שיתף פעולה עם המשטרה, הודה בעבירות שיוחסו לו וגם אינו מתכוון לכפור בהן בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי נקט עמדה עקרונית בין שתי הגישות. אין הוא חולק על כך שבמקרים מסויימים יש מקום לעצור נאשם עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות המיוחסות לו אף בתור נימוק בלעדי, אולם לדעת השופט יש להגביל צוים אלה לאישומים בעלי חומרה מירבית ממש. ביהמ"ש המחוזי התייחס להחלטות ביהמ"ש העליון בעניניהם של אשר ידלין, יהושע בן ציון ומנדלבוים ואבחן את המקרה דנא מהמקרים ההם. גישתו של ביהמ"ש המחוזי לא נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש העליון.
לענין חזקת החפות מפשע בטרם הרשעה בדין - הנמקה כגון זו ניתן למעשה להשמיע כנגד כל מקרה של מעצר בטרם משפט. החזקה האמורה כבודה במקומה מונח, אך האינטרס הצבורי, המחייב במקרים מסויימים את החזקתו של נאשם במעצר, גם הוא ראוי להתחשבות, ואין קיימת בהכרח סתירה בין שני העקרונות. בתי המשפט הכירו בשנים האחרונות באינטרס צבורי כי במסגרת המאבק המתנהל נגד הפשע במדינה ולהבטחת האפקט ההרתעתי של מאמצים אלה חשוב שהצבור יבחין שנאשם המואשם בעבירה חמורה במיוחד ושמצויות ראיות בעלות משקל לביסוס האשמות נגדו לא יתהלך חופשי וימשיך לנהל את עסקיו כאילו לא ארע דבר. יכולים להיות חילוקי דעות אם לגבי עבירה פלונית או לגבי אלמוני קיים אותו אינטרס צבורי, אך אין לראות בעצם ההתחשבות באותו אינטרס משום שיקול הסותר עקרונות יסוד.
ומן הכלל אל הפרט - בימינו ממלא הבנק תפקיד חשוב ומרכזי ויש לדאוג לכך שהצבור יוכל לרכוש בשקט את האמון לבנקים שבהם הוא מפקיד את כספו והשקעותיו. הדברים אמורים לגבי פקיד המועל בכספי הבנק ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בפקיד המועל גם באמון הבנק וגם באמון הלקוחות המפקידים בידיו אישית את חסכונותיהם. זאת הוא עשה לא באופן חד פעמי אלא תוך תקופה ארוכה ובתחכום רב ומדובר בגניבות ומעילות בסכומי עתק. בנסיבות אלה נכנס המקרה למסגרת המקרים המפליגים בחומרתם שלגביהם נקבע שיש לעצור נאשם עד תום ההליכים. אין אדם חייב להיות דווקא במעמדו של אשר ילדין או להיות מואשם בגניבת עשרות אלפי דולרים כמו בן ציון כדי להכלל בקטגוריה של מקרים המפליגים בחומרתם. די אם נחשוב על יתר פקידי אותו בנק ופקידי הבנקים האחרים שעוקבים אחרי גורלו של המשיב ועל מאות ואלפי לקוחות הבנקים
שהוטרדו ונבהלו בשומעם על גילוי העבירות של המשיב, בכדי להבין את האינטרס הצבורי שיש בכך שהמואשם בעבירות כאלה לא יטייל בשוק בעוד ביהמ"ש מעיין בדינו. העובדה שהמשיב שיתף פעולה עם חוקריו אינה יכולה להושיעו בענין זה, ועובדה זו תוכל להיות מובאת בחשבון בגזירת הדין. העובדה שהודה אינה משפיעה לטובתו אלא להיפך מתפרשת היא לחובתו. יש ולמרות חומרת העבירה נמנעים בתי המשפט להורות על המעצר בהתחשבם בעובדה שהנאשם מכחיש את אשמתו בתוקף ושחומר הראיות נראה לכאורה קלוש או מגלה סיכויים טובים לסניגוריה לזכות בדין. השיקול של האינטרס הצבורי הקשור בחומרת העבירה מתקזז אז על ידי אינטרס צבורי אחר חשוב לא פחות שלפיו לא יכלא אדם כל עוד קיימת סבירות גבוהה לאפשרות כי הוא יושב במעצר על לא עוול בכפו או מכל מקום מבלי שניתן להוכיח את אשמתו. גורם הקיזוז האמור אינו קיים כאשר ישנן בידי התביעה ראיות מפלילות משכנעות ובמיוחד כאשר הנאשם הודה בפה מלא באשמתו בעת החקירה.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ברוכי לעותרת, עו"ד הגלר למשיב. 2.1.83).

