תקציר סביר כרך כ"א חוברת 12

ע.א. 571/80 - אילן רחמים חברה לבנין בע"מ נגד אריה טביק ואח'

*פיצויים בגין הפרת הסכם למכירת דירה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בת.א. 196/79 - הערעורים נדחו).

המשיבים, תושבי ערד, חתמו, ביום 16.9.78, הסכם עם המערערת, בדבר רכישת דירה העומדת להבנות, תמורת 720,000 ל"י, ושילמו כתשלום ראשון כ-100,000 ל"י. שלושה ימיםלאחר חתימת ההסכם הודיעה המערערת למשיבים כי מאחר ואין ביקוש לדירות לא תוכל לגמור את הדירות. כיון שכך, הודיעה על ביטול ההתקשרות וביקשה להשיב למשיבים את סכום ההפקדה בתוספת פיצוי כמקובל. המשיבים התנגדו לביטול ההסכם והגישו לביהמ"שהמחוזי תביעה לאכיפת ההסכם ולחילופין לקבלת פיצויים. ביהמ"ש קבע כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, וכי המערערת הפרה את ההסכם, אולם בנסיבות המקרה החליט שלא להורות על אכיפת ההסכם באשר האכיפה תחייב מידה רבה של פיקוח מצד ביהמ"ש. מאידך קבע ביהמ"ש כי על המערערת לפצות את המשיבה, וקבע את סכום הפיצוים כדלהלן באשר למקדמה ששולמה בשעור של שביעית ממחיר הדירה, על המערערת להשיב למשיבים סכום השווה לשביעית מחיר דירה זהה ביום פסה"ד כשהסכום צמוד עד לתשלום בפועל; באשר לסכום הנותר - המשיבים השקיעו בדולרים את הכסף שנותר בידם אך מאחר שמחיר הדירה עלה מעבר לעליית הדולר, על המערערת לשלם למשיבים בגין שש שביעיות של הדירה את ההפרש שבין עליית הדולר לבין עליית מחיר הדירה. כן חייב את המערערת לשלם למשיבה 100,000 ל"י פיצוי בגין אי נוחות וסבל. הערעורים נסבו על שיעורי הפיצויים בלבד.

א. הפיצויים צריכים להקבע לאור שיעורו של הנזק שניתן להערכה כספית, לרבות חסרון כיס ומניעת רווח שנגרמו לנפגע. לצורך קביעת גבולותיו של הנזק הכספי נזקקים לקשר הסיבתי ונפנים לא רק לנזק שהמפר צפה אותו מראש, אלא גם לזה שחייב היה לצפותו. ביהמ"ש רשאי היה לכלול בגדר הנזק את השינוי שחל בכח הקנייה של הסכום במזומנים שהיה מוכן בידי הנפגע לשם רכישת דירה. התאמת המשאבים הכספיים המזומנים למחירה של דירה מצויה הוא ברור וגלויבכל עיסקה בין קבלן לבין קונה דירה והדבר הוא בגדר הציפיות לנזק.
ב. מי שתובע פיצויים חייב להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל עקב ההפרה, ולצורך קביעת שיעורו של הנזק יכול והנפגע יפנה למועד קובע להערכת נזק שהוא אף מאוחר יותר מיום ההפרה או יום ביטול החוזה. המועד הקובע לענין מדידת שיעורו של הנזק יכול להיות שונה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ביהמ"ש רשאי גם לפנות למועד בו רכש הנפגע בפועל דירה אחרת, גם אם מועד זה מאוחר יותר ממועד ההפרה או הגשת התביעה.
ג. אשר לטענת המערערת כי על המשיבים היה למנוע את הנזק או להקטין אותו ע"י רכישת דירה חילופית ביתרת כספם ואף בסכום שנתנו מקדמה ושהמערערים היו מוכנים להשיב - בטל ההוכחה בשאלת קיומו של פטור מן החובה לשאת בפיצויים עקב אי הקטנת הנזק ע"י הנפגע, רובץ על מי שהפר את ההסכם. השאלה מהי המידה בה הורם הנטל מוכרעת לפי אמת המידה הנוהגת בהתדיינות בעלת אופי אזרחי. אין לבוא בטרוניה למשיבים על כי לא רכשו דירה חילופית כי בעת שהודע להם על הפרת החוזה לא היתה בידיהם האפשרות לרכוש דירה כאמור. הם סמכו על כך שיזכו במשכנתא בעת רכישת הדירה החדשה אצל המערערת ובעת ההיא לא מצאו דירה אחרת שאותה ניתן לרכוש בתנאים דומים. כמו כן לא יכלו
לרכוש דירה מיד שניה עקב הסתמכותם על המשכנתא. זאת ועוד, המשיבים היו יכולים לרכוש דירה אחרת, אם בכלל, רק אילו נתקיימו שניים אלו: אם היו נוטלים חזרה את המקדמה ואם היו מוצאים דירה דומה לרכישה בזכויות דומות. הם לא היו חייבים ליטול חזרה את דמי הקדימה כל עוד עמדו על זכותם לאכיפת החוזה. החוזה אינו בטל עקב הודעתו החד צדדית של המפר שאין בכוונתו לקיים אח התחייבויותיו. הודעה כאמור אמנם מעניקה לנפגע את הזכות לבטל את החוזה אך כל עוד לא בוטל, התחייבויותיו של המפר בעינן עומדות ועמה זכות הנפגע לתבוע אכיפה.
ד. לענין שיערוך המקדמה שקיבלה המערערת - אין יסוד לגישה ההופכת את מועד מתן ההודעה על ביטול החוזה למועד ביטול החוזה. הפרת החוזה אינה מבטלת אותו ומכאן שביהמ"ש רשאי היה לחשב את הפיצויים על יסוד ערכי דירות ביום מתן פסה"ד ולא ביום ההפרה.
ה. אשר לקביעת פיצויים של 100,000 ל"י בשל אי נוחות וסבל - החוק מאפשר הטלת פיצויים בעד נזק שאינו נזק ממון והסכום שנפסק אינו מופרז במידה שתצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. הפיצויים נקבעים ע"י ביהמ"ש בשיעור הנראה לו סביר בנסיבות הענין וההכרעה מעוגנת בהערכתו של ביהמ"ש ובדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בזה. על כן יש לדחות בענין זה הן את ערעור המערערת והן את הערעור הנגדי.
ו. אשר לפיצוי בגין שש שביעיות הנותרות של מחיר הדירה - ביהמ"ש יכול היה לקבוע את הפיצוי על הבסיס של ההפרש שבין עליית המחירים לבין עליית ערך הדולר של הסכומים שהושקעו בדולרים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא. עו"ד גב' ש. נוימן למערערת, עו"ד בן שוהם למשיבים. 7.4.83).

ע.א. 829/80 - שכון עובדים בע"מ נגד שרה זפניק ואח'

יצירת התקשרות מחייבת ע"י קבלת "הצעה בלתי הדירה" ויתור על זכות לתביעת פיצויים בגין הפרת התקשרות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בהמ' פתיחה 392/72 - הערעור נתקבל).

