ע.א. 123/80 - יונה אוירבוך ואח' נגד טוביה ברוברניק
*מכירת דירה כתפוסה, לצורך חלוקת ירושה, כאשר נפטר אחד מבני הזוג.ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 59/79 - הערעור נדחה).
למשיב ואשתו המנוחה היתה דירה בבעלות משותפת, האשה נפטרה ובצוואתה השאירה אתהמחצית שלה לעשרה יורשים וביניהם המשיב בחלקים שווים. הדירה שימשה למגורי המשיב והמנוחה מאז נישואיהם ועד לפטירתה במשך למעלה מעשרים שנת ומאז פטירתה החזיק בה המשיב לבדו. המערערים פנו בתביעה לביהמ"ש לפירוק השיתוף בדרך מכירתה של הדירה. הם לא התנגדו לכך שהמשיב ירכוש את חלקיהם והשאלה שהתעוררה היא אם יש למכור את הדירה כתפוסה לאור הוראות סעיף 33 (א) של חוק הגנת הדייר. בימ"ש השלום השיב על כך בחיוב, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ומכאן הערעור לביהמ"ש העליון.
א. אין ממש בטענת המערערים כי בימ"ש השלום לא היה רשאי להסתמך על הוראת סעיף 33 של החוק מיוזמתו ומבלי שנטענה בפניו. משהתעוררה בפני ביהמ"ש השאלה אם הדירה תמכר כתפוסה או כפנויה לא היה רשאי להתעלם מהוראות חוק רלבנטיות ונכון עשה כשבחן את השאלה לאור הוראות סעיף 33 הנ"ל.
ב. באשר לשאלה אם המשיב מחזיק בדירה באופן שתחול עליו הוראת סעיף 33 הנ"ל - התשובה לכך היא חיובית. המשיב מסר כתובת לצורך המשפט השונה מהכתובת של הדירה, אך הוא נתן הסבר המניח את הדעת לכך. בדירתו אין טלפון ואין מי שישיב כאשר הוא איננו בבית ולכן מסר טלפון וכתובת של פנסיון שבו הוא אוכל את ארוחותיו ושם ניתן למצוא אותו. אשר לעובדה שחשבונות החשמל בדירה הראו כי לא היתה צריכה של חשמל בין דצמבר 1976 ומאי 1977 ולאחר מכן בין דצמבר 1977 ומרץ 1978 - גם אם הנתבע מחלק זמנו במשך תקופת השנה בין הדירה שלו ובין הפנסיון אין לראות אותו כמי שנטש את הדירה שלו ואינו מתגורר בה יותר, לא כל שכן כמי שאינו מחזיק יותר בדירה.
ג. מי שהינו בעל או אחד הבעלים של הנכס ומחזיק בו כדין, ולא כמסיג גבול, רשאי להנות מחסותו של סעיף 33 הקובע כי המחזיק בנכס כשהוא אחד הבעלים ופקעה זכותו בנכס מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה יהיה לדייר של בעליו החדש של הנכס. אכן, בהעדר הסכמה מפורשת או מכללא של יתר השותפים אין המחזיק זכאי להחזיק לבדו ולמנוע מהשותפים האחרים חזקה משותפת עמו, אך במקרה דנא המשיב לבדו המשיך לגור בכל הדירה לאחר מות המנוחה, החזקתו היתה כדין ולא כמסיג גבול וזאת בתוקף בעלותו בחלק מהנכס והמשך חזקתו הקודמת. הוא אינו רק מחזיק כדין אלא גם מחזיק בלעדי, שהרי המערערים לא ביקשו מעולם חזקה משותפת עמו בדירה ולא מחו על חזקתו הבלעדית בה ובכך יש הסכם מכללא להחזקתו הבלעדית.
ד. אין ללמוד על המקרה דנא מהמקרה בע"א 592/76 שם הוחלט שלמרות שהדירה נחשבת כתפוסה והבעל שביקש לקנות את חלקי יורשי אשתו המנוחה נחשב כמחזיק לא קמה לו הזכות של דייר מוגן לפי סעיף 33 הנ"ל. באותו מקרה לא פקעה כלל זכותו של הבעל בחלקו בדירה ולכן לא חלו עליו הוראות סעיף 33 הדן במקרה שפקעה זכותו של המחזיק בנכס מחמת אחד המקרים המפורטים בסעיף וביניהם מכירת הנכס בהוצאה לפועל וחלוקתו. באותו מקרה הורי המנוחה
הסכימו למכור את חלקם בנכס לבעל ומשהתעורר סכסוך בשאלה אם יש להעריך את הנכס כתפוס באה הפניה לביהמ"ש כנראה במסגרת הוראות סעיף 113 של חוק הירושה ואז אין סעיף 33 חל. מה שאין כן בעניננו שבו מדובר בחלוקת הנכס ועל החלוקה חל סעיף 33. השופט שיינבוים:
הסכים לתוצאה האמורה אך הבהיר כי הוא חש אי נוחות מסויימת לנוכח התוצאות השונות במקרה הנוכחי ובע"א 592/76 שנזכר לעיל. בשני המקרים העובדות הן למעשה זהות אלא שהדרך של הפניה לביהמ"ש היתה שונה. אילו במקרה של ע.א. 592/76 לא היה הבעל מבקש לפעול לפי סעיף 113 של חוק הירושה, אלא היה פונה לביהמ"ש לצוות על פירוק השיתוף בנכסים, היה זוכה להגנת חוק הגנת הדייר והוא הדין אילו כאן היתה הפניה לפי סעיף 113 לא היה הבעל זוכה להגנת החוק. כאשר משתנה תוצאת המשפט רק בגלל הטכניקה של דרך הפניה לביהמ"ש ולא בגלל ענינים שבמהות לוקה מידת הדין. עם זאת הבהיר השופט שיינבוים שהתוצאות בשני המקרים הולמות את הרגשת הצדק לאור העובדות המהוות את המקרים. בעניננו מדובר בבעל שירש יחד עם בני אחיות אשתו עפ"י צוואה והוא גר עם אשתו במשך תקופה של 20 שנה, ואילו במקרה האחר דובר בזוג צעיר שגר אצל ההורים עד שדירתם תהיה מוכנה ובסמוך להכנת הדירה נפטרה האשה הצעירה, והבעל שנכנס לגור בדירה בהסכמת ההורים, ביקש לסלק אותם מהירושה בתשלום ערך חלקם כשהוא תפוס ע"י דייר מוגן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ה. גלור למערערים, עו"ד י. וולך למשיב. 13.5.82).
ע.א. 695+718/80 - גבריאל בן יוסף וג'מאל אליאס נגד עטאללה האיך ואח'
*אחריות בנזיקין.
* גובה הפיצויים.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 53/77 - ערעורו של בן יוסף נתקבל ושל אליאס נדחה).