בג"צ 382/82 - עמוס מעיין ו- 26 אחרים נגד הועדה המקומית לתכנון רעננה ואח'

*דחיית עתירה עקב הטעיית בג"צ ועקב שיהוי (העתירה נדחתה).

בעתירה שהוגשה על ידי 27 קוני דירות מחברה קבלנית והחברה הקבלנית, מתבקשים המשיבים לנמק מדוע לא תמחק הערת אזהרה שנרשמה במרשם המקרקעין ואשר לפיה גינת משחקים במגרש של הבית המשותף ישמש גם דיירי הבתים הגובלים, עפ"י החלטות ועדות בנין ערים. בנימוקי העתירה לא גילו העותרים, ובכללם החברה הקבלנית, כי הקבלן קיבל הקלה בבניה, היינו תוספת קומה, וכתנאי לכך הותנה כי גינת המשחקים תשמש גם דיירי בתים גובלים. כמו כן הוטעה בג"צ בעת הדיון כאשר הוצגו בפניו תוכניות הבניה לפי הרשיון שניתן ללא המסמכים הרלוונטיים. העותרים העמידו פנים כאילו נודע להם רק לאחרונה על דבר ההחלטה כי מגרש המשחקים ישמש גם דיירי בתים אחרים בעוד שלמעשה חלק מהם ידעו על כך כאשר רכשו את הדירות. כבר משום כך דין העתירה להדחות. כמו כן, אין חולקין שכבר בפברואר 1980 ידעו העותרים על כוונת ועדת בנין ערים לגרום למימושו ולקיומו של התנאי בדבר גינת המשחקים, והם השהו את הגשת עתירתם עד כה. גם משום כך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. שיוביץ לעותרים. 16.12.82).

בג"צ 466/82 - עוזר את רובננקו שותפות לביצוע עבודות נגד עירית ר"ג ואח'

*מסירת עבודה למציע שלא עמד בתנאי המכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

עירית רמת גן פירסמה מכרז לעבודות עזר והכנה לסלילת כבישים והנחת צנרת לביוב ותעול כשבמכרז נאמר שרשאים להשתתף רק קבלנים רשומים לעבודות מסוג זה בהתאם לחוק רשום קבלנים. צויין עוד כי על המציע לצרף אישור מתאים על רשומו וסיווגו וכי "אחרת לא תדון ועדת ההצעות במכרזים בהצעתו" על מכרז זה התחרו העותרת וכן המשיבות 3 ו- 4 (להלן - המשיבות) שהגישו הצעה אחת משותפת לשתיהן. הצעתן היתה זולה בכ- %2 מזו של העותרת וועדת המכרזים החליטה למסור להן את העבודה על אף שבעת הגשת ההצעה לא היתה אף אחת מהן רשומה בהתאם לחוק הנ"ל. רק מנהל כללי של המשיבה מס' 3 היה רשום בפנקס הקבלנים, אך רישויו מוגבל לעבודות "ביוב, נקוז ומים". המשיבה מס' 4 אושרה לרשום בפנקס הקבלנים רק לאחר הגשת העתירה. עתירת העותרת נגד מסירת העבודה למשיבות 3 ו- 4 נתקבלה.

