תקציר סביר כרך כ' חוברת 8

בג"צ 341/81 מושב בית עובד... בע"מ נגד המפקח על התעבורה ואגד

*שיקול דעת בהפעלת קוי תחבורה ציבורית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר שוכן על כביש המחבר את תל- אביב עם יבנה ואשדוד כשהמרכזים העירוניים המשרתים את המושב הם נס ציונה ורחובות. אלה מצויים על כביש אחר המחבר את תל- אביב עם ראשון לציון נס- ציונה ורחובות. עד לשנת 1978 הפעילה אגד קו נסיעה ביןהמושב לבין נס- ציונה ולאחר אותו מועד הפסיקה אגד, בהסכמת המפקח על התעבורה, את השירות הזה ועתה יכולים תושבי המושב להגיע לנס- ציונה ולרחובות בתחבורה ציבורית עקיפה דרך יבנה תוך החלפת אוטובוס לרחובות או נסיעה לבית דגן ומשם לרחובות. המושב עתר לבג"צ שיורה למשיבים לקיים קו תחבורה ישיר בין המושב לבין נס- ציונה. המשיבים בדעה כי קיימת תחבורה ציבורית סבירה לרשות בני המושב ואין לקיים קו מיוחד שבו יש בין 10 ל- 20 נוסעים ליום. ההפרש שבין ההכנסה להוצאה מכסה קופת המדינה ולדעת המפקח על התעבורה אין צידוק להשתתפות ציבורית זו בהוצאה הנדונה. במדיניות דומה נוקט המפקח במצבים דומים אחרים ועל כן אין צידוק להתערבות בג"צ בשיקול דעתו של המפקח.
השופט ברק:
א. שיקול דעתו של המפקח צריך להתגבש תוך שמירה על כללי המשפט המינהלי החלים על הפעלתו של שיקול דעת מינהלי. על כן חייב המפקח לפעול ללא הפליה, מבלי לשקול שיקולים זרים, ועליו לפעול בסבירות.
ב. אין לקבל את טענת המושב כי המפקח נקט בהפליה כלפי המושב לעומת המצב במקומות אחרים. טענת הפליה תצליח אם הטוען אותה יוכיח כי שני מצבים בעלי נתונים דומים מקבלים טיפול שונה שאינו מוצדק בנסיבות הענין. בנטל זה, המוטל על מי שטוען טענת הפליה, לא עמד המושב. אין בג"צ יודע מהו הדמיון ומהו השוני שבין המקרים האחרים שעליהם מצביע המושב לבין הענין שבפנינו ואין בג"צ יודע אם השוני שביניהם מהווה הפליה פסולה או הפליה מותרת בנסיבות אלה דין טענת ההפליה להדחות.
ג. אשר לטענה כי השיקול שלא להטיל על הקופה הצבורית את המעמסה הכספית הינו שיקול זר לצורך שיקוליו של המפקח על התעבורה - הלכה פסוקה היא כי השיקול הכלכלי באשר למימונה של התחבורה הציבורית מקופת המדינה הוא שיקול עניני שהמפקח רשאי לקחתו בחשבון. מותר לו למפקח לקחת בחשבון כאחד ממכלול שיקוליו באשר לקיום שירות ציבורי את המעמסה הכספית על אוצר המדינה והוא רשאי לשקול בין שאר שיקוליו את השיקול הכספי בטרם יחליט אם קו שירות פלוני יקום או יבוטל.
ד. אשר לטענות המושב כי החלטתו של המפקח היא בלתי סבירה בנסיבות הענין - גם טענה זו אין לקבל. המשיב לא חלק על כך שחוקיות החלטתו יכול שתבחן במבחני הסבירות, אף לטענתו ההחלטה סבירה היא שכן יש בה איזון ראוי בין האינטרסים שעל המפקח לקחת בחשבון. אין לקבל את טענת המושב כי המשקל שנתן המפקח לשיקול הכלכלי רב מדי ובלתי סביר. חוקיותו של אקט מינהלי עשויה להבחן על פי אמות המידה האובייקטיביות של הסבירות המינהלית. שיקול הדעת המינהלי יוצר מבחן של סבירות, המשתרע לרוב על מספר אופציות סבירות, שהבחירה ביניהן נתונה לרשות המינהלית עצמה, מבלי
שביהמ"ש מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו הוא. בקביעת גבולות מבחן הסבירות יש להתחשב בין היתר בשאלה אם הרשות הציבורית נתנה משקל ראוי לגורמים הרלוונטיים השונים שבהם עליה להתחשב. בענין שלפנינו כשבא המפקח לאזן בין האינטרסים של המושב לבין האינטרס הציבורי באשר לתמיכה מקופת הציבור בקו זה או אחר - החלטתו עומדת במבחן הסבירות המפקח יכול לקחת בחשבון שיקוליו לא רק את ההוצאה המיוחדת בענין זה בלבד, אלא את ההשלכות שיהיו לפתיחתו של קו שירות למושב זה, כאשר מושבים אחרים במצב דומה ידרשו קו שירות מיוחד ואז המעמסה הכספית על קופת הציבור תהיה גבוהה במיוחד.
השופט בך:
מאחר שבמקרה הנדון החלטת המפקח לא היתה נגועה בהפליה לרעת העותרים והשיקול הכלכלי שבו התחשב המפקח לא היה שיקול זר והוא פעל כדין ובצורה סבירה, אין צורך להביע דעה החלטית באשר לשאלה אם אי סבירותה של פעולה מינהלית יכולה כשלעצמה בגפה לגרום לבטלותה של הפעולה, או שמא יש בסבירותה או אי סבירותה רק כדי להצביע על קיום או אי קיום אחת העילות המקובלות שניתן להתבסס עליהם, כגון הפליה, שרירות לב, שיקולים זרים או חריגה מסמכות.
השופט יהודה כהן:
מאחר שהמסקנה היא כי החלטת המפקח נופלת במתחם הסבירות המינהלית אין צורך להביע דעה אם אי סבירותה של פעולה מינהלית יכולה כשלעצמה לגרום לבטלותה של הפעולה. נראה שיש הצדקה לפסול החלטה מינהלית בשל אי הסבירות שבה אך קשה לקבוע נורמה מוגדרת וחד משמעית שקיומה של אי סבירות מחייבת פסילתה של החלטה מינהלית וקשה לקבוע היפוכו של דבר, ששיקול של אי סבירות אינו יכול כשלעצמו להוות בסיס לפסילת החלטה מינהלית. למעשה הכל צריך להקבע לפי מידת אי הסבירות ומהותה.

(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עוה"ד מ. וינברגר וגב' א. לוי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב 9.8.82).

ע.א. 74/81 - אולימפיק אירוויס נגד מנזל קלימי

*חבות חברת תעופה לאבדן מטען נוסעים.
(ערעור על פס"ד. ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 186/80 - הערעור נתקבל).

