ע.פ. 254/82 - צמח אופיר ואמנון בן סעדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לשוד וחומרת העונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 414/81 - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירה של נסיון שוד בנסיבות מחמירות ונדונו למאסר של ארבע שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי. המקרה ארע בצהרי היום כאשר המתלוננת היתה בחדר מדרגות של בית בירושלים בדרכה אל דירתה. שני אנשים תקפו אותה בברוטליות, הפילוה ארצה וגרמו לה חבלות תוך נסיון לשדוד אותה. המדינה יחסה את ביצוע השוד למערערים. לאחר סיום פרשת התביעה טען הסניגור כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה ומשנדחתה טענה זו והוסברו למערערים זכויותיהם עפ"י סעיף 45 לחוק סדר הדין הפלילי והוראות סעיף 145 לחוק, בחרו שלא להעיד ולא הביאו ראיות מטעמם. השאלות שעמדו להכרעה היו אם המערערים הם שתקפו את המתלוננת והאם הוכח על פי מעשיהם כי בצעו נסיון לשוד בנסיבות מחמירות. כשהותקפה המתלוננת היא צעקה ונזעקו למקום מספר אנשים. אחת מאלה היתה העדה עדנה שעמדה ברחוב מול הכניסה לבית ושוחחה כ- 10 דקות עם חברתה. היא הבחינה. בשני חיילים שהסתובבו במקום בצורה שמשכה את תשומת לבה והסתכלה לעברם מספר דקות וידעה לציין אחר כך את צורת לבושם. לאחר מכן שמעה העדה את המתלוננת צועקת "גנבים", ואז פרצו החוצה שני החיילים שראתה קודם לכן ובריצה התרחקו לעבר רחוב אברבנאל. נכדה של המתלוננת ירד במדרגות הבית והעדה אמרה לו כי שני החיילים ברחו לכיוון רחוב אברבנאל ותיארה אותם. הנכד רץ לאותו כיווןובדרך נאמר לו כי שני החיילים ברחו לכיוון רחוב רמב"ן וכשהגיע לשם ראה שני חיילים רצים ריצה מפוחדת ותיאורם התאים לתאור של העדה עדנה. לבסוף פנה הנכד לשני שוטרים ואלה עצרו את החיילים. עדויותיהם של עדנה ושל הנכד נמצאו מהימנות על ביהמ"ש ולפי העולה מהעדויות המערערים הם אותם שנים שפרצו בריצה מהבית ומאחר ולא היו אחרים בחדר המדרגות אשר יתכן ובצעו את המעשה ולנוכח בריחתם של המערערים מהמקום נקבע שהם תקפו את המתלוננת. מכאן הערעור.
א. על אף שהנכד שמר עם המערערים קשר עין רק כעבור שהות קצרה מאז שהעדה ראתה אותם בורחים, הרי נסיבות המקרה מצביעות ברור על כך שהם אותם שניים שברחו מכוון הבית. תאורם מתאים לתאור של העדה עדנה, הם נראו רצים במרחק לא רב מהמקום שבו נראו על ידי העדה, ריצתם היתה כשל מי שבורחים ממקום כלשהו, בהודעותיהם במשטרה הכחישו שהם רצו ביום המקרה והכחשתם הכוזבת מצביעה על כך שלא היתה זו ריצה תמימה וברי שהמערערים ניסו להרחיק עצמם ממעורבות במקרה.
ב. חמשה ימים לאחר המקרה נערכו שני מסדרי זהוי נפרדים בהם נתבקשה עדנה לזהות כל אחד משני החיילים שראתה ביום המקרה. כשהצביעה עדנה על צמח אמרה שהיא "כמעט בטוחה שזה הוא" ובחקירה הנגדית הסבירה שהיתה זו מצדה רק דרך התבטאות בעוד שהיא בטוחה שזה אחד מאותם השניים. במסדר הזהוי של אמנון הצביעה תחילה על אמנון ואח"כ על אחר שגם הוא דומה לו אך בסופו שלדבר אמרה לגבי אמנון שהיא יותר בטוחה שזה הוא. בעדותה הסבירה עדנה כי אמו של צמח הטיחה בה אשמות ועלבונות ודבר זה פגע בה ועל כן במסדר הזהוי של אמנון החליטה שאולי תצביע על מישהו אחר במתכוון. בסופו של דבר אמרה בעדותה בביהמ"ש שהיא בטוחה שהשנים שברחו מהמקום הם שני המערערים. ביהמ"ש קבע כי עדנה היא עדת אמת ואפשר לסמוך על זהויה. יש לציין כי היא ראתה אותם במשך פרק זמן ניכר כשתשומת לבה מופנית אליהם והיה זה לאור היום. בנסיבות אלה כשהחליט ביהמ"ש שהעידה אמת ולא טעתה בזיהוי אין
להתערב בממצא זה. ביהמ"ש קיבל את הסבריה לארוע בעת המסדר של אמנון ובלאו הכי, הואיל והמערערים מודים כי ביום המקרה היו ביחד, די בזיהוי אחד מהשניים כדי שיהיה בו גם ראיה נגד האחר. גם אם היה הזיהוי של עדנה לגבי שני המערערים זיהוי הקרוב לוודאי בלבד, הרי לאור העדויות בכללן על מסלול בריחת השניים ומעצר המערערים באותו מסלול יש בזיהוי זה לפחות תוספת משקל לראיות הקושרות את המערערים לביצוע המעשה.
בהסתמך על הנ"ל ומאחר והמערערים לא העידו ולא הביאו ראיות לסתור צדק ביהמ"ש בקביעתו כי השניים הם שתקפו את המתלוננת.
ג. הממצאים שנמצאו במקום לאחר שהותקפה המתלוננת מצביעים על כך שהם ניסו לתלוש שרשרת מעל צווארה של המתלוננת. כמו כן שני המערערים הם צעירים בני 21 והמתלוננת היא בת 75 שנים, הם לא הכירו אותה קודם ולכן העובדה שתקפו בצורה ברוטלית את המתלוננת ללא כל הסבר והעובדה שהשרשרת נמצאה כשהיא פתוחה מובילים למסקנה חד משמעית שהמתלוננת הותקפה על מנת לשודדה. על כן בדין הורשעו בנסיון לשוד.
