בג"צ 668/81 - עבאס מעדי נגד שר הפנים ונציב שרות בתי הסוהר
*פגמים במתן הודעת פיטורין לסוהר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר התגייס ב-1967 לשירות בתי הסוהר ובמשך הזמן היו עליות וירידות בתיפקודו ואף הוגשו אודותיו דוחו"ת שליליים. לאחר מכן חל שיפור באופן תיפקודו והוא הועלה בדרגה ונתמנה למפקד אגף בבית הסוהר בתל-מונד בשנת 1980. לאחר מכן חלה, לטענת המשיבים, התדרדרות בעבודתו של העותר, הוא החל להעדר מהעבודה והביא תעודות רפואיות, עד שהועמד לבדיקה בפני ועדה רפואית וזו קבעה שאין הוא חולה ושעליו לחזור לעבודה תקינה. אעפ"כ המשיך להעדר מהעבודה. ביום 1.11.81 הודיע לו גונדר מאירי על הכוונה לפטרו מהשירות ועל זכותו להעלות טענותיו והשגותיו לענין זה בפני נציב שירות בתי הסוהר תור 10 ימים. ביום 3.11.81 חתם הנציב על הודעת פיטורין עפ"י סמכותו לפיסעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר ואישורו של שר הפנים לפיטורין שניתן עוד ביום 21.10.81. בעתירה לבג"צ הסתמך העותר על שני נימוקים: כי מאחר שעילת הפטורין העיקרית היתה העדרותו מעבודתו שלא כדין הרי שהיתה כאן עבירה משמעתית ובעבירה משמעתית יש להעמיד לדין משמעתי ואין לפטר בדרך מינהלית לפי סעיף 80; כי פרוצדורה שבה נקטו המשיבים היתה פגומה ונגדה את כללי הצדק הטבעי.
א. עפ"י סעיף 80(ג) רשאי הנציב לפטר סוהר אם הוכח שהוא מתרשל או בלתי יעיל בעבודתו. העובדה שהמעשה בא גם בגדר עבירה משמעתית אינה מונעת מהנציב להשתמש בסמכותו לפטר את העובד כשאינו מתאים לתפקידו. קיימות בידי הרשות סמכויות מקבילות ובחלקן חופפות, במישור המינהלי ובמישור המשמעתי, ואין הנציב מנוע מלהפעיל את סמכות הפיטורין המינהלית בשל כך בלבד שהעובדות המצביעות על כך שאין הסוהר מתאים לתפקידו יכלו להוות גם בסיס לאישום משמעתי או כללי נגד אותו סוהר.
ב. יתכנו נסיבות שבהן יראה השימוש בסמכות הפיטורין המינהלית כנוגד לפחות את רוח הפקודה. זאת באשר הסוהר מילא את תפקידו בדרך כלל בצורה יעילה ובנאמנות ולפתע יואשם בעבירה יחידה מפורשת ומוגדרת ויתכחש לאשמה זו. במקרה כזה טוב יעשה הנציב אם יגרום להעמדת הסוהר לדין משמעתי או פלילי וישקול את הפיטורין רק לאור תוצאות אותו דיון. עניינו של העותר שונה מהדוגמא הנזכרת שכן במקרה דנא הגיע לממונים מידע שוטף, במשך תקופה ניכרת למדי, אשר הצביע לכאורה על אי יכולתו או אי רצונו של העותר לתפקד כהלכה. בסוף התדרדר המצב להעדרות מהשירות בנסיבות שהצדיקו אולי העמדה לדין משמעתי, אך המדובר איננו בעבירה מוגדרת, חד פעמית, אלא בהעדרות לאורך זמן היכולה גם להצביע על אי התאמה לתפקיד וגם להוות עילה להגשת אישום משמעתי ובנסיבות אלה אין הנציב מנוע מלהשתמש בכל אחת משתי הסמכויות לפי בחירתו.
ג. שונה המצב ביחס לטענה בדבר אופן מתן הודעת הפיטורין ולצעדים שקדמו לנתינתה. כאשר הוזמן העותר לגונדר מאירי ביום 1.11.81 והודיע לו על הכוונה לפטרו לא נמסרו לו כנראה הנימוקים לכך ולא נאמר לו כי התנהגותו במשך כל שנות שירותו ודוחו"ת שליליים אודותיו בעבר נלקחו בחשבון. כמו כן למרות שניתנו לעותר 10 ימים כדי להגיש למשיבים את טענותיו והשגותיו חתם הנציב כבר לאחר יומיים על מכתב הפיטורין. עפ"י סעיף 80(ג) אין לפטר סוהר בדרך מינהלית אלא לאחר מתן אישורו של השר, וכאן נתן השר את האישור 10 ימים לפני קיום הפגישה עם העותר ולפני שהודע לו על כך שעומדים לפטרו ולפני שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו בטרם יוחלט בדבר פיטוריו.
ד. מבלי לשלול את האפשרות שהעותר התנהג בצורה בלתי הולמת והוא ראוי לפיטורין, הרי גישת שירות בתי הסוהר אין לקבלה. פיטוריו של עובד, מה גם כזה שעבד במשך 15 שנים, אינם ענין של מה בכך שעליו אפשר להחליט ב"דיון מקוצר" ותוך 10 ימים שניתנו לו, ובעוד שהוא יכול היה להבין שמדובר רק על העדרותו מעבודה לאחרונה הרי שהמשיב לקח בחשבון גם את עברו הרחוק יותר של העותר בשירות. על מנת שהצדק בענין זה גם יעשה וגם יראה חיוני הוא שהשר לא יתן את אישורו הסופי לפיטורין כל עוד לא הובא בפניו החומר הרלוונטי בשלמותו, לרבות מידע בדבר טענותיו של העובד, הנמסרות לאחר שהועמד על הכוונה לפטרו.
ה. אין לומר שמדובר בפגם פרוצדורלי בלבד וכי לא נגרם נזק כלשהוא לעותר ע"י כך. אין וודאות כי המצב העובדתי בדבר מניעי העדרותו של העותר ומצבו הבריאותי היה ברור עד כדי כך, שמתן הזדמנות לבירור מעמיק יותר של הטענות ההדדיות לא יכול היה אולי להביא לתוצאה שונה. מכאן כי החלטות הפיטורין נתקבלו בצורה שלא הבטיחה לעותר את הזכויות שהוראות החוק וכללי הצדק הטבעי מעניקים לו. לפיכך יש לבטל את הפיטורין ולהשאיר בידי המשיבים את האופציות פתוחות לשקול מחדש את כל הנושא.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. עו"ד מולדבסקי למערער, עו"ד ט. צור למשיבים. 10.2.83).