.
המשיבה ובעלה הם פליטים יהודים מאיראן ביום 15.1.80 עזבו את טהרן לאתונה במטוס של חברת התעופה האיראנית, ולמחרת המשיכו לישראל במטוס של חברת התעופה אולימפיק (המערערת). כשהגיעו ארצה הודיעה המשיבה לנציג המערערת כי שתי מזוודות שלה אבדו. בתביעתה לביהמ"ש טענה המשיבה כי באחת המזודות היו תכשיטים, מטבעות זהב, דולרים ומרקים בשווי של כ- 41,000 דולר, רכוש שמימשו בני הזוג לקראת עלייתם ארצה. הם טענו כי מחשש השלטונות באיראן שתקפידו לחפש בגוף הנוסעים, שמו את כל הרכוש בתוך המזוודות. המשיבה טענה כי המערערת אשמה באבדן המזודות ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המשיבה בדבר רכוש של 41,000 דולר, ובהסתמכו על ראיות שונות קבע כי הערך היה 15,000 דולר. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המשיבה כי המזודה
נגנבה ע"י עובדי המערערת וכן שעובדי המערערת הטעו אותה כשהודיעו לה מתי שעת העליה למטוס ובענינים אלה אין להתערב. לדעת ביהמ"ש המחוזי גם המשיבה התרשלה בשמירה על המזודות בשעה שהוטענו ולפיכך קבע תרומת רשלנות של המשיבה בשליש, וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 10,000 דולר. ביהמ"ש הגיע לתוצאת זו בקובעו כי החוק החל על התביעה אינו פקודת הנזיקין אלא חוק התובלה האוירית שהחיל בארץ את אמנת ורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג משנת 1955. הוא הפעיל את סעיף 25 לאמנה וקבע כי אובדן המזודה נגרם כתוצאה מאי איכפתיות מצד המערערת ועובדיה ובידיעתה שקרוב לודאי שיגרם בשל כך נזק, ולכן המערערת אינה זכאית ליהנות מהגבלת סכום אחריותה כהוראת סעיף 22 של האמנה. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
א. נכון שההוראות שלפיהן יש לקבוע את אחריות המערערת ומידתה הן הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, אך זאת לא מתוקף היותן. חלק מהמשפט הפנימי הישראלי, אלא מתוקף ההסכם בין הצדדים הכלול בכרטיס הנסיעה.
ב. לפי האמנה הנ"ל חלה אחריות בתנאים מסויימים על המוביל האוירי ולפי סעיף 22 מוגבלת האחריות לסכום מסויים עבור כל ק"ג של מטען. סעיף 25 מבטל את ההגבלה לפי סעיף 22 וקובע כי הגבלה זו לא תחול אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה "ממעשה או מחדל של המוביל... שנעשו... מתוך אי איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שיגרם נזק בעטיים...". חובת הראיה בדבר התנהגות המוביל שהיא גובלת באי איכפתיות כאמור הינה על התובע. בעניננו לא הוכיחה המשיבה מאומה לענין זה. לא מדובר כאן במזוודה או במטען שעל פניו נראה כבעל ערך מיוחד, אלא מדובר במזוודה פשוטה, קשורה בחבל, שלא היה. בה מאומה שיעמיד את המערערת על כך שהיא מכילה מטען בעל ערך הטעון טפול או שמירה מיוחדת מעבר לאלה הניתנים לכל המטענים הרגילים של הנוסעים. לא היתה כל הוכחה שהעגלה עם המזוודה עמדה זמן ממושך עד העלאתה למטוס ואין גם ראיה באיזה שלב נעלם המטען אם כשעמד בנמל התעופה או לאחר שהוכנס לתא המטען או לאחר שנפרק בנמל התעופה בן גוריון ואולי נוסע אחר במטוס נטל את המזוודה.
ג. משלא הוכחו הנסיבות שבהן אבדה המזוודה, לא היתה תשתית עובדתית למסקנה בדבר נוהג של חברות תעופה בכלל או בדבר מעשיה ומחדליה של המערערת במקרה זה בפרט, לא לצורך החלטה שהתנהגותה של המערערת היתה מתוך לא איכפתיות כדרישה סעיף 25 של האמנה, אף לא להחלטה שהמערערת התרשלה, ורשלנותה אינה רלוונטית כלל לענין שלילת הגבלת אחריותה. כדי לענות על קנה המידה של אי איכפתיות דרושה רשלנות שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי ובטיבה חייבת היא להגיע לפזיזות, המתבטאת ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה הצפויה מההתנהגות או עצימת עיניים והתעלמות ממנה.
ד. עם זאת מוטלת על המערערת האחריות המוגבלת לפי האמנה, אלא אם יש בידיה להוכיח כי היא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק ודבר זה לא הוכח. לפיכך על המערערת לשלם למשיבה לפי הסכום המוגבל הקבוע באמנה ובמקרה הנדון כ- 1,500 דולר. המערערת מייחסת למשיבה פרטי רשלנות תורמת בכך שהמזוודה לא נשאה סימן או שם, דבר שהכביד על החיפוש אחריה לאחר שנתקבלה ההודעה על האבידה, בכך שתוכנה של המזוודה לא בוטח ובכך שהמשיבה לא הוציאה את הכסף מהמזודה כאשר הגיעה לאתונה. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך רשלנות תורמת של שליש אך מסקנה זו אין לקבל. אכן היתה מידה לא
מבוטלת של רשלנות מצד המשיבה, ואילו הוכיחה המערערת, ועליה נטל ההוכחה בדבר קיומה של רשלנות תורמת, כי היה קשר סיבתי בין אובדן המזודה לבין העובדה שהכילה סכום כסף גבוה, או אילו הוכיחה כי היתה נוקטת בצעדים מיוחדים לשמירת המזוודה אילו הודיעו לה על תוכנה, כי אז היה ניתן היה ליחס את גרימת האובדן בחלקה לרשלנות המשיבה. אך הדבר לא הוכח ולא היתה הצדקה להטיל על המשיבה רשלנות תורמת.
ה. אשר לטענת המערערת כי הסכם ההובלה נגוע באי חוקיות משום שמדובר בהברחת כספים מאיראן - לכך מספר תשובות. ראשית, אין זכר לטענה זו בכתב ההגנה והועלתה לראשונה רק בסיכומי המערערת. שנית, ככל שהדבר נוגע להבאת הכסף לישראל אין ראיה בדבר כוונה להבריח את הכסף ללא תשלום מכס או תשלומים אחרים אם חלים כאלה וההנחה היא שהמשיבה לא התכוונה לעשות כן. מאידך, ככל שהדבר נוגע לעבירה על חוקי איראן הרי לא הוכח מהם ובכלל מה לה למערערת ולעבירה זאת. לא היא שהובילה את המטען מאיראן לאתונה ובכל מקרה כבר נפסק אצלנו כי אי חוקיות, הן לפי חוק מקום עשיית החוזה והן לפי הדין המהותי, לא תוכר ע"י ביהמ"ש בישראל, מטעמים של ענין הצבור, במקרים של הפרת חוק זר, ביחוד עבירה על חוקי המטבע, שפגע ביהודים. להיפך, לטובת הציבור הישראלי היהודי הוא לאפשר ליהודי הגולה להוציא את כספם ולהעבירם ארצה. לא הוכח גם מה הם חוקי יון ואם מטילים הם חובה על נוסע במעבר. אילו גם בטל החוזה לפי סעיף 30 לחוק החוזים, רשאי היה ביהמ"ש, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה, לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד כולו או מקצתו. במקרה זה המשיבה ביצעה את חיובה במלואו בשלמה את מחיר הכרטיס ואין שמץ של ספק שמידת הצדק דורשת לחייב את המערערת לקיים את חיובה היא במלואו.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו עו"ד מ. קמפינסקי למערערת, עו"ד מ. ענבר למשיבה. 23.9.82).