המערער גבריאל מסר את מכוניתו למערער אליאס כדי שהלה יבצע בה עבודות פחחות וצביעה. אליאס ניצל את המכונית לצרכיו הפרטיים ובעת נסיעה לחתונה פגע במנוחה שהלכה יחד עם אמה על הכביש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אירעה על השוליים ולא על הכביש וכי אליאס התרשל בנסיעתו. באשר לחיובו של גבריאל קבע כי אמנם אליאס לא הוכיח שגבריאל הרשה לו לנסוע במכונית לצרכיו הפרטיים, אין זה מסיר לחלוטין את אחריותו של גבריאל. ביהמ"ש העמיד את שיעור חיובו של גבריאל על %50, משום שלא מסר לאליאס כי הביטוח מכסה רק נהיגה בידי המבוטח. אשר לשיעורי הנזק - בגין נזקים מיוחדים לא הומצאו אישורים מלאים לגבי כל הפריטים הנתבעים ולפיכך חייב ביהמ"ש את המערערים בתשלום 14,000 ל"י במקום 20,000 ל"י שנתבעו. בענין אובדן תוחלת החיים לקח ביהמ"ש בחשבון את העובדה שהתאונה אירעה כ- 4 חודשים לפני תחילתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שלפיו ניתן לפסוק בשל אובדן תוחלת חיים סכום של 25,000 ל"י, וקבע סכום של 170,000 ל"י שהוא הסכום האמור בתוספת הצמדה. על קביעות ביהמ"ש המחוזי נסבו הערעורים.
א. אין להתערב בקביעה כי התאונה אירעה בשוליים וכי המנוחה לא צעדה על הכביש. ביהמ"ש האמין לעדותה של אם המנוחה שהלכה יחד אתה ולא האמין לעדות הנהג ובכך אין להתערב. יצויין כי לאחר תום ההליכים האזרחיים ניתן פס"ד במשפט הפלילי וגם שם נקבע כי התאונה אירעה על שולי הכביש. אשר לטענה נגד הסתמכות ביהמ"ש על הודעת אם המנוחה במשטרה אשר היתה לטענתו בלתי קבילה - תיק החקירה המשטרתי הוגש לביהמ"ש דלמטה על דעת כל הצדדים וממילא היה רשאי ביהמ"ש לראות בהודעה הנ"ל ראיה קבילה ויכול היה לבסס עליה את מימצאיו.
ב. אשר להוצאות המיוחדות שנפסקו - אלה לא פורטו בכתב התביעה, כנדרש לפי סעיף 76 לפקודת הנזיקין, אלא הובאו בפני ביהמ"ש תוך כדי הדיונים. אולם ביהמ"ש לא צריך היה להתעלם מן הראיות בדבר הנזק המיוחד שהוגשו תוך כדי הדיון. סכום הפיצויים הכולל בשל נזקים מיוחדים צויין בכתב התביעה, אלא שננקב סכום גלובלי ולא פירוט מלא. על כן צדק ביהמ"ש שדחה את הטענה כי לא מסרו פרטים כלשהם על הפיצויים. זאת ועוד, היה מקום לראות בהגשת הרשימה המלאה והמפורטת ע"י אבי המנוחה תוך כדי עדותו כמעין תיקון ברשות של מס שהוחסר בכתב התביעה מעיקרו. אשר לסכום שנפסק בגין אובדן תוחלת חיים - ביהמ"ש ראה בסכום הפיצויים שקבע החוק החדש משנת תשל"ה מעין אמת מידה השוואתית לצורך הפיצויים הראויים במקרה שבפנינו. שיערוך הסכום של 25,000 ל"י ע"י ביהמ"ש פתח שורה של טענות באשר לפרשנות קביעת ביהמ"ש המחוזי ולפיכך יש לתקן מבחינה טכנית את פסה"ד ולקבוע סכום של 25,000 ל"י בשל אובדן תוחלת החיים כשסכום זה צמוד מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל.
ג. אשר לערעורו של גבריאל על חיובו בכלל - ערעור זה יש לקבל. אין צורך הכנס לשאלה העקרונית מה אחריותו על פי דין של מי שמוסר לאחר רכב ללא תעודת ביטוח. הנסיעה שמדובר בה היתה נסיעה למטרותיו הפרטיות של אליאס לא היה מקום לכך שיסיק בצורה כל שהיא כי גבריאל התיר לו את השימוש רכב לצורכי נסיעות פרטיות. הרי זה שימוש ברכב תוך חריגה ממה שהוסכם בנסיבות אלה לא יכול היה אליאס לתבוע שיפוי מבעל הרכב.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בך. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גולדמינץ לגבריאל בן יוסף, עו"ד י. סולומון לג'מאל אליאס, עו"ד וקסמן למשיבים. 19.5.82).
ע.א. 594+658/80 - הרצל אליאב נגד הסנה חברה לבטוח בע"מ
*רשות ערעור בערעור שכנגד.
* פרוש מסמך בוררות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 1565+1666/79 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המשיבה הוציאה למערער פוליסת ביטוח חיים ותשלום פיצויים חודשיים במקרה של איבוד מוחלט של כושר העבודה. לפי הפוליסה אין המשיבה אחראית אם איבוד הכושר נגרם במישרין או בעקיפין ע"י או עקב שירות המבוטח בצבא. כמו כן יש סעיף בוררות בפוליסה. באוגוסט 1974, כאשר שירת המערער בשירות צבאי, לקה בהתקף לבה קשה. המשיבה שילמה לו מספר חודשים עבור אובדן כושר ההשתכרות, ומתאריך מסויים סירבה להמשיך בתשלומים חדשיים והענין נמסר לבוררות. הבוררים קבעו ברוב דעות כי התובע בלתי כשיר לעבודה מתאריך מסויים "לצמיתות" והוא זכאי לפיצוי עפ"י הפוליסה. המערער הגיש לביהמ"ש בקשה לאשר את פסק הבוררות ואילו המשיבה ביקשה לבטל את הפסק או
לחילופין לתקנו ע"י מחיקת המלה "לצמיתות" מפסיקת הבוררים באשר לאי כשירות המערער לעבודה. ביהמ"ש המחוזי החליט לאשר את פסק הבוררות אך מחק את המלה "לצמיתות" מתוך הפסק. המערער הגיש ערעור על מחיקת המלה "לצמיתות" והמשיבה מערערת על חיובה בכלל, שכן הפוליסה אינה מכסה אי כושר שנגרם עקב השירות בצבא ובעניננו המערער לקה במחלת הלב בעת השירות בצבא והוכר כנכה צה"ל לפי חוק הנכים.