ד. אין לקבל את טענת הסניגור כי ניתן להרשיע את המערערים רק בעבירה של נסיון תקיפה לשם גניבה ולא בנסיון לשוד. האלמנטים המהווים את העבירה של שוד הם: תקיפת אדם, תוך כוונה לגנוב, ובשעת התקיפה נעשה שימוש באלימות של ממש או איום לשימוש באלימות כזו. האלמנטים של שימוש באלימות או איום לשימוש באלימות צריכים להתקיים בפועל כחלק ממעשה העבירה ובנוסף למעשה התקיפה. האמצעי של שימוש באלימות משתייך למחשבה הפלילית ועל מנת שתתקיים העבירה צריך שתתקיים מחשבה פלילית לבצע את הגניבה באמצעי זה. בענייננו הוכחו האלמנטים של עבירת נסיון לשוד בהתחשב בתקיפה הברוטלית שתקפו המערערים את המתלוננת. היתה זו תקיפה שבצדה היתה כוונה ברורה לגנוב תוך כדי שימוש באלימות, כוונה שניתן להסיקה מהתנהגות המערערים נגד המתלוננת.
ה. אשר לחומרת העונש - העונש שהוטל אינו קל בפרט כשמדובר בנאשמים שאין להם הרשעות קודמות ואף תיפקדו בדרך כלל כהלכה עד למקרה. אולם מדובר במעשה אלימות שנעשה בברוטליות ע"י שני צעירים באשה בת 75 שנים וגרמו לפציעתה במטרה לגנוב ממנה. מעשי השוד כלפי קשישים הפכו נפוצים ועל מעשים כאלה צריך להגיב בחומרה על מנת לעקרם מן השורש. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ל. גרין למערערים, עו"ד נ. ליבני למשיבה. 12.1.83).
ע.פ. 810/80 - משה יתום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי פרץ למוסך לאחר חצות לילה, רצח את שומר המוסך וניסה לגנוב את הכספת מהמקום. ערעורו נדחה. ביהמ"ש השתית את ההרשעה על עדות חברתו של המערער אשר לטענתו היה אתה בליל הרצח. החברה סיפרה בהודעה במשטרה כי המערער יצא בחצות הלילה מהבית כשברשותו אקדח וחזר לפנות בוקר כשבגדיו מלוכלכים והתפאר בפניה שהוא ניסה לפרוץ לבדו למוסך ולגנוב את הכספת, נתקל בשומר והרג אותו. בביהמ"ש חזרה בה העדה
מעדותה וביהמ"ש החליט לקבל את העדות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. על סמך עדותו זו וכן על סמך ממצאים נוספים וכן תעודת הזהות של המנוח שנמצאה בחפציו הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח השומר. במסקנה זו אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. ברוכין למערער, עו"ד ו. וכסלר למשיבה. 28.2.83).
ע.פ. 575/82 - דוד מיכל שוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת ספרי תורה גנובים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת 13 ספרי תורה בידעו שאלה נגנבו תוך פריצה לבתי תפילה במגדל העמק. הוא נדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
נטען שזו ההרשעה הראשונה והיחידה של המערער וכי העבירה בוצעה תקופה קצרה לאחר שעלה ארצה וספרי התורה עצמם הוחזרו. כן נטען שיש למערער ארבעה ילדים קטנים ואשה חולנית שאינה מתפקדת. כל השיקולים האמורים נלקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש דלמטה שגזר עונש שאינו חמור כלל ועיקר, בהתחשב בחומרת המעשה שנעשה בספרי תורה ועל ידי נאשם חרדי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין, עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה.ב16.2.8).
ע.פ. 507/81 - שמואל אפללו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יליד 1960 הורשע בעבירות של סחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש בעיקר כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף בהתחשב בגילו הצעיר של המערער. אולם למערער עבר פלילי הכולל עשרות עבירות נגד הרכוש ובכללן עבירות סמים. אין זה המאסר הראשון שאותו מרצה המערער ולאחר שבתי המשפט ניסו לגביו דרכי ענישה שונות שלא הביאו לשינוי אורח חייו, מן הדין לנסות מאסר כפי שהושת. חומרה נוספת בכך שהעבירות בוצעו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער. בגין עבירות של סחר בסמים על בתי המשפט להחמיר בעונשים ואין לומר שהעונש שנגזר חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.2.83).
ע.פ. 359+574/82 - דוד דבוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער יחד עם חבר הגיעו לדירה בה שדדו שחקני קלפים, ואחד השחקנים שטען שאין לו כסף נדקר בפניו. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לחמש שנות מאסר בפועל וכן הפעיל שני עונשי מאסר על תנאי לתקופות שונות כשמתוכן שנתיים מצטברות, באופן שעל המערער לרצות שבע שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שמתוך המאסר על תנאי שהופעל רק שנה אחת תהיה מצטברת. העבירה חמורה בטיבה ובנסיבותיה. למערער שהוא יליד 1962 יש הרשעות קודמות במספר רב ביותר. מתסקיר שרות המבחן עולה שהמערער נגרר אחרי עבריינים אחרים ואופיו החלש גורם לאי יכלתו לעמוד כנגדם. עם זאת לא רואה שרות המבחן להמליץ על טיפול בו. אשר לטענה כי שותפיו של המערער נדונו לעונשים קלים יותר אצל שופטים אמרים - בתוך התיקים אין נתונים להשוואה בין המעורבים בדבר ולפיכך
אין להזקק לטענה זו. לנוכח תקופת המאסר הכוללת שעל המערער לרצות ניתן להקל עמו במידת מה כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, שיינבוים. עו"ד מסארווה למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 8.2.83).
ע.פ. 326/82 - אליהו דרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בחקירה ומסירת ידיעה כוזבת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באחד הימים נתבקש המערער על ידי שוטרים למסור פרטי מכוניתו לצרכי רישום דו"ח נגדו. המערער סרב והתפתח ויכוח בינו לבין השוטרים. במקום נכחו שניים מעובדי המערער והוא אמר להם כי אם יחקרו על ידי המשטרה עליהם להעיד כי השוטרים סטרו לו והפילו אותו ארצה. במקביל לכך הגיש המערער תלונה נגד השוטרים בטענה כי סטרו לו. המערער הואשם בהדחה בחקירה ומסירת ידיעה כוזבת ונדון לחמשה חדשים מאסר בפועל ושבעה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה שבו הורשע המערער הוא חמור שכן המערער ביקש למסור ידיעות כוזבות באשר להתנהגות שוטרים ולא רב היה המרחק בין התנהגות המערער לבין נקיטת הליכים נגד השוטרים. בהתחשב בכך העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. עו"ד מ. מימרן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.2.83).
