ע.א. 533/81 - עגמון... בע"מ נגד ישעיהו עמית ואח'
*אכיפת זכרון דברים. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 994/78 - הערעור נדחה)
המערערת הגישה תובענה לאכיפת זכרון דברים שעניינו מכר של %50 של חלקה פלונית בחדרה ולפיצויים. ביולי 1981 ניתן פסק דין שבו דחה ביהמ"ש את טענות המשיבים שלא מדובר בהתקשרות מחייבת ואעפ"כ סרב להורות על אכיפת זכרון הדברים בסברו שצו אכיפה יחייב מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש מסיבות שונות. עם זאת חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם למערערת 15,000 שקלים פיצויים קבועים מראש כשלסכום זה נוספו הצמדה וריבית, 5,000 שקלים השבת הסכום שהמערערת שילמה על חשבון המחיר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכר טרחת עורך דין לפי דרישת המערערת שילמו לה המשיבים בסוף חודש יולי את מלוא סכומי החיוב שבפסק הדין וביום 5.8.81 התקשרו המשיבים בחוזהעם אחרים להעביר להם את זכויותיהם בחלקה. ביום 10.8.81 הגישה המערערת את הערעור הנוכחי שבו עתרה להורות על אכיפת זכרון הדברים.
א. השאלה העיקרית שהועלתה בערעור הינה אם רשאית המערערת להמשיך בערעורה נוכח העובדה שלאחר פסק הדין בביהמ"ש המחוזי קבלה ללא הסתייגות את הסכומים נשוא פסק הדין. הלכה פסוקה היא כי יכול ואירועים שלאחר פסק הדין יחרצו את גורל הערעור. כך, למשל, אם קיבל התובע מן הנתבע את חוב פסק הדין לסילוק סופי ומוחלט של החוב ואף הצהיר שלא יגיש ערעור ואעפ"כ הגישו, נדחה הערעור על הסף. במקרה אחר נעשה הסכם על ידי בעלי הדין, לאחר פסק הדין, על דרך תשלום החוב ובהסכם לא נאמר מה יהיה גורל הערעור. אעפ"כ הוגש ערעור וביהמ"ש העליון החליט לדחות את הערעור בין משום שההסכם השמיט את עילת התובענה מתחת לרגליהם של התובעים כדברי אחד השופטים בערעור, ובין משום שההסכם שנעשה בין הצדדים לאחר פסק הדין מהווה השלמה מצד המערערים עם גזירת הפסק שנגזר עליהם, כדברי שופט אחר בערעור. אין ספק כי יכול ויהיו נסיבות המלמדות שבעל דין השלים עם גזירת הפסק או שהוא מנוע מלהמשיך בערעורו או שעילת הפסק אינה קיימת כבר ובמקרים כאלה יידחה הערעור בעודנו באיבו. יש לבחון בכל מקרה את התנהגות בעל הדין הנוגע בדבר. קבלת סכום כסף על יסוד פסק הדין אינה מונעת תמיד מן המקבל לערער ולתבוע הגדלת הסכום וכן בעל דין שחוייב בפסק דין בתשלום כסף ושילמו מכורח פסק הדין ואימת ההוצאה לפועל אינו מנוע מלערער ולטעון שיש לבטל את חיובו.
ב. בענייננו יש להבחין בין קבלת הפיצוי הקבוע והמוסכם מראש בסך 15,000 שקל לבין קבלת השבת המקדמה בסך 5,000 שקל. לעניין הסכום הראשון טענה המערערת שהחיוב בעינו עומד גם אם הערעור יתקבל שכן לפי זכרון הדברים יש לשלם את הפיצוי הקבוע מראש גם אם המפר יחוייב באכיפה. דא עקא, שלא מן הנמנע כי ביהמ"ש היה שוקל הפחתת הסכום מכח האמור בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אילו היה בא למסקנה שיש לאכוף את החוזה ולא הורה להפחית את הסכום כאשר הגיע למסקנה שאין לאכוף את החוזה. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן שונה המצב לגבי הסכום השני של 5,000 שקל. כאן גלוי הדבר לעין שעמדה לפני המערערת זכות ברירה בין שתי חלופות: אכיפת החוזה והשארת המקדמה בידי המשיבים; השלמה עם גזירת הפסק ותביעת ההשבה. שתי התוצאות - החזרת המקדמה וכן אכיפת ההסכם אינן מתיישבות זו עם זו. המערערת אפללו לא טענה שהיא דרשה את כספי הפסק בטעות אלא עומדת היא על זכותה להמשיך ולהחזיק את כספי ההשבה.
ג. המערערת גם מושתקת מלהמשיך בערעורה, לאחר שדרשה מהמשיבים קבלת כספי ההשבה. המשיבים יכלו להניח שהמערערת, כאשר דרשה את כספי ההשבה, השלימה עם פסק הדין ולכן התקשרו עם אחרים בחוזה למכירת החלקה. אילו סייגה המערערת את דרישתה בכך שהיא עומדת להגיש ערעור יכלו המשיבים לכלכל את צעדיהם בצורה שונה. הרי זה השתק ברור ואף קרוב הדבר שלא היתה כאן התנהגות בתום לב מצד המערערת. העדר הסתייגות מצד המערערת בדבר כוונתה להגיש ערעור צריך ויתפרש כנגד המערערת.
ד. אשר לטענת המערערת שהמשיבים לא היו זכאים להתקשר עם אחרים בחוזה שכן במהלך המשפט ניתנו צווים זמניים האוסרים לעשות דיספוזיציות בחלקה עד למתן "פסק דין סופי" ופסק דין סופי איננו אלא פסק דין בערעור - ראשית, כלל גדול הוא שצו זמני מתבטל עם מתן פסק הדין בערכאה הראשונה, ויהיה תוכנו של פסק הדין אשר יהיה, אלא אם כן הוארך תקפו של הצו בפסק הדין. שנית, אם אומנם נתנה המערערת למשיבים יסוד להאמין שהשלימה עם גזירת הפסק, הפך ענין ביטול הצווים לענין פורמלי ואין הוא יכול למנוע את תחולת ההשתק.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי. ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. וויס למערערת, עו"ד נ. להב למשיבים. 8.7.82).
