ע.פ. 836/81 - חיים לביא נגד מדינת ישראל
*זיכוי מנסיון לשוד עקב העדר הכוונה פלילית. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב - הערעור נתקבל).
המתלונן, איש הג"א ישב באחד הערבים בחודש יוני, בשעה 8 בערב עם חברו לשמירה מנצור, על ספסל ברחובות קרוב לתחנת אגד, במרחק של 10 מטר מתחנת מוניות. השניים היו לבושים מדי צה"ל וחמושים בתת- מקלעי עוזי. לפי עדות המתלונן הרגיש לפתע משיכה בעוזי שלו, הוא משך בו חזרה ושוב הרגיש משיכה ושוב משך חזרה ואז ראה שעומדמולו המערער. המתלונן שאל את המערער מדוע הוא עושה זאת והלה התרחק כמטר מהמקום וקלל את המתלונן. עם המערער היו שנים מחבריו שעמדו מן הצד ולא התערבו. בשלב מסויים של מהלך הדברים הלך מנצור, לפי בקשת המתלונן, לטלפן למשטרה. לאחר חילופי הדברים הלך המערער לכיוון תחנת המוניות והמתלונן הלך אחריו כדי לטלפן למשטרה. כאשר המשטרה עצרה את המערער הוא אמר "עשיתי את זה רק בצחוק" כשהוא מתייחס לחטיפת העוזי והוסיף "סתם צחקתי אתו כאשר ניסיתי לקחת לו את הנשק". לאחר מכן מסר שתי הודעות למשטרה שבהן ייחס את המעשים הנ"ל לאחד מחבריו שהיה אתו והוא הדין בעדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון לשוד ובהעלבת עובד ציבור ודן אותו ל- 30 חדשים מאסר בפועל. כן הפעיל מאסר על תנאי של שמונה עשר חדשים במצטבר. הסניגור טען כי העובדות והנסיבות לפי גירסת המתלונן אינן מצדיקות אתהמסקנה שלמערער היתה כוונה לשלול מהמתלונן את העוזי שלילת קבע, כוונה שהיא אחד מיסודות עבירות השוד. ביהמ"ש דחה טענה זו באומרו כי הנאשם אינו יכול בעת ובעונה אחת להתייחס לכך שלא עשה את המעשה ומצד שני לטעון שעשה את אותו מעשה ללא כוונה פלילית. כמו כן קבע ביהמ"ש כי על הכוונה הפלילית ניתן להסיק מהתנהגותו של הנאשם בעת המעשה והיא עולה מהעובדות שהוא משך בעוזי פעמיים כאשר לא היתה היכרות קודמת בינו לבין המתלונן. כן הזכיר ביהמ"ש שהמערער שיקר בעדותו ובמשטרה בענינים מהותיים ושקריו מחזקים את ראיות התביעה ומהימנות עדיה. מכאן הערעור.
א. צדק ביהמ"ש שעל כוונתו של המערער ניתן ללמוד ממכלול העובדות והנסיבות של המקרה, אך השאלה היא אם הדברים שהוכחו נותנים מקום למסקנה כזו בצורה חד משמעית ומעל לספק סביר. העובדות והנסיבות דלעיל אינן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה שכוונת המערער היתה לשלול את העוזי מהמתלונן שלילת קבע עד כדי להוציא מכלל אפשרות או מכלל ספק סביר כל כוונה אחרת.
ב. תיאור המעשה ע"י ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו כמאבק בכח על העוזי אינו נתמך בראיות. לא פחות מארבע פעמים תיאר המתלונן את הארוע כך "שהמערער משך את העוזי" ורק בפעם החמישית תיאר את המשיכה "כמשיכה בכח". דבריו של העד השני כי המערער התחיל להשתולל אין להם זכר בעדות המתלונן עצמו. גם קביעתו של ביהמ"ש שמנצור נשלח ע"י המתלונן להזעיק משטרה לפני שהמערער הרפה מהעוזי, שממנה הסיק ביהמ"ש מסקנה שבגלל זאת הרפה המערער מהעוזי, אין לה יסוד איתן בראיות. הדברים מפי המתלונן וחברו מתיישבים לפחות באותה מידה, אם לא יותר מזאת, עם כך שמנצור הלך לטלפן למשטרה לא בזמן שהמערער משך בעוזי אלא לאחר שהמערער כבר הרפה מהעוזי והתנהג כלפי המתלונן בצורה גסה ומעליבה.
ג. לעומת הדברים שביהמ"ש הדגיש ושאין להם יסוד בראיות, לא הדגיש ביהמ"ש בפסק דינו את העובדות: שהמעשה ארע בגלוי ובפומבי בשעה 8 של ערב קייץ באמצע רחוב מרכזי ובמרחק עשרה מטר בלבד מתחנת מוניות שבה היו באותה עת סדרן ונהגים ומוניות רבות; על אף שעם המערער היו עוד שני חברים
הם לא באו לעזרתו; המתלונן לא נזקק לעזרתו של מנצור ואף לא הזעיק עזרת עוברים ושבים, ולא חשש להשאר לבדו עם השלשה ושלח את מנצור לטלפן; לאחר שהמערער לא הצליח להוציא את הנשק מידי המערער ושמע שמנצור הלך להזעיק משטרה לא ברח מהמקום; לאחר מעשה הלך המתלונן אחרי המערער לטלפן למשטרה והמערער נשאר עומד ומחכה למונית שתקחהו הביתה. כל הסיטואציה הזו מעוררת ספק עם אומנם היתה לו הכוונה לבצע מעשה שוד. המתלונן שהיה בתוך מערכת העובדות ויכול היה להתרשם יותר טוב מכל אחד אחר מה כוונת המערער, נשאל בעדותו אם התכוון המערער לצחוק עמו או לשדוד אותו, ואין הוא משיב כדבר מובן מאליו שהמערער התכוון לגזול ממנו את הנשק, אלא שהמערער משך בחוזקה את הנשק וכי לא הכיר את המערער לפני כן.
ד. כדי שניתן יהיה להסיק מנסיבות המקרה על כוונת המערער צריכות הראיות הנסיבתיות להיות כאלה שיביאו למסקנה ההגיונית האחת והיחידה שהוא התכוון לשלול מהמתלונן את העוזי שלילת קבע. הוכחות נסיבתיות יכולות לשמש בסיס להרשעה רק אם הן שלובות ואחוזות זו בזו ומובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה שהנאשם ביצע את מעשה העבירה. אם העובדות מתישבות באופן הגיוני גם עם הסבר או כוונה אחרת, או גם אם נותר ספק בדבר אפשרותו של אותו הסבר או אותה כוונה אחרת, כי אז אין להסיק מהן על אשמתו של הנאשם. בעניננו הדברים יכולים להתיישב באופן הגיוני גם עם האפשרות שלא היה כאן אלא מעשה פרחחות שכוונתו להתגרות במתלונן ולהרגיזו, להפתיעו או להפחידו, ללא כוונה לקחת ממנו את הנשק לצמיתות.
