ע.פ. 562/81 - אשר חלפון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעקבות זהוי במסדר תמונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 80/ד60 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אור ולוין נגד דעתו החולקת של הנשיא י. כהן)
באחד הערבים נכנסו שלושה אנשים עם רכב למושב תירוש, גנבו למעלה מ- 30 כלובים ובהם כ- 400 עופות והעמיסו אותם על המכונית. למקום נזעקו שני שומרים שהיו אותה שעה במושב, העדים בוסקילה ויפרח, והשלושה נבהלו וברחו מהמקום. לאחר מכן חזר אחד מהם אל הרכב והתישב ליד ההגה, השומר יפרח ניסה לעוצרו ואז הסיע הנהג את הרכב, תוך כדי נסיעה תפס את נשקו של יפרח ונטלו ממנו, יפרח נתפס בכנף מעילו ברכב ונגררעם הרכב למרחק של כ-40 מטר, הופל ונפצע קשה. התביעה האשימה את המערער כי הוא היה אחד מהשלושה שהיו במקום ויחד עמו היו שני קטינים, וכן כי הוא שחזר והסיע את המכונית. המערער טען כי המכונית אמנם היא שלו אבל הוא לא היה כלל במקום וכי לא הוא שהסיע את המכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד עדותו של יפרח, שזיהה את המערער במסדר תמונות, כי הוא שנהג את המכונית ולפיכך הרשיעו גם בעבירות של גרימתחבלה חמורה. המערער, בעל המכונית, היה היחידי מבין השלושה שידע נהיגה. באותו זמןהיה למערער "זקן צרפתי" ויפרח מסר למשטרה מיד כי האיש שנהג את המכונית היה לו "קצת זקן". בערעור חזר בו המערער מהכפירה בעצם השתתפותו בגניבת העופות, אך עמד על טענתו כי לא הוא שהסיע את המכונית וגרם לחבלה של השומר.
השופט אור (דעת הרוב):
א. הרשעת המערער היתה מבוססת בעיקרה על זהויו במסדר תמונות וביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמסדר נערך באופן תקין אך סבר שהזיהוי צריך חיזוק באשר יש שוני בין צורת זקנו של הנאשם לבין אלה שהיו בתמונות; הזמן הקצר יחסית שבו הבחין יפרח בנאשם באותו ערב; האפשרות שנאמר ליפרח שתצלומו של החשוד נמצא בין התצלומים שהוצגו בפניו. את החיזוק מצא ביהמ"ש בעובדה כי רכבו של המערער היה מעורב בארוע וכאשר הוכחה עובדה זו נוצרת החזקה שבעל הרכב הוא שנהג בו ובהעדר הסבר סביר מצד המערער שמסר את הרכב לאחר הופכת חזקה זו לחזקה חלוטה.
ב. כבר נקבע לא אחת כי עדיף מסדר זיהוי חי על פני מסדר זיהוי על פי תמונות. ואכן, חוקרי המשטרה התכוונו לערוך מסדר זיהוי חי ומכיון שלמערער היה באותה עת זקן קצר ניסו לאתר אנשים בעלי זקן שידמו למערער אך הדבר לא עלה בידם. הצעת המשטרה היתה שיובאו אנשים שיודבקו להם זקנים סינטטיים, הסניגור סרב להצעה ובמצב דברים זה נאלצו אנשי המשטרה לערוך מסדר זיהוי תמונות. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה עם חוקרי המשטרה.
ג. קודם עריכת מסדר זיהוי תמונות היו לסניגור מספר הסתייגויות כנגד עריכתו וכתוצאה מכך הודיע שאין הוא מוכן להיות נוכח במסדר ועבר לחדר אחר. עתה טוען הוא כי המסדר פסול על שלא נערך בנוכחותו. טענה זו אין לקבל. כלל הוא שיש צורך להודיע לסניגור על מסדר זיהוי העומד להערך בקשר לעצור כדי לאפשר נוכחותו של הסניגור בעת קיום המסדר. כלל זה נשמר בענייננו. הסניגור יכול היה ליטול חלק במסדר אילו רצה בכך ואם היו לו הסתייגויות יכול היה לרשום אותן. בסרובו של עורך המסדר להענות לדרישות שונות של הסניגור לא היה כדי להצדיק את העדרו מן המסדר.
ד. אשר לטענה כי הזקנים של חלק מאלה שהיו בתמונות לא היו דומים לזה של המערער - מתוך הסתכלות בתמונות נראה שמספר זקנים דומה במידה משמעותית לזה של המערער ואם הצביע יפרח על תמונת המערער אין זה משום יחוד שהיה לזקנו של המערער באבחנה מהזקנים שבתמונות האחרות. כל אימת שנערך מסדר זיהוי, טבעי הוא, שלא יהיה ניתן למצוא אנשים בעלי דמות וחלקי גוף הדומים דמיון עד כדי קרבת זהות ממש לחשוד. הבחירה של האנשים למסדר נתונה בידי עורך המסדר ועליו להשתדל שהמשתתפים יהיו דומים זה לזה במידת האפשר בגילם, בגובהם, במשקלם, בלבושם ובמראם החיצוני. התמונות שהוצגו ליפרח ביחד עם תמונת המערער עומדות במבחן זה.
ה. אשר לטענה כי עורך המסדר הביא לידיעת יפרח כי תמונת החשוד מצויה בין התמונות שהוצגו בפניו - אמנם על פי דו"ח מסדר הזהוי והעדות אין זה בטוח שנאמרו הדברים האלה ליפרח, אולם גם אם נאמרו אין בכך כדי לפגום במסדר. כבר נקבע שנכון יהיה שלא ימסר לעד שהחשוד נמצא בין הניצבים במסדר הזהוי, אלא מספיק לומר לו שינסה לראות אם הוא מזהה בין אלה שנמצאים במסדר, את האיש שאותו הוא צריך לזהות, אך אם נפל פגם ונאמר לו שהאיש נמצא בין אלה אין בכך כדי לפסול את המסדר כולו. עדיין יש משקל של ממש לעובדה שמבין 8 תמונות ידע יפרח להצביע על תמונתו של המערער. זהוי זה יש לו משקל מיוחד כשיודעים אנו כבר שהמערער היה אחד מאותם שלושה ואין הוא כופר עוד בכך. כיון שכך יש מקום להסתמך על זהוי יפרח את המערער כראיה מהימנה אם כי צריך חיזוק מה בראיות אחרות.
ו. את החיזוק ניתן למצוא בעובדה שהשניים האחרים היו קטינים וכי השלושה נמלטו מהמקום כשהגיעו השומרים, ואם חזר אחד מהם לקחת את המכונית אין זה מתקבל על הדעת שיחזור אחד הקטינים שכלל לא ידע לנהוג. אכן, אחד הקטינים לקח על עצמו את האשמה של הנהיגה במכונית וגרימת החבלה, אך בדין יכול היה ביהמ"ש שלא להתייחס באמון להודאתו זו של אותו נאשם.