ע.א. 462/79 חמדת עגנון ואח' נגד מנהל מס עזבון

*שומת מס עזבון
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.ש. 3/77 - שני הערעורים נתקבלו בחלקם)

המנוח שמואל יוסף עגנון נפטר בפברואר 1970 ובדצמבר 1975 הוציא המשיב הודעת שומה סופית, לפי מיטב השפיטה, בה קבע את סכום העזבון בסך 1,550,000 מליון ל"י בערך ואת סכום המס בסך 740,000 ל"י בערך. בין נכסי העזבון הוערכו בסכום של 1,500,000 מליון ל"י זכויות סופרים. הוגשה השגה של המערערים, והמשיב הוציא צו לאחר ההשגה שבו דחה את כל טענות המערערים ומאידך הגדיל את השומה בסכום של כ- 6,000 ל"י ע"י תוספת מילוות קליטה שלא נכללו בשומה המקורית, וכן הוסיף סכום של פרס נובל שלא נכלל בשומה המקורית. עקב שינוי זה הוגדל המס ל- 900,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המערערים והעמיד את ערך העזבון על כ- 255,000 ל"י וחייב את המשיב לשלם שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ל"י. שני הצדדים הגישו ערעורים לביהמ"ש העליון והענינים שבמחלוקת הם: התמלוגים עבור זכות היוצרים שהועברה ע"י המנוח לבית שוקן הכספים שהפקיד המנוח בקופת גמל; הגדלת השומה בהודעה על דחיית ההשגה; גובה שכר הטרחה.
א. לענין התמלוגים עבור זכות היוצרים - ביוני 1961 נחתם הסכם בין המנוח ובין הרצאת שוקן שבו העביר המנוח להוצאת שוקן את זכות היוצרים בכל יצירותיו
למשך כל תקופת חייו ובתקופה שלאחר מותו לכל התקופה שזכות היוצרים תהיה קיימת על פי הדין. בתמורה התחייבה הוצאת שוקן לשלם לסופר או ליורשיו אחוזים מסויימים ממחיר כל ספר שימכר. המערערים טענו כי התמלוגים אינם כלולים בעזבון המנוח, לטענת פרקליטם, הזכאים לתשלום עפ"י ההסכם הם לא רק המנוח עצמו אלא גם אשתו, יורשיו והבאים מכוחו, והזכות הועברה בעת חתימת ההסכם ואינה כלולה בנכסי העזבון. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובדין דחה את הטענה. לפי פשוטם של דברים בהסכם, לא נעשתה כל העברת זכויות ע"י המנוח לאדם אחר לגבי התקופה שלאחר פטירתו של המנוח. ההוראות בהסכם באו לקבוע הסדרים בענין תשלום תמלוגים בתקופת חיי המנוח ולאחר מותו אך לא הקנו ליורשים כל זכות על פי ההסכם בעת שההסכם נעשה.
ב. על כל פנים, נכללות זכויות האלמנה והיורשים לתמלוגים בנכסי העזבון עקב הוראות סעיף 3 של חוק מס עזבון, הקובע כי נכסי עזבון כוללים נכסים שהנפטר העביר בלי תמורה לאדם אחר על מנת שהבעלות בהם תהיה מוקנית לאותו אדם עם פטירתו של הנפטר. אשר לטענת המערערים שהתיקון בחוק מס עזבון בשנת 1964 אינו חל למפרע ואינו פוגע בהסדרים שנעשו בהסכם בשנת 1961 - התיקון משנת 1964 אינו מופעל במקרה דנא באופן רטרואקטיבי, מכיוון שלא מדובר כאן בפגיעה בתוקפן של הוראות ההסכם, אלא בהטלת מס על עזבון המנוח, אשר נפטר זמן ניכר אחרי התיקון הנ"ל, והמסים על עזבונו מוטלים לפי הוראות החוק כפי שהיה בתוקף בעת פטירתו.
ג. בחישוב שעשה המשיב באשר להכנסות מזכות היוצרים הביא בחשבון את ההכנסות בשנתיים האחרונות שלפני פטירת המנוח והכפיל אותם בחמישים, היינו עד סוף 50 שנה שאז נגמרת זכות היוצרים של המנוח, ובכך טעה המשיב. השנתיים האחרונות שלפני פטירת המנוח היו לאחר שקיבל פרס נובל ולפיכך היו מכירות גבוהות. בדין לקח ביהמ"ש המחוזי כמודד את השנים שלפני כן. כמו כן יש להביא בחשבון שככל שעוברות השנים יורדת המכירה של הספרים אם כי מדובר בסופר מסוגו של עגנון שספריו יהיו נפוצים משך שנים רבות. ירידה זו לא הובאה בחשבון באומדן שעשה המשיב. כמו כן לא הביא המשיב בחשבון את גורם ההוון וברור שכל קונה מרצון של זכות לתמלוגים היה מביא בחשבון את גורם ההיוון ולא היה משלם מראש סכום מצטבר של הכנסה שהוא עתיד לקבל במשך 50 שנה מבלי לנכות חלק נכבד כהיוון. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון היוון של %4 ולמעשה צריך לקחת בחשבון היוון בשיעור של %6, שכן בעיסקה מסחרית של רכישת זכות תמלוגים ע"י קונה מרצון שיעור ההיוון צריך להיות יותר גבוה. כמו כן צריך לקחת בחשבון את העובדה שמי שהיה בא לרכוש את זכויות התמלוגים היה לוקח בחשבון את מס ההכנסה שהוא חייב לשלם. למעשה לא מן הראוי ללכת בדרך של חישובים מפורטים, אלא יש לקבוע את שווי הזכות לתמלוגים בסכום כולל שבו יש להביא בחשבון מצד אחד את הסיכוי של קבלת הכנסות ממכירת יצירות מחבר בעל שיעור קומה במשך תקופה ארוכה ומצד שני את הסיכון שבהשקעת כספים כאשר העתיד לגבי נושא העיסקה שרוי בערפל. בהתחשב בכל אלה ההערכה היא שקונה מרצון היה משלם בעד הזכות סכום של 150,000 ל"י בעת פטירת המנוח.
ד. המשיב. טען שכלל לא היה מקום להתערב בשומה שנעשתה על ידו לפי מיטב שפיטתו ולדעתו לא היה ביהמ"ש צריך להמיר את שיקוליו ואת מימצאיו של המשיב בשיקוליו ומימצאיו שלו. טענה זו אינה מבוססת. שומתו של המשיב היתה מבוססת על נתונים מוטעים וחישוביו לקו בפגמים יסודיים ורציניים. ביהמ"ש היה
חייב להעביר תחת שבט ביקורתו את השומה הלקויה ולערוך שומה חדשה עפ"י הראיות שהיו בפניו.
ה. אשר להפרשות לקופת גמל - המנוח הצטרף לקופת גמל לעצמאיים בשנת 1965 ובשנים הראשונות הפריש סכומים קטנים וסבירים ואילו בשנת 1969 הפריש סכום של כ- 30,000 ל"י. כיון שמדובר בסכום חריג לא הכיר המשיב בכל ההפרשות לקופת הגמל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בענין זה, אך גם כאן יש לקבל בחלקו את ערעור המערערים. המשיב לא צריך היה להנחות את עצמו בהוראות פטור לפי פקודת מס הכנסה שכן מהוראות אלה אין ללמוד כלל מהו הסכום המתקבל על הדעת שמפריש אדם לקופת גמל. מן הראוי היה לקבוע את גבולות הסכום המתקבל על הדעת של ההפרשה בשים לב למטרות שלהן כרגיל משמשת קופת גמל. צדק ביהמ"ש כי הפרשה של 30,000 ל"י איננה מתקבלת על הדעת ולא צריך היה להביאה בחשבון, אך לא צדק כשסבר שכאשר סכום אחד שהופרש מופרז אין לנכות כל סכום קופת הגמל מסכום העזבון. למעשה צריך לנכות מסכום העזבון את אותו סכום ההפרשה שהוא מתקבל על הדעת ולצרף לחשבון העזבון את הסכום שהופרש לקופת גמל החורג מסכום המתקבל על הדעת.
ו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערערים שהמשיב לא רשאי היה להגדיל את השומה ולהוסיף את הסכומים של מלוות הקליטה כאשר דן בהשגה שהוגשה ע"י המערערים ועמדה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבל. הסמכות לשנות את השומה כוללת גם סמכות להגדיל את סכומי השומה וכן סמכות להוסיף לנכסי העזבון נכסים שלא היו כלולים בשומה שלגביה הוגשה ההשגה. לפיכך יש לצרף את הסכומים הנ"ל לעזבון. העובדה שבפקודת מס הכנסה קובע המחוקק במפורש כי בצו על השגה רשאי פקיד השומה גם להגדיל את השומה ואין הוא כולל הוראה כזו בחוק מס עזבון אינה מונעת הגדלת השומה גם בהשגה על שומת מס עזבון. לא פעם קורה שהמחוקק בחוק מסויים משתמש בלשון ברורה ומפורשת יותר מאשר בחוק אחר באותו נושא, אך כשבאים לפרש הוראות חוק אין בדרך כלל ללמוד הרבה מהשוואת הוראות דומות בחוקים אחרים, אלא יש לפרש בראש וראשונה את לשון החוק לפי מובנה הרגיל ובהתאם לכוונת המחוקק. אם מפרשים כך את החוק המסקנה היא שמותר גם להגדיל את השומה כאשר הנישום מגיש השגה.
ז. אשר לענין שכר הטרחה - טענת המערערים הינה כי בהתחשב בהקטנת הסכום שנעשתה ע"י ביהמ"ש המחוזי הוא צריך היה לפסוק לפי התעריף המינימלי כ- 130,000 ל"י ופסק רק סכום של 15,000 ל"י. אומנם הרושם הוא שלא היתה מצד המערערים נכונות להקל על עריכת השומה ולפעול ברוח של פשרנות ומתינות, אך מאידך היו ליקויים רציניים גם בדרך הטיפול של המשיב. בקביעת שכר הטרחה יש להביא בחשבון את העובדה שהטענה של המערערים ששכר הסופרים כלל אינו נכלל בנכסי העזבון נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי אך מאידך הסכום שנפסק נמוך מדי. אי לכך יש להגדיל את הסכום ל- 60,000 ל"י אם כי עדיין סכום זה נמוך מהתעריף המינימלי.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין. החלטה - הנשיא. עו"ד א. שפאר למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 3.9.82 2).