ה. נכון שהמערער לא נתן בעדותו כל הסבר למעשיו, שיראה שהם מתיישבים עם חפותו, שהרי הכחיש כי הוא שעשה את המעשה, ועל ההסבר שנתן לסמל בעת שעצר אותו כי חמד לו לצון לא חזר בבית המשפט ולא חשף עצמו לחקירה נגדית, אולם אין לקבל את טענת התביעה כי משנדחתה עדותו של המערער כבלתי מהימנה יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה. כך אומנם הדבר אילו בנסיבות המקרה עצמן היה די לבסס מסקנה לכאורה בדבר הכוונה הדרושה לעבירה, כי אז, בהיעדר הסבר מניח את הדעת, הוכחה האשמה. אך העדר הסבר, ואף שקר מפי נאשם, אין בכוחם להשלים את החסר בפרשת ההוכחות של התביעה אם אין הן מצביעות על אשמה לכאורה. כמו כן, שקר של נאשם יכול לשמש חיזוק לגירסת התביעה כשיש בגירסה זו ראיה לכאורה, רק כאשר שקר זה "קשור אל העבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלוונטית לצורך בחינת האשמה. מסתבר כי למערער היתה סיבה טובה לבקש להרחיק עצמו מכל חשד לביצוע עבירה שכן מאסר על תנאי ל- 18 חודשים היה תלוי נגדו. שקריו של המערער יכולים להתיישב היטב עם חששו מפני הרשעה על המעשה שביצע, גם כשאותו מעשה אינו מלווה כוונה של נסיון שוד, אך יש בה כדי לגרום להפעלת המאסר על תנאי.
לפיכך זוכה המערער מעבירה של נסיון לשוד והורשע בנסיון להחזיק בנשק ובעקבות זאת שונה המאסר בפועל והועמד על 9 חדשים וכן הופעל במצטבר העונש של 18 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד משגב למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 19.8.82).
ב.ש. 691/82 - עאסף מורה נגד מדינת ישראל
*המדיניות הנכונה במעצר לצורך חקירה (ערר על מעצר לצורך חקירה - הערר נתקבל).
בתאונת דרכים שארעה בשעה 3 לפנות בוקר בצומת רחובות בתל- אביב היו מעורבים אוטובוס נהוג בידי העורר ומכונית פרטית. אחת מנוסעות המכונית הפרטית נהרגה ושלושה אחרים נפצעו. בימ"ש השלום נתבקש לעצור את העורר ל- 10 ימים והוא דחה את הבקשה והורה לשחרר את העורר בערבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והערר על כך נתקבל.
הן בבית משפט השלום והן בביהמ"ש המחוזי נקבע כי מצויות ראיות לכאורה לאישום בעבירות הריגה לפי סעיפים 290 ו- 299 לחוק העונשין. אולם, מציאותן של ראיות לכאורה היא תנאי ראשוני לאפשרות מעצרו של החשוד אך בכך לא סגי. כל אדם הינו בחזקת זכאי ואין לפגוע בזכותו היסודית לחרות ולחופש, אלא אם קיים נימוק נוסף לראיות לכאורה המצדיק שלילת חירות בטרם משפט, כגון חשש סביר של הפרעה בחקירה, או שהחשוד לא יופיע לדין, או שהחשוד יבצע עבירות נוספות עד שיעמוד למשפט, ובקשר לכך יובא בחשבון קיומן של הרשעות קודמות וכן נימוקים כיוצא באלה. נימוק חשוב אחר הוא חומרתה של העבירה שבה נחשד החשוד, אך גם נימוק זה כשלעצמו אין בו די למעצרו של אדם בטרם נגזר דינו למאסר, אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לצבור, כפי שהוא לעתים תכופות בעבירות של אינוס, או אלימות לסוגיה, או בעבירות סמים. מעצרו של החשוד בטרם נפסק דינו, כאשר לא קיים חשש סביר של סכנה לצבור או הפרעה בחקירת העבירה או כיוצא באלה נימוקים כנ"ל, אין בו אלא משום "מקדמה" על חשבון העונש, ולא לשם כך קיים מוסד המעצר ולא לשם כך תיתכן שלילת חרותו של אדם. אומר השופט המחוזי כי לאור הקטל בדרכים על בתי המשפט לאמץ לעצמם את הנוהג לעצור נהגים קטלניים עד תום ההליכים, ובודאי שכך יש לנהוג כאשר מדובר במעצר של עשרה ימים, אך אין לקבל דעה כוללנית זו. מחובתו של ביהמ"ש שפסיקתו תהא הולמת את צרכי השעה, במיוחד בתחום הענישה הפלילית, כדי לבלום נגע ההולך ומתפשט בתקופה מסויימת, אך כשביהמ"ש בא למלא חובה זו אין הוא רשאי לחרוג ממושגי יסוד של שכר ועונשושל שמירה על חרות האדם. בעניננו אין חשש של הפרעה למהלך החקירה, או שהחשוד לא יעמוד לדינו, או שמא יחזור על מעשהו. מיד לאחר קרות התאונה נשלל מהעורר רשיונו למשך תקופה של 90 יום וברור שאם לא יועמד לדין תוך תקופה זו יחזור וישלל רשיונו כך שאין חשש שהעורר יסכן את הצבור. מכאן שמעצר העורר לא בא אלא כדי להרתיע נהגים קטלניים בכח, ואין בו אלא משום מפרעה ומקדמה על חשבון העונש, ולא לשם כך משמש מוסד המעצר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד א. כספי למבקש, עו"ד ג. מזוז למשיבה. 9.9.82).
בר"ע 379/82 - ישראל לייב נגד אחים שליין בע"מ ואח'
*בקשה לצו מניעה בחשש של גרם הפרת חוזה (הבקשה נדחתה).
המבקש משמש החל משנת 1968 כסוכנה בישראל של חברה יפנית, וקיים חוזה באשר לייצוג החברה ע"י המבקש בארץ. לאחרונה קיבל מכתב מהחברה בה הוא מתבקש להגיב על האשמות שונות שהועלו נגדו ולטענתו פנו המשיבים לחברה והוציאו עליו שם רע כדי שהחברה תפר אתו את החוזה ותקיים אתם יחסים מסחריים ישירים. לפיכך פנה לבימ"ש השלום וביקש צו מניעה האוסר על המשיבים לפנות אל החברה היפנית במטרה להפר את החוזה אתו, ולייבא ולשווק בישראל מוצר כלשהו של החברה הנ"ל. בימ"ש השלום החליט שלא הונח יסוד להוכחתו של גרם הפרת חוזה וכי הראיות לא ביססו אף לכאורה את מה
שנטען ע"י המבקש ככל שהדבר נוגע לפנייה של המשיבים לחברה היפנית. לפיכך החליט לא לתת בשלב זה צו מניעה זמני אם כי אין בכך כדי למנוע מהמבקש לחזור ולפנות לביהמ"ש אם יהיה בפניו חומר נוסף. בערעור ברשות אישר ביהמ"ש המחוזי את עמדת בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי ציין כי החוזה שעל ביטולו מתלונן המבקש לא הוצג בפני ביהמ"ש. המבקש טען כי בחוזה קיימים סודות מסחריים שאין הוא מוכן לגלותם, אך הוא מוכן להציג את החוזה בפני ביהמ"ש בתנאי שתוכנו לא יתגלה למשיבים. אך ביהמ"ש המחוזי סבר שאין הוא רשאי לקבל מוצג בכפיפות לתנאי כאמור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענתו של המבקש כי המשיבים גורמים הפרת חוזה ומוציאים עליו שם רע בקשר לאופן ביצוע החוזה מצביעים על כך כי החוזה הוא בגדר ציר מרכזי לתביעתו וענין מהותי במשפט אשר ללא ידיעת פרטיו ומרכיביו לא ניתן להכריע בו. יש משמעות לכך מהם תנאי החוזה מבחינת תאריך סיומו ואם המבקש הוא הסוכן הבלעדי של החברה היפנית וכיוצא בכך. ביהמ"ש רשאי היה על כן להסיק שאין הוא יכול להכריע בנושא כל עוד לא נתחוור לו מהו החוזה שהמשיבים מבקשים כביכול לגרום להפרתו ואם קיים חוזה כאמור בכלל. אשר לטענת המבקש שגילוי תנאי החוזה יפגע באינטרסים המסחריים שלו - אין דיני הראיות מעניקים חסיון למסמכים אשר צד להתדיינות אזרחית רואה בהם גילוי של סוד מסחרי, כל עוד לא נטען חסיון לטובת הצבור או לטובת המדינה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. שמש למבקש, עו"ד גיצלטר למשיבים. 7.9.82).