ע.א. 870/79 - אגף המכס והבלו נגד יהושע אקשטיין ואח'
*חובתו של כונס לשלם המסים של טובין שלא שולמו ע"י מפעל מאושר. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 79+180/78/1139 - הערעור נתקבל)
בינואר 1973 התמנה המשיב הראשון לכונס נכסים של חברה מסויימת, לפי בקשת המשיב השני (בנק לפיתוח התעשייה בישראל) שהיה בעל שעבוד קבוע על מכונות, ציוד וכלים של החברה ועל נכסי דלא ניידי שלה. כמו כן היה למשיב השני שעבוד שוטף על יתר נכסי החברה, כולל מכונית. החברה היתה בעלת מעמד של מפעל מאושר והציוד והמכונית נקנו ללא מכס ומס קניה. הפטור היה מותנה בכך כי הטובין ישמשו בהתאם לתכנית המאושרת של המפעל. הכונס ביקש למכור חלקי ציוד ואת המכונית ופנה בפברואר 1973 אל גובה המכס וביקש לדעת אם יהיה עליו לשלם מכס ומס קניה. בתשובה הופנה הקונה למנהלת מרכז ההשקעות ובינתיים נדרש להמנע מלהוציא את הטובין לרשות אחרת. על אף הודעה זו ביקש את אישור ביהמ"ש למכירת הטובין מבלי שגילה את ענין תשלומי המכס ומס הקניה והאישור ניתן לו. הוא מכר ציוד ואת המכונית ומסר אותם לקונים מבלי ששולמו מכס ומס קניה. רק בשנת 1979 מסר דו"ח לביהמ"ש על הפעולות שביצע. אז תבע אגף המכס והבלו (להלן המערער) כפל מכס ומס קניה בצרוף ריבית והפרשי הצמדה. תביעת המערער היתה שסכומים אלה יפרעו מקופת הכינוס לפני כל תשלום אחר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לכפל מס וכן את התביעה לתשלום ריבית והפרשי הצמדה, וכן נדחתה טענת המדינה כי המכס ומס הקניה הם בבחינת הוצאות הכינוס שיש לסלק אותם לפני החוב המגיע לבעל השעבוד הקבוע. על כך הערעור.
א. לשאלה אם דמי המכס ומס הקניה החלים על הטובין שנמכרו קודמים לזכויות בעלי השעבודים - התשובה היא חיובית. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על כך שחוב עבור מכס ומס קניה איננו בין החובות בעלי דין קדימה לפי סעיף 220 (א) לפקודת החברות, וגם אם ניתן לראות בתשלומים אלה הוצאה של הכונס במילוי
תפקידו הרי זו איננה קודמת לחובות נושים שיש להם שעבוד על הנכס. ברם, דין קדימה שאותו תובע המערער אינו מבוסס על הוראות סעיף 220 לפקודת החברות, אלא על הטענה שהכונס היה חייב לשלם את המכס ומס הקניה לפני הוצאת הטובין מרשותו ועל כן תשלום זה היה הכרחי לשם מימוש הנכסים. לפי הוראות פקודת המכס ומס קניה אין להוציא טובין בלי לשלם את המסים והוצאת טובין כאלה ללא תשלום מהווה עבירה פלילית. התשלום היה הכרחי לשם מימוש הנכסים ולפיכך חוב זה קודם לזכותו של הנושה המובטח. העובדה שהכונס פעל בניגוד להוראות החוק לא הקנתה לנושה המובטח זכויות יותר גדולות מאלה שהיו לו לולא פעולה זו של הכונס.
ב. אשר לשאלה אם יש לשלם כפל מס בגין העבירה על חוקי המכס ומס קניה - התשובה היא חיובית. מאידך, התשלום של כפל אינו בעל דין קדימה כלפי הנושים המובטחים. הטעם שבגלל יש דין קדימה לתשלום המסים הוא שבלי תשלומים אלה לא ניתן היה לממש את הנכסים בדרך חוקית. טעם זה אינו חל על תשלומים מוגדלים. הכפלת דמי המכס ומס הקניה היא סנקציה עונשית והאופי של תשלום זה איננו מושפע מכך שאין בצדה של סנקציה זו אחריות פלילית ושהסכום הנוסף הוא חוב אזרחי.
ג. אשר לשאלה ממי רשאי המערער לגבות את סכומי הכפל - הגביה לא תהיה מקופת הכינוס אלא על הכונס לשאת אישית בתשלום סכום זה. בדרך כלל את כפל המס צריך לשלם המפעל המאושר אשר השתמש או איפשר את השימוש בנכסים שלא בהתאם לתכנית המאושרת, אך אין הצדקה לכך כאשר הנכסים לא היו בשליטת המפעל אלא בשליטת כונס הנכסים שנתמנה על ידי ביהמ"ש. החוב הנוסף נוצר כתוצאה מפעולה בלתי חוקית של הכונס והוא שחייב לשלם את הסכום הנוסף. מטענות הכונס שהוגשו בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון עולה שהוא מסכים שענין אחריותו יוכרע במסגרת הליכים אלה ולא בהליכים מיוחדים.
ד. יש לקבל גם את הערעור באשר לתשלומי הריבית והפרשי הצמדה. הערכות השמאים שלפיהן נגבו סכומי המס נקבעו לפי השווי של הנכסים בעת העברתם לקונים או סמוך לכך, ומאז עברו שנים. לפיכך יש לשלם את סכומי החיוב לפי החוקים השונים הנוגעים לכך, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערער, המשיב הראשון לעצמו, עוה"ד מ. רוטנברג וא. סמואל למשיבים האחרים. 29.7.82).
ע.א. 20+21/80 - אריה פליישר ואח' נגד לקטוש ג'ורג' ואח'
*אחריות בתאונת דרכים. * אחריות המדינה והעיריה עקב אי סימון מעבר חצייה. (ערעורים על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1456/75 - חלק מן הערעורים נתקבל וחלק נדחה).
בדצמבר 1974 בשעות הערב המוקדמות נהרגה המנוחה סוניה פליישר בתאונת דרכים כאשר חצתה את הכביש המוליך מחיפה לתל-אביב בין שכונת בת גלים לבין קרית אליעזר.
במכונית שגרמה לתאונה נהג המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהג התרשל בכך שלא ראה את המנוחה בזמן וכן התרשלה המנוחה בכך שלא שמה לב לתנועה בכביש כשחצתה אותו והטיל על כל אחד %50 אחריות לתאונה. בעקבות התאונה הגישו בעלה של המנוחה, שני בניה ובתה תובענה נגד נהג המונית וחברת הביטוח שלו, נגד עירית חיפה ונגד המדינה. לנהג יוחסה התרשלות בנהיגה, לעיריה ולמדינה יוחסה התרשלות באי נקיטת צעדים נאותים למנוע יצירת סיכון בתאונה. התביעה נגד המדינה נדחתה ולעומת זאת קבע ביהמ"ש כי העיריה התרשלה באי התקנת מעבר חציה או תמרורי אזהרה וחלוקת האשם בין הנהג והעיריה תהיה %30 לנהג ו- %20 לעיריה. בעלה של המנוחה זכה בסכום של כ- 150,000 ל"י בעד ההוצאות לעוזרת בעבר ובעתיד והוצאות קבורה. תביעת התלויים נדחתה ולכל אחד מהתובעים, זולת הבעל, נפסק סכום של 12,500 ל"י בפריט קיצור תוחלת החיים. העיריה מערערת על חיובה ולחלופין על אי הטלת חיוב על המדינה והתובעים מערערים על קביעת הרשלנות התורמת ועל שיעורה, על דחיית כמה מפריטי הנזק שהיה מקום לזכותם בהם ועל מיעוט הפיצויים
השופט ש. לוין:
א. לענין הרשלנות התורמת - לפי הנסיבות הנהג היה חייב להבחין במנוחה כשהחלה לחצות את מסלול נסיעתו והוא לא הבחין בה עד לרגע הפגיעה ובכך התרשל. רשלנותה התורמת של המנוחה התבטאה בכך שהחלה לחצות את הכביש מבלי להביט לצדדים וללא תשומת לב לתנועה. גם בשלב מאוחר של חציית הכביש יכלה המנוחה למנוע את התאונה אילו עצרה כשהבחינה במכונית.בנסיבות אלה אין להתערב בשיעור הרשלנות שהטיל ביהמ"ש המחוזי על כל אחד מהצדדים.