השופט בייסקי:
א. המערער העלה טענה דיונית כי אין להיזקק לערעור שכנגד של המשיבה משום שזו לא ביקשה וממילא לא קיבלה רשות ערעור. טענה זו יש לדחות הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית. מבחינה עובדתית - כאשר הוענקה למערער רשות ערעור נקבע במפורש שניתנת רשות ערעור גם למשיבה אשר בתשובתה לבקשה לרשות ערעור ציינה כי אם תינתן רשות ערעור למערער גם היא מבקשת רשות ערעור. אשר לבחינה ההלכתית - משניתנה למערער רשות ערעור ממילא ניתנה למשיב רשות להגשת ערעור שכנגד. הגשת ערעור אפילו עפ"י רשות פותחת למשיב את שערי ביהמ"ש להגשת ערעור שכנגד.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך למחוק את המלה "לצמיתות" מפסק הבוררים. סעיף 24 לחוק הבוררות מגביל את המקרים שבהם יכול ביהמ"ש להתערב בפסק בוררים והעילות מפורטות באותו סעיף. אין לתקוף פסק בוררים בטענות האופייניות לערעור, שכן אין ביהמ"ש יושב כבימ"ש לערעורים על פסקו של הבורר. המשיבה טענה כי כאשר הבוררים קבעו שאי הכושר של המערער הוא "לצמיתות" הם חרגו מסמכותם שכן עפ"י הסכם הבוררות נמסרה לבוררים ההכרעה רק בדבר אי כושר עבודה מוחלט של המערער והם לא הוסמכו לקבוע אם אי כושר זה הוא לצמיתות. טענה זו אין לקבל. עפ"י נוסח הסכם הבוררות מוסמכים היו הבוררים גם לפסוק אם אי הכושר הוא לצמיתות ואם לאו וממילא לא היה מוסמך ביהמ"ש המחוזי למחוק חלק זה של פסק הבוררות עם זאת אין הדבר חוסם בפני המשיבה אפשרות להוכיח בעתיד שהמצב השתנה עקב שיפור מצב בריאותו של הנפגע. קביעת הבוררים מושתתת על מצבו הרפואי האובייקטיבי של המערער ועל הידע הרפואי הנוכחי, ומבחינות אלה נמצא כי המצב הוא לצמיתות. אם בעתיד יביא הידע הרפואי לשינוי המצב, לא תהיה המשיבה מנועה להוכיח שינוי כזה. שלא כבפוליסות ביטוח רגילות שעל פיהן מתגלם מלוא הנזק בתשלום פיצוי חד פעמי, הפוליסה דנא מבוססת על תשלומים חודשיים כל עוד נמשך המצב של אי כושר מוחלט, וניתן להוכיח שינוי במצב.
ג. אשר לערעור הנגדי המסתמך על הקביעה לפי חוק הנכים כי המערער נפגע עקב שירותו הצבאי - הבוררים צריכים היו לקבוע אם אי הכושר נגרם עקב השירות הצבאי ולענין זה לא היו הבוררים חייבים להנחות עצמם על פי החלטת ועדת הערר שניתנה במסגרת חוק הנכים. חוק זה קובע חזקות משפטיות שאם נגרמת נכות תוך כדי השירות יכול ותוכר כנגרמת עקב השירות גם אם המחלה היתה מתפתחת בנסיבות מסויימות גם מחוץ לשירות. הבוררים לא היו חייבים להתבסס או לאמץ את השיקולים שהדריכו את ועדת הערר לפי חוק הנכים המתבססת על קריטריונים אחרים. ככל שמבקשת המשיבה לראות בפסיקת ועדת הערר דין מחייב הרי לא הותנה על כך בהסכם הבוררות.
הנשיא י. כהן:
נראית כממשית טענתה של חברת הביטוח שאחרי שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי שדן בענין לפי חוק הנכים כי מחלת הלב נגרמה עקב השרות הצבאי, חלה
ההוראה שבפוליסה האומרת שהמשיבה אינה אחראית אם אי הכושר המוחלט של המבוטח נגרם עקב שרותו בצבא. בענין זה נחלקו דעות הבוררים וצדק המיעוט שאין הפוליסה חלה. יש להניח שכוונת הצדדים היתה שאם יפסוק ביהמ"ש בענין התגמולים שהמחלה נגרמה עקב שרות צבאי תחייב קביעה זו גם לצרכי היחסים בין המבטחת והמבוטח. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה, שהרי ביהמ"ש איננו מעביר פסק של בוררים תחת שבט ביקורתו כפי שהוא עושה בערעור לגבי פסק דין של ערכאה נמוכה יותר. לשם ביטול פסק בורר יש להראות שנתקיימה אחת מעילות הביטול לפי סעיף 24 של חוק הבוררות. אם צודקת המשיבה בטענתה ניתן להגיד שהבוררים שגו בדין ופרשו בדרך לא נכונה את פוליסת הבטוח, אך בכך אין משום חריגה מסמכות ואין גם להגיד שתכנו של הפסק מנוגד לתקנת הצבור כאמור בסעיף 24 לחוק. לפיכך אין עילה לביטול פסק הבוררים.
מ"מ הנשיא שמגר:
מסכים לקבלת הערעור כאמור בפסק דינו של השופט בייסקי ולהערותיו של הנשיא בענין הערעור שכנגד.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. אלבראנס למערער, עו"ד מ. זרבה למשיבה. 22.6.82).
ע.א. 198/80 - לימור אזולאי ואח' נגד הפול... לבטוח חובה ואח'
*פיצויי נכות עקב תלונה הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הרביעית (להלן המערערת) נפגעה בתאונת דרכים באוקטובר 1974 והמשיבים אחראים לנזק שנגרם לה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצוי בעד כאב וסבל 30,000 ל"י ו- 2,000 ל"י עבור עזרת אמה בניהול משק הבית. התביעה לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד נדחתה באשר ביהמ"ש סבר כי לא נגרמה למערערת נכות כלשהי. הערעור נסב על אי פסיקת פיצוי עבור הפסד השתכרות וכן על כך שנפסקו רק 2,000 ל"י עבור עזרה במשק בית ושסכום זה ישא ריבית מיום הגשת התביעה בסוף 1977 ולא מהמועד שבו נעשו העבודות על ידי האם, סמוך לאחר התאונה. הערעור נתקבל בחלקו.
באשר לשאלה אם נגרמה נכות למערערת - ביהמ"ש שמע עדויות של רופאים בשאלת הנכות והגיע למסקנה שלא נגרמה נכות כלשהי. בכך יש להתערב. בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהעדפת עדות מומחה אחד על פני עדות מומחה אחר, אך במקרה דנא ממכלול הראיות עולה שנותרה למערערת נכות מסויימת, אם כי לא נכות רצינית עקב פגיעה בצוואר בעת התאונה. מאידך קשה להעריך את השפעת ההגבלה על כושר ההשתכרות של המערערת. מדובר בנכות של 10 אחוזים, אך לפי מהות ההגבלה אין לומר שכושר ההשתכרות נפגע בשיעור כזה. נוסף על כך, הסיכוי שהשתכרות המערערת בעתיד תקטן עקב הפגיעה הינו קטן. המערערת עבדה לפני נישואיה כפקידה אך בעת בירור המשפט היתה אם לחמשה ילדים וספק אם יש בתוכניותיה לצאת שוב לעבודה כשהילדים יגדלו. בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לפסוק פיצוי עבור הפסד השתכרות מאידך, מכיון שבהערכת הפיצוי בעד כאב וסבל לא הביא השופט בחשבון את ענין ההגבלה בתנועות הצוואר, יש להגדיל את סכום הפיצויים בעד כאב וסבל ב- 2,000 שקל. כמו כן המועד שממנו יש לחשב הפרשי הצמדה וריבית על הפיצוי בגין העזרה
צריך להיות המועד שבו ניתנה העזרה, שכן הסכום שנפסק נקבע לפי שכר עוזרת במשק בית כפי שהיה בסוף 1974.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בך. החלטה - הנשיא י. כהן עו"ד עבד מג'דוב למערערים, עו"ד אסולין למשיבים. 24.6.82).