ע.פ. 439/82 - מדינת ישראל נגד יעקב טולדנו
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים בכך שבפעם אחת מכר לשוטר שתי מנות הרואין ובפעם אחרת מכר לו כמות של חשיש. המשיב נדון למאסר בפועל של שלושה חדשים, מאסר על תנאי של שנה וקנס של 2,000 שקל והערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על תשעה חדשים.
בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב במידת העונש ואולם כאן אין מנוס מקבלת הערעור. אכן קיימים נימוקים שונים לקולא, כגון עברו הטוב של המשיב, שירותו החיובי בצבא, העובדה שחיסל בינתיים את בית הקפה שניהל ושבו היו מבקרים אנשים שעסקו בעניני סמים ועל ידי כך הראה את רצונו להנתק מהסביבה ומההזדמנויות לבצע עבירות, וכן יש להוסיף שבמשפחתו קרה אסון כאשר אחיו שלח יד בנפשו, אך כל אלה אינם יכולים להביא להקלה כה קיצונית בעונש. קיימת חומרה רבה בעבירות סחר בסמים ומן ההכרח להטיל עונשי מאסר לתקופה ממושכת. באחד משני המקרים הסם היה מסוג הירואין שהוא סם קטלני ולגבי סחר בסם כזה חייב בית המשפט להחמיר במיוחד. עם זאת אין ביהמ"ש העליון נוהג למצות את הדין כשמדובר בערעור ומה גם שהמשיב כמעט שסיים את תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו. בהתחשב בכך הועמד המאסר על תשעה חדשים כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, שיינבוים. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד ז. גורדוןלמשיב. 25.8.82).
ע.פ. 453/82 - מנשה שבת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שימש מנהל הלשכה למרשם אוכלוסין במשרד הפנים בעכו בין השנים 1979 עד 1982 והוא עובד הציבור כבר שנים רבות.
בתקופה שבין ספטמבר 1979 ועד תחילת 1982 קיבל כסף או שווה כסף בסכומים שהסתכמו ב- 20,000 שקל מידי אזרחים שונים שנזקקו לשירותיו. כך גבה כספים עבור טפסי בקשה לעליה לרגל כתנאי למסירת טפסים, גבה סכומים עבור שינוי גיל בתעודות זהות או כדי להכין תעודות זהות. שתיים מתוך שבע העבירות התייחסו לרישום שינוי גיל מבלי שהיתה בידיו אסמכתא המתירה זאת, היינו פסק דין תקף של בימ"ש מוסמך. המערער הורשע ונדון לחמשה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי וכן לקנס של 75,000 שקל. הערעור נדחה.
לענין העבירות המתייחסות לתיקון גיל טען הסניגור כי סעיף 290 לחוק העונשין מתייחס לעובד צבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו ולא הוכח שהמערער עשה כאן פעולה הקשורה בתפקידו שכן הוא לא היה מוסמך לרשום שינוי גיל מבלי שהוגש לו פסק דין המתיר זאת. טענה זו אין לקבל. ניתן להרשיע עובד ציבור הלוקה שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו גם אם פעולה זו אינה בגדר סמכותו ובלבד שיש זיקה לעובדה שמקבל השוחד מכהן בתפקיד פלוני.כל פניה בקשר לתעודת זהות אל מי שמכהן כמנהל משרד נפתי למרשם אוכלוסין היא פנייה הקשורה לתפקידו בין אם הפעולה היא בתחום סמכותו ובין אם לאו.
אשר למידת העונש - נטען כי המערער ידוע חולי ונקלע למשבר משפחתי עקב הרשעתו ואיבד את כל עולמו בעקבות הסתבכותו בעבירות הנ"ל. בצעירותו היה חבר בתנועה ציונית בארץ ערבית ושירותו עד לגילוי העבירות היה ללא דופי. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא. אין מדובר בכשלון חד פעמי אלא בשרשרת מעשים חוזרים ונשנים שבהם ניצל המערער את מעמדו וכפה על האזרחים שפנו אליו, כתנאי למתן השירות, את התשלום של השוחד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 9.9.82).
בג"צ 361/82 - חסן חמדי נגד מפקד איזור יהודה ושומרון
*הריסת בתים בגדה של חשודים בפעילות חבלנית (העתירה נדחתה).
ביום 2.7.82 נרצח דוד רוזנפלד, השומר של אתר הרודיון. בגופתו נמצאו למעלה מ- 100 דקירות סכין. בחקירה הודו ראב סלימן ומחמוד חמרי בביצוע הרצח והצביעו על המקומות שבהם הטמינו את בגדיהם המגועלים בדם ואת הסכין שבה בוצע הרצח. התברר כי ביצעו את המעשה כמשימה שהוטלה עליהם בתור חברים בארגון הפתח, וכי בכפר מגוריהם קיימת פעילות עויינת בהיקף נרחב. על רקע זה החליט מפקד כוחות צה"ל באיזור להשתמש בסמכותו לפי סעיף 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, להחרים את המבנים שבהם התגוררו השניים ולהרסם. העותר שהוא אביו של אחד משני הנאשמים עתר לבג"צ והוצא צו ביניים ועתה בוטל צו הביניים ונדחתה העתירה.
השאלות שהועלו הן שתיים: סמכותו של המפקד הצבאי לפעול בנסיבות הענין עפ"י תקנה 119; שיקול דעתו של המפקד הצבאי בהפעלת סמכותו האמורה. תקנה 119 קובעת את סמכותו של המפקד להרוס את המבנה כאשר דייר או אחד הדיירים במבנה ביצעו עבירה כאמור בתקנה. לטענת העותר אין השניים גרים בבתי הוריהם, אלא הם מצויים רוב זמנם בבית ספרם שבכפר אמר. טענה שניה בפי העותר שלפי התקנה כשיש בדירה יותר מדייר אחד צריכים להיות מספר דיירים מעורבים בעבירה ולא די שאחד מהם מעורב בעבירה. טענות אלה נדחו. שני הנאשמים התגוררו בבתי הוריהם כאשר הפעולה בוצעה על ידם, ועצם העובדה שמשך שנת הלימודים הם מצויים מחוץ לבית אין בה כדי למנוע מהם להיות
דיירים של בתי הוריהם בתקופת החופש בה הם מצויים עם הוריהם. כיוון שכך אין צורך להכריע בשאלה אם לצורך התקנות ניתן לראות בהם דיירים גם כאשר הם מצויים בכפר אחר לצורכי לימודיהם. כן אין ממש בטענה השניה שלא די שדייר אחד מבין מספר דיירים הוא בגדר מי שביצע את העבירה. אין בסיס לשוני או עניני לטענה זו ודי שדייר אחד מתוך כמה דיירים ביצע את המעשה כדי שתחול התקנה הנ"ל.