בג"צ 84/82 - הסתדרות פועלי אגודת ישראל ואח' נגד השר לעניני דתות ואח'
*הרכב המועצה הדתית בירושלים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים טוענים נגד הרכב המועצה הדתית בירושלים שבה ניתן להם נציג אחד בלבד לעומת שני נציגים המכהנים מטעם פועלי אגודת ישראל במועצת עירית ירושלים. לאגודת ישראל ופועלי אגודות ישראל בעירית ירושלים יש חמישה חברים, שמתוכם שלושה הם של אגודת ישראל ושנים של פועלי אגודת ישראל, ובמועצה הדתית ניתנו לאגודת ישראל שמונה חברים ולפועלי אגודת ישראל חבר אחד. בבחירות לעיריה הלכו שתי המפלגות ביחד והעותרת קיבלת נציג אחד, אך לאחר שנפטר אחד מחברי אגודת ישראל נכנס למועצה חבר נוסף של פועלי אגודת ישראל. כמשיבים לעתירה ציינו העותרים מלכתחילה רק את השר לעניני דתות, את ועדת השרים ואת המועצה הדתית בירושלים. הם לא צירפו את המפלגות שמנציגיהן מורכבת המועצה הדתית ולא את עירית ירושלים והרבנות המקומית. הטענה שלא כל המשיבים הנכונים צורפו הועלתה בתצהיר תשובה מטעם המשיבים במרץ 1982 ובעיקרי הטיעון ביני 1982 והעותרת צרפה לאחר מכן את עירית ירושלים והרבנות המקומית כמשיבות אך לא את המפלגות הנוגעות בדבר. המועצה הדתית כבר מכהנת מאז 4.2.82 ועפ"י החוק. צריך יהיה לחדש את הרכב המועצה הדתית ביום 1.10.83. טענת המשיבים הינה כי יש לדחות את העתירה על הסף מכיון שלא צורפו כמשיבות המפלגות העשויות להפגע אם תתקבל עתירת העותרת, וכן מתנגדים המשיבים לאפשר עתה את צירוף המשיבות הנוספות שכן עובדה זו תגרום לדחיית הדיון בעתירה ובינתיים, כאמור, הגיע המועד לחידוש הרכבה של המועצה הדתית ולא יהיה טעם לדון בעתירה.
א. צרוף המפלגות, העשויות להפגע מקבלת העתירה, כמשיבות, חיוני הוא לבירור העתירה ובמיוחד עשויה להיפגע אגו"י שמספר נציגיה יופחת כדי למנות את נציגי העותרת. לא יתכן לדון ולהכריע בשאלות שהועלו מבלי לשמוע את טענותיה של
אגודת ישראל שכל הכרעה בדבר הגדלת נציגות העותרת תפגע במספר נציגיה. אי צירוף זה הוא פגם היורד לשורשו של ענין.
ב. אין להרשות עתה צירוף המפלגות האמורות כמשיבות נוספות. הטענה בדבר הצורך בצירופן של המפלגות נטענה לפני חדשים רבים אך העותרת החליטה משום מה שלא לבקש את צירוף המפלגות. הצירוף בשלב זה פירושו דחיית הדיון בעתירה לתקופה ניכרת נוספת. המועצה הדתית פועלת בהרכבה החדש מאז פברואר 1982 ואין הצדקה לבירור העתירה כעבור למעלה משנה מאז כינונה.
ג. עפ"י חוק שירותי הדת היהודיים על שר הדתות לחדש את הרכב המועצה הדתית "כל ארבע שנים לאחר יום כ"ו באלול תשכ"ו (1 באוקטובר 1967)". נוסח זה ניתן להתפרש בשתי דרכים: האחת שלאחר תאריך 10.67.ו תכהן כל מועצה דתית ארבע שנים תמימות; והשניה שכל ארבע שנים מיום 67"1.1 יש לחדש את הרכב המועצה הדתית בין אם המועצה הוקמה בתאריך הקבוע וכיהנה ארבע שנים ובין אם הוקמה לאחר מכן ולא כיהנה ארבע שנים. ספק זה הוכרע ע"י בג"צ ונפסק כי יש לחדש את הרכבה של המועצה הדתית כל ארבע שנים לאחר התאריך של 1.10.67 ומכאן כי יש לחדש את הרכב המועצה הדתית ביום 1.10.83 למרות שהמועצה הנוכחית אינה מכהנת ארבע שנים. היוצא מכאן שלא זו בלבד שהמועצה הדתית כבר פועלת למעלה משנה מאז כינונה, אלא שהיא עומדת לסיים את כהונתה תוך תקופה קצרה. בכל הנסיבות אין הצדקה להיענות לבקשת העותרת ולצרף בשלב כה מאוחר את המפלגות הנוגעות בדבר כמשיבות.
ד. טוען ב"כ העותרת כי בגלל קשיים במעשי המרכבה של המועצה הדתית התאחר כינונה זמן ניכר, ויש להניח שגם המועצה החדשה לא תורכב ביום 1.10.83 אלא שנים לאחר מכן, ומשום כך הוא מבקש כי הנימוק השני הנ"ל לא ילקח בחשבון. טענה זו אין לקבל. על בג"צ להניח כי פרנסי ירושלים ימלאו אחר הוראות המחוקק כלשונה וכפשוטה, וירכיבו את המועצה הדתית הבאה בזמנה ובמועדה, ביום 1.10.83. אין בג"צ צריך, ואף לא רשאי, להניח כי גזירה היא שחבלי הלידה של המועצה הדתית הבאה יתמשכו מעבר לזמן הנקוב בחוק.
השופט בך:
מסכים ומעיר כי היה מגיע למסקנה שונה, לו הצביעו עובדות המקרה לכאורה על עוול משווע שנעשה לעותרת. אילו, למשל, היה נמנע מהעותרת יצוג כלשהוא במועצה הדתית, כי אז היה רואה הצדקה לברור העתירה עד תום, תוך מתן אפשרות לצרוף יתר הרשימות כמשיבים. במקרה כזה היה הצורך במניעת קיפוח בולט גובר על הנימוקים בעלי המשקל לדחיית העתירה על הסף. ברם, אין העובדות מגלות, אף לכאורה, סטייה כה צורמת וגלויה לעין מעקרונות הצדק או הפעלה שרירותית של שיקול הדעת, ומשום כך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, בך, החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. שכטר לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וי. פטל למשיבים. 27.3.83).
ב.ש. 111/83 - זאב וינברג נגד בתיה וינברג
*עיכוב ביצוע החלטת בי"ד רבני (הבקשה נתקבלה).
ביה"ד הרבני נתן החלטה בשנת תש"מ שבה הצהיר כי הרישום של חצי דירה, שהיתה שייכת בשלמותה למבקש, על שם המשיבה, שריר וקיים. פסה"ד אושר ע"י בית הדין הרבני הגדול. בתחילת שנת תשמ"ג פנה המבקש
לביה"ד וביקש דיון מחודש בענין רישום חצי הדירה, בטענה כי נתגלו ראיות חדשות שלפיהן הושג הרישום במרמה וללא תמורה. בית הדין החליט לדון בבקשה זו ביום 28.12.82 ויחד עם זאת עיכב את ביצוע ההחלטה מתש"מ, במידה שהיא נוגעת לרישום חצי הדירה, לתקופה של 3 חדשים מיום ההחלטה. המשיבה פנתה לבג"צ נגד הדיון המחודש בבית הדין הרבני. הוצא צו על תנאי וניתן צו ביניים האוסר על ביה"ד לקיים את הדיון המחודש עד למתן פס"ד בעתירה בבג"צ. עתה פנה המבקש לבג"צ וטען כי מאחר שהחלטת ביה"ד על עיכוב ביצוע ההחלטה משנת תש"מ תוקפה לשלושה חדשים בלבד, ומאחר שניתן צו ביניים האוסר על בית הדין הרבני לדון בענין, יעברו שלושת החדשים ואז תפקע החלטת העיכוב של ביה"ד, והמשיבה תוכל לעשות בדירה כרצונה ושמירת המצב הקיים תסוכל. הבקשה הקבלה.
המצב הקיים לפני הגשת העתירה של המשיבה היה החלטת ביה"ד הרבני המעכב את ביצוע פסה"ד משנת תש"מ. צו הביניים האוסר על קיום הדיון המחודש, פוגע במבקש, ע"י עצם הפסקת ההליך המשפטי שהוא יזם, ומאידך לא מפסיק צו ביניים את מרוצת שלשת החדשים שבסופם יפוג תקפו של צו בית הדין לעיכוב ביצוע פסק הדין מתש"מ. לפיכך ניתן צו ביניים המעכב את ביצועו של פסה"ד תש"מ עד למתן צו אחר ע"י בג"צ או ע"י ביה"ד הרבני.