ע.א. 125/80 - הרב צדוק יצהרי נגד המועצה המקומית ראש העין
*החזרת משכורת של עובד שנתקבל בטענת מרמה (הערעור נדחה).
המערער נרשם בעת עלייתו ארצה, בשנת 1951, כיליד שנת 9[19, ובשנת 1964 ביקש בביהמ"ש תיקון שנת הולדתו ל- 1901. הוא הגיש תצהיר שבו הסביר כיצד נרשם בטעות כיליד 1909. מטרת הבקשה היתה לזכות בקיצבת זיקנה וביהמ"ש נעתר לבקשה. באוגוסט 1968 החליטה המועצה המקומית ראש העין להעסיק את המערער במשרה מלאה "לכל דבר שבקדושה... כמרביץ תורה, מורה הלכה ופוסק דין...", משרד הפנים לא אישר את המינוי ואז ניתן למערער מינוי של רכז תרבות תורנית, משרה שעבורה היה תקן בתקציב המועצה המקומית. המשרה נמסרה למערער על יסוד הודעתו שהוא יליד 1909, היינו שהוא בן 61 ולאמתו של דבר היה אז בן 68 על פי תיקון הגיל כאמור. אילו גילה את שנת הוולדו לא היתה המועצה ממנה אותו, כי לא היתה יכולה, לפי הכללים שחייבו אותה, להתחיל בהעסקת אדם בן 67 שנה. כאשר נתמנה המערער לעבודתו היה בנו, חבר המועצה המקומית, איש הקואליציה, אך בשנת 1974 עזב את הקואליציה ואז החלה המועצה להתענין בגילו של המערער ונתגלה שהוא נתקבל לעבודה במרמה. עפ"י חומר הראיות לא עשה המערער דבר במשך כל התקופה שהוא קיבל את המשכורת. בנסיבות אלה דרשה המועצה המקומית שהמערער יחזיר את המשכורת שקיבל במשך השנים וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער להחזיר את כל הסכומים שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי העמיד את התביעה על הבסיס של עילת נזיקין בתרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין ולמעשה אפשר היה לראות בה גם תביעה להשבת כספים אשר שולמו על יסוד חוזה שנקשר בשל מצג תרמית של המערער ושבוטל על ידי המועצה המקומית כאשר נתגלתה התרמית. על פי העובדות שפורטו לעיל אכן הוכחה עילת התרמית במלואה. אילו עשה המערער עבודה כלשהי במשך התקופה הנדונה היתה לו אולי תביעה נגדית לשכר ראוי, אבל מכיון שלא עשה עבודה כלשהי, נגרם למועצה המקומית נזק במלוא שיעור המשכורת ששולמה במשך אותן שנים.
השופט אלון:
הסכים עם פסק הדין אך העיר שאין לקבוע מסמרות בשאלה אם עשה המערער עבודה או לא עשה וכי יש להשאיר זאת להוכחות אם המערער יעלה תביעה לשכר ראוי. השופט אלון הסביר כי בין התפקידים כרכז תרבות מדובר על לימוד ומתן שיעורים בתחום תרבותם המיוחדת של יהודי תימן, על מתן תשובות לשאלות של יחידים וצבור בעניני חינוך ותרבות, דת ודין וכיוצא באלה. איש לא טען נגד כישוריו וידיעותיו של המערער ועל פני הדברים נראה כי עסק בכל אלה.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, אלון, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. רפאל למערער, עו"ד א. טל - שחר למשיבה. 26.7.82).
ע.א. 350/81 - משה אמיר נגד אופירה אמיר
*סמכות דיון במזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב במזונות אשתו ושני ילדיו בסכום של 12,750 ל"י צמוד למדד ינואר 1980. היתה זו התדיינות שניה בפני ביהמ"ש שכן ביהמ"ש
פסק כבר בשנת 1975 מזונות בהתדיינות בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צרכיהם של המשיבים מסתכמים בכ- 5,800 ל"י לנפש, כי הכנסת האשה היא כ- 9,000 ל"י לחודש והכנסת המערער כ- 20,000 ל"י ולאור צרכי המשיבים, בהפחתה של 9,000 ל"י לחודש השתכרות המשיבה, הגיע ביהמ"ש לסכום שפסק כאמור. הערעור נדחה.
כמסתבר היה גם פס"ד של בית דין רבני בהתדיינות שבין הצדדים לענין מזונות. שאלת השפעתו של פסק דין בית הדין עלתה בפני ביהמ"ש כאשר המערער הגיש בקשה בדרך המרצה, אחרי שהצדדים השמיעו סיכומיהם, וביקש להציג ראיות נוספות, היינו את פסק הדין הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו שטענת מעשה בית דין לא הובאה בכתבי הטענות של המערער ולא בסיכומים אלא לאחר תום סיכומי המשיבים. כיון שלא ניתן הסבר לאיחור בהעלאת הטענה, ומאחר ולא היה מדובר בטענת חוסר סמכות מהותית, החליט ביהמ"ש כי המערער החמיץ את ההזדמנות ולפיכך נדחתה בקשתו להגשת ראיות. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. בהתדיינות זו נתגלו אי הקפדה בענין הצגת הטענות כנדרש על פי סדרי הדין הנאותים, אי צירוף מוצגים כנדרש בתקנות של תביעת מזונות ואי עריכת תצהיר לאימות הטענות. צדק ביהמ"ש כשלא היה נכון להתיר הבאת ראיות בשלב מאוחר של הדיונים, שבעזרתן ביקש המערער לפתוח בשלב הסופי בטיעון חדש. גם לענין שיעור המזונות צדק ביהמ"ש המחוזי אלא שצריך לנכות את סכומי תשלומי הביטוח הלאומי מן הסכום שהמערער חוייב לשלם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. קרני למערער, עו"ד א. באר למשיבים. 28.6.82).
ד"נ 12/81 - ש. שפירא ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבניה לא חוקית כאשר ההיתר ניתן שלא כדין (עתירה לקיום דיון נוסף - פסק הדין בדין הקודם אושר).
העותרים בנו ארבעה בנינים על שטח של למעלה משמונה דונם בנתניה וזאת על פי היתרים שהוצאו על ידי - הועדה המקומית. הם הועמדו לדין משום שההיתרים לקו בפגמים ומשום כך הם בטלים ולבסוף נותרו לדיון שני היתרים ביחס לתוספת בניה אשר הוצאו ע"י הועדה המקומית שלא כדין והם בטלים ולפיכך הורשעו המערערים בפלילים. בדיון הקודם אושרה פה אחד הרשעת המערערים ביחס להיתר אחד וברוב דעות ביחס להיתר בניה אחר. פסה"ד, שפורסם בפד"י ל"ו (1) 337, אושר ע"י ביהמ"ש העליון כאשר הנשיא (לשעבר) לנדוי הצטרף לדעת השופטת בן פורת שהיתה במיעוט בפסק הדין הקודם, באשר להרשעה בגין אחד משני ההיתרים ואילו הרוב תמך במסקנת הרוב בפסק הדין הקודם שיש לאשר את הרשעת העותרים ביחס לשבי היתרי הבניה הנדונים.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) לנדוי, הנשיא י. כהן, השופטת בן פורת, ברק, בייסקי. עוה"דא. גולדנברג ור. בכר לעותרים, ענה"ד ר. יאראק וא. פורז למשיבה. 26.7.82).