ע.פ. 468/82 - מדינת ישראל נגד יצחק לוי
*קולת העונש (גרימת מוות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המנוח מאיר עזרן והמתלונן חיים כהן היו מכריו של המשיב. באחד הערבים כשהמשיב היה בחתונה ניגש אליו המתלונן ואמר לו כי עזרן מבקש לשוחח אתו. המשיב הסכים אך ביקש שיסיעו אותו קודם לביתו. שם הצטייד בסכין, ללא ידיעת האחרים. שלושת הגברים נסעו משם אל מקום מבודד וכשנעצרה המכונית ירדו ממנה המנוח והמשיב וכו ברגע שלף המשיב את הסכין מכיסו, דקר את המנוח בחזהו וגרם למותו. לאחר מכן ניסה המתלונן לתקוף את המשיב מתוך חשש שמא הוא יתקוף אותו ואז דקר המשיב את המתלונן שלוש דקירות. המשיב הואשם ברצח עזרן ונסיון לרצח המתלונן ולפי עיסקת טיעון הוחלפה אשמת הרצח באשמת הריגה והמשיב הודה באשמה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב חמש שנות מאסר והערעור על קולת העונש נתקבל.
לדעת התובע עיסקת הטיעון אין בה כדי להפחית מחומרת התוצאה שנגרמה ע"י מעשהו של המשיב. העונש שנקבע בחוק לכל אחת מהעבירות שבהן הורשע המשיב הוא מאסר לתקופה של 20, והעונש של חמש שנות מאסר מופרז לקולא. מאידך סבור הסניגור כי ניתן לראות בעיסקת הטעון כוונה מרומזת של התביעה לעמדתה הנוחה ביחס למידת העונש. לדעתו, ביהמ"ש ראה בהתנהגות המנוח והמתלונן "פרובוקציה" לגבי המשיב שגרם למעשהו הנמהר ולפיכך הקל בעונש.
מן הראיות אין להעריך את חומרת הפרובוקציה שביהמ"ש יחס לה משקל מכריע בגזר הדין. המנוח והמתלונן הזמינו את המשיב לשיחה והמשיב ידע כי מדובר בחשד שהם חושדים בו כי הצית קיוסק שלהם, אך המשיב היה יכול לסרב ללכת איתם. במקום זאת הוא ביקש להסיעו לדירתו והצטייד בסכין וכשירדו מהמכונית דקר את המנוח לפני שהלה בכלל החל לדבר אתו. לא היתה כל פרובוקציה מיידית מצד המנוח סמוך לפני הדקירות שגרמו למותו. בכל הנסיבות יש להעמיד את המאסר בפועל על שבע שנים.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' ח. לירן למערערת,עו"ד צ. אמיר למשיב. 18.1.83).
ע.פ. 595/82 - מריגל הרשקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין יבוא כמות גדולה של הרואין נדון המערער בשעתו לתקופת מאסר של 9 שנים והתחיל לרצות את עונשו בשנת 1977. מאז ועד אוקטובר 1980 קיבל שלוש חופשות קצרות ובכל פעם חזר לבית הסוהר. כאשר קיבל את החופשה הרביעית נמלט לצרפת. באפריל 1981 הוסגר לישראל. הוא הועמד לדין בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257 לחוק העונשין, שעונשה המירבי שבע שנות מאסר, וביהמ"ש דן אותו לתשעה חדשים מאסר בפועל ו- 27 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי העונש פוגע בעקרון אחידות העונשים, שכן עבריין אחר, בשם פדרמן שאף הוא היה אסור בעבירת סמים ואף הוא יצא לחופשה ולא חזר לכלא הועמד לדין בעבירה לפי פקודת בתי הסוהר שעונשה המרבי קל יותר ומשום כך נדון פדרמן רק ל- 3 חדשי מאסר בפועל שמתוכם חודש וחצי חופפים. אכן, יש לתמוה על ההליך הפלילי שהתנהל נגד פדרמן. הסעיף בפקודת בתי הסוהר שלפיו הורשע פדרמן מיועד להפרה של רשיונות חופשה לאסירים, כגון איחור בחזרה מחופשה וכדומה. כשאסיר מקבל חופשה ובורח בנסיבות המצביעות בעליל שאין בכוונתו לחזור ולרצות את עונשו, יש להעמידו לדיו בעבירה לפי סעיף 257 הנ"ל. על כן אין לקבל טענה זו. לגופו של ענין - המערער לא הראה התעניינות רבה בבני משפחתו ובגורלו של בנו הבכור לפני שהוא נעצר ועל כן אין לקבל את טענתו כי ברח לחו"ל כדי לטפל בבנו שהוא מכור לסמים. בכל הנסיבות נראה שביהמ"ש עוד הקל עם המערער בעונש.
(בפני השופטים: יהודה כהן, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה.7.2.83).
ע.פ. 582/82 - חיים בבאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שלוש פריצות ביום אחד ולאור היום וגניבת רכוש רב ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הודה בעבירות שיוחסו לו ונטען כי הוא על גבול של פיגור שכלי. ברם, עובדה זו לא הפריעה למערער במשך שנים לעטוק בעבירות נגד הרכוש ובעבירות סמים. אמנם תקופת המאסר לריצוי בפועל איננה קצרה, ואולם אין העונש חמור לנוכח חומרת העבירות של פריצות שהפכו למכת מדינה ולגבי המערער נראה שהוא מבצע פריצות כמעט בסיטונות של שלוש ביום. גם עברו העשיר של המערער מחייב ענישה משמעותית. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שיינבוים. עו"ד מ. ישראל למערער, עו"ד גב' ה. הקר למשיבה. 13.2.83).
ע.פ. 447/82 - מדינת ישראל נגד דוד פרי
*הפעלת מאסר על תנאי חופף (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ביבוא כחצי ק"ג הרואין מגרמניה ונדון לשש שנים מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה וחצי שיחפוף את המאסר בפועל. ערעורו של המשיב על חומרת העונש נדחה ואילו ערעור המדינה על הפעלתהמאסר על תנאי בחופף נתקבל וביהמ"ש העליון הורה כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר.
ביהמ"ש המחוזי עמד בהרחבה בגזר דינו על הנסיבות החמורות של המקרה, ומה
גם כשמדובר בהרואין, וציין את הנזק האיום שהפצת הסם עלול להמיט על ציבור אזרחים גדול. כן התייחס ביהמ"ש לכך שהמשיב הוא בעל עבר פלילי בעבירות סמים, לרבות יבוא אופיום לישראל. בנסיבות אלה העונש שהוטל על המשיב הוא עונש קל ולמעשה צודק ב"כ המדינה שצריך היה להטיל עונש יותר חמור. ברם, במקרים שבהם קולת העונש איננה מופרזת אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בגזר הדין.