(בפני: השופט יהודה כהן 22.3.83).
בג"צ 625/82 - אבשלום מוסיוב נגד קמ"ט פנים איזור עזה ואח'
*פניה לבג"צ כשיש דרך חילופית של פניה לבימ"ש(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר זכה במכרז לביצוע עבודות בעזה ובעקבות מחלוקת שנפלה בינו לבין המשיבים פנה לבג"צ כי יורה למשיבים לשלם לו סכומי כסף מסויימים ולהמנע מלמסור ביצוע עבודות לאנשים אחרים. העתירה נדחתה. הליכי המכרז נסתיימו בבחירת העותר כמבצע העבודה וטענתו אינה סבה על פגם בהליכי המכרז. אם טוען העותר שהצד השני לחוזה לא קיים התחייבויותיו פתוחה בפניו הדרך לערכאות בפניהם מתדיינים בכגון דא. לטענת העותר שקיימת התחייבות של גורם שלטוני לשלם סכומי כסף מסויימים ועל כן הענין נתון לבג"צ - גם תביעה על יסוד התחייבויות כספיות של רשויות צה"ל הפועלות בתוקף תפקידן בחבל עזה אינן מתבררות בדרך של עתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. פון רייזל לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 19.4.83).
ב.ש. 863/82(בג"צ 440,80) - מ. טייג ושות' בע"מ נגד הועדה המחוזית...
*בג"צ 440/80) - בקשה כי בג"צ יבהיר פס"ד שנתן (הבקשה נדחתה).
בשעתו החליט בג"צ בתביעת העותרת נגד המשיבים כי "הצו יהפך להחלטי במובן זה שהחלטתה של הועדה המחוזית... תבוטל ואילו החלטתה של הועדה המקומית... תועמד על כנה...". בעלי הדין נחלקו בדבר פירושו הנכון של פסה"ד. לפי גירסת העותרת ביטל פסה"ד רק סעיף אחד מהחלטת הועדה המחוזית ואילו לפי גירסת המשיבים פסה"ד ביטל את החלטת הועדה המחוזית בשלמותה. בדחותו את הבקשה להבהיר את פסק דינו ציין בג"צ כי בעבר נפסק שפרט לאפשרות של הבהרה שבה מדובר בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ אין בדין כל הוראה המאפשרת לבית המשפט, או לבית דין, אחרי שנתן את פסה"ד וגמר את מלאכתו, לתת הבהרות או פירושים לפסה"ד. אכן, אין "בדין" כל הוראה כזו, אולם שאלה היא אם אין מקרים שבהם מן הדין שביהמ"ש או ביה"ד יבהיר או יפרש את פסק
דינו מכח סמכותו הטבעית לעשות כן. באלה ניתן למנות ענינים שחוק ההוצאה לפעל איננו חל עליהם, או שאינם ניתנים לביצוע באמצעות הליכי ההוצל"פ וכן ענינים שונים הניתנים ע"י בג"צ. על ביהמ"ש לדון דין אמת לאמיתו ולא לקבוע מסמרות ולנעול דלת בפני הצריכים להבהרה או לפירוש, מקום שיש צורך בכך כדי למנוע עיוות דין. לא זה המקרה שלפנינו. כאן אין פסה"ד צריך הבהרה או פירוש כל עיקר ואין לגלות בו פנים שאין בו. פירושו, פשוטו כמשמעו, כי החלטת הועדה המחוזית כולה תבוטל והחלטתה של הועדה המקומית כולה תועמד על כנה - כולה ולא מקצתה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. מועלם למבקש, עו"ד גב' ש. פומרנץ למשיבים. 20.4.83).
בג"צ 116/83 - איגוד נכי מחנות הנאצים ואח' נגד שר האוצר
*בקשה להורות לשר האוצר לתקן חוק נכים (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו להורות לשר האוצר שיזום תיקון בחוק נכי רדיפות הנאצים באופן שתבוטל הפליה מסויימת בין מקבלי פיצויים ישירות מגרמניה לבין מקבלי פיצויים ממדינת ישראל. העתירה נדחתה. ההפליה הנטענת היא על פי חוק נכי רדיפות הנאצים וכל שינוי צריך להעשות ע"י הכנסת. אין בג"צ נוהג להורות למחוקק או לאלו שיש בידיהם הכוח ליזום דיון בהצעות חוק בכנסת. יש לאבחן בין המלצה לתקונו של חוק העשויה להיות מסקנה נגזרת מהתדיינות בפני ביהמ"ש לבין דיון שמטרתו הבלעדית היא מתן הוראות ליזום חקיקה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין די לוין 16.2.83).
בג"צ 68/83 - משה כנפו נגד שר הפנים
*דחיית בקשה לרשיון נשיאת נשק (העתירה נדחתה).
העותר ביקש כי יוענק לו רשיון להחזקת נשק ומטעם המשיב נטען כי קיימים קריטריונים להענקת רשיון אישי להחזקת נשק והעותר אינו נכלל בקריטריונים אלה. העתירה נדחתה. טענת העותר הינה כי הוא עובד בחברת שמירה בה הוא מקבל נשק לצורכי עבודתו ולכן יש לאפשר לו גם נשיאת נשק אישי. אין לקבל טענה זו. לחברת השמירה יש רשיון החזקת נשק לצורכי מילוי תפקידיה ואין הדבר דומה להחזקת נשק בביתו הפרטי של פלוני לשם הגנתו העצמית. כשמוגשת בקשה להחזקת נשק לצרכי הגנה עצמית פועלת הרשות עפ"י קריטריונים אחרים ובהם אין למצוא פגם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. דוד לעותר, עו"ד מ. מזח למשיב. 19.4.83).
בג"צ 366/81 - לשכת מפעילי אוטובוסים לתיור ואח' נגד שר האוצר ואח'
*מדיניות האוצר למתן פיצוי ליצואנים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות, חברות להסעת תיירים, ביקשו כי יכללו אותן במסגרת הזכאים לפיצוי החד פעמי בשיעור של %6 על הערך המוסף של היצוא לאירופה בחדשים פברואר - מאי 1981, שהמשיבים החליטו להעניק ליצואנים ובכלל זה לבתי מלון. כן ביקשו להכלל במסגרת הזכאים להנות משיטת ביטוח השער כפי שהוחלט ע"י המשיבים באותה עת. העתירה נדחתה.
לאחר שהוגשה העתירה הציע בג"צ כי העותרים ישמעו ע"י השרים המטפלים בענין, שר האוצר ושר התיירות, ואכן השניים שמעו את טענת העותרים והנושא הובא ע"י שר האוצר בפני ועדת השרים לעניני כלכלה שאישרה את עמדת השרים
שאין להעניק לעותרות את הפיצוי או את ביטוח השער כפי שביקשו. פרקליט העותרות טען כי בעת הפגישות תמך שר התיירות עקרונית בעמדתן אך טענה כגון זו אין בה כדי לסייע בידי העותר. הבעת אהדה על ידי משיב זה או אחר שאינה עולה כדי שינויה של ההחלטה אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע אלא אם כן יש לכך השלכה על תום הלב של בעל הדין או על האמינות של הנימוקים המובאים בפני בג"צ. מן החומר שהוגש בענין דנא עולה באופן ברור שעמדת שר האוצר היתה שלילית. שר האוצר הביא את שיקוליו בפני הועדה המוסמכת לכך של הממשלה ושם אושרה מדיניותו.