ז. אשר לשאלה אם בנהיגתו ובגרירתו של יפרח עם המכונית ביצע המערער את העבירה של גרימת חבלה חמורה - עפ"י נסיבות הענין סביר להניח שנהג המכונית שמע את פניית יפרח אליו שישחררו ובכל זאת המשיך בנהיגה וכך נפגע יפרח בסופו של דבר. מעשה גרירה זה היה בלי ספק "שלא כדין" במובן סעיף 333 לחוק העונשין שעל פיו הורשע המערער. כתוצאה מהפגיעה נפגע יפרח קשות והיה מאושפז בבית חולים ומכאן שנחבל חבלה חמורה כהגדרתה בסעיף 22 לחוק העונשין. הסניגור העלה טענה שעומדת למערער הגנה, של "צורך" לפי סעיף 22 לחוק העונשין. המערער לא העיד לגבי נסיבות הגרירה באשר טען שלא הוא נהג במכונית והשאלה היא אם לפי הראיות עומדת למערער הגנה זו שעליו הנטל להוכיחה. התשובה לכך היא שלילית. בנסיבות המקרה ברור היה שכל שמנסה יפרח לעשות הוא למנוע את הסעת המכונית מהמקום, המערער גם הצליח להוציא את נשקו של יפרח מידיו, ובנסיבות אלה לא עמד המערער בפני כל סיכון שבפניו היתה הצדקה שימשיך להסיע את המכונית ויגרור עמה את יפרח.
הנשיא י. כהן (דעת מיעוט):
יש פגם חמור בכך שאחרי שהשלושה נעצרו ואחד הקטינים אמר בהודעתו במשטרה כי הוא זה שהסתלק עם המכונית ממקום המקרה לא נערך כל מסדר זהוי כדי לברר אם שני עדי הראיה יפרח ובוסקילה מזהים או אינם מזהים את הקטין.
הראיות של התביעה באשר לשאלה מי נהג במכונית אמנם מבססות חשד חמור שהמערער ביצע את העבירה הנ"ל, אך עקב הפגמים שנפלו בטיפול בענין ע"י המשטרה לא הוסר לחלוטין הספק שמא הסעת המכונית מהמקום לא נעשתה ע"י המערער אלא ע"י אותו קטין ומספק זה רשאי המערער להנות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, אור. עו"ד ד. בר חיים למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 6.1.83)
מ"ח 8/82 - בני ברדריאן נגד מדינת ישראל
*בקשה למשפט חוזר בטענה כי העד הראשי לרצח חוזר בו מעדותו (הבקשה נדחתה).
ב- 1977 הורשעו המבקש ושותפו בעבירת רצח כאשר עד התביעה המרכזי היה אחד בשם מורד, אחיו של הנרצח. בקשתו של המבקש למשפט חוזר מושתתת על טענה כי העד רוצה לחזור בו מעדותו שלפיה הוא ראה שהמבקש דקר את המנוח, ואף כתב על כך מכתב לשר המשפטים. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
בימי 1981 פנה הנאשם השני, פחימה, ליועהמ"ש וביקש להעמיד את מורד לדין על עדות שקר כשלב ראשון לעריכת משפט חוזר לפחימה. בעקבות אותה פנייה נחקר מורד על ידי המשטרה ואמר כי הודעותיו במשטרה לאחר הרצח וכן עדותו בביהמ"ש המחוזי היו אמת וכי היה נתון ללחצים ולהשפעות שמטרתן היתה לאלץ אותו למסור גירסה הנוחה לשני הנאשמים. כמסתבר הופיע מורד בדצמבר אשתקד אצל עו"ד כשהוא מלווה ע"י שני אנשים, בני משפחת המבקש, ומורד ביקש מעוה"ד שייצג אותו בנושא העדות שמסר במשפט רצח אחיו, שכן הוא רוצה לחזור בו מן העדות. ברם, לאחר מכן לא הצליח עוה"ד ליצור קשר עם מורד. על פי כל העובדות והנסיבות אין להורות על קיום משפט חוזר. כבר בעת המשפט נגד המבקש הופעלו לחצים על מורד ובעקבות לחצים אלה הועמדו לדין אחיו של פחימה ואדם נוסף והורשעו בעבירה של השפעה והטרדת עדים באיומים. כאשר נחקר מורד ע"י המשטרה לאחר פניית פחימה הוא אמר כי הוא נתון ללחצים והשפעות כדי שיחזור בו מעדותו. התופעה של לחץ על עדים שיחזרו בהם מהודעותיהם במשטרה ומעדויות שמסרו בביהמ"ש נפוצה בישראל וממדיה הניעו את המחוקק לתקן את פקודת הראיות ע"י הוספת סעיף 10א'. אם השתלשלות העניינים כמתואר תוכל לשמש בסיס לעריכת משפט חוזר, כי אז יהיו העדים חשופים ללחץ ולאיומים לא רק עד סיום המשפט, אלא במשך תקופה בלתי מוגבלת לאחר שניתן פסק דין סופי. מן ההכרח למנוע מצב עניינים כזה ולפיכך רק במקרים מיוחדים שצריכים להיות נדירים ביותר, ניתן להשתית בקשה למשפט חוזר על הרצון שהביע עד לחזור בו מעדותו, מה גם שהוא מתנה את החזרה מעדותו במתן חסינות וכאשר בהודעתו במשטרה הוא חוזר ומאשר שעדותו היתה עדות אמת ומספר על לחצים שהופעלו נגדו.
(בפני: הנשיא י כהן. עו"ד י. רבינוביץ למבקש, היועמ"ש לממשלה י. זמיר למשיבה. 15.2.83).
רע"ב 1/83 - משה שמשי נגד יו"ר ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר ואח'
*ביטול רשות להתהלך חפשי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
לאחר שהמבקש ריצה שני שליש ממאסר שנגזר לו הוא קיבל רשות להתהלך חופשי והותנו תנאים שונים ובכללם
שעליו להתייצב אחת לחודש במשטרה, שהוא יהיה בפיקוח קצין מעקב ושכל שינוי במקום העבודה ובמקום המגורים יעשו: רק בהסכמת קצין המעקב. ביום 13.11.80 החליטה ועדת השחרורים להפקיע את רשיונו עקב הפרת תנאי הרשיון. ההחלטה ניתנה שלא בפני המבקש שכן הוא היה אסור אז ביוון. כשחזר לישראל ביקש מהועדה לחדש את שחרורו וזו סרבה, ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת הועדה היתה מבוססת על כמה טעמים. המבקש יצא מהארץ מספר פעמים בתקופה שלאחר שחרורו עפ"י רשיון מבלי שקיבל אשור לכך. עקב יציאותיו לחו"ל נותק הקשר בינו ובין קצינת המבחן, שהיתה קצינת המעקב לפי תנאי הרשיון. בנוסף לכך היה חומר סודי בפני הועדה על התחברות המבקש עם עבריינים ומהימנותו של חומר חסוי זה מצא חיזוק בעובדת מעצרו של המבקש ביוון והרשעתו שם. בנסיבות אלה אין למבקש סיכוי לזכות בערעור אם רשות הערעור תנתן. העובדה שהיה ביוון כשנשלחה אליו הזמנה להופיע בפני הועדה לדיון בביטול הרשיון ועל כן ההזמנה לא הגיעה אליו אינה יכולה לעזור למבקש, מאחר ועל ידי היציאה ליוון ללא אישור מנע את האפשרות להזמינו לדין, ומאחר ולגופו של ענין לא נמצאו טענותיו מבוססות כאשר הועדה דנה בבקשה לביטול ההחלטה בדבר הפקעת הרשיון. טענות הסניגור בדבר הנזק שיגרם לשיקומו של המבקש על ידי תקופת מאסר ממושכת אינן יכולות לבסס מתן רשות לערער, אם כי יתכן שיהיה להן משקל כשועדת השחרורים תדון בבקשה לתת לו רשיון להתהלך חופשי עם תום שני שלישים מתקופת המאסר שאותה הוא מרצה עקב ביטול הרשיון הקודם.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. חקק למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבים. 15.2.83).