אשר להפעלת המאסר על תנאי - שגה השופט כשהפעיל אותו חופף. רצוןהמחוקק הוא כי כאשר מפעילים מאסר על תנאי הוא יופעל במצטבר אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מכלל זה ונסיבות כאלה אין בענייננו. אם לא יפעילו את העונשים המותנים באופן מצטבר יאבדו עונשים אלה את משמעותם העיקרית וההיבט המרתיע של עונש זה יפוג.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אור. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד יזדי למשיב. 22.2.83).
ע.פ. 515/82 - יעקב סוויד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נתקבל).
במסעדת המתלונן ביפו אכלו כמה אנשים ולא שלמו, התעוררו חילופי דברים והמתלונן הוכה וקופת המסעדה נשדדה. המערער ועוד אחד הואשמו בביצוע עבירה של שוד, וביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מאישום זה באשר נותר ספק בלבו אם אמנם נטל המערער את הכסף, או מישהו אחר עשה זאת. עם זאת הורשעו המערער והשני בעבירת תקיפה וערעורו של המערער נתקבל. אין חולקין כי המתלונן הותקף וכספי הקופה נשדדו אך טענת המערער היא שלא נכח כלל במסעדה כשאירעו האירועים הרלבנטיים. העדות נגד המערער היא זו של המתלונן, אך על עדות זו אין לבסס את אשמת המערער. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהסתירות שבעדות המתלונן בביהמ"ש, אף סבר שניתן להסביר אותן בפחדו של המתלונן מהמערער. ברם, קיומו של פחד איננו שולל את הצורך בקיומה של מסכת כמותית הדרושה להרשעה ובמקרה דנן נותר ספק קל לגבי מציאותה של מסכת כמותית כזו. יש ממש בטענת הסניגור כי אמרותיו של המתלונן במשטרה, שעליהן סמך ביהמ"ש, לא ניתנות לחלוקה, ואותו ספק ששימש לביהמ"ש לזכות את המערער מאשמת השוד צריך לשמש כעילה לזיכויו ממעשה התקיפה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, אור. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.3.83).
ע.פ. 318/82 - אחמד ג'אבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה ביריות (הערעור נתקבל).
בחצות לילה הלך המתלונן לביתו שבכפר טייבה ובדרך נורו עליו מספר יריות על ידי שני אנשים וגרמו לפציעתו. השאלה היתה אם המערער הינו אחד מן היורים וביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. הערעור נתקבל. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על יסודות אלה: דברים שאמר המתלונן לעד יחיא כי זיהה את המערער לפי קולו; ממצא שנקבע על יסוד עדות המתלונן כי לפני המקרה התעורר סכסוך בינו לבין המערער; מציאותם של שרידי ירי וסימני מתכת על ידיו של המערער שניתן לייחס אותם לפרק הזמן שבו נורו היריות; מסירת גירסה כוזבת על ידי המערער לגבי נסיבות מציאת סימנים אלה על ידיו. אין זה בטוח להרשיע את המערער על יסוד הדברים הנ"ל. המתלונן מסר גירסאות שונות לענין זהויו את המערער, ובעוד לעד יחיא אמר כי זיהה את המערער לפי קולו הרי בביהמ"ש אחת מגירסותיו היתה כי ראה בשעת המקרה את פניו של המערער. גירסה זו נסתרה ע"י עד אחר שסיפר כי ראה שני אנשים נמלטים כשפניהם מכוסים. רשאי היה
ביהמ"ש לקבל את עדותו של יחיא כי המתלונן אמר לו שזיהה את המערער לפי קולו, אך לא היה יסוד מספיק להסיק כי אמירה זו לפי תוכנה באמת יסודה. משנדחתה גירסת המתלונן במשפט ואימרותיו של העד במשטרה כי ראה את פניו של המערער מכוסות, לא היה יסוד להניח כי האמירה לעד יחיא מהימנה יותר מהגירסאות האמרות שנדחו. גם גירסת המתלונן בדבר המחלוקת שבינו לבין המערער אין לקבלה. גם הימצאות סימני המתכת והירי על ידי המערער אין די בה כדי לחייב את המערער לתת הסבר לענין זה. מדובר באנשים שעיסוקם בפשע ולא מן הנמנע שהיה למערער הסבר מפליל למציאות הנשק בידיו, דבר שאינו קשור לארוע הנדון, אך לא יכול היה לגלות את העיסוק האמיתי. לנוכח כל נסיבות הענין יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. גונן למערער, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 8.3.83).
ע.פ. 423/82 - מאיר חנית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה בתגרה במשחק כדורגל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות ויכוח במשחק כדורגל בקרית גת דקר המערער את המתלונן, פגע בצווארו לרבות עורקים וורידים, וחבל בעוד אדם תוך שימוש בסכין. לאחר שנעצר ברח מתחנת המשטרה וגם תקף את השוטר שניסה לעצרו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירה בעלת חומרה מפליגה של שימוש בסכין כדי לחבול ורק בנס לא נגרמו תוצאות חמורות יותר. למערער רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות ובכללן עבירות אלימות. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד וידבסקי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 10.3.83).
ע.פ. 388/82 - אלי בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בסמי חשיש, מטאדון והרואין ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. למרות הנסיבות האישיות שצויינו ובכללן כי המערער התחתן לאחר מעצרו ונולד לו ילד וכן כי הודה באשמה, אין להתערב במידת העונש. אין לומר שביהמ"ש החמיר עמו יתר על המידה ומה גם שלמערער הרשעות קודמות בענייני סמים.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. עו"ד ב. כהן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 1.3.83).
ע.פ. 347/82 - פטר אולמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה ארוכה של מעשי תרמית והתחזות כאחר, משיכת שיק ללא כיסוי ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הסתבך בפלילים לא רק בישראל אלא גם בקנדה ומאז 1978 הוא שוהה בבתי סוהר באנגליה, קנדה וישראל. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון עובדות אלה וכן כי המערער הודה בעובדות והביע חרטה על מעשיו. למרות כל הנסיבות האישיות אין לומר כי העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 9.3.83).