לגוף הענין, אין לקבל את טענת העותרים כי בעמדת המשיבים יש הפליה פסולה כלפיהם לעומת בתי המלון שלהם הוענקו היתרונות האמורים. השאלה הנדונה היא שאלה מובהקת של מדיניות כלכלית אשר במסגרתה מחליטים הגורמים שהופקדו על כך אלו ענפים במשק יזכו בסיבסוד פלוני ואלו לא ייהנו ממנו. לו היה כאן מקרה שבו היתה הרשות מאבחנת ללא טעם סביר בין שווים, היה ביהמ"ש נוטה להתערב כדי למנוע מעשה של איפה ואיפה, אך ביהמ"ש אינו מתערב כשמדובר בענפים שונים אשר צירופם או אי צירופם להסדר הוא בגדר אבחנה בין שונים ולא בין שווים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד דסאן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 17.4.83).
בג"צ 176/83 - יורם שיאון נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*התנגדות להקמת מתקן לטיהור מי שפכים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא תושב הישוב נוה צוף ומחזיק מאז אוגוסט 1979 בחלקת אדמה כ-8 דונם. רשויות התכנון החליטו להקים במושב מיתקן לטיהור מי שפכים, בין היתר על חלק מהחלקה המוחזקת בידי העותר. המתקן מוקם במסגרת תוכנית מיתאר שפורסמה והופקדה בפברואר 1980 ולעותר נודע על כך בפברואר 1982. הוא החל להתכתב עם הגורמים המוסמכים וכבר אז נודע לו שהתוכנית לא תבוטל. במרץ 1983 הוגשה העתירה לבג"צ והיא נדחתה.
אכן, לא נראית עמדת המשיבים כי לעותר אין כל זכות בחלקה שבה הוא מחזיק, שכן לצורכי העתירה יש לראות בעותר בר רשות המחזיק בחלקה ברשות המוסדות המישבים. אם כי הרשות ניתנת לביטול, זכאי בר רשות לכך שינתן לו מועד סביר לפינוי הנכס המוחזק על ידו, וניתן גם להתנות את ביטול הרשות בתשלום פיצוי מתאים למחזיק. ברם, יש לדחות את העתירה מן הטעם שנתקיימו הליכי התכנון כדין והעותר לא הגיש התנגדות. הוא ידע על הפגיעה בחלקתו כשנה לפני הגשת העתירה והובהר לו כבר בקיץ 1982 שהמשיבים אינם מסכימים לשנות את המיקום. בחירת המקום להקמת המתקן לא נעשתה בשרירות אלא לאחר שנשקלו גם אפשרויות אחרות. לא היה פגם בהליכי התכנון ולא היה שיקול פסול כלשהוא בבחירת המקום להקמת המתקן. העבודות כבר החלו וכל עיכוב יגרום לא רק נזק כספי ניכר אלא גם מטרד קשה לתושבי הישוב. אם נפגעה זכות העותר הרי זו זכות שניתן לפצות עליה בתשלום כספי ופתוחה לפניו הדרך לתבוע פיצוי כזה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד גב' כ. לוילעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 21.4.83).
בג"צ 126/83 - בלאל מוחמד אבו עלאן ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*אטימת בתים של חשודים ביידוי אבנים וגרימת מוות (העתירה נדחתה).
כתוצאה מרגימת מכונית בכפר דהריה בדרך לבאר שבע נהרגה המנוחה אסתר אוחנה. המשטרה עצרה מספר חשודים. ארבעה מהם הודו כי
הם שייכים לחוליה שהתארגנה לידות אבנים והשתתפו בפועל ברגימת המכונית. החמישי הוא ראש החוליה אך הוא לא השתתף בפועל ברגימת המכונית הנדונה. המפקד הצבאי של האזור החליט לאטום את הבתים שבהם התגוררו ארבעת החשודים ונמנע מלפעול כך בבית בו התגורר החשוד החמישי שכן חשוד זה לא היה מעורב ישירות בזריקת האבנים.
טענת ב"כ העותרים הינה כי הסנקציה המופעלת היא חמורה מדי מתוך כלל הסנקציות העומדות לרשות המפקד. כן הוא טוען כי ההחלטה לאטום את הבתים נתקבלה משיקולים זרים ובלחץ גורמים יהודיים קיצוניים ובלתי אחראים באיזור יהודה ושומרון. טענות אלה לא נתקבלו. המשיב הסביר כי נתן דעתו הן לנסיבות העצורים ומשפחותיהם והן לנסיבות המקרה, הן לתוצאה הקטלנית שנגרמה והן לעובדה ושלאחרונה התפשטה התופעה המסוכנת של רגימת כלי רכב בכבישי יהודה ושומרון וכי יש לעקור מהשורש תופעה זו בכל האמצעים העומדים לרשות הממשל. המפקד הצבאי באיזור מוסמך להחרים את הבתים, לאטום אותם או להרוס אותם, והוא נקט באמצעי ביניים אשר ממנו יש דרך חזרה. האמצעי הנ"ל הוא חריף וחמור אך קיימת התאמה ראויה בין חומרת המעשה לבין חומרת האמצעים שבהם נקט המפקד הצבאי. גם אמצעי הביניים אינו קל וכתוצאה ממנו עשויים לסבול בני משפחות החשודים, אך מחובת המפקד הצבאי לשמור על החוק והסדר הצבורי ולהגן על מי שמשתמש בדרכים ציבוריות. משפשה נגע זריקת האבנים צריך היה לנקוט באמצעים כדי להתגבר עליו ולשמור על הסדר הציבורי והפעולות שננקטו הן במסגרת האמצעים שהמפקד רשאי היה לנקוט. אין ממש בטענה כי שיקול דעתו של המפקד הצבאי מושפע מלחצם של מתישבים יהודיים בהר חברון.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד אבו עטא לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 12.4.83).
בג"צ 570/80 - תדיראן... בע"מ נגד הועדה המקומית...המרכז ואח'
*דרישת רשויות התכנון להקים חניה כתנאי למתן רשיון בניה. 168 (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת רכשה חלקה בתחומי המועצה המקומית גבעת שמואל שבגבולה מצוי כביש גהה, כדי לבנות מבנה שירכז בתוכו את מפעליה הפזורים בארץ. על החלקה חלה תכנית מיתאר מנדטורית וביזמתה של העותרת הוכנה תוכנית מפורטת (להלן תכנית 8) לשינוי תכנית המיתאר המנדטורית המתייחסת לחלקה. עפ"י תוכנית 8 נקבע כי חנייה ל-200 מקומות תהיה במפלס אחד בשטח שבין הבנין המיועד לבין כביש גהה, אך שר הפנים סרב לאשר את התוכנית מכיון שהחניה תוכננה של שטת שהוכרז כשטח חקלאי. תוכנית 8 הנדונה בוטלה ואז הציעה העותרת במקום החניה הנדונה חניון דו מפלסי שימנע את השימוש בקרקע חקלאית. כיון שכך שונתה תכנית 8 והופקדה ובינתיים הוכנה גם תכנית חדשה (תוכנית 8א). לאחר מהלכים שונים קיבלה העותרת היתר בניה והותנה בו כי תבנה את החניה בשני מפלסים. העותרת סיימה את בניית הבנין אך לא בנתה את החניון בשני מפלסים הוצא נגדה צו האוסר עליה לאכלס את הבנין ולהפעילו. הענין הגיע לבתי המשפט ובינתיים פנתה העותרת לבג"צ והעלתה טענות שונות, בכללן כי ההתניה בדבר שני מפלסי חניה היא בניגוד לתכנית החלה באיזור, היא שרירותית ואין לקבלה. כן טענה שההכרזה על השטח כשטח חקלאי אינה כדין וכן כי כביש גהה הוא כביש מהיר ואין לבנות בתחום של 150 מטר ממנו ועל כן אין לאלץ אותה לבנות את החניה הדן מפלסית במקום שדורשים ממנה. העתירה נדחתה.
