=ע.א. 308+564/81+277 מויאל גרינהאוז נגד צפורה גרינהאוז
*אמות המידה לענין מורדת. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 77+2172/77/3889 - הערעורים נדחו) .
ביום 18.2.79 נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה, שאותה הגדיר אח"כ כ"פסק דין חלקי", בה קבע שהבעל איננו יכול לטעון שהאשה הפסידה מזונותיה משום שהיא עוברת על דת, מאחר והבעל איננו נמנה על סוג האנשים שהתנהגות האשה מפריעה לו.ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אם ביה"ד הרבני יפסוק שעל האשה לקבל גט והבעל יהיה מוכן לתת
את הגט בתנאים שיקבע ביה"ד, תהא זו עילה חדשה שעל פיה יוכל הבעל לבקש שחרורו
מתשלום מזונות. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל פסק בית הדין הרבני כי "אין לחייב את האשה בקבלת גט... הבעל זכאי להשליש גט... ועל ידי כך יפטר ממזונותיה". כן קבע בית הדין כי "יש רגלים לדבר קצת כי האשה עוברת על דת". לאחר החלטת בית הדין הנ"ל שוב נדרש ביהמ"ש המחוזי לסכסוך הנדון ובמרץ 1981 נתן פסק דין שבו קבע כי ההחלטה של בית הדין אינה פסק דין לגירושין, אלא יש בה חוות דעת כיצד יוכל הבעל להפטר ממזונות האשה. מכאן הסיק ביהמ"ש שאינו קשור, לצורך תביעת המזונות, בהערת בית הדין שיש רגלים לדבר שהאשה עוברת על דת. בהחלטתו הראשונה
של ביהמ"ש כבר קבע שאין האשה עוברת על דת וחזר והדגיש בפסק הדין הסופי שאינו
משנה את מסקנתו כאמור. לגופו של ענין ניתח ביהמ"ש את הראיות בדבר הכנסות הצדדים וקבע שעל הבעל לשלם לאשה סכום של 18,000 ל"י לחודש מיום 1.4.78 כשהסכום צמוד. הבעל מערער על חיובו ועל גובה סכום המזונות והאשה על גובה סכום המזונות.
א. אשר לשאלה אם ניתן לשלב את הערעור נגד ההחלטה מיום 18.2.79 בערעור על פסק הדין
העיקרי או יש לראות בהחלטה הראשונה "פסק דין" חלקי שצריך היה לערער עליו בשעתו -
ההחלטה מ- 1979 הינה החלטה גם אם כונתה פסק דין חלקי. ביהמ"ש מוסמך לתת פס"ד חלקי
ולהעניק את הסעד הנתבע כולו או מקצתו כשנראה לביהמ"ש שאין בהמשך הדיון כדי לשנות
את הממצאים לגבי העובדות המהותיות, והמשפט הגיע לשלב כזה שאין צידוק להשהות לגביואת מתן פסה"ד עד שיהיה בידי השופט לפסוק במחלוקת כולה. הנושא ששימש בסיס להחלטה הראשונה של ביהמ"ש, היה ענין זכותה של האשה למזונותיה מול טענת בעלה כי יש לבטל את החיוב במזונות אשתו בשל התנהגותה. דומה הענין לקביעת החבות בנזיקין אשר בעקבות
ההחלטה בה, באה החלטה שניה וסופית המפרטת את שיעור החבות. כיון שמדובר בהחלטה שהיא שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי ואיננה מעניקה את הסעד כולו או מקצתו, הריאיננה פסק דין חלקי וניתן לערער על אותה החלטה בערעור על פסק הדין הסופי.
ב. בהחלטתו מפברואר 1979 התייחס ביהמ"ש להקלטות שהוגשו לפניו, ומשמצא שהן כשרותקבע על פיהן כי המערערת בילתה לילה בביתו של גבר אחר ותיכננה בילוי נוסף איתו, ומנוסחה של השיחה ברור שהמפגשים היו על רקע יחסים בינו לבינה. ביהמ"ש ציין על כןכי מדובר בהתנהגות של "עוברת על דת" ולפי הדין האישי, גם אם יש רגליים לדבר קצת,רשאי הבעל למנוע מאשתו בדרך כלל את שארה וכסותה, עד שתקבל גט פיטורין. אולם ביהמ"ש המחוזי לא ראה בהתנהגות האשה עילה לשלול את מזונותיה בהסתמך על פס"ד של בית הדין הרבני הגדול שלפיו יכול והזכות למזונות לא תישלל גם מעוברת על דת כאשר הבעל איננו נימנה על סוג האנשים שהתנהגות כנ"ל מפריעה להם. המסקנה הנ"ל של ביהמ"ש.
יש בה משום סטיה מאמות המידה הנהוגות לענין חובת הבעל לזון את אשתו כאשר התנהגותה
המוסרית של האשה מהווה אמת מידה מכרעת. אמת המידה שהותוותה בפסק הדין דנא היא אמת
מידה מותנית. המבחן הוא עתה מעין חתך של המנהגים המקובלים בשני חלקי המשפחה. ברם,
מאחר וההכרעה בנושאים אלה נופלת על יסוד הוראותיו של הדין האישי ולאור הסימוכיןשהובאו מפסק דינו של בית הדין הרבני, אין להתערב ולפסול את מסקנתה של הערכאה הראשונה בנקודה זו.
ג_ בית הדין הרבני לא חייב את האשה בקבלת גט. פסק דינו ניתן אחרי החלטת ביהמ"ש מיום 18.2.79, אך לפני מתן פסק הדין בתיק שהוא נשוא ערעור זה. אילו קבע בית הדיןשדינה של האשה כדין מורדת או כדין עוברת על דת, היה בכך משום מעשה בית- דין שהיהבו כדי להשתיק את בעלי הדין מלטעון אחרת בביהמ"ש המחוזי. מאחר והחלטת בית הדיןניתנה אחרי שנסתיימו הטענות בענין חבותו של הבעל במזונות אשתו, לא היה בכך כדי להשפיע על אופי הטענות שניתן להשמיע בבית המשפט אלא על המסקנה המשפטית שאותה רשאיהיה ביהמ"ש להסיק עם תום הדיון. משמעותו המשפטית של פסק הדין הרבני כמעשה בית-דין, בעינה עומדת, גם כאשר אין לכך השלכה מעשית על היקף הטיעון של הצדדים שנסתיים כבר בינתיים. אולם פסק דינו של בית הדין לא עמד בסתירה למסקנה שהסיק ביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו של בית הדין שני חלקים עיקריים: התייחסות למעשיה של האשה הדומה למסקנה שהסיק ביהמ"ש המחוזי היינו שהיא עוברת על דת; החלטה שפתוחה בפני הבעל הדרך להיפטר
ממזונות האשה ע"י הפקדת גט. בית הדין לא קבע דבר בענין זכותה של האשה למזונותיה שיהיה בו כדי לשלול זכותה למזונות כל עוד לא השליש הבעל את הגט, וגם ביהמ"ש המחוזי לא הגביל את הבעל באשר לדרך שפתח לפניו בית הדין הרבני. אם יפעל הבעל בדרך
החילופית שעליה הצביע בית הדין הרבני יתכן ויחול שינוי מהותי שיאפשר לפנות לביהמ"ש המחוזי כדי לבקש פטור מחובת המזונות.