אשר לשיקול הדעת של המפקד הצבאי - אין לקבל את הטענות בדבר העדר בסיס ראייתי מספיק להפעלת שיקול הדעת, ובדבר שיקולים זרים של המפקד הצבאי. קיימות הודעות של שני הנאשמים ובהן די והותר כדי לשמש תשתית ראייתית שלפיה רשאי המפקד הצבאי לגבש החלטה לענין תקנה 119. אין המפקד זקוק לפסק דין מרשיע ומבחינתו השאלה היא אם אדם סביר היה רואה בחומר המצוי בפניו חומר בעל ערך הוכחתי מספיק. אין ספק שמבחן זה מתקיים בענין שלפנינו אשר לטענה בדבר שיקולים זרים - הוסבר על ידי המפקד הצבאי כי אין כל כוונה להעביר את השטח לצורכי התנחלות כפי שטען העותר.
לענין הצידוק בשימוש בסמכות הנתונה למפקד הצבאי עפ"י תקנה 119 - האמצעי של הריסת המבנה הוא חריף והשימוש באמצעי זה ייעשה לאמר שקילה ובדיקה קפדניים ורק בנסיבות מיוחדות. בעניננו, חומרתם היתירה של המעשים המיוחסים לשני הנאשמים, למעלה מ- 100 דקירות בדם קר שהביאו למותו של השומר, ביצוע הפעולה במסגרת פעילות חבלנית והעובדה שבכפר קיימת פעילות חבלנית מצדיקים את שיקול דעתו של המפקד הצבאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' צמל לעותר, עו"ד צור למשיב. 10.8.82).
ע.פ. 195/82 - אליהו יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס והדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של אינוס והדחה בחקירה ונדון ל- 4 שנים מאסר וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של 10 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - זו היתה מבוססת לא רק על התרשמותו של ביהמ"ש מעדות המתלוננת שדיברה דברי אמת, אלא גם על הקלטה של שיחה בין המתלוננת והמערער. בשיחה זו הטיחה המתלוננת כמה פעמים בפני המערער שהוא אנס אותה ומתגובותיו ברור כי לא חלק כלל על דבריה אלא ניסה להשפיע עליה שתחזור בה מתלונתה תמורת טובת הנאה שהבטיח לה. הנסיון לתת פירוש אחר לשיחה איננו מתיישב כלל עם תוכן הדברים שנאמרו באותה שיחה. לכן גם מבלי להסתייע בשקריו של המערער בעדותו היו ראיות משכנעות מספיקות לביסוס ההרשעה. באשר לעונש - אין הוא מופרז בחומרתו. נכון שלא היה כאן מקרה של עונש ברוטלי, אך גם העונש רחוק ממידת הענישה הרגילה למקרי אינוס חמורים ומה גם שמדובר בעבירה של הדחה בחקירה וכן תקופת מאסר על תנאי שהופעלה תהיה חופפת ולא מצטברת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. עוה"ד מ. בר עם וי. לויט למערער, עו"ד ח.לירן למשיבה. 6.9.82).
ב.ש. 692/82 - אחדה בן ישראל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על מעצר לצורך חקירה - הערר נתקבל).
ההליכים בתיק זה לא התנהלו בדרך משביעת רצון מלכתחילה. העורר נעצר בגין עבירות של הסגת גבול פלילית,
תקיפה חבלנית, ושהייה בלתי חוקית בארץ ובימ"ש השלום הורה ביום 27.8.82 על מעצר העורר ל- 15 יום עד 10.9.82 "כדי להביאו בפני בימ"ש". עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערר המתברר יום אחד לפני תום תקופת המעצר. ביני לביני, הכינה המשטרה כתב אישום ביום 5.9.82 וניסתה להגישו לבית משפט השלום בדימונה אך המזכירות סרבה לקבלו בגלל עיצומי העובדים. נציג התביעה פנה אל שופט השלום וביקשו ליתן צו מעצר על יסוד כתב האישום אך השופט סרב לדון בבקשה כל עוד לא נדון הערר. הערר נתקבל.
אין חולקין שחקירתו של העורר נסתיימה כבר בסוף חודש אוגוסט וכבר מלכתחילה, לפי החומר שהיה לפני בימ"ש השלום, לא היה מקום לתת צו מעצר לתקופה של 15 יום. שהות של ימים ספורים להגשת כתב אישום די היה בה. שנית, לא נתחוור מדוע סרב השופט לדון במעצר העורר כשכבר הוגש לו כתב אישום. העובדה שתלוי ועומד ערר על צו המעצר לא היה בה כדי למנוע דיון בבקשה לפי סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי. אילו דן השופט בבקשה והיה מחליט לכאן או לכאן היה בירור הערר נעשה מיותר. עתה, כשנתברר שלא היה מקום ליתן מלכתחילה צו מעצר לתקופה של 15 יום דין הערר להתקבל ויש לשחרר את העורר. החלטה זו לא תמנע דיון והכרעה בבקשת המעצר שהוגשה בגדר כתב האישום
(בפני: השופט ש. לוי. עו"ד י. דויד למבקש, עו"ד ח. לירן למשיבה. 9.9.82).
ב.ש. 668/82 - דוד לוי ויוסף כדר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקשים ועוד אחד הוגש כתב אשום שלפיו גנבו מכונית ועמה הגיעו למכונית אחרת שאותה הציתו לאחר שהוציאו ממנה את את הרדיו. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם והערר נדחה.
הראיה העיקרית כנגד המבקשים היא עדותו של אחד אלקיים שהוא שותף למעשה העבירה, ואם תימצא עדותו אמינה ויימצא לה הסיוע הדרוש כי אז קיימת תשתית ראייתית להרשעת המבקשים. ההכרעה בכל השאלות האלה היא בידי הערכאה הדנה בענין ואילו בהליך הנוכחי אין אלא לבחון אם קיימות ראיות לכאורה כדי לבסס את ההרשעה. לענין עדותו של שותף לעבירה אין צורך בשלב זה להראות שקיים לכאורה גם סיוע לעדות זו. שאלת הסיוע היא ענין למשפט עצמו ולהתפתחויות שיחולו בו. העבירה המיוחסת למבקשים חמורה בנסיבותיה ולפיכך, ובהתחשב בכך שיש ראיות לכאורה, היה מוצדק לעצור את המבקשים עד תום ההליכים. אשר לטענה שעברה שנה מעת שהעבירה בוצעה וחדשיים מאז שהמבקשים נעצרו - הזמן שעבר נובע מתוך כך שהעבירה לא נתגלתה אלא לאחרונה ואין ליתן לשיקול זה משקל מכריע.