ע.פ. 511/82 - חלמי אבו מוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נשיאת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נעצר סמוך לחצות הלילה כשהוא מוביל תת מקלע סטן טעון מתחת למושב במכוניתו ועמו מחסניות וקופסא המכילה כדורים הנושאים חותמת צה"ל. המערער הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור קובל על כך שהאישום הוגש עפ"י סעיף 144 שענשו המרבי שבע שנות מאסר ולא עפ"י סעיף 4 לחוק כלי יריה שעונש קל יותר בצדו. לטענתו נועד הסעיף 144 למקרים שבהם מבצעים מעשים פליליים עם הנשק. אין לקבל גישה זו. בידי התביעה שיקול באיזו משתי הוראות החוק לבחור, ובחירתה היא עפ"י נסיבות המקרה אם הן חמורות או קלות. בענייננו לא מדובר באחזקה תמימה ע"י מי שלא טרח לקבל רשיון. המערער התאמן בנשק והובילו בחצות לילה במכוניתו כשהוא טעון וכל זאת מבלי שנתן הסבר מניח את הדעת למעשה. למערער אמנם אין עבר פלילי והעידו עליו שהוא איש עסקים הגון וטוב, אך הנסיבות המפוקפקות והמחשידות שבהן נמצא כשהוא מחזיק בנשק הצדיקו את העונש שנגזר עליו.
(בפני השופטים: יהודה כהן, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד הגר למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 7.2.83).
ע.פ. 276/82 - יהודה מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ותקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד אדם התפרעו במסעדה שבאור יהודה, תקפו את בעל המסעדה ויצאו מבלי לשלם ואחרי שעתיים חזרו למקום וירו מספר יריות שהחטיאו את המטרה. ביהמ"ש דן את המערער לשלוש שנות מאסר מיום מעצרו והפעיל בחופף שני עונשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי שותפו למעשה נדון לשנת מאסר אחת בלבד, אך המערער מבוגר מחברו וכן ביצע את המעשים כאשר מאסרים על תנאי תלויים. ועומדים נגדו ובנוסף לכך עברו הפלילי של המערער כבד הרבה יותר מאשר של חברו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. עו"ד פרלמוטר למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה.17.2.83).
ע.פ. 298/82 - אברהם משילקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות למקום מגורים מתוך כוונה לגנוב מתוכו, בתקיפה הגורמת חבלה, באיומים ובהטרדת עד ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר מאסרים על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין עילה להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - הרקע לעבירות נעוץ לא רק במטרה של השגת רווח חומרי אלא גם בסכסוך שקיים בין משפחת המערער לבין משפחת המתלונן שיש קירבה משפחתית ביניהם. אין להביא בחשבון השיקולים ביחס לעונש את קיומו של המצב הנ"ל כגורם להקלת העונש. עבירות ההתפרצות נפוצות הן וידיה של המשטרה עמוסות לעייפה במאמצים לבער את הנגע. בתי המשפט מצווים לתרום את חלקם במאמצים אלה. גםעבירות של גרימת חבלה, איומים והטרדת עד הן חמורות לפי הנסיבות שבהן נעברו. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: יהודה כהן, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 26.1.83).
ע.פ. 68+253/82 - בוריס קוניאשווילי וגבי שאמלשווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות, גרימת נזק, גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הראשון (להלן - בוריס) עבד בתחנת דלק בחולון וניסה יחד עם חברו (להלן - גבי) לשבור קיר במבנה המוביל לכספת בתחנת הדלק. כמו כן גנב כ- 13,000 ל"י. בוריס הורשע בעבירה של גניבה ממעביד ואילו גבי הורשע בעבירה של גרימת נזק בזדון. הם נדונו למאסר של שנה אחת בפועל ושנה אחת על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי דחה את תחילת ריצוי העונשים עד לאחר שמיעת הערעור וכך יוצא שלגבי עבירות שבוצעו במרץ 1980 נשמע הערעור רק עתה. תסקירי שירות המבחן מלמדים כי מאז בוצעו העבירות לא הסתבכו המערערים בפלילים וחל מפנה משמעותי בהתנהגותם ובדרכי חייהם. ביהמ"ש העליון התלבט באשר לערעורים. מחד יש לומר כי העבירות הן חמורות כשנגע ההתפרצויות והגניבות פשה במדינה בצורה מדאיגה ויש לתרום להפחתתן ע"י הטלת עונשים משמעותיים, ומבחינה זו אין העונש חמור מדי. מאידך, עברם של המערערים איננו מכביד ואין להתעלם מנסיונם לשקם עצמם בעבודה מעבר לתפקיד אחד ובקיום מסגרת משפחתית תקינה. בכל הנסיבות ניתן לבטל את עונש המאסר בפועל. בנסיבות הקיימות אין המערערים אף זקוקים לעזרה מטעם שרות המבחן ואין לחייבם בעבודה למען שרות הצבור. כל אחד מהם עובד שעות נוספות או בתפקיד נוסף כדי לבסס מעט את מצבו הכלכלי וחיי המשפחה, והשרות למען הצבור עשוי להיות הכבדה שספק אם שכרה בצדה. לפיכך יהיה כל המאסר שנגזר עליהם מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד צ. אמיר וברעם למערערים, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 20.2.83).
ע.פ. 92/80 - יוסף שוויש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת רכוש גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע שלש עבירות של החזקה ברכוש גנוב שהושג בדרך של פשע ונדון ביום 31.12.79 ל- 30 חדשי מאסר שמהם 9 חדשי מאסר בפועל, בניכוי 70 יום שהיה במעצר. כן נדון לתשלום קנס של 35,000 ל"י והקנס שולם במועדו. ביצוע עונש המאסר עוכב עד לערעור ופסה"ד ניתן רק עתה, כעבור שלש שנים וחדשיים מיום גזר הדין. הסניגור חזר בו בעיקרו מן הערעור על הרשעת המערער וגם ביחס לענין אחד שהעלה בערעור על ההרשעה דחה ביהמ"ש העליון את הערעור. באשר לעונש העלה הסניגור את הנסיבות לקולא וציין את התקופה הארוכה שעברה מאז גזר הדין והמתח והצפייה שהיו מנת חלקו של המערער במשך תקופה זו. לפיכך ביקש כי המאסר יועמד על 70 יום, היא התקופה שכבר ישב המערער במעצר. מאידך טענה התובעת שהיענות לבקשת המערער משמעותה הקניית יתרון למי שמאסרו נדחה ובגלל גורמים שונים עובר זמן רב עד לדיון בערעור. יחד עם זאת השאירה התובעת ענין זה לשיקול דעת ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון הביע צער על העובדה שהדיון השתהה במשך תקופה כה ממושכת. אולם מבלי לחפש לפתחו של מי רובץ האשם, אין להתעלם מעינוי הדין שנגרם למערער בעטייה של השהיה זו. כמו כן מסתבר שהמערער לא הושעה מלמלא תפקידו, החיוני כנראה, בעירית חיפה, ולא עבר עוד עבירות, וכן עברו נקי. לפיכך, תקופת המאסר תהיה כאורר תקופת המעצר ואילו יתרת התקופה תהיה על תנאי. כמו כן הועלה שיעור הקנס ע"י תוספת סכום של 50,000 שקל.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט כהן. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 28.2.83).