ע.א. 725/81 - יוסף ענבתאויי נגד ג'מאל חסון

*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (הערעור נדחה בשל אי הפקדת הפקדון במועד).

בערעור דנא נקבע כי על המערער להפקיד ערבון בתוך 30 יום, היינו עד ליום 10.1.82. ביום 21.2.82
נשלחה ממשרדו של ב"כ המערער בקשה בלתי חתומה להארכת המועד להפקדת הערבון ובה צויין שהקשר בין עורך הדין והמערער נותק עקב מחלת בנו של המערער ונסיבות אחרות, הקשורות בהעתקת מקום מגוריו של המערער למקום אחר, אך לא צורף תצהיר לבקשה ואין צורתה כצורת בקשה בדרך המרצה. הערעור נרשם לדחייה וביום הדיון הוגש התצהיר המבוקש. בסופו של דבר החליט סגן הרשם שלא להאריך את המועד להפקדת הערבון.
מאחר והמועד להפקדה נקבע ע"י ביהמ"ש ולא בחיקוק יוצא המבקש ידי חובתו אם יסביר את האיחור בצורה מתקבלת על הדעת ויראה טעם סביר שיוכיח כי האיחור נגרם שלא ברשלנותו או הזנחתו. השאלה היא אם ניתוק הקשר בין המערער וב"כ שנגרם כהוצאה משינוי מקום מגוריו של המערער ומחלת בנו מצביע על טעם סביר למתן הארכה המבוקשת, והאם פעולות ב"כ המערער באשר להגשת הבקשה לארכה הוגשה במועדה ובזמן סביר. התשובה לכך היא שלילית. מחובתו של העו"ד להסביר ללקוחו בעת הכנת כתב הערעור כי יצטרך להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב, ועליו לדאוג לכך שיהיה באפשרותו ליצור את הקשר המתאים עם לקוחו כדי שיוכל להפקידו במועד. חובת עוה"ד לדאוג לכך שהערבון יופקד בזמן אינה נופלת מזו של שולחו ולא יוכל עוה"ד להסתתר מאחרי הנימוק ששלח מכתבים ללקוחו מבלי שיעקוב באם הגיעו המכתבים לתעודתם. בעניננו, כאשר ביקש המערער להכין את הערעור לא העירו לו כי עליו יהא בבוא המועד להפקיד ערבון. כבר בדיון בביהמ"ש המחוזי היה קשה ליצור קשר עם המערער ולאחר שנקבעו מספר ישיבות והוא לא הופיע ניתן פס"ד בהיעדרו שבוטל לאחר מכן בהסכמת המשיב. אם כי עוה"ד שייצג אותו בערעור לא ייצג אותו בביהמ"ש המחוזי הרי צריך היה לראות מתוך הפרוטוקול כי הקשר עם המערער קשה ולדאוג לכך שכאשר ייקבע מועד להפקדת הערבון יוכל לבוא בקשר עם המערער. כמו כן מחובתו של עורך דין לדאוג להמצאת הבקשה להארכת מועד, אם הוא רואה שלא יוכל לעמוד במועד שהוקצב לו, בתוך המועד ולא לחכות עד שיעבור המועד.

(בפני: סגן הרשם גילון עו"ד אלהאג' למערער, עו"ד שלהוב למשיב. 12.9.82).

ע.א. 231/81 - לוי פרנקל נגד אסתר פרנקל ואח'

