ע.א. 192/80 - מיכל גדנסקי ואח' נגד מוגשם חברה למפעלי בנין בע"מ
*ביטול הסכם מכר מקרקעין.
* הזמן הסביר לביצוע התחייבות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב בהמרצת פתיחה 437/79 - הערעור נתקבל).
.
המערערים הם הבעלים של מגרש ברמת- גן והמשיבה היא חברה לבנין בתחילת שנת 1971, היינו עוד לפני תחילת חוק החוזים, נכרת חוזה בין הצדדים שלפיו התחייבו המערערים למכור את המגרש למשיבה וזו התחייבה לשלם למערערים 44000 ל"י, התחייבות שאותה קיימה המשיבה, וכן התחייבה לבנות על המגרש בית משותף ולהעמיד לרשות המערערים דירה בבית. הצדדים לא קבעו מועד למסירת הדירה מאחר והקמתו של הבנין היתה מותנית בהתגברות על שני מכשולים: על פי דיני התכנון שטחו של המגרש קטן מדי וצריכים היו המשיבים לרכוש עוד שני מגרשים סמוכים; במגרש מחזיק דייר מוגן וצריך היה לפנותו. למעשה לא נבנה הבית עד עתה. ביוני 1973 ביקש ב"כ המערערים פרטים אודות התקדמות הפעולות הנוגעות לביצוע החוזה ולמכתב זה לא ניתנה
תשובה. בספטמבר 1975 ביקש ב"כ המערערים לדעת עמדת המשיבה בקשר לחוזה ובתשובה הודיע ב"כ המשיבה כי זו עומדת על ביצוע תנאי ההסכם ככתבו וכלשונו. באוגוסט 1978
שלח ב"כ המערערים מכתב אל מנהל המשיבה וציין כי משלא נקבע תאריך לביצוע החוזה יש לבצעו תוך תקופה סבירה והתקופה של שבע שנים היא מעל ומעבר לתקופה סבירה. לפיכך ביקש ביצוע החוזה מיד וללא כל דחייה נוספת. ב"כ המשיבה השיב כי מנהל המשיבה נמצא בחו"ל ואין הוא יכול לענות. חלפו חמישה חדשים ומשנוכחו המערערים כי
המשיבה אינה נוקטת בפעולות לביצוע החוזה, ביקשו פסק דין המצהיר כי חוזה המכר בטל מחמת שיהוי והפרה ע"י המשיבה. מטעם המשיבה הוגש תצהיר ע"י אדריכל שטיפל בענין ולפי תצהיר זה הוגשה במאי 1972 לעירית רמת- גן מפה טופוגרפית של שלושת המגרשים; בפברואר 1973 הוגשה בקשה עקרונית לאישור תכנון בית משותף במגרשים הנ"ל
והועדה המקומית המליצה לאשר את התוכנית אלא שזו נדחתה ע"י הועדה המחוזית; הוגשה
בקשה להקמת בית משותף לבית משרדים על שלושת המגרשים וגם בקשה זו נדחתה; ב 4 באוקטובר 1975 החליטה הועדה מקומית על מתן המלצה עקרונית בדבר אישור בניית בית משותף למגורים ולמשרדים; בשנת 1977 הכין האדריכל תוכנית לבית משותף לשש קומות והגיש מפה טופוגרפית חדשה אך לא ציין בתצהירו מה עלה בגורל תוכנית 1. המערערים העלו שני נימוקים חילופיים לבקשתם: המשיבה הפרה את החוזה לכך שלא מסרה להם את הדירה בתוך זמן סביר; גם אם לא די בחלוף התקופה כדי לקבוע שהמשיבה הסתלקה מהתחייבותה עפ"י ההסכם זכאים המערערים להצהרה כיוון שאין למשיבה סיכוי לבנות את
הבנין באשר אחד המגרשים נמכר לאדם אחר והדייר שבבית הקיים טרם פונה, וכן באשר היתר הבניה לא נתקבל ואין אפשרות לקבלו, ומנהל המשיבה ירד מן הארץ ואין המשיבה
מנהלת עסקים בארץ ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים על שני נימוקיה: באשר לנימוק הראשון קבע כי פרק הזמן הראשון לביצוע עיסקה כגון 1 הוא ארוך אך המשיבה
חייבת היתה לעשות מאמצים למילוי התחייבויותיה והעובדה שהפסיקה את פעולותיה באוקטובר 1975 כשהגישה את התוכנית החדשה מעוררת ספק בדבר נכונות המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו גורל התביעה היה תלוי בשאלה זו בלבד היה נותן למערערים את הסעד המבוקש. ברם, לדעת ביהמ"ש מדובר בחוזה שלא נקבע בו תאריך לבצועו ובמקרה זה יכולים היו המערערים לבטל את החוזה ע"י משלוח הודעה ובה דרישה לקיים את החוזה תוך זמן סביר ובנטל זה לא עמדו המערערים, שכן במכתבם
באוגוסט 1978 דרשו את ביצוע החוזה "מיד ללא כל דחייה נוספת" מבלי לתת למשיבה אורכה לביצוע החוזה. אשר לנימוק החילופי של המערערים - סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שהמשיבה איננה יכולה לבצע את החוזה גם אם תרצה. מכאן הערעור.
א. לפי הדין שקדם לתחילתו של חוק החוזים, ואשר אינו שונה מקביעתו של חוק החוזים, מקום שלא הוסכם על מועד קיומו של חיוב יקויים החיוב תוך זמן סביר
לאחר עריכת החוזה. מידתו של פרק הזמן הסביר לביצוע עיסקה פלונית נקבע על ידי ביהמ"ש על יסוד הראיות שבפניו. בענייננו, המשיבה חרגה מן התקופה הסבירה בתוכה אמורה היתה למלא את חיוביה. קנה המידה לחישוב אורך התקופה הסבירה היה בעיני ביהמ"ש המחוזי האינטנסיביות של מאמצי המשיבה להקמת הבית. ביהמ"ש חילק את התקופה לשתי תקופות משנה: התקופה הראשונה מסתיימת בשנת 1975 כאשר הוגשה תוכנית חדשה לועדת התכנון המקומית ובאותה תקופת משנה השקיעה המשיבה מאמצים סבירים ונהגה בזריזות ראויה למלוי התחייבויותיה; התקופה השניה היא מ- 1975 ועד 1979 כאשר הסתמנה האטה משמעותית במאמצי המשיבה ולמעשה לא עשתה דבר לקידום ביצוע חיוביה. מכאן שהמשיבה חרגה מהזמן הסביר למילוי חיוביה.
ב. בערעורה חוזרת המשיבה על טענתה כי אינה עושה עתה דבר שכן תנאי לחידוש פעולותיה הוא קבלת אישור לתוכנית שהגישה בשנת 1977. דא עקא, שמתצהירו של האדריכל ועדותו הצטיירה תמונה שלפיה איש אינו מטפל בהליכים לקראת אישור התוכנית. ואין איש היודע מה עלה בגורלה. זאת ועוד, גם אם היעדר האישור של ועדת התכנון הוא המכשול היחיד להמשך העבודות הרי אישורה של ועדת התכנון לא היה תנאי מתלה בחוזה. אין מדובר כאן בתנאי לשכלולו של החוזה אלא בתנאי הקשור לבצועו. כמו כן, גם אילו היתה המשיבה עושה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה אך מטעמים שאינם תלויים בה לא יכלה להקים את הבנין במועדו, לא היה בכך בהכרח כדי לרפא את הפגם שבחלוף פרק הזמן הסביר לביצוע החוזה. משחלף זמן סביר והמשיבה לא עמדה בחיוביה היה מקום לראותה כמפרה של ההסכם.
