תקציר סביר כרך כ"א חוברת 1

בג"צ 175/82 - משה ולאה גל נגד עירית ירושלים

*פסילת החלטה להעלות הארנונה באמצע שנת הכספים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

עירית ירושלים החליטה ביום 22.11.81 להטיל תוספת ארנונה בתחולה מ-1.1.82 ועד 31.3.82 בשעור של %100 על שיעורי הארנונה המקוריים שהוטלו בתחילת השנה. נקבע באותה החלטה כי מי ששילם או ישלם את מלוא הארנונה לאותה שנה עד ליום 31.12.81 לא יהיה חייב לשלם את התוספת. יומיים לאחר קבלת ההחלטה שיגרה גזברות העיריה הודעה לכל תושבי העיר ובכללם לעותרים על החיוב בתוספת ארנונה כאמור.ההודעה חוזרת על לשון החלטת המועצה ומוסיפה כי ההחלטה עדיין טעונה אישור שר הפנים לפי הוראות סעיף 278 לפקודת העיריות נדרש אישורו של שר הפנים להטלת תוספת לארנונה ואישרו של השר ינתן "רק בנסיבות מיוחדות". בתאריך 25.11.81 ביקשה העיריה את אישור שר הפנים ונימקה את הצידוק בתוספת בכך שחלו שינויים במערכות הגבייה, רה-אירגון המנגנון והכנסת מערכת מיכון, פעולות שגרמו לירידה בגביה ובהפחתה בהכנסות. פיסקה נוספת בפניה לשר הפנים אומרת כי "כוונת ההחלטה... מיועדת לסנן ולדלל אוכלוסית המפגרים בתשלום, בתהליך נמרץ קצר ויעיל, ומתוך כוונה להפחית עד לשיעורים מועטים את מספרם של אלו שטרם הסדירו תשלום מסיהם", וכי אין בכוונת ההחלטה להטיל עומס נוסף על האזרחים אלא להביא בעקיפין לסילוק חובות של מפגרים בתשלום. אישורו של שר הפנים ניתן ביום 29.12.81 והפירסום בילקוט הפרסומים נעשה ביום 7.1.82, כך שרק באותו יום נכנס לתוקף החיוב שעליו החליטה העיריה. העותרים פנולבג"צ וטענו כי החלטת המועצה ואישור משרד הפנים אינם יכולים לעמוד משני טעמים: כי לא נתקיימו כאן "נסיבות מיוחדות" בהן מדבר הסעיף 278 לפקודת העיריות, שרק בהתקיימם רשאי השר לאשר תוספת לארנונה; כי יש פגמים בדרך קבלת ההחלטה של העיריה, מועדי החיוב, שקדמו לאישורו של השר, ואופן ביצועה הנוגדים מינהל תקין.
השופט בייסקי:
א. העותרים סוברים כי שינוי מערכות הגביה, הכנסת מיכון וענייני אינפלציה הם עניינים הידועים מראש לפני תחילת שנת המס, ועל העיריה לכלכל את צעדיה בהתאם בעוד מועד. לדעתם "סיבות מיוחדות" הן רק כאלה שלא ניתן היה לצפותן מראש. הטענה בצורתה הגורפת אין לקבלה. גם בעניינים צפויים וחזויים עפ"י שיקולים מציאותיים וסבירים עלולות לקרות תופעות אשר יטפחו על פני המציאות בצורה בולטת עד כי נוצרות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הטלת תוספת ארנונה. אפשר לצפות מראש שינוי שיטות, מערכות וכדומה אך לא בהכרח חייבים אלה להביא למיעוט ההכנסות, ואם אלה מביאים באופן בלתי צפוי למיעוט הכנסות ניתן לראות בכך נסיבות מיוחדות. הוא הדין כאשר צופים מראש אינפלציה בשיעור מסויים ולבסוף האינפלציה היא בשיעור הרבה יותר גבוה. במקרים כאלה ניתן לראות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות תוספת ארנונה המבחן עשוי להיות אם במהלך עניינים רגיל ומקובל ועל אף שיקולים סבירים שיש לקחתם בחשבון מתהווים גורמים שמעבר לציפיות מוחשיות בתחום החבויות שעל העיריה לקיים.
ב. בין הנימוקים הטכניים שהביאה העיריה לפני השר ניתן להצביע גם על שיקולים זרים, כגון הרצון לתקן שיבושים שנתגלו וכן סינון ודילול אוכלוסיית המפגרים בתשלום, אך התוצאה הגרעונית שנתגלתה בעקבות המעבר משיטת חיוב אחת לשיטת חיוב אחרת וכן אי הדבקת קצב האינפלציה יש בהם כדי להוות נסיבות מיוחדות. העובדה שבצד הנימוקים הלגיטימיים ציינה העיריה גם שיקולים זרים, אין בה כדי להמעיט מחשיבותם של הראשונים ובלבד שחוקיותו של המעשה נקבעה על פי ההתיחסות למטרה הדומיננטית. מבחינת הנסיבות המיוחדות לצרכי שיעור
התוספת יש להתחשב רק בנימוקים הלגיטימיים ואין התוספת צריכה לחרוג מעבר למתחייב מאותם גורמים שהוכרו כנסיבות מיוחדות.
ג. אולם, מדיוני המועצה, מהנימוקים שנמסרו לשר וכן מטיעוני המשיבים בבג"צ עולה שהמטרה העיקרית בהטלת התוספת נעוצה בשיקול הזר של מתן תמריץ למשיבים לשלם חובם. מכאן גם הטלת תוספת בשיעור גבוה של %100 כשבצדה פיתוי לזכות בפטור אם רק יסולק החוב עד המועד שנקבע. שיקול זה הוא מטרה זרה מבחינת פקודת העיריות. כדי להביא את האזרחים לשלם בזמן את החיובים קבע המחוקק מנגנון מיוחד בחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) ואין העיריה רשאית לסטות מאותם אמצעים שהחוק קבע במפורש באשר לפיגורים בתשלום.
ד. טוענים המשיבים כי משאישר השר הטלת תוספת לארנונה ב"נסיבות מיוחדות" אין מניעה שהמועצה תוותר על כך, שכן המועצה רשאית להפחית ארנונה או לוותר עליה בהתחשב בנסיבות מסוימות. אכן, באישורו של השר רשאית העיריה להפחית או לוותר על ארנונה או על תוספת ארנונה שהוטלה כדין, אולם לא שאלת סמכות הויתור עומדת לדיון כאן אלא אם הוטלה תוספת כדין וכאמור התוספת לא הוטלה כדין.
ה. צודקים העותרים גם בטענתם במישור הפרוצדורלי מינהלי. לפי פקודת העיריות כל חיוב בתוספת צריך לקבל אישור וצריך להתפרסם ברשומות. זאת בנוסף להודעה בכתב לחייב. בענייננו ברור כי הודעה לחייב לא יכלה להינתן לפני שנתן השר את אישורו משום שטרם היה ידוע אם אישר השר את התוספת, שיעורה ומועד תשלומה. כאן הקדימה העיריה את המאוחר במוקדם. היא שלחה לעותרים את הודעת החיוב לפני שניתן היה לחייבם בתוספת לארנונה שטרם אושרה ע"י השר ושטרם פורסם ברשומות. הליקויים הפרוצדורליים המינהליים הנ"ל הם פגמים היורדים לשרשו של ענין שבגינם חייבת העתירה נגד העיריה להתקבל.
ו. המשיבים העלו בפתח הדיון שתי טענות אשר לדעתם חייבות להביא לדחיית העתירה - שיהוי וחוסר ניקיון כפיים של העותרים. לענין השיהוי - לאחר קבלת הודעת החיוב פנה ב"כ העותרים ביום 16.12.81 לשר הפנים נגד אישור התוספת ונשלחו עותקים לעיריה וליועץ המשפטי לממשלה. מהשר ומהיועמ"ש לא קיבל תשובה ואילו עם היועץ המשפטי של העיריה נמשכה חליפת מכתבים ממושכת עד שב- 11.2.82 השיב כי תוספת הארנונה הוטלה כדין והעיריה מתכוונת לגבות את התוספת. ביום 25.3.82 הוגשה העתירה. בנסיבות אלה היתה איפוא פעילות מתמדת ונמשכת עם הנוגעים בדבר להעמידם על צידוק עמדת העותרים, ואם עברו שבועות מספר בין התשובה הסופית של העיריה ובין הגשת העתירה, אין לראות בכך השהיה שתעמוד למכשול בדרכם של העותרים. אין לבוא בטרוניה עם העותרים שביקשו תחילה למצות בירורים מחוץ לכתלי בית המשפט. ולענין חוסר נקיון כפיים - נכון שהעותרים לא עמדו במועד תשלום הארנונה המקורית, אך לכך נקבעה סנקציה בחוק ובכוחה של העיריה לגבות תשלומי פיגורים. אין לראות חוסר נקיון כפיים בגין אי הקפדה על המועד המקורי לתשלום.
השופט חלימה: מסכים
השופט שיינבוים:
די בטענה שבמישור הפרוצדורלי מינהלי כדי לקבל את העתירה ולעשות את
הצו להחלטי. כיון שכך אינו מחווה דעה בשאלה אם מוסמכת העיריה להטיל ארנונה במטרה לגביית חובותיה ומשאיר שאלה זו בצריך ענין.