על"ע 10/81 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד פלוני
*ביטויים מעליבים על עו"ד בכתב הגנה שבו עו"ד הוא התובע (הערעור נתקבל).
עו"ד פלוני (המתלונן) הגיש תביעה נגד חמשה נתבעים לתשלום שכך טרחה. בכתב התביעה ייחס לנתבעים איומים ברצח עליו ועל אשתו וכיוצא באלה האשמות, ולטענת המתלונן בגין איומים אלה ויתר לנתבעים על שכר טרחה שהיו חייבים לו, אך לבסוף, שש שנים לאחר האיומים הגיש את תביעתו. המשיב הגיש כתב הגנה ובו כתב בין היתר לגבי סעיף אחד "לפיכך טענתו של התובע... היתה כוזבת ויש בה כדי להוליך שולל את בית המשפט".
באשר לסעיף אחר כתב כי הוא "פרי דמיונו החולני של התובע". לגבי סעיף אחר נאמר כי "הינו כוזב", ושוב לגבי שני סעיפים נאמר בכתב התביעה נאמר כי הטענות הן "פרי דמיונו החולני" של התובע. המתלונן הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין על הנוסח שנקט בו המשיב כלפיו. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בעשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, הן באשר לביטויים "כוזב" והן באשר למשפט "פרי דמיונו החולני של התובע". עם זאת לא הטיל בית הדין על המשיב עונש כלשהו מחוץ להרשעה פרט לחיובו בהוצאות. בית הדין הארצי קיבל פה אחד את הערעור בכל הנוגע לביטוי "כוזב" וברוב דעות קיבל את הערעור גם בענין הביטוי "פרי דמיונו החולני של התובע". הערעור על כך נתקבל ביחס לביטוי "פרי דמיונו החולני".
טענת המשיב הינה שעל רקע הדברים האמורים בכתב התביעה, שיש בהם אשמות חמורות ביותר נגד הנתבעים, צריך היה המשיב להדגיש את ההכחשה לדברי המתלונן וזאת ע"י נקיטת לשון חריפה. הוא ציין כי עשה זאת על פי דרישת הנתבעים אשר תבעו ממנו לנקוט בלשון עוד יותר חריפה. הוא הסתמך על כלל 2 לכללים בדבר אתיקה מקצועית שלפיו בהגינו על ענייני שולחו יפעל עו"ד בנאמנות, במסירות וללא מורא. נימוקים אלה אין לקבל.
השאלה היא מהו הסגנון בדבור ובכתב, אותו יבור עורך הדין בעשותו מלאכתו. שאלה זו גדולה וחשובה היא במיוחד באומנות הפרקליטות שהרי עיקר כוחה של אומנות זו בפה ובכתב. אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי האתיקה המקצועית האמור. מחובתו של עורך דין שלא לגור מפני איש לומר דברים הנראים לו בתום לב נכונים, אך השאלה איננה מה יאמר עורך הדין אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. הטענה כי הלקוח ביקש ממנו או הורה לו לחרוג בלשונו מגדר הנימוס והדרך ארץ לאו טענה היא ומופרכת היא מעיקר. אין לקבוע מסמרות באשר לסגנון שיש לנקוט ועל כורחנו שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של הענין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון כשטרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין או בסיומו לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר, ואם מועלים הדברים על הכתב שאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת או אם נאמרים הם ע"פ או לפעמים בעידנא דריתחא. שיקול חשוב בקביעת הסבירות הוא שהדברים הנאמרים רלבנטיים הם לטענות המועלות על ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של ענין. לא כן הדבר כאשר ביטוי מסויים אין בו ולא כלום לענין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת וכל כולו לא בא אלא כדי להגדיל רושם ולהאדירו.
בענייננו, השימוש בביטוי "כוזב", אם כי אינו רצוי הרי עדיין הוא בגדר נסבל בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו. אמנם די היה להשתמש בביטוי סתמי יותר של הכחשה, כגון, להד"מ או שהדברים חסרי שחר, ולא בלשון בוטה שדברי התובע הם כזב, אך עצם ההכחשה דרושה לבירור העובדתי של הענין כפי שהדבר נראה בתום לב בעיני המשיב. לפיכך בנסיבות המיוחדות של כתב התביעה שבפנינו אין לראות בביטוי זה, על אף חריפותו, משום חריגה משטח התמרון המותר. לא כן לענין הביטוי "פרי דמיון חולני" שהמשיב חזר עליו שלוש פעמים בכתב הגנתו. ביטוי זה אינו מוסיף ולא כלום לעצם הכחשת העובדות וגם ללא הדברים הכלולים בביטוי הטענות מוכחשות בכל אחד ואחד מאותם סעיפים גופם. גם אם התכוון המשיב לנקוט בלשון חריפה של הכחשה עדיין לא צריך היה לנקוט
בביטוי כגון זה שיש בו משום חריגה מסגנון מנומס ומאופק ואינו הולם את מקצוע עריכת הדין.
(בפני השופטים: אלון ברק. ד. לוין החלטה - השופט אלון עו"ד מזור למערער. עו"ד לוינבוד למשיב 16.8.82).
ב.ש. 503/82 - משה אלקיים נגד אביבה אלקיים ואח'
*עיכוב חלקי של ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב בצוע פס"ד - הבצוע עוכב חלקית).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש לשלם למשיבות, אשתו ובתו, מזונות בסך 3,750 שקלים בחודש, החל מיום הגשת התביעה - 2.4.81 - כשהסכום צמוד למדד מאותה עת. המבקש ערער על פסה"ד ובינתיים ביקש את עלוב הביצוע. הוא טוען כי האשה היא מורדת ואין הוא חייב במזונותיה, וזאת על שום שהשיגה בבימ"ש השלום צו להוצאת הבעל מהדירה שבה התגוררו במשותף, על סמך היותה רשומה כבעלת הדירה. לבימ"ש השלום פנתה האשה לאחר שבימ"ש מחוזי ביטל צו מניעה זמני שאסר על כניסת הבעל לדירה בטענה שהוא משתמש באלימות כלפיה. לטענת המבקש הוצאתו מן הדירה לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע שאינו משתמש באלימות הופכת את האשה למורדת כן טוען המבקש כי סכום המזונות מופרז ביותר ולפי תלושי המשכורת שלו עוד לא השתכר באפריל 1981 סכום כפי שהוא נדרש לשלם. טענה נוספת בפיו כי פוטר מעבודתו ואין לאל ידו לשלם את הסכום שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נתקבלה בחלקה.