בר"ע 305/82 - דניאל בדרי נגד מדינת ישראל
*ארכה לקבלת היתר לניהול עסק (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
נגד המערער הוגש משפט פלילי על ניהול עסק ללא היתר, הוא הורשע בדין וניתנה לו ארכה לקבלת היתר עד ליום 31.12.84, היינו ארכה לשלוש שנים לאחר הליכים שנמשכו כארבע שנים. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והארכה צומצמה עד ליום 31.10.82, מהטעם שהארכה הקודמת היא בלתי סבירה וכמוה כמתן יד לניהול עסק ללא רשיון. הערעור נתקבל והארכה הוחזרה עד ליום 31.12.84.
כרגיל יש להתייחס לטעמיו של ביהמ"ש המחוזי במלוא כובד הראש, ולא פעם נקבע בפסיקה שארכה הניתנת למי שמנהל את עסקו ללא היתר חייבת להיות קצרה. ברם, המקרה דנן הוא יוצא דופן שכן מזכיר העיר תל אביב הופיע בפני ביהמ"ש העירוני בעת המשפט בספטמבר 1979 ואמר כי סוכם שכנגד פינוי השטח הנדון, נושא המו"מ, יקבל המערער פיצוי, בכסף או בקרקע חילופית, אם ימלא תנאים מסויימים, אולם לאחר שהתנאים התמלאו לא קיבל המערער את הפיצוי שהובטח לו. המשיבה אומרת שלאחר שקילה נוספת החליטה העיריה למשוך ידה מן ההסדר משום שאין בקופתה כספים לפיצוי מתאים ואולם הודעה של מזכיר עיר בעדות בפני ביהמ"ש יש בה כדי לחייב את העיריה, לפחות מבחינה מוסרית, לכבד את דברה, אם לא על דרך הפיצוי הכספי, לפחות בדרך של מתן קרקע חילופית כפי שהובטח. עקב שיקולים אלה יש להחזיר על כנה את הארכה שנתן בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד נגר למערער, עו"ד לפיד למשיבה. 17.1.83).
ב.ש. 956/82 - מיכאל פיצ'חדזה ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע גז"ד עד לבירור הערעור - הבקשה נדחתה).
חמשת המבקשים הורשעו בפריצה למחסן ליד נמל התעופה בן גוריון וגניבת סיגריות בשווי של כ- 500,000 שקלים. ביהמ"ש דן אותם לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי, המבקשים הגישו ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, והם מבקשים שחרור בערובה עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה.
הסניגורית טוענת כי למבקשים סיכויים סבירים לזכות בערעורם, לפחות במובן זה שסעיף ההרשעה יוחלף לסעיף קל יותר, ועל כן יתכן שלאור תוצאות הערעור לא יהיה עליהם לרצות עונש מאסר. לחלופין טוענת ששגה ביהמ"ש המחוזי שהתייחס אל כל המבקשים באותה צורה והטיל על כל אחד מהם אותו עונש חמור במיוחד. על כן היא מבקשת לאבחן בין המבקשים ולשחרר בשלב זה לפחות אחדים מהם. במיוחד היא מבקשת את השחרור ביחס לאחד המבקשים אשר בשל גילו ומצבו המשפחתי עונש המאסר פוגע בו בצורה קשה. הבקשה נדחתה.
המבקשים הורשעו בעבירה שהיא יוצאת דופן מבחינת חומרתה ומצד שני הלכה פסוקה היא שרק במקרים חריגים יסכים ביהמ"ש לשחרר נאשם שהורשע בדינו עד לשמיעת ערעורו. נדירים במיוחד הם המקרים בהם ישוחרר נאשם שנידון לתקופת מאסר ארוכה. בכדי להכנס בכל זאת לקטגוריה של "המקרים החריגים" צריך המבקש לשכנע את ביהמ"ש שסיכוייו לצאת זכאי בערעור או לזכות בביטול העונש הם טובים ביותר ובולטים לעין. בענייננו מבוססת ההרשעה על הוכחות נסיבתיות ובעיקר על כלל ההחזקה התכופה כאשר ביהמ"ש דחה את גירסות המבקשים מכל וכל. גם הסניגורית אינה טוענת שסיכויי המבקשים להשיג זיכוי מוחלט הם טובים, אך לדעתה יש להם סיכויים כי סעיף ההרשעה יוחלף בסעיף קל יותר כגון אחזקת רכוש גנוב. סיכוי כזה אין בו כדי לסייע בידי המבקשים שכן מעורבות כלשהיא במעשה גניבה בהיקף כה רציני, ראויה, ללא ספק, לעונש חמור. אפילו יחליט ביהמ"ש בסופו של דבר להבחין בצורה זו או אחרת בין המבקשים והעונש הראוי להם, אין בכך כדי להצדיק את שחרורם בערבות בשלב זה כאשר העונש שנגזר מגיע לתקופת מאסר כה ארוכה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' נ. לידסקי למבקשים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 13.12.82).
ב.ש. 936/82 - מדינת ישראל נגד יצחק רחימי ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
בכתב אישום שהוגש ביום 2.9.82 יוחסו לשני המשיבים ולנאשמים אחרים עיסקאות בהרואין במשקל של קרוב לקילוגרם אחד. עפ"י בקשת התביעה נעצרו המשיבים עד גמר ההליכים. המשפט לא נסתיים תוך שנה מהגשת כתב האישום. המדינה ביקשה כבר פעם אחת הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי לתקופה של שלושה חדשים, ביהמ"ש קיבל אז את הבקשה, אך גם תוך מועד זה לא נסתיים בירור המשפט. המדינה מבקשת כעת הארכה נוספת של המעצר לשלושה חדשים והבקשה נתקבלה.
טענת הסניגורים היא שחומרת העבירות איננה נימוק מספיק כשלעצמו להארכת תקופת המעצר ושעל כל פנים טעם זה של חומרת העבירה משקלו פוחת ככל שעוברת תקופה ארוכה מאז תחילת המעצר. הסניגורים חוששים שבירור המשפט שוב לא יסתיים תוך שלושה חדשים ומצביעים על כך שבתקופת שלושת החדשים שעברו לא נמשך בירור המשפט מיום ליום ונתקיימו חמש ישיבות בלבד. ברם, בענין הארכת המעצר לא נקבעו מבחנים הלכתיים נוקשים והדבר נתון לשיקול הדעת השיפוטי בכל מקרה ומקרה. שיקולי ביהמ"ש בהחלטה להאריך את
תקופת המעצר אחרי שעברה שנה הן במידה רבה אותם השיקולים העומדים לנגד עיני ביהמ"ש כשהוא מחליט בדבר מעצר נאשם עד תום ההליכים. יחד עם זה מובן שככל שמתארכת תקופת המעצר, כן תגדל נטיית ביהמ"ש שלא להשתמש בסמכות ההארכה לפי סעיף 54 ולשחרר את הנאשם בערובה בכל מקרה שבו טעמים חשובים של אינטרס צבורי אינם מחייבים את המשך החזקת הנאשם במעצר. העובדה שהמשפט של המשיבים טרם הסתיים היא מצערת. ההשהייה בבירור המשפט נגרמה לא רק על ידי ריבוי חומר הראיות, אלא היא אחת מתוצאות לוואי מזיקות של השיבושים בפעולות בתי המשפט שחלו לאחרונה. עם זאת, מן הדין להאריך את המעצר לשלושה חדשים נוספים בהתחשב בכך שלמשיבים מיוחסת עבירה חמורה ביותר בנסיבותיה. מדובר ביבוא הרואין במשקל של קרוב לקילוגרם אחד, אם אכן עבירה זו בוצעה על ידי המשיבים. בעבירות בעלות חומרה מיוחדת כזו מן ההכרח להעדיף את האינטרס הצבורי על פני זכותו של נאשם להתהלך חפשי עד שיוכרע דינו. גם הנסיבות האישיות של המשיבים כפי שפורטו על ידי הסניגורים אינן יכולות במקרה זה להוות נימוק מספיק לאי הארכת המעצר.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשת, עוה"ד א. ברדוגו ור. בר חיים למשיבים. 3.12.82).