ב. אשר לאחריותה של המדינה - התובעים לא ערערו על דחיית התביעה נגד המדינה ורק עירית חיפה תוקפת את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. יש לדחות על הסף את ערעורה של העיריה בענין אחריות המדינה. קביעת מידת ההשתתפות בין מעוולים משותפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין אינה אלא תוצאת לוואי מפסק דין של חיוב שניתן לטובת התובע נגד כל אחד מן המעוולים. אם לא שלח הנתבע המעוול הודעת צד שלישי למעוול משותף הנתבע יחד עמו, אין לו זכות קנויה שבכל מקרה יברר ביהמ"ש בגדר אותה תובענה גם את מערכת היחסים שבינו לבין הנתבעים האחרים. לפיכך, משהשלימו התובעים עם שחרורה של המדינה מחבות, אין לעיריה עוד פתחון פה לטעון דבר בענין זה בגדר ערעורה. ברם, לאור התוצאה הסופית אין עוד חשיבות לענין זה.
ג. לענין אחריות העיריה - התובעים לא ייחסו לה הפרת חובה חקוקה אלא רשלנות בכך שלא התקינה מעבר חציה על הכביש או תמרורי אזהרה. לפי חומר הראיות ניתן לסמוך, בהיסוס רב, על מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהיתה חובה לסמן מעבר חצייה במקום. ברם, יש ממש בטענת העיריה כי לא היה בידה לעשות דבר ללא שיתוף פעולה של המדינה וזו סברה שמטעמים תכנוניים אין לסמן מעבר חצייה באותו מקום. זאת ועוד, הוגשה בשנת 1974. גם אם חלה על העיריה חבות משפטית לענין אי סימון מעבר חצייה על הכביש, וגם אם חבות זו לא היתה מותנית בהסכמתה של המדינה, לא ניתן היה לחייב את העיריה בשל תוצאות התאונה.
ד. יש לבחון את היחס שבין הרשלנות הישירה של הנהג ושל המנוחה לבין רשלנות העיריה, בחינה שמטיבה תלויה בנסיבות הענין ובשיקולים שבמדיניות משפטית. אין דומה ההזנחה של אי סימון מעבר חצייה להזנחה של בור או שקע שבכביש שהעיריה אחראית להם. אדם החוצה את הכביש שלא במעבר חצייה הברירה החופשית בידו לחצות בזהירות והנתונים העובדתיים הכרוכים בחצייתו
גלויים לעין כל. אין לראות את רשלנותה של העיריה אלא כעובדת רקע אך לא כגורם במובן המשפטי לאירוע התאונה. אך, גם אם רשלנות העיריה היא גורם, הרי יש לראות באשמה של הנהג ושל המנוחה במשולב את הסיבה המכרעת לנזק במובן סעיף 65 לפקודת הנזיקין ושוב יש לפטור את העיריה מחבות.
ה. לענין הנזק של הבעל והבן דוד - המנוחה היתה ביום פטירתה בת 56 ובעלה, מנשואין שניים, בן 53, והבן דוד כבן עשרים ושירת כחייל בשירות סדיר. המנוחה השתכרה ערב פטירתה כ- 600 ל"י לחודש וכן קבלה רנטה חדשית של 271 מרק מגרמניה לכל ימי חייה. הבעל הוא אדם חולני העובד כפועל בנין והיו לו תכניות לעבור לעבודות קלות יותר. ביהמ"ש קבע כי לא נגרם לו נזק כספי כתלוי, אולם הבעל עשוי היה באחד השלבים ליהפך לתלוי במנוחה ויש לתת לכך ביטוי כספי. הבעל לא תבע נזקיו כתלוי ואולם היריעה הורחבה במהלך הראיות ולפיכך אין לשלול מהבעל סכום שהיה מגיע לו כתלוי. לפיכך יש להוסיף לבעל סכום של 20,000 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
ו. אשר לנזקי הבן - כשבא לחופשות היה מקבל מאמו דמי כיס וכן שלמה עבורו מדי חודש כ- 200 ל"י לחשבון חסכון. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן ההלכות שעל פיהן זכאי גם מי שגילו עולה על 18 להחשב במקרה מתאים כ"תלוי", אך סבר שאין לראות את דוד כ"תלוי" אלא אמו היתה נותנת לו מתנות. יש לחלוק על גישה זו. המקור לקביעת זכאותם של התלויים והיקפם מצוי בסעיפים 78 ו- 80 לפקודת הנזיקין. זכאותו לפי סעיף 78 אינה תלוייה בקיום חובה חוקית של המנוח, לו היה חי, לתמוך בפלוני. ההלכה צימצמה את סעיף 80, בין היתר, לכך שבן משפחה שכבר עמד על רגליו מבחינה כלכלית אינו נחשב עוד כ"תלוי" ואינו יכול להפרע את הנזק הממשי שנגרם לו. קשה להצדיק את ההלכה האמורה. אמנם גם באנגליה אין מפצים בן משפחה אלא כשהיה בעל תלות במנוח, אך לאחר שנותקה הזיקה בין פקודת הנזיקין לבין הדין האנגלי אין אנו חייבים לנהוג לפי ההלכות האנגליות. גילו של התובע, בין שהוא 18 ובין שהוא 21, עשוי לשמש, בהעדר ראיה לסתור, קנה מידה לקביעת גבול הנזק שנגרם עקב הפטירה, אך כשהובאה ראייה פוזיטיבית על נזק שנגרם בעטייה של הפטירה, הרי זה נזק בר- פיצוי.
הנשיא י. כהן מסכים ומוסיף:
כדי להוכיח שאי התקנת מעבר חצייה היא התרשלות היה על התובעים להראות שרשות מקומית הפועלת באורח סביר ונבון היתה מתקינה במקום זה מעבר חצייה. כאשר על פי דעת שני מומחים התקנת מעבר חצייה באותו מקום לא רק שלא היתה רצויה אלא אף היתה מזיקה, הרי גם אם לאחר מעשה התברר שהתנהגות מסויימת לא היתה הדרך הטובה ביותר למנוע את התוצאה המזיקה, עדיין אין בכך כדי להוכיח התרשלות, שהרי ההתנהגות עמדה במבחן של התנהגות אדם סביר ונבון או מומחה סביר ונבון.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד י. רוזנברג לתובעים, עו"ד א. יוסף לנהג וחברת הביטוח, עו"ד לבנוני לעיריה. 31.8.82).
ע.פ. 410/80 - מדינת ישראל נגד אורי לבזובסקי ואח'
*קבלת דבר במרמה (הערעור נדחה).