לפחות חלק מטענות הבעל הנן בעלות משקל וראויות להשמע בפני ערכאת ערעור. בהתחשב בעובדה זו ובמצבו הכלכלי של המבקש, מן הדין לעכב את הבצוע עד למתן פסה"ד בערעור וזאת באופן חלקי, כך שהמבקש ישלם סכום של 2,800 שקל לחודש החל מיום הגשת התביעה. הסמכות בידי בית המשפט להורות על "עכוב בצוע חלקי" נובעת מלשונן ורוחן של תקנות 427 - 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובמיוחד על פי האמור בתקנה 431, המאפשרות להתנות את העיכוב בתנאים שייראו לביהמ"ש.
(בפני: השופט בך. עו"ד סמוכה למבקש, עו"ד שילה למשיבות. 26.8.82).
ב.ש. 598/82 - מרדכי אוחיון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך שיחד עם שלשה אחרים גרם חבלה חמורה לבעל מסעדה בהרצליה שאתו היה לו סכסוך קודם. ביום התקרית התגרה העורר במתלונן, הוציא סכין מכיסו ופצע אותו פצעים רציניים הנאשמים האחרים נתלוו אל העורר ונתנו לו גבוי בעת הקטטה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר מכן הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בה טען כי חל שינוי במצב בכך ששלושת הנאשמים האחרים שוחררו בערבות ואחד הנאשמים האחרים חתם על תצהיר שהוא שהחזיק את הסכין בידו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. התקיפה על המתלונן בוצעה בעקבות סכסוך שהיה בינו ובין העורר ושלשת הנאשמים האחרים רק עזרו לעורר ל"חיסול החשבון" עם המתלונן. זאת ועוד, המתלונן מסר בהודעתו בצורה חד משמעית כי העורר הוא שהחזיק את הסכין ופצע אותו. מצבו של העורר אינו דומה איפוא למצבם של הנאשמים האחרים ואין שחרורם מחייב גם את שחרורו של העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' מ. בר למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה 1.9.82).
ב.ש. 653/82 - אלברט דדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בכך שפרץ לחנות ולאחר שברח חזר למקום והצית את החנות. ביהמ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש חומר ראיות לכאורה נגד העורר והעבירות המיוחסות לו, ובעיקר עבירת ההצתה, הן חמורות בנסיבותיהן ויש צידוק להחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. נטען כי מצבו הנפשי של העורר קשה על רקע תהליך גמילה מסמים שאותו הוא עובר והתובעת הבטיחה כי יוכנס למחלקה הפסיכיאטרית בבית הכלא בהקדם האפשרי.
(בפני: השופט ברק. עושד גב' ל. דניאל למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה 24.8.82).
ב.ש. 608/82 - חנני אלי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של שוד וסחיטה באיומים וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הוגש בשעתו ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה באשר יש חומר ראיות לכאורה וקיימת אפשרות ממשית של השפעה על עדים. לאחר ההחלטה הנ"ל נשמעו מספר עדויות, לרבות עדותו של המתלונן, אך המשפט טרם הסתיים והמשכו נקבע לסוף חודש ספטמבר. אשתו של אחד העוררים שרויה בשמירת הריון. לטענת העוררים המתלונן עצמו ביצע מספר פריצות הפוגעות באמינותו. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעיין מחדש בהחלטת המעצר והחליט כי אין נסיבות חדשות המצדיקות את שינוי ההחלטה. הערר נדחה. עצם העובדה שעדותו של עד התביעה הראשי כבר נשמעה איננה נימוק מספיק, שכן החשש של השפעה על עדים ממשיך לעמוד גם בשלב זה. אשר לעובדה שאשתו של אחד העוררים נמצאת בשמירת הריון - יש לקוות כי משפחות הבעל והאשה ידאגו לה. גם העובדה שהמשך המשפט נדחה למעלה מחודש אין בה כדי להצדיק את שחרור העוררים. גם אמינותו של המתלונן אינו ענין לערר זה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד קאזיס למבקשים, עו"ד גב' מושכל למשיבה 12.8.82).
ע.פ. 902/81 - פתחי יאסין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל שיק ומזומנים להעבירם לאחר והוא שילשל אותם לכיסו וזכה בסך של 8,300 לירות ביהמ"ש דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וערעורו נדחה. לחובת המערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות ומגוונת מאז 1964 והן נמשכות כמעט ברציפות עד היום בעבר הוטלו עליו מאסרים לתקופות לא ארוכות אך באלה לא היה כדי להניא את המערער ממעשים מאותו סוג הדבר היחידי שניתן לומר לזכותו של המערער כי החוב הוחזר לבעליו אך גם בהתחשב בעובדה זו אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 20.5.82).
ע.פ. 741/81 - ציון אדרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסם בכך שמכר 10 כדורי אדולן לשוטר מוסווה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעלו במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי - שנתיים מעבירות של התפרצות ושנה מעבירה של החזקת סמים כך שעליו לרצות ארבע שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל באופן ששתי תקופות המאסר על תנאי ירוצו
בחופף הסניגור טען שלא היה מקום להפעיל את עונשי המאסר על תנאי במצטבר באשר ההרשעה במקרה שלפנינו היא בגין עבירה בעלת אופי שונה ואין הצדקה שהעונשים יצטברו. ב"כ המדינה הסכימה שיש טעם בטענה האמורה אך עמדה על כך שבעוד שני המאסרים על תנאי ירוצו בחופף הרי הם יצטברו למאסר החדש. ביהמ"ש העליון קבע כי בהתחשב בעברו הפלילי העשיר של המערער, לרבות בעבירות של סמים ובכך שלא למד לקה וחזר וביצע עבירה של סחר בסמים, אין להקל בעונשו פרט לכך ששתי תקופות המאסר על תנאי יהיו חופפות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. עו"ד בר דיין למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה 20.5.82).
ע.פ. 35/82 - ימנה בן מוראה נגד מדינת ישראל
*עשיית מעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
משפחות המערער והמתלוננת גרו בשכנות באילת וקיימו ביניהם יחסי ידידות המערער ובעלה של המתלוננת היו ידידים וביום המקרה יצא הבעל בשעה 3 לפנות בוקר כדרכו לעבודה של איסוף אשפה מטעם עירית אילת. במהלך עבודתו עצר ליד ביתו של המערער וזה הצטרף אליו ל"סיבוב" ואחר כך נפרד ממנו. המתלוננת הלכה לישון לאחר שבעלה עזב את הבית וכשעה לאמר מכן התעוררה כשהיא חשה בדחיפות אבר מין בגופה. מסתבר שהמערער נכנס למיטתה וביצע בה את המעשה המגונה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע מעשה מגונה ודן אותו ל- 8 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
עדותה של המתלוננת בתוספת סיוע באשר למצב שבו הופיעה שעה קלה לאחר מכן בבית העדה כדי להתלונן על המעשה וכן הודעתו של המערער במשטרה שהוא היה שתוי ואינו זוכר מה הלך אתו, כל אלה היה בהם מספיק כדי שביהמ"ש ישתית את ההרשעה ולא יקבל את גירסת המערער כפי שהועלתה בביהמ"ש. טענת המערער שזו עלילה של המתלוננת ובעלה כדי לאלץ אותו לבצע עיסקה משותפת עם הבעל נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. לא זו בלבד שלא נזכרה בהודעה הראשונה של המערער, אלא שגם אינה מתקבלת על הדעת ובלתי אמינה בנסיבות הענין. אשר לעונש - גם בהתחשב בגילו של המערער המתקרב ל- 50, בעובדה שהוא ללא עבר פלילי ושעברו שנתיים וחצי מאז האירוע, אין להתערב במידת העונש. מדובר בעבירה בעלת אופי שפל והעונש הוא קל עד כדי כך שאין עילה להתערב בו.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין שיינבויים החלטה - השופט לוין עו"ד ע. דברת למערער, עו"ד גב' בן ארד למשיבה. 18.8.82).