העיריה טענה בתשובתה כי אי רשומן של המשיבות בפנקס הקבלנים הוא פגם טכני הניתן לתיקון באם הרישום נעשה עד להתחלת בצוע העבודות. המשיבה מס' 3 כלל לא השיבה לעתירה. המשיבה מס' 4 טענה שדי בכך שבדיעבד נרשמה עפ"י החוק הנ"ל, ואשר לכך שהמשיבה מס' 3, שותפתה להצעה, אינה רשומה, הרי לטענתה די ברישומו של אחד המציעים. המשיבה מס' 4 טענה עוד כי אם יחליט ביהמ"ש שלא כך הדבר, כי אז תהא המשיבה מס' 3 מוכנה להסתלק מההצעה ולהותיר את המשיבה מס' 4 כמציעה יחידה. כמו כן טוענת משיבה זו שאם לא די ברישום בדיעבד הרי די בכך שמנהלה הכללי אישית היה רשום כדי שיהיה תוקף להצעתה. אין ממש באף אחת מטענות אלה.
העיריה היא שהגבילה את המכרז מראש לקבלנים רשומים ואף הדגישה שהצעה שלא יצורף אליה אשור לא תידון בועדת המכרזים. הדיון בהצעת המשיבות לא היה פגם טכני. זהו פגם יסודי הפוגע בעקרונות שיטת המכרזים. התייחסות להצעה אשר לא ענתה על תנאי מוקדם של המכרז, רק משום שהיא זולה יותר, פסולה היא מיסודה גם מן הטעם שהיא מעודדת אנשים בלתי אחראים שאינם עומדים בתנאים להגיש הצעותיהם ומרחיקה אנשים רציניים מהשתתפות במכרז. המטרות היסודיות של המכרז הן קבלתן של ההצעות הטובות ביותר תוך שמירה על כלל השוויון ומטרה זו ניתן להשיגה רק כשהמציעים יודעים שהם יכולים לסמוך על הגינותה של הרשות ועל דבקותה בתנאים שהיא עצמה קבעה במכרז.
בניגוד לבג"צ 433/72 (פד"י כ"ז (1) 51), שם הוגשה הצעה על ידי שני שותפים שאחד מהם היה רשום בפנקס רשום קבלנים, הרי בעניננו אף אחת משתי המשיבות לא היתה רשומה כחוק במועד הנדרש במכרז. רשום היה רק מנהל המשיבה מס' 4 אך בכך לא די. זאת לא רק משום שרישומו היה מוגבל לעבודות אחרות ולא ענה על דרישת המכרז, אלא גם מהטעם שלא הוא היה מציע ההצעה ושאין להתיר לאדם או גוף משפטי לבצע עבודה מבלי שהיה רשום כדין תוך שימוש ברשיון שהועמד לרשותם על ידי אדם אחר שלא הוא המציע ולא הוא המבצע. כן אין לקבל את עמדת המשיבה מס' 4 האומרת שאם ביהמ"ש יחליט לפסול את המשיבה מס' 3 היא מוכנה להסתלק מההצעה. לא זו בלבד שאין בכך הודעה ברורה וחד משמעית של משיבה מס' 3 על הסתלקותה, אלא שהסתלקותה תעשה את ההצעה של משיבה מס' 4 בלבד להצעה חדשה שבאה לאחר עבור המועד להגשת ההצעות. אין גם לדעת אם ועדת המכרזים היתה מחליטה למסור את בצוע העבודה למשיבה מס' 4 לבדה מבלי השתתפותה של המשיבה מס' 3.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ד. קולנר לעותרת, עו"ד ר. ישראלי לעיריה, עוה"ד י. ברין וע. דוברת למשיבה מס' 4. 30.11.82).

בג"צ 161/82 - מאיר שפירא ואח' נגד שר האוצר ואח'

