תקציר סביר כרך כ' חוברת 9

ע.פ. 950/80 - משה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.פ. 6/80 - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של נסיון לאינוס ואינוס ונדון לשבע שנות מאסר על האונס ו- 3 שנות מאסר על הנסיון לאינוס כאשר חלק מהעונשים מצטבר. הנסיון לאונס אירע ביום 11.11.79 בשעה 10 בערב. המתלוננת עמדה בתחנת אוטובוסים לנתניה, נעצר על ידה טנדר מסוג פג'ו והנהג הציע להסיעה למחוז חפצה. בדרך סטה לתוך פרדס ושם ניסה לאנוס אותה. היא אמרה לו כי אורח נשים לה והוא סיפק את צרכיו במעשה מגונה. לאחר שביצע את זממו תלש דף נייר מתוך מחברת לעצמו ודף אחד נתן למתלוננת, וזו זרקה את הדף דרך החלון לאחר השימוש בו. לאחר מכן התנצל לפניה על מעשהו ותינה בפניה את צרותיו. המתלוננת העמידה פנים כי היא סולחת לו ובסופו של דבר ירדה מהמכונית בנתניה. היא הגיעה לבית שכנתה בוכה ונרגשת וזו הציעה לה ללון אצלה וכך עשתה. למחרת התלוננה במשטרה. כעבור מספר ימים יצאה המתלוננת עם חבר שלה למקום המעשה ושם מצאה את הדף שזרקה דרך החלון.
ביום 6.12.78 כאשר עמדה המתלוננת השניה בטרמפיאדה ליד כפר סבא עצרה לידה מכונית מסחרית פיג'ו והנהג הציע להסיעה. בדרך סטה לתוך פרדס ושם אנס את המתלוננת בתא הנהג תוך איומים ושימוש בכח. לאחר שגמר מעשהו החל לבכות ולהתלונן על חיי משפחתו האומללים. אף היא העמידה פנים כאילו היא סולחת לו ולבסוף ירדה מהרכב במבואות נתניה. היא נכנסה לחברתה מבולבלת, היסטרית ובוכה מבלי יכולת לדבר וסיפרה כי אנסו אותה. אח"כ הגיעה עם חברתה אל חבר שלה בשם שמעון ואתו נסעה למשטרה ומסרה לחוקר תלונה ואף הוא ראה אותה בוכיה ורועדת. לאחר מספר ימים החליט שמעון לאתר את הרכב על פי התאור שחברתו מסרה ותוך זמן קצר נתקל ברכב חשוד. הוא הביא את חברתו למקום וכשזו התקרבה נתקפה בהתרגשות רבה וזיהתה את הרכב בו נאנסה. השניים פנו למשטרה וכתוצאה מכך נעצר בעל הרכב שהיא אחיו של המערער, אך במהלך החקירה שוחרר הבעלים והמערער נעצר. במהלך החקירה נערכו מסדרי זיהוי בפני כל אחת מהמתלוננות בנפרד ובהם זוהה הן לפי מראהו והן לפי הקול שלו כמי שביצע את המעשים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהסתמך על עדויות המתלוננות ומצא סיוע לדבריהן בדבר האונס במצבן הנפשי לאחר מעשה. ביהמ"ש היה ער לכך שיש צורך גם בסיוע באשר לזהותו של העבריין. לעדותה של המתלוננת הראשונה מצא סיוע בכך שמסרה תיאור כללי של הרכב וזיהתה אותו לאחר מכן באופן ספונטני כשהרכב עמד בחצר המשטרה וכן בעדות החבר בדבר הדף מהמחברת שנזרק החוצה ושתואם מחברת דומה שנמצאה בתוך הרכב ושמתוכה נתלשו עמודים. לעדות המתלוננת השניה נמצא סיוע בכך שמסרה במשטרה תיאור כללי של הרכב וסימנים מובהקים שבו, כגון שהריפוד בתא הנהג היה מבד מסויים וקרוע במקומות מסויימים וכן כי הרכב זוהה ע"י שמעון לפי סימנים שניתנו ע"י המתלוננת.עדויות המערער ועדיו באשר לאליבי של המערער לא נמצאו אמינים ע"י ביהמ"ש אך בכך ראה ביהמ"ש רק חיזוק לעדות המתלוננת. מכאן הערעור.

א. לענין הזיהוי טוענים הסניגורים כי המתלוננות לא יכלו לזהותו כי ראו אותו בחושך - טענה זו אין לקבל. המתלוננות ראו את הנהג באור שהיה בתאו או כאשר הואר התא אם ע"י פנסי דרך ואם ע"י פנסי רכב שנסעו אחרי המכונית. יש לזכור כי התוקף שהה בחברת קרבנותיו זמן ממושך, לפני המעשה, בעת המאבק ובעת השיחות שלאחריו. שתי המתלוננות הכירו את קולו של המערער כשזה פנה אליהן בשאלות בעת המסדרים והיתה גם הזדמנות לכל אחת להתרשם מקולו של התוקף בגלל המלל הרב שליווה את מעשיו. גם את הרכב זיהו המתלוננות כשמסרו את תיאור הרכב, והיתה למתלוננות הזדמנות לקלוט את תאור הרכב כדי שזה יקבע בהודעתן. לשם אמינותם של מסדרי זיהוי נקבעו נוהלים שיש לנהוג על פיהם כדי
להמנע מסכנת זיהוי מוטעה וכללים אלה נשמרו בעניננו. אכן, המתלוננת הראשונה לא הצביעה מיד על המערער אלא לאחר שיהוי מה, אך נתנה לכך הסבר מתקבל על הדעת. כשאין ההשהיה בזיהוי נובעת מהיסוסים של העדה אלא מנימוק אחר המתקבל על ידי ביהמ"ש יש לקבוע כי הנאשם זוהה על ידי העדה.

ב. הסניגורים טענו נגד האמון שנתן ביהמ"ש לדברי המתלוננת הראשונה למרות שבמשטרה מסרה כי היא נחטפה בכח למכונית ובביהמ"ש העידה כי נכנסה למכונית מרצונה. אולם העדה מסרה הסבר שהתקבל על דעתו של ביהמ"ש לסתירה זו. היא הסבירה כי חששה מפני משפחתה להודות שנסעה בטרמפים ולכן אמרה במשטרה שהיא נחטפה. סתירות בין הודעות של עד במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש שהוא מצליח להסבירן הסבר המתיישב עם ההגיון אינן פוסלות את עדותו וביהמ"ש יכול להסתמך על העדות. מאידך יכול היה ביהמ"ש שלא לתת אמון בעדות המערער ובעדים האחרים באשר לגירסת האליבי של המערער. התנהגות העדים בעת מתן העדות ו"זכרונם המופלג" של פרטים שאדם מן הישוב לא היה זוכר אותם לאחר שחלף זמן עד העדות, הביאו את השופטים למסקנה כי אלה עדי שקר. דין הוא שכאשר הערכאה הראשונה נותנת אמון או לא נותנת אמון בדברי העדים לא תתערב בכך ערכאת ערעור אלא אם תמצא פסול בשיקולי ביהמ"ש ופסול כזה לא נמצא.