ע.פ. 403/82 - יוסף חייט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזוין, סחיטה וכליאת שוא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ועוד שלושה (האחים דורון) אכלו בקיוסק באשדוד בשעת לילה ולא שילמו. משם פנו לביתו של אחד פיליפ דה קלרק (המתלונן). לאחר שהקבוצה נכנסה לדירה עבר על המתלונן ואהובתו ליל בלהות. נשדדו מהם תכשיטים באיומי סכין וכן נדרש המתלונן, תוך איומים למיניהם, לשלם 200,000 דולר "כופר" על עסקה מסויימת שלא יצאה לפועל. לבסוף התפשרו על 50,000 דולר. הואיל והמתלונן היה צריך להוציא את הכסף מהבנק החליט המערער שכל הקבוצה, יחד עם המתלונן ואהובתו, יסעו לדירתו הוא ושם הוחזקה האשה כבת ערובה עד שהמזומנים הוצאו מהבנק ונמסרו למערער. חבריו של המערער הועמדו לדין בנפרד, שכן הוא ברח עם שללו לחו"ל. הוא נתפס בצרפת שם היה עצור כחודשיים ולאחר מכן נסע להולנד ושוב היה עצור 200 ימים עד שהוסגר לישראל. המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין, סחיטה באיומים וכליאת שווא ונדון ל- 12 שנות מאסר בפועל. ביהמ"ש סרב לנכות מתקופת המאסר את ימי המעצר בחו"ל בציינו כי אם ינכה תקופה זו מהמאסר יהיה בכך כדי לעודד בריחתם של עבריינים אל מחוץ לגבולות המדינה. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר הופחת ל- 10 שנים.
בעת שנגזר דינו של המערער ידע כבר ביהמ"ש כי אחד משלושת האחים נדון ל- 6 שנות מאסר בפועל בלבד ושני אחים אחרים לעונש קל יותר, אך השופטים ציינו כי הם מתייחסים לרקע העובדתי במשפט שהתנהל בפניהם ולא לעובדות שהניעו את ביהמ"ש בדיון הנפרד לגזור על דורון 6 שנות מאסר בלבד. הסניגור טען כי חלקו של המערער במעשים דלעיל אמנם היה רב יותר מזה של דורון אך יחד עם זאת הפער גדול מדי. אכן, הפער של 6 שנים בין העונשים גדול מדי ויש להביא גם בחשבון, במידת מה, שהמערער ישב במעצר ארוך למדי בחו"ל. לפיכך הופחת העונש ל- 10 שנות מאסר כאמור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 17.2.83).
ע.פ. 761/81 - יוסף סיטון נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער מכר סמים לשוטר מוסווה, פעמיים בתוך כשעה, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בגין עבירה דומה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - היתה עדותו של השוטר שיצר קשר עם המערער בקיוסק שהוא מנהל וקנה ממנו שתי מנות חשיש. המערער התכחש לעיסקה זו אך ביהמ"ש האמין לשוטר. הסניגור טען כי בחיפוש שנערך בביתו של המערער לא נמצא סם נוסף ולא נמצאו שטרי הכסף המסומנים שבהם שילם השוטר למערער עבור הסם - אולם מכך אין להסיק דבר. השאלה היא אם בוצעה עיסקת סמים ואם לאו ובהקשר לכך נתן ביהמ"ש אמון מלא בגירסת השוטר. אשר לטענת הסניגור כי ההרשעה היתה מבוססת רק על עדות השוטר בעוד התביעה נמנעה להעיד פלוני שנלווה לשוטר המוסווה בביצוע העיסקה - הסניגור העלה טענה זו בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה במיוחד את המשך הדיון כדי לאפשר למערער להזמין אותו לעדות והתביעה אף יצרה קשר בין הסניגור לבין אותו אלמוני, אך הסניגור החליט לבסוף לוותר על השמעת עדותו. לפיכך לא היה מקום להעלות טענה זו בערעור.
אשר לעונש - אין זו עבירת הסמים הראשונה של המערער והיה תלוי נגדו מאסר על תנאי בגין עבירה דומה. העובדה שאין מדובר בכמות סם גדולה אין לה משמעות משנתברר, ולא בפעם הראשונה, כי המערער הוא סוחר קמעונאי
והצרכנים אינם רוכשים כמויות גדולות של סם אלא לצריכה יומית ולפי יכולתם הכספית. העונש שהוטל על המערער הוא קל יחסית ואין להתערב בו. אשר לטענה נגד הפעלת המאסר על תנאי במצטבר - המטרה של מאסר על תנאי להיות עונש מרתיע ומטרה זו תוכשל אם ללא נסיבות מיוחדות יופעל מאסר על תנאי בחופף למאסר שנגזר.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. שטבהולץ למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.2.83).
ע.פ. 520/82 - אברהם אבוטבול נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בנסיון התפרצות (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בנסיון התפרצות לבנין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי. הערעור נתקבל.
לאור העובדה שהמערער הורשע בנסיון לעבור את העבירה ולא בביצועה הרי שהעונש המקסימלי שניתן היה להטיל עליו הוא שנתיים וחצי מאסר ולא שלוש שנות מאסר כפי שהוטל עליו; את המאסרים על תנאי לא היה מקום להפעיל שכן הותנו, האחד בביצוע גניבה והשני בביצוע פשע, ועבירות כאלה לא בוצעו. לפיכך בוטלה הפעלת המאסרים על תנאי וכן נתקבל הערעור באשר למידת העונש והמערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שיינבוים. עו"ד ד. שרפמן למערער, עו"ד גב' ת. תקר למשיבה. 13.2.83).
ע.פ. 210/82 - משה גרינברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיומים (הערעור נתקבל).