*הקלות בתשלומי מס רכוש בגין פרסום תכנית מפורטת חדשה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עתירת העותרים היתה לקבל הקלות בתשלומי מס רכוש לפי סעיף 79 לחוק התכנון והבניה או לפי סעיף 45 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. מדובר בקרקע שלפי תוכנית מפורטת ניתן היה לבנות עליה. בינואר 1975 פורסמה עפ"י הוראות סעיף 77 לחוק דבר הכנתה של תכנית (תכלית 322) שאמורה לחול על הקרקע. פרט לפרסום זה לא נעשה דבר ביחס לתכנית ולא נקבעו לאחר הפרסום כל תנאים מכח החוק. העותרים פנו למשיבים בבקשה לקבלת הקלות במס רכוש וזאת לפי סעיף 79 לחוק האומר כי "הוגבלו זכויותיו של פלוני בקרקע מכח סעיפים 77 או 78, רשאי שר האוצר לפוטרו... מתשלום כל מס..." את טעונם השתיתו העותרים על כך שעם פרסום ההודעה לפי סעיף 77 לחוק על הכנת
תוכנית 322 הוקפאה הבניה על הקרקע. אין ממש בנסיבות המקרה להסתמכותם של העותרים על סעיף 79 הנ"ל לצורך קבלת הפטור. הלכה היא שפרסום הודעה על הכנת תוכנית לפי סעיף 77, על אף שהינו שלב המחוייב על פי החוק בשלבי התכנון של התכנית, אין בו כשלעצמו להטיל מגבלות על זכויות השמוש של בעל קרקע הנכללת בתכנית. כל עוד לא הוטלו תנאים מכח סעיף 78, אין בפרסום שנעשה לפי סעיף 77 להגביל את זכויות השמוש בקרקע, ואת הזכות לקבל היתרי בניה התואמים את התכנית המחייבת הקיימת.
אשר להסתמכות העותרים על הוראות סעיף 45(א)(2) לחוק מס רכוש האומר כי שר האוצר רשאי לתת הקלות לבעלי קרקעות של "קרקע שהשמוש בה הוגבל או נאסר לפי כל דין באופן שיש בו פגיעה חמורה באפשרות הניצול הכלכלי" - גם בקשה זו יש לדחות. העותרים טוענים כי בתכנית הקיימת שאפשר לבנות לפיה יש צורך בהכנת תשתית, לרבות קירות תומכים לצורך סלילת הכבישים בהתאם לתכנית ויש בעובדות אלה כדי לענות על התנאי של סעיף 45 בדבר פגיעה באפשרות הניצול הכלכלי. ברם, אין לפרש את סעיף 45 (א)(2) כך שיחול בכל מקרה שעפ"י תוכנית שהתקבלה חלים הגבלות או איסורים לשימוש בקרקע. כל פעם שמתקבלת תוכנית הרי בצד המותר על פיה חלים הגבלות ואיסורים על השימוש בקרקעות עליהן היא חלה, ולא להגבלות ואיסורים רגילים כאלה מתכוון הסעיף, אלא רק למקרים קיצוניים של הגבלות ואיסורים לשמוש בקרקע.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דגן לעותרים, עו"ד מ. שקד למשיבים. 16.1.83).

בר"ע 356/82 - גן אורנים בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הגדרת "יצרן" בצו הפיקוח על מצרכים

(הבקשה נדחתה).

המבקשת היא בעלת מסעדה בתל אביב העוסקת, בין היתר, בהכנת ארוחות ואספקתן מחוץ למסעדה. היא הורשעה בעבירות שונות ובין היתר גם בעבירה על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים הנוגע ל"יצרן" של מוצרים. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי רק על ההרשעה בעבירה על צו הפיקוח על מצרכים ושרותים, ערעורם נדחה ובקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת המבקשים הינה כי המבקשת איננה "יצרן" לצורך ההגדרה שבצו הפיקוח. הם מסתמכים על כך שבתקנות על פי חוק רישוי עסקים נקבעו תנאים למתן רשיון לעסקים המפורטים באותן תקנות ובין עסקים אלה נמצא גם עסק מהסוג שבו עוסקת המבקשת. לטענתם, העובדה שלצורכי חוק רישוי עסקים העסק של המבקשת מוגדר כעסק מסוג מיוחד, מוציאה אותו מתחומי ההגדרה של "יצרן" שבצו הפיקוח על מצרכים ושרותים. על כן אין לדרוש מהמבקשים שבנוסף לרשיון על פי חוק רשוי עסקים יקבלו רשיון על פי צו הפיקוח הנ"ל. לטענה זו אין סיכוי להתקבל בערעור. על פי ההגדרה של יצרן בצו הפיקוח אין ספק שהמבקשת היא בגדר "יצרן". העובדה שלפי חוק רשוי עסקים סווגו עסקים, מהסוג שבו עוסקת המבקשת, בפריט נפרד ומיוחד, אינה יכולה להשפיע על פירוש הביטוי "יצרן" בצו הפיקוח הנ"ל וזה מכיון שמטרות התקנות לרישוי עסקים שונות ממטרות צו הפיקוח ואין מקום. לערב חוק בחוק.