*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער חוייב בתשלום מזונותיהן של שתי המשיבות (אשתו ובתו שנולדה בשנת 1976) בסכום של 1,620 שקל לחודש צמוד למדד אפריל 1980. ביהמ"ש גם הורה על איסור קבוע לכניסת המערער לדירת בני הזוג וכן חייב את המערער לשלם למשיבה סכום של 4,000 שקלים עקב הוצאותיה בעבר ולשלם את תשלומי המשכנתא לדירה עד ליום הגשת התביעה וכן למסור למשיבה לשימושה את המכונית של בני הזוג בכפיפות לתנאים מוגדרים. הערעור נדחה בעיקרו.
סכום המזונות נקבע על יסוד ממצאים המושתתים על ראיות שהיו בפני ביהמ"ש בענין השתכרויות הצדדים, צרכי המשיבות, עסקיו ועבודותיו של המערער ונתונים כיוצא באלה ובכך אין להתערב. המערער נתן עינו בנשים אחרות ועזב את בית המשפחה ומתגורר עתה בדירת אחת מידידותיו. הוא פסק מקיום חובתו לזון את בני ביתו וביהמ"ש קבע שאין לתלות במשיבה את הקולר לעזיבת המערער וכי אין דבר שיפטור אותו מחובתו לזון את אשתו ובתו. ביהמ"ש קבע כי המשיבות זקוקות לכ- 24,000 ל"י לחודש בניכוי דמי השתכרות המשיבה וקיצבת הביטוח הלאומי. הבת היא בגדר קטני קטנים אשר לגביהם רובצת חובת המזונות
כל כולה על המערער. אין לגלות פגם במסקנותיה של הערכאה הראשונה ואין להתערב במסקנות אלה. אשר לטענות המערער שאין הוא משתכר כפי שקבע ביהמ"ש - המערער בריא בגופו ובנפשו ויכול להשתכר ולזון את משפחתו ואם בחר לעצמו עיסוקים מסחריים שבהם לא הצליח אין בכך כדי לפטרו מתשלום המזונות
אשר לאיסור הכניסה של המערער לביתו באשר הוא מתנהג באלימות - משמעותו ותוצאותיו של איסור כזה מרחיקות לכת ויש לשקול הוצאתו בזהירות וליישמו במקרים קיצוניים בלבד. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שהמערער נהג באלימות כלפי אשתו ובכך אין להתערב, אך אין לראות בצו איסור של כניסה לדירה, בדרך כלל, פתרון שהוא בגדר סוף פסוק, אלא אמצעי הבא להגן על הצד הנתקף לתקופה מוגדרת שאחריה ישקול ביהמ"ש מחדש האם הנסיבות עדיין מחייבות הטלת איסור כאמור. יש מקרים קיצוניים שבהם ברור בעליל שהאלימות תחזור על עצמה וכי אין להגן על הנתקפת בדרך יעילה אחרת אלא על ידי איסור מוחלט אך אין זה המצב בכל המקרים. לפיכך יהיה בעניננו צו האיסור תקף ל- 18 חדשים ולאחריהם ישוב ביהמ"ש וידון בשאלה זו. אשר לשימוש במכונית - הרי הוא טעון הגדרה יותר מדוייקת. במסגרת הליך המוקדש לזכותן של המשיבות למזונותיהן לא היה מקום להכרעה בנושא הבעלות ברכוש בני הזוג ואם עלתהבתביעה שאלת השימוש במכונית, צריך היה לבחון גם מה המידה בה יוכל המערער לעשות שימוש ברכב ולקבוע בפרוטרוט איך יוסדר השימוש ברכב ע"ישני הצדדים. לפיכך צריך ענין זה להחזיר לביהמ"ש שיבהיר את שאלת השימוש במכונית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין ד. לוין החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. פלוסקונוס למערער, עו"ד א. אליגון למשיבות. 6.9.82).

בג"צ 198/82 - בן ציון מוניץ נגד בנק ישראל

*שינוי מדיניות הסובסידיות ליהלומנים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בנק ישראל מעניק, באמצעות הבנקים המסחריים, אשראי בתנאי סבסוד לענפים שונים במשק ובכללם לענף היהלומים. בעבר ניתן אשראי בתנאים מסובסדים הן ליהלומנים שהם יצרנים והן ליהלומנים שרק עסקו בייבוא וייצוא של יהלומים. בראשית 1982 הוחלט להפסיק את האשראי המסובסד ליהלומנים שאינם יצרניים. נקבעו שלבי מעבר באשר ליהלומנים אלה. העותר, יהלומן העוסק בייבוא וייצוא, עתר לבג"צ נגד החלטה זו של בנק ישראל ועתירתו נדחתה.
מבחינה חוזית אין לעותר עילת תביעה שכן חוזרי בנק ישראל, באשר להענקת האשראי, לא יצרו כל התחייבות כלפי העותר. להיפך, הובהר במפורש כי לבנק זכות לבטל את התנאים המועדפים הנוהגים באשראי ליהלומנים. נותרת שאלת הזכות בתחום המשפט הצבורי וכידוע אין לשום אדם זכות מוקנית לכך שמדיניות כלכלית שעליה ביסס את חישוביו העסקיים תימשך. זו שאלה מובהקת של מדיניות ציבורית הקשורה בקביעת סדר העדיפויות של השימוש בתקציב הלאומי ושאלה זו נתונה להכרעת הרשות המבצעת והפיקוח עליה הוא בעיקרו פיקוח פרלמנטרי של הרשות המחוקקת. אין לאזרח חזקה או זכות קנויה להטבה שניתנה ושמדיניות כלכלית מסויימת הנוחה לו תימשך.
עם זאת אין האזרח מקבל הסובסידיה נעדר כל סעד בבג"צ ואין השלטון נותן הסובסידיה חסין מפני התערבותו של בג"צ. ניתן להתערב במדיניות של סובסידיה
כאשר יש פגם בהחלטה זו או אחרת. זכותו של האזרח כי ביטול הסובסידיה או ההטבה שניתנה לו יעשה על פי הכללים המשפטיים המכוונים את הפעלתו של שיקול הדעת המינהלי. בעניננו אין לומר שקיים פגם בהחלטה לשנות את מדיניות האשראי כאמור. במישור הדיוני, נתקבלו ההחלטות לאחר עיון ודיון, ובעקבות המלצת ועדה, שבפניה הופיעו ב"כ היהלומנים. אין לומר כי נתונה הזכות לכל יהלומן בודד להשמע אישית בטרם השונה מדיניות כללית של סובסידיות העשויה לפגוע בו. במישור העניני אין החלטת הבנק נגועה בשרירות, במוסר סבירות או בהפליה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. עירון לעותר, עו"ד מ. שקד למשיב. 12.8.82).

ב.ש. 679/82 - יוסף כראג'ה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שיבוש מהלכי משפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

באחד הלילות שיחקו העורר ופלוני קלפים בבית קפה, ולפנות בוקר היו מונחים על שולחן המשחקים כ- 10,000 שקל. לפי כתב האישום נכנס באותה שעה לבית הקפה אחיו של העורר, ירה בפלוני והרגו. האח ברח מהמקום והעורר לקח את הכספים והחביאם בסמוך למקום הרצח. בהודעתו במשטרה מסר העורר, לפי כתב האישום, גירסה בדויה וכוזבת שלפיה בוצע הרצח ע"י אדם רעול פנים שאינו מכירו, שעה שהעורר ידע שהרצח בוצע ע"י אחיו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש עדויות של בעל בית הקפה ואחרים שזיהו את אחיו של העורר כמי שברח אחרי היריות ושמעו את העורר אומר ליורה "הרגת את ציון... תברח תברח מפה". טוענת הסניגורית כי אין בעדויות משום הוכחה לכאורה לביצוע העבירות ע"י העורר שהרי טרם נתקבלו עדויות אלה כמהימנות ע"י ביהמ"ש: טענה זו אין לקבל. מובן שעל התביעה יהא להוכיח כי ע"י הבאת העדויות אכן ביקש העורר לבדות ראיות ולשבש מהלכי משפט, וביהמ"ש יצטרך להחליט אם לקבל ראיות אלה כמהימנות. ברם, העובדה שבשלב זה טרם החליט ביהמ"ש בדבר מהימנות הראיות אין בה כדי למנוע את התביעה מלהאשים את העורר, ולכאורה נראה שיעלה בידי התביעה להוכיח את אשר היא מייחסת בכתב האישום לעורר. נתקיים איפוא התנאי הראשוני של קיום ראיות לכאורה הנדרש למעצר עד תום המשפט. לעורר הרשעות קודמות בעניני סמים, החזקת נשק ותקיפה, התפרצות, שוד מזויין וסחיטה באיומים, ויש יסוד לטענת התביעה כי קיים חשש סביר שהעורר עלול להשפיע על עדים ולשבש הליכי המשפט הצפוי לו.

(בפני: השופט אלון עו"ד לידסקי לעורר. 15.9.82).