ארבעת המשיבים הואשמו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן הואשם אחד הנאשמים במרמה והפרת אמונים. כל זאת בהקשר לבניית בית הלוחם ויד לבנים בחיפה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים מכל אשמה והערעור על כך נדחה. המדובר בהגשת חשבונות אשר לטענת התביעה לא היו נכונים והגשתם היוותה מירמה וכן כי הסכומים שנתקבלו על פיהם נתקבלו במרמה. ביהמ"ש המחוזי בחן את כל העובדות הקשורות למקרה והגיע למסקנה כי לא היתה מרמה בהגשת החשבונות ולא היה נסיון לקבל בחשבונות כוזבים כספים ואין להתערב בממצאיו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שינבוים. החלטה - השופט שינבוים. עו"ד בן אור למערערת, עוה"ד כספי, נבט, טוניק וברנבלום למשיבים. 6.7.82).
ע.פ. 759/81 - דוד טויטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ונסיון לאינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני אירועים שבאו בזה אחר זה ביום אחד ולמחרתו הביאו להעמדת המערער לדין ולהרשעתו בעבירות נסיון לאינוס ומעשה מגונה בכפיה ביום הראשון של האירועים ולהרשעה בעבירה של אינוס ביום השני של האירועים. לפי מסכת העובדות נכנס המערער, הגר בקרבת מקום, לבית המתלוננת כאשר בעלה הלך בבוקר לעבודתו וניסה לאנוס אותה, נסיונה לברוח לא הצליח בידיה אך היא ניצלה כאשר פועל שעבד באזור נכנס לבקש כוס מים. למחרת היום סגרה המתלוננת היטב את כל דלתות הדירה והתריסים מחשש שמא שוב יבוא המערער לביתה. בחלון אחד בחדר השינה לא היה תריס והמערער נכנס דרך אותו חלון למחרת היום והצליח לאנוס אותה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה וכן התבסס על ראיות סיוע באשר למצבה של המתלוננת בשני הימים לאחר הארועים ודן את המערער לשש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - אין לקבל את כל הטענות הבאות לערער את מהימנות העדים. אין בסיס לטענות אלה ויכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהמתלוננת נאנסה ע"י המערער ולא לקבל את גירסת המערער שהמתלוננת עודדה אותו לקיים יחסים מיניים. אשר לעונש - מדובר בשני מקרים של מעשים חמורים ובנסיבות הענין אין להתערב במידת העונש. אם כי מאסר של שש שנים אינו מן העונשים הקלים, הרי גם המעשים שבוצעו ע"י המערער הם חמורים ולמעשים מסוג זה יש להתייחס בחומרה. הסניגור הביא אסמכתאות על מקרים של אינוס שבהם נגזרו עונשים פחות חמורים, אך קשה למצוא שני מקרים זהים או דומים לגמרי מבחינת המעשים והנסיבות שבהן בוצעו וכן מבחינת הנסיבות האישיות של כל נאשם שיש לקחת בחשבון.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט כהן. עו"ד ריבס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.7.82).
ע.פ. 605/81 - הלפרין יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה וזיופים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער ביצע במשך מספר שנים עבירות רבות של מרמה וזיופים בהן הוציא סכום כולל של כ-4,5 מליון לירות. למתלוננים השונים נגרמו נזקים גדולים ביותר ואם כי חלק מהחפצים שרכש המערער הוחזר וכן חלק מהסכומים שנטל, נשאר עדיין סכום גדול של נזק שלא שולם ואין סיכוי שהניזוקים יפוצו. בגין כל המעשים נדון לשבע שנות מאסר וכן הופעלו 15 חודשי מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט
לכך שחלק מהמאסר על תנאי יהיה חופף. בהתחשב עם חומרת העבירות וריבוייןוכן בשים לב לכך שחלק ניכר מהעבירות בוצע כשהמערער היה משוחרר בערובה בגין חלק מהעבירות, היתה הצדקה מלאה להטלת עונש מאסר של 7 שנים. בקביעת עונש זה כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בכל הנסיבות המקילות ואין להתערב בכך. מתסקיר שרות המבחן מסתבר שהמערער מקבל טיפול בקשר עם הפרעות באישיותו ויש תקווה להצלחת טיפול זה. בהתחשב בכך שעל המערער לרצות תקופת מאסר ארוכה ומתוך תקוה שהטיפול יועיל למערער ניתן להקל במידה מסוימת בענין הפעלת המאסר על תנאי באופן שעשרה חדשים יהיו חופפים וחמשה חדשים יהיו מצטברים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד סגב למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 4.7.82).
ב.ש. 573/82 - אברהים זואידה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
לעורר מיוחסות שתי עבירות: קבלת כלי נשק צבאי ושתי מחסניות ביודעין שהושגו בפשע; נשיאת אותו נשק. אין חולק כי כלי הנשק והמחסניות נשדדו על ידי שני קטינים ושהעורר הוא שביקש מהקטינים שישיגו לו את הנשק. כמו כן אין חולק כי בלילה שבו נשדד הנשק הוא נמסר לעורר והעורר שילם עבורו לקטינים. טענת הסניגור הינה כי אין ראיה שהעורר ידע שהנשק יושג וכי למעשה הושג ע"י שוד או כל פשע אחר. אדרבה, הקטינים טוענים כי העורר לא ידע על כך דבר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערעור נדחה. די למעשה בעובדה שבוצע שוד והנשק נמצא בידי העורר בתכוף לאחר השוד כתשתית המספיקה כמותית כבסיס להרשעת העורר בקבלת הנשק ביודעין שהושג בפשע. אכן, אין זו אלא חזקה הניתנת לסתירה, אך לא זה השלב לקבוע אם בסופו של דבר ימצא ביהמ"ש את הסברו של העורר אמין או לא. ברם, אפילו אם להתעלם מן האישום הראשון של קבלת הנשק ביודעין שהושג בפשע, גם אז די באישום השני של נשיאת נשק, עבירה שהעורר כלל אינו כופר בה, כדי להצדיק את צו המעצר עד תום ההליכים. פיתוי קטינים להשיג את הנשק מחייל הניצב בשמירה, קבלת אותו נשק, נשיאתו והסתרתו, מהווים מעשים חמורים המצביעים על סכנה הטמונה בשחרור העורר בערבות. הסכנה הכרוכה במעשים הנדונים דוחה מפניה את השיקולים הנעוצים בנסיבותיו האישיות של העורר, כגון עברו הנקי, היותו נשוי ואב לשלושה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 27.7.82).
ב.ש. 495/82 - רות תמרי נגד משה תמרי
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה בעיקרה).
בסכסוך זה בין הבעל לאשתו, ביקשה האשה, בין היתר, את הרחקת הבעל מדירת המגורים המשותפים בטענה שהוא משפיל אותה ומתעלל בה נפשית ופיזית וכן מטיל פחדו על ילדי בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני נגד הבעל אך לאחר שמיעת הראיות קבע בפסק דינו שאינו מאמין לאשה באשר לאלימות הבעל וכי רק פרובוקציות מצד האשה הביאו את הבעל לידי אלימות, פרובוקציות שהאשה נקטה בהן על סמך יעוץ שניתן לה ושמטרתן פנוי הבעל מהדירה. לפיכך בטל ביהמ"ש את צו המניעה. בינתיים חזר הבעל לדירת בני הזוג והאשה מבקשת להמשיך ולהרחיקו עד למתן פסק דין בערעור שהגישה על פס"ד ביהמ"ש המחוזי. בקשתה נדחתה פרט לכך שצו המניעה ישאר לענין כניסת הבעל לחדר השינה של בני הזוג.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד נבוני למבקשים, עו"ד כסיף למשיב. 4.7.82).