ד. אשר לענין שיעור המזונות - אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור כי מסקנותיו של
ביהמ"ש המחוזי מעוגנות בראיות ואין מקום לכך שביהמ"ש העליון ישוב וידון בעובדות ששימשו יסוד למסקנות ביהמ"ש המחוזי.
השופט בייסקי: מסכים.
השופט לוין: גם אילו פסק בית הדין הרבני שהאשה קצת עוברת על דת בסתירה להחלטתו של בית המשפט
המחוזי בפברואר 1979, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנות ביהמ"ש שלצורך ענין המזונות
הפכה החלטתו מעשה בית דין. הטעם לכך הוא שפסק דינו של בית הדין הרבני אינו קונסטיטוטיבי ואינו מהווה עובדה חדשה שעל ביהמ"ש המחוזי להיזקק לה. ברם, כאמור אין
סתירה בין החלטת בית הדין הרבני ובין החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין הנדון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא עוה"ד ד. ישראלי ומ. כספי למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיבה. 29.7.82)
=ע.א. 246/81 דבורה גוטהילף נגד יהושע גוטהילף
[פ"ד לו (4) 673]*סמכות דיון בענין מזונות.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב בתיק מ.א. 2154/79- הערעור נתקבל ברוב דעות).
ביום 5.12.77 הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני וכרך בה את ענין מזונותיה
של המשיבה. ביום 14.12.77 הגישה המערערת תובענה למזונות לביהמ"ש המחוזי (להלן התביעה הראשונה). ביום 7.2.78 החליט ביהמ"ש המחוזי להעביר את תביעת המערערת לבית הדין הרבני שישפוט בענין המזונות למערערת. על החלטה 1 לא ערערה המערערת. בית הדין פסק למערערת מזונות ולאחר מכן הגדיל את המזונות לפי תביעת האשה והצמידם ושוב הגישה האשה תביעה להגדלת המזונות, אך זו נדחתה משום שהסכום כבר ויצמד למדד. אשר לתביעת הגירושין - המשיב שינה טעמו במהלך הדיון וביקש שלום בית ולאחר מכן שב ותבע גירושיה ביום 12.7.79 חזרה המערערת והגישה תובענה למזונות לביהמ"ש המחוזי, (להלן התביעה השניה), ובתביעה זו נתבעו גם שני המשיבים האחרים, הורי המשיב, למזונות. ביום 10.2.80 נתן בית הדין פסק דין בו דחה את תביעת הגירושין של המשיב בציינו כי במהלך הדיונים השלימו הצדדים וחיו חיי שלום, ואם כי שוב הסתכסכו, קיים סיכויי טוב שימשיכו להיות יחד בשלום. בינתיים נמשך הדיון בביהמ"ש המחוזי בתביעת המזונות והאשה העלתה שני טעמים עיקריים בתביעתה: כי הבעל השיג את פסה"ד בתביעה הראשונה ע"י מעשה הונאה כלפי בית המשפט; כי לנוכח החלטת בית הדין הדוחה את תביעת הגירושין אין לחסום בפניה
את הדרך לבית המשפט המחוזי לתביעת מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שריר וקיים פסק דין הולך ומתמשך של בית הדין לענין מזונות האשה ועל כן יש להפנות את האשה
לבית הדין ובאשר לתביעה נגד ההורים הרי אין לדון בתביעה נגדם כל עוד לא נדונה
התביעה כנגד הבעל. מכאן הערעור.
השופט שמגר (דעת מיעוט) :
א. בתביעה הראשונה החליט ביהמ"ש המחוזי כי בשל הגשת תביעת הגירושין
שבה נכרך גם ענין מזונות האשה יש להעביר את תביעת המזונות לבית הדין. על פסק דין זה לא ערערה האשה כך שמדובר בהחלטה חלוטה שאינה ניתנת לערעור שהביאה את התביעה הראשונה לסיומה. עתה טוענת המערערת כי פסק הדין בתביעה הראשונה הושג ע"י מעשה מרמה. הטוען כאמור אינו יכול להביא לביטולה של ההחלטה הקודמת על ידי העלאת טענות תרמית .בהליכים בהם נתבעים המזונות מחדש בפני בית המשפט המחוזי, אלא צריך לבקש ביטולה של ההחלטה שניתנה בתביעה הראשונה ע"י פניה לביהמ"ש שנתן את ההחלטה. כל עוד לא ניתנה החלטה המבטלת את פסק הדין הראשון אין טענת התרמית תופסת. גם לגופו של ענין אין ללמוד מנסיבות המקרה כי המשיב חטא במעשה תרמית בהגישו את תביעת הגירושין. העובדה שבשלב מאוחר יותר, תוך כדי ההליכים, היה מוכן לשבות את עמדתו ולנסות לשוב לשלום בית, החלטה המושפעת לא אמת מן המאמצים שמשקיע בית הדין, אין בה בהכרח כדי להראות כי מלכתחילה הוגשה תביעת הגירושין בחוסר כנות.
ב. משנקבע כי בהחלטה בתביעה הראשונה אין פגם של תרמית, ממילא לא היה מקום להגיש תביעה חדשה למזונות לביהמ"ש המחוזי. תביעת המזונות הוגשה בעת שההליכים בפני בית הדין עדיין היו תלויים ועומדים ובכך די להלכה כדי להכריע בענין שלפנינו. כל גישה אחרת תוליך בהכרח לידי כך שרבים מאלו החייבים להתדיין בענייני מזונות בפני בית הדין הרבני בשל הוראות
בתי דין רבניים, יגישו במקביל תביעה לביהמ"ש המחוזי, תוך ציפיה לתוצאות
הליך בפני בית הדין. אם מעגנים את הטענה בדבר הכשרות שבפתיחת הליכים מקבילים בכך שפסק הדין שידחה אי פעם בעתיד את תביעת הגירושין יכשיר בדיעבד את הגשת תביעת המזונות, אין כל סיבה למנוע הגשת תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי מיד עם הגשת תביעת הגירושין לבית הדין הרבני. יהיה בכך כדי לסכל את המגמה למנוע ככל האפשר תביעות כפולות ומקבילות והתרוצצות מערכאה אחת לרעותה.