ג. אשר לסיוע לעדויות של המתלוננות - העובדה שביהמ"ש לא האמין לעדי האליבי אינה יכולה להיות סיוע שכן לא מדובר על הפרכת האליבי. אמנם המערער שינה את גירסת האליבי לגבי מועד האונס ושינוי גירסה זו מוכיח מפיו שגירסתו הראשונה היתה שקר, אך גם בשקר זה אין לראות סיוע ממש. העלאת גירסה כזאת יכולה גם להתיישב עם המצב בו השקר נבע מתוך פחד שמא ינתן נגד הנאשם פסק דין שלא כהלכה ובמקרה זה אין בשקר משום סיוע. ואכן, ביהמ"ש המחוזי דייק בקבעו כי שקרי הנאשם בענין האליבי מהווים "חיזוק נוסף" ולא קרא לשקרים אלה בשם "סיוע".

ד. ברם, היה סיוע מספיק בכך שדברי המתלוננות בתאור הרכב תאמו את הממצאים ברכבו של המערער בפועל וזה סיוע קביל. הסיוע הנדרש לעדות חייב לבוא ממקור אוטונומי ואין העדות הצריכה סיוע יכולה לסייע לעצמה. הסיוע הנדרש תלוי במהות המחלוקת. כאשר מכחיש הנאשם כי נעשה מעשה במתלוננת יש למצוא סיוע לעובדה כי נעשה מעשה. כאשר הנאשם טוען כי המעשה נעשה מרצונה של המתלוננת יש למצוא את הסיוע לכך שבעל כרחה היה המעשה. ואם נאשם טוען שלא הוא זה שעשה את המעשה יש למצוא סיוע לזהות העבריין. יש וסימנים בגופה של המתלוננת, כגון שריטות או חבלות, מהווים עובדה נפרדת היכולה להיות סיוע, וכך ידיעתה של המתלוננת פרטים מזהים ביחס לנאשם או לסביבתו, כגון ביתו או רכבו. כאשר מוסרת המתלוננת לאחר מעשה פרטים מזהים אשר אינם יכולים להיות ידועים לה אלמלא נכונה גירסתה הרי פרטים אלה משמשים כסיוע. לא היה כל חשש שסימנים אלה ידועים למתלוננת מהזדמנות אחרת.

ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי נימק את גזר הדין ופירט את שיקוליו שהם השיקולים הנכונים במקרים כגון אלה. ניתן משקל לצורת ביצוע העבירות, עברו של המערער בעבירות דומות והעובדה שהעבירה נשנתה פעמיים. עבירות אלה הן מהפוגעות ביותר בנפשה של אשה ומשאירות צלקת חמורה לתקופה ארוכה. לא
יתכן שנשים עוברות אורח תהיינה נתונות לסכנת אונס. מעשים אלה מטילים אימה ופחד על כל ציבור הנשים במדינה ומגבילים תנועותיה של כל אשה בחששה שהיא מועמדת לאונס. החברה חייבת להגן על איכות חייה וחופש תנועתה ע"י הטלת עונשים מרתיעים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עוה"ד גב' קפלן ורום למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 12.8.82).

ע.א. 192/82 - אריה סדן נגד טביאן סדן

*מזונות וצו איסור כנימה לדירת בני הזוג. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 72/80 - הערעור נתקבל)

המערער והמשיבה נשואים מאז 1969 ולהם שלושה ילדים בני 10 עד 6. בחודש בפברואר 1980 הגישה האשה לביהמ"ש תובענה לאסור על הבעל להכנס לדירת בני הזוג, לקבוע כי על הילדים להיות בחזקתה בלבד ולחייב את הבעל במזונותיה. בכתב התביעה מובאות טענות בדבר יחס של אלימות וביטוי גנאי של הבעל כלפי האשה ונטען כי טובת הילדים היא שיהיו בחזקתה הבלעדית של התובעת. בכתב ההגנה טוען הבעל כי הוא שהותקף ע"י האשה במעשי אלימות ומבקש כי הילדים ישארו בחזקה המשותפת של שני ההורים או בחזקתו שלו. ביולי 1981 הגישה האשה בקשה נוספת לאיסור כניסה לדירה ובתצהיר היא מציינת שתי מריבות שבאחת היה מעורב אבי האשה ובשניה הוכתה האשה. הבעל הגיש תצהיר נגדי כי האשה היא שהחלה להתעלל בו מאז שהוריה הגיעו ארצה. לאחר שהחלה שמיעת ההוכחות סיכם ביהמ"ש המחוזי כי המצב בבית הוא בלתי נסבל אך האשם אינו רק בבעל, כי יש תוקפנות הדדית משני הצדדים ואין להתיר מגוריהם יחד, הן לשם שמירה על שלומם של בני הזוג עצמם והן למניעת פגיעות בנפשם הרכה של הילדים. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש לאסור על הבעל את הכניסה לדירת בני הזוג. אשר למזונות קבע כי על הבעל להפריש 2/3 ממשכורתו לפרנסת האשה והילדים. מכאן הערעור המופנה בעיקרו נגד צו איסור הכניסה לדירה. ב"כ הבעל טוען כי הצו פגום בכמה פגמים: צו כזה ניתן רק כשקיימות נסיבות חמורות של אלימות פיזית או רוחנית והצו דרוש כדי להגן על האשה, תנאי שלא התקיים בעניננו; הצו אינו מוגבל בזמן ולמעשה יש כאן משום מתן סעד של הפרדה שאינו מוכר בדיני המשפחה בחוק הישראלי לגבי יהודים; לענין איסור הכניסה לדירת המגורים יש לשקול טובתם וזכויותיהם של בני הזוג ולא של הילדים; בצו איסור הכניסה יש משום החלטה בעקיפין לעניןהחזקת הילדים מבלי שהתקיים דיון לגופו של ענין משמורת הילדים כאשר השופט הסתמך על חוות דעתו של פסיכולוג שלא נתקבלה כמוצג ולא נתקיימה חקירה לגביה. אשר למזונות טוען ב"כ הבעל כי הסכום מוגזם ואינו מבוסס כל צרכו על הנתונים העובדתיים. לעומת זאת טוען ב"כ האשה כי גם אם האלימות היא חלקם של שני בני הזוג מן הדין שאיסור הכניסה יהא מופנה כלפי הבעל ולא כלפי האשה וכן יש מקום להתחשב בשאלה זו גם בטובת הילדים. כמו כן איסור הכניסה בא לא רק לענין האלימות אלא שנישואי בני הזוג התערערו וצריכים הם להתגרש ובנסיבות המקרה לא תוכל האשה לקבל גט בבית הדין הרבני. על כן לא תבעה גירושין ואת מטרתה היא מבקשת להשיג באמצעות צו איסור כניסה נגד הבעל. לדעתו אין פגם בכך שצו איסור הכניסה קובע ממילא שמשמורת הילדים מסורה בידי האשה.