השאלה המרכזית היא אם התנאים שנקבעו בהיתר הבניה בדבר מבנה חניה על שני מפלסים הם חוקיים או לא והתשובה היא בחיוב. אין דבר בהתנאה זו הנוגד את תוכנית המיתאר המנדטורית. אין גם דבר בתנאי ההיתר שאינו עולה בקנה אחד עם תוכנית המיתאר הארצית לכבישים. צודק ב"כ המשיבים כי כביש גהה הוא "דרך פרברית מהירה" שאסור לבנות רק בתוך תחום של 100 מטר ממנה ולא "דרך מהירה" המונעת בניה בתוך תחום של 150 מטר ממנה. כמו כן אין ממש בטענה כי הכרזתה של הועדה לשמירת קרקע חקלאית היא פסולה. אין גם לקבל את הטענה כי התנאי של חנייה דו מפלסית הוא תנאי שרירותי ובלתי סביר. רעיון החניה הדו מפלסית בא מהעותרת עצמה וקשה לשמוע מפיה כי רעיון זה הוא פסול. גם אם רשאית העותרת לחזור בה מהצעותיה הרי עליה לעשות כן במהירות ראויה. אין היא יכולה לסיים תחילה את הבניה עפ"י היתר הבניה ולאחר מכן לבוא ולטעון שאחד התנאים אינו כשר.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין החלטה - השופט ברק. עו"ד הרטבי לעותרת, עוה"ד יאראק ופורז למשיבים. 23.3.83).
בג"צ 712/82 - אליהו דעואל נגד שר האוצר
*הפקעת קרקעות (העתירה נדחתה).
ביום 19.3.76 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעת קרקעות באיזור צפת וצויין כי מדובר ב"חטיבת קרקע בשטח כולל של 5820 דונם בערך המהווה גושים שונים בצפת. חטיבת הקרקע האמורה מסומנת בצבע אדום בתשריט...". כן צויינו מקומות שבהם מצויים התשריטים לבדיקה. העותר הינו בעלים של שתי חלקות הכלולות בתשריט. הוא לא קיבל הודעה על ההפקעה ולא ידע על פרסום ההודעה עד שהדבר נתגלה לו בדצמבר 1980. בבדיקה שערך בתשריט הוברר לו כי גם החלקות שלו הופקעו. הוא החל בהתכתבות עם הרשויות וטען שאין תוקף להפקעה מכיון שלא צויינו מספרי הגושים והחלקות בהודעה על ההפקעה. כן העלה טענות שונות לגבי שעור הפיצויים. בספטמבר 1981 הודיע לו היועץ המשפטי של משרד האוצר כי אמנם הפרסום ברשומות לוקה בחסר, אך אין בו כדי להביא לפסילת ההפקעה. בתחילת אוגוסט 1982 הודיעו לו שוב על דחיית טענותיו בדבר תוקף ההפקעה. רק ב- 28.12.82 הגיש העותר את עתירתו לבג"צ. העתירה נדחתה.
צודק ב"כ המשיב בטענתו כי חל שיהוי בהגשת העתירה. כבר מהמכתב שקיבל בספטמבר 1981 היה צריך להיות ברור לעותר כי טענתו בדבר פסלות ההפקעה נדחתה ועל כל פנים הוברר לו הדבר שנית באוגוסט 1982 ושוב חיכה קרוב לחמשה חדשים עד שפנה לבג"צ. פרק זמן כזה הוא זמן ארוך המצדיק את קבלת טענת השיהוי. מדובר בביטול הפקעה של חטיבת קרקע גדולה ובמשך הזמן שולמו פיצויים תמורת %90 מהשטח. ככל שעובר הזמן ביטול הפקעה כזו מגדיל את הנזק ומן הראוי שמי שיש לו תובענה לביטול ההפקעה לא ישהה את תובענתו.
גם לגופו של ענין אין עילה לביטול ההפקעה. נכון שמן הראוי היה לתת פירוט יותר מדוייק של המקרקעין שהופקעו ע"י ציון מספרי הגושים, אולם פגם זה אינו מביא לביטול ההפקעה. לא היה קושי לכל אדם שרצה בכך לברר אם המקרקעין שלו כלולים בהודעה על ההפקעה. העותר עצמו, כשנודע לו על ההפקעה, בירר מיד ומצא כי גם המקרקעין שלו נמצאים בתוך שטח ההפקעה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ד. דעואל לעותר, עו"ד ש. צור למשיב. 23.3.83).
ב.ש. 911/82 - אבוארד קוסוי ואח' נגד בנק פויכטונגר ואח'
*הארכת מועדים (בקשות להארכת מועד - הבקשות נתקבלו).
מקורה של התדיינות זו בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתביעות שנודעו כ"משפט פויכטונגר". פסק הדין גרר אחריו 3 ערעורים לביהמ"ש העליון. האחד ע"י קוסוי ופילקו, האחד ע"י בנק קומרסיאל, והשלישי על ידי דרורי. שני הערעורים הראשונים הוגשו באיחור של שבועיים והשלישי הוגש באיחור של שלוש שנים. שלושת הערעורים קובלו ונרשמו, שכן בעת הגשתם הוארכו המועדים על פי בקשת המערערים כשבכל הארכות ניתנה הסכמת בנק פויכטונגר שצויין בבקשות כמשיב יחידי. לפי הוראת התקנה 381 לתקנות סדר הדין "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער יהיה משיב בערעור", אך המערערים לא היה בדעתם לתבוע סעד כלשהו ממשיבים אחרים העל כן התעלמו מהם. גם לא השתמשו בהוראת תקנה 392 לבקש מבית המשפט להכיר ביתר המשיבים כמשיבים שאינם נוגעים בדבר במישרין. בנק קומרסיאל הגיש באיחור מה בקשה, בהסכמת המשיבים האחרים, לפטור את הבנק מחובת המצאת כתבי ערעור למשיבים האחרים, פרט לבנק פויכטונגר, ובקשתו נתקבלה. לאחר שנודע לקוסוי ולפילקו דבר הגשת הערעור באיחור רב ע"י דרורי, וזאת מכח הארכת המועד בהסכמת פויכטונגר בלבד, פנו וביקשו לבטל את החלטת הארכה באשר הם לא צורפו כמשיבים והארכה אכן בוטלה. אז הגיש דרורי בקשה חדשה להארכת מועד ובה ציין את המשיבים כדין. דרורי ביקש גם למחוק את הערעורים של קוסוי ופילקו מן הטעם שהוגשו באיחור ושהארכת המועד ניתנה שלא כדין שכן לא צורפו המשיבים האחרים. בעקבות בקשת דרורי למחיקת הערעורים של קוסוי ופילקו הגישו אלה בקשה חדשה להארכת המועד להגשת ערעוריהם. כל הבקשות להארכת מועד נתקבלו.
בנק קומרסיאל הגיש כאמור בקשה להכיר במשיבים האחרים כמשיבים שאינם נוגעים לענין ובקשתו נתקבלה בהסכמת האחרים ועל כן ריפא מערער זה את הפגם בערעורו. אין לקבל את טענת דרורי כי הבקשה האמורה הוגשה לאחר הגשת הערעור ועל כן אין בכוחה להשפיע על הפגם בעת הגשת הערעור שדבק בו כביתר הערעורים. בבקשת בנק קומרסיאל צויין בין היתר כי דרורי הסכים לה ולאחר שדרורי הוכר בהסכמתו כמי שאינו נוגע לדבר במישרין הרי בכך נקבע מעמדו בערעור עד סופו. לפיכך אין פגם בערעורו של בנק קומרסיאל.