ג. פסקי הדין של בית הדין בענין מזונות המערערת, שניתנו במספר פניות של האשה להעלאת המזונות, היו פסקי דין הולכים ומתמשכים ועל כן חלות לגביהם הלכות ביהמ"ש העליון באשר לנושא מתמשך שצריך להביאו בפני הערכאה שדנה קודם בענין. בקשה לשינוי סכום המזונות בשל שינוי נסיבות צריכה היתה על כן להיות מופנית לבית הדין הרבני במקום לפתוח בהליכים חדשים בפני ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר לחשש של שופטי הרוב שמא ימהרו מתדיינים להגיש תביעת גירושין לבית דין רבני ויכרכו בה את ענין המזונות כדי לחסום בפני הצד השני את הדרך אל ביהמ"ש המחוזי - חשש זה כבר נדון בביהמ"ש העליון פעמים לא מעט והפתרון שגובש עד כה לא התבטא בהתרת תביעות מקבילות, אלא בהתנאת תנאים בענין תקפותה של הכריכה. המבחן החדש שהוצע עתה על ידי שופטי הרוב תלוי למעשה רק בתוצאה של ההליכים בבית הדין. אם תביעת הגירושין תידחה, ללא קשר לכבותה ולכבות הכריכה דווקא אלא לגוף הענין, די בכך כדי להכשיר כל תביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי אפילו לפני ההכרעה של בית הדין הרבני. גישה כזו פותחת את הדרך בפני תביעות חדשות ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות בכל המקרים שבהם בית הדין הרבני פסק בעבר ואשר בהם הוסר עתה המחסום בפני הגשת תביעה חוזרת לביהמ"ש המחוזי, מחסום שהיה קיים עד כה.
ה. מאידך, התביעה נגד הורי המשיב יכולה להתבסס על הוראות סעיף 4 לחוק לתיקון
דיני המשפחה (מזונות). ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לדון בתביעה כל עוד
לא נדונה התביעה נגד המשיב ולא הוברר שאין ביכולתו לזון את המערערת, דא עקא שביהמ"ש המחוזי התעלם מכך שהתביעה נגד המשיב כבר נדונה בבית הדין ושאלת יכולתו של המשיב לזון את המערערת היא שצריכה להתברר עפ"י הראיות שיובאו לפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לתביעה נגד המשיב ולקבל את הערעור בכל הנוגע להורי המשיב.
השופט ש. לוין:
תביעת גירושין ותביעת מזונות הן דבר והיפוכו כשביסוד תביעת הגירושין מונחת עילה להפקעת הנישואין ומכאן שתביעת המזונות הכרוכה בה היא עד לסיום הדיון בתביעת הגירושין. לפיכך, משתם הדיון בתביעת הגירושין פג כוחו של החיוב במזונות ואין לנו עוד ענין בפסק דין "הולך ומתמשך" בנוגע למזונות האשה. ממילא אין מניעה להגשת תביעת מזונות ע"י המערערת לביהמ"ש המחוזי. עם דחיית תביעת הגירושין נופלת עמה גם כל תביעה שנכרכה בה. אכן, כל עוד תביעת הגירושין היתה תלויה ועומדת בבית הדין לא היה ביהמ"ש המחוזי יכול להזקק לתביעת המזונות המקבילה, אך משנדחתה תביעת הגירושין ומשנקבע כי כלל המשכיות הדיון אינו מונע בעד המערערת לפנות לביהמ"ש המחוזי, אין טעם לדחות את תביעת המזונות שהוגשה לפני זמנה רק על מנת שהמערערת תגיש תביעה חדשה.
ניצול זכות הברירה שניתנה לאשה לגבי תביעת מזונות עשויה להביא לתוצאות מטריאליות שונות הן לענין שיעור המזונות והן לענין דיני הראיות וזכות ברירה זאת אין לשלול אלא כשקיימת "כריכה". מתן תוקף הולך ומתמשך לפסק דין של מזונות שניתן ע"י בית הדין בגדר תביעת הגירושין תרוקן זכות ברירה זו מתוכנה. מבלי לשלול את המבחן בדבר "הכנות" של הכריכה הרי גם כאשר הכריכה היא כנה אין לפסק דין של מזונות תוקף הולך ומתמשך לאחר שתביעת הגירושין הגיעה לקיצה.
השופט ד. לוין: משנדחתה תביעת הגירושין שהגיש הבעל לבית הדין הרבני תם כל אותו הליך וממילא משתחררת המערערת מהחובה שלמעשה נכפתה עליה על פי הדין לעתור למזונותיה בבית הדין דוקא. עתה חוזרת אליה זכות הבחירה החופשית העומדת לה לפי חוק בתי הדין הרבניים לעתור למזונותיה בביהמ"ש המחוזי. אילו המערערת היתה פונה לביה"ד מיוזמתה מלכתחילה היה "הליך מתמשך" מתקיים לענין המזונות וכל שינוי היה צריך להפנות לבית הדין. לא זה המצב כאשר האשה נאלצה לפנות לבית הדין עקב כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתביעה הראשונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מ. הוכמן למערערת, עו"ד ב. ברנר למשיבים. 13.9.82).
בג"צ 575/81 - שדה אבא נגד לשכת עורכי הדין ואח'
*החלטת הלשכה לדחות קובלנה נגד עו"ד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מכר דירה והמשיב השלישי ייצג את העותר ואת הקונים בעיסקה. העותר נתן יפוי כח בלתי חוזר לעוה"ד לייצגו בעיסקה ומשנתגלו סכסוכים בין הצדדים רשם עוה"ד הערת אזהרה על הנכס. העותר היתרה בעוה"ד כי יתלונן נגדו בלשכה אם לא יגרום לביטול הערת האזהרה. עוה"ד השיב כי פעל במסגרת חובתו לפי סעיף 22 לחוק המכר ולמען הקונים ובשמם ולא כנציגו של העותר. העותר הגיש תלונה ללשכה וזו קבעה כי עוה"ד פעל כדין כשרשם את הערת האזהרה. העותר פנה לפרקליט המדינה אך גם הוא דחה את בקשתו להגיש תלונה נגד עוה"ד ולפיכך עתר לבג"צ. העתירה נדחתה. הועד המחוזי של הלשכה נהנה משיקול דעת עצמאי להגיש תלונה ומשקל והחליט לא לדון בתלונה ופרט שקוליו כדרישת העותר הגיע תורו של היועץ המשפט לשקול אם להגיש מיוזמתו קובלנה וגם הוא החליט שלא להגיש את הקובלנה. הלכה פסוקה היא שהתערבות בג"צ בהחלטת היועץ המשפטי אם להעמיד אדם לדין היא נדירה ביותר, כי במילוי תפקידו זה מייצג היועץ המשפטי את ענין הציבור והוא נהנה משקול דעת רחב ויש להניח לו להשתמש בו באין מפריע כל עוד אין החלטתו לוקה באי יושר, חוסר תום לב או מניעים נפסדים. אפילו אם המשיבים היו נתפסים לטעות אין זה ענין לבג"צ להתערב בו. גם לגופו של ענין - התלונה שהוגשה היתה בנושא רישום הערת האזהרה ובענין זה לכאורה פעל עוה"ד כחובתו לרשום הערת אזהרה לאור סעיף 22 להסכם, וצריך היה לעשות את זה מלכתחילה וטוב עשה שבצע חובתו זו ולו גם באיחור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. העותר לעצמו, עוה"ד בן טובים ופכטר למשיבים.)