(בפני: השופט ברק. עו"ד זוהר אופק למבקשים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 29.822).
ב.ש. 677/82 - מדינת ישראל נגד שמעון גורמן
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשורה ארוכה של מעשי מרמה וגניבה ובשעתו כבר נתבקש ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר לשלושה חדשים לפי סעיף 54 והבקשה נתקבלה. עתה הוגשה בקשה להארכת המעצר לשלושה חדשים נוספים ושוב נתקבלה הבקשה.
ביהמ"ש השומע את המשפט ישב יום יום במשך תקופה ממושכת ושמע ראיות וקיבל מוצגים לאלפים. הפרוטוקול כולל מעל ל- 3000 דף וכאשר היו דחיות היו אלה מטעמים של מילואים, מחלה וכיוצ"ב. במשך כל הזמן הזה הוגשו ע"י ב"כ המשיב בקשות לשחרור ואלה נדחו הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון. בשלב הנוכחי בעלי הדין הגישו כבר סכומיהם בכתב והשלימו טעונים בע"פ והשופט עוסק בכתיבת פסק הדין. אין זה אלא סביר ומחוייב ההגיון שכתיבה זו, בחומר כה רב ומסובך, מחייבת זמן מסויים. תשומת לב ביהמ"ש הופנתה לכך כי הסניגור ביקש ביום 24.6.82 הארכה למתן סיכומים בכתב והודיע בביהמ"ש כי לא יתנגד להארכת המעצר אם המדינה תגיש בקשה כזו. עתה טוען המשיב שאין הוא קשור בהצהרה זו, ואם כי מבחינה עקרונית כך הוא הדבר, הרי הסיבה שהניעה אותו להצהיר כך, קיימת גם עתה, והיא שאין כל אפשרות שפסק הדין יכתב תוך התקופה הנתונה. מבחינה עקרונית אין זה רצוי להאריך את מעצרו של אדם מעבר לשנה הקבועה בחוק אלא במקרים מיוחדים המצדיקים זאת, ובמיוחד כשמדובר בהארכה שניה, אך לפי החומר והנסיבות הענין דנן הוא מקרה מיוחד שכזה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' ד. שפירא למבקשת, עו"ד י. שוהם למשיב 8.9.82).
ע.פ. 440/82 - מדינת ישראל נגד מחמד אלעלא ואח'
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ארבעת המשיבים הובילו מטען של 1540 ק"ג חשיש בספינה מלבנון למצרים. בשל תקלה בספינה נגררו למים הטריטוריאלים של ישראל וכאן נתפסו. הם הורשעו בהחזקת סמים והובלת סמים במעבר ונדונו לששה חדשים מאסר בפועל וכן חולטה הספינה לטובת אוצר המדינה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא יוצא מתוך הנחה שהסם לא נועד לישראל ורק בשל תקלה נכנסו המשיבים למים הטריטוריאלים של ישראל. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נגע הסמים המסוכנים אינו תופעה ישראלית פנימית אלא חלק מתופעה כלל עולמית אשר הדרכים להלחם בה מחייבות שיתוף פעולה בינלאומי. מכאן ההוראות המרחיקות לכת של פקודת הסמים המסוכנים הן לענין חומרת העונשים והן לענין סמכויות השיפוט המאפשרות שפיטת אדם, בין אם הוא אזרח ישראלי ובין אם לא, בגין עבירות סם שהוא עושה מחוץ לישראל. מכאן גם מובנת העובדה שלפיה הובלת סם מסוכן במעבר, כלומר הובלה בישראל לשם הובלה לארץ אחרת, מהווה כשלעצמה עבירה שהעונש עליה 15 שנים. הדרך להלחם בסחר בסמים אינה דרך ההתבודדות אלא דרך שיתוף הפעולה הבינלאומי. אין לראות רק את הסוחרים והצורכנים לנגד עיני ביהמ"ש, אלא שומה על השופטים לראות את השוק בכללו תוך נקיטת כל האמצעים החוקיים להלחם בספקים באשר הם ולמנוע את הסם מלהגיע לצורכנים באשר הם. בנסיבות אלה אין לומר שמדובר בעבירה טכנית בלבד. לפנינו עבירה מהותית המחייבת ענישה הולמת. אלמלא היה מדובר בערעור על קולת העונש היה מקום להטיל עונשי מאסר כבדים ואולם עפ"י המדיניות הנקוטה בביהמ"ש העליון שלא להחמיר עם נאשם כאשר הערעור על העונש מוגש ע"י המדינה לא ימצה ביהמ"ש את הדין עם המשיבים. בהתחשב בכך העונש יועמד על שתי שנות מאסר.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד יאראק למערערת, עו"ד א.ב מחמוד למשיבים 12.8.82).
ע.פ 95/82 - זליג לוביוב נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה ברצח (הערעור נתקבל).
המערער בא לדירת בתו ומצא שם את המנוח כשהוא מפעיל אלימות כלפי הבת והיה לו יסוד מספיק להבין שהמנוח רצה לאנוס את בתו. על המזנון בדירה היה מונח אקדחו של המנוח והמערער נטל את האקדח וכשהמנוח החל להתקדם לעברו ירה בו מספר יריות כשהיריה האחרונה היתה הקטלנית.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וערעורו נתקבל. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת הסניגור שהיה קינטור מצד המנוח ואף התובעת הסכימה שיש מקום לקבל את טענת הקינטור. בנסיבות הענין היה קינטור מיידי מצד המנוח והיה כאן קינטור כזה, שהן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית שלל את הכוונה תחילה הדרושה לשם הרשעה בעבירה של רצח.
אשר לעונש - המערער התגונן בפני מעשה אלימות שהחל לבצע המנוח כלפי בתו ובשלב הראשון של התקרית היה יסוד סביר לחששו שהמנוח יוכל להתגבר גם עליו. גם ביהמ"ש המחוזי קבע שהיתה כאן הגנה עצמית מוצדקת מצד המערער כשירה את היריות הראשונות, אך העבירה שבה הורשע בוצעה כאשר חרג ממסגרת המותר לשם הגנה עצמית בשלב האחרון של התקרית. מדובר באדם שהוא קרוב לגיל 60 שנה ללא עבר פלילי, הוא נקלע שלא באשמתו למצב שבו היה עליו לעמוד מול אדם אלים ולהגן על בתו ועל עצמו. לא נראה שנשקפת ממנו איזו שהיא סכנה לצבור. גם מצב בריאותו של המערער אינו שפיר והוא הוכר כנכה לפי חוק נכי המלחמה בנאצים. בשים לב לכל הנסיבות היוצאות דופן שבמקרה זה, ומבלי להתעלם מכך שקופחו חיי אדם ע"י מעשה המערער, הוטל על המערער עונש של 30 חדשי מאסר בניכוי תקופות המעצר והמאסר שריצה עד כה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, שיינבוים. עו"ד ד. לינאי למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.9.82).
בג"צ 19/81 - בן הרוש גבריאל נגד שר הפנים ואח'
*חיוב בהוצאות למרות ביטול עתירה (העותר חוייב בהוצאות על אף ביטול העתירה).