בג"צ 291/81 - חברת האני מיסטר די בע"מ נגד מנהל המכס והבלו ואח'

*דחיית עתירה בגין העלמת עובדות מבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת ייבאה לישראל במרץ ובאפריל 1981 שני משלוחים של חולצות לגברים כשאלה אינן מסומנות ובחשבון הספק לא צויין שהסחורה היא מסוג ראשון. יבוא מוצרי אריג שלא סומנו כאמור הינה עבירה פלילית אך יכולות הרשויות לאפשר לעבריין לכפר על העבירה בתשלום כופר. בעניננו היתה המדינה מוכנה לאפשר לעותרת תשלום כופר של %30, אך העותרת לא היתה מוכנה לקבל הצעה זו שהסתכמה בתשלום 2.4 מליון ל"י ופנתה לבג"צ. העותרת טענה כי נהגו עמה בשרירות והפתיעו אותה בנוהלים חדשים שלא ידעתם עד אז. בפתח העתירה נאמר כי באפריל 1981 פורסמו בתדריך אגף המכס והבלו
הנחיות בענין הטלת הכופר וכי היא הזמינה את הסחורה לפני כן, וכן כי המשיבים פעלו בניגוד לאמנה בינלאומית בדבר פישוט נוהלי מכס והיה עליהם לפרסם את ההוראות בצורה המונעת פגיעה העשויה לנבוע מהחלת נוהלי מכס בלתי ידועים. על יסוד עתירה זו הוצא הצו על תנאי, אך לאחר שהוגשה תשובת המשיבים בוטל הצו על תנאי מבלי לדון בענין לגופו, מחמת העלמת עובדות ע"י העותרת.
בתשובת המשיבים התברר כי הנוהג שנהגו לפיו מעוגן בצוים משנת 1979 והם היו ידועים היטב לכל מי שעוסק ביבוא כנ"ל. את העובדה הזו העלימה העותרת בעתירתה. יתרה מזאת, במועד מאוחר יותר, לאחר שניתנה תשובת המשיבים, ביקשה העותרת לתקן את עתירתה והרשות ניתנה לה, וגם אז לא הזכירה את הצוים משנת 1979. העתירה מוסיפה להשען על הטענה כי העותרת נקלעה לתסבוכת בעטיין של ההנחיות מאפריל 1981. אין בפי ב"כ העותרת הסבר על שום מה העלים מעתירתו את דבר הצוים הנ"ל שיש להם חשיבות ענינית מרובה לדיון בעתירה, וברור מתגובתו כי דבר הצווים היה ידוע לו, ודומה שלא מתוך שכחה אין להם זכר בעתירה. לנוכח אלה אין להכנס לדיון לגופם של דברים וראוי שהעתירה תדחה על הסף משום שהעותרת לא באה אל בג"צ בנקיון כפיים. עותר שחוטא בהעלמת עובדות חשובות מכתב עתירתו אינו נוהג בתום לב, עתירתו מוכתמת באי נקיון כפיים ועל כן לא יזכה לסעד מן הצדק אפילו היו עמו טעמים הראויים להשמע לגופו של ענין. בעניננו השמיטה העותרת מכתב עתירתה עובדות מהותיות הדרושות להכרעה בענין ומבנה העתירה ונימוקיה ערוכים כך שיש בהם כדי להטעות.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד עין דור לעותרת, עו"דצור למשיבים. 15.9.82).

ע.פ. 136+214/82 - רג'אה אלראישי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בביהמ"ש המחוזי הורשע המערער בשלוש עבירות של סחר בסמים ושתי עבירות של שימוש בסמים ונדון לתשעה חודשי מאסר מצטבר לכל עונש מאסר אחר שהוא מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הורשע באוקטובר 1981 בגין סדרה אחרת של עבירות דומות והעונש שהוטל עליו בתיק אף הוחמר ע"י ביהמ"ש העליון. לטענת הסניגור היה זה מחובתה של התביעה להעמיד את המערער על העובדה שתלויים ועומדים נגדו האישומים הנוספים נשוא התיק שנדון כאן, ואילו היתה עושה התביעה כמתחייב מההלכות המקובלות בנושא זה, היה המערער מצרף את האישומים הנוספים ובדרך זו היה נגזר עליו עונש אחד. משלא נעשה הדבר, טוען הסניגור, נגרם אי צדק למערער המתבטא בהטלת עונש נוסף בתיק הנוכחי.
ב"כ התביעה אישר את קיומו של המחדל הנ"ל והנימוק שלו מבוסס על העובדה שהשוטר שצריך היה להעיד בתיק זה לא יכול היה לגלות את זהותו. נימוק זה היה אולי יפה בעת המשפט בתיק הקודם, אך לא יכול לעמוד לתביעה כאשר הגיע התיק לביהמ"ש העליון. אז כבר היתה גלויה זהותו של השוטר וצריך היה להעמיד את המערער על עובדת התיקים הנוספים בעת הערעור. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנימוק זה כסיבה להקלה בעונש. יתירה מזו, אילו היה המערער מצרף את האישומים לתיק הקודם היה ביהמ"ש באותו תיק מחמיר בעונש ולא מסתפק בעונש שהטיל. אומנם אין לדעת
באיזה שיעור היתה מתבטאת ההחמרה, אך גם תוספת של תשעה חדשי מאסר שנגזרו בתיק הנוכחי אינה נחשבת להחמרה החורגת ממסגרת הסביר במידה המצדיקה התערבותו של ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, חלימה, אור. עו"ד ברעלי למערער, עו"ד מזוז למשיבה. 20.9.82).

בג"צ 481/82 - יוסף חזק נגד שרות בתי הסוהר

*בקשה לביטול מאסר אזרחי שהופעל בזמן ריצוי מאסר פלילי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העותר מרצה עונש מאסר בשל עבירה פלונית החל מדצמבר 1981 והיה עליו לסיים את ריצוי עונשו ביום 16.9.82. דא עקא שבינואר 1982 הוצאה נגד העותר, ע"י יו"ר ההוצל"פ, פקודת מאסר של 21 יום בשל אי תשלום חוב. תקופה זו נמנית עתה על ידי רשויות בית הסוהר במסגרת כלל המאסר שאותו על העותר לרצות. עתירת העותר נגד המשיב בענין זה נדחתה. לטענת העותר שילם את החוב בשלב מאוחר יותר וניתנה החלטה על ידי ראש ההוצל"פ ביום 2.9.82 בה ביטל את ההחלטה לענין המאסר מאחר והחוב שולם עתה. ברם, לפי סעיף 70 לחוק ההוצל"פ ראש ההוצל"פ יכול להפסיק את המאסר לפני שמתחיל החייב לרצות אותו או באמצע הריצוי, אך אין הוא יכול לבטל אותו רטרואקטיבית. מאסר זה אינו מאסר עונשי אלא מאסר שמיועד לכפות את תשלום החוב ואם נסתיים המאסר עוד לפני ששולם החוב אין לגלגל את הענין אחורה ואין סמכות להורות כי תקופת המאסר לא תמנה. מבחינת מי שהיה חופשי עד למאסרו בשל אי תשלום חוב מובנים הדברים מאליהם, שאלת הביטול התעוררה במקרה דנן מאחר והביטול יש בו כדי להשליך במישרין על חישוב תקופת המאסר לפי פסק הדין הפלילי. לענין זה יש לפנות לסעיף 47 לחוק העונשין הקובע כי מי שהוטל עליו מאסר אזרחי ישאנו נוסף לכל תקופת מאסר אחרת שעליו לשאת, ומי שהוטל עליו מאסר אזרחי ואותה שעה היה נושא מאסר פלילי, יופסק המאסר -הפלילי לשם נשיאת המאסר האזרחי והמאסר הפלילי ישוב וימשך החל ממועד תום המאסר האזרחי. לאחר שכבר תמה תקופת המאסר האזרחי אין ראש ההוצל"פ יכול לבטלו רטרואקטיבית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. אבי העותר לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 30.9.82).