ב.ש. 556/82 - עבד חמאד ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד מאשר (בקשה לדחיית בצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני העוררים בעבירות מרמה והונאה במכירת מקרקעין שאינם שייכים להם וגזר את דינו של אחד,המבקשים ל- 15 חודשים מאסר בפועל ושל השני ל- 8 חודשים מאסר בפועל. הבקשה לדחיית בצוע גזר הדין עד לאחר הערעור נדחתה. ערעוריהם של המבקשים אמורים 'להשמע בקרוב, אם יתברר שהמבקשים התחילו לרצות עונשים. על פני הדברים הכרעת הדין עומדת במלוא תוקפה ומבוססת על מסקנות עובדתיות שביהמ"ש הגיע אליהן. כמדיניות, משהשתכנע ביהמ"ש שיש להרשיע את הנאשמים ולגזור דינם למאסר - ראוי לגרום לכך שיתחילו לרצות עונשם מיד או תוך ימים מספר לאמר מכן. ביהמ"ש יעכב ביצוע גזר הדין אם קיים חשש סביר שעד שיתברר הערעור יושלם ריצוי העונש או חלק ניכר ממנו, או אם קיים סיכוי נראה לעין שהערעור יתקבל ובמיוחד אם הסוגיה שבמחלוקת היא משפטים ולא עובדתית. בענייננו הערעור עתיד להשמע זמן לא רב לאמר תחילת ריצוי העונש וההכרעה בערעור תינתן כשעדיין על המערערים לרצות תקופת מאסר יחסית ניכרת. אשר לסיכויים בערעור עצמו - השגות המבקשים מופנות בעיקרן נגד ממצאים עובדתיים ובכגון דא ביהמ"ש שלערעור מתערב רק לעתים רחוקות.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד ברזילי וישמעיל למבקשים. 29.7.82). ע.פ. 601/81 - גמיל דענא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תיווך לשוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחתה).
המערער הורשע בשש עבירות של תיווך בשוחד, בכך שפעל כמתווך מעונה לשחודו של פקיד במשרד הרשוי שיסדיר אישורים של הצלחה במבחן העיוני לרשיונות נהיגה. ביהמ"ש דן אותו ל- 5 חדשים מאסר בפועל ו- 13 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדמה. לטענת הסניגור העונש חמור מדי ויש גם להתחשב בכך שהמתווך הראשי נדון לשנה אחת מאסר בלבד. אין עילה להתערב בגזר הדין. מדובר בשש עבירות שהנן חמורות בשל אופיין והשפעתן. יש בהן כל הסממנים של עבירות שוחד עם האספקט של השחתת עובדי הצבור ובנוסף לכך השלכה על בטחון הצבור באשר הן מביאות למתן רשיונות נהיגה לנהגים שאינם בקיאים בחוקי התנועה וכלליה. (בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד חביב אללה למערער, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 24.6.82)
ע.פ. 171/82 - שלמה טמסוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת שרתה בבסיס צבאי דרומית לאילת וחיכתה במקום האיסוף להסעה לאילת. היא נתקלה במערער שנהג במשאית וביצע עבודות באותו מחנה. הוא הציע לה להגיע לבאר שבע ובראותה שהוא מוכר במחנה וניתן לברר שם את פרטיו האישיים נענתה להצעתו. במהלך הדרך ירד המערער מהכביש בטענה שהוא רוצה לסעוד את לבו ולאחר מכן נטפל למתלוננת אך זו גילתה תושיה והצליחה להמלט מן הרכב למרות שהמערער ניסה למנוע זאת. ביהמ"ש זן את המערער לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה לשנה וחצי ופסילה על תנאי לשנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נדמה. בערעור על גזר הדין הועלו עובדות שאינן .מתאימות לממצאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ובית המשפט העליון הביע מורת רוחו מטענות בלתי
נכונות בכתב הערעור גם אם נכונה טענת הסניגור שנבעו מרשלנות גרידא. לגופו של ענין, המעשה חמור וגורם נזק בגופן ונפשן של צעירות תמימות ואפילו אמצעי זהירות סבירים לעתים אינם מספיקים כדי להישמר מפני נהגים האוספים אותן בדרך.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין עו"ד מזור למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.7.82).
ע.פ. 215/82 - שמעון מויאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבת תכשיטים בשווי של 17,000 שקל וכן 200 דולר במזומן ונדון ל- 10 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי וכן חוייב לפצות את אחת המתלוננות בסכום של 15,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער גדל משפחה מרובת ילדים ונשלח לקיבוץ שם התחנך, שרת בצה"ל ולאחר מכן השתלם בקורס מחשבים. בטיול בחו"ל הכיר חברה שהיתה מכורה לסמים וזו באה אתו ארצה. הוא ביקש לגמול אותה ומתוך כך היה בטל לעתים קרובות ממלאכתו, דבר שהביא לצמצום הכנסותיו, בעוד שההוצאות הכספיות שלו גדלו עקב קניית תחליפים לסמים. כל אלה שימשו רקע למעשה ההתפרצות והגניבה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעברו הנקי של המערער אך לרגל חומרת העבירה גזר עליו את העונש האמור. לא היה מקום להתערב בעונש אילולא פרטים נוספים שהובאו לידיעת ביהמ"ש העליון ע"י שירות המבחן. מדובר בחרטתו הכנה והזעזוע העמוק שבו נמצא המערער מאז שעבר את העבירה. נראה כי אכן היה זה כשלון חד פעמי אם כי חמור ומן הראוי להושיט יד למערער כדי לאפשר לו לחזור לדרך הישרה ולחיי עבודה תקינים. בכל הנסיבות יש להעמיד את המאסר בפועל על שלושה חדשים, מאסר על תנאי של 15 חדשים והפיצוי יעמוד בעינו, מבלי לדון בשאלה אם מוסמך היה ביהמ"ש המחוזי להטיל פיצוי בגובה זה שכן הסניגור לא התייחס לשאלה זו.
(בפני השופטים: אלון, ברק, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד בירגר למערער, עו"ד רבין למשיבה. 17.5.82).
ע.פ. 778/81 - חנניה גולן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 12 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משיכת שקים ללא כיסוי וזיוף בנסיבות מחמירות. בכל המקרים בוצעו העבירות תוך הכנה ותיחכום כאשר המערער פותח חשבונות בנקים ומצליח למשוך סכומים כספיים שונים אגב זיוף שיקים ופנקסי זהוי. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על מומרת העונש נדחה. העונש שהטיל ביהמ"ש הינו קל בהתחשב בכך שמאז 1976 מבצע המערער בשיטתיות ובהמשכיות עבירות מאותו סוג. בתי המשפט כבר ניסו עם המערער כל דרכי הענישה האפשריות, פיקוח שירות מבחן, מאסרים על תנאי וכדומה אך כל אלה לא הועילו. המערער מהווה סיכון לצבור ואם לא ניצל את ההזדמנויות שבתי המשפט נתנו לו בעבר, שוב אין מוצא אלא לשמור על החברה מפניו ע"י הטלת מאסר לתקופה ארוכה. (בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. עוז מ. סרגובי למערער, עו"ד גב' י. טפירו למשיבה. 24.5.82).