המערערת פירסמה הודעה בדבר הרשמה וקבלת פקדון ע"ח רכישה של 60 דירות בבנין שהיא מקימה, תוך ציון מרווח המחירים של שני סוגי דירות. בסוף ההודעה נאמר "ההרשמהוקבלת הפקדון מסתיימים ב-31.12.78". היה לחץ רב מצד הפונים לחברת וזו לא נקטה באמצעים הדרושים כדי להקל את הלחץ. המשיבים הצליחו לקבל את טופס ההפקדה וליחד את הדירה המסויימת שאותה יוכלו לרכוש אם יעמדו בתנאים ובמועד. נאמר להם כי ההפקדה היא בסך 500,000 ל"י שיש להפקידם לא יאוחר מיום 31.12.78 בשעה 12. המשיבים גייסו את הכספים והגיעו במועד הקבוע למשרד החברה כדי לסיים את ההליכים. חרף המתנה של שעות לא הגיע תורם והדבר נבע מהתנהגות בלתי סבירה מצד החברה שכמוה כחוסר תום לב. נותרו 25 מועמדים ללא טפול והם דרשו להתייחס אליהם כמו לאלה שגמרו את הטיפול. המנהל ערך רשימה של הממתינים וכעבור שבועיים החליטה החברה לאפשר לכל אלה שהמתינו לרכוש את הדירה במחיר הגבוה ב- %10 מהנקוב בהודעה ובתוספת של %3.5 עליית מדד יוקר הבניה. יחד עם זאת דרשה כי מי שיבקש לממש הסדר זה יחתום על כתב ויתור שלפיו עם חתימת החוזה החדש אין לרוכש ולא תהיינה לו שום תביעות אלא עפ"י החוזה החדש. המשיבים חתמו על חוזה לפי התנאים החדשים ועל כתב
הויתור, אך הודיעו כי הם עושים זאת תוך מחאה. לאחר מכן הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי כי יוצהר שהחברה נהגה כלפיהם שלא בתום לב בעת המו"מ וכי הם זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם, המתבטא בפער המחירים בין ההצעה הראשונה לבין ההסדר החדש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה והצהיר שהמשיבים זכאים לקבל את הדירה במחיר הראשוני ומכאן הערעור.

א. ב"כ המשיבים טען כי ההודעה דלעיל, יחד עם מסירת הטופס למשיבים וייחוד הדירה הספציפית, היוותה הצעה בלתי הדירה במובן סעיף 3(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) שכן בהצעה זו כלולים כל התנאים והמועדים וכל מה שנותר לביצוע אינו אלא לומר "מקבל אני"; לא היה עוד צורך במו"מ והמשיבים מצדם עשו את כל הדרוש והוכיחו בעליל ע"י התנהגותם שהם מוכנים לקבל את ההצעה; אם לא יצאו אל הפועל "ההרשמה וקבלת הפקדון" הרי קרה הדבר מחמת "אשם בהתקשרות"מצד החברה, היינו חוסר תום לב מצדה במובן סעיף 12 לחוק החוזים. הוא מוסיף וטוען כי אמנם מי שתובע על סמך עילה זו זכאי רק ל"פיצויים שליליים" שפירושם החזרת מצבו לקדמותו כאילו לא נשא ונתן, אך לכלל זה חריג, כאשר חוסר תום הלב מונע את שיכלולו של הקיבול. אז רואים את ההסכם כאילו נקשר ואת ההתנהגות של המפר כאילו הפר הסכם שכבר נעשה, ועל בסיס זה נקבע הפיצוי ההולם.
ב. צודק ב"כ המשיבים בטענתו כי מכח "האשם בהתקשרות" יש ורואים פעולות שאותו אשם מונע את ביצוען, כאילו בוצעו. נכונה גם הטענה כי משהתגבשה ההצעה הבלתי הדירה, לנוכח התנהגות המשיבים המוכיחה את רצונם לקבל את ההצעה, הרי התוצאה של "האשם בהתקשרות" מצד החברה היא מניעת ביצוען של פעולות ההפקדה וחתימה על הטופס, דרישות הכלולות בהודעה. כיון שכך המסקנה המשפטית היא שיש לראות את מצב המשיבים כאילו שתי הפעולות הללו בוצעו על ידם בעוד מועד.
ג. אם אכן נוצרה התקשרות מחייבת, יכלו המשיבים, נוכח סירובה של החברה לחתום על חוזה לפי תנאי ההצעה, לפנות לערכאות ולתבוע אכיפה או פיצויים. במסגרת תובענה כזו יכלו גם לבקש צו מניעה כדי שמטרתם לרכוש את הדירה המסויימת לא תסוכל מראש. אולם המשיבים העדיפו שלא להסתכן בהגשת תובענה, והעדיפו לסמוך על מה שקרה רק בלחץ על החברה שתחתום אתם על חוזה. אולם החברה מצדה היתה נכונה לעשות כן רק בתנאי שהמשיבים יחתמו על כתב הויתור וכן בתוספת מחיר. המשיבים חתמו על כתב ויתור, אך בד בבד מיחו בהבל פה על הדרישה לויתור ותנאי התשלום. מחאה זו היא מסרת כל ערך. למשיבים לא היתה כל זכות לכוף את החברה לחתום על חוזה, אלא על ידי פנייה לביהמ"ש (אם בכלל), והחברה מצדה עמדה על הויתור כעל תנאי בלעדיו אין. החתימה לא נכפתה על המשיבים, אך מאידך שקילה של כדאיות בחרו מרצונם החפשי לעשות כנדרש.
ד. אשר לטענה כי כתב הויתור נעדר נפקות משפטית בהיותו התנאה על עקרון תום הלב שהוא באופיו קוגנטי - אין מדובר בויתור מראש על עילה של חוסר תום לב במסגרת חוזה קיים, אלא על וויתור לגבי התפתחות שהפכה לנחלת העבר ובויתור כזה אין כל דופי. כאשר עמדות הצדדים היו סותרות מוטב ורצוי היה שיגיעו לעמק השווה כשכל צד מוותר חלקית. בנסיבות אלה העברת קו על העבר לקראת התקשרות בחוזה היתה בגדר צעד נבון וכדאי לשני הצדדים. דומה הדבר לפשרות רבות שבתי המשפט מעודדים אותן ויהיו עילות התביעה וטענות ההגנה
אשר יהיו. באמצעות הויתור על טענות למיניהן זכו המשיבים בחוזה מכר שהיה אמנם פחות טוב מן התנאים במודעה אך יותר טוב מהתנאים שהציעה החברה.
ה. אשר לטענה כי על ביהמ"ש לבטל את תנאי הויתור בהיותם תנאים מקפחים בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים - כתב הויתור עצמו לא נקבע מראש כדי לשמש תנאי לחוזים רבים בין המערערת לבין אנשים מסויימים במספרם ובזהותם. סעיף הויתור הוא אמנם תנאי בחוזה אחיד אולם אפילו הוא כלול ברשימת התנאים המגבילים בסעיף 15 לחוק אין בו בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות, משום קיפוח או משום יתרון בלתי הוגן של הספק, העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ז. פייט למערערת, עוה"ד חנן מלצר וי. טל למשיבים. 13.3.83).

ע.א. 81/82 - לה נסיונל... בע"מ נגד קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

*השאלה אם עגורן הוא "רכב מנועי" (הערעור נתקבל).

השאלה בערעור זה היא אם עגורן שגרם לתאונה הינו "רכב מנועי" במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לפני תיקונו. העגורן שמדובר בו מתנשא לגובה של 25 מטר ומנוע מסיע את העגורן על פני פסי מסילת ברזל שאורכם 25 מטר. לעגורן גלגלים אשר בעזרתם הוא נע על המסילה. מוסכם היה שעגורן שכל תכליתו היא עבודת מנוף אינו רכב מנועי ולעומת זאת עגורן נייד הכולל מנוף הידראולי המורכב על כלי רכב ויכול לנוע ממקום למקום ולבצע עבודתו בכל מקום הוא רכב מנועי במובן החוק, אך המחלוקת היתה כאשר מרחק התנועה של העגורן מוגבל ל- 25 מטר. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין הוא רכב מנועי והערעור על כך נתקבל.
בלשון בני אדם רכב הוא כלי בעל גלגלים המופעל או מיועד להיות מופעל באמצעות מנוע כלשהו, ואחת היא אם רכב כזה נע על דרך או על קרקע או שהוא נע על פסים וכן אין נפקא מינה אם הוא נע למרחקים או למרחק קצר ואין נפקא מינה מה מהירותו. (כל זאת לפני שתוקנה ההגדרה של רכב מנועי בחוק ונקבע שרכב מנועי הוא רכב שעיקר יעודו לשמש תחבורה יבשתית. לפי ההגדרה החדשה של רכב מנועי ודאי שלא יכלל עגורן מסוג זה בהגדרת רכב מנועי).