א. בנסיבות המקרה לא היה מקום מעיקרו של דבר להוציא צו האוסר על הבעל להיכנס לדירת המגורים ועל אחת כמה וכמה להוציא צו שאינו מוגבל לתקופה כל שהיא והוא נמשך וקיים מאליו. מטרת צו כזה למנוע ביצוע מעשי אלימות מצדו של הצד שנגדו הוצא הצו אך אין בצו זה משום מוסד הפירוד המקובל בשיטות משפטיות שונות. אין הוא בא לצורך הסדר יחסים של בני הזוג לתקופה ארוכה או קצרה, שכן הסדר יחסים אלה הם ענינו של בית הדין המוסמך לכך, ע"י החזרת השלום בין בני הזוג או על ידי גירושין. בדונו במתן צו איסור כניסה על ביהמ"ש לעמוד על מידת הסכנה שבמצב דברים מסויים ולתור אחר דרכים ואמצעים למנוע התוצאות הנובעות מקיומה של סכנה זו. צו האוסר על כניסת בן הזוג לדירה מהווה למעשה צו לעזוב דירה בה הוא גר שנים מרובות והשקיע בה מהונו ומאופיו. מתוך שאמצעי זה כה קשה מהווה הוא אמצעי מבוקש בתכסיסי מלחמתם של בני הזוג המבקשים להשיג באמצעותו תנאי גירושין נוחים וטובים.

ב. כדי להגיע לאיזון נאות ונכון בין חומרתו של צו איסור הכניסה ובין הצורך להגן על בן הזוג השני מפני מעשי אלימות על ביהמ"ש לעמוד על העקרונות הבאים: 1. יש מקום ליתן צו כאמור רק כאשר מדובר במעשי אלימות כאלה שלדעת בית המשפט מצדיקים אמצעי כה מרחיק לכת של הוצאת אדם מביתו. לא כל תגרה המצויה בחיי בני הזוג, במיוחד כשהשלום אינו שוכן במעונם, יש בה כדי להצדיק גירושו של אחד מהם מדירת מגוריו ואף לא תמיד כאשר תגרות אלה חוזרות על עצמן.
2. כאשר אין מדובר באלימות שיש בה משום סכנה מוחשית מידית, מן הראוי שביהמ"ש יקדים להוצאת צו האיסור אזהרה ל"בעל התגרה" ויחזור ויזהירו. שהרי גם בנקיטת אמצעי חמור כזה חל הכלל ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין". ודאי שלא יתן צו איסור כניסה נגד בן הזוג שלא במעמדו פרט למקרים נדירים ביותר של מעשי אלימות שיש בהם חשש של פיקוח נפש ובמקרה זה צריך שהדיון בבקשה יתקיים בנוכחות שני בני הזוג תוך זמן קצר ביותר.
3. מאחר וכל ענינו של צו איסור כניסה הוא להבטיח זכות מגורים שלוה ובטוחה אין נפקא מינה בידי מי מבני הזוג מצויה הבעלות על דירת בני הזוג וכן אין במתן הצו משום השפעה והכרעה בענין הזכות הקניינית שבדירה.
4. יש צורך בזהירות מיוחדת שכן לא אחת הופך "בעל התגרה האלימה" לשכזה מתוך מעשי פרובוקציה והתגרות מכוונים של בן הזוג שכנגד, אם בגלל המתח שביחסים שביניהם, ואם מתוך עצה שקיבל להרגיז את בן הזוג השני ולהוציאו מכליו ובכך להמציא עילה טובה להוצאתו מדירת המגורים. שיקול חשוב לענין הפרובוקציה הוא תהליכי מעשי התגרה, אם סמוכים הם להגשת התביעה ולמועד הדיון ואם רחוקים הם מהם, אם אורגנו ברוב עם ועדים וכיוצא סימנים שכאלה. שיקול נוסף שביהמ"ש יוכל להסתייע בבירורה של סוגיה זו הוא אם התובע את האיסור מתדיין עם בן הזוג גם במציאת הסדר סופי לכלל היחסים ביניהם או שמסתפק בהוצאת בן הזוג מהדירה. שאם כך הדבר, הרי הוא חושש מבירור הסכסוך לגופו ונוח לו להביא לגמר הנישואין בדרכי עקיפין ואין ביהמ"ש צריך לעזור לו.
5. אחד השיקולים החשובים לענין הוצאת צו איסור הוא אם בן הזוג שכנגדו מתבקש הצו היה גר כל הזמן באותה דירה או אם יצא הימנה לרגל הסכסוכים
ורק חזר אליה לאחרונה, או שגם בשעת הדיון הוא עדיין נמצא מחוץ לדירת המגורים אלא שמפעם לפעם הוא בא לממש את "זכותו" כבן זוג בדירת המגורים וחוזר אליה לצרכי הפרעה וירידה לחיי בן זוגו המסוכסך עמו.
6. כשהאזהרות לא הועילו ויש להוציא צו איסור, צריך להגבילו לתקופה קצובה בלבד, שבדרך כלל לא תעלה על שנה פרט למקרים קשים וחמורים במיוחד. כיון שהמטרה היא להגן על בן הזוג השני, יש להניח כי משנגזר על האיש לעזוב את דירתו הרי כשיחזור אליה יסור מדרכו הרעה ויפסיק את מעשי האלימות.
7. בגדר שיקוליו יכול ביהמ"ש לשקול לא רק את טובת בן הזוג הנשאר בדירה אלא רשאי הוא גם להביא בחשבון את הצורך להגן על הילדים שגרים עם האשה ונמצאים בהחזקתה.

ג. במקרה דנן נתקבצו כמעט כל השיקולים האמורים שלא להוציא צו האוסר על הבעל להכנס לדירת המגורים. לא היתה כאן אלימות, לא פיזית ולא רוחנית, התלונות של האשה על האלימות החלו יחד עם הגשת התביעה לאיסור כניסה, התגרות מצד האשה ו"הזמנת" מעשי אלימות של הבעל שאולי יביאו להוצאתו מבית המגורים וכו'.

ד. הנימוק של איסור כניסה כדי להביא לגירושי בני הזוג אינו יכול לעמוד. הוא מוטעה ואינו הולם את המהות של איסור הכניסה ותכליתו. אין איסור הכניסה בא להביא לכלל הסדר היחסים האישיים של בני הזוג אלא למנוע סכנה של מעשי אלימות והבטחת מדור שקט ובטוח.

ה. גם ענין החזקת הילדים לא מצא את פתרונו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אומנם, כאשר מצויה אלימות המסכנת את שלום האשה ובחזקתה מצויים הילדים רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון שיקוליו את החשש שמעשי אלימות באשה פוגעים בטובת הילדים ובשלומם, אך לא נמצא בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי דבר בענין זכות החזקת הילדים שלטענת האשה צריכה להיות בידה ולטענת הבעל צריכה היא להיות משותפת או בידיו. החלטה מפורשת בענין זה צריכה להנתן וזאת רק לאחר קבלת ראיות ושמיעת עדים בדבר טובת הילדים וכאלה אין בתיק שבפנינו.

ו. אשר לשיעור המזונות - אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהערכתו ובשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה, אלא אם פסיקה זו באה על יסוד שיקולים מופרכים והתעלמות משיקולים שהיה צריך לתת את הדעת עליהם ואין הדבר כך בענין שבפנינו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד קהן למערער, עו"ד שרשבסקי למשיבה 16.9.82).