בג"צ 337/82 - אלשיך עבליני נגד שר האוצר ושר הדתות

*דרישה לשחרור נכסי הואקף (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העותר, בתור אזרח ישראלי ותושב נצרת, מבקש לשחרר את נכסי הואקף המוסלמי שהופקעו ולהשיבם לרשות מוסלמית עליונה שתבחר מטעם המוסלמים ותדאג לנהולם וכן לבחור רשות מוסלמית עליונה ע"י צבור המוסלמים. העתירה נדחתה. העותר שם עצמו לפה לעדה המוסלמית ולצבור המוסלמי כולו במדינת ישראל מבלי שהניח יסוד למעמד כזה. כבר נאמר ע"י בג"צ בענין אחר כי "המבקשים... אינם מרוצים מסדר הענינים הקיים... בתלונותיהם הם מבטאים את דעתם של חלק מבני העדה המוסלמית... אך זוהי בוודאי בעיה ציבורית מדינית, שלא על בית משפט זה לעסוק בה, אלא... הכנסת היא הפוסקת בענינים כגון אלה...". בעניננו, הנושא של שחרור נכסי הואקף הוא. בתחום הענינים אשר חוק נכסי נפקדים דן בהם וקובע את הדרך שבה ניתן לשחרר נכסי נפקדים לרבות נכסי הואקף ואין בפי העותר טענה שהאפוטרופוס לא נהג כשורה במקרה ספציפי זה. אשר להקמת "רשות מוסלמית עליונה" - הביסוס
היחיד של העותר הוא בזכות לחופש הדת לפי סעיף 23 לדבר המלך במועצתו, אך אין העותר טוען שהממשלה מפריעה למוסלמים לקיים את פולחנם באין מפריע, אלא דורש שביהמ"ש ידאג לארגונם של המוסלמים בצורה הנראית לעותר כאמצעי מתאים למטרותיהם של המוסלמים בכלל וניהול ההקדש המוסלמי בפרט. אין החוק מטיל חובה כלשהי על השר לעניני דתות לפעול כרצון העותר ועניני מינויים של קאדים וניהול הואקף מוסדרים בחוק.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. עו"ד אבו חוסיין לעותר, עו"ד יאראק למשיבים 13.9.82).

בג"צ 408/82 - עו"ד רולנד רום נגד הרמטכ"ל ומדינת ישראל

*תקפותה של פקודת מטכ"ל האוסרת יבוא מלבנון ע"י חיילים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר שירת בעת מלחמת שלום הגליל בתחומי לבנון. מכוח פקודה של המטכ"ל נאסר על חיילי צה"ל בלבנון לרכוש שם טובין ולייבא טובין למדינת ישראל בשובם ארצה. העותר סבר כי פקודה זו נועדה למנוע ייבוא טובין בניגוד לחוקי המסים השונים הנוגעים לייבוא לישראל, וטענתו היתה כי בכך חרג המטכ"ל מגדר סמכויותיו, העתירה נדחתה. המשיבים הבהירו כי לפי כללי ההתנהגות שהוצאו קיים איסור מוחלט על חיילים ואזרחים עובדי צה"ל לקנות בלבנון מוצרים כלשהם. כדי לאכוף את האיסור של רכישה זו נקבע איסור להכניס לתחומי מדינת ישראל מוצרים שנרכשו בשטח המוחזק על ידי צה"ל בלבנון. טעמם של כללים אלה היא לענות על צרכי המשטר והמשמעת של הצבא. מגמתם להבטיח התנהגות נאותה של חיילי צה"ל בלבנון, מתוך שיקולים _ הנוגעים לדמותו של החייל בשטח, אופיו של הקשר עם האוכלוסיה המקומית וכן שיקולים הנוגעים לבריאותם ולבטחונם האישי של החיילים. אין לכללים אלה ולא כלום עם הדינים שעניינם הוראות בדבר יבוא טובין או תשלומי מכס, ואלה לא היו בגדר שיקוליו של המטכ"ל כשהטיל את האיסורים דנן. המטכ"ל ראה לקבוע כללי התנהגות אלה, לנוכח הנסיון העגום והמצער שהיה בענין התנהגות חיילי צה"ל בלבנון בעת מבצע ליטאני. שיקולים אלה סבירים והם בתחום סמכותו המלאה של המטכ"ל.

(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין גב' נתניהו. החלטת - השופט ד. לוין העותר לעצמו, עו"ד בןטובים למשיבים. 4.9.82).

ע.א. 348/80 - יורי ברומברג ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*דרישת מנהלי חברה בפירוק להכיר בהם כעובדי החברה (הערעור נדחה).

השאלה שהתעוררה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה אם המערערים, מנהלים ובעלי מניות של חברה שנמצאת בפירוק, היו עובדי החברה או לא. המפרק סבר שאלה היו עובדי החברה והכיר בחלק מתביעות החוב שהגישו ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע, בערעור של המוסד לביטוח לאומי, שהמערערים אינם עובדי החברה. הערעור נדחה. קיימות נסיבות שבהן מנהל החברה יכול להחשב כעובד של החברה, ואין רשימה קיימת סגורה של נסיבות חיצוניות שניתן להוכיח בעזרתן שמנהל חברה הוא גם עובד. אולם, בעניננו. מסכת הראיות שנפרשה בפני ביהמ"ש המחוזי לא היה בה כדי להצביע כי המערערים הם עובדי החברה. לכאורה מנהל בחברה המקבל ממנה משכורת אינו יכול, בהעדר נסיבות לסתור, להחשב לצורך הגשת תביעת החוב כעובד, הזכאי, במקרה של פירוק לתבוע מהביטוח הלאומי את שכרו.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין עו"ד קצוביץ למערערים, עוה"ד מאירי, גל וקליבץ למשיבים. 12.9.82).

ע.א. 628/81 - יעקב הררי עו"ד נגד האפוטרופוס הכללי ואח'

*שכר טרחה מיוחד לעו"ד שנתמנה לאפוטרופוס (הערעור נדחה).