(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, חלימה. עו"ד א. רודניק לעותרים, עוה"ד מ. שקד, י. הורביץ וח. כהן למשיבים. 8.3.83).

ע.א. 604/80 - ישראל גלבורט ואח' נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

*הבעל" לצורך חיוב במס רכוש (הערעור נדחה).

המערערים התקשרו בהסכם עם משרד השיכון לבניית דירות להשכרה. לפי ההסכם התחייב משרד השיכון להעמיד לרשות המערערים אשראי בתנאים מועדפים והמערערים התחייבו להשכיר את הדירות לשוכרים שיופנו ע"י משרד השיכון, ומשרד השיכון ישלם למערערים את ההפרש שבין דמי השכירות שיקבלו מהשוכרים ובין דמי שכירות ששווים %11 לשנה משוויה של כל דירה. לפי ההסכם, השכירות תהיה לתקופה של שנה אחת עם זכות לשוכר להאריכה מדי שנה עד לתום חמש שנים מיום סיום הבניה. בתום חמשת השנים הראשונות תהיה למשרד השיכון אופציה להאריך את ההסכם לחמש שנים נוספות ואז שוב יוכל כל דייר להשתמש באופציה ולהאריך את השכירות עד 10 שנים. המחלוקת בין הצדדים היתה מי חייב לשלם מס רכוש, האם המערערים כפי שסבר המשיב או משרד השיכון ולחילופין שוכרי הדירות כפי שסברו המערערים. גדר המחלוקת הינו הגדרת הביטוי "הבעל" בחוק מס רכוש. בסעיף 1 של החוק שבו מוגדר "הבעל" צויין כי במקרה שהמקרקעין הוחכרו לתקופה העולה על חמש שנים, אזי הזכאי להחזיק במקרקעין הוא יהיה "הבעל" לצורך תשלום מס רכוש. המערערים טוענים כי מכיון שהדירות הושכרו לחמש שנים וניתנה אופציה להארכה לחמש שנים נוספות מדובר בשכירות העולה על חמש שנים, ואילו המשיב טוען שלפי תנאי ההסכם משרד השיכון איננו שוכר הדירות וגם לא ניתנה לו הזכות להחזיק בהן כאמור בהגדרה של הביטוי "בעל" בסעיף 1 של החוק, ואילו לשוכרי הדירות, שלהם הזכות להחזיק במקרקעין, לא ניתנה הזכות להפעיל את האופציה לחמש שנים נוספות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה.
כדי להשתחרר מהחובה לשלם מס רכוש חובה על הבעלים הרשומים להראות שהעבירו את זכותם להחזיק בנכס למשך תקופה של יותר מחמש שנים כדי שאותו מחזיק יבוא במקום הבעל הרשום. במקרה דנא משרד השיכון נטל על עצמו התחייבויות שונות בענין תשלום דמי שכירות, אך התחייבויות אלה אינן נותנות למשרד זכות להחזיק בדירות או ליהנות מהן, ומאידך לשוכרי הדירות אין האופציה להאריך את התקופה מעבר לחמש השנים אלא אם כן משרד השיכון האריך את האופציה כיון שכך אין לומר שהדירות הושכרו לתקופה העולה על חמש שנים.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין החלטה - הנשיא י. כהן. עוה"ד י. עציון ומ.עברון למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 15.8.82).

ע.א. 30/81 - פקיד שומה נתניה נגד נפתלי אברהמזון ואח'

*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול (הערעור נתקבל).

המשיבים הם בעלי בית מסחר להלבשה. באחד הימים לא היו בחנות ואביהם עסק במכירות בחנות. נערכה ביקורת ע"י מפקחי מס ונמצא שתקבול של 450 ל"י לא נרשם בקופה הרושמת. כיון שכך החליט המערער לראות את פנקסי המשיבים כבלתי קבילים, לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה הקובע כי
נשום שלא רשם תקבול שחייב היה לרשום "יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה סבירה לאי הרישום". המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי והלה קיבל את הערעור וביטל את החלטת המערער. הערעור נתקבל.
האב העיד שהוא קיבל מלקוחות את הסכום של 450 ל"י כתמורה עבור סחורה שהלקוחות עמדו לקנות והוא שם הן את הסחורה והן את הכסף על הדלפק שליד הקופה כי סבר שהלקוחות טרם החליטו אם אין ברצונם לקנות דבר נוסף, ואז נכנסו המפקחים לחנות והוא הסביר להם את פשר אי הרישום של התקבול. לעומת זאת גירסת המפקחים היתה כי הלקוחות יצאו מהחנות ושם נחקרו על ידם וסיפרו שקנו את הסחורה ושילמו 450 ל"י. הם השתהו בחוץ עוד דקות מספר וכשנכנסו לחנות וערכו בדיקה מצאו שהסכום הנ"ל לא נרשם על סרט הקופה והכסף היה בקופה. במחלוקת העובדתית שבין הצדדים הכריע ביהמ"ש המחוזי לטובת גירסת המפקחים ודחה את גירסת האב כבלתי מהימנה. אעפ"כ קיבל את ערעור המשיב באומרו כי בעובדה שהכסף לא נרשם על סרט הקופה אין כדי להצביע על כוונה מצד האב להעלים הכנסה זו "כי הרי אין זה מתקבל על הדעת שבמקרה כזה יכניס הכסף לקופה ויצור מצב בו יכולים מבקריהם של שלטונות המס לגלות אי התאמה בקופה". על כן קבע השופט שאבי המערערים לא רשם את התקבול מתוך טעות או הזנחה או סיבה דומה. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי. למשיבים היה הסבר אחד ויחיד להצדקת אי הרישום ונמצא שהסבר זה אינו ראוי לאמון. ביהמ"ש העלה סברה של טעות או הזנחה, אך סברה זו אינה אלא השערה שאינה מעוגנת לא בעובדות ולא בטעון מטעם המשיבים או האב, ואינה מתיישבת עם הסברו של האב כי בכוונה לא רשם את התקבול. נטל השכנוע בדבר קיום הסבר סביר לאי רישום מוטל היה על המשיבים, ההסבר צריך להיות מעוגן בעובדות שיהיו מהימנות על ביהמ"ש ואין השערה תיאורטית ללא תשתית עובדתית יכולה לבוא במקומו של ההסבר.
תוצאת הערעור אינה תלויה בשאלה אם היתה כוונה להעלים מס מצד המשיבים או אביהם. חובת הרישום מוטלת על הנשום גם כשאין הוא מתכוון להעלים מס. המטרה היא גם למנוע את האפשרות שאם לא יעשה הרישום סמוך לאחר ביצוע הפעולה, עקב טעות, הזנחה או שיכחה לא יעשה הדבר גם בשלב מאוחר יותר. כשמתברר שרישום כזה לא נעשה הרי הטענה שלא היתה כוונה להעלים מס גם אם תמצא מהימנה אין בה לבדה, כדי סיבה סבירה או מספקת לאי הרישום.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד י.ליזר למשיבים. 27.1.83).