(בפני השופטים: אלון, ברק, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ב. זיגר למערערת, עו"ד א. ביתהלוי לקרנית, עוה"ד ר. חן וי. כהנוב למשיבים האחרים. 27.3.83).

ע.א. 653/80 - יצירות ברנע בע"מ ואח' נגד דנית חברה לפיתוח בע"מ

*סרוב לדחות משפט ומתן פס"ד במעמד צד אחד (הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תובענה נגד המערערים והמערערים הגישו תביעה שכנגד. לאחר שנשמעו ראיות המשיבה נדחה המשפט ליום 23.6.80 שהיה יום שני בשבוע. באותו יום צריכים היו להעיד עדי המערערים. במוצאי שבת של אותו שבוע, לאחר חצות, ילדה אשתו של ב"כ המערערים, ולרגל הקשיים שהיו בלידה היתה מאושפזת עדיין בעת שהמשפט אמור היה להשמע, והפרקליט צריך היה לטפל בבנו בן ה- 3. ביום ראשון בבוקר טלפן הפרקליט למזכירות ביהמ"ש וביקש דחיית המשפט שנועד ליום שני. נאמר לו שעליו להגיש בקשה בכתב לשופט עצמו. ביום שני, בשעה היעודה למשפט, הופיע המערער השני עם בקשת הדחייה
שבה צויינו הפרטים דלעיל. ביהמ"ש המחוזי סרב לדחות את המשפט בקבעו "אינני רואה הצדקה לבקשה לדחות את הדיון. עורך הדין... צריך היה לעשות סידורים ביחס לטפול בבנו. אין בכך ... הצדקה לביטול זמנו של ביהמ"ש". ביהמ"ש ביקש מהמערער שיביא ראיות ויעיד בעצמו אך הוא סרב ללא נוכחות פרקליטו. כיון שכך ביקש השופט מב"כ המשיבה לסכם והלה סיכם ולאחר מכן ניתן פס"ד שדחה את התביעה שכנגד של המערערים וחייב את המערערים בסכומי כסף שונים למשיבה. הערעור נתקבל.
בתי המשפט כורעים תחת עומס העבודה וביטול ישיבה גורם לביטול זמן יקר של ביהמ"ש ושל מתדיינים אחרים הממתינים זמן רב. עו"ד מצווה בנסיבות אלה לנקוט בכל האמצעים כדי ששמיעת המשפט לא תידחה. ברם, קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות כי ביהמ"ש יענה לבקשה לדחיית מועד הדיון. במקרה שלפנינו לא נתן השופט במידה מספקת את דעתו לתוצאות הנובעות מאי דחיית המשפט. התביעה הביאה את כל ראיותיה ואילו הנתבעים טרם הביאו ראיותיהם וכתוצאה מאי דחיית הישיבה ניתן פס"ד לטובת התובעת על סמך ראיותיה בלבד. מתן פס"ד בנסיבות כאלה מהווה תוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עשיית צדק לבעלי הדין, גם כאשר היתה לנתבע הזדמנות להביא ראיותיו אך בשל שיקול מוטעה של פרקליטו לא הובאו הראיות במועד. אילו היו הנימוקים שבפי הפרקליט קלושים ונטולים כל הצדקה אף לכאורה, יתכן והיה מקום שלא להיענות לבקשת הדחייה על אף התוצאה כאמור, אך לא כן אירע במקרה שבפנינו. אמנם שקל הפרקליט שיקול לא נכון, אך לכלל שיקול לא נכון זה בא הפרקליט מתוך נסיבות של בעיות משפחתיות שאירעו פתאום, והזמן בין האירוע לבין מועד הישיבה היה קצר ביותר. לפיכך נתקבל הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי. המערערים חוייבו לשלם הוצאות למשיבה.

(בפני השופטים: אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אלון. עו"ד קראוס למערערים, עו"ד טלגם למשיבה. 27.12.82).

ע.א. 890/80 - מאיר פפיאשוילי נגד מדינת ישראל

*תביעה בגין נכות שנגרמה עקב התנגדות לשוטר (הערעור נדחה).

באחד הימים, ב- 1976, ניגש שוטר בשם נעים לביתו של המערער כדי לגבות קנס של 75 ל"י שהוטל על אשת המערער בשל עבירה על חוק עזר עירוני. המערער ואשתו סרבו לשלם את הקנס ואז ביקש השוטר לעצור את האשה. המערער פתח בצעקות והודיע לשוטר שלא יאפשר לו לקחת את אשתו. השוטר הזמין את המערער למשטרה ושם המערער החל להשתמש בכח. לפניית אחד הקצינים שיתלווה לנעים הגיב המערער בכך שחלץ נעליו וחולצתו ועמד ב"עמידת קרטה" ואיים על כל הסובבים אותו. כשהתקרבו אליו השוטרים בעט המערער ב"מקום רגיש" של אחד השוטרים שצנח ארצה והתפתל בכאביו. אז תפס הקצין את המערער "תפיסת שוטר" בזרוע סביב הצוואר וגרר אותו לכיון בית המעצר מרחק של 15 מטר. שם צנח המערער חסר הכרה ונתברר כי נקרע לו עור התוף באוזן. הוא נותח ונשאר נכה בשיעור של %10. הקצין העיד כי המערער אמר לו, כאשר התייצב ב"עמידת קרטה", כי "עשרה כמוך לא יקחו אותי מכאן". כמו כן העיד הקצין כי תנועת הקרטה של המערער נראתה מאד מקצועית וכי רק אחרי הבעיטה הגיב הקצין כעדותו "בדיוק כמו שלימדו אותי בקורס שוטרים". בימ"ש השלום הסיק מהעובדות הנ"ל כי הקצין לא השתמש במידה בלתי סבירה של כוח וכי התנהגות המערער הצדיקה שימוש בכח רב למדי ועל כן המערער בשל תוקפנותו אחראי בעצמו לנזק שנגרם לו. עם זאת הטיל על המשטרה %50 אחריות,
בנימוק שהמשטרה לא היתה רשאית לתבוע מאשת המערער את תשלום הקנס ביום התקרית, וממילא לא היתה לה הזכות לעצרה. בפעולה בלתי חוקית זו, סבר השופט, יצרה המשטרה את הרקע שגרם לתקיפת השוטר. כמסתבר היתה מסקנה זו של בימ"ש השלום מוטעית. ביהמ"ש הסתמך על דחייה שקיבלה אשת המערער לתשלום הקנס, אך דחייה זו היא קיבלה לאחר האירוע האמור, כך שבשעת האירוע היתה הצדקה לנסיון לעצור את אשת המערער. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי וכאן התבררה טעותו של בימ"ש השלום. שופטי הרוב קיבלו את ערעור המדינה וביטלו את חיובה של המשטרה בכלל ואילו שופט המיעוט סבר כי הקצין השתמש בכח רב מדי כשתפס את המערער בגרונו וגרר אותו לכיוון בית המעצר כ- 15 מטר. לדעת שופט המיעוט "אובדן ההכרה של התובע כתוצאה מלפיתת גרונו... מוכיחה הוכחה ניצחת שמידת הכוח... היתה מופרזת...". הערעור על החלטת שופטי הרוב נדחה.
חובה על אנשי משטרה להיות מופת בהתנהגות מאופקת ומרוסנת ואסור להם להשתמש באלימות מופרזת גם כלפי אדם מתפרע או מתגרה. מאידך חובה על אנשי משטרה למלא תפקידם ותפקיד זה כולל השתלטות על אדם אלים ומתפרע המנסה להכשיל את המשטרה בעת מילוי משימה חוקית. אין למתוח בקורת על הקצין אשר בנסיבות הנ"ל תפס את המערער ב"תפיסת שוטר" ואין פסול בכך שתוך ניצול היתרון הזמני הוביל את המערער במהירות לאורך מרחק של 15 מטר עד לכניסה לבית המעצר. בכל הנסיבות יש לדחות את ערעורו של המערער.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, שינבוים. החלטה - השופט בך. עו"ד שכטר למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 14.4.83).