ע.פ. 140/82 - עזרא גליק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננת נקלעה בטעות לחברת אנשים בדירת מגוריו של המערער, תוך חיפוש אחר אדם ששמו הפרטי זהה לשלו, הלה ניצל את העובדה שבסופו של דבר נותרו הוא והמתלוננת לבדם ונטפל אליה נגד רצונה ואנס אותה. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא יליד 1958 ועברו ללא דופי. מדובר באדם חיובי ביסודו, יתום מאביו ובתור בכור הבנים תמך באם והאחים ומהווה את מטה לחמם. נוסף על האסון של מות האב קיימת נסיבה אישית נוספת שהאח הצעיר, כבן 5, נולד עיור. ניתן לומר שתלותה של המשפחה במערער היא רבה אם לא מוחלטת. הסניגור טען כי עקב המעצר יחוסל העסק שהקים המערער ברוב עמל וחריצות. חבל שאדם בעל תכונות כאלה התפתה ברגע של חולשה לנצל באופן מכוער את ההזדמנות שנקרתה לו. המעשה חמור באופיו אפילו לא בוצע בצורה ברוטאלית. ביהמ"ש המחוזי שם בצדק את הדגש על העונש המירבי של 14 שנות מאסר שקבע המחוקק לעבירת אינוס. לפיכך לא היה מקום להתערב במידת העונש, אך במקרה המיוחד דנא מן הראוי לתת משקל מה לעמדתה של התביעה אשר תמכה בטיעוניה בהטלת גזר דין של 18 חדשי מאסר. אומנם כלל הוא שביהמ"ש הוא השוקל והקובע את מידת העונש הראויה, אך כאחד השיקולים יתחשב ביהמ"ש גם בעמדתה של התביעה, מה גם שהנסיבות האישיות הן הפעם מיוחדות. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 18 חדשים בלבד.
(בפני השופטים: גב' בן שרת, בייסקי, בך. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד דברה למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 19.7.82).
ע.א. 241/80 - טובה רוט נגד אריאל רוט
*פירוש צוואה (הערעור נדחה).
המנוח ישראל רוט נפטר ובמותו הותיר אחריו שני בנים מנישואין קודמים, הם המשיבים, ואלמנה, היא המערערת. הוא נישא למערערת בשנת 1971 ונפטר בשנת 1979. המנוח השאיר רכוש ניכר בנכסים ובכספים. מתברר שערך צוואה בשנת 1974 ושאלת פירושם של סעיפים שונים באותה צוואה היא נשוא המשפט והערעור. לפי דעת המשיבים, שנתקבלה בביהמ"ש המחוזי, הותיר את כל רכושו לבניו פרט לסכום של 50,000 ל"י שהוריש למערערת, ואילו לדעת המערערת אין הצוואה קובעת את אשר ייעשה בשלושה מגרשים ואת אלה יש לחלק לפי דיני הירושה ולא עפ"י הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים. הסעיף השנוי במחלוקת אומר בין היתר: "אני מצהיר כי זו צוואתי... 1. א. אני מצווה את 3 המגרשים... בגוש 7948. ב. בתי המלאכה וכן את המגרש בגוש 8231 ... לשני בני... בחלקים שווים".
טוענת המערערת כי מכיון שבפיסקת משנה א' יש נקודה בסופה הרי היא עומדת בפני עצמה ללא קשר עם סעיף משנה ב' ולכן אין כל ציווי באשר למי שירש את שלושת המגרשים. מאידך טוענים המשיבים כי המנוח הוריש להם הן את שלושת המגרשים והן את בתי המלאכה וכי יש לפרש את ההוראה של פיסקה ב' כחלה גם על פסקה א'. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לתקן טעות סופר בצוואה ולמחוק את הנקודה שבסוף פיסקה א', וכך הסיפא של פיסקה ב' תחול גם על פיסקה א'. בכך אין להתערב. טוענת המערערת נגד התיקון הנ"ל אולם מתוך עיון בצוואה רואים כי יש הרבה שגיאות בניסוח, בכתיב, בתחביר, בפיסוק ובהגהה. אין לקבל בפיסקה זו
את המלים כפי שנכתבו ואת סימני התחביר והפיסוק כמקודשים עד שאין לגעת בהם, כאשר לשון הכתוב בכללותו וכוונת המצווה כפי שמשתמעת מהצוואה, מצדיקים ומחייבים את התיקון. השופט היה רשאי, בהתחשב בכוונת המנוח ובשיבושים שנפלו על פני כל כתב הצוואה, לבטל את הנקודה הנדונה על דרך תיקון "טעות סופר" מכח סעיף 32 לחוק הירושה.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' לבהר שרון למערערת, עו"ד ברגר למשיבים. 28.7.82).
ע.פ. 59/82 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (תקיפה והתפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בימ"ש השלום לנוער בחיפה הרשיע את המערער, שהיה קטין, בעבירות של תקיפה, התפרצות, חבלה בכוונה מחמירה, מעשה סדום בכח, החזקת סמים וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש הטיל על המערער צו מבחן לשלוש שנים וערבות עצמית לשלוש שנים. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי בציינה את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ודן את המערער לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 4 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי העבירות שעבר בוצעו על ידו בהיותו קטין וכי עתה משבגר הוא מבקש להתרחק מהחברה העבריינית ולפתוח דף חדש לשיקום. ברם, העבירות הן חמורות וחמורה העובדה שחלקן נעברו כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 9.8.82).
ב.ש. 628/82 - דוד תיחינאשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בחמישה אישומים של קניית חשיש והחזקתו ללא היתר כשהכמות הכוללת הינה 27 ק"ג חשיש והערך הכספי של העיסקות מגיע לכ- 400,000 שקל. מדובר בשלושה אישומים המתייחסים לקניית חשיש מאחד בשם פרקש ושני אישומים מאחד בשם אהרן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור טען שאומנם סחר בסמים הינו עבירה רצינית, אך הלכה פסוקה היא שלא בכל מקרה של אישום בעבירה מסוג זה יש הצדקה להחזיק את הנאשם במעצר עד תום ההליכים. לענין זה התבסס הסניגור על שורה של תקדימים מתקציר פסקי דין, ואולם אם כי לא בכל מקרה של סחר בסמים ניתן צו מעצר עד תום ההליכים, הרי צו כזה ניתן לגבי נאשמים רבים בעבירה זו ואף כלפי אלה שהואשמו בסחר בכמויות זעירות של הסם. כשמדובר בקניית חשיש בכמות כה עצומה קשה למצוא דוגמא של נאשם כזה ששוחרר בערבות. מכל מקום המדיניות של ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות היתה שלא לשחרר "סוחרי צמרת" מסוג זה.
אשר לטענה כי האישומים מבוססים על עדויותיהם של שני הספקים שהם שותפים לדבר עבירה ואין בתיק ראיה מסייעת לעדויות אלה - טענה זו אין לקבל שכן יש ראיות סיוע בידי התביעה. מכיון שיש ראיות סיוע כאלה אין צורך להתייחס לשאלה מה היה המצב אילו הובהר ללא ספק שאין בידי התביעה ראיות מסייעות לעדויותיהם של השותפים לדבר עבירה.