ג. אשר לטענת המשיבה כי גם אם הוכח שחלף המועד לביצוע החוזה אין לבטלו שכן לא הוכחה כוונתה להסתלק מהחוזה - על פי הדין שקדם לחוק החוזים זכאי היה הצד הנפגע לבטל את החוזה בשל ההפרה כאשר הוכח כי התנהגות המפר כמוה כהסתלקות מהחוזה. בנסיבות הענין ניתן לראות בהתנהגות המשיבה הסתלקות מהחוזה. העובדה שמאז 1975 חלה הקפאה במאמצי המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה מגלה את כוונתה שלא לבצע את חלקה בעיסקה. דווקא משום כך שמדובר בעיסקה מסובכת צריכה היתה לפעול בהתמדה במטרה להקים את הבית המשותף ולמסור את הדירה למערערים ובמקום זאת הפסיקה את מאמציה כאשר מנהליה שוהים בחו"ל ואין יודעים אם יחזרו ארצה ומתי יחזרו.
ד. הפרת החוזה על ידי המשיבה היתה הפרה היורדת לשורשו של החוזה. המערערים לא היו חייבים לתת למשיבה ארכה נוספת לביצועו כפי שנדרש כאשר ההפרה אינה יורדת לשורש החוזה. זכות המערערים היתה לשלוח למשיבה הודעה ובה דרישה לביצוע החוזה והתראה כי אם החוזה לא יבוצע יהיו רשאים לבטלו. המערערים שלחו למשיבה מכתב באוגוסט 1978 ודרשו את ביצוע החוזה מיד. בכך התכוונו לאפשר למשיבה לשוב ולהרתם לעבודות במגמה להקים את הבית המשותף. זו היתה ארכה שהמערערים היו מוכנים לתת למשיבה למרות שחלף פרק הזמן הסביר הנדון. משחלפו חמישה חדשים נוספים זכאים היו המערערים לפנות לביהמ"ש ולקבל את ההצהרה שהחוזה בטל.
ה. אשר לטענת המשיבה כי אם יוחלט שהמערערים זכאים לבטל את החוזה יש להתנות זאת בכך שישיבו למשיבה את התשלומים ששילמה על פי החוזה - הדיון הנדון הינו על יסוד המרצת פתיחה שבה נתבקשה הצהרה בענין תוקף החוזה ואילו
הדיון בבקשת ההשבה מן הראוי שיתברר בעקבות פסק דין זה בהליכים נפרדים. זאת לא רק בשל הצורך לנקוט בסדרי הדין המתאימים, אלא מאחר ומול תביעת ההשבה הועלתה גם תביעת המערערים לפיצויים בשל הפרת חוזה ונכון יהיה אם שני הנושאים ידונו במשולב.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא עו"ד ד. גנור למערערים, עו"ד י. טוניק למשיבה. 20.7.82)
בר"ע 21/82 - אירג' כהן ציון נגד רפאל אראל
*העברת בורר מתפקידו.
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב בהמרצה 9287/81 ואח' - הערעור נתקבל).
ת
בין בעלי הדין מתנהלת בוררות בפני עורך דין יצחק וסטמן (להלן הבורר). המבקש תבע מהמשיב סכום של 50,000 שקל עפ"י שטר שבידו והמשיב תבע מהמבקש סכום של 310,000
דולר לאחר שכבר נשמעו עדים רבים והגיעו לקראת סוף הדיון החליט הבורר ביום 18.11.81 כי על כל צד להפקיד בידו תוך שלושה ימים ערבות בנקאית על סכום תביעתו של
אותו צד. בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 10.12.81 הודיע ב"כ המבקש כי לנוכח החלטתהביניים דלעיל, נסיבות נתינתה ושמועות על קשרים שבין הבורר לבין עו"ד זינגל ב"כ המשיב אין המבקש רוכש לבורר אמון ורוצה שיתפטר מתפקידו. תוך כדי הטיעונים נודע לב"כ המבקש לראשונה כי הבורר מייצג את עו"ד זינגל בתביעת פינוי שהגיש בעל הבית נגדו. הבורר לא החליט אם להתפטר והורה להמשיך בינתיים בשמיעת עדויות ואף סרב לדחות את המשך הדיון עד שב"כ המבקש יפנה לביהמ"ש. ב"כ המבקש פנה לביהמ"ש המחוזיבבקשה להעביר את הבורר מתפקידו עפ"י סעיף 11 (1) לחוק הבוררות הקובע כי לביהמ"ש סמכות לעשות כן אם "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים" טענות ב"כ המבקש היו בעיקר שתיים: נסיבות נתינתה של החלטת הביניים ותוכנה מהווים ראיה על חוסרהאובייקטיביות של הבורר המספיקה לערער את אמונו של המבקש; העובדה שבמהלך הבוררותנטל הבורר על עצמו את יצוגו של ב"כ המשיב במשפטו הפרטי מבלי להודיע על כך למבקש מספיקה בפני עצמה כשקול להעברת הבורר מתפקידו. לטענת המבקש זהו פגם בסיסי בכל מקרה, קל וחומר כאשר הבורר נבחר בשעתו מתוך 3 שמות שהציע עו"ד זינגל רק לאחר שהצהיר כי אין לו ו/או ללקוחו קשרים כלשהם עם אף אחד מעורכי הדין המוצעים. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הסכים עו"ד זינגל שיש לבטל את ההחלטה להמציא ערבות בנקאית. אשר לבקשה להעביר את הבורר מתפקידו הרי זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש אמר "מסכים כי מינויו של הבורר במשפט הפרטי של ב"כ המשיב יש בו משום טעם רע, אך אין בכך כדי להצביע על חוסר אובייקטיביות של הבורר, שהרי הבורר וגם ב"כ המשיב הם עו"ד ובוודאי מכירים זה את זה מבחינה מקצועית" הוא הוסיף כי "לאחר שינתן
פסה"ד עדיין פתוחה הדרך לפני (המערער) אם יפסיד במשפטו, לפנות ולטעון ולהוכיח חוסר אובייקטיביות של הבורר". על כך הערעור.