העותר הגיש עתירה נגד שר הפנים ומפכ"ל המשטרה בה הוא טוען כי מתנכלים לו ומטרידים אותו ללא הרף. בדיון בפני שלושה שופטים הוזמן היועהמ"ש להתייצב ובסופו של הדיון ניתן צו על תנאי כמבוקש. המשיבים הגישו תשובה ולקראת הדיון ערך נציג היועהמ"ש עיקרי טיעון. לאחר מכן הוגשה מטעם העותר הודעה על ביטול העתירה והדיון בוטל. המשיבים לא התנגדו לביטול העתירה אך טענו כי מלכתחילה זו היתה טורדנית וביקשו לחייב את העותר בהוצאות הדיון. בקשתם נתקבלה. המשיבים הוטרדו לא מעט בעטיה של עתירה זו ונאלצו להקדיש מזמנם לנושא והתברר לבסוף שהעתירה לא היתה מבוססת. על כן זכאים הם להוצאות ונפסקו 3,000 שקלים הוצאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. 5.8.82).
ע.פ. 705/81 - ציון מיארה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בהתחשב בחזרתו למוטב של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בקשר לבצע פשע ועבירות אחרות ונדון לששה חדשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעלו 18 חדשי מאסר על תנאי כאשר 4 חדשים מהמאסר החדש חופפים וחדשיים מצטברים. בערעור לביהמ"ש העליון הוחזר הדיון לבימ"ש מחוזי ששמע את המשפט מחדש, שוב הורשע המערער ונדון לאותו עונש אלא
שביהמ"ש הורה כי המאסר החדש והמאסר על תנאי יהיו חופפים בין ההרשעה הראשונה לבין קבלת הערעור היה המערער אסור במשך 6 חדשים עקב גזר הדין שבוטל בערעור. לאחר ששוחרר מהמאסר עם קבלת ערעורו שינה המערער את אורח חייו באופן מוחלט ועבר למקום מגורים אחר שם החל לעבוד ומתמיד בעבודתו ואף התקשר עם בחורה והתרחק כליל מחברה שולית. שרות המבחן קבע כי בתקופה האחרונה הצליח המערער לבצע שינוי ממשי בחייו ומנהל אורח חיים תקין של בחור עובד. כבר שנתיים מאז ששוחרר מהמעצר וניכר שהוא חזר בתשובה באופן מוחלט. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן להעתר לבקשת שרות המבחן להעמיד את המערער במבחן, אך לא ראה דרך לכך מכיוון שאין להאריך מאסר על תנאי כאשר הנאשם נדון למאסר או למאסר על תנאי והוא לא ראה אפשרות לפטור נאשם זה ממאסר בגין עבירה זאת. בנסיבות רגילות הדין עם השופט. אלא שגדול כחה של תשובה כאשר נראה בעליל שתשובה זו אמיתית היא ולא מן השפה ולחוץ התנהגות הנאשם במשך תקופה של שנתיים מאז שוחרר מבית הסוהר נותנת תקווה רצינית מאוד שהוא הצליח להנתק מעולם הפשע ולעלות על הדרך הנכונה. על כן נתקבל הערעור והוטל על המערער בתיק הנוכחי, בהסכמתו, פיקוח קצין מבחן לשנתיים ויחד עם זאת הוארך המאסר התנאי הקודם לשנתיים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שיינבוים. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה 6.9.82).
ע.פ. 432/82 - אליהו איטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ביום 5.7.82 במתן עדות שקר ועדויות סותרות ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין להתחשב בטענת המערער שהעיד לשקר מחמת איומים שהופעלו נגדו. אין בנימוק זה כדי להצדיק הפחתת העונש שאינו חמור כלל. יתירה מזו, נמצאו סתירות בטענות המערער בנושא האיומים ומותר היה לשופט לפקפק במהימנות הגירסה. מאידך, יש להתחשב באירוע אחר שאירע. עדות השקר ניתנה ביום 10.5.81 ועקב כך בפתחה בו ביום חקירה משטרתית נגד המערער. ביולי 1981 עבר המערער עבירה אחרת שבגינה הועמד לדין ונדון ביום 20.8.81 לשנה אחת מאסר בפועל ואת מאסרו זה כבר ריצה. במשפט לא היה המערער מיוצג וספק אם היה מסוגל בכוחות עצמו לדעת שאפשר לבקש צרוף התיק של עדות השקר כדי שיוכל לפתוח דף חדש בחייו. שנת המאסר היתה מאסר ראשון שהיה על המערער לרצות בפועל. יש להניח כי אילו צורף התיק של עדות שקר בזמנו לתיק החדש היה העונש המצטבר קטן מ- 18 חדשי מאסר בפועל. לשם עידוד המערער לחזור למוטב ועל סמך ההנחה שלא בקש את צירוף התיקים רק מתוך חוסר ידיעה יש להפחית את העונש ולהעמידו על שלושה חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שיינבוים. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 2.9.82).
בר"ע 185/82 - שלמה עובדיה נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון בבימ"ש השלום לשנה מאסר בפועל בשל שתי עבירות של גניבת רכב ועבירות נגד רכוש וכן הופעלו במצטבר שתי תקופות של שנה מאסר על תנאי ועל המבקש לרצות שלושים וששה חדשי מאסר. שנה אחת
מאסר על תנאי הוטלה בבימ"ש השלום. אח"כ הועמד המבקש לדין בבימ"ש לנוער בגין עבירה שעבר תוך תקופת התנאי. ביהמ"ש לנוער הטיל גם הוא על המערער שנה מאסר על תנאי וסבר כי העבירה החדשה אין בה כדי להפעיל את המאסר על תנאי הקודם. עתה הופעלו שני המאסרים האמורים והסניגור טוען שלא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי הראשון, שכן לפי הדין מוסמך היה ביהמ"ש לנוער בתיק השני להפעילו ומשלא הפעילו אין להפעילו עתה. כן טוען הסניגור כי אילו היה ביהמ"ש לנוער מפעיל את המאסר על תנאי יתכן והיה מחפיפו חלקית לששה חדשי מאסר לריצוי בפועל שהטיל אז, או שהיה מביא ענין זה בחשבון בדרך אחרת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. _
העובדה שהמאסר על תנאי לא הופעל כאשר התנאי הופר אינה מונעת הפעלת המאסר על תנאי כאשר התנאי מופר שנית. אין גם פגם חוקי בהטלת מאסר בפועל ומאסר על תנאי כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד ולא הופעל. נותרת שאלת חומרת העונש וצבירת העונשים, אך זה נושא שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי ששמע את הערעור ואין בנושא זה בנסיבותיו ולאור הרשעותיו הקודמות המרובות של המבקש כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. מקרין למבקש, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 23.8.82).