נימוק אחר בפי הסניגור כי פרשת התביעה עומדת על עדויותיהם של העדים הנ"ל, אך נגד אלה הוגשו כתבי אישום ואינם יכולים להעיד כל עוד לא הסתיימו
המשפטים נגדם, ומשפטים אלה לא יסתיימו במהרה שכן טרם נקבעו תאריכים לשמיעתם. מכאן כי יגרם עינוי דין חמור ביותר לעורר אם ישאר במעצר. טענה זו צודקת שכן נשאלת השאלה אם הנאשם שהוא עדיין בחזקת זכאי, חייב לסבול ולשבת תקופה ניכרת במעצר בגלל כלל פרוצודולרי אשר אין לו שליטה עליו. העורר בודאי אינו אשם בכך שהתביעה הגישה אישומים פליליים נגד העדים הראשיים, ושביהמ"ש העליון קבע את הכלל הפרוצדורלי הנ"ל. היה מקום בשל נימוק זה בלבד לשחרר את העורר בערבות. אעפ"כ לא ינתן צו לשחרור בערבות, בהתחשב בהיקף העבירות המשווה לאישומים חומרה בלתי רגילה. מדובר בסחר בקנה מידה גדול ביותר וברשת של סוחרי סם שחבריה נתגלו והושמו במעצר. שחרור של אחד מחבריה הבולטים של הרשת עשוי לגרום לשחרורם של נאשמים נוספים ולסכל את האפשרות לחשיפת האמת כולה בפני ביהמ"ש. עם זאת באם יתברר שתוך זמן סביר לא תחול התקדמות ממשית בניהול המשפטים נגד עדי התביעה יוכל העורר לחדש את בקשתו לשחרור בערובה.
אשר לעובדה שלעורר אין עבר פלילי רציני - אין לעובדה זו משקל רב כשמדובר בפעילות פלילית ענפה, שיטתית וחמורה כפי שהיא עולה מכתב האישום בתיק דנא.
(בפני: השופט בך. עו"ד גלעדי למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 17.8.82).
ער"מ 1+2/82 - עירית תל-אביב נגד אלי רובין
*עבירה משמעתית של מציל וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
המשיב הוא עובד עירית תל אביב כמציל בחוף הים. הוא הואשם בבית הדין המשמעתי של העיריה בסירוב לקיים הוראה שניתנה לו לנהל את תחנת ההצלה בחוף שרתון; הנפת דגל שחור בתחנת ההצלה האמורה למרות שלא היה צורך להניף דגל שחור; למרות שהונף דגל שחור לא הוציא את המתרחצים מהים. בית הדין זיכה אותו ברוב דעות מהעבירה של אי ציות להוראות והרשיעו בשתי עבירות המשמעת האחרות. לענין הזיכוי בדין גרס הרוב כי הסיבות לסירוב היו מקצועיות באשר המשיב סבר שיש סיכון בטיחותי בהתרת רחצה בחוף הנ"ל. הערעור על כך נתקבל.
השירות ברשות המקומית הוא שירות בעל מבנה הירארכי והעובד נתון למרותם של הממונים עליו וחייב לקבל את הוראותיהם. המשמעת היא מרכיב יסודי בשירות הציבורי ובלעדיה לא יכון השירות ולא יוכל לקיים את המוטל עליו בהתאם לחוקים המגדירים חובותיה וסמכויותיה של רשות מקומית. לעובד שמורה זכות לערער על ההוראות שניתנו לו ולהציג דעתו בפני הממונים או בפני מוסדות הביקורת של הרשות, אך הערעור אינו פוטר אותו מחובת מילוי ההוראה. גם כאשר העובד סבור כי המשימה שהוטלה עליו היא בגדר הרעת תנאי עבודה המזכה אותו להתפטר והוא פונה לביה"ד, אין בפתיחת ההליכים כדי לפטור אותו מן החובה לקיים את ההוראות שניתנו לו כל עוד הוא ממשיך להיות עובד. חובת המשמעת חלה על קיום אותן הוראות שאינן בלתי חוקיות באופן ברור וגלוי. המחלוקת דנא היתה לפי מהותה ויכוח על תנאי עבודה בין העובדים ונציגותם לבין העיריה ולא היה בה סממן של חיוב לקיים הוראה בלתי חוקית בעליל. המשיב סירב לקבל את התפקיד שהוטל עליו מאחר ולא רצה לשתף פעולה בארגון מחדש של מקומות הרחצה שעליו החליטה העיריה. אשר להנפת הדגל השחור הרי גם אם, כטענת המשיב, לא הוא שתלה את הדגל, הדגל היה מונף מעל הסוכה שהוא מופקד עליה בעת שהוא נוכח בה מבלי שהיתה הצדקה בטיחותית לכך ולפיכך הוא אחראי לכך. אשר לעבירה של אי הוצאת האנשים מהים כשתלה דגל שחור - העובדה שהיה שקט כטענת המשיב
אין לה ענין לכך. אין ליישב את ההמנעות מביצוע הפיקוח על המתרחצים ואיסור הרחצה שביטויים בהנפת דגל שחור עם השארתם של המתרחצים בתוך הים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד ב. סנש ושפיטלניק למערערת, עו"ד צ. יעקבי למשיבה. 23.8.82).
ב.ש. 605/82 - מרדכי לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביבוא 400 גרם הרואין מהולנד שהיו מוסתרים בתוך סוליית נעליים וביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. לטענת העורר שלא ידע שהחומר שהוסתר בתוך הנעלים היה סם מסוכן - מתוך עיון בהודעותיו במשטרה עולה כי ידע שמדובר בסמים. אשר לטענה שלא ידע מה כמות ההרואין שהוסתר - מן העובדה שהסם הוסתר בתוך שלשה זוגות נעלים ושהובטח לו שכר טרחה בגובה של 2000 דולר יכול היה להבין שמדובר בכמות ניכרת מאוד. אשר להסתמכות הסניגור על החלטות שבהן לא נעצר סוחר בסמים עד תום ההליכים - ההחלטות שצוטטו הן משנת 1972 ומאז חלה תמורה בגישת בתי המשפט בסוגיה זו והשתרשה התחושה שעבירת סחר בסמים נמנית על העבירות הפליליות היותר חמורות שיש להלחם בהן עד חורמה וזאת גם על ידי מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ציון למבקש, עו"ד גב' ש. מושכל למשיבה. 8.8.82).