ב.ש. 648/82 - יואל לרנר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום, 22.7.82 הורה שר הבטחון לעצור את המבקש, מכח הסמכות הנתונה לו עפ"י סמכויות שעת חירום (מעצרים). שר הבטחון הורה על מעצר העורר לשלושה חדשים, אך נשיא ביהמ"ש המחוזי אישר את צו המעצר לתקופה של חודש בלבד שאמורה היתה להסתיים ביום 24.8.82. על החלטת נשיא ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור בפני מ"מ הנשיא בבית המשפט העליון והוא אישר את צו המעצר אך העיר כי אם קיימת אפשרות שבטחון המדינה ובטחון הציבור יאובטחו ע"י פקודת מעצר לפי סדרי הדין הפליליים הרגילים אין הצדקה לפנות לסמכויות שעת חירום מיוחדות. מ"מ הנשיא הביע תקווה כי אם תינתן פקודת מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי ישקול שר הבטחון את השמוש בסמכותו לפי תקנות שעת חירום. בינתיים הוגש כתב אישום נגד המבקש והוצא צו מעצר עד תום ההליכים. הערר על צו מעצר זה נדחה. קיים חומר לכאורה לביסוס אשמת העורר וההכרעה בין גירסת העורר לבין גירסת המדינה אינה ענין להליכים הנוכחיים והתברר בעת משפטו של העורר. המעשה המיוחס לעורר חמור בנסיבותיו ויש בו כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. מדובר בקשירת קשר להנחת מטען חבלה ליד אחד מקירותיו של בנין כיפת הסלע שבהר הבית, וגם עברו הפלילי של העורר יש בו כדי לתמוך בהוצאת פקודת המעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון הביע תמיהה על שום מה לא מומשה המלצת מ"מ הנשיא שכאשר תוצא פקודת מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי יבוטל צו המעצר לפי סמכויות שעת חירום. עולה בבירור מהחלטת מ"מ הנשיא שאם אדם נתון במעצר עד תום ההליכים נגדו אין צידוק לשימוש בסמכויות המעצר עפ"י סמכויות שעת חירום. לענין זה אין נפקא מינה אם העצור הגיש ערר על פקודת המעצר נגדו ואם לאו.
(בפני: השופט ברק. 24.8.82).
ב.ש. 662/82 - דאוד שאויש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בהצתה ובתקיפת שוטרים באשר שלח אש במזיד במחסן עצים, האש התפשטה ונגריה הנמצאת בסמוך עלתה באש וכן נגרם נזק לבית מגורי משפחתו של המבקש. הנזק הכספי נאמד ב- 2.5 מליון שקלים. משהוזעקה המשטרה תקף המבקש, לפי כתב האישום, את השוטרים. המבקש הואשם בהצתה ובתקיפת שוטרים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה לאישום כנגד המבקש ועובדה זו בצרוף חומרת העבירה על פי נסיבותיה יש בה כדי להצדיק את מעצר המבקש עד תום ההליכים חרף העובדה שעברו הפלילי אינו משמעותי. הסניגור ציין כי בחומר החקירה מצויים דברים שאמר מעבידו של העורר ושיש בהם כדי לתת אליבי לעורר, ולטענתו לא חקרה המשטרה טענת אליבי זו. אין בכך כדי לשנות מהחלטת המעצר. עם זאת יש להפנות את תשומת לבה של התביעה ושל המשטרה לטענה זו ואם מן הראוי במקרה זה לחקור טענת האליבי הרי יש לעשות את החקירה כבר עתה.
(בפני: השופט ברק. 29.8.82).
בר"ע 210/81 - אולס ובון לפיד נגד זאיר שעין ואח'
*מסירת מסמכים לחו"ל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיב נפגע בתאונת עבודה בספטמבר 1978 כאשר השתמש באקדח מסמרים שניתן לו ע"י עירית קרית מוצקין לצורכי עבודתו עבורה. בדצמבר 1978 הגיש המערער תובענה נגד עירית קרית מוצקין ולאחר מכן ביקש, באוקטובר 1979, לצרף כנתבעות נוספות את חברת רמינגטון (רפיד) וביהמ"ש החליט להרשות את הצרוף ולהמציא את המסמכים לחו"ל. לאחר מכן נתברר כי רמינגטון ורפיד הן שתי חברות שונות ולכן אישר הרשם לפי בקשת התובע להחליף את שם הנתבעת. להולץ ובנו רפיד וכן להמציא כתבי בי- דין למבקשת בגרמניה. המבקשת ביקשה לבטל את הרשות שניתנה בטענה שלא היתה סמכות לרשם לתת החלטה בדבר מסירת כתבי בי- דין מחוץ לתחום השיפוט של ביהמ"ש, האישור בוטל מחמת מוסר סמכות ולאחר מכן הגיש התובע בקשה חדשה והפעם התיר ביהמ"ש המחוזי מסירת המסמכים בחו"ל. לבקשה להרשות הגשת המסמכים לחו"ל צורף תצהיר של עוה"ד שטיפל בענין מטעם עירית קרית מוצקין ובתצהירו אמר כי החברה הינה יצרנית האקדח שבו קרתה התאונה וכי לפי מיטב אמונתו יש לתובע עילת תביעה טובה נגד החברה, יצרן האקדח, בין היתר, מאחר והאקדח תוכנן באופן לקוי והיה בלתי תקין וכן מאחר והחברה הפרה את חובות היצרן המוטלות עליה בדין. עוה"ד ריבק שהגיש את התצהיר נחקר על תצהירו ואמר כי דבריו בתצהיר אינם מתוך ידיעה אישית אלא על סמך אינפורמציה שנמסרה לו וכי לפי מיטב ידיעתו לא ביקש התובע לבדוק את האקדח וכי לגבי הפגם באקדח הוא מסתמך על הכתוב בפרשת התביעה, וכן כי לא נעשתה ע"י עירית קרית מוצקין בדיקה מוחלטת וסופית לגבי הפגם באקדח. באשר למסירת כתבי בי- דין לחו"ל אומרת תקנה 468 (א) לתקנות סדר הדין כי בקשת רשות תהא נתמכת על ידי תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש לתובע עילת תובענה טובה והמפרש את כתובת הנתבע בחו"ל וכן נימוקי הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע יצא ידי חובתו לפי הסעיף הנ"ל והערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי ושיינבוים כנגד דעתו החולקת של השופט בך.