א. לטענתו המקדמית של המשיב כי העברתו של בורר מתפקידו בשל חוסר אמון בו מחייבת אובדן האמון של שני הצדדים גם יחד - טענה זו משוללת כל בסיס לא זו בלבד שלפי סעיף 5 לחוק הפרשנות "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע וכן להיפך", אלא שמחוייב ההגיון וחוש הצדק הוא שצד המגלה שהבורר
נוטה חסד ליריבו ואילו כלפיו אינו נוהג באותה מידת אובייקטיביות לא יהא נאלץ להמשיך בדיון על אפו וחמתו אם יש בידו להראות שקיים יסוד סביר לאי האמון, ישתמש ביהמ"ש בשיקול הדעת שחוק הבוררות מעניק לו ויעביר את הבורר מתפקידה אשר לטענה מיקדמית אחרת של המשיב כי פס"ד של ביהמ"ש המחוזי הוא "החלטה" ולא "החלטה אחרת" ועל כן היה על המערער להגיש ערעור בזכות תוך המועד הנקוב בתקנות סדר הדין ולא לבקש רשות ערעור - טענה זו מוטעית על פניה סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי "החלטה של ביהמ"ש לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות" וברור שהמערער נקט בדרך הנכונה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין עליו להכריע סופית בבקשה לפסול את הבורר ושאלה זו ניתן להעלותה מחדש לאחר שיסתיימו הליכי הבוררות אם יוגש ערעור -בכך טעה ביהמ"ש. אכן, עשוי לקרות שבהמשך בוררות, לאחר פס"ד שדחה בקשה להעביר בורר מתפקידו, יתגלו עובדות חדשות שלאורן סבור אותו מתדיין שוב פעם שאין הבורר ראוי לאמון, ואם קרה כך אין לכאורה מניעה שיפנה מחדש לביהמ"ש על סמך סעיף 11 (1) לחוק הבוררות, ויתכן שבפעם השניה ניתן גם להביא בחשבון את הנסיבות שכבר נדחו בבקשה הראשונה, אולם אין בין אלה לבין חובתו של ביהמ"ש להכריע סופית בבקשה המונחת בפניו ולא כלום. ג. לגופו של ענין - כאמור נבחר הבורר לאחר שעו"ד זינגל אמר שאין לו קשרים אתו ולכאורה ניתן לגרוס שהיתה בנסיבות אלה חובה מוגברת לספר למערער על ההתפתחות של הקשרים בין עו"ד זינגל לבין הבורר. אולם יתכן כי בענין זה אין יסוד ליחס לבורר ידיעה על נסיבות מינויו. אלא שנסיבות הנוגעות לבורר עצמו ניתן למצוא בהמשך הדיון בפניו כאשר ב"כ המערער ביקש שהבורר יפסול את עצמו וטען שקיימים קשרים עיסקיים בין הבורר לבין עו"ד זינגל, ממשיך עו"ד זינגל לטעון שאין קשרים כאלה ואין כל יחסים בין השניים מחוץ ליחסי חברות רגילים שבמקצוע, וגם במעמד זה לא העמיד הבורר דברים על דיוקם בדבר הייצוג שהוא מייצג את עו"ד זינגל. שתיקת הבורר מוסיפה חומרה לעובדה החמורה בפני עצמה שלא ראה חובה מוסרית לעצמו לגלות למערער או לב"כ את דבר מינויו לייצג את עו"ד זינגל עוד לפני מינויו כבורר. ההלכה הפסוקה קובעת, אם כי במשתמע, שיש וייצוג הבורר את אחד המתדיינים יהיה בו כדי לגרום להעברתו מתפקידו. אין לקבוע שאותה חומרה דבקה תמיד גם בייצוג ב"כ של אחד הצדדים, מבלי שהדבר הובא לידיעת הצדדים האחרים. המבחן הוא אם קיים חומר ראיות אשר לפי מבחן אובייקטיבי מוביל למסקנה שאין לצדדים או לאחד מהם יסוד לתת אמון בבורר. עובדת הייצוג הנ"ל ואי גילוי עובדה זו בנסיבות האמורות די בהן כדי להוביל למסקנה שהתנהגות הבורר מצדיקה את העברתו מהתפקיד
ד. גם נסיבות מתן ההחלטה מיום 18.11.81 בדבר הפקדת הערבות הבנקאית אומרות דרשני. העמוד בדפי הפרוטוקול המתייחס לנסיבות מתן ההחלטה נעלם ואיננו ודווקא בעמוד זה צריך היה להשתקף מהלך הענינים עד מתן ההחלטה. עיון בפרוטוקול מגלה סתירה על פני הכתוב באשר לשאלה אם נכח עו"ד זינגל בעת מתן ההחלטה ואם לאו ואם ביקש את מתן הערבות ואם לאו. הרישומים סותרים את עצמם וגם עובדה זו יש בה כדי לחזק את המסקנה כי יש להעביר את הבורר מתפקידו
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן- פור עו"ד קליביצקי למבקש, עו"ד שטנגר למשיב. 13.9.82).
בר"ע 220/82 - שאול קוץ נגד הפניקס הישראלי בע"מ
*התנגדות להחזרת תיק לבימ"ש לתביעות קטנות (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות נגד המשיבה, תביעתו נתקבלה באופן חלקי אך ביהמ"ש הורה שלא לזכות את המבקש בהוצאות בציינו כי בגלל הניהול הקנטרני והגובל בבזיון ביהמ"ש אין לפסוק הוצאות. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא ובקשר להוצאות יובאו ראיות ויושמעו סיכומים וינתן פסק דין חדש בהתאם. המבקש חושש כי פרשת ההוצאות תחזור על עצמה בבית המשפט לתביעות קטנות והוא מבקש רשות לערער כדי שייפסקו לו הוצאות כבר עתה. הבקשה נדחתה. אין בנסיבות הענין כדי להצדיק ערעור לבית המשפט העליון. אמנם נכון היה יותר לו היה ביהמ"ש המחוזי פוסק הוצאות כמקובל, אך כשהורה כפי שהורה אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק דיון נוסף בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. המבקש לעצמו. 12.8.82).
בר"ע 201/81 - שלמה ופורטונה בן הרוש נגד קצין התגמולים
*פירוש החלטה בדבר שכ"ט עו"ד לפי חוק משפחות חיילים שנספו (בקשה להבהרה).
ההוצאות בין המערערים ובין המשיבה נקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ביום 22.6.82 בסכום כולל של 10,000 שקל שעל המשיב לשלם למערערים. ביום 25.7.82 קבע ביהמ"ש העליון כי שכ"ט פרקליט המערערים יהיה 25,000 שקל בצרוף מע"מ. החלטה זו ניתנה לצורך הוראת סעיף 25 (ה) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה הקובע כי ב"כ התובע לא יהיה זכאי לשכר טירחה אלא באישור ועדת הערעור, ובשעור שייקבע ע"י ועדת הערעור. החלטתו הנ"ל של ביהמ"ש העליון באה לאפשר לעוה"ד לקבל שכר טירחה מהמערערים ולפיכך ניתנה ההחלטה אחרי שנתקבלה תגובת המערערים ומבלי שהוזמן לדיון נציג המשיבה. מאחר והסכום שעל המשיבה לשלם כהוצאות למערערים נקבע ע"י ביהמ"ש העליון בישיבה קודמת, אין ספק שהמשיבה אינה חייבת על פי הדין כל סכום נוסף למערערים או לב"כ מלבד הסכום של 10,000 שקל שנקבע בפסק הדין. על כן יש לדחות את בקשת המערערים לחייב את המשיבה לשלם את שכר טירחת עוה"ד כפי שנקבע ביום 25.7.82. אין ביהמ"ש מביע דעה אם מן הראוי שההפרש בין שני הסכומים ישולם על ידי המשיבה לפנים משורת הדין.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, יהודה כהן. עו"ד י. וינוגרד למערערים. 18.8.82).