ע.פ. 319+361/82 - מדינת ישראל נגד אלון סעדון ואברהם בן הרוש

*קולת העונש (התפרצות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המשיבים הורשעו בהתפרצות למחסן תנובה בצפת וסעדון הורשע גם בגניבה מתוכו. כיון שהיה שוני בהרשעות הטיל ביהמ"ש על סעדון שנה אחת מאסר בפועל ועל בן הרוש חצי שנה
מאסר בפועל. כן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים שהיה תלוי ועומד נגד סעדון והורה כי המאסר בפועל של שנה יהיה חופף למאסר על תנאי שהופעל. כאשר בא הערעור לדיון היה זה יום אחד לפני שבן הרוש עמד להשתחרר מהכלא והוא אמר שהופתע מערעורה של המדינה וביקש שיאפשרו לו למנות עו"ד ושתדחה שמיעת הערעור. הוסבר לבן הרוש כי העובדה שהערעור נדחה ובינתיים ישתחרר מהכלא לא תשמש עילה לטענה שאין להחזירו לכלא. עתה כשנשמע הערעור החליט ביהמ"ש העליון שאכן העונש קל מדי וצריך היה להחמיר בעונש. עם זאת, למרות שהוסבר לבן הרוש ששחרורו לא יהווה מניעה להחזרתו לכלא, אין למצות עמו את הדין. לאור שיקול זה יהנה גם סעדון מהגישה שיש לאשר את עונשי שני המשיבים באותו יחס. ברם, אם כי תקופת המאסר בפועל שהוטלה על סעדון לא תוגדל מעבר לשנה אחת, לא היה מקום לקבוע שתקופה זו תהיה חופפת את תקופת המאסר על תנאי שהופעלה וצריך במובן זה לקבל את הערעור ולקבוע כי המאסר יהיה מצטבר.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד טפיירו למערערת, עו"ד ריכטמן לסעדון עו"ד שרעבי לבן הרוש. 20.9.82).

ע.א. 226+258/81 - מרים וילוז'ני נגד יוסף וילוז'ני

*מזונות לאשה שהיא בגדר מעוכבת (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב במזונות אשתו אחרי שקבע כי לאור פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול המערערת היא בגדר מעוכבת והמשיב חייב במזונותיה. בהביאו בחשבון את הכנסתו של המשיב שהסתכמה בראשית 1981 בסביבות כ- 3,900 שקל ותוך ניכוי הסכום של כ- 1,500 שקל המשולם על ידי המשיב למזונות בתו, חייב ביהמ"ש את המשיב במזונות האשה בסכום של 850 שקל החל מיום 1.1.81 תוך קביעת הוראות הצמדה. המערערת טוענת כי לאור אופיים של המזונות שהחובה לשלמם עולה מעובדת היותה מעוכבת, צריך היה ביהמ"ש לחייב את הבעל בסכום מזונות גבוה יותר שהרי יש לראות במזונות בנסיבות אלה כעין קנס הבא להכביד על הבעל הסרבן. הבעל בערעורו הנגדי טען כי ביהמ"ש צריך היה להביא בחשבון את הכנסתה של האשה כשהוא קובע מזונות לאשה הזכאית לכך בשל היותה מעוכבת. הערעורים נדחו.
שני הצדדים הפליגו לבחינת הדין האישי בקשר למזונות קנס והשימוש בהם לאור הלכותיו של ביהמ"ש בישראל. ההכרעה בסוגיה זו אינה דרושה לצורך הערעורים, שכן כל שביהמ"ש קבע הוא שהאשה היא בגדר מעוכבת, כי היא זכאית בשל כך למזונות וכי לפי הדין האישי אין להביא בחשבון את הכנסתה מעבודתה כאשר קובעים מזונות למעוכבת. אשר לערעורו של הבעל בענין הכנסתה של האשה, נשענו קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי על הדין האישי כפי שנתפרש בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול. סעיף 2א' לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) מעניק לביהמ"ש שיקול דעת בענין הבאתה בחשבון של ההכנסה של האשה, שהרי החוק נוקט לשון "רשאי". אין על כן צורך שבנסיבותיו של מקרה זה יבחן ביהמ"ש את הנושא העקרוני של זיקת סעיף 2א' הנ"ל לכללים המנחים של הדין האישי. אשר לשיעור המזונות - ביהמ"ש הגיע אליהם מבלי שתעלה מדבריו מגמה לכפות מעשה כלשהו בקנס או לענוש את המשיב בצורה כלשהי. אין עילה לכך שערכאת הערעור תוציא עצמה ממסגרת זו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד בר שלטון למערערת, עו"ד מ. כהן למשיב. 12.8.82).

עע"א 3/82 - הרצל אביטן ואורה ארביב נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'

*בקשה לקיים ברית מילה בבית הסוהר (הערעור נדחה).

המערער מרצה 15 שנות מעצר בכלא אשקלון בעקבות הרשעה בשוד אלים מלווה בזריקת רימוני יד ואילו המערערת נמצאת בנווה תרצה. לה ולמערער מיוחסת פרשה משותפת שבגינה עומדים להגיש נגדם כתב אישום בקרוב. השניים הם הוריו של קטין שטרם נימול ורצונם הוא שטכס ברית המלה יקויים בכלא אשקלון בנוכחות שניהם. נציב שירות בתי הסוהר ומנהלת כלא נווה תרצה מסרבים להיענות לבקשה מטעמים בטחוניים שעליהם העיד ראש מינהל הבטחון בשירות בתי הסוהר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה כי טכס הברית יתקיים בנוכחות שניהם והערעור על כך נדחה. מדובר באדם אשר בנוסף לעבירות קשות שעבר נחשד גם בשני מעשי רצח ובהם הרצח של מפקד בית המעצר ברמלה רובי ניצן ז"ל. בקשר להאשמות אלה המערער הוא אומנם בחזקת חף מפשע, וגם המערערת בכל המיוחס לה, אך החומר שנצבר נגדם מהווה גם הוא שיקול לגיטימי כשבאים לאמוד את גודל הסיכון הכרוך במילוי מבוקשם. לכך מתווספת העובדה שהמערער ברח כבר בעבר ממשמורת חוקית. מדובר בבקשה הקשורה במנהלי בתי הסוהר ועל כגון דא מופקדים השלטונות שם ולא בנקל יתערב ביהמ"ש העליון בשקוליהם. ביהמ"ש העליון הסכים עם ביהמ"ש המחוזי שאין לקיים את הברית ללא הסכמת שני ההורים והביע תקווה כי ההורים יסכימו לעריכת הברית בכלא אשקלון בנוכחות האב בלבד כפי שהציע ביהמ"ש והסכימו לכך המשיבים.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, אור. עו"ד יפתח למערער, עו"ד בן טובים למשיבים.22.9.82).