ע.א. 50/81 - מדינת ישראל נגד יוכבד ליכטר

*גובה הפיצויים בהפקעת מקרקעין (הערעור נדחה).

למערערת היתה חלקת קרקע באיזור ארמון הנציב וחלקה זו הופקעה יחד עם כל השטח שמסביב. באשר לפיצויים הוגשה חוות דעת המומחה אלוני מטעם המדינה וחוות דעת המומחה דנוס מטעם המשיבה. לפי חוות דעתו של דנוס שווי החלקה היה בעת ההפקעה 75 ל"י למטר ולפי חוו"ד של אלוני השווי היה 20 ל"י למטר. המשיבה הגישה לביהמ"ש דו"ח חקירה שנערך ע"י המעריך כרוך, שנתמנה כחוקר מטעם ביהמ"ש בדיון על שוויה של חלקה אחרת באותו שטח, והנמצאת במרחק מה ממנה (להלן - חלקת קמינר). ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות דעתו של כרוך, קבע שקיים דמיון בין שתי החלקות, אך זאת של המשיבה עדיפה במקצת על זו של חלקת קמינר. בחלקת קמינר קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המדינה והפחית את המחיר ל- 42.5 ל"י למטר, וכאן סבר ביהמ"ש המחוזי כי ערך החלקה צריך להיות 50 ל"י למטר. הערעורים נדחו.
אין פגם בכך שביהמ"ש המחוזי לא הלך בעקבות פס"ד שניתן ע"י אותו בימ"ש בהרכב אחר. באותו מקרה הוערכה חלקה בסכום של 23 ל"י למ"ר, אך שם לא הוגשה כל חוו"ד מטעם בעלי המקרקעין אלא של מעריך מטעם המדינה. מחירים שנקבעו במשפטים אחרים על סמך נתונים וראיות שהיו שם אין בהם כדי להכריע במשפט אחר.
אין דופי בהחלטה לקבל את חוו"ד של כרוך שניתנה בתיק אחר לתוך תיק זה. אומנם כרוך לא נתמנה כחוקר בתיק הנוכחי, אך הדו"ח נתקבל כחוו"ד מומחה ולא כחוקר. אין כל סיבה מדוע לא תתקבל חוו"ד מומחה לגבי חלקה שבשכנות ויתקיים דיון על דמיון בין החלקה שבדיון והחלקה שלגביה ניתנה חוות הדעת. מה גם שכרוך היה עד במשפט הנוכחי ונחקר על חוו"ד. אין לגרוע איפוא מכוחו של הדו"ח
שהגיש. ביהמ"ש המחוזי נתן טעם להעדפת חוות דעתו של כרוך, ויש גם לקחתבחשבון את העובדה שחוות הדעת של כרוך אושרה בערעור ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: אלון, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד א. בן טובים למערערת, עו"ד ד. צימרמן למשיבה. 3.2.83).

ע.א. 648/78 - פרסי בע"מ נגד האחים זיזה בע"מ

*טענה של הפרת הסכם (הערעור נדחה).

שתי החברות ניהלו במקביל מו"מ עם חברת משהב לרכישת מבנה של משהב ולבסוף הסכימו כי יימנעו תחרות וינהלו את המו"מ עם משהב ביחד. הוסכם בין היתר כי "מימון הרכישה יהיה ע"י תשלום במזומן של 250,000 ל"י שימומן ע"י פרסי, וערבות בנקאית ליתרת המחיר שתומצא ע"י זיזה". בסופו של דבר סרבה משהב לקבל חלק מהמחיר באשראי תמורת ערבות בנקאית ודרשה כל התשלום במזומן. כיוון שכך סרבה זיזה לבצע את העיסקה ופרסי תבעה את זיזה לתשלום הפסד רווח צפוי בסכום של 50,000 שקלים באשר לדעת התובעת הפרה זיזה את ההסכם. זיזה התגוננה בכך שההסכם היה תלוי בתנאי מתלה שמשהב תסכים לקבל ערבות בנקאית ומשלא נתקיים התנאי התבטל החוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והערעור על כך נדחה. הפירוש שנתן השופט לדרך המימון שזיזה קיבלה על עצמה עולה ברורות מתוך ההסכם ומחומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש. זיזה נטלה על עצמה לממן את חלקה בדרך של אשראי מטעם משהב ע"י תשלום בשיעורים שיובטחו ע"י ערבות בנקאית, ובכגון דא אין מקום להשלמת פרטים לפי סעיף 26 ו- 46 לחוק החוזים בניגוד למוסכם בין הצדדים.

(בפני השופטים: אלון, ברק, טירקל. החלטה - השופט אלון. עו"ד בן סירא למערערת, עו"ד ח. סיטון למשיבה. 27.3.83).

ע.א. 423/80 - נתן אבדני ואח' נגד אשר קסוטו ואח'

*הצמדת סכומים המוחזרים בעקבות ביטול הסכם עקב הפרתו (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

המערערים רכשו דירה מהמשיבים ושילמו על החשבון 320,000 ל"י. כתוצאה מחילוקי דעות עתרו המערערים לביהמ"ש שיצהיר כי המשיבים הפרו את ההסכם העל כן הוא בטל וכן כי על המשיבים להשיב להם את כספם. ביהמ"ש קבע כי המערערים הם שהפרו את ההסכם והצהיר על בטלות ההסכם. עפ"י ההסכם רשאים היו המשיבים לחלט לעצמם 200,000 ל"י פיצויים וביהמ"ש קבע כי סכום זה ישאר בידיהם ואילו סכום של 120,000 ל"י יוחזר למערערים. סכום זה הוצמד רק מתאריך פסה"ד. ביהמ"ש ציין כי המשיבים היו זכאים לעכב תחת ידם את הסכום הנ"ל, הם קיימו את ההסכם והיו מוכנים לקיימו, ועל כן אין לחייבם להחזיר את הכסף צמוד מיום קבלת הסכום על ידם. ביהמ"ש חייב את המשיבים בתשלום הוצאות המשפט בהתחשב בנסיבות הענין. ערעור וערעור נגדי נתקבלו.
ערעורם של המערערים הצטמצם בסופו של דבר לשאלה אם על המשיבים להשיב להם את כספם כשהוא צמוד מיום קבלתו וערעורם נתקבל. השאלה איננה אם עד מועד הביטול החזיקו המשיבים כדין בכספים שקיבלו, אלא מה היקף ומהות ההשבה כאשר החוזה בוטל. כל כספי המקדמה היו ברשותם של המשיבים מיום קבלתם וככל שנגרם להם נזק עקב ההפרה נשאר בידם הסכום של 200,000 ל"י שנקבע בהסכם כפיצוי במקרה של הפרה. באשר ליתרה, לא רק שלא נטען שהמשיבים לא עשו שימוש בכספים כרצונם, אלא אין גם חשיבות מה עשה בפועל המחזיק בכסף כשהוא צריך להחזיר אותו. כשמדובר בשיעורי האינפלציה הגבוהים
כל אדם סביר דואג לשמירת ערך הכסף ויש לייחס למשיבים התנהגות סבירה כזו. מלבד ההנחה שכך נוהג כל אדם סביר הרי על מי שמחזיק את הכסף לדעת שבמקרה ויהא עליו להשיבו תהא ההשבה עפ"י הערך הריאלי.
נותרת השאלה בדבר היקפה של ההצמדה ושיעור הריבית. יש לביהמ"ש שיקול דעת לתקופה שמלפני הגשת התביעה ולצרכי שיקול דעת זה יש לבחון כל ענין עפ"י נסיבותיו המיוחדות. בין שיקולים אלה ניתן לקחת בחשבון את השיקול שהענקת מלוא ההצמדה וריבית עשויה לשמש עידוד להפרת חוזים, באשר המפר יסמוך על כך שיקבל חזרה את מלוא כספו לפי ערכו הריאלי. אך במקרה דנן כבר סבלו המערערים מכך שהמשיבים חילטו לעצמם 200,000 ל"י ובנסיבות אלה יש צידוק לפסוק הצמדה וריבית מלאים מיום קבלת התשלום ועד להשבתו.
אשר להוצאות - צודקים המשיבים כי לא היה מקום לחייב אותם בהוצאות בביהמ"ש המחוזי. בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בענין הוצאות, אך כאן ההתערבות היא מוצדקת. בכל הנושאים שעמדו לדיון בין הצדדים זכו המשיבים בביהמ"ש המחוזי ולפיכך לא היה מקום לחייבם בהוצאות.