ע.פ. 296/82 - זכי נחום נגד מדינת ישראל
*הדחת עד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהדחת עד לשינוי גירסתו במהלך חקירה משטרתית ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
טענתו המשפטית של הסניגור מתייחסת לענין הסיוע הדרוש, לדעתו, לעדותו של העד לגביו נעברה עבירת ההדחה. טענה זו נדחתה. מדובר בעד שהחנה את מכוניתו במקום חניה בראשון לציון והמכונית נעלמה. העד הגיש תלונה למשטרה ושמע מפי אנשי משטרה כי בנו של המערער חשוד בנהיגת מכונית שנערך אחריה מרדף. העד פנה לחברו שיעזור לו למצוא את המכונית בציינו שקיים חשש שמישהו הגר במזרח ראשון לציון הוא שגנב אותה. המכר פעל בענין זה אצל המערער והמכונית נמצאה למחרת היום. לאחר שבנו של המערער נעצר בקשר לגניבת המכונית העביר המערער לעד הודעה באמצעות אותו מכר כי מן הראוי שהעד יעזור לבנו להשתחרר ממעצרו. העד הסכים לנסוע עם המערער לביהמ"ש ולפי האישום נעשתה עבירת ההדחה בנסיעה זו. בענין זה אמר העד כי סוכם שהוא
יצהיר הצהרה כי מאחר והרכב נמצא תקין כלומר שייתכן וכלל לא היתה גניבה, וזה "סוכם ביני לבין הנאשם בדרך לביהמ"ש. אני הסכמתי, אני חושב שיש מספר סיבות שהביאו אותי להסכמה". סומך הסניגור על הביטוי "סוכם ביני לבין הנאשם" שהשתמש בו העד אך המלים הנ"ל אינן מבטאות את מצב הדברים כהוויתם וביהמ"ש יכול היה להסיק כי המערער השפיע על העד לומר כי ייתכן וכלל לא היתה גניבה, ואכן העד אומר מיד לאחר השימוש בביטוי הנ"ל "אני הסכמתי" משמע שהמערער הציע והעד הסכים. נשאלת השאלה אם כאשר הסכים העד לומר את הדברים הוא נהפך לשותף לדבר עבירה ועל כן נדרש סיוע לעדותו. ספק גדול אם אפשר לומר שאדם שהודח למסור עדות שקר הופך לשותף לעבירת ההדחה, היינו שהוא עבר עבירה של הדחת עצמו לעדות שקר. מסקנה כזו - אין הדעת סובלת.
אם תרצה לומר שהעד היה בכל זאת מעורב בענין, ועל כן דרוש "דבר מה" לחיזוק עדותו, הרי שהנסיעה בצוותא לביהמ"ש מהווה "דבר מה" נוסף לעדותו של העד. כבר נפסק שאם הוכה כי היתה הזדמנות לנאשם להפעיל את השפעתו ולבצע את עבירת ההדחה, הזדמנות זו מהווה את החיזוק הדרוש. לבסוף גם אם העד היה "שותף לעבירה" הרי הוא היה במצב של פחד מהמערער ומסר את עדות השקר תחת השפעת הפחד מפני התוצאות שעלולות לנבוע מסירובו למסור את הדברים שנתבקש לומר ובמצב של אי שוויון כזה אין מבקשים סיוע אף אם העד הוא שותף לעבירה.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את השיקולים לקולא. הוא ראה בחומרה רבה אל העבירה שבוצעה והביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות של המערער המראות שיש באופיו תכונה אלימה. יש צורך להטיל במקרים כאלה עונש מרתיע.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט כהן. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 16.8.82).
בג"צ 192/82 - ארנולד מרטין נגד שולמית מרטין
*חטיפת ילד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא נתין ארה"ב תושב אנגליה והמשיבה היא ילידת הארץ. בהתאם לאמור בעתירה חטפה המשיבה את הילד של בני הזוג בפברואר 1982 והוציאה אותו מאנגליה, שם מרכז חייו, והביאה אותו לישראל, בניגוד לצו עיכוב יציאה שהיה באנגליה. אין זו החטיפה הראשונה בפרשה זו וכבר בשנת 1979 הוצא הילד מהארץ ע"י אמו של העותר בניגוד לצוי עיכוב יציאה שהיו בתוקף אותה שעה בישראל נגד הוצאת הילד. שאלות רבות שבעובדה שנויות במחלוקת בין בעלי הדין ואף סמכותו של ביהמ"ש בישראל לדון בפרשה שנויה במחלוקת. אין המקרה מתאים להתערבותו של בג"צ כבר מן הטעם שבימ"ש אחר דן בנושא. העתירה הוגשה ביום 31.3.82, אך כבר ביום 7.3.82 הגישה המשיבה תובענה להחזקת הילד לביהמ"ש המחוזי בירושלים ובאותו יום בקשה וקבלה צו עיכוב יציאה שלא נעשה כל נסיון לתקפו. העותר הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף אך חזר בו ממנה, תוך שמירה על זכותו לתקוף את הסמכות בתום הדיון. ביום 31.5.82 הסכימו בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי למינוי פקידי סעד שיחקרו את ההורים וניתן צו בהסכמה. בנסיבות אלה, כשהתיק תלוי ועומד בבית משפט אחר, וכשאותו בית משפט מצוייד יותר מבג"צ בכלים המתאימים להכרעה בתיק זה וכן לדון בשאלות המשפטיות המתעוררות, אין עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עוה"ד אוסטר וורמן לעותר, עו"ד נ. סולן למשיבה. 21.6.82).
ע.פ. 241/82 - יורם סימן טוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כ- 2.5 גרם חשיש לשוטר מוסווה ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי כן חוייב בתשלום הוצאות משפט בסך 4,000 שקלים, באשר המדינה העמידה למערער סניגור כי טען שאין לו הכנסות ואילו הלכה למעשה הסתבר שהיו לו הכנסות. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שתשלום ההוצאות בוטל.
הסניגור טען כי נאשם אחר, שהיה העבריין העיקרי ושהוגש נגדו כתב אישום בפני בית דין צבאי ובו מספר ניכר של פרטי אישום, נדון אף הוא ל- 18 חדשים מאסר בפועל ולדעת הסניגור פער זה בענישה אין להצדיקו; מדובר במקרה בודד של מי שעסק לא בסחר אלא בתיווך ושהסתבך הסתבכות מקרית; וכן יש להתחשב בנסיבות האישיות של המערער. כן ציין הסניגור כי החלטתו של ביהמ"ש לחייב את המערער בהוצאות בטעות יסודה שכן מדובר כאן במינוי סניגור שחובה למנותו והוצאותיו של זה על פי חוק סדר הדין הפלילי מוטלות על המדינה. לטענה אחרונה זו הסכימה התובעת ולפיכך בוטל תשלום ההוצאות.
אשר לעונש המאסר - ביהמ"ש העליון קבע עונשי מאסר בפועל של שנה וחצי ואף למעלה מזה על נאשמים שהורשעו בעבירה של סחר או תיווך בסמים מסוכנים גם אם לא היה להם עבר פלילי. עבירות סחר בסמים הן חמורות כל כך עד שהמלחמה בהן מחייבת להטיל עונשי מאסר גם על נאשמים שזו להם עבירתם הראשונה. לפיכך אין להתערב בעונש המאסר. מטרידה במקצת העובדה כי השותף שהועמד לדין בגין הארוע הנדון וארועים נוספים רבים נדון אף הוא ל- 18 חדשי מאסר בפועל בלבד. מתוך עיון בגזר הדין של בית הדין הצבאי עולה כי חרג בצורה משמעותית ממידת העונש שצריך היה להטיל. לכאורה ניתן היה לצפות שמדיניות הענישה של בתי הדין הצבאיים מחמירה יותר מזו שלנו והנה נתקלנו כאן במקרה הפוך. ברם, אין ביהמ"ש העליון יושב בערעור על עניינו של הנאשם האחר ומדיניות הענישה במערכת הצבאית נקבעת בבית הדין הצבאי לערעורים.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד ש. אלברנס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה 9.8.82).