ע.א. 685/80 - מדינת ישראל נגד עמיר חלקי חילוף בע"מ

*סיווג טובין לצורך קביעת תעריף המכס (הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).

המשיבה ייבאה לישראל מתקן שמשתמשים בו לחיזוק צנורות פליטה ברכב לגוף הרכב וכן משמש המתקן לחיבור אנטנות ולחבור צנורות אינסטלציה. אין חולקין כי המשיבה ייבאה את החלקים לצורך התקנה במכוניות. לגבי מכס יש אבחנה בין פריטים המיובאים לשימוש במכונית, כשהמכס לגביהם גבוה יותר, לבין פריטים המיובאים לשימושים אחרים. גובה המכס סבר שיש לסווג את הטובין בפריט שלגביו המכס גבוה יותר, והמשיבה טענה כי יש לסווגם בפריט לפי התעריף הנמוך יותר וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה. בענין זה נדחה הערעור פה אחד.

החוק קובע פטור ממס קניה לגבי "ברגים; ברזים ושסתומים... צינורות ואבזריהם למעט צינורות פליטה". השאלה היא אם הטובין נכנסים לגדר הרישא של הסעיף, היינו צנורות ואבזריהם, או לגדר הסיפא היינו לצנורות פליטה. ביהמ"ש המחוזי נתן לסייג פירוש מילולי לאמור - צנורות פליטה יוצאים מגדר הפטור אך לא אבזריהם של צנורות פליטה. בערעור על קביעה זו נחלקו הדעות ובעוד השופט ש. לוין, שכתב את פס"ד, סבר כי יש לקבל את הערעור הרי שופטי הרוב בך ושיינבוים היו בדעה שיש לדחות את הערעור גם לענין החיוב במס קניה. שופט המיעוט סבר כי הפרשנות המילולית של ביהמ"ש המחוזי היא מלאכותית והציע לקרוא את הסעיף כאלו נאמר בו "למעט צנורות פליטה ואבזריהם". על כך חלקו שופטי הרוב שסברו כי מסקנתו של שופט המיעוט אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של הסייג ואין היא מתבקשת גם מבחינת ההגיון הפנימי והמטרה המשתמעת של אותה הוראה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, שיינבוים. עו"ד גב' מושכל למערער, עו"ד י. שדות למשיבה. 5.1.83).

ע.א. 754/80 - מקסימיליאן דוידוון נגד אליהו מזרחי ואח'

*פיצוי בגין תאונת דרכים ופסיקת הוצאות (הערעור נדחה).

המערער נפצע בתאונת דרכים שאחראים לה המשיבים ונקבעה לו נכות צמיתה של %17.5. ביהמ"ש פסק לו פיצויים עבור הפסד שכר בעבר ובעתיד וכן עבור כאב וסבל ונותרה לדיון בערעור רק שאלת הפיצוי עבור הפסד שכר בעתיד בסכום של 600,000 ל"י. סכום זה נפסק כסכום גלובלי שכן המערער שהוא מהנדס מצא עבודה במשרד הבטחון. עם זאת סבר השופט כי במידה והמערער יפלט אי פעם מהעבודה הוא עשוי להתקשות בהשגת עבודה ולכן פסק לו את הפיצוי עבור הפסד שכר בעתיד. ביהמ"ש לא פסק לטובת המערער הוצאות משפט ושכ"ט. הערעור נדחה.
המערער הציג חוזה עם חברה אמריקאית מלפני התאונה שלפיו יעבוד כמהנדס אצל החברה בתמורה של 50,000 דולר לשנה, כשהחוזה הוא לארבע שנים, וטען שיש לפסוק לו סכום זה. ברם, המשיבים הצליחו להוכיח, לאחר חקירה נמרצת בארה"ב, כי מדובר בחברה שאינה עוסקת בעיסוקים כלשהם ולמעשה כבר אינה קיימת כלל. ביהמ"ש קבע כי החוזה היה פיקטיבי אם לצורך התביעה ואם לצרכים אחרים. בכך אין להתערב. אשר לטרוניה של המערער על שלא נפסקו לזכותו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד באופן יחסי .לחלק בתביעה שזכה בו - ביהמ"ש המחוזי עמד על כך שהתובע זכה בפחות מעשירית מהסכומים שתבע ואין להתעלם מנסיון הנפל שנעשה ע"י התובע לזכות בסכומי עתק על סמך חוזה פיקטיבי. ככלל זכאי בעל דין זוכה כי יפסקו לזכותו הוצאות ושכ"ט לבל יגרם לו חסרון כיס, אולם עפ"י תקנות סדר הדין יכול ביהמ"ש למנוע תשלום הוצאות לבעל דין שהאריך את הדיון שלא לצורך ע"י טענות סרק ובכל דרך אחרת. כאן, לא זו בלבד שהדיון הוארך מעבר לפרופורציה שנדרשה עקב התביעה המוגזמת והמלאכותית, אלא שנגרמו למשיבים הוצאות וטירחה לעריכת חקירות בארה"ב כדי לגלות את האמת על החברה הנ"ל וכדי שתועמד התביעה על פרופורציות נכונות. ניהול כזה של תביעה הצדיק בהחלט עלילת הוצאות מאת המערער וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער שלא חייב אותו בתשלום הוצאות למשיבים.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ירון למערער, עו"ד רפופורט למשיבים 25.1.83).

בג"צ 281/82 - נורית אשכנזי ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*השתתפות בשכ"ל של ילדי אמהות העובדות כעצמאיות
(העתירה נתקבלה).