המתלוננת ובעלה באו ביום המקרה לאכסניה ליד ים המלח ושם הכירו את המערער שעבד באכסניה. באין מקום לינה אחר ובהסכמת המערער הוקצה לבני הזוג חדרו של המערער. בשלב כלשהו של הארועים הלך המערער בעקבות המתלוננת והציע לה שתבוא עמו ותבגוד בבעלה ולאחר מכן כאשר בעלה של המתלוננת הלך להתקלח בא לחדר והציע למתלוננת, שכבר שכבה במיטתה, כי זו תבוא עמו. היא סרבה ולגבי מהלך האירועים שלאחר מכן מסרה המתלוננת כמה גירסאות ובכללן כי אמרה למערער שהיא פוחדת מבעלה וכי המערער הוציא אקדח ואמר כי "ישים לבעלה כדור בראש". לאחר מכן הבהירה כי אמר לה "אל תפחדי אני אשים לו כדור בראש". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין והערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו כי לפי סעיף 428 די באיום דרך התנהגות ודי באיום שיש בו משום הטלת אימה על אדם בדרך אחרת. ברם, שני ביטויים אלה - מצויים בסעיף 428 לאחר תיקונו בעוד שהמעשה בוצע לפני תיקונו של הסעיף הנ"ל ואז לא נמצאו הביטויים האלה בסעיף 428. אין זה ברור שהשופט היה מרשיע את המערער אילו היה ער לתחולתו של הנוסח המקורי על המקרה. כמו כן קיים ספק לגבי משמעותם המשולבת של האירועים בחדרם של בני הזוג ואם כי אין לקבל את טענת הסניגור שדברי המערער באשר לשימוש בנשק נועדו להרגיע את האשה, נותר ספק אם לא ניתן לפרש את הדברים כמעשה של התרברבות מצדו של המערער. מספק קל זה זכאי המערער להנות. אשר לבקשת התובעת להמיר את סעיף האישום ולהרשיע את המערער לפי סעיף 427 שבו מדובר במעשה של סחיטה בכח - אפשר שהמערער היה מכלכל את עניינו בצורה שונה אילו היה מואשם מלכתחילה בסעיף האמור. לפיכך זוכה המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ענבר למערער, עו"ד גב' ר. מושכל למשיבה. 14.2.83)
ע.פ. 506/82 - שלמה גלזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת ממעביד) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבד במשך חמש שנים בכל - בו שלום בתל אביב ונתפס כאשר ניסה לגנוב כיסוי לשולחן גיהוץ שערכו היה בזמן העבירה, בנובמבר 1978, כ- 85 ל"י. הוא הודה באשמה אך הכחיש כי גנב דברים אחרים שאותם תפסה המשטרה בדירתו. המוצרים האחרים שנתפסו בדירתו שווים היה כ-100,000 ל"י. ביהמ"ש הרשיע את המערער רק בגניבת הכיסוי וזיכה אותו, מחמת ספק קל, מגניבת החפצים האחרים. ביהמ"ש ציין את החומרה הטמונה בגניבה ע"י עובד ממעבידו, ומאידך התחשב בגילו של המערער שעבר בינתיים את גיל הששים, בעברו הנקי, בעובדה שהודה באשמה ובפיטוריו ללא פיצויים, ונוכח כל אלה גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, תשעה חדשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 500 שקלים. ב"כ המדינה ביקש מהשופט להורות כי החפצים שנתפסו בדירת המערער, במידה והם חדשים, ימסרו להחזקתו של כל - בו שלום עד שתתברר התביעה האזרחית שכל-בו שלום יגיש נגד המערער וביהמ"ש נעתר לבקשה. בערעור החליט ביהמ"ש העליון להקל בעונשו של המערער, אך דחה את הבקשה להתערב בהוראת השופט להעביר את הטובין לידי כל - בו שלום.
לענין העונש - אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה. ברם, בינתיים הצליח המערער למצוא עבודה אחרת ואם יאלץ לרצות עונש מאסר הוא עלול לאבד גם מקום עבודתו זה. ב"כ המדינה השאיר את ענין העונש לשיקול דעת ביהמ"ש העליון, ובנסיבות האמורות הוחלט כי המאסר בפועל יבוטל ואילו המאסר על תנאי יעמוד בעינו, והקנס יוגדל ויועמד על 2,000 שקל או 4 חדשי מאסר תמורתם. אין בכך משום החמרה בעונש שכן כך ניתנה למערער הברירה במקום לרצות את 3 חדשי המאסר לשלם את תוספת הקנס בסך 1,500 שקל ואילו כנגד הקנס של 500 השקל ממילא עמד חדש מאסר נוסף.
אשר להוראה למסור לכל-בו שלום את הפריטים שנתפסו בדירת המערער - בכך אין להתערב. ב"כ המדינה טען שהצו ניתן מכח סעיף 36 לחוק סדר הדין הפלילי שכן יש לראות את הפריטים כאילו הוגשו כראיה במשפט, למרות שמטעמי נוחות אוחסנו הפריטים בכל-בו שלום ורק הרשימה הוגשה לביהמ"ש. לטענתו הודיע התובע בהפתח המשפט כי ביהמ"ש יוכל לראות או לבדוק את הפריטים כל עת שימצא לנכון. ברם, בכך לא די. הגשת הפריטים לא נתבקשה בלשון מפורשת, הם לא סומנו כמוצגים ולא הובאו פיזית לביהמ"ש, אם כי הבאה פיזית אינה תמיד תנאי בל יעבור. לאור כל הנסיבות נראה כי חל על המקרה סעיף 37 לחוק הנ"ל שלפיו כאשר לא הוגש החפץ כראיה לביהמ"ש, רשאי הוא לצוות מה יעשה בו "אם היה המשפט נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו". תנאי זה התקיים בענייננו. צו כזה של מסירת הדברים לכל-בו שלום מהווה הכרעה זמנית גרידא ויש בה כדי להעביר את נטל הראיה על המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. שיטרית למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 2.3.83).
ע.פ. 302/82 - אילן ליאונוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירה של פריצה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כשהמאסר מצטבר לעונשי מאסר אחרים שהמערער מרצה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. בענין ההרשעה - אם מאמצים את ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי הרי שיש תשתית מספקת להרשעה. העובדה שבבית פלוני בוצעה פריצה ושהמערער נראה
בורח מסביבת הבית חייבה הסבר וכשנמצא הסברו של המערער בלתי אמין ולוקהבסתירות בדין הורשע.
אשר לעונש - כשלעצמו אין העונש חמור מדי ואולם יש מספר נסיבות המצדיקות הקלה בעונש. ביהמ"ש המחוזי סבר שהעונש שהמערער מרצה בגין עבירות אחרות הוא שלוש שנות מאסר כך שהתקופה הכוללת היא ארבע שנות מאסר ומתברר שלפני שנגזר דינו בעבירה הנוכחית נדון המערער בשני משפטים אחרים לתוספת מאסר של תשעה חדשים כך שעליו יהיה לרצות ביחד 57 חדשים. כמו כן התנהגותו של המערער בבית הסוהר היא ללא דופי והוא מנסה לשקם את עצמו. בנסיבות אלה יש לקבוע כי מתוך שנת המאסר יהיו 6 חדשים חופפים לתקופות מאסר אחרות ו- 6 חדשים מצטברים.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אור. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 2.2.83).