בר"ע 338/82 - אברהם גבריאלוב נגד מזל גבריאלוב ואח'

*בקשה לבטול פס"ד מזונות (הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו תביעת מזונות נגד המבקש והלה נמנע מהגשת כתב הגנה. ביום 17.8.81 התייצב המבקש לדיון שנקבע ולאחר שהוסברו למבקש הנסיבות שנוצרו פסק ביהמ"ש לטובת המשיבים בנוכחות המבקש. במשך חדשים ארוכים לא עשה המבקש מאומה ורק כחצי שנה ומעלה לאחר פסק הדין פנה וביקש את ביטול פסק הדין בהסתמכו על סמכויות ביהמ"ש לפי תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הדין והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען שפסק הדין לא הומצא לו ומכאן כי היה מקום להענות לבקשתו מתוך חובת הצדק. טענה זו אין לקבל. אין צורך להכריע בשאלה אם רואים פסק דין כמומצא אם השמוע היה בנוכחותו של הצד הטוען לאי המצאה, כי במקרה דנן לא הוכח אף לכאורה שנפל פגם בהליכים שקדמו למתן פסק הדין. ענין ההמצאה של פסק דין יכולה להיות רלבנטית על פי האמור בתקנה 227 כאשר מונים את התקופה להגשת בקשת הביטול, אך אינה משפיעה על בחינת השאלה אם ההליכים שהוליכו למתן הפסק, וקדמו לו לוקים בחסר או בפגם אחר. לאור הדרך בא נהג המבקש עד למתן פסק הדין רשאי היה ביהמ"ש להגיע לכלל מסקנה כי כל הנדרש לפי סדרי הדין מוצה די והותר וכי אין להתחיל את הדיון מראשיתו.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 20.9.82).

ב.ש. 722/82 - חנן פולברניס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד המערער הוגש כתב אישום, בין השאר, בגין מעשה מגונה בכפייה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד גמר ההליכים. הערר נדחה. נכון שאין לקבוע מראש שבכל אישום בעבירה כגון זו יורה
ביהמ"ש על מעצר נאשם עד תום ההליכים. אולם בענין דנא, מתוך קריאת חומר הראיות שבידי התביעה, לרבות הודעות המתלוננת והעורר, עולה שיש בידי התביעה חומר ראייתי המצדיק מעצרו של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה שאם לא תשמע עדות המתלוננת בהקדם יוכל העורר לעתור לעיון מחדש בהחלטת המעצר וביהמ"ש העליון קבע גם הוא שהענין אינו סובל דיחוי וכי יש לעשות סידורים מתאימים להקדמת הדיון לפחות לשמיעת עדותה של המתלוננת.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 21.9.82).

ע.א. 690/80 - שרה גדליהו ואח' נגד חברת הסנה ואח'

*פיצויים בגין תאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

באפריל 1973 נהרג המנוח בני גדליהו בתאונת דרכים והמשיבים אחראים לתאונה. עד 1968 היה המנוח נהג מונית ואז, בהיותו כבן 50, החל עוסק בקבלנות בנין עם שותף בשם עצמון וחזר והתקשר עמו ב- 1971 להקים שני בנינים אך בנייתם של אלה לא נתקיימה עד לפטירת המנוח. בפני שלטונות המס הצהיר המנוח על הכנסה פלונית ואילו השומה של פקיד שומה התבססה על הכנסה גדולה ממנה והמנוח נאלץ להסכים לשומה זו. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את גילו של המנוח ומצב בריאותו, את העובדה שהחל לעסוק בעבודה חדשה שאין לו בה מומחיות והעדרו של הון עצמי, את ההתקדמות האיטית של הפרוייקטים שבהם טיפל ואת הצהרותיו במס הכנסה, וקבע כי הכנסת המנוח, לצרכי הערכת הנזק, תתבסס על מחצית סכום השומה שהמנוח נאלץ להסכים לה וזאת בהעדר ספרי חשבונות. על יסוד גישה זו נקבע בסיס החישוב כשהוא משוערך ליום מתן פסק תדין ב- 1980 ל- 50,000 ל"י. שני הערעורים נדחו.
המשיבים טענו כי הסכום שנפסק גבוה מדי וכי ביהמ"ש צריך היה לבסס את חישוביו על השכר הממוצע במשק. לכך אין צידוק בנסיבות הענין שבו מצויים מספר נתונים, אם כי לא מלאים באשר להשתכרותו של המנוח הלכה למעשה לפני התאונה. אין גם ממש בערעור עצמו באשר להשתכרות המנוח. בהעדר ניהול חשבונות כדין אין לבוא בטרוניה עם ביהמ"ש על שלא התבסס לא על הערכותיו של המנוח ולא על השומה אלא קבע לעצמו מבחן המעוגן בנסיבות המקרה שבפניו. אין גם להתערב בקביעה כי הפסד ההשתכרות יוערך עד לגיל 65 שנה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. ברקאי למערערים, עו"ד ח. זליכוב למשיבים. 19.8.82).

בג"צ 310/82 - א. בן צבי פרוספר ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*פירוש חוק הפיצויים למפוני סיני (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העותרים התגוררו במקום בשם פרי- גן בפיתחת רפיח ובמחצית השניה של שנת 1981 נעשו הסכמים ביניהם לבין המדינה שעל פיהם הסכימו העותרים לעקור את מקום מגוריהם הארעי בפרי- גן ולעבור להתישב דרך קבע במושב אחר. בהסכמים צויין כי הממשלה תשלם לתושבים לפנים משורת הדין מענק אישי חד פעמי בסכום של 337,000 שקל כשהסכום הוא מוחלט וסופי ואינו צמוד לכל מדד, והתושבים מצהירים כי לא יהיו להם כל תביעות או דרישות מכל סוג שהוא. באפריל 1982 חוקקה הכנסת חוק פיצוי מפוני סיני וקבעה תשלומים שונים תוך כדי אבחנה בין חקלאים, עירוניים, ובני אדם שנמצאו בישובים ספציפיים ובכללם פרי- גן. באשר לאנשי פרי- גן צויין כי מי שהיה תושב פרי- גן ונחתם בינו לבין המדינה הסכם פינוי ופיצוי לפני קבלת החוק בכנסת יהא זכאי למענק האישי הקבוע בהסכם. באים העותרים
וטוענים כי מגיעים להם תשלומים עפ"י החוק שהם יותר גבוהים ממה שנקבע בהסכם וכי הם מפרשים את החוק כך שאינו מגביל אותם לסכומים שנקבעו בהסכם. עתירתם נדחתה. ביהמ"ש העליון ציין כי עפ"י לשון החוק אין לומר שהמחוקק התכוון לאפשר להם תביעת סכומים נוספים על אלה הקבועים בהסכמים שנחתמו. המדינה נתבקשה להגיש תשובה עוד לפני שהוצא צו על תנאי ובג"צ קבע כי המשיבים השקיעו עבודה מרובה כדי לנמק את ההודעה שהגישו לבג"צ וכן שהעתירה על פניה אינה מראה עילה. לפיכך, אף כי מדובר בשלב של מתן צו על תנאי, חוייבו העותרים בתשלום הוצאות של 50,000 שקל.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ד. שפט לעותרים,עו"ד בן טובים למשיבים. 14.9.82).

ע.פ. 715/81 - חוסין מוחמד גרדלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בגין שתי עבירות של סחר והחזקת סמים נדון המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והופעלו ששה חדשים מאסר על תנאי בחופף למאסר החדש. שותפו של המערער לעיסקה השניה שענינה מכירת 7 ק"ג חשיש תמורת 80,000 שקל נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער נדחה. אין העונש שהוטל על המערער חמור מדי. בעיסקה הראשונה הוא מכר לשוטר מוסווה 23 גרם חשיש ובעיסקה השניה מכר יחד עם שותפו 7 ק"ג חשיש. לא היה מנוס מלהטיל תקופת מאסר ארוכה בגין עיסקאות כאלה. יש גם לזכור כי למעשה הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים בחופף. אמנם על השותף הוטל עונש קל יותר, אך הלה הורשע רק בעבירה אחת וכן עברו הפלילי אינו כה מסועף כמו זה של המערער והיו גם נסיבות מקלות נוספות.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד יעקב לוי למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.9.82).