(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד פלדמן למערערים, עו"ד ש. זילברמן למשיבים. 17.3.83).

ע.א. 744/80 - אשר בלומברגר נגד מניה בורשטיין

*פירוש הסכם לביטול תובענה (הערעור נתקבל).

המשיבה היתה אמורה לקבל במסגרת הסכם גירושין דירה מבעלה ולפי ההסכם היתה צריכה לשלם לו סכום כסף. הסכום לא היה בידיה והמערער נתן לה סכום כסף. לאחר שהמשיבה התגרשה עבר המערער לגור אתה בדירה. היא חתמה על אישור האומר כי קיבלה ממנו 159,000 ל"י ו"במקרה של פירוד בינינו, ביוזמת אחד מאתנו, אחזיר את הסכום הנ"ל...". לימים אירע פירוד בין השניים ואז פנה המערער לביהמ"ש ועל יסוד האישור ביקש שיוחזר לו הסכום האמור. לפני שהגיעה התובענה לשמיעה התפייסו הצדדים וחתמו הסכם. אחד הסעיפים שבו אומר כי "אם יגיש (המערער) תביעה חדשה אחרי חתימת ההסכם תהיינה לצדדים אותן זכויות שהיו להם עד עכשיו לטעון כל טענה... מאחר וכוונת הצדדים בהסכם זה היא רק לדחות את שמיעת המשפט בתביעה זו...". לאחר מכן חיו השניים ביחד ושוב נפרדו והפעם סופית. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו המחודשת של המערער באשר לדעתו תוקפו של האישור הראשון פג בעקבות הפירוד הראשון וההתפייסות שבעקבותיו. הערעור נתקבל.
מסקנת ביהמ"ש המחוזי איננה מתיישבת עם האמור בהסכם השני שקבע במפורש כי החתימה על ההסכם וביטול התביעה באו רק לדחות את שמיעת המשפט בתביעה תוך השארת המצב כפי שהיה קיים ביום החתימה על המסמך. אשר לשאלת ההצמדה - עפ"י החומר שבפני ביהמ"ש קשה להגיע למסקנה חד משמעית באשר למועד שבו אירע הפירוד הסופי ולפיכך תחול ההצמדה מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: השופטת בן פורת, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ב. בצלאל למערער, עו"ד ה. אונגר למשיבה. 20.3.83).

ע.א. 679/80 - ז'אן לייבה ואח' נגד פנינה לייבה ושיכון עובדים *שיתוף בדירה" בין בני זוג (הערעור נדחה). המערער והמשיבה נישאו באפריל 1973. היו אלה נישואיה הראשונים של האשה ונישואיו השלישיים של הבעל. נולד להם בן ב- 1974 ואז החלו חיכוכים בין השניים עד שב- 1978 נאלצה האשה לעזוב את הבית יחד עםבנה. המחלוקת בין בני הזוג הינה באשר לדירה באשדוד שנרכשה ע"י הבעל מחברת שיכון עובדים (להלן החברה) לפני שבני הזוג נישאו. הבעל שילם ע"ח
הדירה סכומים מסויימים לפני נישואין, ולאחר שנישא שולמו סכומים נוספים, וביניהם סכום של 5,000 ל"י, ע"י האשה מכספים שקיבלה מהוריה. מספר חודשים לאחר הנישואין נמסרה החזקה בדירה לבני הזוג ועל המסמכים שנחתמו עם הכניסה לדירה וכולל פרוטוקול קבלת החזקה חתמו שני הצדדים. האשה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי לקבלת הצהרה שהיא שותפה בדירה עם בעלה, בבעלות ו/או בחכירה. תוך מהלך המשפט הועבר רישום הדירה בפנקסי החברה על שם הורי הבעל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שאין הסכם מפורש בין הצדדים באשר לשותפות בזכויות בדירה הרי שקיים ביניהם הסכם מכללה וזאת עפ"י הלכות השיתוף הנכסים. ביהמ"ש הביא לענין זה בחשבון את הנתונים הבאים: לאחר הנישואין שררה הרמוניה בין בני הזוג; שאלת המגורים היוותה אחד הגורמים שהמריצו את האשה להסכים להינשא לבעל; היא שילמה מכספה על חשבון הדירה ובני הזוג נכנסו לגור בדירה לאחר הנישואין; בעת מסירת החזקה בדירה התנהג הבעל כאילו הדירה שייכת לשניהם ועל המסמכים השונים חתמו השניים. ביהמ"ש הסתייע גם בכך שהיו אלה נישואיו השלישיים של הבעל וסביר לחשוב שהבטחה מצדו כי הדירה תהיה שייכת לשניהם היתה אחד הגורמים לנישואין. כן קבע ביהמ"ש כי העברת הדירה ע"ש הורי הבעל נעשתה בחוסר תום לב וכדי לשלול מאת האשה את זכויותיה בדירה. אשר למהות זכותה של האשה נקבע כי היא בעלת זכויות אובליגטוריות כלפי החברה. הערעור נדחה.
לטענה כי בהמרצה נתבקשה הצהרה בדבר בעלות או חכירה ואילו ביהמ"ש נתן הצהרה בדבר זכויות אובליגטוריות ובכך חרג מהבקשה - במסגרת בקשת סעד הצהרתי שעניינו בעלות או חכירה רשאי ביהמ"ש להעניק סעד הצהרתי בדבר זכויות פחותות מאלה כמו זכויות אובליגטוריות. אשר לטענה כי מכיון שהנכס נרכש ע"י הבעל לפני הנישואין אין לייחס שיתוף בנכס זה - הנימוקים שצויינו לעיל בהצטברותם היה בהם כדי להביא למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הוסכם מכללא כי שתוף הנכסים בין הצדדים יחול באשר לדירת המגורים. כעיקרון חלה הילכת שיתוף הנכסים לא רק על נכסים הנרכשים על ידי בני זוג לאחר נישואיהם, אלא עשויים לחול גם לענין נכסים שיש לכל אחד לפני הנישואין ובלבד שניתן להצביע על מערכת כוללת של עובדות שמהן ניתן להסיק דבר קיומו של שתוף בנכסים. מערכת עובדות כזו נמצאה בענייננו.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, גב' נתניהו. עו"ד א. קורץ למערערים, עו"ד א. דבירי למשיבות. 22.3.83).