על"ע 4/82 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*פגיעה בכבוד ביהמ"ש והחתמה על תצהיר לא נכון (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ובייסקי נגד דעתו החולקת של הנשיא י. כהן).
המערער, עורך דין, הועמד לדין בפני בין הדין המשמעתי בגין דברים שאמר בישיבה בבית המשפט ואשר לדעת המאשים יש בהם משום פגיעה בביהמ"ש, וכן באשר החתים את לקוחו על תצהיר לתמיכה בבקשה להעביר את הדיון לשופט אחר, ובתצהיר הצהיר הלקוח על דברים ששמע מפי המערער כאשר המערער שם בפי לקוחו עובדות כוזבות וחצאי אמת על הדיון בתיקים הנ"ל שהתנהל בביהמ"ש בהעדרו של הלקוח. בית הדין המשמעתי קבע כי בדברים שאמר הנאשם בביהמ"ש אכן היה משום פגיעה בכבודו של השופט וכן קבע כי המערער שם בפי לקוחו עובדות כוזבות וחצאי אמת בתצהיר כפי שהואשם. הערעור נדחה ברוב דעות.
בפסק דין מפי השופט בייסקי, שהסכים לו השופט ברק, נקבע כי ביה"ד המשמעתי הגיע למסקנה נכונה ולפיכך בדין הורשע המערער בשני עניינים אלה. שונה היתה דעתו של הנשיא י. כהן שקבע כי בדברים שאמר המערער אין משום פגיעה בביהמ"ש וכן כי לא הוכח שהמערער שם בפי לקוחו דברים כוזבים וחצאי אמת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד בלום למשיבה. 29.12.82).
ע.א. 479/80 - המשביר בע"מ נגד מדינת ישראל
*תשלום ריבית והפרשי הצמדה מיום הווצרות העילה (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה להחזיר למערערת סכום יתר ששילמה המערערת למדינה כמכס בעד טובין. המדובר בסכום של 380,000 ל"י וביהמ"ש הורה כי הסכום ישולם בצרוף הפרשי הצמדה מיום פסה"ד ולא מיום תשלום ה"יתר". המערערת טוענת כי צריך היה לפסוק לה ריבית והפרשי הצמדה מיום היווצרות העילה. הערעור נתקבל. הטעם שנתן השופט להגבלת התקופה שבגדרה ישלמו ריבית והפרשי הצמדה היה שפסק דינו היה כרוך בבירורה של שאלה משפטית מסובכת. נימוק זה אינו יכול לעמוד ואין בו כדי להצדיק סטיה מן הכלל ששומה על בעל דין החייב בהשבה, להשיב את מה ששולם לו לפי ערכו
הריאלי. ככל שרמת האינפלציה עולה כן נטיית בתי המשפט תהיה פחות לעשות סייגים לכלל האמור, וחבל שדווקא המדינה שלא טענה נגד עצם החיוב ראתה לעורר טענה מן הסוג הזה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, שיינבוים. עו"ד א. ברגמן למערערת, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 15.12.82).
המ' 656/81 - שמעון אהרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים באשה) (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער נטפל למתלוננת ברחוב והחל לחבקה ולנשקה. היא התנגדה לו וחזרה לבית שבו התאכסנה, בית ששימש כמקום לימודים ולינה למשתתפים בקורסים שונים. המערער עקב אחריה ובמסדרון שוב נטפל אליה, המשיך בנשיקותיו, הרים את חולצתה וליטפה. המתלוננת הצליחה לאחר מאבק להשתחרר ממנו. בימ"ש השלום קבע שאמנם המתלוננת לא צעקה ולא קראה לעזרה אך כל המעשים ביצע המערער בניגוד מפורש לרצונה תוך שהביעה התנגדות פיזית. הוא דן את המערער ל- 18 חדשים מאסר שמתוכם ששה חדשים מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור הן על ההרשעה והן על מידת העונש והבקשה לרשות ערעור, שנדונה כערעור, נסבה על מידת העונש. הערעור נתקבל.
לבימ"ש השלום אמרה ב"כ התביעה שהיא לא מבקשת להטיל על המערער מאסר בפועל אך ביהמ"ש החליט שלא לקבל המלצה זו מן הטעם שמקרים כגון דא התרבו לאחרונה ורק עונשים של מאסר בפועל יכולים להרתיע מלבצע מעשים כאלה. בדין לא קיבל שופט השלום את עמדת התביעה והשית על המערער מאסר בפועל. אין ביהמ"ש קשור בהמלצות התביעה בדבר מידת העונש, אלא הוא מודד את הענישה על פי שיקול דעתו וראייתו את נסיבות הענין שבפניו. מעשיו של המערער הם חמורים ושפלים ועל ביהמ"ש להגיב בחומרה רבה על מעשיהם של אלה שמונעים מאשה צעירה לטייל לתומה, בשקט ובבטחה, ברחובה של עיר. גם הטענה של הסניגור כי עבר זמן של למעלה משלוש שנים מאז המעשה אינה יכולה לעמוד למערער, שכן הדיחוי בביצוע העונש בא בעטיים של הערעורים שהגיש המערער ומשניצל זכותו זו שבדין אין הוא רשאי לבוא ולטעון על הזמן הרב שעבר.
ברם, מאז מתן גזר הדין עברו על אשת המערער תחלואים שונים, היא הפילה ומאז שוב לא נכנסה להריון. גם מצב בריאותו של המערער לא שפר עליו וככל הנראה עננה כבדה זו של מעשי המערער השפיעה קשות על אשתו ועליו. רק משום נימוק זה, ונימוק זה בלבד, הוחלט להקל עם המערער במידת מה והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"דליבנה למשיבה. 7.12.82).
המ' 751/81 - עזרא חי נגד עזבון המנוח שוורץ ז"ל
*בקשה לפסילת שופט במשפט אזרחי (בקשה לרשות ערעור על החלטת שופט במשפט אזרחי שלא לפסול עצמו - הבקשה נדחתה).