משרד העבודה והרווחה החל לעודד נשים שהן אמהות לילדים לצאת לעבודה. במסגרת זו החליט להשתתף בשכר לימוד בגנים ובמעונות יום של ילדי אמהות היוצאות לעבודה. נקבעו קריטריונים מסויימים ובכללם גובה הכנסות האם. עד לשנת 1977 העניק המשרד השתתפות לכל האמהות שעמדו בקריטריונים והחל מאותה שנת לימודים נקבע שרק נשים שכירות תקבלנה את ההשתתפות הנ"ל ואילו עובדות עצמאיות או מי שעובדת בעסק של בני משפחה אינן זכאיות להשתתפות המשרד. העותרים, זוג נשוי והורים לשלשה ילדים, הם בעלי מניות ומנהלים של מפעל כאשר העותרת משתכרת בו שכר המזכה אותה בהשתתפות המשרד בשכר הלמוד. עקב ההוראה האמורה סרב המשרד להשתתף בשכר הלימוד של ילדי העותרים ועתירתם לבג"צ נתקבלה.
לטענת המשיב ניתנה ההוראה הנ"ל מאחר והמשרד נתקל בקושי לעקוב אחרי אמיתות הצהרותיהן של האמהות העצמאיות או העובדות בעסק של בני משפחה. ההצהרות לא שיקפו את המצב האמיתי של ההכנסה ולאחר שהמשרד נוכח שחקירות ובדיקות שהוא עורך אינן משיגות את המטרה וכי הקבוצה בה מדובר בה הנה קטנה ושולית החליט לנקוט בדרך כאמור לעיל.
הלכה פסוקה היא שבמתן סובסידיות חייבת הרשות לפעול ללא שרירות לב וללא אפליה ולא לפעול על פי שיקולים שאין להם ביסוס צודק בנסיבות הענין. ההחלטה הנ"ל היא החלטה לא סבירה בנסיבות הענין. בשאלה אם יש לפסול מעשה מינהלי על פי עילה של חוסר סבירות בלבד נחלקו שופטי ביהמ"ש העליון, אך לכל הדעות החלטה שהיא מופרכת מעיקרה ובשל כך בלתי סבירה לחלוטין תהא פסולה משום שרירות שבה וכן תפסל החלטה מינהלית אם לא שקלה הרשות את כל הנתונים הנוגעים לענין או ששקלה וקול שאינו נוגע לענין. בשאלת הסבירות נבחנים המטרה שאותה מבקשת התקנה להגשים והמקרה הקונקרטי בו יש ליישם את הוראות התקנה.
בענייננו מטרת מתן הסובסידיה היא לעודד אמהות לילדים לצאת לעבודה ואין חולק שהמטרה היא לעודד גם אמהות עצמאיות לצאת לעבודה. הסובסידיה לעצמאיות הופסקה כשנתברר שלמשרד אין הכלים הדרושים לבדוק את אמיתות ההצהרות. ההצהרה בדבר ההכנסה ובדיקת נכונותה יכולה להחשב כאחת ממטרות המשנה של ההסדר בכללותו, אולם משקלה של אותה מטרת משנה אינו יכול לעלות על משקלה של המטרה העיקרית שהיא עידוד האמהות ליציאה לעבודה. אמנם יכולה הרשות להעמיד דרישות מחמירות יותר לצורך הוכחת ההכנסה של קבוצות שונות של אמהות אך לא להפסיק כלל את מתן הסיוע. מובן שאין בג"צ מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו ועל כן אילו נקטה הרשות באמצעי בדיקה זה או אחר לא היה בג"צ מתערב לומר שאמצעי זה נראה לו יותר מהשני, אך כאן לא מדובר באמצעי בדיקה כי אם ההחלטה להתייאש מכל אמצעי בדיקה שהוא ובמקומו לשלול את ההשתתפות מהאמהות העצמאיות. רשות סבירה לא היתה מחליטה לוותר על עבודתן של אמהות עצמאיות אשר שכרן יצא בהפסדן בגלל הקושי לאמת את הצהרותיהן על הכנסתן.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. העותרים לעצמם, עו"ד ש. צור למשיבים. 21.12.82).

ע.א. 489/81 - הנדלמן פני נגד הנדלמן ליאון

*דחיית תביעה למזונות של אשה המפרנסת את עצמה (הערעור נדחה).

הצדדים נישאו בשנת 1946 ולהם שני בנים בגירים. המשיב עבד כטרקטוריסט והמערערת שכרה מלון בנהריה והפעילה בו בית אבות. בני הזוג ובניהם עברו אל בית המלון ושם מתגוררים עדיין המערערת ובניה. המשיב עזב את מקום המגורים בשנת 1980 וחזר לדירת בני המשפחה בה התגוררו לפני שעברו למלון. מאז שעזב את בית המלון אין המשיב משלם מזונות למערערת ותביעת המערערת למזונות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
המשיב טען שאין הוא חייב במזונות האשה מאחר וזו סירבה לשוב ולגור עמו בדירתם הקודמת צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו טענה זו. בני הזוג גרו כבר במשך מספר שנים בבית המלון וזה הפך למקום מגוריהם המשותף. אשר לשאלה אם היתה הצדקה לכך שהמשיב עזב את מקום מגוריו בבית האבות - קדמו לכך מריבות בין בני הזוג באשר המערערת, שניהלה את בית האבות, סרבה לגלות למשיב את פרטי הכנסותיה וכן יחסה אליו היה, כדברי אחד העדויות, "מתחת לכל ביקורת" ברם, בכך בלבד אין הצדקה שהמשיב יעזוב את מקום מגוריו וחובתו לזון את אשתו בעינה עומדת.
השאלה היא איפוא מהן הכנסותיה של האשה. המערערת טענה שהכנסותיה זעומות ואין היא יכולה להתפרנס מבית האבות ואילו המשיב טען שבית האבות מספק פרנסה בכבוד והמערערת לא הביאה נתונים כלשהם בדבר ההכנסות וההוצאות של העסק. מן הראיות עלה שיש חולים הגרים במקום ומתאכסנים שם אנשי או"ם ומועסקים שם עובדים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אשה עובדת אינה זכאית לתבוע מבעלה את מזונותיה כשהכנסותיה מספיקות כדי מחייתה והמערערת לא הוכיחה שהכנסותיה אינן מספיקות. המערערת טענה כי נתחלפו לביהמ"ש המחוזי הכללים בדבר עול ההוכחה ועל כן שגה ביהמ"ש כאשר דרש מהמערערת להוכיח שאין לה הכנסות מספיקות לקיומה. אין לקבל טענה זו שכן השאלה שעמדה להכרעה לא היתה מותנית ביישום של כללים בדבר עול ההוכחה. ביהמ"ש רשאי היה להסיק על שיעור ההכנסה של האשה, ולפחות באשר לכיסוי צרכיה בכבוד, מן הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו. לא הטלתו של עול ההוכחה עמד למערערת לרועץ, אלא העובדה שטענתה בדבר צרכיה למזונותיה לא תאמה את תמונת המצב שעלתה מכך שהיא מנהלת זה שנים בית אבות המספק לה לפי כל הסימנים את פרנסתה כדבעי. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש לדחות את התביעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין ד. לוין החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אשר רוט למערערת, עו"ד ר. לוריג למשיב. 23.8.82).

ע.א. 821/81 - מלכישוע אושרי נגד חגית אושרי ואח'

*מזונות לילדים והודעת צד ג' לאם שהתחייבה בשיפוי (הערעור נדחה).