ע.א. 767/80 - גובה המכס נגד ליאון קאטץ ואח'

*זכויות תושב חוזר לענין פטור ממכס (הערעור נדחה) שני המשיבים, בעל ואשתו, הגיעו ארצה בשנת 1968, הוא כתייר והיא כתושב חוזר. בבואם ייבא המשיב מכונית והמשיבה ייבאה חפצים שונים אחרים, כל אלה ללא תשלום מסים מתוקף זכויותיהם עפ"י דין. בשנת 1970 עזבו השניים את הארץ. המשיב מכר את המכונית ושלם את מלוא המסים והמשיבה לא שלמה את המסים אלא השאירה את החפצים בדירתה. השניים חזרו ב- 1978 והפעם בא המשיב כעולה והביא עמו מכונית והמשיבה הביאה חפצי בית שונים. גובה המכס סבר שמכיון שהאשה לא הוציאה בפעם הקודמת את החפצים שהביאה ללא מסים מהארץ הרי לפי כללי המכס ניתן לחייב בתשלום מכס על כל החפצים שהביאה עתה וגם על המכונית שייבא בעלה. המשיבים שילמו את המכס הנדרש והגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי להשבת הסכומים ששילמו. ביהמ"ש המחוזי פירש את הכללים הנוגעים לענין וקבע כי בדין נגבה המכס מחפצי האשה שייבאה אך
אין פירוש הסעיפים מצדיק גביית מכס בגין מכוניתו של המשיב. הערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' ל. מרגלית למערער, עו"ד י. שנלר למשיבים. 22.3.83).

ע.א. 125/81 - עדה אלמגור נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*זכות המינהל לדמי הסכמה עבור מתן רשות לתוספת בניה (הערעור נדחה).

המערערת חכרה מהקרן הקיימת לישראל חלקת אדמה בשנת 1955 וכיום בא המינהל במקום הקרן. בחוזה המכירה נקבע כי החלקה מוחכרת למטרת בנית דירה בת שלושה חדרים. צויין כי אסור לחוכר לבנות או להוסיף לבנין "מבלי קבלת הסכמה מפורשת בכתב על כך מהקרן". נקבעו דמי חכירה ואופן תשלומם. גובה דמי החכירה נקבע עבור דירה של שלושה חדרים. ניתנה לקרן הזכות להעריך מחדש את החלקה, לצורך גובה דמי החכירה, במקרים שונים, ובכללם אם תהיה תוספת בניה. הוגבלה העברת זכות החכירה לאחר ונקבע כי במקרה של העברה תקבל הקרן %50 מהרווח שמרוויחה החוכרת. המערערת הקימה בית מגורים על החלקה בהתאם למוסכם ובמאי 1919 היא ביקשה מהמינהל לאשר לה הקמת בנין נוסף בשטח של 169 מטר. המינהל דרש תמורת ההסכמה תשלום של כרבע מליון ל"י והמערערת טענה שאין למינהל זכות לדרוש תשלום עבור הסכמה לבניה נוספת. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה הצהרה כי אין המינהל רשאי להתנות את הסכמתו בתשלום, הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה.
ב"כ המערערת טען כי בסעיפים שונים של חוזה החכירה מדובר על תוצאה כספית של מתן הסכמה ע"י הקרן והוראה כזו אינה מצויה בסעיף שבו מדובר על הסכמה לבניה נוספת פרט להערכה מחדש כאמור. לטענתו יכולה הקרן להתנות תנאים שונים בקשר עם ההסכמה לתוספת בניה, אך לא לדרוש תשלום עבור זה. יש לדחות טענה זו. נפסק בעבר, לגבי חוזה חכירה שבו נקבע שאין להעביר את החכירה בלי הסכמת המחכיר, שהמחכיר רשאי לדרוש תשלום עבור מתן הסכמתו. הוא הדין כאשר נדרשת הסכמתו של המחכיר לבנייה נוספת שאין לחייבו לתת הסכמה ואם הוא רשאי לסרב לתת הסכמה ממילא הוא רשאי לדרוש תמורה בעד הסכמתו. העובדה שבחוזה נקבעו הוראות מפורשות על תשלום דמי הסכמה במקרה של העברת החכירה והדרך לקביעת דמי הסכמה אלה, אינה מצביעה על כך שהקרן אינה זכאית לדרוש תשלום בעד הסכמה בגין עניינים אחרים הנזכרים בחוזה וככלל זה הסכמה לבניה. ההוראה בדבר הערכה מחדש של דמי החכירה עקב בניה נוספת אינה שוללת דרישת דמי הסכמה. הגדלת דמי החכירה איננה תמורה בעד מתן ההסכמה אלא תוצאה של הקמת בנין נוסף והגדלת ההנאה של החוכר מהשטח המוחכר.
ביהמ"ש העליון אבחן בין הנתונים במקרה דנן לבין מקרה אחר שבו נפסק בביהמ"ש המחוזי כי המינהל לא רשאי היה לדרוש דמי הסכמה עבור תוספת בניה. תנאי החוזה באותו מקרה היו שונים מאלה שבעניננו. באותו חוזה נאמר כי "החוכר רשאי לעשות בדירה שינויים... בתנאי שיקבל את הסכמת המחכיר... המחכיר לא יסרב לתת הסכמתו כאמור אלא מסיבה סבירה וזאת כפוף להוראות סעיף 9" ובסעיף 9 נאמר כי "המחכיר רשאי להעלות את דמי החכירה... בכל מקרה בו נתבקשה הסכמתו (לבניה נוספת) וכתנאי לאותה הסכמה, בהתאם למה שיהיה מקובל...". תנאים אלה שונים באופן מהותי מהתנאים שבחוזה החכירה שבפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, אבנור. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד א. גרוניס למערערת, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיב. 13.4.83).

ע.א. 892/80 - קלמן שאול נגד אלתר פולקה ואח'

*פקיעת התחייבות בהסכם (הערעור נדחה).