ע.פ. 56/82 - פורת הרצל בן יוסף נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי יחד עם שניים אחרים עשה עיסקת סמים בה סופקו לשוטר מוסווה כ- 2.5 גרם חשיש, ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין כי זה 4 שנים שהמערער לא עבר עבירות כלשהן, הוא ניסה לנהל חיי משפחה תקינים ולאחרונה נולדה לו בת כשהוא היה במאסר וכן כי חלקו בעבירה לא היה מרכזי והנאשם השני הוא היה הרוח החיה במעשה. הוא טוען כי למרות עובדה זו נדון הנאשם השני למאסר על תנאי והפער בעונשים מצדיק התחשבות במערער ושינוי עונשו לקולא. ברם, העונש הנדון אינו כבד והוא תואם את מדיניות הענישה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון, מה גם שלמערער רשימה ארוכה של עבירות קודמות וביניהן עבירות אלימות ועבירה של החזקה ושימוש בסמים גם התסקיר של שרות המבחן אינו מעודד וביהמ"ש דלמטה התחשב כבר בכל הנסיבות האישיות של המערער ואין להתערב בהחלטתו. נכון שקיים פער ניכר בין העונש שהוטל על המערער לבין זה שהוטל על חברו לכתב האישום, אך ניתן
להסביר פער זה בעברם השונה של שני הנאשמים. למערער עבר פלילי ניכר ואילו לנאשם השני זו עבירתו הראשונה. גם ההמלצות של קצין המבחן שונות הן ביותר.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד בסן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 9.8.82).
ע.פ. 28/82 - יעיש לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 2.5 גרם הירואין ומספר כדורי אדולן ובעבירה של שיבוש הליכי משפט בכך שכאשר הגיעו השוטרים לביתו השתהה בפתיחת הדלת והשליך את שקית ההרואין דרך החלון כדי להעלימה מעיניהם של השוטרים המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 20 חדש שמתוכם 12 חדשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - ביהמ"ש פירט בפסק דינו את נימוקיו להרשעה ואין להתערב בהם. גם באשר לחומרת העונש אין להתערב. הסניגור העלה את עברו הקשה של המערער והמאמצים הקשים שעשה כדי להשתקם, ואולם למערער הרשעות קודמות ונדון מספר פעמים לתקופות מאסר שונות ולאחרונה הורשע בשלוש עבירות תיווך ועבירה של סחר בסמים שבגינן נדון לששה עשר חדשים מאסר בפועל ו- 20 חודש מאסר על תנאי, המאסר שהופעל עתה. מדובר בהירואין שהוא סם קשה וכמות שאיננה לשימוש עצמי. העבירות חמורות בטיבן ובנסיבותיהן, את העבירות ביצע כשמאסר על תנאי תלוי מעליו וגם המאסר על תנאי נגזר בגין עבירות סמים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 5.8.82)
ב.ש. 599/82 - ארביב אריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במעשה אינוס תוך שימוש באלימות וביהמ"ש הורה על מעצרו עד גמר ההליכים, בעיקר משום חומרת העבירה ונסיבותיה. בעת מתן צו המעצר היו בידי התביעה ראיות לכאורה ומאז כבר העידו המתלוננת ועד נוסף מטעם התביעה, אך המשפט לא נסתיים והיה אמור להמשך בשלהי ספטמבר 1982. לאחר שביהמ"ש הורה על המעצר הגיש העורר ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה מהטעם שעל פי הראיות לכאורה שבידי התביעה יש צידוק למעצר וכן משום שלא היתה זו הפעם הראשונה שהעורר נהג באלימות כלפי המתלוננת ולפיכך היה קיים חשש סביר שיחזור ויבצע בה מעשי אלימות. מאחר והמשפט לא הסתיים במועדים שיועדו לו הוגשה בקשה לפני הרכב ביהמ"ש השומע את הדיון לעיין מחדש בהחלטת המעצר והועלה נימוק חדש שחלפו חמשה חדשים מיום המעצר והדיון טרם הסתיים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. העבירה חמורה במהותה ואם תתקבל גירסת המתלוננת הרי לא זו בלבד כי בוצע מעשה אונס אלא שבוצע בנסיבות חמורות מאוד. אומנם גירסת העורר היא שהבעילה היתה תוך הסכמה אך השאלה גירסתו של מי היא נכונה תוכרע ע"י ביהמ"ש על פי מכלול הראיות ואמינות העדים ולא עתה הזמן לדון בכך.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' כ. חנוך למבקש, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 4.8.82)
ד.נ. 40/80 - פאול קניג נגד יהושע כהן
*קיום צוואה בכתב יד שלא נחתמה (עתירה לדיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון בע.א. 86/79 (פד"י ל"ה (1) 176) - פסק הדין הקודם אושר ברוב דעות השופטים הנשיא (לשעבר) לנדוי, בייסקי וש. לוין, כנגד דעתם החולקת של השופטים אלון וברק). המנוחה גיזל כהן מצאה את מותה בנסיבות טרגיות. נישואיה למשיב לא עלו יפה והיא לא הצליחה להתגרש ממנו היא שכרה חדר בקומה העשרים של בית מלון בתל- אביב וכעבור שעה קלה קפצה מחלון ובידיה בתם הקטנה של בני הזוג והשתיים נהרגו. בחדר נמצאו מספר פתקים. בפתק אחד שכותרתו "צוואה" נאמר כי כל מה ששייך לה היא מצווה לאחיה ולאמה ואילו בפתק אחר כתבה שהיא מסרבת שהמשיב ישתתף בהלוויה וכן היא מותחת ביקורת על התנהגותו. הפתקים היו בכתב ידה, הם נכתבו- סמוך לפני התאבדותה, אך לא היו חתומים ולא היה בהם תאריך. העותר ביקש לקיים את הפתקים כצוואה על פי סעיף 19 לחוק הירושה. סעיף זה אומר כי "צוואה בכתב יד תכתב ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו". על העובדה שהפתקים לא היו חתומים ולא היה בהם תאריך ביקש העותר להתגבר בעזרת סעיף 25 לחוק האומר כי "לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או העדים או בתאריך הצוואה...". ביהמ"ש המחוזי ולאחריו ביהמ"ש העליון בדיון הקודם סרבו לאשר את הפתקים האמורים כצוואה של המנוחה ובעתירה לדיון נוסף אושר פסה"ד הקודם בפסק דין מקיף מפי השופט ש. לוין שהצטרפו אליו בפסקי דין קצרים יותר הנשיא לשעבר לנדוי והשופט בייסקי, ולעומתם סברו השופטים אלון וברק בדעת מיעוט כי יש לאשר את הפתקים כצוואת המנוחה.