ב.ש. 627/82 - סעיד בשיר נימר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של נסיון התפרצות לבנין והחזקת מכשירי פריצה ובימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה וכן הערר לביהמ"ש העליון. בתי המשפט דלמטה בססו את ההחלטה על שני נמוקים עיקריים: לנאשם רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות - מבין 37 הרשעות קודמות 23 הן עבירות נגד רכוש, התפרצויות וגניבות; לנאשם אין מקום עבודה קבוע ואף לא מקום מגורים קבוע. הסניגור טען שחומר הראיות לביסוס האישום של נסיון ההתפרצות קלוש וכן גם חומר הראיות באשר להחזקת כלי פריצה ומכל מקום, כך טען, אין עבירה זו מצדיקה מבחינת חומרתה מעצר עד תום ההליכים. באשר לריבוי ההרשעות הקודמות מסתמך הסניגור על שורה של החלטות ביהמ"ש העליון שאין להתחשב בעבר הפלילי של הנאשם לענין מעצר עד תום ההליכים כל עוד אין התביעה מצביעה על קיום ראיות לכאורה.
בדחותו את הערר ציין השופט בך כי נכון שעל ביהמ"ש לבדוק בראש וראשונה אם יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישום, וזאת בטרם ישקול את יתר הטענות והנימוקים לרבות ההסתמכות על עברו הפלילי של הנאשם. אולם, לאחר בדיקת החומר עולה שאומנם קיימות במקרה זה ראיות במידה מספקת כדי להוות הוכחה לכאורה גם באשר לעבירת נסיון ההתפרצות ולא כל שכן ביחס לעבירה של החזקת כלי הפריצה. החזקת כלי הפריצה היא אכן "עבירה התחלתית" כהגדרת ביהמ"ש המחוזי ואין היא נמנית כלשעצמה על העבירות החמורות ביותר, אך כאן מגיע הרגע שבו רשאי וחייב ביהמ"ש לקחת בחשבון את הרשעותיו הקודמות של הנאשם. המבקש הוא אדם שתולדות חייו הן שרשרת בלתי פוסקת של בצוע עבירות חמורות נגד הרכוש וכל העונשים שהוטלו עליו, כולל 4 שנות מאסר משנת 1977, לא הורידו אותו מדרך הפשע. עתה הוא נתפס כשבחזקתו מכשירי פריצה, היינו
כפפות לנשים, לום ברזל, מספרים גדולות לחיתוך ברזל ומפתח למכונית הנמצאת בקרבת מקום ואינה שייכת לו. אין מנוס מהחשש כי שיחרור אדם כזה בערבות יגרור אחריו סיכון רב שיבצע עבירות נוספות. לא העונש המירבי שהעורר צפוי לו הוא הגורם הקובע, אלא הסכנה הממשית הנשקפת לשלום הצבור אם יתר לו לעורר להלך חופשי היא המטה את הכף לחובת העורר. מה גם שקיימת גם הוכחה לכאורה על בצוע נסיון פריצה לבנין מסויים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גלעד למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 15.8.82).
ב.ש. 564/82 - גבי ועקנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם כי סיפק לשוטר סמוי כמות חשיש כדי שיצרוך אותה בעת בילוי בצוותא וכן שגם העורר צרך באותו מעמד חשיש. העורר שפוט לארבעה חודשי מאסר בפועל בגין מכירת סמים בחודש ינואר 1982 וכן נדון באותו תיק לשמונה חודשי מאסר על תנאי. כאשר התקיים הדיון בתיק ההוא עדיין לא ידע העורר שעתיד להפתח נגדו תיק על המעשה נשוא הערר דנא. לעורר הרשעות קודמות מלפני שנים רבות, הוא ישב במאסר בפועל במשך תקופה לא ארוכה באמצע שנות הששים ומאז 1972 לא נרשמה לחובתו אף הרשעה פרט להרשעות האחרונות. העורר נשוי ואב לשלושה ילדים ולפי תסקיר שרות המבחן המסגרת המשפחתית החיובית הינה גורם העשוי לשמור על העורר מפני הידרדרות. העורר עצמו תואר כאדם חולני ומוגבל שקשה ליצור עמו קשר מילולי בעל משמעות. לאור התיאור הנ"ל ונסיבות המקרה איןלומר בשלב הנוכחי בודאות, או בהסתברות גבוהה, אם בגין העבירה, (אם יורשע), יוטל עליו מאסר בפועל ואם כן לאיזו תקופה. לאור כל האמור יש לשחרר את העורר בערבות עד למשפטו.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 27.7.82).
ב.ש. 665/82 - בסם אבו סנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לאינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בארבע עבירות של נסיון לאינוס וביצוע מעשים מגונים וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי חומר הראיות קלוש, ויתירה מזאת, המשטרה עצמה סברה כי אין העבירות מצדיקות את השארת העורר במעצר, שכן בכל אחד מארבעת התיקים הסכימה המשטרה לשחרור העורר בערבות ואומנם הוא היה משוחרר בהתאם. רק לאחר הגשת כתב האישום ביקשה הפרקליטות להורות על המעצר וביהמ"ש כאמור נעתר לבקשה. לטענת הסניגור לא היתה בקשה זו מוצדקת.
אין לקבל את טענות העורר. ביחס לאחד האישומים אין העורר מתכחש לעובדת נוכחותו במקום האירוע וכי השתמש באלימות כלפי המתלוננת, אך לטענתו תקף את המתלוננת כדי לשדוד ממנה טובין בעוד שלטענת המתלוננת ניסה לבעול אותה בניגוד לרצונה. מכאן שיש ראיות על ביצוע עבירה רצינית הכרוכה באלימות. גם לגבי שני מקרים נוספים קיימות הוכחות לכאורה נגד העורר אם כי התביעה עלולה להתקל בקשיים מסויימים להוכחת זהות העורר. הוא הדין באשר למעשה הרביעי שבו זוהה העורר ע"י המתלוננת במסדר זיהוי תמונות. נשאלת השאלה אם צודק הסניגור בטענתו שאם לגבי כל אחת מהעבירות מצאה המשטרה לנכון להסכים לשחרור העורר, אין הצדקה לכך שביחס לאותם
אישומים תבקש התביעה את מעצר העורר. טענה זו אין בה ממש. בקשת הפרקליטות במקרה דנן הוגשה משום שסברה כי רצף ארבעת המעשים מצביע על כך שהעורר עלול להוות סכנה לציבור אם ישוחרר. נימוק זה הוא ששיכנע את שופט ביהמ"ש המחוזי והחלטתו בדין יסודה.
(בפני: השופט בך. עו"ד סולימן למבקש, עו"ד י. בן- אור למשיבה. 31.8.82).
ב.ש. 649/82 - מדינת ישראל נגד דוד כהן ואח'
*שחרור בערובה (סחיטה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל לגבי משיב אחד).