ע.פ. 259/82 - משה סויסה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער ריצה עונש מאסר של 30 חדשים. בתוך כך הועמד לדין בגין עבירה אחרת ונדון לשלושה חדשי מאסר. באותה הזדמנות ביקש משוטר שיאפשר לו לפדות המחאה בבנק ומשם ברח. בגין הבריחה ממשמורת חוקית נדון המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
בביהמ"ש המחוזי הוגש תסקיר שלפיו נסיונות שירות המבחן עם המערער לא עלו יפה. בערעור טוען המערער שבחדשים האחרונים חזרה אליו תבונתו והוא עושה מאמצים להשתלב בחיי חברה תקינים. הוא הוכנס לאגף השיקום של בית הסוהר וכעשרה חדשים עבד בקיבוץ בית אלפא והקנה לעצמו הרגלי עבודה תקינים. כעת עובד הוא בקבוץ שער הגולן. לאחר העבודה למד באוניברסיטה הפתוחה וסיים קורס ספרות. יש ממש בדברי התובע כי מהתנהגות טובה בבית הכלא שבו המשמעת מחייבת אין ללמוד על שינויים מהותיים במערער. ואכן, לאור עברו הפלילי של המערער והעבירה בה הורשע אין לומר שהחמירו אתו יתר על המדה. אעפ"כ ניתן להתערב במידת מה בגזר הדין מתוך השיקול שהמערער גילה הפעם יותר כוחות נפשיים כדי להינתק מעברו. התמדתו בעבודה מחוץ

לכותלי הכלא וכן הנסיון להכשיר עצמו על ידי למוד מקצוע ולמוד עיוני תומכים בדבריו כי זאת הפעם החליט לשנות דרכו. על מנת לסייע לו בנסיונותיו לשוב למוטב הוחלט לקצר תקופת מאסר בפועל בששה חדשים.

(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.9.82).

ע.פ. 796/81 - אחמד האדייה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת ביגמיה שבוצעה בשטחים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת ביגמיה שבוצעה בשטחים ונדון ל- 5 חדשים מאסר בפועל. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הערעור על ההרשעה מבוסס על הטענה שלבתי המשפט בישראל יש אומנם הסמכות לדון את המערער אך זאת בתנאי שכתב האישום הוגש בידי היועהמ"ש או בהסכמתו בכתב לפי סעיף 10 (א) לחוק העונשין. הסניגור ער לקיומה של תקנה 2 (א) לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חרום (יהודה ושומרון) הקובעת כי "בית משפט בישראל מוסמך לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין... על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל", אך לדידו מטרת התקנה היא להרחיב את יריעת העבירות בנות השיפוט בישראל לעומת הסעיפים 9,4 לחוק העונשין ותו לא. לדעתו אין בכך כדי לבטל את הצורך המיוחד לקבל הסכמת היועהמ"ש לפי סעיף 10 (א) הנ"ל כאשר העבירות בוצעו בחוץ לארץ והן מאחד הסוגים אשר סעיפים 9,4 לחוק העונשין חלים עליהם. טענה זו אין לקבל. לאור לשונה הרחבה של התקנה 2 הנ"ל המעניקה לבתי המשפט סמכות לדון בכל עבירה לפי הדין הישראלי אם זו נעברה "באזור", מקור הסכמות האחר לפי סעיפים 9,4 שוב אינו דרוש.
אשר למידת העונש - 5 חדשי מאסר בגין עבירה ביגמיה הוא עונש קל. יש לעקור את הנוהג של ריבוי נשים ועל כן נהגו בתי המשפט כרגיל לפסוק עונשי מאסר שיש לרצותם בפועל, היינו מעל ל- 3 חדשים. הסניגור טען כי המערער נשא בקרבו 22 שנה תמימות של נישואין לאשתו הראשונה את הרצון בבן עד שהחליט לנקוט בצעד של נישואין שניים, אולם אין בכך די שביהמ"ש יסטה ממדיניות הענישה הקיימת ומהמטרה שבצדה.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 8.9.82).

ע.פ. 146/82 - מתתיהו עמוסדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נמצא נוהג רכב בנסיבות מחשידות וכשנצטווה על ידי שוטר לעצור ברח ורק לאחר מרדף נתפס. הוא התנגד למעצרו ותקף את השוטר וכן גרם נזק למכונית משטרה. המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר לעונש אחר שהמערער מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. עברו של המערער מוכתם בהרשעות קודמות רצופות מאז 1966 ובכללן עבירות מהסוג שבהן הורשע עתה. אעפ"כ לא עלה על דרך הישר והעבירות דנא של גניבת רכב ונהיגה ללא ביטוח נעשו בעת שנשלל מהמערער רשיון הנהיגה לצמיתות עקב מעשים קודמים. בנסיבות אלה ברור שביהמ"ש עשה חסד עם המערער כאשר גזר עליו רק שנה אחת מאסר בפועל.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 7.9.82).

בג"צ 554/81 - טאלח בראנסה נגד אלוף פיקוד המרכז

*הגבלת תנועה של העותר לפי תקנה 110 לתקנות ההגנה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיב הוציא נגד העותר צו, לפי תקנה 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שבו הגביל את תנועותיו של העותר, אסר עליו את היציאה מכפר מגוריו, וכן הטיל עליו הגבלות נוספות שונות כגון התייצבות במשטרה וכו'. עתירת העותר נגד צו זה נדחתה.
המשיב מוסמך לתת צו כאמור כאשר הצו נועד להבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של ישראל, קיומו של הסדר הצבורי או דיכויים של התקוממות, מרד או מהומה. מן החומר שהוגש ברור בעליל כי העותר מעודד מאבק מזויין נגד מדינת ישראל ועברו מוכיח כי הוא גם יודע לתרגם את השקפתו לשפת המעשה. הסמכות לפי תקנה 110 אינה יכולה להיות מופעלת כדי לענוש את פלוני על מעשיו בעבר, אלא כדי למנוע מעשים בעתיד וכמובן שהערכת המצב כלפי העתיד יכולה להתבסס על מעשים שבעבר וכמעט מן הנמנע שהדבר יהיה אחרת. ניתן להפעיל את הסמכות לפי תקנה 110 כשיש במכלול הראיות כדי להצביע על סכנה הצפויה מן העותר אם לא יגבילו את פעולתו וראיות כאלה אכן היו בפני המפקד הצבאי.
אשר לטענת העותר כי הוא חולה והוזמן לחו"ל לטיפול רפואי - בסמכות המשיב למנוע יציאה לחו"ל והעובדה שבישראל יעלה לעותר הטיפול יותר כסף אינה שקולה כנגד הצורך לקיים את הבטחון הצבורי. אשר לטענת העותר כי אם יש ראיות המצביעות על פעילות מצדו שיש בה משום הפרת החוק, מן הנכון להביאו לדין כדי שהטענות נגדו יבחנו ע"י ערכאה שיפוטית מוסמכת - טענה זו אין לקבל. תקנה 110 הנ"ל מעניקה סמכות מרחיקת לכת ויש להשתמש בה בזהירות ומתוך הקפדה דווקנית על קיומם של התנאים המוקדמים המצדיקים את הפעלת הצו. מסיבה זו יבדוק ביהמ"ש את הפעלת הסמכות בקפידה הראויה ועל כן אין בג"צ נוהג עוד באותן צמצום והגבלה עצמיים שאפיינו את הפסיקה האנגלית. ברם, גם בדיקה קפדנית אין בה כדי להוליך למסקנה שכל מקום בו לא ניתן להגיש כתב אישום אין גם ממילא מקום למתן צו הגבלה. יש מקרים שבהם אין אפשרות להביא את העדים שיעידו, ויש עדים החוששים לחייהם או לשלומם ואינם מוכנים לגלות זהותם. אך עובדות אלה אין בהן כדי למנוע אמינות דבריהם של אותם עדים ואם יש אימות על יסוד בדיקה יסודית לגירסה העולה מדברי העדים יכול הדבר להצדיק הפעלת סמכויות לפי תקנה 110.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד אבו חוסין ועתילי סעיד לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 30.9.82).