המערער קובל על שניים: על סכום המזונות שנפסק לשלושת ילדיו הקטינים ועל דחיית הודעת צד ג' ששלח לאמם, גרושתו, בה תבע ממנה, בתוקף הסכם ביניהם, לשפותו על סכומים שיחוייב מעבר למה שנקבע בפסק הדין של בית הדין הרבני. הערעור נדחה.
לענין גובה המזונות - המערער הוא נגר עצמאי וביהמ"ש לא התייחס באמון לטענתו כי הכנסתו היא כ- 2,000 שקל לחודש. בכך אין להתערב. המערער קובל על כך שחוייב בתשלום 4,000 שקל לחודש צמוד למדד, בנוסף לתמיכה של לשכת הסעד בסך 800 שקל לחודש וקצבת ילדים של המוסד לביטוח לאומי, מבלי שביהמ"ש קבע תחילה מה שעור הכנסתו אכן אין קביעה מפורשת בדבר גובה
הכנסות המערער, אך ביהמ"ש המחוזי ראה בסכום המזונות שפסק את הסכום ההכרחי למחיית הקטינים אשר על האב חובה לשלמו, ויכולתו של האב לשאת בו היתה אף היא בשקוליו של ביהמ"ש.
אשר לשיפוי - ביהמ"ש דן בהודעת צד ג' ועל סמך עדויות שהאם אינה משתכרת קבע שחיובה בשפוי עלול להפחית לגמרי את הסכום שיעמוד לרשותה לכלכלת הילדים. לפיכך דחה את הודעת צד ג' עד שירווח לאם. טענת המערער היתה שהאם לא הגישה כתב הגנה בהודעת צד ג' ולכן צריך היה לפסוק עפ"י ההודעה כמבוקש מבלי להכנס לגופו של ענין. האם טענה שמעולם לא קבלה את הודעת צד ג'. בכתב ההגנה נאמר שהודעה כזו מצורפת אליו, אך בתוך תיק ביהמ"ש אין אישור מסירה של ההודעה לאם. גם אין לדעת אם ההודעה אכן צורפה לעותק כתב ההגנה שהומצא לתובעים, וממילא היה כתב ההגנה מיועד לתובעים, הקטינים, בעוד שהודעת צד ג' חייבת היתה להמסר לא להם אלא לאמם. ביהמ"ש לא היה רשאי לכן לפסוק נגד האם עפ"י הודעת צד. ג' שלא הוכח שנמסרה לתעודתה. ברם, משנכנס לבירורה לא נראה שיכול היה להגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה. (בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד הרניבט למשיבים. 14.1.83).

ע.א. 459/82 - חנוך דיכטר נגד ציונה דיכטר ואח'

*שינוי נסיבות לענין מזונות והודעת צד ג' לאם באשר לשיפוי (הערעור נדחה).

המשיבה היא גרושתו של המערער ולהם שתי בנות קטינות, משיבות גם הן בערעור זה. לפני הגירושין נערך הסכם בין בני הזוג ובו נאמר "האשה מוותרת על כתובתה וכן על מזונותיה; במידה ותוגש תביעה להגדלת המזונות מעל למוסכם בהסכם זה על ידי הקטינים... תפצה האשה את הבעל בהפרש". בהסכם המזונות נקבע סכום של 1,200 ל"י לחודש. ביולי 1981 כאשר הוגשה תביעה זו הגיע סכום המזונות לכדי 717 שקל לחודש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת שתי הקטינות וחייב את המערער לשלם להן 2,000 שקלים לחודש צמוד למדד 15.8.81. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי המשיבה משתכרת יותר מאשר הוא משתכר וכן דחה את טענת המערער כאילו ויתר על חלקו בדירה המשותפת תמורת חלק מהמזונות. מאידך ראה ביהמ"ש המחוזי יסוד לטענת המשיבות בדבר שינוי נסיבות. הטענה היתה כי במועד הגרושין עבדה האם כשכירה בקיבוץ והתגוררה עם ילדותיה במקום עבודתה, אך מאז עזבה את עבודתה והוצאותיה על הטיפול בילדות והחזקתן גדלו במידה ניכרת. לעומת זאת טען המערער כי הוא עובד מדינה ומצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להגדיל את דמי המזונות וכי בינתיים נשא אשה, אין לו דירה משלו והוא מנסה להשתקם. כן תבע שיפוי מצד האשה לפי סעיף השיפוי שבהסכם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לאור הנתונים בדבר הכנסות הצדדים יש להעמיד את סכום המזונות החדשי על שיעור מינימלי בהתחשב גם בהכנסות הצדדים. ההוצאות עבור הילדות היו 3,000 שקל לחודש והמערער השתכר כ- 8,000 שקל לחודש. אשתו הנוכחית עובדת, אך בני הזוג גרים בדירה שכורה ומשלמים 150 דולר לחודש. האם השתכרה כ-5,300 שקל לחודש ולאור נתונים אלה קבע ביהמ"ש המחוזי את שיעור המזונות. אין מקום להתערב במה שנפסק. נכון שיש לקיים התחייבויות חוזיות וכולל תניות שיפוי, אך בתחום דיני המזונות יש וגם עולים שיקולים נוספים היכולים להצדיק התערבות בשיעור המזונות המוסכם ואי הפעלתו של סעיף השיפוי וכזה הוא המקרה שלפנינו אם השיפוי משמעותו החזרת כספים ע"'י האם כאשר לא ישאר בידה מספיק אמצעים והילדים יסבלו מחסור, לא יפעיל ביהמ"ש את חובת השיפוי הנובע
מההסכם. לא היה גם מקום לכך שביהמ"ש יתייחס עתה לשאלת השיפוי אחרי שיגיעו הבנות לגיל 18. אחת הילדות היא ילידת 1970 והשניה היא ילידת 1977 ולא ניתן לפסוק עתה תוך אי ודאות מוחלטת של הנסיבות שיתהוו כשהן יגיעו לגיל הבגרות

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד נסים מזור למערער, עו"ד סימונה חיים למשיבות. 9.3.83).

ע.א. 254/82 + ב.ש. 1022+1001/82+926 - שולמית נתיב נגד יעל נוטקוביץ ואח'

*מחיקת ערעור כשדרושה רשות ערעור על הוראות עפ"י צוואה (הערעור נמחק).

המנוח אליעזר נוטקוביץ הותיר צוואה בה הוריש, בין היתר, לבתו יעל נוטקוביץ סכומים שונים והקמת קרן שממנה היא תקבל מזונותיה עד גיל 21. את כל יתרת הרכוש הוריש למערערת. במספר החלטות קבע ביהמ"ש המחוזי, בתיקים שונים, את שעור מזונות הבת וכן קיים את הצוואה. בהחלטה האחרונה שעליה הוגש הערעור קבע ביהמ"ש את הדרך שבה תוקם הקרן. טענת המשיבה הינה כי החלטת ביהמ"ש בדבר דרך הקמת הקרן ניתנה בגדר סמכותו לפי סעיף 83 לחוק הירושה, ומאחר וסעיף זה אינו מנוי בין ההוראות המובאות ברישא של סעיף 152 לחוק הנ"ל, סעיפים שלגביהם ניתן להגיש ערעור בזכות, הרי שצריך היה לקבל רשות להגיש את הערעור. המערערת טוענת כי מכיון שמדובר במזונות בא הענין בגדר סעיף 61 לחוק, וניתן להגיש ערעור בזכות. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המשיבה והחליט למחוק את הערעור. ענין החיוב במזונות נדון בשעתו בהחלטות אחרות של ביהמ"ש המחוזי והענין שעליו נסב הערעור נגע באופן בלעדי לביצוע של הצוואה שקויימה כבר ע"י ביהמ"ש ונתבקשו הוראות ביהמ"ש, ועל הוראות עפ"י סעיף 83 צריך רשות כדי להגיש ערעור.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גיטרון למערערת, עוה"ד מינקוביץ ומילשטיין למשיבים. 4.1.83).

ע.א. 742+743/80 - מדינת ישראל נגד יוסף יצחק ושאול עזר

*מתן רשיון למונית (הערעור נדחה ברוב דעות).