המערער, המשיב מספר 3 ואדם נוסף, שאינו צד לדיונים, שכרו בשכירות שאינה מוגנת חנות של המשיב ובחוזה נקבע כי השכירות היא לשנתיים וכי המשכיר חייב להאריך את החוזה מפעם לפעם לאחר מתן הודעה מוקדמת של שלושה חדשים ע"י השוכרים, וכן נקבע כי "בכל מקרה שהחנות תועמד למכירה, תהא לשוכרים הזכות הראשונית לקנותה במחיר השוק". סמוך לאחר כינון השותפות הסתכסכו השותפים, המערער עבד בעסק מספר ימים בלבד, והתנהלו דיונים בביהמ"ש באשר לפירוק השותפות. בתום שנתיים לשכירות לא הודיעו השותפים על הארכתה והמשיב השלישי שהמשיך לנהל את העסק האריך את השכירות ולאחר מכן מכר המשיב למשיב השלישי את החנות. המערער ביקש לבטל את המכירה בטענה כי לפי החוזה צריך למכור את החנות לשותפים ועל כן מגיע לו שליש מהחנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בקבעו שהסעיף המחייב מכירת החנות לשוכרים הינו לתקופת ההסכם בלבד וכאשר היא נמכרה כבר לא היה ההסכם בתוקף וממילא אין למערער זכות כלשהי. הערעור נדחה.
בעת מכירת החנות כבר לא היה המערער בעסק והחוזה הראשון לא היה עוד בתוקף. טוען המערער כי כאשר שכר המשיב השלישי את החנות לאחר תום תקופת החוזה, הוא פעל גם מטעמו של המערער כאילו השתמש באופציה של הארכת הזכות עבור השותפים. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המשיב השלישי פעל בשמו ועבור עצמו בלבד בהתחשב בנסיבות הענין, ואין לקבל את טיעונו של המערער באשר לנקודה זו. יש להבחין בין שני עניינים: היחסים בין השותפים לבין עצמם, על כל הנובע מניהול עסק משותף; יחסי שכירות בין השוכרים למשכיר והאופציה הנדונה. היחסים בין השותפים הם במישור המתחייב מהסכם השותפות, ואף אם קיימת חבות של שותף אחד כלפי האחרים לפעול למען האינטרסים המשותפים, אין בכך בהכרח כדי להשפיע על היחסים עם המשכירים כאשר בין השותפים - השוכרים לבין המשכירים מסתיים קשר השכירות. אם פעל אחד השותפים לרעת השותפים האחרים, יכול שתקום לאחרונים עילת תביעה נגד השותף שפעל כך, אך משבאים לבחון את חבות המשכירים להעניק לשוכרים "זכות ראשונית" לרכוש את החנות, נבחנת שאלה זו עפ"י התנאים שנקבעו בחוזה השכירות, ובתנאי כי החוזה עדיין בתוקפו, או כי המשכיר היה בעצה אחת עם שותף אחד כדי לשלול מיתר השוכרים את הזכות שעמדה להם. בענייננו, כאמור, לא חודש חוזה השכירות וממילא ביחסים שבין המשכירים והשוכרים אין להתייחס לאותו חוזה.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד בן ברוך למערער, עוה"ד וינטר ואלטר למשיבים. 23.3.83).

ע.א. 332/80 - דוד איטרמן נגד מוצרים כימיים בע"מ

*פסיקה עפ"י קביעות מומחה (הערעור נדחה).

המערער והמשיבה היו שותפים במפעל והמשיבה ביקשה פירוק השותפות. ביהמ"ש מינה את רואה החשבון רצ'קובסקי כחוקר בהסכמת הצדדים והלה ערך בדיקה יסודית באשר לכל נתוני השותפות והחשבונות שבין הצדדים. הצדדים יוצגו בפני רצ'קובסקי ע"י עורכי דין ורואי חשבון והם הביאו לפניו כל הנתונים שביקש. לאחר מכן הגיש רצ'קובסקי את מסקנותיו ועל פיהם קבע ביהמ"ש את חלקו של המערער בשותפות והסכום שיקבל מאת המשיבה. המערער ביקש להביא מטעמו עדות נוספת של רואה חשבון וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה. המערער טען כי רצ'קוסקי מונה אמנם עפ"י הסכמת הצדדים אך מינויו ע"י
ביהמ"ש לא היה בו לשלול מהצדדים את הזכות להביא ראיות נוספות. אכן, כשממנה ביהמ"ש חוקר או מומחה מטעמו אין בעצם המינוי למנוע מהצדדים להביא ראיות אחרות, גם אם בדרך כלל הכוונה במינוי כזה היא לחסוך בהבאת ראיות או לקצר את ההליכים. ברם, רשאים הצדדים להסכים גם שממצאיו יחייבו ללא שיהיו רשאים להביא ראיות לסתור. את ההסכמה ניתן להסיק מתוך הנסיבות והדבק הדברים. עפ"י הנסיבות בענייננו צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שהסכמת הצדדים מונעת הבאת ראיות חדשות נוספות. עפ"י הסמכויות שניתנו לרצ'קובסקי בהחלטת הערכאה הראשונה חרג מעמדו מעבר לזה של מומחה סתם והוא מתקרב לזה של בורר או מעין בורר.
גם בענין שיעור חלקו של היטרמן בעסק אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שהתבססה על עדותו של רצ'קובסקי.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. זר למערער, עו"ד אטיאס למשיבה. 24.2.83).

ע.א. 44/81 - חיים ולירו ואח' נגד הועדה לתכנון ולבניה ירושלים

*המועד בו מתבצע התשלום לענין הצמדתו למדד (הערעור נתקבל).

המערערים תבעו מהמשיבה פיצויים בגין הפקעת מקרקעין והגיעו לידי הסכם שקיבל תוקף של פס"ד בדבר התשלום ובדבר הצמדת הסכום עד לתשלום. נאמר בהסכם כי חישוב ההצמדה יהיה "עד למדד שיפורסם לאחרונה לפני התשלום המלא בפועל". ביום ששי, 15.8.80, בשעה 30:12, בא שליח מטעם המשיבה למשרדו של ב"כ המערערים ובידו שיק על כ- 6.5 מליון ל"י, סכום החוב מחושב עפ"י המדד שפורסם ביום 15.7.80. באותו יום ששי בשעה 00:2 התפרסם המדד החדש. ב"כ המערערים קיבל את השיק והודיע כי יהא זכאי להפרשי הצמדה כשהם מחושבים עפ"י המדד החדש מיום 15.8.80. כשהוגש פסה"ד שבפשרה למשרדי ההוצל"פ קבע הרשם כי הדין עם המערערים, כיון שביום ששי נסגרים הבנקים בשעה 12 והמועד הראשון שבו יכול הבנק לפרוע את השיק הוא ביום ראשון 17.8.80. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי משנמסר השיק בוצע התשלום, שכן השיק הוא אמצעי תשלום מקובל בתנאי המסחר וההתפתחות הבנקאית בעידן המודרני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למעשה לא נגרם למערערים כל נזק כי אפילו היו מקבלים ביום ששי בשעה 30:12 מזומנים לא יכלו בשעה זו לעשות בהם דבר. הערעור נתקבל.
הנושה רשאי לדרוש כי התשלום ייעשה במזומנים שכן אלה מהוים הילך חוקי, ורשאים הצדדים להסכים כי התשלום יעשה בדרך אחרת והסכמה. זו יכול ותשתמע מתוך הנסיבות. כך הדבר כשמדובר בסכומי כסף ניכרים. כשהסכימו הצדדים שהתשלום יעשה באמצעות מסמך סחיר, ההנחה היא שקבלת המסמך מהווה תשלום מותנה ורק אם המסמך יכובד יפקע החיוב. עם זאת רשאים הצדדים לקבוע שמסירת מסמך סחיר אינו תשלום מותנה אלא תשלום מוחלט.
שאלה אחרת היא מה הדין כאשר המסמך מכובד לענין מועד התשלום. האם רואים את התשלום מבוצע כאשר מכבדים את המסמך או שמא רואים את מועד התשלום במועד הוצאת המסמך הסחיר. אין לקבוע בענין זה כללים נוקשים והכל תלוי בפירושה של הנורמה המשפטית החלה על הענין. כשמדובר בנורמה חוזית יש לפרש את לשון החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים. בענייננו כשמדובר בתשלום כסף צמוד והכוונה היא שהנושה המקבל את הכסף יוכל להבטיח אותו ולפעול באופן שערכו לא ירד, ברור שהתשלום המלא בפועל הוא אותו מועד שבו הכסף עומד חופשי לזכות הנושה והוא יכול לפעול בו. מכיון שביום ששי לא יכלו כבר
המערערים לעשות דבר עם השיק, יש לראות את התשלום בפועל באותו מועד שבו השיק נפרע, ולפיכך יש לחשב את ההצמדה לפי המדד שפורסם ביום 15.8. (יתכן, ואין צורך להכריע בענין זה, ואף תשלום במזומן ביום ששי בשעה 30:12 לא היה בו משום "תשלום מלא בפועל" שכן זהו תשלום שאינו עולה בקנה אחד עם דרישות תום הלב ודרך העסקים המקובלת).