בחמשת פסקי הדין נסקרה המדיניות הכללית שיש לקיים את רצון המת ולעומת זאת המדיניות שיש להיות בטוח כי הצוואה היא צוואת המנוח והיא מביעה את גמירת דעתו של המנוח. הדעות נחלקו באשר לשאלה אם חסרון החתימה והתאריך הוא בגדר פגם שניתן להתגבר עליו בעזרת סעיף 25. דעת הרוב היתה כי כדי שביהמ"ש ישתמש בסמכותו לפי סעיף 25 צריך שיהיה מדובר "בצוואה", ואילו חסרון התאריך והחתימה, בצוואה בכתב יד לפי סעיף 19, אינם בגדר פגם אלא חסר השולל מהפתק את הגדרתו כ"צוואה" בכלל. מכיון שאין כאן צוואה ממילא אין סמכות לביהמ"ש לתקן את הפגם לפי סעיף 25.
מאידך סבר השופט ברק כי העדר החתימה בצוואה בכתב יד והעדר תאריך הם בגדר פגם הניתן לריפוי עפ"י סעיף 25 לחוק הירושה, וכי על ביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי סעיף 25 ולתקן את הפגם הנדון.
השופט אלון, שגם הוא היה בדעה כי יש לקיים את צוואת המנוחה, סבר אומנם כי אין מדובר כאן בפגם הניתן לתיקון לפי סעיף 25, אך לדעתו יש לראות את הפתקים כצוואת שכיב מרע ובעוד שלפי סעיף 23 לחוק הירושה צוואת שכיב מרע צריכה להאמר בפני שני עדים, הרי לדעת השופט אלון אין דרישה זו דווקנית וכאשר אין ספק מה היה רצונו של שכיב מרע, וזאת ע"י כך שכתב בכתב ידו את רצונו, אין להמנע מקיום צוואתו כצוואת שכיב מרע גם כאשר היא לא נאמרה בפני שני עדים.
השופטים האחרים לא דנו בשאלה זו שכן היא לא נדונה לא בביהמ"ש המחוזי ולא בדיון הקודם והצדדים כלל לא התייחסו לאפשרות כגון זו.
(בפני השופטים: הנשיא לשעבר לנדוי, אלון, ברק, בייסקי, ש. לוין. עוה"ד מ. כספי ומ. שטרן לעותר, עו"ד מ. שכטר למשיב 28.7.82).
ב.ש. 655/82 - מדינת ישראל נגד יצחק רחימי ועמנואל נג'י
*הארכת מעצר עפ"י סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעיסקאות של יבוא והחזקת כמות של 850 גרם נטו הרואין. הם נעצרו עד תום ההליכים ובינתיים עברה שנה ומשפטם טרם נסתיים. המדינה ביקשה הארכת המעצר בשלושה חדשים על פי סעיף 54 והבקשה נתקבלה. הסניגורים טענו כי בקשת התביעה מבוססת כולה על חומרת העבירה וטיעון זה בלבד אינו יכול לעמוד כיום שהרי טיעון זה הוא שעמד ביסוד המעצר עד תום ההליכים. אין לקבל טענה זו. חומרת העבירה עפ"י נסיבותיה הינו טעם ראוי הן למעצר עד תום ההליכים והן להארכת המעצר בתום שנה, אם כי המשקל שיש ליתן לגורם זה עשוי להיות שונה בכל אחת מהנסיבות. בעניננו העבירה שמייחסים למשיבים חמורה ביותר בנסיבותיה וחומרה יתירה זו מהווה גורם חשוב גם בשקול של הארכת המעצר כמבוקש. אשר לענין ראיות התביעה - אין להכריע בשאלה זו בעת הדיון שבפנינו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשת, עוה"ד ברדוגו ובר חיים למשיבים. 29.8.82).
ב.ש. 589/82 - מוחמד סבני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עסק במכירת פרי הדר מתוך מכונית ותוך כך חטף ארנקה של קשישה בת 74 שבאה לקנות פרי הדר, השתמש נגדה באלימות וברח מהמקום. העורר הוא בן 18 ועברו נקי וביהמ"ש ציווה על מעצרו עד תום ההליכים. המקרה אירע ביוני 1982, הדיון החל באוגוסט והעורר הודה בביצוע המעשה, אך המשפט לא יכול היה להסתיים ביום הדיון שכן על ביהמ"ש היה לבקש תסקיר קצין מבחן. לכן נדחה הדיון לגמר לספטמבר 1982. הסניגור ביקש לשחרר את העורר בערבות, אך השופט דחה את הבקשה לנוכח חומרת העבירה והערר על כך נדחה. הסניגור סבור שקיים סיכוי כי ביהמ"שישתכנע עפ"י התסקיר כי אין להטיל על העורר עונש מאסר ואם לא ישוחרר יווצר מצב שהעורר נענש כבר בשלושה חודשי מאסר בבית המעצר. בטענה זו יש התעלמות מחומרת המעשה ומדיניות הענישה המקובלת לגזור על עבירות כאלה עונשי מאסר בפועל על מנת להדביר את התופעה הבלתי נסבלת של תקיפת אזרחים שלווים ושדידת תיקיהם בראש חוצות. האפשרות שחרף הנסיבות יימנע ביהמ"ש מלהטיל מאסר בפועל ולו גם לתקופה של 3 חודשים היא אפשרות קלושה ביותר.
(בפני: השופט ד. לוין. 4.8.82).
ע.פ. 883/81 - אורי מסיקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במסירת עדויות סותרות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, כששנה זו מצטברת לעונש של שנתיים שהמערער מרצה בגין עבירות אחרות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי תסקיר שירות המבחן התפתחה אצל המערער מציאות חדשה תוך נטילת אחריות בתחומי העבודה ובתחומי המשפחה ולפיכך הומלץ לקצר את המאסר ולהעמיד את המערער בפיקוח השרות. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש העליון כי לשם שיקומו של המערער מן הרצוי ליתן לו הזדמנות נוספת לפיכך יהיה העונש חצי שנה מאסר בפועל מצטבר למאסר האחר וחצי שנה מאסר על תנאי וכן יועמד המערער, בהסכמתו, בפיקוח שרות המבחן במשך שנה אחת מיום שחרורו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד משגב למערער, עו"ד מ.מזוז למשיבה. 19.8.82).
ב.ש. 656/82 - אלברט אלימלך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש אישום בגין קשירת קשר ופריצה לדירה ע"י שבירת צילינדר וגניבת אוסף מדליות, תכשיטים וכסף מזומן בשווי של חמישה מליון שקל. הוא נעצר עד תום ההליכים בהחלטה מיום 30.12.81 וזאת לאחר שהעורר כבר היה עצור מיום 17.11.81 עקב החקירה שהתקיימה. שמיעת הראיות נדחתה למרץ 1982 ובישיבה זו ביקשה התביעה תיקון כתב האישום והוספת 10 פרטי אישום של התפרצויות לדירות שונות ע"י שבירת מנעולי הצילינדר. מאז מרץ נתקיימו כ- 10 ישיבות_ מספר ישיבות לא נתקיימו מחמת עיצומים בבתי המשפט או מחמת מחלתו של השופט. עתה נקבע המשך המשפט לשלושה תאריכים קרובים בחדש ספטמבר. בינתיים הוגש נגד המבקש כתב אשום חדש המייחס לו 25 מעשי פריצה באותה שיטה. הסניגור ביקש עיון מחדש בצו המעצר מהטעם ששמיעת המשפט לא תסתיים בחדש ספטמבר ונמצא שהמערער ישב במעצר תקופה ארוכה., ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. ניהולו של התיק בוצע במהירות סבירה ונקבעו ישיבות רבות סמוכות זו לזו. התמשכות המשפט היתה בשל גורמים אובייקטיביים ללא שהצדדים היו אשמים בכך ובנסיבות המיוחדות של המקרה אין מנוס מהמשכת המעצר עד תום ההליכים, וזאת הן בשל חומרת המעשה והן בהתחשב בשלב המתקדם ביותר שאליו הגיע המשפט.