בפני שופט בימ"ש השלום התנהל דיון באשר לתביעה על פי סדר דין מקוצר נגד המבקש ובסיכומו בבימ"ש השלום ביקש ב"כ המבקש כי השופט יפסול את עצמו מאחר ובמהלך הדיונים השמיע השופט דברים שיש בהם משום משוא פנים ודעה קדומה נגד המבקש ולטובת המשיב. טענות הפסלות נדחו הן על ידי שופט השלום והן ע"י ביהמ"ש המחוזי. בערעור ציין ביהמ"ש המחוזי נימוקים לדחיית טענות הפסלות לגופן ובנוסף לכך קבע כי המבקש החמיץ את המועד
לבקשת הפסלות מכיון שעבר זמן ממושך בין הארועים שעליהם ביסס את טענת הפסלות ובין הגשת הסיכום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טעה ביהמ"ש המחוזי כאשר באחד מנימוקיו העיר כי מי שחש שהשופט פסול לדין צריך לבקשו מיד לפסול את עצמו ואם הבקשה נדחית "יש עדיין אפשרות לערער בפני נשיא ביהמ"ש העליון". הפניה לנשיא ביהמ"ש העליון היא במשפט פלילי כאשר השופט מתבקש לפסול את עצמו ולא במשפט אזרחי. אולם שגיאה זו שנפלה בפסק דין איננה יכולה לשמש נימוק לערעור בביהמ"ש העליון, מאחר וצדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו שטענת פסלות יש להעלות ללא עיכוב ואין בעל דין יכול להמתין עם העלאת טענה זו עד לשלב מאוחר בדיון. ב"כ המבקש טוען כי כבר לפני כן ביקש בעל פה את השופט שיפסול את עצמו והשופט דחה את הבקשה מבלי לרשום את הבקשה, והוא חשש להעלות את הבקשה בכתב פן יעורר את חמתו של השופט נגד שולחו. אין ממש בהסבר זה. אין להשלים עם המצב שבעל דין אשר יש לו טענת פסלות נגד השופט טומן אותה בחובו ומעלה אותה רק זמן ניכר אחרי שידע על קיומה של טענה זו. נוכח ההשהיה בהעלאת טענת הפסלות צדק ביהמ"ש המחוזי שדחה את הטענה. אין זכר בפרוטוקול לכך שהועלתה טענת פסלות בשלב יותר מוקדם ושהיא נדחתה.
ב"כ המבקש העלה טענות רבות על משגים שמצא בפסקי הדין של בתי המשפט דלמטה אך כבר נקבע שכדי לקבל רשות לערער בערכאה שלישית לא די להראות שישנה אפשרות שבתי המשפט קמא שגו, אלא על המבקש להראות שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה ערעור נוסף. אמנם בסעיף 19ב' של חוק בתי המשפט אין כל הגבלה בדבר השימוש בשיקול הדעת בבקשת רשות לערער, אולם עובדה זו איננה אומרת שלא ניתן לקבוע הלכות שבהן תשתקף המדיניות השפוטית בדבר אופן השימוש בשיקול הדעת. ההלכה שאין בדרך כלל לתת רשות לערער לערכאה שלישית אלא כאשר מתעוררת שאלה בעלת משיבות מיוחדת, מעוגנת היטב בהחלטות שניתנו על ידי שופטים בביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד משה ח. כהן למבקש, עו"ד א. שטיינהרץ למשיב. 28.12.82).
ב.ש. 568/82 - אדרת בע"מ נגד ארגמן בע"מ
*הגשת ערעור כשיש צורך ברשות ערעור (בקשה לשינוי כותרת בכתב ערעור או למתן ארכה - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בענין בוררות שנתקיימה בינה לבין המשיבה. הערעור הוגש תוך 30 הימים הקבועים להגשת בקשה לרשות לערער, אלא שנפלה טעות בידי ב"כ המבקשת והערעור זקוק לרשות ואיננו ערעור בזכות. ב"כ המבקשת ביקש לתקן את הפגם באופן שבכתב הערעור תתווסף הכותרת "בקשה לרשות ערעור". הוא מסתמך על תקנה 487 לצורך תיקון זה. בקשה זו נדחתה מן הטעם שהתקנה הנ"ל לא נועדה לתיקונים מסוג זה. בתקנה נאמר כי ביהמ"ש רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך וכאן לפני ביהמ"ש לא קיים למעשה בשלב זה כל הליך. מדובר כאן בטעות שבחוק של עו"ד ולטעות מעין זו לא נועדה תקנה 487 הנ"ל ואין בכוחה לרפא אותה. לחילופין מבקש ב"כ המבקשת להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות לערער ואף נאחז בעובדה כי בינתיים הרגש הליך באותו ענין לבימ"ש קמא. ברם, הלכה פסוקה היא כי טעות שבחוק כשלעצמה איננה טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו ובאשר להליך בביהמ"ש קמא אין בכחו לסייע לענין שלפנינו. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד י. ליבנה למבקש, עו"ד א. זליכוב למשיבה. 2.2.83).
ב.ש. 974/82 - חיים רביב ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*בקשה למחיקת ערעור בטענה שהוגש באיחור (בקשה למחיקת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 27.8.82 ניתנה החלטה של ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין. המועד להגשת ערעור על ההחלטה הוא 45 ימים והסתיים ביום 16.8.82, דהיינו בתקופת פגרת הקיץ של בתי המשפט. המשיבה הגישה את ערעורה ביום 3.11.82, הערעור קובל במזכירות והמבקש עותר למחוק את הערעור מן הטעם שהוגש לאחר תום המועד הבקשה נדחתה.
אין חולקין על כך שתקנה 488א' לתקנות סדר הדין האזרחי המוציאה את תקופת הפגרה ממנין הימים שנקבעו להגשת ערעורים עפ"י סדר הדין האזרחי, אינן חלות על המקרה דנן. המקרה שלפנינו נקבע בחוק מיוחד ולא בתקנות האמורות ומכחו של סעיף 13 לחוק מס שבח מקרקעין, חלק ד' בלבד של סדר הדין האזרחי חל על החלטתה של ועדת ערר, והרי תקנה 488 כלולה בחלק ה' של תקנות סדר הדין. מאידך, המועד החוקי להגשת הערעור נסתיים בתקופת הפגרה ומכוחו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הוארך מועד זה עד לתום הפגרה שכן הימים האחרונים של הפגרה אינם באים במנין הימים הקבועים בחוק. ביום 1.9.82, בתום הפגרה, הוכרזה שביתה בבתי המשפט ואז שוב הוארך המועד ע"י תקנות לסדרי דין בתקופת שביתה. אשר לטענה כי השביתה נסתיימה למעשה ביום 25.10.82 - גם אם השביתה בוטלה כבר אז, הרי בעל דין רשאי לכלכל את מעשיו עפ"י ההודעות של שר המשפטים וליהנות מפרקי הזמן שנקבעו על פיהן. מדובר בתקנה בת פועל תחוקתי וזו קמה והולכת לעולמה ע"י פרסום כדין.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. גוטמן למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 28.12.82).
ב.ש. 820/82 - עירית תל- אביב נגד רחמים חבה ואח'
*בקשה להעברת דיון (בקשת להעברת דיון - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הגישו תביעת נזיקין נגד עירית תל אביב ורשות הפיתוח בגין תאונה שאירעה למשיב כששיחק במגרש משחקים בתל אביב. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת אם כי אין לתביעה קשר כלשהו עם מחוז הצפון פרט לכך שרשות הפיתוח היא גם בעלת משרד בנצרת. המשיב לקה בנכות צמיתה עקב התאונה שאירעה כבר לפני שנים לא מועטות והטיפול הרפואי נמשך עת רבה. מכאן שיש מבחינתו של המשיב חשיבות רבה שהתביעה תתברר בהקדם, ואולם בהתאם לפסיקתו העיקבית של ביהמ"ש העליון אין מקום לשמיעת התובענה בנצרת. המשיבים טענו כי במקרה דנן היה שיהוי בהגשת הבקשה לשינוי מקום המשפט, אך בחינת הנתונים אינה תומכת בטענה זו. הבקשה הוגשה כשבוע ימים אחרי הגשת כתב ההגנה ובכך אין לראות איחור השולל את ההיענות החיובית לבקשת ההעברה. לפיכך נתקבלה בקשת המבקשת והדיון הועבר לביהמ"ש בתל אביב.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. אלרום למבקשת, עו"ד אליאס למשיבים. 3.1.83).