ב.ש. 633/82 - רחל כהן נגד דני כוזהינוף ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד של העברת חזקה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
בפסה"ד נשוא הערעור נקבע כי קוטג' שבבעלות המשותפת של המבקשת ושל בעלה (משיב פורמלי) נמכר בחוזה מחייב למשיבים וכי על המבקשת ובעלה להשלים את המכר ולהעביר את הרישום והחזקה בקוטג' למשיבים. טענת המבקשת הינה שההסכם עם המשיבים נעשה ע"י בעלה שלא בהסכמתה ולכן אין לו תוקף חוקי. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. בקשתם של המבקשת ובעלה לעכב את בצוע פסק הדין בכל הנוגע להעברת החזקה למשיבים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי המשיבים כבר המתינו לבצוע ההסכם מאז יוני 1978 ואין להאריך את סבלם. עם זאת קבע שהרישום לא יבוצע עד לערעור בבקשה דנא טוענת המבקשת שאם ימסר הקוטג' למשיבים יכניסו את רהיטיהם
ויתקינו בו שנויים והדבר יסכל את האפשרות להחזרת המצב לקדמותו אם תזכה המבקשת בערעורה. הבקשה נדחתה.
אינו דומה המצב בענין דנא למצב שבו מושג צו פינוי נגד דייר אשר בו ניתן כמעט כדבר שבשיגרה צו עיכוב עד לבירור הערעור. במשפט פינוי קיים חשש שאם יפונה הדייר ובעל הבית ישכיר את הדירה לאחר יהיה קשה להחזיר את מחוגי השעון אחורנית שכן מי שישכור את הדירה גם הוא בינתיים מוותר על דירתו הקודמת שונה המצב בענייננו כאשר אין איש מתגורר בקוטג' ואין כל קושי לאלץ את המשיבים לפנות את הקוטג' אם תזכה המבקשת בערעורה. המבקשת ובעלה הנמצאים בהליכי גירושין אינם מחוסרי קורת גג ואילו המשיבים גרים יחד עם ארבעת ילדיהם הקטינים ועם אבי המשיב החולה בדירה בלתי הולמת ובתנאים קשים.
זאת ועוד, תקנה 427 לתקנות סדר הדין קובעת כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, אם כי יש סמכות לביהמ"ש לצוות על עכוב הביצוע. מהתקנות עולה שבדרך כלל יש לבצע פס"ד עם הנתנו ונטל השיכנוע הוא על הצד המבקש מביהמ"ש לסטות מכלל זה. לכן גם אילו שוכנע ביהמ"ש שהנזק העלול להגרם לשני הצדדים עקב ההחלטה לעכב או לא לעכב את בצוע פסק הדין הוא פחות או יותר דומה, גם אז מן הדין היה להחליט על בצוע מיידי על פי העקרון האמור.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. וולף למבקשת, עו"ד טורבוביץ למשיבים 22.8.82).
ב.ש. 577/82 - מדינת ישראל נגד שמעון קדוש
*הארכת מעצר לפי סעיף 49 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 49 לחוק סדר דין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בהחזקת ק"ג חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו בספטמבר 1982. תקופת השנה של המעצר עשויה היתה להסתיים ביום 14.9.82. המדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלושה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה. מאז שהוגש כתב האישום נתקיימו שש ישיבות של ביהמ"ש שבמהלכן נשמעו עדויות התביעה וכן עדות המשיב אך טרם נשמעו עדויות נוספות מטעם ההגנה. המשפט אמור היה להסתיים בחודש יוני ש.ז. ונקבעו מועדים לשמיעתו אך עקב עיצומים של עובדי ביהמ"ש לא נתקיים הדיון בחודש יוני. ביהמ"ש הציע לבעלי הדין לקיים את הדיון בשני ימים בחודש אוגוסט ובתחילת חודש ספטמבר, שכן היה מודע לכך כי השנה אמורה להסתיים ביום 14.9 כאמור הצעות ביהמ"ש נדחו על ידי הסניגור ובלית ברירה החליט השופט לקבוע את המשך המשפט לספטמבר או לאוקטובר השנה והנימוק למתן צו מעצר היה נעוץ בחומרת העבירה ובכך שלמשיב הרשעות קודמות ובכללן 2 בעבירות סמים ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שנה הנימוקים הללו היו טובים לתת את הצו כדי שהמשפט יתנהל בעוד המשיב במעצר, אך אין בהם כשלעצמם להצדיק את החזקת המשיב במעצר מעבר לשנה הקבועה בחוק. לפיכך, עצם העובדה שהמשפט קרב לסיומו וגם עברו הפלילי של המשיב לא היו מצדיקים הארכת תקופת המעצר מעבר לשנת אולם המשפט יכול היה להסתיים תוך תקופת השנה וביהמ"ש היה מוכן להשלימו ומתן ביטוי לרצונו בכך שהציע לשמוע את המשך המשפט בפגרה, אך הסניגוריה היא שמנעה השלמת המשפט תוך תקופת השנה ואין היא יכולה להיבנות מאי נכונותה לקבל את המועדים שהציע ביהמ"ש. אי לכך יש להעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד ש. מושכל למבקשת, עו"ד ברדוגו למשיב 4.8.82).
ב.ש. 637/82 - אברהם אלקיים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכך שתוך כדי ויכוח עם המתלונן נטל בקבוק משקה קל שהיה במקום, שבר אותו ובחלק שנותר בידו הכה ביד המתלונן וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה לצורך ביסוס האמור בכתב האישום, השימוש בשבר של בקבוק כדי לפגוע באדם אחר מצביע לכאורה על אופי אלים ומסוכן, השימוש בשבר בקבוק מהווה שימוש ב"נשק קר" במובן סעיף 335 לחוק העונשין וגם רשימת הרשעותיו הקודמות של העורר מצביעה על היותו אדם מסוכן לצבור. הוא הורשע בביצוע לא פחות מ- 75 עבירות, התפרצות וגניבה וגרימת נזק בזדון לרכוש, השגת גבול פלילי ותקיפת שוטר. אין לראות את ההתפרצויות לבנינים כ"עובדה נייטרלית" לצורך ההחלטה בענין המעצר, אם כי יש שוני בין עבירה של גרימת חבלה חמורה לבין עבירות התפרצות וגניבה, גם התפרצות לתוך רכוש הזולת כוללת בחובה אלמנט של אלימות ואדם שהורשע בעשרות רבות של עבירות כגון דא יש להתיחס אליו כאל אדם אלים ומסוכן בין ההרשעות של העורר מצויות חמש הרשעות של בריחה ממעצר חוקי וברור שגם עובדה זו חייבת להיות לרועץ לעורר המבקש להשתחרר בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. עירוני למבקש. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 20.8.82).