כל אחד מהמשיבים הגיש בקשה לרשיון למונית כשטענתו הינה כי נתקיימו בו התנאים הנדרשים בתקנה 527(א) לתקנות התעבורה בענין הענקת רשיון למונית. בין התנאים שנדרשו בעת הגשת הבקשה היו כי המבקש "נהג כדין בישראל במונית כעיסוק עיקרי לפחות 8 שנים... שמהן לפחות שלוש שנים מתוך ארבע השנים שקדמו למועד הקובע, ובכפוף למניעה מחמת כח עליון תכליל התקופה האמורה את 12 החדשים האחרונים". מכאן שהדרישה היא שב- 12 החדשים האחרונים שלפני המועד הקובע נהג המבקש באופן קבוע כעיסוק עיקרי וכדין במונית בישראל. איתרע מזלם של השניים שבשנה האחרונה שלפני היום הקובע נפסלו לנהיגה למשך שלושה חדשים הרשות המוסמכת דחתה את בקשת המשיבים לקבלת רשיון מן הטעם שלדעתה לא נהגו במשך כל השנה האחרונה אלא תשעה חדשים. הוא לא ראה בפסילה כח עליון. ביהמ"ש המחוזי ראה בפסילה כח עליון ולפיכך החליט שיש להעניק להם את הרשיון. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין וגב' בן פורת בפסק דין מפי השופט לוין כנגד דעתו החולקת של השופט אור.
שופט המיעוט סבר שאין לומר על המשיבים כי נהגו במשך השנה האחרונה באופן רצוף, שכן הפסקה של שלושה חדשים איננה הפסקה רגילה שלגביה קבע ביהמ"ש העליון בשעתו שאין היא פוגמת בתנאי על נהיגה משך 12 החדשים האחרונים. כן קבע שאין לראות בפסק דין של פסילה כח עליון לצורך התקנה 10 תקציר פסקי דין כרך כ"א - 1
הנדונה מאידך סברו שופטי הרוב כי מאחר שהמגמה העיקרית של התקנה הינה כי המבקש עיסוקו הוא נהיגה במונית אין צורך כי הנהיגה תהיה רצופה מדי יום ביומו. כשם שאין הרציפות נפסקת ע"י יציאה לשרות מילואים או אירועים רגילים אחרים השכיחים בחיי יום יום, כך אין לראות בפסילה הפסקה בעיסוק העיקרי של נהיגה במונית.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, אור. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד הוכנשטיין למשיבים.6.1.83).

ע.א. 438+485/80 - אנגל שלמה בע"מ ואחז נגד טרבלסי יהושע ואח'

*אחריות בתאונת עבודה וחלוקתה בין מזיקים שונים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

אנגל בע"מ (להלן אנגל) הקימה בית בקרית אתא. ביולי 1976 עבד המנוח, מורישם של התובעים, בבנין כצבעי מכוח הסכם שנערך במישרין בינו לבין אנגל. במהלך העבודה נפל המנוח מעבר למעקה של מדרגות באתר הבניה ונהרג. התובעים הגישו תביעה נגד אנגל נגד קבלני השלד ונגד טרבולסי (להלן המסגר) כמי שעשה את המעקה במדרגות ועשה אותם בגובה של 75 ס"מ במקום בגובה של 90 ס"מ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קבלני השלד חבים בשעור של %25 לנזק ואנגל בשעור של %75 ובאשר לחלוקה שבין אנגל והמסגר פסק ביהמ"ש שכל אחד מהם חייב להשתתף ב- %50 מהחבות שהוטלה על אנגל. קבלני השלד השלימו עם פסק הדין ואילו אנגל טוענת שצריך היה להטיל את החבות במלואה על קבלני השלד או על המסגר או על כל פנים להקטין את הנטל שהוטל עליה ואילו המסגר טען שיש להפחית את האחריות שלו. כל הערעורים נדחו.
לענין המחלוקת שבין אנגל לבין קבלני השלד - אנגל הסתמכה על ההתחייבויות בהסכם שבו נמסרה עבודת הקמת השלד לקבלני השלד, אך מתוך הסכם זה אין לומר שאנגל שוחררה מאחריות לגבי עבודת המסגרות, עבודה שאינה קשורה בהקמת השלד.
באשר למערכת היחסים שבין אנגל לבין המסגר - המסגר לא היה בעל נסיון רב בהתקנת מעקות למדרגות וגם לא ידע מה הגובה של מעקה הדרוש לפי החוק. לעומת זאת המערערים הם בעלי נסיון בביצוע עבודות קבלניות. ביהמ"ש קבע שהמערערים התרשלו בבחירתו של המסגר כקבלן עצמאי ובכך שלמרות שגילו עוד לפני התאונה שהמעקה לא הוקם בגובה מתאים והתרו במסגר שיתקן את המעקה והלה התמהמה ולא עשו דבר. אין ספק שהמסגר התרשל כי צריך היה לדעת מה הגובה הראוי של המעקה. מי שנוטל על עצמו לבצע עבודה אינו יכול להשמע בטענה שהדרישות המקצועיות החוקיות הכרוכות בביצוע העבודה אינן ידועות לו. אין ספק גם שהתרשל בכך כשלא מיהר לתקן את המעקה לאחר שאנגל פנתה אליו. מאידך, אנגל כבעלת נסיון, היתה חייבת להפנות את תשומת לבו של המסגר כבר מלכתחילה באשר לדרישות החוקיות לענין גובה של המעקה. לאחר שאנגל פנתה למסגר הזניחו שני בעלי הדין את המוטל עליהם לעשות סדורים בטיחותיים עד לביצוע התיקונים במעקה.

(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד הדס לטרבלסי, עו"ד ברטוב לאנגל, עו"ד איסק לקבלני השלד. 20.12.82).

ע.א. 669/80 - מגרשים בחוף השרון בע"מ נגד האפוטרופסים לנכסי שורצובסקי ואח'

*מעמדו של קונה נכס של פסול דין בערעור על החלטת ביהמ"ש (הערעור נדחה).

האפוטרופוסים לנכסיו של פסול דין התקשרו בעיסקת מכר לגבי מחציתו של נכס מקרקעין הרשום על שמו ופנו לביהמ"ש בבקשה שיאשר את
העיסקה. באותו הליך הוגש ע"י המערער כתב שבכותרתו נאמר כי הוא "התנגדות לביצוע מכר" ובגוף ההתנגדות צויין כי המערערת קבלה אופציה לרכוש את הנכס ואף שילמה מקדמה על החשבון ועל כן צריך ביהמ"ש להמנע מלאשר את העיסקה שאותה ביקשו האפוטרופסים לאשר. בסיומו של הדיון, ולאחר שביהמ"ש בחן את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהצעות המכר, החליט לאשר את העיסקה כפי שביקשו האפוטרופסים. הערעור נדחה.
אין למערערת מעמד בערעור על ההחלטה נשוא הדיון. עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, רק לחסוי ולאפוטרופסו ישנו מעמד לענין זה, אלא אם הוגשה בקשה ע"י צד מעונין למתן הוראות, ובקשה כזו לא הוגשה. טוענת המערערת כי יש לראות את כתב ההתנגדות כאילו היה תביעה לאכיפת הסכם, ובתור שכזה, ולאחר שביהמ"ש התייחס לכתב ההתנגדות של המערערת, רשאית היא לערער כאשר עמדתה לא התקבלה. אין ממש בטענה זה זאת לא משום כך שהכתב שהוגש ע"י המערערת כונה בכותרתו "התנגדות לביצוע מכר", אלא בעיקר משום שהדרך להגשת תביעה, וכולל תביעה לאכיפת הסכם, קבועה בתקנות וכשהיא מוגשת כדין ולאחר הגשת כתב הגנה יש להוכיחה ובסיום הדיון ניתן פס"ד. מכל אלה לא אירע כאן מאומה. אין המדובר בהגשת תביעה לא מוצלחת כטענת המערערת אלא שלא הוגשה כלל שום תביעה, וממילא שום בירור בהקשר לתביעה כזו לא נתקיים ועל כן אין גם מקום לערעור.

(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. עו"ד יעקב כהן למערערים, עוה"ד ז. הרטבי, ר. כספי ומ. קליבץ למשיבים 4.11.82).

ע.א. 338+339/80 - אברהם יעקוב נגד בהנם לגאי ומרדכי ישראלי

*טענת "פרעתי" בשיקים וכשלון תמורה חלקי או מלא (הערעורים נדחו).