שלושת המשיבים הואשמו בסחיטה באיומים ובגרימת נזק לרכוש. עפ"י העובדות נכנסו השלשה למועדון והמשיב הראשון תבע מאת מנהל המועדון תשלום דמי חסות בעוד שני המשיבים האחרים עומדים לידו כדי לחזק את ידיו. לאחר שהוצאו בכח מהמועדון שבר המשיב מצלמת וידאו השייכת למועדון. המשיבים 2 ו- 3 הובאו בפני בימ"ש שנתבקש לעוצרם עד תום ההליכים אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בסוברו שחומר הראיות שבידי התביעה אינו ברור די צורכו ואינו מצדיק את החזקת המשיבים במעצר. השופט שם את הדגש על סתירות שקיימות לכאורה בין עדותו של עד התביעה הראשי, בעל המועדון גל, לבין עד שני בשם ואנונו, כאשר התביעה מסתמכת כמעט באופן בלעדי על עדויות שני עדים אלה לצורך ביסוס כתב האישום. השופט המחוזי שדן בבקשה שהתיחסה למשיב הראשון דחה גם הוא את הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים באשר אין להפלות בין נאשמים באותו כתב אישום וכן הצביע השופט על פגמים מסויימים במסדרי זיהוי התמונות שערכה המשטרה ושבהם זוהו חלק מן המשיבים ע"י העדים. כמו כן מציין השופט כי אין רגלים לטענה שכאילו קיימת סכנה של השפעה על עדים ע"י המשיב הראשון למרות שיש לו הרשעות קודמות רבות. הערר נתקבל ביחס למשיב הראשון, נדחה ביחס למשיב השני ולא התברר ביחס למשיב השלישי שלא הופיע לשמיעת הערר.
לגבי המשיב הראשון קיימת גירסתו החד משמעית של העד גל שהמשיב השמיע בפניו במפורש את הדרישה לדמי חסות תוך הטחת איומים נוספים. נכון שהודעתו של העד השני יש בה כדי להחליש במידת מה את משקל הודעתו של גל, אך אין היא נוטלת ממנה את ערכה כהוכחה לכאורה המספקת לצורך השלב דנא. לא פעם נתקלים בתופעה שעדים אינם מדייקים לגבי פרטים מסויים הקשורים באירועים שאותם הם מתארים, ובמיוחד מסוגלים הם לטעות ביחס לסדר הכרונולוגי של האירועים וביחס לשאלה מי עוד היה נוכח בעת האירוע ובאיזה שלב הצטרף לתקרית מסויימת. מכאן ועד למסקנה שעד שאין בינו לבין החשוד ולא כלום יעליל על החשוד עלילה זדונית ארוכה הדרך. נובע גם מעדותו של העד השני כי המשיב הראשון פגע במצלמה לאחר שהוצא מהמועדון וגם בכך יש הוכחה לכאורה על ביצוע מעשה אלימות ובריונות ע"י נאשם זה. מבלי להביע דעה בשאלה אם מסדר זיהוי התמונות נעשה כדין הרי אין לשאלה זו חשיבות לצורך הדיון שלפנינו, שכן אין במקרה זה ספק שאומנם המשיב הוא שנכנס עם חבריו למועדון, הוא אשר ביקש לשוחח עם העד גל ואף קיים אתו שיחה והוא אשר הוצא בכח ע"י העד השני מהמועדון. למשיב הראשון הרשעות קודמות רבות ביותר. רשומות נגדו 18 הרשעות המתיחסות ל- 44 תיקי משטרה ונושאם עבירות נגד הרכוש, כגון שוד, התפרצויות, גניבה, מעשי אלימות לרבות תקיפת שוטרים, בריחה ממשמורת חוקית ועוד. אדם בעל עבר "מפואר" כזה המואשם כעת במעשי בריונות, סחיטה ואיומים אין לומר לגביו כי "אין רגלים לטענה" שקיימת סכנה שהוא עלול להשפיע על העדים. לנוכח כל הנסיבות האמורות יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
המשיב השני לכל הדעות מילא תפקיד פסיבי באירוע נשוא כתב האישום, והסתירות בין גירסאות שני עדי התביעה הראשיים, ואשר ניתן להוסיף עליהן תמיהות כהנה וכהנה, די בהן כדי להכניס משיב זה לקטיגוריה של נאשמים אשר לא יהא זה צודק להחזיקם במעצר כל זמן שאשמתם לא הוכחה.
(בפני: השופט בך. עו"ד רובינשטיין למבקשת, עו"ד רם למשיב הראשון עו"ד ברגר למשיב השני. 22.8.82).
עש"מ 2/82 - יוסף אביקרט נגד נציבות שירות המדינה
*פיטורין בגין עבירות משמעת
(הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בשורה של עבירות משמעת ובית הדין גזר לו פיטורין מידיים תוך תשלום 80 אחוז מפיצויי הפיטורין. הערעור נדחה פרט לכך שבהסכמת ב"כ המדינה הוחלט כי המערער יקבל את מלוא פיצויי הפיטורין.
באשר לאחת העבירות טען המערער כי זו התיישנה. המדובר בעבירה של החזקת סיגריות מוברחות שבגינה הורשע בביהמ"ש ונדון לתשלום קנס של 20,000 ל"י ומאסר על תנאי. ההליכים נסתיימו בספטמבר 1979 ואילו התובענה לבית הדין למשמעת בענין זה הוגשה רק במרץ 1981. מכאן שחלפה תקופה של למעלה משנה, תקופת ההתישנות לפי סעיף 64 לחוק שירות המדינה. לפי אותו סעיף חלה התישנות אם הידיעה על העבירה הגיעה אל שר, מנהל כללי של המשרד שבו עובד הנאשם, נציב שירות המדינה או היועץ המשפטי לממשלה לא היו ראיות לכך כי לאחד מנושאי המשרה המנויים בסעיף 64 הנ"ל נודע דבר עבירת המשמעת של המערער במועד מוקדם יותר מאשר בתחילת 1981 כאשר הדבר נודע למנכ"ל המשרד, אך הסניגור טוען כי יש להסיק שהיועץ המשפטי ידע את על העבירה מיד עם הגשת האישום לבימ"ש השלום, שכן כתב האישום הוגש על ידי נציג היועץ המשפטי ויש לייחס ליועץ המשפטי את הידיעה של כל אחד מנציגיו. טענה זו אין לקבל. נציגי היועץ המשפטי לצורך מעמדם כתובעים לפי חוק סדר הדין הפלילי אינם הופכים בשל כך לבעלי מעמד לעניין סעיף 64. מי שמשמש נציג היועץ המשפטי לצורך הוראה חקוקה פלונית אינו זוכה בשל כך אוטומטית במעמד זהה לצרכי הוראה חקוקה אחרת. סעיף 64 דן בידיעה שהגיעה לנושאי המשרה המנויים בסעיף ולא לחליפיהם, נציגיהם, שליחיהם או מורשיהם. המחוקק נקט בלשון ממנה ברור שמדובר על ידיעה אישית של נושאי תפקידים מוגדרים ותו לא.
אשר לעונש - אין לומר שביה"ד למשמעת שגה בשיקוליו שכן המערער ביצע שורה של עבירות משמעת שביטויין בהתנערות מקבלת מרות, סירוב לקבל הוראות בקשר לעבודתו ואף אלימות, ונוסף לכך הסתבך כאמור בעבירה פלילית מכאן שביה"ד צדק במסקנתו שאין מקומו של המערער בשירות המדינה. שירות זה מושתת על קבלת מרות וביצוע עבודה כנדרש ודבר זה נבע מאופיו ומבנהו של השירות. מי שאינו ער לכך ואינו נוהג בהתאם אינו יכול לצפות לכך שימשיכו להעסיקו במסגרת האמורה. עם זאת הסכימה ב"כ המדינה להתחשב במצבו הכלכלי הקשה של המערער ולשלם לו מלוא פיצויי הפיטורים, והערעור נתקבל לעניין זה בלבד.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. הכהן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 23.8.82).