ע.פ. 849/81 - מדינת ישראל נגד נדב זקן
*תיקון טעות טכנית של התביעה בשלב הסיכומים (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק ומכיוון שהעבירות בוצעו בלונדון הרי לשם ביסוס סמכותו של בימ"ש בישראל היה על התביעה להוכיח על פי הוראת סעיף 7 לחוק הנ"ל כי בעת ביצוע העבירה היה המשיב תושב ישראל. בכתב האישום נאמר שהמשיב הוא תושב ישראל, אך עד לשלב הסיכומים לא הובאה הוכחה על ידי התביעה על עובדה זו, וכשהתברר לתובע בשלב הסיכומים כי טענה עובדתית זו לא הוכחה, ביקש מהשופט כי יעשה שמוש בסמכותו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי ויאפשר לו להוכיח כי המשיב היה תושב ישראל במועדים הרלוונטיים. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה זו. בפסק הדין קבע כי הוכחו כל יסודות העבירה שיוחסו למשיב, אך כיוון שלא הוכח כי המשיב היה תושב ישראל זיכה אותו השופט. הערעור נתקבל.
אין ספק שבמקרה דנן צריך היה השופט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 150 ולאפשר לתביעה לתקן את השגיאה הטכנית שנפלה במערכת הוכחותיה. יפה עשו המשיב וסניגורו שהסכימו לקבלת הערעור ואף הודו בכך שהמשיב היה תושב ישראל במועדים הרלוונטיים. אשר לעונש - העבירות היו חמורות. המשיב הועסק בשגרירות ישראל בלונדון וגנב ארבעה כרטיסי אשראי של עובדי שגרירות אחרים ובאמצעותם ביצע קניות שונות במשך תקופה של כששה חדשים בסכום כולל של .מעלה מ- 400 לירות שטרלינג. לעומת זאת קיימות נסיבות מקילות שונות והן עברו של המשיב שהוא ללא דופי, החזרת כל סכום הגניבה וכן חרטה כנה של המשיב והעובדה שהיה כאן כשלון חד פעמי. בשים לב לנסיבות הענין הסכימה התביעה שלא יוטל על המשיב מאסר בפועל ואכן נראה שיש להסתפק במאסר על תנאי. לפיכך נדון המשיב למאסר על תנאי של ששה חדשים וכן לתשלום קנס של 20,000 שקל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוי. עו"ד מ. מזוז למערערת, עו"ד פ. רבינוביץ למשיב.19.8.82).
ע.א. 233/81 - אבון רם ואח' נגד אבון יצחק
*מזונות (הערעור נדחה).
שני המערערים הם ילדיו הקטינים של המשיב וביהמ"ש חייב את המשיב לשלם למזונותיהם 700 שקלים לחדש צמודים למדד ספטמבר 1979 וכן הורה כי קצבאות הבטוח הלאומי יועברו גם הם לאמם של המערערים. המערערים ביקשו גם צו מניעה האוסר כניסת המשיב לביתו ובקשתם זו נדחתה. המשיב לא חלק על חובתו לזון את ילדיו אך טען שהוא משתכר כשליח כ- 7,500 ל"י לחודש ונותן את כל כספו לכלכלת המשפחה, אולם ביהמ"ש קיבל את גירסת האם כי יש לנתבע הכנסות נוספות למכירת ציוד אלקטרוני ובהתחשב בכך קבע שעל המשיב לשלם לכל ילד- 350 שקל לחודש שיורכבו מ- 250 שקל לכלכלה ו- 100 שקל לביגוד. אשר לצו מניעה קבע ביהמ"ש כי אין הצדקה לגירושו של המשיב מביתה הערעור נדחה.
בפסיקת המזונות יצא ביהמ"ש מתוך הנחה שהמשיב ממשיך להתגורר בבית וחייב על כן בכיסוי כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת הבית כגון מים, גז, מסים וכדו' וממילא לא היה מקום לפסוק למערערים סכומים נוספים לכיסוי צרכיהם להחזקת הבית כפי שדורשים המערערים. הוצאות אחרות לא באו אמנם לידי ביטוי מפורש בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי אך בהתחשב בעובדה שהאם משתכרת וקיצבת הביטוח הלאומי עבור הילדים מועברת לידיה אין עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
אין גם לגלות פגם בהחלטת ביהמ"ש בענין צו המניעה שנתבקש. ביהמ"ש לא השתכנע כי יש מעשי אלימות שמחייבים נקיטת הצעד הקיצוני של הטלת איסור על המשיב להיכנס לביתו ומובן שביהמ"ש שלערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים אלה. למותר להוסיף שהיחסים המעורערים בין האם לבין המשיב אינם יכולים לשקול, לבדם, כדי להצדיק מתן צו מניעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. דבירי למערערים, עו"ד א. לי למשיבים. 9.8.82).
על"ע 17/81 - צ. סתי נגד בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין ואח'
*עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות שוחד בעת שכהן כמזכיר ועדת הערר למתן רשיונות למוניות ובדיון משמעתי שנתקיים נגדו הוחלט להוציאו לצמיתות מהלשכה. הערעור נדחה.
המערער טען כי נפל פגם רציני בהליכים בבית הדין הארצי שבגינו כל ההליכים בטלים. המערער קיבל תחילה עותק של פסק דין שניתן ביום 15.7.81 ושנחזה כחתום על ידי שלושת חברי בית הדין שבררו את הערעור, אך התברר כי אחד מהשלושה היה בחו"ל והפקידה שלו חתמה את שמו. אז הוצא פסק דין חדש הנושא תאריך 25.8.81, שהוא למעשה אותו פסק דין, ופסק הדין החדש הומצא למערער לאחר מכן. פגם זה אינו פוסל את ההליכים. פסק הדין השני ניתן כדין והעובדה שפסק הדין הראשון היה פגום אינה פוגמת בפסק הדין השני שנחתם כדין.
לגופו של ענין טוען המערער כי העונש חמור מדי בנסיבות הענין. לטענתו היו כאן נסיבות משפחתיות לקולא וכן העובדה כי פסילה לצמיתות מאפשרת לפנות ללשכה לאחר 10 שנים ולבקש חדוש החברות, אך תקופת עשר השנים נמנית מעת שפסק הדין הופך סופי. לטענתו חדל לעסוק במקצועו כעו"ד לפני 6 שנים והיוצא מכך כי למעשה יהיה מושעה 16 שנה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בית הדין המשמעתי הארצי שקל את כל הטענות ולא מצא עילה להתערב בגזר
הדין. אכן העונש הוא החמור בין דרגות הענישה של בית הדין אך היתה הצדקה להטלת עונש זה עקב החומרה הרבה של העבירות שאותן ביצע המערער. במקרה זה חייב השיקול של אינטרס הצבור וטובת ציבור עורכי הדין לגבור על הנימוקים של טובת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. עו"ד ר. קוק למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 9.9.82).
ע.פ. 691+791/81+657 - אליהו דנוך ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בחלקו).