המבקשת העלתה מספר טענות. טענה ראשונה היתה טענת שיהוי, היינו שחל
איחור בלתי סביר בהגשת הבקשה למתן היתר מסירת המסמכים לחו"ל ואולם טענה זו בדין לא נתקבלה. אין די להצביע על איחור אריתמטי כלשהוא בהגשת הבקשה, אלא על המבקשת להראות שהאיחור הוא בלתי סביר לאור נסיבות המקרה, ובנסיבות המקרה שלפנינו לא היה איחור בלתי סביר בהגשת הבקשה. טענה שניה העלתה המבקשת כי אין לה כל קשר לתאונה הנדונה, אך טענה זו אין בה ממש שכן בשלב זה עדיין אין לקבוע כי התובענה נגד המבקשת מקורה בטעות.
טענה עיקרית הנטענת ע"י המבקשת היא שאיננה בעל דין דרוש ושלא נתקיימו התנאים הנדרשים לפירוט בתצהיר, ומשלא קיים המבקש את דרישות התקנה רשאי השופט לסרב לבקשת היתר המצאה לחו"ל. אכן אין צורך כי בשלב זה יהוו התצהיר ויתר החומר שיוגש משום הוכחה מספקת לביסוס התביעה ואין גם חובה שהתצהיר יהווה ראיה קבילה במובן דיני הראיות, ויכול התצהיר להתבסס על עדות שמיעה בכדי להבהיר את נמוקי הבקשה, ובלבד שהוא יכיל משהו שיש בו כדי לשכנע את השופט שיש למצהיר ידיעה אישית כלשהי בנושא המשפט אשר לאורה נראית התביעה מבוססת למדי. אולם בענייננו לא עמד התצהיר, לדעת השופט בך, בתנאים אלה. לדעת השופט בך דברי המצהיר בחקירה הנגדית שאין
לו ידיעה אישית בנדון והוא מבסס את תצהירו על האמור בכתב התביעה בלבד מבטלים את ערכו של התצהיר. התוצאה היא שאין בפני ביהמ"ש ראיה כלשהי בדבר הפגם ומילוי החובות של החברה ומה גם שהמצהיר אומר שהאקדח לא נבדק ואף לא נתבקש לבודקו. בהעדר חוות דעת או דו"ח בדיקת האקדח, או ראיה אחרת כלשהי על פגם באקדח, וכאשר קיים רק תצהיר פגום אזי לא יצא התובע ידי חובתו. יש להוסיף ולציין כי בהתעורר ספק ביחס לבקשה מסוג זה יש לפרשו לטובת הנתבע הזר ולסרב את מתן ההיתר. השופט בייסקי בדעת הרוב ציין כי מקובלים עליו מרבית העקרונות והשיקולים המשפטיים כפי שציין השופט בך, אך לדעתו יוצא התצהיר ידי חובת הדרישה של התקנה הנ"ל. כתב התביעה מתייחס לשתי עילות. האחת שהאקדח תוכנן באופן לקוי והיה בלתי יעיל והעילה השניה שהחברה הפרה את חובות היצרן המוטלות עליה על פי דין. כתב התביעה מפרט אחד עשר מעשים ומחדלים הנוגעים לחובות היצרן על פי דין שלא מילאה. דברי המצהיר בחקירתו שאין לו ידיעה אישית מתייחסים רק לפגם באקדח ואינם מתיחסים לעילה השניה הנוגעת לחובות היצרן. אין לקבל את דעתו של השופט בך כי המצהיר בחקירתו התכוון לשתי העילות גם יחד. כיון שכך יש לומר שהתובע יצא ידי חובתו. (בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. עוה"ד ר. גוטשלק וי. כהן למבקשים, עו"דגב' ה. פרי למשיבים. 26.8.82).
ע.א. 220/81 - עופר ביטון ואח' נגד חיים ביטון
*סמכות בענין מזונות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף תביעת המערערים נגד אביהם למזונות באשר לדעתו ניהלו המערערים הליכים משפטיים עם אביהם בענין המזונות בפני בית הדין הרבני. אין יסוד למסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. אומנם היו הליכים לא מעטים בין המשיב לבין האם של המערערים, שגם התגרשה מהמשיב, ונפסקו לאם מזונות עבור הילדים, אך אין בכך כדי לחסום דרכם של קטינים המבקשים לתבוע מזונותיהם מאביהם בביהמ"ש. אחד המשפטים אומנם נוהל בידי האם במפורש בשם המערערים, אך לא התקיימו בו דיונים והוא נסגר ע"י בית הדין. אין בהליכים בין ההורים, יהיה זה בפני בית דין רבני ויהיה זה בפני בימ"ש מחוזי, כדי לגרוע מזכותו של קטין לתבוע מזונותיו, במישרין, מן ההורה או ההורים החייבים בהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. קיסרי למערערים. 9.8.82).
ע.פ. 682/81 - אשר עלה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונה תוך כניסה לצומת (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירות תעבורה בכך שהגיע לצומת ופנה לצד שמאל מבלי שהסתכל לכיון שמאל לפני שנכנס לכביש החוצה וכך פגע ברוכב אופניים. בכביש החוצה מותרת התנועה מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער ורוכב האופניים הגיע מכיון שמאל, היינו שנסע בכיון האסור. טען המערער כי בהגיעו לכביש שהוא חד סיטרי והתנועה בו מותרת מימין לשמאל צריך היה להיות ער לתנועה הבאה מימין ולהסתכל לצד ימין ולא צריך היה לחשוש שמא בא אחד בנסיעה מכיון האסור. לטענתו עצם הנסיעה בניגוד לכיון מנתקת את הקשר הסיבתי לאירוע התאונה ומן הדין היה לזכותו. טענה זו אין לקבל. נכון כי כאשר ברחוב חד סיטרי מדובר קיימת ציפיה פחותה לתנועת רכב בכיון אסור ואולם, אין נוהג רכב פטור מהחובות המוטלות עליו.
תקנה 64 לתקנות התעבורה, מחייבת את הנהג לעצור לפני שהוא נכנס לצומת באופן ובמקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה וכן ליתן זכות קדימה לרכב אחר שנכנס לצומת מכביש אחר. קיימת חבות של נוהג רכב גם כלפי מתרשלים המצויים על הכביש או העוברים על החוק. בהליך אזרחי מתרשל כזה או עובר על החוק עשוי להמצא חייב באשם תורם, אך זה איננו מפחית מחבות הנהג להבחין גם בכאלה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דן שפט למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.9.82).