בג"צ 426/82 - איגוד העובדים הסוציאליים ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*התנגדות להכרה במכללת "אורות" כמוסד להכשרת עובדים סוציאליים (העתירה נדחתה).

ביוני 1981 מונתה ועדה לבדיקת תכנית הלימודים בחוג לשרותי רווחה במכללת "אורות" הפועלת במסגרת מרכז ישיבות בני עקיבא. החוג קיים משנת 1979 והלימודים נמשכים בו שלוש שנים. הועדה המליצה כי לטווח ארוך צריכה המכללה לקבל הכרה מטעם המועצה להשכלה גבוהה כמוסד אקדמי להכשרת עובדים סוציאליים, ואילו לטווח הקצר של 3 עד 4 שנים המכללה תפעל בפיקוח המכון להכשרת עובדים סוציאליים של משרד הרווחה ואם הפיקוח יתבצע הלכה למעשה כי אז תינתן לבוגרות המכללה תעודת סמיכות מטעם המכון להכשרת עובדים סוציאליים. שר העבודה והרווחה אימץ באופן עקרוני את המלצות הועדה. איגוד העובדים הסוציאליים והעותרים האחרים אינם מסכימים עם החלטת השר וגישתם היא שדרושה אקדמיזציה של מקצוע העבודה

הסוציאלית לטענתם, ההחלטה נובעת משיקולים פוליטיים זרים שעניינם השתייכות המכללה לתנועת בני עקיבא. כן הם טוענים כי השר לא היה מוסמך לקבוע שתלמידות המכללה יוכלו לקבל תעודות של המכון. העתירה נדחתה.
השאלה של מדיניות האקדמיזציה של מקצוע העובד הסוציאלי והדרכים להגשמת אקדמיזציה זו אינם ענין לדיון בבג"צ. ביהמ"ש יפעיל את בקורתו השיפוטית לבחינת חוקיות ההחלטה בלבד, היינו: סמכות השר לקבל את ההחלטה שקיבל וענין השימוש בשיקול הדעת הנתון לשר. אשר לענין הסמכות - אין לקבל את הטענה כי לפי חוק שירותי הסעד מנוע השר מלקבל את ההחלטה כפי שקיבל ופירוש ההוראות השונות שבחוק מצביע על כך שההחלטה היא בגדר סמכותו. אשר לטענה כי שיקול הדעת של השר נתגבש כתוצאה משיקולים פוליטיים זרים שענינם רצון לעודד מכללה של תנועת בני עקיבא - אילו היה ממש בטענה זו היה מקום להתערב בהחלטת השר, ואולם לא הובאה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענה חמורה זו. נהפוך הוא, עצם העובדה שהחלטת השר באה בעקבות המלצה של ועדת מומחים יש בה כדי להצביע דווקא על שיקול ענייני המרוחק מכל השפעה פוליטית. ודאי שהעותרים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בענין זה.

(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. עו"ד ד. שגיא לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 5.9.82).

ע.פ. 729/81 - מנשה סופר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות בכוונה לגנוב ובעבירת שוד ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באפריל 1981 בשעה 30:9 ארעה התפרצות לדירתה של המתלוננת בה השתתפו שני פורצים. המתלוננת הפתיעה את הפורצים בדירה אך הם הצליחו להמלט עם שלל הגניבה, לאחר שאחד מהם ניסה לחנוק אותה והפילה ארצה ולאחר מכן דרכו על רגליה במתכוון. המתלוננת לא זיהתה את השניים. אחת השכנות ראתה שני אנשים בורחים מכיוון הדירה לרחוב אחר ואת אחד מהם זיהתה והוא המערער. העדה אמרה שהכירה את המערער מספר שנים קודם לכן והיא ראתה אותו הרבה פעמים. לאחר שהיא ראתה את השניים רצים והדבר נראה חשוד בעיניה היא פנתה לכיוון שממנו באו ואז שמעה צעקות מבית המתלוננת אשר התאוששה והקימה קול צעקות המתלוננת מצדה העידה כי השניים נמלטו מהבית לכיוון שעליו העידה העדה. על יסוד עדות זו הרשיע ביהמ"ש את המערער.
הסניגור העלה שתי טענות עיקריות: כי הזיהוי של השכנה את המערער לא היה זיהוי ודאי; גם אם זיהוי המערער היה ודאי לא די בכך וביתר הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה כי הוא היה אחד מאותם שנים שפרצו לדירת המתלוננת. אשר לשאלת הזיהוי - היה לעדה עצמה פרק זמן סביר של מספר שניות להסתכל במערער ולזהותו ובהתחשב בכך שהעדה הכירה את המערער קודם יום המקרה ועדותה נמצאה מהימנה אין להתערב בממצא שהוא היה אחד מהשניים שרצו ברחוב. אשר לשאלה אם הוא אחד מאלה שהיו בתוך הדירה - די בראיות הנסיבתיות כדי להגיע למסקנה שאכן שניים אלה שרצו הם אותם שניים שביצעו את השוד. העדה ראתה אותם רצים מכיוון הדירה בעמדה עשרות מטרים מדירת המתלוננת; סמוך מיד לאחר הריצה התקרבה לבית המתלוננת ושמעה את צעקות המתלוננת; המתלוננת העידה שהשניים רצו מכיוון ביתה לכיוון הרחוב שעליו העידה העדה ולא נראו באותו תוואי שניים אחרים פרט למערער ולשני שהיה אתו; המערער טען טענת אליבי שישב אותה שעה בביתו וממילא לא נתן
הסבר לאפשרות שהיה באותו מקום ורץ בו בנסיבות שאינן קשורות לביצוע המעשים הפלילים בדירת המתלוננת; העדה הזכירה שהמערער רץ שהוא במעיל עור שחור והוברר שבבית המערער נמצא מעיל כזה.
אשר לטענה שביהמ"ש צריך היה לסמוך על עדויות עדי האליבי למרות שכולם היו קרובי משפחה של המערער - אכן, העובדה שעדים קרובים לנאשם אין בה לבדה כדי לפסול את עדותם, אך ברי מפסק הדין שלא זה היה הנימוק הבלעדי לכך שבית המשפט לא האמין לעדי האליבי ומכיון שבעניני מהימנות מדובר אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
אשר לטענה שמכל מקום לא היה יסוד להרשיע את המערער בעבירה של שוד שכן המתלוננת אמרה שרק אחד ניסה לחנוק אותה ודרך על רגליה ואין יודעים אם אותו אדם שחנק אותה הוא גם שדרך על רגליה - ראשית, העדה אמרה שהשניים דרכו על הרגל; ושנית, ברור שהשניים פעלו באותה שעה בצוותא חדא באותה מטרה משותפת של הצלחת הגניבה ובריחה עם שללם והרי הם מסייעים האחד למעשיו של רעהו.
אשר לחומרת העונש - אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה. המדובר בעבירת שוד שהפכה לנפוצה ועל עבירות אלה יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע בפני מעשים אשר כאלה. רכוש הגניבה נשאר בידי המערער ושותפו ולא הוחזר לבעליו. כמו כן לנאשם שורה ארוכה של הרשעות רבות ומגוונות וכולל עבירות אלימות ונגד הרכוש ובעבר כבר ריצה עונשי מאסר. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, חלימה, אור. עו"ד הגלר למערער, עו"ד מזוז למשיבה. 15.9.82).