משהוכשר הערעור של קומרסיאל יכולה להשמע הטענה כי יש להפעיל את ההלכה האומרת שעצם העובדה שבאותו ענין כבר תלוי ועומד ערעור לפני ביהמ"ש העליון יכולה היא עצמה לשמש טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. אכן אין לשלול נימוק זה, אך אין בו כשלעצמו להכשיר את יתר הערעורים. אין לראות בהלכה האמורה הכשר גורף להליכים אחרים, שרשאי בעל דין להגיש בכל עת שיתחשק לו. אחת ההגבלות להלכה האמורה היא שההליכים החדשים אינם באים להרחיב את יריעת ההתדיינות ומתוך עיון בערעורים שהוגשו נראה שאין הם עומדים בהגבלה זו.
ההחלטה בדבר הארכת המועד לקוסוי ופילקו אמנם לא הומצאה לב"כ של דרורי כדין, אך זו הגיעה לידיעתו יחד עם הודעת הערעור והוא לא עשה דבר במשך שנים כדי לפסול את הארכת המועד. זאת ועוד, הבקשה להארכת המועד של קוסוי ודרורי הוגשה תוך המועד שנקבע להגשת הערעור ועובדה זו היתה נזקפת לזכותם בצרוף לטעמים אחרים, חרף התנגדותו של דרורי להארכת המועד, אילו היתה הבקשה נדונה במעמד בעלי הדין. על כן אין הצדקה למחוק בשלב זה את ערעוריהם של קוסוי ופילקו ואלה נשארים ברשימת המשפטים.
לאחר שהוכשרו יתר הערעורים והם תלויים ועומדים נראה שדרורי יכול ליהנות מההלכה הקובעת שהעובדה שקיימים ערעורים אחרים משמשת לו "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעורו. התקופה הארוכה עומדת לו אמנם לרועץ, אך ערעורו לא בא להרחיב את יריעת הדיון ועם כל הפגמים שהוכשרו יוכשר גם פגמו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד נ. אמיתי לדרורי, עו"ד ש. תוסייה כהן לקיסוי, עו"ד א. מלדנברג לפילקו, עו"ד קומיסר לפויכטונגר, עו"ד א. פרסקי לקומרסיאל. 25.3.83).
ב.ש. 80/83 - י.מ. השקעות ואח' נגד מסיקה הרצל ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביום 29.11.82 הוקראה בביהמ"ש המחוזי החלטה, נשוא הבקשה להארכת מועד, ולאחר הקראת ההחלטה החליט השופט להשאירה בידיו לבדיקת אסמכתאות והבטיח לצדדים שיקבלו החלטה מודפסת. ב"כ המבקשים סבר כי עליו להמתין עד שתשלח לו הודעה ורק כעבור חודש עיין בתיק ביהמ"ש ומצא בו את ההחלטה. כאשר נמצאה ההחלטה טרם חלף המועד להגשת הערעור, אך המבקשים לא הזדרזו ולא הגישו את ערעורם. ביום 24.1.83 הוגשה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. המבקשים לא נתנו הסבר כלשהוא לאיחור שישמש להם "טעם מיוחד" והם סומכים למעשה את בקשתם על הטענה שפסק הדין טרם ניתן כדין ולכן המועד להגשת הערעור לא התחיל במירוצו. טענה זו אין לקבל. תקנה 213 ותקנה 372 לתקנות סדר הדין קובעות במפורש את תאריך מתן פסה"ד, שהוא תאריך שימועו, ואת תחילת מנין הימים שנקבע להגשת הערעור. ההחלטה דנא הוקראה במעמד בעלי הדין ומכאן ואילך החל מנין הימים הקבוע להגשת הערעור. עכוב ההחלטה בידי השופט אין בכחו להשפיע על המועד האמור ומחובתו של בעל דין לפעול על ידי פניה ישירה לשופט או לנשיא ביהמ"ש לקבלת ההחלטה על מנת שלא תפגע זכותו להגשת הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. פלס למבקשים, עו"ד א. אברהמי למשיבים. 6.4.83).
ב.ש. 158/83 - עירית ירושלים ואח' נגד יחזקאל כהן
*בקשה לביטול צו בינים (בקשה לביטול צו ביניים - הבקשה נדחתה).
המשיב הוא רוכל המחזיק דוכן ברחוב מחנה יהודה פינת רחוב יפו בירושלים. לקראת עונת החגים באוקטובר 1982 ניתן למשיב, ולעוד 40 רוכלים, רשיון זמני לחודש ימים והרשיון לא הוארך. מאז 5.10.82 ממשיך המשיב בעיסוקו ללא רשיון בר תוקף תוך התעלמות מדרישת העיריה לפנות את דוכנו ולעסוק ברוכלות במקום אחר שהוקצה לו. המשיב פנה לבג"צ וביקש להורות למבקשים דנא לתת לו רשיון ולא להפריע לו בעיסוקו. ניתן צו על תנאי ולאחר מכן הגיש המשיב את הבקשה למתן צו ביניים שנועד לשמור על המצב הקיים. הצו ניתן כמבוקש. ב"כ המבקשים מבקש לבטל את צו הביניים ומציין שאין לתת תוקף להמשכיות מצב שאינו חוקי אפילו למשך תקופת הביניים עד שתשמע העתירה. כן הוא טוען שיתר הרוכלים שקיבלו רשיונות זמניים התפנו מהמקום והשארת המשיב על מקומו תגרום לחץ מצד הפונים לקבלת רשיונות רוכלות במקומות מבוקשים האלה. טענה נוספת למבקשים כי המקום שבו בחר המשיב לנהל את עיסוקו הוא פינה סואנת והוא מפריע למהלך החיים בסביבה. הבקשה לביטול צו הביניים נדחתה.
הדיון בעתירה ייסוב סביב השאלה אם מציאותו של המשיב במקום היא חוקית אם לאו. סילוקו של המשיב מהמקום היתה שוללת ממנו את החזקה שהוא קנה שם, לפי טענתו, והיתה שמה לאל את מאמציו להשיג את הסעד המבוקש. צו הביניים
הוצא איפוא כדי לשמור על המצב הקיים. טענות המבקשים נגד צו הביניים אינן כבדות משקל במידה שיש להתחשב בהן כנגד הצורך לשמור על המצב הקיים ביחס למשיב. תנאי המקום לא נשתנו מאז שניתן למשיב רשיון זמני, והשארת המצב הקיים לעוד תקופה מסויימת לא תשבש באופן רציני את מהלך החיים בסביבה. אין גם לומר שהמבקשים לא יוכלו לעמוד בלחץ המעונינים ברשיונות רוכלים במקום, כאשר עובדת מציאותו של המשיב במקום היא בתוקף צו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד י. פטל למבקשים, עו"ד מ. כהן למשיב. 6.3.83).
ב.ש. 349/83 - מנהל מס עזבון נגד שמואל בן שלום
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש עתירה נגד המבקש וזה אחר כחמשה חודשים בהגשת תשובתו. ב"כ המבקש מסבירה את האיחור באי הבנה מצדה, שכן המשיב נתן בעבר הסכמה להארכת המועד והיא סברה שההסכמה היא בלתי מוגבלת. סברה זו נתמכה בעובדה שגביית המס נשוא ההתדיינות עוכבה בצו ביניים של בג"צ ומכאן שהמשיב קיבל למעשה עד לדיון בעתירה את מבוקשו. מאידך טוען ב"כ המשיב כי הסכים בעבר להארכת מועדים לתקופות קצובות וקצרות ולא לתקופה כה ארוכה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה. מתקין התקנות הקל בסדר הדין בבג"צ את מלאכתו של המאחר ולא קבע שעליו להראות טעם מיוחד שיירשם. יתר על כן, תקנה 8 לסדר הדין בבג"צ מסמיכה את ביהמ"ש להורות אף במעמד צד אחד בלבד על הארכת מועדים. בענייננו הסבירה ב"כ המבקשת את האיחור וגורמיו ונראה שהסבריה מזכים אותה בהארכת המועד המבוקשת למרות האיחור הרב.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גב' מ. שקד למבקש, עו"ד א. הרשנזון למשיב. 13.4.83).