(בפני: השופט ברק. 82.).8).
ע.פ. 91/82 - יוסף רוזנברג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירת מס בכך שלא הגיש דו"ח על הכנסותיו בשנת המס 1977 וכן בשבע עבירות נוספות שענינן אי רישום תקבולים בקופה רושמת. המערער החזיק וניהל בתקופה שבה בוצעו העבירות שתי קונדיטוריות בנתניה והעבירות בוצעו בקשר עם הדרך שבה ניהל עסקים אלה. בימ"ש השלום ראה בחומרה מעשיו של המערער וסבר שבהיות עבירות אלה נפוצות יש להרתיע את המערער ואחרים ע"י גזירת עונש מתאים ודן את המערער ל- 4 חדשים מאסר בפועל ו- 8 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המערער והעמיד את המאסר בפועל על שלושה חדשים וזאת כדי שיוכל לבקש עבודות חוץ. הערעור הנוסף על המאסר בפועל נדחה אך נתקבל בענין המאסר על תנאי שנקבע לשמונה חודשים וכן באשר לתנאים שבהם יופעל המאסר.
עד כמה שמדובר בענין המאסר בפועל - אין להקל נוספות עם המערער בהתחשב בחומרת העבירות. מאידך יש להתערב בענין המאסר על תנאי. תקופה של שמונה חדשים ארוכה מדי בנסיבות המקרה ובמיוחד כשבנוסף לכך הוטל מאסר בפועל וגם קנס די ממשי. כמו כן היקף התנאי רחב מעבר לנדרש, שהרי הוא כולל כל עבירה לפי פקודת מס הכנסה, אפילו עבירות פורמליות במהותן, שנישום עלול להכשל בהן בהיסח הדעת. לפיכך יש להעמיד את המאסר על תנאי על שלושה חדשים בלבד וכן התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירות ספציפיות לפי פקודת מס הכנסה שענינן העלמות מס.
(בפני השופטים, ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד בלט למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 24.6.82).
ע.פ. 6/82 - יינות ומשקאות חריפים אפרת בע"מ נגד מדינת ישראל
*מציאת גוף זר במזון (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בייצור יינות ומשקאות חריפים והועמדה לדין בגין נמלה שנמצאה בבקבוק עראק מתוצרתה. בפני ביהמ"ש היו עדויותיהם של מנהל המערערת (להלן המנהל) ושל מפקח מטעם משרד הבריאות. בימ"ש השלום האמין לעדות המפקח ולא האמין לעדות המנהל והרשיע את המערער. דא עקא שבימ"ש השלום לא הסתפק באמירתו שהוא מאמין למפקח ולא למנהל, אלא הסביר שאינו מאמין למנהל באשר מצא בעדות זו אמירה שאינה מתיישבת עם עדות אמת ולאור זאת שלל את אמינות העדות בכלל. המערערת סברה כי ביהמ"ש לא פירש בכונה את האמירה הנדונה השנויה במחלוקת וערערה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת ובין היתר קבע כי אין להתערב בפירוש שנתן בימ"ש השלום לאמירה הנ"ל. הערעור על כך נדחה. מי כשופט בדרגה הראשונה, ששמע את הדברים מפי העד יכול להבין וגם להסביר את שהשתמע מהדברים בעת אמירתם. למשמעות זו נתן השופט ביטוי ברור בהכרעת הדין. מסקנתו לא זו בלבד שהיא סבירה מבחינה לשונית, למקרא הדברים כפשוטם, אלא היא מתישבת עם יתר הדברים שהשמיע העד כפי שנרשמו בהמשך. מדובר בקביעה עובדתית של שופט הדרגה הראשונה שהתרשם מהעדים כפי שהתרשם ואין יסוד להתערב בקביעה זו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, דב לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין עו"ד י. רובין למערערת, עו"ד גב' ש. מושכל למשיבה. 29.7.82).
בג"צ 571/81 - נתן הספקה נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד פס"ד בי"ד לעבודה בפירוש חוק גימלאות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת במשטרת ישראל במשך כ- 25 שנים ובמאי 1974, כשהיה בן 57, פרש לגימלאות לפי חוק שירות המדינה גימלאות. בפרישתו זכאי העותר לקיצבת פרישה המורכבת מהמשכורת הבסיסית ועוד תוספות שנקבעות מפעם לפעם כתוספות קבועות לצורך חישוב קיצבת הפרישה. על פי כללי ההיוון שבתקנות רשאי מי שפורש להוון %25 מקצבתו ל- 10 שנים. ההיוון הוא על קיצבת הפרישה הכוללת את המשכורת והתוספות הקבועות. על פי כללי ההיוון, גימלאי שהיוון שיעור מסויים מקיצבונו ינוכה מקיצבתו סכום בשיעור אחוז ההיוון למשך תקופת ההיוון. כיון שהעותר היוון 25 אחוז למשך 10 שנים מנכים מקיצבתו החדשית %25 מסכום הקיצבה, כשהקיצבה מבוססת על המשכורת המעודכנת וכולל התוספות הקבועות. מאז שהיוון העותר את החלק מקיצבת הפרישה, הוחלט על הוספת מרכיבים שונים לתוספות הקבועות והעותר טוען כי יש לנכות את 25 האחוז רק מאותם מרכיבי שכר ותוספות קבועות שהיו קיימים בעת מימוש זכות ההיוון, ואילו באשר לתוספות הקבועות שהוכרו לאחר מכן כחלק מהשכר לצורך קיצבת פרישה הוא זכאי לקבלם במלואם ללא כל ניכוי. בית הדין האזורי לעבודה ולאחריו בית הדין הארצי דחו את טענות העותר וקבעו כי הניכוי של %25 הינו מכל המרכיבים של קיצבת הפרישה הנוכחית ועתירת העותר לבג"צ נדחתה.
בתגובה הראשונית לעתירה זו ניתן היה שלא להזדקק לעתירה, שהרי לכאורה מבקש העותר שבג"צ יעביר תחת שבט הביקורת את החלטת בית הדין לעבודה כאילו היה בג"צ יושב כבימ"ש לערעור ואין זה מנהגו של בג"צ. ואולם ענין דומה הוגש כערעור לביהמ"ש המחוזי על פי חוק שירות הקבע בצה"ל, הערעור התמקד באותה סוגיה ממש וביהמ"ש המחוזי פסק כי הניכוי בגין אחוז ההיוון לא יעשה מאותן תוספות קבועות. שנתחדשו והוכרו לאחר מימוש זכות ההיוון. הנה כי כן,
עומד האזרח תוהה בפני שתי הכרעות נוגדות שניתנו ע"י ערכאות שיפוט שונות באותו נושא ולכן מתבקשת התערבות בג"צ כדי להעמיד הלכה על מכונה. על כן אין בעלי הדין חולקים שזו עילה טובה שבג"צ יתערב ועל דעת שני בעלי הדין נזקק בג"צ לדיון זה.