המערער העביר ללגאי את זכויותיו בחנות ברח' אלנבי. ישראלי תיווך בעיסקה זו. הרכישה כללה את זכותו של המערער בחוזה השכירות, את הציוד, המוניטין ומלאי הסחורה שבחנות, בתמורה של 820,000 ל"י. חלק מהתמורה שולם בשיקים. נתגלעו סכסוכים בין המערער לבין לגאי ובאחד הימים נערכה פגישה משולשת בין המערער לבין לגאי וישראלי שבה יושבו ההדורים וניתנו על ידי לגאי למערער שיקים נוספים בסך 550,000 ל"י, מתוכם שיקים בסך 500 אלף ל"י הוסבו על ידי ישראלי בכדי להוסיף את אחריותו עליהם. מבין השיקים שניתנו בתחילה נותרו בידי המערער שני שיקים בסכום כולל של 250,000 ל"י והמערער ביקש לבצעם נגד לגאי. מבין השיקים שבקבוצה השניה לא נפרעו שנים על סך 200,000 ל"י והמערער ביקש לבצעם נגד ישראלי. לגאי התגונן בטענת פרעתי. הוא טוען שאכן לא נפרעו השיקים בעיתם עקב העובדה שהוא נתקע באירן במועד הפרעון, אך הוא שילמם בהעברות של מטבע זר למערער והשיקים נשארו בידי המערער כי אותה שעה שררו יחסי אמון בין הצדדים. העברות אלה הוכחו ואין עליהן מחלוקת אך המערער טוען כי כספים אלה שולמו לא על חשבון השיקים, אלא כדי לכסות את חיובו של לגאי עבור ריבית פגורים, פיצויים על הפרת החוזה וביטול הנחה שניתנה לו על תשלום במזומנים. ביהמ"ש המחוזי האמין ללגאי ולא האמין למערער, וקבע כי לאחר שלגאי טען פרעתי עברה אליו חובת הראיה, והוא עמד בחובה זו על ידי הוכחת ההעברות במטבע זר. כיון שכך חזר עול הראיה לשכמו של המערער וזה לא הרימו.
אשר לתביעה נגד ישראלי - הלה התגונן בטענה שקבוצת השיקים שניתנה למערער כללה 34 שיקים על סך 350,000 ל"י כבטחון להספקת סחורה שעמדה להמסר ללגאי ולא נמסרה. מבין אלה נפרע שיק על סך 150,000 ל"י מתוך תקווה
שהסחורה תמסר ומכיון שהסחורה לא נמסרה ניתנה הוראת ביטול לגבי שני השיקים של 200,000 ל"י. גם במקרה זה לא זכתה עדותו של המערער לאמון ולפי עדות לגאי נקבע כי השיקים אכן ניתנו עבור הספקת סחורה בעתיד, מאותה סחורה נמסר רק חלק בסכום של 51,000 ל"י ומאחר ויש אפשרות להפריד את התמורה בדרך של פעולה חשבונית פשוטה, ראה בכך השופט כשלון תמורה מלאה ודחה גם תביעה זו הערעור נדחה.
לדברי המערער נהג השופט בניגוד לסעיף 54 לפקודת הראיות כשפסק בשני התיקים לפי עדותו של מעונין בדבר מבלי שנתן טעם לכך. כן טען שהשופט לא התחשב במסמכים שהוגשו. אין לקבל טענות אלה. אשר לתביעה נגד לגאי - צדק השופט כשקבע שלגאי הוכיח תשלום בטענת פרעתי, ועל כן עברה למערער חובת הראיה כי היה קיים חוב אחר וראיה זו לא הביא המערער. המערער ביקש להסתמך על מסמכים שהוגשו אך מסמכים אלה תומכים בגירסת הנתבעים. אשר לעובדה שהשיקים נמצאים בידי המערער - עובדה זו יכלה לחזק את עדותו של המערער אילו זו היתה אמינה, אך אין בעובדה שהשיקים היו בידי המערער כדי להעניק לעדות את אותה אמינות שביהמ"ש לא מצא בה. אשר לתביעה נגד ישראלי - ביהמ"ש קיבל את גירסת לגאי שהשיקים ניתנו כתשלום עבור סחורה שהמערער היה אמור לספק ולא סיפק ואין לומר שביהמ"ש רחש לעדות לגאי אמון בניגוד לאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות. היתה תמיכה בעדותו של לגאי והשופט נימק היטב מדוע הוא פוסק לפי עדות אחת של אדם מעונין והנימוקים סבירים.
באשר לטענה כי מדובר בכשלון תמורה חלקי - כשלון תמורה חלקי אף הוא מהווה הגנה כשהסכום הוא קצוב. לפי ממצא של השופט כיסה השיק שנפרע את חלק הסחורה שסופק. יתרת הסחורה לא סופקה ועל כן יש כשלון תמורה ליתרת השיקים שהם נשוא הדיון.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד י. סיני למערער, עו"ד ד. שליט למשיבים. 17.11.82).

ב.ש. 651/82 - מפעלי... נייר נתניה ואח' נגד מפעלי נייר אמריקאיים בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופטת אבנור) הוציא, לבקשת המשיבה, צו לפי פקודת פשיטת רגל שבו מונה כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים זמני על נכסי המבקשים, והמשיב השלישי (להלן המנהל) מונה בתור מנהל ,מיוחד לשותפות המבקשת. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון על ההחלטה הנ"ל וערעור זה עדיין תלוי ועומד. כן הגישו המערערים בקשה לביהמ"ש המחוזי, שהתבררה בפני השופט גלעדי, ובה ביקשו עיכוב ביצוע החלטת השופטת אבנור ולחלופין לתת הוראה בדבר צמצום פעולות כונסי הנכסים. בקשות אלה נדחו ע"י השופט גלעדי. בבקשה הנדונה כאן מעלים המבקשים שתי עתירות חילופיות: לעכב את ביצוע פסה"ד של השופטת אבנור; לצמצם את סמכויות כונסי הנכסים. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו לאלתר של פס"ד, וזאת לפי תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנות נותנות סמכות לביהמ"ש לעכב את הביצוע, אך הנטל על מי שמבקש זאת לשכנע את ביהמ"ש שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות או מחייבות נקיטת צעד כזה. במיוחד חייב ביהמ"ש לשקול זה מול זה את הנזק העלול להגרם למבקש עיכוב ביצוע פסה"ד אם בקשתו לא תתקבל לעומת נזקו האפשרי של המשיב באם ביצוע החלטת ביהמ"ש יושהה עד למתן
ההחלטה בערעור. כשהשוואה זו מעלה תוצאת "תיקו" יש להעדיף את העקרון הקובע את הביצוע המיידי של פסה"ד ולדחות את בקשת העיכוב. בענייננו חששות המשיבים שהמבקשים "יבריחו" את נכסיהם אם פסה"ד יעוכב מציאותיים יותר מהחששות שהובעו ע"י המבקשים ומכאן שהמבקשים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם ואין לצוות על עיכוב ביצוע פסה"ד.
אשר לעתירה החילופית לקביעת סמכויותיהם של כונסי הנכסים ולצמצומן - לענין זה העלו המשיבים שתי טענות טרומיות אשר את שתיהן יש לקבל. טענות המבקשים כנגד "שמוש מופרז בסמכויות" של כונסי הנכסים מסתמכות על עובדות חדשות שלא אומתו בתצהיר שצורף לבקשה, כנדרש בתקנה 305 לתקנות סדר הדין. הנימוק השני הוא שהמבקשים פנו בבקשה דומה לביהמ"ש המחוזי וזו נדחתה ע"י השופט גלעדי. יש בבקשה החילופית משום נסיון לערער על החלטת השופט גלעדי, אשר כתוצאה ממנה נשארו כל ההחלטות הקודמות של ביהמ"ש ושל כונס הנכסים ללא שינוי והיתה זו איפוא "החלטה אחרת" שניתן לערער עליה רק לאחר קבלת רשות. הבקשה החילופית, שהוגשה במסגרת בקשה שנועדה להביא לעיכוב החלטת השופטת אבנור, אין לה מקום, שכן השופטת אבנור לא קבעה את סמכויות כונסי הנכסים היא מינתה אותם ולא נכנסה לפרטים בדבר תפקידים שיוטלו על כונס הנכסים ועל המנהל. אין כאן איפוא כל החלטה שהסמכות נתונה בידי ביהמ"ש העליון לעכב את ביצועה או להתלות את תחולתה.