המערער שהוא עו"ד נתמנה כאפוטרופוס לחסוי, קטין שנפגע בתאונה ונשאר נכה %100 לצמיתות. מאחר שהאפוטרופוס הוא עו"ד ברור שהוא מקבל עליו את התפקיד בשכר. עפ"י סעיף 56 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסית ביהמ"ש רשאי לקבוע לאפוטרופוס שכר אם ראה טעם לכך בנסיבות הענין. כאן קיבל האפוטרופוס שכר חדשי ולאחר מכן ביקש להגדיל את השכר וכן ביקש תשלום מיוחד עבור השגחה על בניית מבנה עבור החסוי וכן עבור ניהול משפט עבור החסוי. ביהמ"ש המחוזי העלה במידה מסויימת את השכר החדשי, קבע תשלומים עבור ההשגחה על הבניה וכן עבור ניהול המשפט, אך המערער סבור שהסכומים שנפסקו אינם מספיקים. הערעור נדחה.
ב"כ האפוטרופוס הכללי ביקש בהזדמנות זו שביהמ"ש יקבע הלכה כיצד יש לפסוק את שכרו של אפוטרופוס על חסוי כשם שיש כללים באשר לקביעת שכרם של מפרקי חברות, נאמנים בפשיטת רגל וכדומה ואולם אין דומה אפוטרופוס על חסוי לעניינים האחרים הנוסח של סעיף 56 הנ"ל מצביע על כך שהשאלה המרכזית הוא אם בכלל לפסוק שכר לאפוטרופוס. באשר לשאלה מה יהיה שיעור השכר ועל פי אילו כללים ייקבע - עדיף שלא לקבוע מסמרות בשאלה זו יש לבחון כל מקרה ומקרה שבו יש טעם לפסוק שכר עפ"י הנסיבות המיוחדות. על ביהמ"ש להביא בחשבון את מידת הטירחה של האפוטרופוס וכן שיעור הכספים שהוא גובה עכור החסוי ומוציא בעבורו. יתכנו מבחנים נוספים שיהיו מתאימים למקרה זה או אחר. במקרה דנא קבע ביהמ"ש את השכר הבסיסי עפ"י המבחנים הנ"ל ובכך אין להתערב אשר לשכר בגין עבודות בנייה שפיקח עליהם - עבודות אלה מוגדרות כספציפיות ונקבע למערער סכום שהוא כ- %10 מהעבודה. חישוב זה מבוסס ונבון משתי בחינות גם יחד: עשרה אחוז מסכום העבודה הוא ערעור שכר ראוי; בעבודה כגון זו אין לקבוע את השכר עפ"י בסיס חודשי כפי שביקש המערער אלא עפ"י היקף העבודה המיוחדת והטרחה שהיתה כרוחה בה. אשר לשכר טירחה עבור הופעה במשפט - כאשר מתמנה עו"ד למלא תפקיד של מפרק, נאמן, מנהל עזבון או אפוטרופוס, יש לתת את הדעת כי המינוי נעשה לא במעט בהתחשב בכישוריו המיוחדים של נושא התפקיד. מצפים ממנו שבגדר השכר השוטף יובאו בחשבון גם פעולות שמבצע עוה"ד עבור האדם שהוא מתמנה לטפל בעניניו, גם אם הטיפול הוא בתחום שירותיו המקצועיים. לפעמים הטיפול הוא מיוחד ומחייב טירחה מיוחדת ויוצאת דופן ואז יש לתת שכר נוסף ומיוחד, אך אין לשכוח את נקודת המוצא שהאפוטרופוס נתמנה לתפקידו בהיותו עו"ד והוא כבר מקבל שכר שוטף שאמור להעניק לו גמול הולם גם עבור ניצול כישוריו המקצועיים.

(בפני השופטים ש. לוין ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - השופט ד. לוין המערער לעצמו, עו"ד

מ. קליבץ למשיבים 16.9.82).

=ע.א. 421/81 - שבתאי קונוטרי נגד חיה קונוטרי

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

מזונותיה של המשיבה משתלמים על יסוד הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בו נקבע כי המערער ישלם למשיבה 3,250 ל"י לחודש ולבן (שבגר בינתיים) סכום של 500 ל"י לחדש באמצעות אמו. המשיבה תבעה הגדלת המזונות בשל שינוי הנסיבות וזאת עקב החמרה במצב בריאותה המצריך הוצאות רבות נוספות ובשל הוצאות המחייה שהאמירו. כן נטען שהמשיבה מוציאה כספים על מזונות בנה שבגר אשר גוייס אומנם לצבא אך הוצב בקרבת ביתו כדי לסייע לאמו החולה. ביהמ"ש ציין כי לנוכח דהירת האינפלציה צריך
לעדכן את המזונות פעם לשלושה חדשים ולא פעם לששה חדשים כפי שנפסק על יסוד הסכם הפשרה. לענין התמיכה בבן המשרת בצה"ל ציין ביהמ"ש כי משמלאו לבן זה 18 שנה אין האב חייב במזונותיו, אך הבן אוכל ולן בבית כאמור ויש להוסיף סכום מסויים עבור ההוצאות שיש לאם למזונות הבן. הערעור נדחה ביחס לשינוי סדר עדכון המזונות והתקבל באשר להגדלת סכום המזונות. שינוי מועד העדכון סביר בנסיבות הענין כי חל שינוי מהותי בקצב האינפלציה מאז שהוסכם על שיעור המזונות מאידך, אין סיבה לחייב את המערער להמשיך ולשאת בתשלום מזונות לבן שבגר ומשרת בצה"ל כאשר חובה זו תמה לפי הדין האישי שחל על המערער. הלבשת התשלום המיועד לתמיכה בבן בלבוש של הגדלת המזונות לאם עקב שינוי נסיבות בצרכיה של האם כביכול, אין בו כדי לרפא את הפגם כי לא חל שינוי בצרכיה של האם. השנוי שביטויו בהתבגרות הבן תוצאתו פטור של האב מן התשלום ולא הגדלתו של התשלום לאשה.

(בפני השופטים מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין ד. לוין החלטה - מ"מ הנשיא שמגר עו"ד ש. ברוידה למערער, עו"ד ג' סאן מראנס למשיבה. 31.8.82).

בר"ע 272/82 - תחנת דלק דן... בע"מ ומרדכי רוזנבלט נגד מדינת ישראל.

*הרשעת מנהל חברה בגין הפרת חוק הפיקוח על מצרכים

(הבקשה נדחתה).

תחנת הדלק ומנהלה (המבקש השני) הואשמו בהפרת תנאי הרשיון לפי סעיף 39 (ב) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים בכך שבשני תאריכים שונים לא הופעלה משאבה לתערובת בנזין ושמן לתדלוק קטנועים. בימ"ש השלום הרשיע את שני המבקשים, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור של המבקשים וקיבל את ערעור המשיבה בענין מידת העונש והבקשה לרשות ערעור של המנהל נדחתה.
הוכח במידה מספקת כי המשיב השני היה מנהל פעיל בחברה ולפי סעיף 39 א, ניתן להאשים בעבירה שנעברה ע"י חברה, בין היתר, "מנהל פעיל" אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק. בכתב האישום לא נקטו ביחס למשיב השני את ההגדרה של "מנהל פעיל" אלא "מפעיל מפעל" ובאשר לכך אמר ביהמ"ש המחוזי כי לא די שהמנהל לא ידע שמדובר באחריות לפי סעיף 39 א, בגלל הניסוח הכושל של כתב האישום, אלא צריך היה להראות גם מה היה מוכיח ולא הוכיח בגלל הניסוח הכושל הזה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הסניגורית לא הצביעה על עובדה שהנאשם נמנע מלהוכיח בגין הטעות שבכתב האישום. בנסיבות אלה בדין נדחתה טענה זו יש להוסיף כי הטענה שכתב האישום היה צריך לנקוט לשון "מנהל פעיל" היא בגדר טענה מן הסוג שסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליו ועל כן צריך היה לטעון טענה זו עם פתיחת הדיון בבימ"ש השלום וטענה כזו לא נטענה. אשר לתחולתו של סעיף 39 א, לחוק הנ"ל למרות שזכרו של הסעיף לא בא בכתב האישום - סעיף זה אינו סעיף עונשין אלא סעיף המגדיר היקף האחריות בפלילים ומנוסחו עולה כי "מנהל פעיל" נושא באחריות למעשה עבירה של החברה שבה הוא מכהן כמנהל כאמור. לפיכך לא היה צריך להזכיר סעיף זה בכתב האישום עפ"י הסעיף צריך מנהל פעיל להוכיח הן שהעבירה נעברה שלא בידיעתו והן שנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק כדי שלא יואשם לפי החוק הנ"ל, ובעניננו לא די בכך שהוכיח כי שאל את העובד האחראי מדוע אין המשאבה פועלת, אלא צריך היה להוכיח מה האמצעים בהם נקט כדי להבטיח קיום תנאי הרשיון ודבר זה לא נעשה.