ב.ש. 109/83 - שרה אלקוצר ואח' נגד ורדה שפר ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביום 22.12.82 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי והמועד האחרון להגשת בקשה לרשות ערעור נסתיים ביום 22.1.83. ביום 30.1.83 הוגשה בקשה להארכת מועד והיא מבוססת על ארבעה טעמים: יעוץ משפטי מוטעה שקבלו המבקשים מעורך דינם ושעל פיו נמנעו תחילה להגיש את הבקשה; מו"מ שהתנהל בין בעלי הדין; האיחור כשלעצמו היה קטן; חשיבות הבעיה שברצונם להעמיד לדיון. הבקשה נדחתה. שלושת הטעמים הראשונים אין בהם לשמש הסבר מתקבל על הדעת ליצירת ה"טעם המיוחד" שעל המבקשים להראות כדי לזכות בהארכת המועד המבוקשת. יעוץ משפטי מוטעה אינו כשלעצמו טעם מיוחד ואינו תסבר מתקבל על הדעת; מו"מ לפשרה גם הוא איננו טעם מיוחד ואין בכך אפילו עילה לצידוק האיחור; לא מדובר כאן באיחור קטן אלא באיחור של שבוע ימים שהוסיף להתמשך גם לאחר שהמבקשים היו מודעים שעליהם להגיש בקשה לרשות לערער. מאחר שההסברים הנ"ל אינם מתקבלים אין צורך לדון בטעם הנוסף של "חשיבות הבעיה" שכן זו כשלעצמה אינה משמשת "טעם מיוחד".
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. ברקוביץ למבקשים, עו"ד ב. סלע למשיבה. 9.3.83)
ב.ש. 547/82 - טובה ראפ ואח' נגד מאיר דאבף ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי הוגשה תובענה בשם ארבעה תובעים כשאחד מהם, יואב כהן. צויין בתובענה כ"תובע פורמלי". בכתב התביעה טענו התובעים כי הם רכשו ביחד שלש חלקות אדמה מאת הנתבעים
ולפיכך ביקשו לחייב את הנתבעים להעביר את החלקות על שם התובעים. בפס"ד מיום 30.3.81 חייב ביהמ"ש את הנתבעים להעביר לתובעים את חלקות האדמה. כיום 12.7.82, למעלה משנה לאחר מתן פסה"ד, הגישו הנתבעים לביהמ"ש העליון בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. ב"כ המבקשים מסביר את האיחור הרב בעובדה שהתנהל בין המבקשים לבין שלושה תובעים מו"מ לפשרה וסוכם כי אם המו"מ יכשל יהיו המבקשים רשאים להגיש את הערעור באיחור. לאחר שלא הגיעו לידי הסכם הוגשה הבקשה. שלושת המשיבים, שהיו תובעים בביהמ"ש המחוזי, מסכימים לבקשה וב"כ המבקשים (הנתבעים) מבקש לראות בהסכמה זו "טעם מיוחד" המזכה את המבקשים להארכת המועד. הבקשה נדחתה.
בדרך כלל ניתן לראות בהסכמה של המשיבים, ואף העדר התנגדות מצד בעלי הדין האחרים, טעם מיוחד להארכת מועד, אך במקרה שלפנינו לא ניתנה הסכמה מצד כל בעלי הדין. התובע הרביעי, יואב כהן, שהוגדר משום מה כ"תובע פורמלי" מתנגד לבקשה להארכת המועד. ב"כ המבקשים טוען כי נתבע זה לא התייצב כלל בביהמ"ש המחוזי ואין לו זכות עמידה בבקשה זו, ועל כל פנים אין בכחה של התנגדות זו להשפיע על הטעם המיוחד. מאידך טוען ב"כ של יואב כהן כי תובע זה הוא תובע לכל דבר וכי סדרי הדין אינם מכירים כלל במעמד של "תובע פורמלי". צודק ב"כ של יואב כהן כי אין בסדרי הדין מעמד של "תובע פורמלי". תקנה 362 לתקנות סדר הדין קובעת כי ביהמ"ש שלערעור או הרשם רשאי להכיר, עפ"י צד אחד, במשיב בערעור כמשיב שאינו נוגע לדבר במישרין. לא כן לגבי "תובע פורמלי". תובע זה צויין כתובע במסמכי בי- דין וכל עוד לא נמחק ע"י ביהמ"ש, מעמדו כתובע לכל דבר. זאת ועוד, התביעה מתייחסת למקרקעין שנרכשו ע"י ארבעת התובעים גם יחד וביהמ"ש בקבלו את פסק הדין הורה "להעביר ולרשום על שם התובעים את שלושת חלקות הקרקע". מכאן שההוראה היא לרשום את הקרקע על שם כל ארבעת התובעים. העובדה שהתובע לא התייצב בדיון בביהמ"ש המחוזי אינה גורעת ממעמדו כתובע כל עוד לא נמחק שמו. אשר לבקשה להכיר כטעם מיוחד בעובדה שהתנהל מו"מ עם שלושת המשיבים והסכמת משיבים אלה לבקשה - מו"מ לפשרה אינו "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד שנקבע בחיקוק וכל שכן כאשר האיחור הוא ארוך ביותר. באשר להסכמת שלושת המשיבים, אין לראות בכך הסכמה מלאה בהתחשב בהתנגדות המשיב הרביעי. כיון שכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מזובר למבקשים, עו"ד שכטר ליואב כהן. 14.3.83).
ב.ש. 294/83 - אלברט פרץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם, יחד עם שמונה אחרים, בעבירות של סחיטה ואיומים כלפי בעל פיצריה כדי שבעל המקום יתן להם מאכל ומשקה ללא תשלום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של שבעה מתוך 9 הנאשמים עד גמר ההליכים כשהנימוק לשחרורם של השניים נעוץ בעברם הנקי והעדר ראיות משכנעות נגדם. העורר הוא אחד מאלה שהוחלט על מעצרם ועררו נדחה. קיימות נגדו ראיות לכאורה בעלות משקל וכן יש לו הרשעות קודמות בעבירות גניבה, איומים, תקיפה חבלנית והחזקת סמים. כן מסרה התובעת כי לאחרונה הושמעו איומים כלפי עדי תביעה שישנו את עדויותיהם. בהתחשב בכל הנ"ל אין לקבל את הערר.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 12.4.83).