ב.ש. 333+587/82 - מנחם ארקין ואח' נגד באומל משה בע"מ
*בקשה להעברת דיון (בקשה להעברת מקום הדיון. - הבקשה נתקבלה).
התובעים ארקין ואח' הגישו תביעה נגד הנתבעת באומל בע"מ לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הוגשה בקשה של הנתבעת להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בחיפה, אך הוחלט, בהסכמת ב"כ הנתבעת, כי מקום השיפוט ישאר בתל אביב. יחד עם זאת הודיע ב"כ הנתבעת כי זו תגיש תביעה נגד התובעים בעניינים הנוגעים באותה עיסקה לביהמ"ש המחוזי
בחיפה. ואכן, הנתבעת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה. הוגשו לביהמ"ש העליון שתי בקשות: האחת של התובעים כי התביעה שהוגשה בחיפה תתברר בתל אביב יחד עם תביעתם, והשניה של הנתבעת כי תביעת התובעים תועבר גם היא לחיפה. בקשת התובעים נתקבלה. במקרה דנא יש לברר את התביעות בתל אביב על אף העובדה שבאותו בימ"ש יש עומס תיקים גדול ועובר זמן ניכר עד לבירור התביעות. מאזן הנוחיות נוטה לשמיעת המשפט בתל אביב שכן באותו אזור בוצעו העבודות נשוא המחלוקת ורוב העדים מתגוררים בתל אביב או בקרבת מקום. אולם העיקר הוא, שב"כ הנתבעת הביע את הסכמתו שתביעת התובעים תשמע בתל אביב, ועל אף העובדה שבאותו זמן גם הודיע על הגשת תביעה מצד שולחתו בחיפה משתמע מהסכמתו שהדיון בתביעת התובעים יתקיים לא בחיפה אלא בתל אביב. מכיון שלכל הדעות שתי התביעות צריכות להתברר ביחד, מן הראוי ששתיהן תתבררנה בתל אביב.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ע. זלצמן למבקשים, עו"ד י. אפק למשיבה. 28.9.82).
ב.ש. 1012/82 - לשכת המסחר תל אביב נגד ה.ג. פולק בע"מ
*בקשה לדחיית ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשת היא אגודה עותומנית שהתאגדה על מנת לפעול להגנת האינטרסים של אנשי עסקים וכו' והמשיבה היא חברה העוסקת בייצור ומסחר של חומרים רפואיים. המשיבה הגישה בקשה להצטרף כחברה למבקשת והבקשה נדחתה מבלי שועד המבקשת נימק את הדחיה, וזאת בהסתמך על תקנה מתקנות המבקשת הקובעת כי אין הועד חייב לתת נימוקים להחלטה כגון דא. המשיבה טענה שהמבקשת הפרה את כללי הצדק הטבעיים והגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי. המבקשת טענה שהיא איננה גוף צבורי ואיננה כפופה למשפט הצבורי ולחילופין גם אם חלים עליה כללי המשפט הצבורי לא חלים עליה כללי הצדק הטבעי ולא היתה חייבת לנמק את החלטתה ולשמוע את טענות המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי על הועד של המבקשת לקיים דיון חדש בבקשת המשיבה, לשמוע את המשיבה וטענותיה, להציג בפניה את הנימוקים המנוגדים, ולתת החלטה מנומקת. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד והיא מבקשת עיכוב ביצועו של פסה"ד עד למתן ההכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
בדונו בבקשה כגון דא על ביהמ"ש לברר שתי שאלות: האם ניכרים סכויי הצלחה ברורים לערעור הנדון; האם עלול להגרם למערערת נזק רציני במקרה וביצוע פסק הדין לא יעוכב והאם עולה הנזק שלה על הנזק העלול להגרם למשיב אם פסק הדין לא יבוצע לאלתר. אם הסכויים בערעור אינם נוטים לטובת צד מסויים ואם הנזקים לשני הצדדים. הם פחות או יותר שוים כי אז יש לדחות את הבקשה, שכן גובר אז הכלל שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין כפי שקבוע בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי. הסוגיה העומדת להכרעה בערעור, האם המשפט הצבורי לרבות כללי הצדק הטבעי חל על המערערת, הינה שאלה מורכבת וקיימות טענות רציניות לכאן ולכאן. נותרת איפוא השאלה מה הנזק הצפוי לצדדים. אין לומר שיגרם נזק רציני למבקשת אם תשמע את המשיבה ותנמק החלטתה, גם אם ביהמ"ש העליון יקבל את ערעורה ויקבע שלא היתה צריכה לעשות כן ומאידך אין לראות שלמשיבה יגרם נזק רציני אם יעוכב פסה"ד. כיון שכך חל הכלל כי פס"ד שהוגש עליו ערעור יש לבצעו ולפיכך דין הבקשה להדחות.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. בן יקר למבקשת, עו"ד א. זליכוב למשיבה. 10.1.83).
ב.ש. 51/83 - דוד קאפי נגד מדינת ישראל
*בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור (אינוס) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירת אינוס ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשמתקופת המאסר בפועל יש לנכות 37 ימים שבהם ישב המבקש במעצר לפני משפטו. פסה"ד המרשיע ניתן ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של שופט המיעוט שסבר שיש לזכות את המבקש. בכתב האישום יוחסו למבקש שתי עבירות אינוס, האחת בבית מלאכה לשם נסעה המתלוננת עם המבקש והשניה סמוך לאחר מכן בדירה אשר לשם נסעה המתלוננת עם המבקש. מן האישום השני זוכה המבקש פה אחד וביהמ"ש קבע שהיה למבקש יסוד להאמין כי יחסי המין נתקיימו ברצונה של המתלוננת. שופט המיעוט סבר שספק כזה קיים גם לענין קיום יחסי המין בבית המלאכה. בגזר הדין ציין ביהמ"ש כי הוא מטיל עונש קל משום שמדובר במקרה קל וכי המתלוננת עצמה אמרה שהיתה מעדיפה שנגד המבקש יוגש כתב אישום על תקיפה בלבד. מאז ביצוע המעשה חלפו למעלה משנה וחצי. מתוך ששת חדשי המאסר יש לנכות כאמור 37 ימים ואם יזכה המבקש בשליש יש לנכות ימים אלה מתקופה של ארבעה חדשים. מדובר איפוא בעבירה שהיא אמנם חמורה בשמה אבל לא בנסיבותיה המיוחדות, ובתקופת מאסר קצרה ביותר. המבקש בא מבית הרוס והצליח להשתקם במשך חמש השנים האחרונות ולפני שלוש שנים נשא אשה והוא אב לילד. כן הוא עובד ומתפרנס למחייתו. בהתחשב במכלול נסיבות אלה מן הראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לאחר פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט אלון. עו"ד משולם למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 8.2.83).