ע.פ. 422/82 - דליה אזוב נגד מדינת ישראל

*סרוב פסילה בחקירת סיבות מוות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המנוחה מרים אזוב נפטרה בבית החולים הדסה עין כרם ביום 24.2.81, בתה של המנוחה (המערערת) הגישה ביום 3.4.81 תלונה למשטרה בה הביעה חשד שהמוות נגרם כתוצאה מרשלנות בטיפול רפואי וביום 26.6.81 ביקשה המשטרה לפתוח בחקירת נסיבות מותה של המנוחה, לפי סעיף 19 של חוק חקירת סיבות מוות. החקירה נפתחה ביום 1.9.81 והשופט הרשה למערערת שהיא "אדם מעונין" על פי סעיף 19 של החוק, לחקור את העדים שיעידו במהלך החקירה. בישיבות הראשונות הצהירה המערערת כי לדעתה אחראים שני רופאים שבשמותיהם נקבה. באותו מעמד החליט השופט להודיע לשני הרופאים כי המתלוננת חושדת בהם וכי כתוצאה מהחקירה הם עשויים לעמוד לדין ועל כן הם יכולים להיות מיוצגים בחקירה. בהמשך החקירה יוצגו שני הרופאים על ידי עו"ד, הם העידו וכן העידה המערערת, נתקיימו מספר ישיבות והעדים נחקרו ארוכות ע"י המערערת. ביום 22.6.82 הודיע השופט כי לדעתו אין מקום להמשיך בחקירה מכיון שלכאורה אין חשש סביר שהמוות נגרם בעבירה וביקש את תגובת הצדדים להודעה זו. המערערת ביקשה שהשופט יפסול את עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת המערערת ועל כך הגישה ערעור לביהמ"ש העליון על פי סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי. בעת שמיעת הערעור הביעה נציגת היועץ המשפטי ספק אם על ההליכים לפי חוק חקירת נסיבות מוות חלות הוראות סדר הדין הפלילי בדבר פסלות שופט, אך הודיעה כי אינה טוענת שאין למערערת זכות ערעור. לפיכך דן ביהמ"ש בנושא בהנחה שנמצא לפניו ערעור כדין. הערעור נדחה.

המערערת קובלת על כך שהשופט העניק לשני הרופאים את הזכות להשתתף בחקירה ואף הורה בשלב מסויים שהחקירה תתנהל בדלתיים סגורות אך ביהמ"ש יכול היה להחליט כך עפ"י סמכותו. על כל פנים, אפילו אם שגה השופט בשני עניינים אלה אין בכך שמץ של רמז למשוא פנים מצדו או לדעה קדומה כלפי המערערת. אשר לטענת המערערת כי הוגבלה זכותה לחקור את העדים כרצונה - מהפרוטוקול עולה כי הטענה אינה מבוססת. חקירת העדים ע"י המערערת היתה ממושכת ונרחבת וטענתה שהשופט מנע ממנה את האפשרות לגילוי האמת נראית בלתי מבוססת. הבעת דעתו של השופט שלכאורה אין חשש סביר שהמוות נגרם בעבירה אינה עילה לפסילה. סמכותו של השופט החוקר לסרב לקבל ראיות נוספות ולהפסיק את החקירה מעוגנת בהוראות סעיף 31 של החוק.

(בפני: הנשיא י. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 22.9.82).

ב.ש. 591/82 - אהרון יוסף נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה בנסיון לרצח כאשר המשפט לא החל תוך 60 יום

(בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).

נגד העורר הוגש ביום 26.5.82 כתב אישום בנסיון לרצח ובו ביום ניתן צו לעצור את העורר עד גמר ההליכים. כאשר נדונה בקשת התביעה למתן הצו, בפני שופט דן יחיד, נעשתה על ידו פעולה נוספת בתיק עצמו וזאת כאשר שאל את הנאשם אם הוא מודה בעובדות והלה השיב כי הוא כופר בעובדות. המבקש הגיש ערר שהיה מבוסס על הטענה כי הראיות נגדו מושתתות על הודעה מפי עד יחיד שאין לסמוך עליו ואולם ביהמ"ש העליון הורה על שחרור המבקש מנימוק אחר שהועלה לאחר שהוגש הערר.
עם תחילת ברור הערר נתגלה כי מאז מתן צו המעצר ועד לברור הערר עברו למעלה מ- 60 יום והדיון בכתב האישום לא התחיל. אמנם ביום בו ניתן הצו הביא שופט דן יחיד את תוכן כתב האישום לידיעת העורר ורשם את תגובתו, אך אין להתייחס למעשה זה כתחילת המשפט על פי כתב האישום. מדובר בעבירה שהיא פשע חמור ומשפטו של הנאשם חייב להתנהל בפני מותב של שלושה שופטים. סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באוזני הנאשם" ומכאן שתחילת המשפט היא בהקראת כתב האישום ע"י ביהמ"ש המוסמך לדון בענין. כיון שבעניננו הוקרא כתב האישום ע"י שופט דן יחיד שלא היה מוסמך לכך אין לראות בהקראה זו תחילת המשפט. לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי יש לשחרר מהמעצר נאשם שניתן נגדו צו מעצר עד תום ההליכים והמשפט לא התחיל למרות שעברו 60 ימים. במקרה דנן, כאמור, לא החל הדיון במשפט ולפיכך יש להורות על שחרור העצור. למרות שהערר נומק במקורו בטיעון אשר ספק אם יכול היה להתקבל, ואין בנימוקי הערר המקורי הטענה שבעטייה הוחלט לשחרר את העורר, הרי כשמדובר בטענה בדבר סמכותו של ביהמ"ש יכול שתועלה טענה זו בכל שלב של המשפט ואף תועלה ע"י ביהמ"ש מיוזמתו הוא במקרה זה, מכל מקום, בהמשכו של הדיון הועלתה הטענה וגם הוגשה בקשה משלימה.