ע.פ. 409/82 - עוזי גושציני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעשרה אישומים של זיוף, מרמה והתחזות, בכך שיחד עם אחר זייפו שתי תעודות זהות ובאמצעותן בצעו שורה ארוכה של מעשי מרמה על ידי משיכת שיקים מזויפים. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשלושים ושניים חדשים מאסר, מהם שמונה חדשים בפועל וכן למבחן של שנה מיום שחרורו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שבהתחשב בחומרת העבירות שעבר המערער, העונש איננו חמור כלל ואף נוטה לקולא. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את הנסיבות האישיות של המערער שבמרכזן העובדות כי היה שותף פאסיבי תחת השפעתו של השני, שזה המאסר הראשון של המערער, שהוא נשא אשה ופתח דף חדש בחייו וגם אישיותו איננה אישיות עבריינית. כן התחשב ביהמ"ש בעובדה כי העבירות נעברו בסוף 1979 ומאז עברה תקופה ארוכה למדי. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש העליון יקל עוד בעונש בהתחשב בכך שמאז פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי עשה המערער מאמץ ניכר ופיצה את רוב רובם של המתלוננים. גם שירות המבחן אומר שהמערער מצוי עתה באיזון עדין ומשתדל לפתוח באורח חיים של אזרח ישר. בהתחשב בכל אלה וכדי לעודד את היסודות החיובים של המערער ניתן לשנות את העונש כך שהמאסר בפועל יעמוד על שלושה חדשים בלבד, וכן ישלם המערער קנס של 10,000 שקל. גם צו המבחן יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד בירגר למערער, עו"ד יאראק למשיבה.12.8.82).
בר"ע 219/82 - משה סורוקה נגד מדינת ישראל
*אחידות העונשים (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש - הבקשה נדחתה).
המבקש ועוד אחד שימשו יחד כמנהלים של חברה לשירותי נקיון ואחזקה והשניים הורשעו בשורה של עבירות מס ערך מוסף, בכך שלא הגישו דו"חות ולא שילמו מס שהסתכם בלמעלה מ- 100,000 שקלים. בימ"ש השלום ציין כי לאור אופיה של העבירה אין מנוס מהטלת מאסר, אך הוסיף כי אילו היה המערער משלם את החוב היה מסתפק בהטלת קנס בלבד. הוא דחה את המשפט כמה פעמים אך לבסוף הטיל על הנאשמים תשלומי קנס שונים וכן דן את המערער לשלושה חדשים מאסר בפועל ושלושה חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על המאסר בפועל בציינו כי עד לערעור לא שילם המערער את הקנס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה נשענת למעשה על טעם אחד ויחיד שעונש המאסר שהוטל על השותף בוטל בערעור לביהמ"ש המחוזי והשארתו של עונש זה לגבי המבקש יש בה משום פגיעה באחידות העונשים. לדעת הסניגור אין מידת תשלומו של החוב בגדר אמת מידה היכולה להדריך את ביהמ"ש בשיקוליו לענין העונש. טענה זו נדחתה. בתי המשפט דלמטה רשאים היו לשקול לקולא את ענין הטבת הנזק
לקופת הציבור שיש בה גם ביטוי מה לחרטה. הזהות במעשה העבירה שבוצע ע"י שניים או יותר אין פירושו שביהמ"ש חייב להטיל גת עונש זהה. אחידות העונשים היא מטרה רצויה המעמיקה את תחושת הצדק בציבור הרחב, אך יש ונסיבות אישיות ונתוני רקע אחרים מצדיקים הבחנות בין נאשמים שבצעו עבירה זהה. אם יש מקום לייחס משקל לנתוני רקע שונים רשאי ביהמ"ש לבטא את האבחנה בגזר דינו. המבקש לא יכול היה להביא בפני ערכאת הערעור נסיבה מקילה חשובה כגון זו שהובאה על ידי שותפו לעבירה ומכאן מדוע לא זכה בהקלה בה זכה השותף.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גור לעורר, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 23.8.82).
ע.פ. 179/82 - יחזקאל אביבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות זיוף, קבלת דבר במרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי ונדון לששה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 10,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. את המעשים המיוחסים למערער הוא ביצע יחד עם אדם נוסף (להלן ליבוביץ) כאשר שניהם היו מנהלים של חברה. השנים קבעו כי ליבוביץ יחתום על שיקים וכתבי ערבות שנמסרו ללקוחות של החברה את שם אביו וקרוביו של המערער, מבלי לקבל את הסכמתם. טוען הסניגור כי אין בידיעה והסכמה גרידא כדי להוות סיוע לליבוביץ או כדי להטיל על המערער אחריות למעשים שליבוביץ ביצע. לטענתו לא הוכח כי בעת ביצוע המעשים הספציפיים ידע עליהם המערער, וידיעה לאחר מעשה אין ללמוד ממנה על ידיעה או הסכמה בשעת מעשה. אין לקבל טענה זו, אם כי יש לבסס את ההרשעה לא על יסוד סיוע לעבריין העיקרי כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, אלא על יסוד הקשר שנוצר בין שני הנאשמים ואין נפקא מינה בכך שהואשמו רק בעבירות המוגמרות. עבירת הקשר נשלמת ברגע בו נוצרה ההסכמה ההדדית לבצע את המטרה הבלתי כשרה, אף על פי שטרם נעשה דבר שיש בו כדי לקדם את הגשמתה של אותה מטרה. משנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים מוכנם של האחרים כך שכל מעשה שביצע אחד מהם בזמן קיום הקשר לשם קידומו, נחשב למעשה של חבריו לתוכנית המשותפת.
הסניגור טוען כי באמצעות השיקים ושטרי הערבות המזויפים קיבלה החברה ארכה לתשלומי כספים מצד הנושים וקבלת ארכה כזו איננה בגדר "דבר שנתקבל במרמה" לפי חוק העונשין. טעמו לכך שאין לדעת אם הארכה לא היתה ניתנת בלאו הכי ומכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי בין המרמה מזה לבין הארכה מזה. יתירה מזו, החברה ממילא לא היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה ומכאן שמצב הנושים לא השתנה לרעה מחמת מתן האורכה. אין בטענות אלה ממש. ארכה היא ללא ספק "טובת הנאה". הנושה מצדו ממתין על סמך המסמכים שקיבל במקום לפעול מיד ואילו לחייב ניתן אורך נשימה מכלי שיוטרד. הקשר הסיבתי קיים גם הוא שכן אין להעלות על הדעת שנושה שהיה יודע את האמת שהחתימות מזוייפות היה מעניק לחברה ארכה.
אשר לחומרת העונש - בהתחשב בחומרת המעשים אין העונש חמור מדי, וזאת למרות שנתקבל הערעור באשר למקרה אחד מתוך כלל המקרים שבהם הורשע המערער ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' בן שרת, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד צור למערער, עו"ד גב' בן שר למשיבה. 27.6.82).