ב.ש. 625/82 - חלפי מחמוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המערער נהג בטנדר ולידו ישב חברו בשם פהמי. הטנדר נעצר לחיפוש במחסום משטרה ואז ברח פהמי ועד היום לא נתפס. מתחת למושב הנהג נמצא תת מקלע סטן טעון במחסנית מלאה כדורים וכן שתי מחסניות טעונות ועוד קופסה עם 25 כדורים. כלי הנשק נגנב לפני כ- 20 שנה על ידי פהמי והוא נדון בשעתו בשל עבירה זו ועבירות אחרות בגד בטחון המדינה ל- 11 שנות מאסר. בשנת 1980 הוצאו נגד פהמי צוי הגבלה על ידי רשויות צה"ל. בחקירה המשטרתית מסר העורר מספר גירסאות שונות וסותרות באשר למציאת הנשק בידו ובין היתר שהתכוון לגנוב עגל ואת הנשק לקח כדי שאם יתפס יירה באויר לשם הפחדה. בגירסה אחרת טען שפהמי הסתיר אצלו את הנשק אחרי ששמו עליו עין. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב"כ העורר העלה מספר נימוקים נגד המעצר ובכללם שאין לעורר הרשעות קודמות, הוא נגרר אחרי פהמי שהינו בעל הנשק והעבריין העיקרי, לא היתה לו כוונה להשתמש בנשק כדי לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הצבור. כמו כן טען בהסתמכו על תקדימים בתקציר סביר שלא כל מקרה של החזקת נשק ללא היתר כדין מהווה עבירה כה חמורה שתצדיק מעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים. כמו כן ציין כי לעורר שמונה ילדים, הוא מנהל עסק גדול של חממות לחקלאים ומעצרו עלול לגרום לו נזק כלכלי חמור.
בדחותו את הערר ציין השופט בך כי אין מעצרו של הנאשם לפני הכרעת הדין צריך לשמש כעין "מקדמה" על חשבון העונש שאולי יוטל על הנאשם אם יורשע אין להחליט בקלות על מעצרו הממושך של נאשם שטרם הורשע בדינו וישנה הצדקה בשימוש באמצעי זה רק במקרים חריגים, כאשר קיימת אחת העילות שהוכרו לשם כך על ידי בתי המשפט. אחת העילות היא שהעבירה הינה בעלת
חומרה מיוחדת שיש בה כדי לגרום נזק רציני למדינה או לצבור וקיימות ראיות לכאורה להוכחתה. נשאלת השאלה אם העבירה דנא מגיעה לדרגת חומרה המצדיקה את צו המעצר עד תום ההליכים.
נכונה הדעה שלפיה אין העבירה של החזקת נשק שלא כדין, כשלעצמה, מגיעה בכל הנסיבות לדרגת חומרה המחייבת או מצדיקה החזקת הנאשם במעצר. מאידך, אין ספק שרבים הם המקרים בהם יש ליחס חומרה מירבית לעבירות מהסוג הנדון. ניתן לסווג את העבירות של החזקת נשק שלא כדין למספר קטגוריות ובכללן: החזקת נשק לבצוע מעשים המיועדים לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הצבור, החזקת נשק לשם בצוע עבירה פלילית ספציפית, החזקת נשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד, צבירת נשק על ידי קבוצה פוליטית, עדתית או אידיאולוגית, כדי לחזק בדרך זו את כחה כנגד קבוצות יריבות במקרים כגון אלה אפשר לקבוע בתור קו מנחה שהעבירות מגיעות בחומרתן לדרגה שיש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים מאידך, אין בדרך כלל מקום לתת צו מעצר בהחזקת נשק לצורך הגנה עצמית או הגנה על הצבור, לצורך ספורט, בתור מזכרת או אספן, החזקת נשק שפג רשיונו וטרם חודש. אכן, בשלב שבו נדונה הבקשה למתן צו מעצר עדיין אין ביהמ"ש יודע לשם מה מחזיק הנאשם בכלי הנשק שלא כדין, ובמקרים אלה ידריך ביהמ"ש את עצמו. על פי כללי ההגיון הבריא ונסיונו השיפוטי. בענייננו, העורר קיבל את הנשק מחברו כאשר ללא ספק ידע שהלה הורשע בשעתו בשל גניבת הנשק ועבירות בטחוניות, פהמי ביקש מהעורר לאחסן את הנשק אצלו בגלל ששמו עליו עין, והעורר מסר בהודעתו כי לקח את הנשק כדי להשתמש בו, אם יפריעו לו בביצוע גניבה מתוכננת. החזקת הנשק כשהוא טעון ומוסתר בתוך הרכב כשבחברתו של העורר נמצא חברו פהמי מובילה למסקנה מחשידה בכל הנוגע לכוונותיהם של השנים. לפיכך בדין נעצר העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד הגר וזינגל לעורר, עו"ד לי- רן למשיבה. 16.8.82).
בר"ע 361/82 - זכאי זכאי ואח' נגד שקרצ'י יחזקאל ושאול
*פסילת שופט במשפט אזרחי
(בקשת לפסילת שופט במשפט אזרחי - הבקשה נדחתה על הסף).
במשפט אזרחי בפני שופט שלום בפתח - תקוה ביקשו המבקשים כי השופט יפסול את עצמו אך השופט דחה את הבקשה והמבקשים פנו במישרין לביהמ"ש העליון כי תינתן להם רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום ב"כ המבקשים הסביר מדוע לא מיצה את הדרך הדיונית של ערעור לביהמ"ש המחוזי ופנה ישר לביהמ"ש העליון, בכך כי אומנם אין הוראה מפורשת בתקנות סדר הדין האזרחי המתירה ערעור ישיר לביהמ"ש העליון, אך מן השתיקה בנושא זה יש ללמוד כי קנויה לביהמ"ש העליון, בשבתו בענין אזרחי, סמכות זהה לסמכות המוקנית לו בענינים פליליים עפ"י האמור בסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי. הטענה נדחתה. הסמכות לדון בערעורים על החלטות בימ"ש השלום בענין אזרחי מסורה לביהמ"ש המחוזי. ההוראה בקשר לערעורים על טענות פסולת בעניינים פליליים היא הוראה המיוחדת לעניינים פליליים ואין מקום ללמוד גזירה שווה, כל עוד שרירה וקיימת ההוראה של סעיף 29 לחוק בתי המשפט כי ערעור על בימ"ש שלום מובא בפני ביהמ"ש המחוזי ואין חוק אחר הקובע הליך מיוחד החורג מן הדרך המותווית בסעיף 29 לגבי טענות פסלות המועלות בענין אזרחי.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזיס למבקשים, עו"ד מרחבי למשיבים. 27.8.82).