ע.פ. 480/82 - זילברט זילברמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת דבר במרמה (הערעור נתקבל).
המערער היה בשנת 1975 מפקח מחוזי של אזור רמת הגולן מטעם הקק"ל. באחד הימים נעזר בעובדים שהיו נתונים למרותו בהעברת רהיטיו מדירה אחת לדירה אחרת, מרחק של 100 מטרים בעזרת רכב של הקרן הקיימת. המערער חתם על גליונות העבודה של העובדים כאילו עבדו בשירות הקרן הקיימת גם בתאריך שבו בצעו את ההובלות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה וכן הורשע המערער בעבירה אחרת של החזקת אקדח ללא רשיון. הוא נדון לתשלום קנס של 1,000 שקלים. הערעור על ההרשעה בקבלת דבר במרמה נתקבל והעונש לא שונה שכן גם בגין אחזקת האקדח אין העונש חמור מדי.
לענין ההרשעה - עולה מעדותו של המערער כי נוכח תנאי העבודה של העובדים, שיצאו לעבודה ב- 4 בבוקר וחזרו ב- 7 בערב, היה מקובל (לא מן הנמנע בידיעת הממונים) שהם היו רשאים לעשות שימוש סביר ברכבם גם לצרכיםפרטיים. יתר על כן, יש יסוד לסברה ששכרם של העובדים לא היה משתנה גם לו דיווח המערער על ההובלות. בנסיבות אלה לא היה מקום להרשיע את המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אור. עו"ד אייל למערער, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 2.2.83).
ע.פ. 611/82 - מאיר בן זכאי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות תעבורה ולאחר שהמלה שמיעת המשפט ביקש מהשופט שיפסול את עצמו בטענה שהשופט השמיע כלפיו כינויי גנאי בוטים ביותר. השופט דחה את הבקשה וקבע בצורה חד משמעית שאין יסוד לכל אשר כתב הנאשם בבקשתו. הערעור נדחה. המערער לא ציין מה היו כינויי הגנאי שהשופט כינה אותו וכאשר נשאל בעת ברור הערעור למה הוא מתכוון הוא השיב כי כוונתו לכך שהשופט אמר לו כי "יש לו גם פה גדול". אין בביטוי זה, בהקשר שהוא נאמר, לפי טענת המערער עצמו, עילה לפסילת השופט. לפי תאור חילופי הדברים אמר המערער לתובעת ולעוזרת שלה כי אינן מבינות מאומה ולאמר מכן השופט אמר "יש לו גם פה גדול". אם אכן כך היו פני הדברים הרי הערת השופט היתה תגובה על דברים שהטיח המערער ואין בהערה זו כדי להעיד על דעה שלילית כלפי המערער שיכולה לפגוע בזכותו למשפט הוגן. יצויין שהמערער גם פנה בבקשותיו לשופט בלשון בלתי מרוסנת ופוגעת.
(בפני: הנשיא י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 1.2.83).
ע.פ. 407/82 - משה חזקיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס בנסיבות מחמירות ובעילת קטינה ונדון לחמש שנות מאסר שמתוכן שלוש וחצי בפועל. ערעורו של המערער על ההרשעה וערעור המדינה על קולת העונש נדחו. בביהמ"ש המחוזי הועלו שתי גירסאות סותרות. גירסת המתלוננת היתה כי באה עם המערער לבדו לדירתו ושם אנס אותה המערער למרות שידע שהיא רק בת שש עשרה וחצי, וגירסתו של המערער כי יחד אתם בא חברו לדירתו וכי המתלוננת עזבה את הדירה ללא שקיימו ביניהם יחסי מין. בגירסה זו תמך גם חברו של המערער. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת ולא האמין למערער ועדיו ובכך אין להתערב. גירסתה של המתלוננת נתמכה בעדויותיהם של אמה, אחותה ובת דודתה שהעידו על מצבה הנפשי הקשה מיד לאחר האירוע ועל התעלפותה למחרת היום. הסניגורית הצביעה על סתירות בראיות התביעה אך הסתירות מתייחסות לעניינים שוליים ונלקחו בחשבון ע"י הערכאה הראשונה. ההרשעה מבוססת כדין ויש לה סיוע כנדרש בעבירות מין בהתנהגותה של המתלוננת לאחר האירוע.
אשר לערעור המדינה על קולת העונש - מדובר בעבירה חמורה של בעילת קטינה ללא יחסי קירבה קודמים ותוך אלימות פיזית ואיומים בסכין. העונש שהושת על המערער קל הוא והיה מקום להחמיר בו על פי נסיבות המקרה. אעפ"כ אין מקום להחמיר עתה בהתחשב במדיניותו של ביהמ"ש העליון שלא למצות את הדין עם הנאשם במסגרת ערעור המדינה על קולת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטת - השופט ברק. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.2.83).
ע.פ. 462/82 - יהודה בן נון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיופים וקבלת שוחד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בשורה של זיופים וקבלת שוחד ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
המערער היה פקיד במשרד הרישוי בירושלים והוא יצר קשר עם אדם שממנו קיבל שוחד ותמורת זאת זייף טפסים של מועמדים כאילו אלה עברו את הבחינה העיונית לרשיון נהיגה. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את השיקול הצבורי שיש ללקחו בחשבון כשבאים לקבוע את ענשם של עבריינים מהסוג הנדון, כשמגמת הענישה היא לטהר את השרות הצבורי מנגע השחיתות. דברים אלה נכונים הם וכמו כן צדק ביהמ"ש שבדרך כלל משקל נסיבותיו האישיות של העבריין בעבירות כגון אלה הוא קטן. ברם, מקרה מקרה ונסיבותיו וקשה ללמוד גזירה שווה ממידת הענישה שנקבעה בתיק אחד על מידת הענישה הראויה בתיק אחר.
בעניננו קיימת מערכת נסיבות אישיות יוצאות דופן. אשתו של המערער חלתה במחלה אנושה ומאז גזר הדין חלה החמרה ניכרת במצבה. בנו של המערער חלה במחלת עיניים קשה ויש הסבורים שהיא חשוכת מרפא. זהו מקרה שבו יש ליחס משקל לנסיבות האישיות של המערער מעבר למשקל שנתן להן ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, אין מקום להמיר את המאסר בקיום שירות לתועלת הצבור כפי שהמליץ שרות המבחן ובכל הנסיבות יועמד העונש על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, שינבוים. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה.8.2.83).