ב.ש. 231/83 - מעוף... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי נדחתה תביעת המבקשת לקיים טיסות שכר לאנגלית וגרמניה ללא הגבלה של ערוב נוסעים בטיסות שכר בנתיב, הגבלה עפ"י תקנה 15 לתקנות רשוי שרותי התעופה. המבקשת ערערה וביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד. עד למתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ביום 2.3.83 היה צו זמני שמנע מהרשויות הפעלת התקנה הנ"ל לגבי העותרת. נושא המחלוקת מצומצם לטיסות עד ליום 31.3.83 ועד אז לא נותרו אלא כשלשה שבועות מעת הדיון. תוך מועד קצר זה לא יהיה אפשרי לדון ולפסוק בערעור. הענות לבקשה לעכב את ביצוע פסה"ד תעניק למבקשת את מלוא מבוקשה בתביעה על אף שתביעתה נדחתה וגם אם הערעור ידחה. ואם תדחה הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד ישלל מהמבקשת מלוא הסעד המבוקש אף אם הערעור יתקבל. במצב זה יש לשקול מהו מאזן הנזק שעשוי להגרם לצד זה או משנהו כתוצאה ממתן צו העיכוב או מניעתו. המבקשת מצהירה כי נמכרו כבר כרטיסים לנוסעים וביטול הטיסות יגרום לה נזקים כספיים ופגיעה במוניטין ויפגע גם בנוסעים שתכננו את נסיעותיהם לחופשת חג הפסח. המשיבים טוענים כי עיכוב ביצוע פסה"ד יגרום לסכול המדיניות החדשה של שר התחבורה לתכנון משק התעופה. ברם, למעשה אין מדובר בסיכולה של אותה מדיניות אלא בדחיית בצועה המושלם לתקופה של שלושה שבועות. כאשר על כפות המאזניים נשקלים נזקי המבקשת מחד ומצד שני הטלת מגבלה זמנית של שלשה שבועות על ביצוע התכנית החדשה של המשיבים, המאזן מחייב להענות לבקשת המבקשת לאפשר לה להמשיך לקיים את טיסותיה עד ליום 31.3.83.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ח. מלצר למבקשת, עו"ד נ. לנדאו למשיבים. 10.3.83).
ב.ש. 410/83 - יונתן חצקלביץ עו"ד נגד שר הבריאות ואח'
*הקדמת דיון בבג"צ (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש עתירה לבג"צ ושופט דן יחיד העביר את העתירה להרכב של שלושה שופטים והעיר כי יש לקיים את הדיון בהקדם האפשרי. למרות פניות חוזרות ונשנות של המבקש נקבע מועד הדיון בעתירתו ליום 25.4.83, אך באה פניה של פרקליטות המדינה לדחות את הדיון בטענה שהפרקליט העומד להופיע בתיק ימצא בשירות מילואים. המבקש חזר ופנה לביהמ"ש להחיש את הדיון שנדחה בשל פנייתה של הפרקליטות ואז נקבע מועד הדיון בעתירה ליום 1.5.83. בקשת המבקש להקדים את הדיון נדחתה.
אין עומדת למבקש זכות ערעור במקרה דנן. קביעת מועדי המשפטים בבג"צ מוסדרת בסעיף 4 לחוק בתי המשפט, שלפיו הוקנתה לנשיא ביהמ"ש העליון הסמכות לקבוע את המועד לתחילת הדיון בענין פלוני ופעולתו של הרשם בכל הנוגע לתחילת הדיון אינה אלא פעולה מטעם מי שמוסמך לקבוע את המועד לפי סעיף 4 הנ"ל. לגוף הענין אין אפשרות כיום, ביום הדיון שהוא 27.4.83, להקדים את הדיון כדי שהעתירה תישמע לפני 1.5.83 שהוא תאריך קרוב למדי.
מבלי להביע דעה בקשר לבקשה לדחיית הדיון שמוגשת מטעם פרקליטות המדינה, הרי כהנחיה כללית נראה שפרט למקרים יוצאי דופן שבהם כרוכה ההופעה בהכנה מיוחדת, אין יציאתו למילואים של פרקליט פלוני מפרקליטות המדינה, מחלתו או נסיבות כיוצא באלה, צריכות למנוע את קיום המשפט במועד, כי הפרקליט שנבצר ממנו להופיע יכול להיות מוחלף ע"י פרקליט אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 27.4.83).
ב.ש. 361/83 - אלברט אלמלם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם חמישה אחרים בפריצה למחסן תדיראן וגניבת רכוש מתוכו. הנאשמים נעצרו בסוף חדש ספטמבר 1982 וכתב האישום הוגש באוקטובר 1982 ואז הורה ביהמ"ש על מעצר כל הנאשמים עד סיום ההליכים. שנים מבין הנאשמים הגישו לאחר מכן בקשה להשתחרר בערובה וביום 27.3.83 החליט ביהמ"ש המחוזי להעתר לבקשה בציינו כי עדותו של עד התביעה הראשי, שהיה שותף לעבירה, כבר הושמעה, וכן שהנאשמים היו במעצר במשך 6 חדשים ולא ניתן לשמוע את המשפט ברציפות. המדינה לא הגישה ערר ובעקבות ההחלטה האמורה פנה גם העותר לביהמ"ש המחוזי וביקש עיון חוזר בהחלטה של מעצרו עד תום ההליכים. טענתו המרכזית היתה כי מצבו דומה לזה של השניים האחרים ומשהוחלט לשחרר את הללו בערובה אין הצדקה להפלותו לרעה. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה שגם שחרורם של שני הנאשמים האחרים לא היה מוצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העורר בציינו "... יתכן באם טעיתי בהחלטה קודמת לא חייב אני לטעות שוב". הערר נתקבל.
לא פעם עומד בימ"ש לערעורים בפני דילמה, כאשר מתברר שביהמ"ש דלמטה החליט בענין המעצר החלטות מנוגדות לגבי נאשמים שונים באותו כתב אישום. אין הבעיה קשה כאשר השופט מסביר את השוני בהחלטתו לגבי כל אחד מהנאשמים, אך בהעדר הסבר כזה עלול להתעורר קושי אמיתי, כאשר מצד אחד מתבקש ביהמ"ש שלערעור למנוע הפליה ואי שוויון, ומאידך עומד שיקול אחר שאף הוא בעל חשיבות רבה מבחינה ציבורית, למנוע שעבריין העשוי לסכן את הציבור יסתובב חופשי. כיצד על השופט להחליט כאשר הוא משתכנע שלא היתה הצדקה לשיחרורו של אף אחד מהנאשמים באותו תיק בערבות וכי שגתה התביעה בהמנעה מלערער על החלטה שהקלה עם אחדים מבין הנאשמים.
כשמשקיפים על שני האינטרסים הציבוריים, המנוגדים לכאורה, נראה שהענין שיש לצבור במתן החלטות צודקות ע"י המערכת המשפטית, אשר חשש הפליה או שרירותיות אינו דבק בהן, אינו מפל בערכו מהאינטרס של החזקת כל עבריין הראוי לכך במעצר עד סיום ההליכים. תחושתם של העורר ויתר הנאשמים בתיק זה, וכן של עצירים אחרים ומשפחותיהם, ושל אחרים שפרטי משפט זה נהירים להם, ששחרורם בערבות או מעצרם של הנאשמים נקבע על ידי מזל ומקריות, היא שלילית ומסוכנת יותר מאשר האפשרות שנאשמים אחדים יהלכו חופשיים עד למתן פסה"ד במשפטם. חשוב ביותר למנוע את ההרגשה שהליכי ביהמ"ש הם מעין "משחק של מזל" בו התוצאה עלולה להקבע על ידי גורמים מקריים ושרירותיים.
כאשר ביהמ"ש החליט לשחרר בערובה חלק מהנאשמים והתביעה לא ערערה על החלטה זו, ואין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו ובין אלה העצורים, וכאשר אין ההחלטה המקילה עם חלק מהנאשמים לוקה בטעות בולטת וחמורה, כי אז יש להעדיף את שיקול השוויון על אף ההרגשה שמוצדק היה שלא לשחרר כלל את הנאשמים. מאידך יש להעדיף את האינטרס של ההגנה על שלום הציבור כאשר ההחלטה לשחרר חלק מהנאשמים היתה מוטעית בעליל ועלולה לגרום לתוצאות חמורות ומסוכנות. בענייננו לא היתה טעות בולטת של ביהמ"ש כששיחרר את שני הנאשמים האחרים והיו בשאלת השיחרור שיקולים לכאן ולכאן. כמו כן אין הבדל משמעותי בין הנסיבות של העורר לבין אלה של הנאשמים האחרים לפיכך יש לשחרר גם את המבקש בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד יפתח למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 28.4.83).