על"ע 13/81 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*הרשעת עו"ד בגין ביטוי "שימות כל ביה"ד (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
ביולי 1978 כאשר המערער נמצא במילוי תפקידו כעו"ד במשרדי בית הדין לעבודה בבאר שבע, ביקש לבצע פעולה ותוך כדי ויכוח עם מזכירת בית הדין השמיע בפניה את המלים "שימות כל בית הדין". המערער הואשם בהתנהגות בלתי הולמת שיש בה כדי לפגוע בכבוד מקצוע עריכת הדין ובהפרת כללי האתיקה המקצועית המערער זומן להתיצב בפני בית הדין, שהרכבו נקבע ע"י יו"ר בית הדין וסגניו והודעה על דבר המותב שנקבע נמסרה למערער. נאמר בה כי חברי המותב יהיו יו"ר בית הדין, ושני עורכי דין. ביום 6.11.79 זומנה ישיבת בית הדין אך באותו יום לא התקיים דיון. אחד מחברי המותב לא הופיע בשל מחלה ואחד לא הופיע כי נבחר בינתיים לועד המחוזי ובמעמדו זה אינו יכול לכהן כחבר בית הדין למשמעת וגם הצדדים לא הופיעו מחמת אי בהירות באשר לשעת הישיבה. כיון שכך החליטו אב בית הדין, שהוא יו"ר בית הדין, וסגנו, לשנות את ההרכב באופן שיהא מורכב מאב בית הדין, סגנו ועו"ד שגם היה במותב הקודם הודעה על השינוי בהרכב נמסרה למערער. עד לאותו תאריך לא דן כלל בית הדיו המשמעתי בקובלנה לגופה ולאחר אותה ישיבה התקיימו מספר ישיבות בהרכב החדש ולא הושמעה כל טענה כנגד כשרות המותב. שאחר שמיעת הראיות והטענות קבע בית הדין המשמעתי כי המערער השמיע את המשפט "שימות כל בית הדין" בפני מזכירת בית הדין לעבודה. הוא לא קיבל את גירסת המערער שאמר משפט שונה מזה ושהכוונה היתה אחרת בית הדין הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו ודן אותו לחודשיים השעיה ותשלום הוצאות בסך 5,000 ל"י .בית הדין הארצי דחה את הערעור פרט לכך שהעמיד את תקופת ההשעייה על חודש אחד. הסיבה להתערבות היתה שמדובר בעו"ד העוסק במקצוע מזה שנים ועברו נקי וללא רבב וזה כשלונו הראשון. הערעור על ההרשעה נדחה ע"י בית המשפט העליון ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל וההשעיה בוטלה.
אשר להרשעה - אין כל עילה להתערבות _מותב בית הדין שדן בעניינו של המערער הורכב כדין וגם השינוי במותב נעשה כדין על ידי מי שהוסמך לכך. המערער היה מודע לשינוי הזה, השלים עמו, וכל משך הדיון לא השמיע הסתייגות מכשרות המותב אין מדובר במותב שהורכב על ידי מישהו שלא הוסמך לכך או שקיים את הדיון בהרכב חסר, פגם העשוי לפסול את הדיון כולו. אשר לתשתית העובדתית שעל פיה הורשע המערער - גם בענין זה אין מקום להתערבות. מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הדרגה הראשונה ששמעה את העדים ואין להתערב בכך.
אשר למידת העונש - אילו היה מקרה זה על פי נסיבותיו מצדיק את השעיית המערער לא היה מקום להתערב בתקופת ההשעיה הקצרה שנקבעה ע"י דרגת הערעור. ברם, במקרה זה הדברים הבוטים שיצאו מפי המערער הושמעו בעידנא דריתחא, כאשר המערער נקלע למצב של מצוקה וחשש שבגלל דרישה פורמלית הוא עלול , להחמיץ את ההתיצבות בפני השופט ולהשמיע בפניו את הבקשה הדחופה להוצאת צו זמני שבעיניו היה חיוני למרשו. כמובן, גם בעת מצוקה חייב עו"ד לנצור את לשונו ואם הוא נכשל בהשמעת דברים שאינם הולמים עורך דין עליו לתת את הדין על כך, אולם עונש ההשעיה הוא העונש השלישי בדרגת החומרה לאחר דרכי ענישה הולמים אחרים שאינם חסרי משמעות ושיש בהם כדי
לאלף לקח עורך דין שנכשל כאלה הם. עונש האזהרה ועונש הנזיפה. כבר בית הדין הארצי התייחס למקרה זה כאל כשלון ראשון של המערער ולכך יש להוסיף שמדובר בארוע שקרה לפני כארבע שנים להעניש את המערער, בחלוף זמן כה רב, בהשעיה של חודש ימים יהא צעד חמור מדי. לפיכך יש לבטל את עונש ההשעייה ולהחליפו בעונש של נזיפה וחיוב ,ההוצאות כאמור
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון ד. לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו,
עו"ד פכטר למשיבים 15.7.82).
ע.פ. 466/82 - שמעיה אנג'ל נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה
(ערעור על. סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות רצח, החזקת נשק שלא כדין והובלת נשק וכן עבירות חמורות נוספות המיוחסות גם לשני נאשמים אחרים כשהחל המשפט להתברר, בפני הרכב של שלשה שופטים, הוכנס המערער לאולם כשאזיקים על רגליו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הסניגור להסרת האזיקים, בנימוק שיש בעיות של בטחון והשופטים אינם מוכנים לקחת על עצמם את האחריות על שמירת הנאשמים בישיבה שהתקיימה שבוע לאחר מכן ביקש הסניגור שביהמ"ש יפסול את עצמו כיון ש"ביהמ"ש לא היה צריך להכיר את שמעיה אנג'ל ולא היה צריך להכיר בכך שהנאשם הוא מסוכן הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בקובעו שאין שום סיבה שיפסול את עצמו בשל העובדה שהרשה כי הנאשם ישב באזיקים לפי בקשת המשטרה כדי לוודא שהנאשם לא ינסה להמלט. הערעור נדחה
טענת הסניגור היא שהחלטת ביהמ"ש מצביעה על כך שיש לו דעה קדומה כלפי המערער בדבר אופיו המסוכן ובדבר רצונו להמלט ועל כן לא יזכה לדיון הוגן וללא משוא פנים כן טוען הסניגור כי מהחלטת ביהמ"ש מתגלה שהיתה פניה של המשטרה לשופטים מבלי שהסניגור הוזמן לדיון זה. מבלי להכנס לשאלה אם צדק ביהמ"ש כשלא נענה לבקשת הסניגור שיוסרו האזיקים -מהמערער ואם לאו, שכן לא על כך נסב הערעור, הרי גם אם טעה ביהמ"ש בהחלטתו אין טעות כזו מצביעה על דעה קדומה כלפי המערער ואינה מבססת חשש של משוא פנים לרעתו. השאלה היא אם העובדה שהמשטרה פנתה לביהמ"ש והביעה חשש שהמערער ימלט יוצרת חשש סביר שהמערער לא יזכה למשפט הוגן התשובה לכך היא שלילית אין טענה שהובאה לידיעת בית המשפט עובדה על עברו הפלילי של המערער אם יש לו עבר כזה. העובדה שביהמ"ש נעתר לבקשת המשטרה מראה אומנם שהשופטים סברו שיש לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים, אך אין בה כדי להראות שהם הגיעו לכלל דעה שהמערער הוא אדם מסוכן או בעל אופי רע עם זאת יש להעיר כי מוטב היה אילו פניית המשטרה היתה מובאת לידיעת הסניגור והיתה ניתנת לו הזדמנות להגיב עליה .
(בפני: הנשיא י. כהן, עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה 24.8.82).