לגופו של ענין ניתח בג"צ את ההוראות השונות של חוקי הגימלאות הנדונים ואת המטרות שחוקים אלה באו לשרת והגיע לכלל מסקנה כי ביה"ד לעבודה הוא שצדק בסוגיה הנדונה. כן קבע כי התקנות שהותקנו ואשר לפיהן נדחו טענות העותר הותקנו כדין ולא חרג מחוקק המשנה מסמכותו על פי החוק. לענין סמכויותיו של מחוקק המשנה חזר בג"צ על הכלל שביהמ"ש הבוחן תקפותה של חקיקת משנה יהיה נוטה להכשיר את החקיקה ויתן לה תוקף, שהרי יש להעמיד את מחוקק המשנה בחזקתו שהוא מבקש לפעול בגדר סמכות שהוענקה לו. ביהמ"ש גם לא יהיה נוטה לצמצם את מרחב הסמכות שהעניק המחוקק הראשי למחוקק המשנה על דרך פירוש מצמצם של זכויותיו. ודאי הדבר כאשר קיים פירוש סביר ומתקבל על הדעת אשר על פיו ניתן היה להקנות למחוקק המשנה את הסמכות שלפיה פעל למעשה בהתקינו את תקנותיו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שיינבויים. החלטה - השופט לוין. הוסיפה השופטת בן פורת. עו"ד מ. חשין לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 29.6.82).
ב.ש. 704/82 - מחמד שביטה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר הוגש כתב אישום אשר לפיו חתכו העורר, יחד עם אחר, את צינור מערכת הבלמים במכוניתו של שוטר בכפר טירה והעורר שבר את האנטנה של המכונית. התביעה מייחסת את המעשה לרקע בטחוני. העונש המירבי לעבירה זו הינו 20 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. יש בידי התביעה חומר ראייתי הקושר את העורר לנוכחות במעמד חיתוך צינור הבלמים על ידי העבריין השני ובשלב הנוכחי קשה לקבוע מה מידת מעורבתו של העורר בפרשה האמורה ויתכן שחלקו בה היה פסיבי. אילו הובא העורר לדין זמן קצר לאחר ביצוע המעשה לא היה מקום להתערב בצו המעצר. ברם, המעשה הנדון בוצע ביוני 1980 והעורר נעצר כאשר כבר חלפו למעלה משנתיים מאז המעשה. יתר על כן, האדם השני שהיה מעורב בפרשה וחתך את צינור הבלמים נדון לארבע שנות מאסר וקיבל חנינה ושוחרר לאחר שנתיים. טוענת התביעה שהחנינה ניתנה בטעות כי ועדת החנינות לא נתנה את דעתה לרקע הבטחוני, ואולם הנאשם האחר חלקו היה רב מחלקו של העורר בביצוע המעשה והוא ריצה למעשה שנתיים מאסר בלבד. לכך ישלהוסיף כי העורר שהוא יליד 1959 אין לו הרשעות קודמות וביהמ"ש שהורה על מעצר העורר ציין כי אם המשפט לא יסתיים תוך שלושה חדשים יוכל העורר לבקש עיון חוזר בצו המעצר ובמצב הענינים הנוכחי בבית המשפט קשה להניח שהמשפט יתברר תוך שלשה חדשים. מכוחם המצטבר של השיקולים הנ"ל דין הוא שהעורר ישוחרר בערבות
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ברזילי לעורר, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 15.9.82).
ע.פ. 116/82 - יהודה אלמלה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי התפרצויות לדירות וגניבת תכשיטים בשווי של למעלה מ- 11,000 שקל ואקדח ולאחר ההתפרצות השניה היה מרדף משטרתי שבמהלכו נגח המערער ברכב המשטרתי
וגרם לו נזק בזדון. ביהמ"ש צירף גם תיק שהיה תלוי ועומד נגד המערער בגין התפרצות לדירה וגניבת תכשיטים בשווי של 100,00 שקל. בגין שלוש ההתפרצויות וגרימת הנזק לרכב המשטרתי נדון המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו נדחה.
הערעור מושתת על שתי טענות עיקריות: אי אחידות העונשים בתיק השני בין המערער לבין הנאשם השני באותו תיק; העונש חמור מדי בתיק הנוסף. אין להתערב במידת העונש. מדובר במעשים חמורים ושווי רכוש רב כאשר פריצות הפכו למכת מדינה. אין לעשות השוואה מדוקדקת עם הנסיבות האישיות והאחרות של נאשם אחר שכלל לא עמד לדין בתיק נשוא ערעור זה. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שיינבוים. עו"ד א. רון למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 6.9.82)
ע.פ. 264/82 - אבו מדיגם מחמוד ואבו מדיגם עבדללה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התחזות כאחר בהליכי גרושין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הראשון והמערער השני הם אחים. המערער היה נשוי מאז 1976 ולא היו ילדים לבני הזוג הוא רצה להתגרש מאשתו וזו סרבה ואז שכנע את אחיו והשניים הניעו את אשת האח להתחזות כאשתו של המערער בהליכי גירושין לפני בית הדין השרעי. המערער מסר לידי גיסתו את תעודת הזהות של אשתו ובעקבות מצג שהציגה הגיסה בפני בית הדין הוצאה למערער תעודת גירושין. בעקבות המעשה האמור נדונו שני האחים לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה אחת בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על תשעה חודשים. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את החומרה המיוחדת הנודעת לפגיעה בסדרי השלטון והמשפט שנגרמה עקב מעשה המערערים, דבר המחייב מאסר לתקופה משמעותית לא היה מקום להתערב בעונש אלמלא קיומה של נסיבה אחת שביהמ"ש לא נתן לה משקל מספיק. מתברר כי לאחר מעשה בוטלה תעודת הגירושין ואשת המערער שבה לגור עמו ואף ילדה לו ילד. השופט לא התעלם מעובדה זו אך סבר שיש למצות את הדין עם המערערים אפילו יביא הדבר לסכסוך מחודש בין המערער לבין אשתו ובכך החמיר השופט יתר על המידה. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, בך. עו"ד מ. אלטרמן למערערים, עו"ד גב' ראב למשיבה. 16.8.82).
ע.פ. 167/82 - מחמד סרחן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק וגרימת חבלה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בהחזקת נשק ללא רשיון וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות תוך שימוש בנשק ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עצם העבירה של החזקת נשק ללא רשות היא בעלת חומרה רבה וכאן עשה המערער שמוש באקדח ופצע את המתלונן. אומנם הפציעה לא היתה חמורה, אך לפי נסיבות המקרה ברור שרק המזל גרם לכך שהתוצאות לא היו חמורות בהרבה. ההסבר שניתן כי המערער היה ללא הכרה מלאה בגלל שימוש בסמים אינו יכול להועיל לו. להיפך, אם כך הדבר הרי בוודאי שקיימת סכנה לציבור מהחזקה ושימוש בנשק על ידי אדם שמשתמש בסמים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד לוי למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.9.82)