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד משה עליאש למערערים, עו"ד יצחק אלירז למשיבה. 17.3.83).

ע.א. 55/81 - הועדה לתכנון ולבניה ירושלים נגד חיים ולירו ואח'

*פירוש סעיף הצמדה (הערעור נדחה).

המשיבים תבעו מהמערערת פיצויים בגין הפקעת אדמה ונקבע בהסכם כי סכום הקרן יוצמד. לאחר מכן התעוררה שאלה של פירוש סעיף ההצמדה. יו"ר ההוצל"פ וכן ביהמ"ש המחוזי קיבלו את הפירוש של המשיבים לדרך חישוב הפרשי הצמדה והערעור על כך נדחה. את דרך החישוב יש לקבוע לאור הוראות ההסכם שעשו הצדדים ולא לאור אופן חישוב זה או אחר, של חובות צמודים הנהוג במוסד ממשלתי, ציבורי או בנקאי זה או אחר, שהיסוד לקביעתו לא הוכח.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. אלירז למערערת, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 3.3.83).

ע.א. 895/80 - עירית נתניה ואח' נגד חסן אלמלק ואח'

*אחריות מדריכה בקייטנה לתאונה (הערעור נדחה).

במסגרת קייטנה שאורגנה ע"י העיריה הוטעו ילדים באוטובוס של אגד שהמשיב היה נהגו. באוטובוס נמצאו מדריכים מטעם העיריה ותפקידם היה, בין היתר, להשגיח על ירידת הילדים בתחנות העצירה, ולסמן לנהג לאחר שנסתיימה ירידת הילדים כי הוא יכול לסגור את הדלתות ולהמשיך בנסיעתו. באחת התחנות המדריכה סימנה לנהג עפ"י המוסכם, הנהג הסיע את האוטובוס לפני שנסגרה הדלת לגמרי, ובאותו זמן ניסה נער בן 8 (להלן התובע) לעלות בחזרה דרך הדלת האחורית, נתפס בה ונגרר על ידי האוטובוס ונפגע. הוא תבע נזקיו מהנהג ואגד וכן מהמערערים. עניינו של התובע נסתיים בפסק דין נפרד ובאשר לאחריות העיריה והמדריכים מצד אחד ואגד והנהג מצד שני קבע ביהמ"ש כי העיריה אחראית בשיעור של %20 לנזק שנגרם. הערעור נדחה.
בביהמ"ש המחוזי הוגש כראיה כתב האישום נגד הנהג, בהליך פלילי, שבו הודה והורשע בכך שהתחיל לנסוע כשהדלת האחורית טרם נסגרה לגמרי וכתוצאה מכך נפל הילד על הכביש ונחבל. טוענים המערערים כי הודאה והרשעה זו יש בהן קביעה בדבר אחריותו הבלעדית והמלאה של הנהג לאירוע. טענה זו אין לקבל. ראיה שהוגשה מכח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קבילה כראייה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אולם הממצאים של ההליך הפלילי אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של אדם אחר המעורב בתאונה או של הנפגע עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה לשנות את האחריות הפלילית ואינה בבחינת "ראייה לסתור" המותרת להגשה רק ברשות ביהמ"ש.
לגופו של ענין, אין לשחרר את המדריכה מאחריות. מדברי המדריכה עולה כי ראתה בדיוק את הנעשה ליד הדלת, וכי התובע נמצא שם וטרם התרחק. בשל מצב זה הסימון לנהג שהוא יכול להמשיך לנסוע ניתן מוקדם מדי. אין המדריכה יכולה להתעלם מהנעשה על יד הדלת, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים, כשאחד מהם רק ירד במדרגה וטרם התרחק וכבר שם רגלו כדי לעלות שוב. ודאי שהנהג נושא באחריות על אי סגירה מוחלטת של הדלת לפני שהחל בנסיעה אך הסימון המוקדם
הכשיר את הקרקע לאירוע, ואין מעשה רשלני מאוחר יותר מוציא ומבטל בהכרחמעשה רשלני מוקדם יותר, ואינו שולל קשר סיבתי של הראשון. ההכרעה תלויה בנסיבות המקרה הספציפי ויש להתחשב בהיקף החובה המוטלת על כל אחד מבעלי האשם, את מידת הציפיות של מעשה הזולת וכן את יעילותם היחסית של הגורמים השונים בהשתלשלות הנזק. בענייננו היה תפקידה של המדריכה לדאוג לירידה בטוחה של הילדים ואחר כך לסמן לנהג שהוא יכול להמשיך בנסיעה. הסדר זה כולל גם תשומת לב לנעשה ליד הדלת.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד בונה למערערים, עו"ד פסקא למשיבים. 19.4.83).

ע.א. 789/80 - פקיד שומה רחובות נגד שקד ועוזרי

*פסילת פנקסים ע"י פקיד שומה

(הערעור נתקבל).

המשיב הראשון (להלן - שקד) והמשיב השני (להלן - עוזרי) שותפים במפעל למתכות המעסיק ששה עובדים. עפ"י חלוקת העבודה עוסק שקד בייצור ועוזרי ממונה על הניהול. במסגרת זו אחראי עוזרי לרישום החשבונות. עוזרי נקרא לשרות מילואים מה- 27.9.79 עד 25.10.79 ומכיוון ששקד אינו מתמצא ברישום החשבונות קבעו כי בהעדרו של עוזרי יכניס שקד את שוברי הבנקים ופתקאות המעידות על תשלום מזומנים לפנקס הקבלות ורישום החשבונות יעשה עם שובו של עוזרי. ביום 30.10.79 נערכה ביקורת במפעל ונמצא בפנקס הקבלות פתק שלפיו נתקבל סכום של 10,000 ל"י במזומן. למרות שעוזרי כבר היה אז במפעל לא נרשם התקבול, ופקיד השומה קבע כי פנקסי השותפות אינם קבילים. המשיבים ערערו וביהמ"ש המחוזי קבע כי התקבול לא נרשם כדין, כי שירות המילואים של עוזרי אין בו כדי להצדיק את שיטתם של המשיבים, ואולם המשיבים פעלו בתום לב ולא היתה להם כוונה להעלים הכנסה, ועל כן מתקיימת "סיבה סבירה לאי הרישום" ומטעם זה קיבל את הערעור. הערעור נתקבל.
הרישום המתבטא בפתק שבתוך פנקס הקבלות אינו רישום לענין ניהול הפנקסים. כדי לקיים את החובה של רישום תקבול צריך להוציא שובר קבלה והפתק אינו מהווה שובר קבלה. אין בו בפתק מה שצריך להיות שובר קבלה - מספר עוקב, שם הנישום, תאריך, מענו של המשלם ומהות התקבול.
אין לראות בהתנהגות המשיבים "סיבה סבירה" לאי הרישום. תום הלב כשלעצמו אינו מהווה סיבה סבירה, אם כי הוא עשוי להיות בעל חשיבות לצורך קביעה אם היתה סיבה סבירה או לאו. העדרו של תום לב יצביע לרוב על העדרה של סיבה סבירה, אך קיומו של תום לב אינו מצביע בהכרח על קיומה של סיבה סבירה. על הנישום לקבוע לעצמו סדרי ניהול עסק שיאפשרו לו קיומן של ההוראות בדבר רישום תקבולים. בקביעתם של סדרים אלה, עליו לקחת בחשבון את טיבו של העסק, ואת האילוצים שבהם הוא עשוי להימצא, תוך שעליו לקבוע סדרים שיאפשרו לו למלא אחר הוראות החוק חרף האילוצים השונים. שירות המילואים של עוזרי אינו אירוע חריג ובלתי צפוי. זוהי שיגרתם של רבים מהעוסקים בישראל ואפשרות זו חייבת להלקח בחשבון.