שלושת המערערים, אליהו דנוך, ישראל קנר ומשה ששון, באו לדירתו של המתלונן, שהו בה זמן קצר ובאותו זמן התפתחה תיגרה, נורתה יריה והמתלונן נפצע ושלושת המערערים עזבו את הדירה. המשטרה הוזעקה למקום ובאותו ערב מסר המתלונן הודעה כי היו לו באותו יום כ- 50,000 ל"י וקנר ידע כל כך ואז באו אליו בערב שלושת המערערים והחלו לדחוף אותו ולהכותו עד שמצאו את הכסף. בהמשך המאבק, כך סיפר בהודעתו, איים עליו דנוך באקדח שבידו, המתלונן תפס את היד עם האקדח ואז נורתה יריה. לאחר האירוע נעצרו שלושת המערערים ובינתיים עזב המתלונן את הארץ והוסגר בגין עבירות אחרות. כשבא להעיד במשפטם של השלושה היה המתלונן אחוז פחד ולכל השאלות השיב "אינני זוכר". כיוון שכך לא נחקר לא על ידי התביעה ולא ע"י הסניגורים וביהמ"ש קיבל את הודעתו במשטרה במסגרת סעיף 10א'. ביחס למקור הכסף מסר המתלונן גירסה אחת בהודעה הנ"ל וגירסה אחרת בשיחה יותר מאוחרת עם איש משטרה. אחרי שדנוך נעצר הוא סרב למסור כל הודעה למשטרה, סרב למסור דוגמא מדמו לשם בדיקת דם לאחר שבמצאו כתמי דם על חולצתו ועל מכנסיו, אך כשבוע לאמר מכן מסר הודעה שלפיה היה המתלונן חייב לו סכום של 50,000 ל"י והוא בא אליו עם חבריו באותו ערב לגבות את הכסף. לטענתו הותקף ע"י המתלונן ששלף את האקדח ובתיגרה נפצע המתלונן. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסאותיהם של המערערים, האמין להודעה שמסר המתלונן במשטרה, הרשיע את המערערים ודן את דנוך ל- 7 שנות מאסר שמתוכן שלוש וחצי שנים מצטברות למאסר אחר שריצה אותה שעה, ששון נדון למאסר של ארבע שנים וקנר למאסר של חמש שנים. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש של דנוך נדחה אף הוא, בעוד הערעור על חומרת העונש של קנר וששון נתקבל והמאסר בפועל של שניהם הועמד על שלוש שנים.
הסניגורים טוענים נגד קבילות ההודעה של המתלונן ונימוקם כי המתלונן אמר בעדותו שאיננו זוכר דבר ובנסיבות אלה היה זה מחובתו של התובע לנסות לרענן את זכרונו של העד באמצעות ההודעה ולא להסתפק בהגשת ההודעה כראיה. טענה זו אינה מבוססת. מקריאת דברי המתלונן ברור שהיה אחוז פחד בעת שנתן את עדותו ונמנע בעקשנות מלהגיד כל דבר של ממש בקשר עם האירוע הנ"ל ולפיכך לא היה טעם להמשיך בחקירתו. אם סברו הסניגורים שתהא תועלת בריענון הזכרון של העד היה באפשרותם להציע דרך זאת בעת העדות או לנסות בעצמם דרך זו. כל טענה בענין זה לא נטענה בביהמ"ש המחוזי. מכיוון שנתמלאו כל התנאים על פי סעיף 10א, לקבלת ההודעה כראיה אין יסוד לטענה שאין הודעת העד ראיה קבילה.
יותר ממשית היא הטענה באשר למשקל ההודעה כראיה. מדובר בעד עבריין שביצע עבירות פליליות רציניות, בענין מקור הכספים שהחזיק מתברר ששיקר
בהודעתו שנתקבלה כראיה, ולמעשה לא ניתנה לסניגורים הזדמנות לחקור את המתלונן לנוכח סרובו לענות על שאלות. בנסיבות אלה אין לשלול את משקלה של ההודעה כראיה, אך מן הראוי להתייחס אליה בזהירות רבה וניתן לבסס עליה הרשעה רק אם נמצאות ראיות מהימנות בעלות משקל שיצביעו כי עיקרי הדברים בהודעה הם אמת. ראיות כאלה היו בפני ביהמ"ש המחוזי. בין היתר יש לראות כראיה גם את התנהגות המערערים והדברים הכוזבים שנאמרו על ידם במהלך החקירה. התנהגותו של דנוך לאחר המקרה אינה מתיישבת עם התנהגות אדם שהותקף על לא עוול בכפו כשבא לגבות חוב המגיע לו. בעדותו קיימות סתירות שונות ואלה יחד עם ההתנהגות ניתן להסבירן רק בהרגשת אשמה ואין הן מתיישבות עם התנהגות שאותה ניתן היה לצפות לו היתה גירסת המערערים נכונה.
אשר לטענת הסניגורים כי התביעה היתה צריכה להוכיח לצורך ההרשעה בעבירת שוד כי דנוך פעל "בלי תביעת זכות בתום לב" - טענת המערערים בדבר תביעת זכות בתום לב מבוססת על ענין מתן ההלוואה למתלונן אך ביהמ"ש המחוזי שלל גירסה זו ואין להתערב בממצא זה של ביהמ"ש המחוזי.
אשר למידת העונש - אין להתערב בעונש שהוטל על דנוך בהתחשב בחומרת העבירה וכן שלדנוך עבר פלילי עשיר למדי. מאידך, הנאשמים האחרים אין להם עבר פלילי כזה, חלקם במבצע לא היה כמו של דנוך ובהתחשב בכל הנסיבות ניתן להקל עמם ולהעמיד את המאסר בפועל על שלוש שנים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כה. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד מ. רובינשטיין לדנוך, עו"ד מ. רום לקנר, עו"ד א. רון לששון, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.9.82).
ע.א. 191/81 - אבשלום לשם נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חוקיות הגדרה של "קרוב משפחה" לענין תוספת מס (הערעור נדחה).
הגברת לשם היתה בעלת מניות בחברת מקרקעין והעבירה למערער, שהוא בנו של בעלה המנוח מנישואיו הקודמים, חלק מהמניות. מתשלום מס שבח פטורה הקניית מניות זו, שכן העברה לקרוב ללא תמורה פטורה ממס שבח, ולענין חוק מס שבח הוגדר בחוק "קרוב" כ- "צאצא, צאצאי בן זוג"... מאידך חוייב המערער בתשלום תוספת מס מלאה משום שבתקנות תוספת מס ניתנה ההנחה לקרוב אשר הוגדר כ- "צאצא" אך לא צאצא של בן זוג. המערער טען כי מתקין התקנה לענין הגדרת קרוב לצורך הנחה בתוספת מס חרג מסמכותו כאשר לא נתן את ההקלות לכל אותם קרובים אשר ההעברה עליהם פטורה ממס שבח.כמו כן טען חוסר סבירות באשר צאצא המקבל נכס מקרובו יש לו הנחה כאמור ואילו צאצא של בן זוג אין לו ההנחה. הערעור נדחה. תקנות תוספת המס הותקנו מכח הסמכות הנתונה לשר האוצר על פי חוק מס שבח מקרקעין והסעיף הנוגע לחוק קובע כי "שר האוצר... רשאי לקבוע כללים למתן פטור מתוספת מס, כולה או מקצתה, ורשאי הוא לקבוע... כללים שונים לסוגי חייבים ולסוגי מקרקעין". מכאן ששר האוצר מוסמך לקבוע כללים בתקנות למתן פטור מתוספת מס והוראות הפטור לענין מס שבח מקרקעין אינן חלות. אשר להפליה בין צאצא לבין צאצא של בן זוג - אין לדעת מדוע הבחין מחוקק המשנה בין סוגים אלה של קונים אך אין לומר כי אבחנה זו היא פסולה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, שיינבוים. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיב. 30.8.82).