(בפני: השופט בך. עו"ד שגב למבקשים, עוה"ד ש. הורוביץ, מ. קלוביץ וברגר למשיבים. 5.9.82).

ב.ש. 802/82 - סלומון טובול נגד פואד אברהם ואח'

*העברת מקום הדיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש ללשכת ההוצל"פ בקרית שמונה שטר נגד המשיבים. השטר נעשה בקרית שמונה ונאמר בו שמקום התשלום הוא בקרית שמונה. כשהוגשה התנגדות לביצוע השטר ביקשו הנתבעים, ששניים מהם היו תושבי קרית שמונה כשהשטר נחתם אך בינתיים עברו לגור בטירת הכרמל, שברור ההתנגדות יתקיים בבימ"ש השלום בחיפה. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשה מבלי ששמע כל טענות מצד התובע והורה על העברת המשפט לבימ"ש השלום בחיפה. בקשת המבקש להחזיר את הדין לבימ"ש השלום בקרית שמונה נתקבלה. ראש ההוצל"פ לא היה מוסמך להורות על העברת הענין לבימ"ש השלום בחיפה כאשר השטר נחתם בקרית שמונה וצויין בו שמקום התשלום הוא שם. על כן רשאי היה אוחז השטר להגישו במשרד ההוצל"פ בקרית שמונה, שהוא משרד ההוצל"פ ליד בימ"ש השלום בקרית שמונה, ולפיכך ההתנגדות לביצוע השטר צריכה להתברר בבימ"ש השלום בקרית שמונה.

(בפני: הנשיא י. כהן. 18.1.83).

ב.ש. 952/82 - מאיר שושנה נגד מזרחי יעקב ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המבקשת חתמה על חוזה למכירת דירה למשיבים בדצמבר 1981. נקבעו תשלומים שונים עד לדצמבר 1982, והתשלומים לא הוצמדו למדד. המבקשת לא קיימה את התחייבויותיה והוגשו תביעות לביהמ"ש המחוזי. הלה פסק כי על המבקשת להעביר את הדירה על שם המשיבה ביוני 1982 ולמסור להם בה את החזקה בסוף דצמבר 1982. למרות שלפי החוזה התשלומים אינם צמודים פסק ביהמ"ש כי על המשיבים לשלם למבקשת את כל התשלומים כשהם צמודים למדד ינואר 1982. ביהמ"ש גם דחה את בקשת
המבקשת לעכב את ביצוע פסה"ד. המבקשת הגישה ערעור ורק לאחרונה ביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד. זאת למרות שכל מה שהיתה צריכה לקבל מהמשיבים לפי פסה"ד היא קיבלה במשך הזמן. הבקשה נדחתה.
אין המוכרת יכולה להחזיק בחבל בשני קצותיה היא הפיקה את מלוא התועלת מפסה"ד בקבלה את התשלומים הצמודים כפי שנקבע בפסה"ד, ומאידך היא מבקשת להמנע מלבצע את החלק שעליה לבצע. אמנם, לכאורה טענת המבקשת שביהמ"ש טעה כשהחליט לא לשמוע ראיות ולצמצם את הדיון לטענות משפטיות בלבד אינה נטולת סיכוי בערעור, אך דווקא משום כך אין סיכוי שהענין יסתיים במהרה והתיק עשוי להיות מוחזר לביהמ"ש המחוזי ואז עיכוב ביצוע פסה"ד יפגע בקונים כמו כן לא מופרכת טענת המבקשת כי הסכום שקבלה עבור הדירה נבע מהטעיה של המתווך ו/או של הקונים והעובדה שהסכום לא היה צמוד תומך בגירסתה זו, אך אין שאלות אלה ניצבות לפתרון בשלב זה. לאור העובדה שהמבקשת לא בקשה לעכב את הביצוע כשהגישה את הערעור והמשיכה לקבל את הכספים ורק לאחרונה פנתה בבקשה לעיכוב הביצוע, אין מנוס אלא לדחות את הבקשה.

(בפני: השופטת בן פורת. 16.12.82).

ב.ש. 134/83 - מדינת ישראל נגד חוסין בן מוחמד אסמעיל ואח'

*שחרור בערובה (סמים ושוד)

(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיבים, 10 במספר, היו עצורים בקשר לחשדות שהועלו נגד חלק מהם בעבירות סמים ונגד חלק מהם בעבירות של פציעה ושוד בנסיבות מחמירות וכליאת שוא. מדובר בעיסקת סמים שהוצעה ע"י המתלונן כמתווך, בעקבות ביקור קרובי משפחה מלבנון. כאשר סופקו הסמים עוררו המשיבים תיגרה על מנת להתחמק מתשלום. המתלונן נפצע וכאשר אושפז בבית חולים ביקר אותו חוקר משטרתי שהוא גיסו, ובביקור סיפר המתלונן לחוקר כי המשיבים תקפוהו וגילה את כל פרשת הסמים וכולל הפללה עצמית כמי שהיה מתווך בעיסקת הסמים. החוקר המשטרתי הודיע לממונה עליו כי הוא קרובו של המתלונן ומסר לו כל פרטי ההודעה של המתלונן והממונה עליו החליט שהוא ימשיך בחקירה. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיבים בערבות בקובעו שקיים פסול חמור בעובדה שהחקירה נוהלה ע"י גיסו של המתלונן. חומרת גישתו של השופט לענין הקרבה המשפחתית מצאה את ביטוייה בהחלטה האומרת כי "ישנן מספר אמות מידה שהן מבחינת אקסיומות ושאין לעבור לסדר היום במדה ומגלים אותן. לא יתכן שאיש משטרה ינהל חקירה... כאשר גיסו הינו המתלונן העיקרי ואפילו שבסופו של דבר גם נפתח תיק נגד אותו מתלונן". לאור תופעה זו החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיבים בערבות. הערר נתקבל.
קביעת ביהמ"ש כי פסילת חקירה משטרתית בגלל קירבה משפחתית בין החוקר למתלונן היא בבחינת אקסיומה אינה נכונה. חקירת המשטרה אינה במהותה הליך מעין שיפוטי ואין להשוות את כללי ההתנהגות שצריכים לכוון חוקר משטרתי לכללי האתיקה המחייבים נושאי משרות שיפוטיות או מעין שיפוטיות. מן הראוי היה לבדוק אם היתה לקרבה המשפחתית. השפעה על מהלך החקירה או תוצאותיה. התשובה לכך היא שלילית. כיון שביהמ"ש החליט לשחרר את המשיבים בערבות על סמך שיקול מוטעה שאינו נוגע לגופן של הראיות שנאספו בתיק החקירה, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק את השאלות המקובלות בהליכי מעצר, כגון, אם יש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשמים, והאם יש הצדקה למעצרם עד תום ההליכים וכיוצא באלה שיקולים עניינים.