ב.ש. 141/83 - שמעון כחלון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת כמות של כ-800 גרם חשיש. הסם נתפס כשהוא מוסתר בתא מנוע של מכונית השייכת לעורר והחונה בקרבת בית מגוריו של העורר. מדובר במכונית שהיא בבחינת גרוטאה, מכונית חסרת מנוע שכל אדם יכול לגשת אליה ולחדור לתוכה. כיון שהמכונית היא בבעלות העורר רואה התביעה את העורר כמחזיק בסם. אין בידי התביעה כל ראיה ממשית נוספת שתקשור את העורר לסם שנתפס. כשנחקר העורר הוא השיב שאין לו קשר לסמים שנתפסו במכוניתו אך מעבר לכך סרב להשיב לשאלות שהוצגו לו. חקירתו של העורר נפתחה כחודשיים לאחר תפיסת הסם משום שלא ניתן היה לאתרו והוא נעצר רק לאחר שהוכרז כעבריין נמלט. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
העובדות הנ"ל אכן מחשידות אך לא הרבה מעבר לכך. העובדות כשלעצמן יכולות היו להחשב כראיות לכאורה לאשמת העורר, אם כי לא כראיות איתנות במיוחד, אבל עדיין ראיות שמצריכות תשובה והסבר מפי העורר. אולם מתברר שבמקביל למציאת הסם במכונית האמורה ובסמיכות זמן נערך חיפוש גם אצל שכנו של העורר ובתפסה כמות גדולה של סם בחצריו ובבור ביוב הנמצא על גבול שני הבתים. השכן הועמד לדין ונעצר עד תום ההליכים. בנסיבות אלה יכול להיות יסוד לחשד שגם הסמים במכונית הוסתרו גם ע"י אותו שכן, שהרי לא מדובר במכונית נוסעת אלא "מכונית מחסן". מבלי לומר שהאישום נגד העורר הוא חסר יסוד לחלוטין, על כל פנים חומר הראיות קלוש. האשמה לכשעצמה מצדיקה בד"כ מעצר עד תום ההליכים, אך זאת בתנאי שיש בידי התביעה ראיות די משכנעות לביסוס האשמה, ובמקרה דנן כאמור משקל הראיות אינו כזה ועל כן המעצר אינו מוצדק.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מור למבקש, עו"ד מושכל למשיבה. 15.2.83).
ב.ש. 71/83 - דוד עמר נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי התנאים לשחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
נגד העורר תלוי ועומד אישום של סחר ב- 117 ק"ג חשיש וביהמ"ש הורה בשעתו כי העורר לא יעצר אלא ישהה בביתו במשך 24 שעות ביממה. ההחלטה אושרה בביהמ"ש העליון שקבע כי אלמלא האיחור בהגשת כתב האישום ובירור הבקשה למעצר היה יסוד לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר ההחלטה הנ"ל פנה העורר לביהמ"ש המחוזי וביקש לשנות את תנאי השהייה בבית, על מנת לאפשר לו לשרת במילואים מכח צו קריאה שהומצא לו. השופט הורה לברר אם שרותו של העורר במילואים הוא חיוני ולמרות שהתברר כי השרות חיוני דחה את הבקשה. הערר על כך נדחה. בין אם צודק העורר בטרונייתו על שום מה הורה השופט לברר אם שרותו חיוני, ובין אם לאו, לגופו של ענין אין צידוק לשנות את תנאי "מעצר הבית" שהוטל על העורר. מתברר כי העורר משרת במילואים כנהג גורר, והשאלה היא אם יש להעדיף את אינטרס הצבא אם העורר ישרת במלואים על פני אינטרס הצבור שהעורר ישאר ב"מעצר הבית". בענין זה הפעיל השופט כהלכה את שיקול דעתו. מדובר בעבירה חמורה אשר רק בגלל שילוב של נסיבות לא ניתן בשעתו צו מעצר. חומרת העבירה היא כה רבה עד כי לא היה מקום לשנות את התנאים שבגדרם על העורר לשהות בביתו.
(בפני: השופט ש. לוין. 21.1.83).
ב.ש. 949/82 - חאלד ברנסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ושני אחרים הוגש כתב אישום שבו מואשם העורר בעבירות של סרסרות למעשי זנות, כליאת שוא, תקיפה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. גם שני הנאשמים האחרים מואשמים בעבירות מסוג דומה. העבירות היו מכוונות נגד אותה אשה, זונה, שהיא המתלוננת בתיק זה. ביום 13.9.82 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים נגדם וכאשר עברו 60 יום מהגשת כתב האישום ומשפטם של הנאשמים טרם החל, הגישו השלושה בקשה לשחררם ממעצר, עפ"י הוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי, ואמנם שוחררו הנאשמים בהתאם. המדינה הזדרזה והגישה בקשה לעצור את הנאשמים מחדש עם תחילת משפטם. השלושה שוחררו ביום 17.11.82 והמשפט החל ביום 23.11.82. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר מחדש עד גמר ההליכים נגדו ואילו את השניים האחרים הורה לשחרר בערובה. הערר נדחה.
הסניגורים טענו בביהמ"ש המחוזי שאין סמכות לביהמ"ש לעצור נאשם מחדש בשל אותה עבירה אם קודם לכן שוחרר ממעצרו על פי סעיף 52 הנ"ל, אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והסניגורים לא עוררו אותה עוד בביהמ"ש העליון ובדין עשו כן. העובדה שנאשם שוחרר עפ"י הוראות סעיף 52 אין בה כדי למנוע מהתביעה לבקש את מעצרו של הנאשם מחדש עפ"י סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי לאחר תחילת שמיעתו של המשפט. עיקר טענות הסניגור הן כי ישנה בהחלטת ביהמ"ש משום אפליה בין העורר לבין שני הנאשמים האחרים; המתלוננת אינה ראויה לאמת; המתלוננת אוהבת את העורר וגירסתה המפלילה נובעת מאהבה נכזבת; העורר היה משוחרר מספר ימים ולא ניסה להתקשר עם עדים ולהשפיע עליהם; לא נקבע עדיין תאריך לשמיעת המשפט. על אף הנימוקים הנ"ל נדחה הערעור.
העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר. על פי כתב האישום הוא חי מרווחיה של זונה וכאשר זו ביקשה להשתחרר ממנו ניסה למנוע זאת על ידי שכלא
אותה, התעלל בה תוך שימוש באלימות וסחט ממנה כספים. עבירות אלה חמורות הן במידה המחייבת בדרך כלל מעצר עד גמר ההליכים. לעורר הרשעות קודמות, לרבות גרימת חבלה גופנית וחיים על רווחיה של זונה, ובניגוד לשני הנאשמים האחרים, התרשמותו של השופט היתה כי העורר הוא הדמות הדומיננטית בכל סידרת העבירות המנויות בכתב האישום. גם אם לא צדק השופט בסברתו זו, הרי העובדה שהשופט טעה והקל עם שני הנאשמים האחרים יתר על המידה אין בה כדי להצביע על טעות במסקנת השופט בכל הנוגע למעצרו של העורר. קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים שיוחסו לעורר; העובדה שהמתלוננת רחשה רגשי אהבה כלפי העורר אין בה כדי להפריך את עדותה שכן גם לפי גירסתה היא אמנם אהבה את העורר אך לא היתה מוכנה יותר לעבוד עבורו בתור זונה; העובדה שבמשך מספר ימים שהיה משוחרר לא ניסה העורר להתקשר עם עדים ולהשפיע עליהם אין בה כדי לבטל את החשש שאם ישוחרר עתה ללא הגבלת זמן ינסה להשפיע על העדים ובמיוחד על המתלוננת.
(בפני: השופט בך. עו"ד זיו למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.12.82).
ב.ש. 770/82 - ח'אלד תייה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח על רקע כבוד המשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של העורר הראשון נדחה ושל השניים האחרים נתקבל).
שלושת העוררים הואשמו בנסיון לרצוח את בת אחיהם, המתלוננת, וביהמ"ש החליט לעצרם עד תום ההליכים. אין מחלוקת שנעשה נסיון לרצוח את האשה הצעירה על רקע של חלול כבוד המשפחה. המחלוקת היא בשאלת זהותם של מבצעי המעשה. ב"כ העוררים טוען שרק העורר הראשון, שהודה באשמה, הוא שבצע את המעשה ולשנים האחרים לא היה חלק בו ואילו ב"כ המדינה טענו וטוענים כי כל השלשה אחראים למעשה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שלושת העוררים עד תום משפטם וביהמ"ש העליון דחה את עררו של העורר הראשון שהודה באשמה וקיבל את עררם של השניים האחרים.
יש סתירות בראיות שבידי התביעה בשאלה אם רק העורר הראשון אשם או גם האחרים. בדיון בשאלת המעצר לא יכנס ביהמ"ש לשאלת מהימנותם של העדים, אלא ישקול את סבירותן של העדויות והמאזן הכולל על מנת להווכח אם די בהן לכאורה לתמוך בגירסת התביעה, ואם אין סתירות הגלויות על פניהן או לקויים בסיסיים שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות. אך ביהמ"ש גם לא יתעלם מעדויות שהחשוד מבקש להסתמך עליהן. לפי המבחנים הנ"ל נראה שיש בידי התביעה ראיות לכאורה נגד שלושת העוררים, אך לא ניתן לומר שהן ראיות איתנות המצביעות באופן חד משמעי ומשכנע לכיוון אשמם של העוררים השני והשלישי. העילה היחידה לבקשת המעצר היא חומרתה של העבירה, ואם כי חומרת העבירה יש בה לעתים, כשלעצמה, להצדיק מעצרו של החשוד עד תום ההליכים, מהטעם שהאינטרס הצבורי מחייב שהנאשם לא יתהלך חפשי עד שיתברר דינו, אין זה כלל בל יעבור. אל לו לביהמ"ש לקבל החלטתו באופן אוטומטי על סמך סעיף האישום בלבד, אלא עליו לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. כאשר העילה למעצר היא חומרת העבירה בלבד, מבלי שקיימות עילות נוספות כגון חשש מפני השפעה על עדים ואי התייצבות לדין, עבר פלילי של החשוד או הצורך להגן על הצבור מפניו, מן הראוי שהראיות לכאורה נגד החשוד תהיינה בעלות משקל משכנע יותר מאשר המקרים שקיימות גם עילות נוספות למעצר. זאת ועוד, על ביהמ"ש לשקול בכל מקרה מה המטרה שלמענה נועד המעצר. למשל, כשחומרת העבירה מצביעה שהנאשם מסוכן לצבור, או שהנאשם
הוא אדם שמילא תפקיד צבורי נכבד והאספקט הצבורי מחייב שאדם כזה לא יתהלך חפשי עד שיתברר דינו. בענייננו אין חשש שהמבקשים ינסו לחזור על נסיונם ולהשלים את רצח בת אחיהם, לא קיים חשש שלא יתיצבו לדין או שינסו להשפיע על עדים, אין מדובר בעבריינים מובהקים שחומרת העבירה שביצעו מצביעה על סכנה הנשקפת מהם לצבור, ועם כל חומרתה של העבירה שמדובר בה אין מדובר ברוצחים או פושעים סתם. כמו כן הראיות אינן איתנות ובעלות כח שכנוע רב. לכל השיקולים הנ"ל מצטרף השיקול של עיצומי העובדים המשבשים את עבודת בתי המשפט וגורמים לפיגורים בשמיעת משפטים אף של נאשמים העצורים עד לבירור דינם. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני: השופטת נתניהו. 10.10.82).
ע.א. 271/82 - יעל נוסקוביץ נגד עזבון המנוח פסקוביץ
*עיכוב ביצוע פס"ד כשאין ערעור
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
המנוח הורה בצוואתו כי תוקם קרן מנכסי עזבונו לטובת המבקשת שהיא בתו. בשני דיונים בפני שופטים של ביהמ"ש המחוזי נקבע כי כדי שתוכל לקום הקרן יש הכרח למכור משק חקלאי שהוא חלק מן העזבון. המשיבה השניה, האלמנה, הגישה ערעור והערעור נמחק בינתיים, אך היא הגישה גם תביעה לאיזון משאבים בה היא טוענת כי מחצית המשק הוא רכושה ואינו חלק מן העזבון. תביעה זו עדיין תלויה העומדת בפני ביהמ"ש המחוזי. טענה זו הוזכרה בעת הדיון שבו ביהמ"ש המחוזי הורה על מכירת המשק, אך ביהמ"ש קבע כי לאור המצב המשפטי שבפניו ובעיקר לאור המסקנה שלא התערערה אז על ידי החלטה שיפוטית בת תוקף שלפיה כל המשק הוא חלק מן העזבון אין להתחשב בטענה. כאשר הובא הענין מחדש בפני ביהמ"ש המחוזי בדיון נפרד נתבקש עיכוב מכירת המשק וביהמ"ש נעתר לבקשה בציינו כי מכיון שלמכירת המשק צריך בין כה וכה אישור ביהמ"ש כאשר הדבר יגיע לביצוע וביהמ"ש יכול רק לצוות על מכירת נכסי העזבון ולא על מכירת אותו חלק שאינו כלול בנכסי העזבון, על כן יש לעכב את המכירה עד אשר יוחלט בתביעת האלמנה לאיזון משאבים. הערעור נתקבל.
לפי תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי הסמכות לעיכוב ביצוע שזורה בערעור או בבקשת רשות ערעור. האלמנה לא ביקשה עיכוב ביצוע אלא דיון מחדש בנושא מכירת המשק עקב תביעתה לאיזון משאבים, ולאור אופיה זו של הבקשה מוטב היה שתוגש לביהמ"ש שדן בתביעה לאיזון משאבים. אולם, כפי שעולה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי הוא ראה את הבקשה כפניה בענין עיכוב הביצוע ומאחר שבינתיים בוטל הערעור, לפי החלטת ביהמ"ש העליון, נופל התנאי שאין בלעדיו, שהוא בלבד הבסיס לכל עיכוב ביצוע והוא התנאי שקיים ערעור. לפיכך נתקבל הערעור ובוטלה ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע.
במסגרת ערעור זה הועלתה השאלה מהם סדרי הדין כאשר מוענקת רשות ערעור והערעור נשמע בפני דן יחיד. כדי להסיר ספק הבהיר ביהמ"ש העליון כי כל עוד לא נקבעו סדרי דין מיוחדים חלות גם על נסיבות כגון אלה הוראותיהן של תקנות 375 או 378 לתקנות סדר הדין האזרחי כאילו היה מדובר בערעור שיידון בפני מותב של שלשה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מילשטיין למבקשת, עו"ד מינקוביץ לעזבון, עו"ד קיטרון לאלמנה. 4.1.83).